אור ברסלב
משכנות יעקב הגהות השייכים לחלק יורה דעה מה שהיו בגליון הטור וש"ע

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

הגהות השייכים לחלק יורה דעה מה שהיו בגליון הטור וש"ע

סט שאלה

סימן יו

ס"ח ש"ך ס"ק י"ז ד"ה היתה בת הצבי' כו' דספוקי מספקא לן אם חוששין לזרע האב מבהמה וחי' כו':

נ"ב חסר וכצ"ל אחר תי' האב [ועוד תימה דבפ' י"ג מה"ש דין ד' כתב הרמב"ם הבא] מבהמה וחיה כו':

שם בא"ד ואתן לך פלגא וכדאמרינן [בש"ס ועוד] דבפ"ט כו' כצ"ל:

סימן כא

ס"א ט"ז ס"ק ב' ד"ה אפי' כחוט השערה כן היא דעת רשב"א כו' אלא דמפירש"י לא משמע כן כו':

נ"ב עיין בחידושי הרשב"א דקדק מדברי רש"י להיפך וכן דעת רמב"ם:

סימן כב

ס"א ט"ז ס"ק א' בשעה שהוא מפרכס כו':

נ"ב עיין בגמ' דס"ל לר"י עד שישחוט הוושט וב' וורידין ומשמע שם להדיא דושט לחוד בלא קנה די לר"י כ"ש מיעוט סימן דאין מעכב לר"י ודוק:

סימן כד

ס"ב בהג"ה ויש מחמירין בבהמה כו':

נ"ב ע' בתוספתא משמע להדיא כהמחמירין ודוק היטב:

סימן לג

ס"ג ושט או תורבץ הושט שניקב לחללו בכ"ש נבילה:

נ"ב ע' בתוספתא א' בהדיא נקב הושט שחיטה מטהרתו כו' אף לאחר חזרת ר"ע וצ"ל דסוגיא דגמ' קאי אפסוקת גרגרת וכן דעת ר"ת שפי' בעיא דהחליד במיעוט סימנים אמיעוט קמא דושט ומשום דלא נעשה בה מעשה נבילה כמבואר ברא"ש וכ"כ הר"י הזקן בס' המכריע וחילק בין פסוקת גרגרת לנקובת הושט כמש"ל ונראה שכן ג"כ דעת הסמ"ג שהביא הש"ך ולכן כתב נקובת הושט ודוק היטב:

סימן נח

בב"י ד"ה ועוף שנחבט ע"פ המים כו' ויש לתמוה דלא שייך מעלה מטה בימא דקוו וקיימי כו':

נ"ב יש לפרש כמו אגמי דסמקי בשלהי יבמות דאמר אימר גלי אשפלוהו אף שהיו קוו וקיימי שהרוח מוליך הגלים:

סימן סד

בב"י בדין השוחט בהמה ומצא בה עובר כו' ומיהו איכא למידק דהא סתם לן תנא כר"מ כו':

נ"ב נראה ליתן טעם לחלק בין חלב לגיד דגמ' משוה אותם דעיקר התירא מכל בבהמה תאכלו כמוזכר בפוסקים וזה דוקא במידי דבר אכילה אבל גיד לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט אינו בכלל תאכלו ובגמרא השוה אותן לדברי ר"מ ור"י דסברי בהדיא יש בגידין בנ"ט אבל אין לא קיי"ל הכי ודו"ק וכה"ג איתא בהדיא בפסחים גבי כשהותרה נבילה כו' חילוק בין מ"ד יש בגידין כו' למ"ד אין בגידין כו' כ"ז נראה ברור:

סימן סו

ס"ו ש"ך ס"ק י"ג ד"ה מותר כו' ולא עוד אלא אפילו היתה קלופה כו':

נ"ב לילי פי' הרמ"א והש"ך הייתי אומר שדעת הרשב"א שהכיסוי באמת נאסר אם הביצה קלופה ומעשה כך הוא הקדירה מכוסה בכיסוי והביצה על הכיסוי למעלה והתיר בתחלה אף הכיסוי אם הביצה בקליפתה ואח"כ העלה דאף בקלופה התבשיל מותר אף שנאסר הכיסוי אין הכיסוי מפעפע לתבשיל דהכיסוי הוא כחתיכה מקצתה ברוטב בשלא ניער וכיסה וכדעת רש"י בסי' צ"ב שס בר הרשב"א כמותו אף דאנן קיי"ל דאיסור בלוע בכלי יוצא בלא רוטב משום שאין לו פליטה מעצמו הא יש גדולי ראשונים חולקים בזה במרדכי והג"א דחולין ואולי הרשב"א בתשו' זו סובר כן:

סימן סט

בטור בשר שנתבשל בלא מליחה כו' ויש מתירין ולזה הסכים א"א ז"ל כו':

נ"ב נראה ברור דהמתירין ס"ל דדם הפורש ממקום למקום באבר ולא יצא לחוץ מותר דאל"כ ניחוש שמא פירש ועדיין לא יצא לחוץ וע' בתשו' ר"ש משאנץ שהביא ב"י וכן הוא באמת דעת הרא"ש ור"ש וכן צ"ל בדברי הא"ח בשם הראב"ד ובדברי רשב"ט וע' לעיל סי' סז שהביא ב"י ד' רא"ש ע"ש המתירין וד' רשב"א האוסר מספק וראיית רשב"א יש לדחות דגמרא דשובר מפרקתה קאי דוקא בדם הנפש וכן משמע דעת בעל עיטור שהביא הטור שם ובש"ך סי' ע"ו חילק בין מחיים ולאחר מיתה ולא משמע כן מדברי תשו' רשב"א ורא"ש ונראה שכן דעת רמב"ם שמצריך חליטה לבשר שנמלח דס"ל דאין מלח מפליט כל הדם רק נשאר עדיין ורותחין צומתין וא"כ ק' שמא פי' ממקום למקום ולא הספיק לצאת עדיין ומאי מהני חליטה א"ו כמ"ש וכן משמע מד רוב פוסקים המתירין כבד שנתבשל משים שפולטת תמיד בשפע ואינה בולעת ולמה לא נימא אף שאין בולע דם שיפלט לחוץ הדם שנשאר פי' ממקום למקום ולא הספיק לצאת כיון שאין יוצאה מידי דמה ודוק בכ"ז היטב:

שם בב"י בדין כיצד סדר מליחה כו' וכתב הר"ן הדחה ראשונה צריכה להעביר דם כו' כ"כ הרא"ה כו' עיי"ש:

נ"ב מד' רא"ה ור"ן אלו משמע דאף דם בעין שעל פי הבשר שייך בי' איידי דטריד למפלט כו' שכתב אחר שיניח כו' משמע קודם שיניח כו' אין לחוש וכן משמע מדברי המרדכי שמביא לקמן שכתב שאל"כ יתמלא המלח מדם בעין כו' ולא כתב שיבלע איתו בבשר משמע שאין לחוש לזה וזה כדברי הרא"ש והר"מ דבדיעבד לא נאסר הבשר אם ימלח שנית ודו"ק:

סימן ע

בב"י בדין מולחין הרבה חתי' זו ע"ג זו כו' ולכן תמהני על רבינו שכתב מסקנת הרא"ש כרשב"ם כו':

נ"ב נראה שדברי הטור נכונים דרשב"ם החמיר אף שאין דם נבלע רק ציר הדגים עצמן מטעם חנ"נ ובזה פליג הרא"ש אבל לפמ"ש אחר כך שאחר פליטת העופות בולעין הדם עצמו ובפרט לפי מה שכתוב אחר כך דאם הציר רוב על הדם לא שייך משרק שרק כו' ודאי נאסרין העופות ואולי למסקנא אף תוך פליטת העופות ציר כיון דלא שייך משרק כו' לא שייך גם כן איידי דטריד כו' וא"כ ודאי מסקנת הרא"ש כרשב"ם ולא משום טעמי' ולק"מ וכן מצאתי אח"כ בב"ח והש"ך השיג עליו ולא ידעתי למה ועיין פר"ח שגם לדבריו נכון להחמיר לדידן דקיי"ל חתיכה נעשה נבילה ויתר דבריו אין מוכרחים ויש להחמיר כהרשב"ם ורא"ש וטור:

שם וא"ח כתב שמותר למלוח כמה חתיכות יחד כו' וכ"כ ר"ת דאפילו שהתה ז' ימים או יותר מותר למלוח עליו חתיכה אחרת כו':

נ"ב נראה שכן דעת רמב"ם שכתב טעם שהדג רפה ובולע משמע דבשר אין בולע ולשאר פוסקים א"צ לטעם דג רפה רק לענין שיפלוט מהרה ולא לענין בליעה וע' בה"ה וכן יראה דעת הרא"ש שהק' למה יאסרו העופות ולא נימא משרק כו' והוצרך לתרץ כיון שרוב ציר כו' ושם איירי אחר גמר פליטתן וכל מה שהאריך הרא"ש בזמן פליטה גבי בשר עם בשר היינו אם נמצא גומות דלא שייך משרק כי' כמבואר כ"ז בהרא"ש ולפי זה נראה שפיר שיש לסמוך בדיעבד על הרמב"ם ורא"ש ותוס' ור"ת וא"ח וכ"כ המרדכי וע' סי' ע"ה אם נמלחו בני מעיים עם בשר עמ"ש הב"י סי' ס"ט גבי בשר שנמלח בלא הדחה בשם ש"ד ומהר"מ:

שם ס"ק ל"ז בש"ך ד"ה אך אם שהה כו' ומוכח שם דאין חלוק כו':

נ"ב אבל הדבר צ"ע דמוכח להדיא ברא"ש דיש חילוק בזה דהא מתחלה הק' דהא נמצאים גומות כו' ולא שייך שריק כו' ותי' לסוף דאיידי דטריד למפלט ציר לא בלע דם והיינו אף שבגומות ואח"כ כתב שאין להתיר מטעם זה בשר שנפל לציר דכיון שהוא מונח בציר אינו טרוד לפלוט כו' וציר שנפל על בשר לא גרע מגומות דשרינן מטעם איידי כיון שיש מקום לפלוט ודוק ואף בלא הפסד יש להתיר אבל נפל לציר אין להתיר בלח מליחה משום איידי כו' כמ"ש הרא"ש רק במליחה מטעם כמו שיפלוט ציר דם כו' דעת רמ"א להתיר במקום הפסד ומ"ש הרא"ש לאסור אולי כוונתו אם שהה שיעור כבישה או בלא מליחה ודוק ולק"מ קו' הש"ך ל"ל מליחה שנית כו' דמבואר ברא"ש היפך דבריו:

סימן עג

ש"ך ס"ק ט' אפילו נמלחה הכבד כו' אבל אם אין בתבשיל ס' כנגד הכבד כו':

נ"ב לפי סברת הרא"ש גבי דגים ועופות כו' לאסור גם העופות משום דלא שייך שריק כו' רק אם הדם רוב אבל אם רוב ציר ושמנונית גם מיעוט דם שבתוכו נכנס ולא אמר דם מישריק כו' אם כן לכאורה גם איידי דטריד לפלוט כו' לא שייך דזה דוקא גם כן בדם אמר הכי ולא בשמנונית וציר ולפ"ז ד' רש"ל נכונים אמנם הש"ך לשיטתו שהשיג לעיל על הב"ח שפסק לאסור העופות אם נימא ס' זו ק' טובא גבי גומות שהביא הרא"ש שמלאות ציר ולא שייך שריק כו' ותי' דאיידי דפלטי ציר לא בלעי כל י"ב שעות או מעת לעת וא"כ קשה לאחר כמה שעות שהציר רוב על הדם יבלע מיעוט דם עם ציר דלא שייך איידי דטריד כו' וא"ל איידי שיפלוט עוד יפליט דם זה דהא כיבוש שיעור כבישה לא יצא ע"י מליחה ולהסוברים דבעי מעת לעת אף בציר ניחא וצ"ע רב בזה לפי' הרא"ש:

שם ש"ך ס"ק י"ב ובדיעבד מותר כו' ובדיעבד מותר דכבולעו כך פולטו בצלי' עכ"ל כו':

נ"ב נראה לתרץ ד' עט"ז דסתמא שרינן ולא מחלקינן אם יש קצת גומות דלא שייך שריק כמבואר בתוס' ורא"ש רק דאותו מעט הנשאר בגומות כבכ"פ כיון שאין השפע כאן ובזה עלה תי' נכון להסוברי' דלא אמרינן במליחה משרק כו' כגון למלוח בשר עם בשר שפלט כל ציר וחולקים על ר"ת וכוותייהו פ' המחבר וכל אחרונים ולמה יגרע מכבדא עלוי' בישרא כו' שבאמת התוס' והרא"ש הביאו ראיה מזה לסברת ר"ת ולפמ"ש ניחא דבאמת לא שריק הכל רק מקצת הנשאר יוצא בצלי' אבל במליחה דכ' כל הפוסקים דלא שייך כבולעו כך פולטו ליכא למיסמך אס' דשריק ובל"ז דברי עט"ז נכונים לדעת המרדכי והטור וע' בהגה"ה ל"ק:

שם סי' הנ"ל ס"ק כ"ג בש"ך מיהו הכבד עצמה אסורה מפשט דברי הרב"י עד תי' מיהו אנן לא קי"ל כר"יו בהא אלא כמ"ש הפוסקי' כו':

נ"ב צ"ע קצת דהא המתירין כבד בעוף צלי ע"כ פליגי על ד' התוס' פ' כ"ה שכ' דאף דיעבד לא שרינן משום כבכ"פ בכבד וכ"כ המרדכי בחולין פ' כ"ה בהדי' שלא כד' התוס' וממנו מוצא היתר כבד בעוף צלי אבל לדעת תוס' צ"ע להתיר ודברי רי"ו נכונים לשיטתן וא"כ איך הכריעו שלא כדבריהם ועכ"פ קליפה צריך מדינא ובל"ז הרבה פוסקי' דצלי אוסר כ"ק ונוכל להתיר עכ"פ בקליפה ועדיין צ"ע דהא מאן דאסר כבדא עלוי' בשרא לא הזכיר קליפה מ' דכולו אסור:

סימן עה

ס"ק י"ג בש"ך מותר למלחם עם בשר כו' עד תי' וברא"ש והתוס' והר"ן נ"ב ז"א אלא תוס' ורא"ש ס"ל דד"ת דוק בדבריה:

הגהות השייכים לחלק יורה דעה מה שהיו בגליון הטור וש"ע

סימן עז

ב"י בדין אבל דם אחר שנוטף על הצלי כו' דדווקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלי' ומליחה כו':

נ"ב זהו דעת ר"ת ודו"ק:

שם שם בדין בשר שצולין בלא מליחה כו' וכ"ת דמשק' אינו בולע ממשק' אפ"ה יאסר הכלי מחמת הדם כו':

נ"ב נ' דקו' הכ"נ יאסר הכלי כו' הוא לשיטתו דס"ל חנ"נ והנאסר יכול ליאסר אף שאין האיסור יכול לילך א"כ שומן הכלי נ"נ ואוסר השומן אבל לדידן דל"ל ל הני כללי לק"מ משום דם עצמו הנבלע בו כיון שהמלח מפרידו ואין בולע ממנו ולפ"ז מותר כלי תחתיו מיד רק בגללי מילחא:

סימן פא

ב"י סד"ה ומ"ש הרשב"א אבל אם ידוע כו' והוי יודע שבתה"א כו' ואפי' גבן מס' בהמות ונמצאת אחת טריפה כו':

נ"ב לולא התנצלות הרש"בא אפשר לפרש ס' בין הכל עם הטריפה לכן אין בטילה דבעי ס"א:

שם שם ד"ה דבש הגזין והצרעין כו' אבל הרמב"ם בפ"ג פסק דדבש צרעין מותר כסתם מתני' דמכשירין ואע"פ שלא הזכיר גזין כו':

נ"ב קרוב הדבר שהרמב"ם לא גרס גזין כלל דגזין מין חגב טהור כדפי' רש"י ז"ל בשבת גבי צד חגבין כו' ופשיטא דדבש שלו מותרין דלא בעי שחיטה וע' בתוס' ונ' ליתן טעם לד' רמב"ם שהתירן שהוא פסק כמשנה דתרומות ודעדיות ציר חגבים טמאים מותר באכילה משום דזיעה בעלמא וא"כ כ"ש דובשן שמכניסות אותן לגופן כו' אף אי נימא מגופייהו ממצצי קצת לא עדיף מצדן ממש דמותר ואולי לכן התיר מי רגלי חמור אף דעכירי ודמו לחלב לא עדיף מציר היוצא מחגבים עצמן דמותר משום שאין זה רק זיעה בעלמא וכ"ש מ"ר חמור אף דמגופה ממצצי אין כאן ממשות ולא שומן רק זיעה בעלמא וכיון דבבחירתא תנן דלא כר"ש לכן פ' כוותיה:

שם ש"ך ס"ק ד' ובפ"ק דחולין סי' כ' דאף ביתרת שלא בדרי דאונא כו':

נ"ב עיין רש"י חולין גבי כל הני חיותא ברייתא כו' פירש"י בריאות ושמינות כו' משמע דיתרת בריאה יכול להיות שלא מן הבטן וכדעת רש"ל וע' לעיל גבי חיתוכי דאונא בגדיים קטנים כו':

שם ש"ך ס"ק י"א שליא שהחמור נוצר בו מותר כו':

נ"ב עיין ס"פ המקשה בדין שליא שיצאת כו' ובר"שי ובהגהת אשרי ובתשו' המיוחסות להרמב"ן סי קס"ד מ' דוקא חמור שוב ראיתי שהפ"רח עמד בזה ופ' כרו"פ:

סימן פג

ס"ק י"ד ש"ך יש להתיר בכל ענין כו' לפי מאי דקיי"ל דכבוש אסור מה"ת כו':

נ"ב לדבריו צ"ע ליישב הך דעובד כוכבי' שהביא חבית ציר ויש בהן חתיכ' דג שאין בהן סימנין וכ' הראשונים דהציר דרבנן ואמאי מסתמא יש מעל"ע שכבושין יחד ובודאי אין עדות לעובד כוכבים כיון שהביא ממקום אחר ואף בספק יש להחמיר לדבריו ואף האוסרין לא אסרו רק גזירה צירן אטו גופן כמבואר בראשונים הביאן הש"ך וכן במשנה דג טמא שכבשו עם דג טהור כו' ודעת ר' יוסי לשער ב"יו משום דזיעה הוא וכן פסק הר"מ מרוטנבורג ואמאי כיון שכבשן ביחד עד שיצא מהן הציר ודאי נכבשו מעל"ע ועכ"פ כשיעור שיתנו על האור כו' ולדעתו הוא כמבושל ממש מה"ת וכן חגבים טמאים שנכבשו עם טהורים מותר לגמרי כדאי' במשנה משום זיעה אטו נתיר ג"כ בבישול גמור א"ו דכבוש אינו לגמרי כבישול ובמקום שמליחה אין מוציא אף כבישה כן וע' רמב"ם שכתב ג"כ שכבשן כו' וצע"ג ועיין יש"ש שוב ראיתי במ"ני עמד בזה והשיג על הש"ך וע' פרמ"ג:

סימן פד

ב"י כ' הרשב"א אפי' החור שהתולע בתוכו קטן ואינו מחזיק רק כדי התולע אסור כו' וכן פירש"י גבי קישת שהתליעה כו':

נ"ב נ"ל דלא מוכח כלל מד' רש"י דהא גבי פרשה ומתה בעי' ולא איפשיטא כיון שלא הלכה בארץ ולכן פירש"י לשמואל שמהלכת בתוך קישות כי היכי דלא נפשוט הבעי' מדשמואל דאי נימא דבקישות מחוברת אף שאינה הולכת אסורה כ"ש אם פירש לארץ ומתה תיכף דאסורה לכן הוצרך רש"י לפרש כן וכן כ' רש"י גבי לא לישפי כו' כיון שהלכה על קשין כי' ואנן הא קיי"ל כל שפירש אף שלא הלך כו' והיינו שכ' כן כי היכי דלא נפשוט הבעיא אבל למאי דנקטינן הבעיא לחומרא דלא בעינן הילוך כלל כמ"ש רש"י ז"ל בפי' הבעיא א"כ ה"ה בקישות ובשכר א"צ ריחוש כיון שהוא על הארץ במחובר כמו פירשה ומתה ובפרט לגי' פירשה מתה ודו"ק ובחנם השיגו האחרונים על הש"ך בזה:

סימן פז

ש"ך ס"ק י"ו ד"ה וחלב זכר כו' דחלב זכר אסור מדרבנן כו':

נ"ב בשלהי מכשירין א' רשב"א חלב טהור ואין מכשיר ופי' הר"ש משום דזיעה בעלמא הוא ואין משקה כלל וכ"פ הרמ"בם שם וכיון שאין עליו שם חלב ולא משקה כלל למה יאסר מדרבנן אף דבהמה:

סימן צא

ב"י דיה והא דמליח חשוב כרותח כו' וי"א דלא מיקרי אינו י נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד כו' כ"כ שם התוס' והרא"ש והמרדכי בשם ה"ר יעקב ישראל כו':

נ"ב וכ"כ המרדכי בשם ראב"ן דכל מליחו' שלנו חשיב נאכל מחמת מלחו וכ"כ ראב"ד בס' תמים דעים סי' ה' דבעי שיקלקל טעמו לאחר הדחה ודקדק כן מל' מחמת מלחו וכ"כ בהשגת הראב"ד גבי כותח ולפי מה שפי' הראב"ד דעת הרמב"ם הוא מיקל עוד יותר ע"ש ומ"ש ה"ה דכותח מה שאמרו בטלה דעתו כו' הוא מחמת עיפוש הפת דוחק דאטו כל כותח יש בו פת מעופש עיין רש"י פסחים ג' דברים נאמרו בכותח שפי' שם שלאח"ז מתעפש בתוך הכותח מ' דלא נעשה מתחלה בפת מעופש וא"כ אמאי בטלה דעתו אלא קרוב הדבר דמחמת מלח הוא ועכ"פ דעת רש"י וראב"ד וראב"ן והר"רי ישראל להקל וכן נוטה דעת רמב"ם:

שם ש"ך ס"ק י"ו ושניהם אסורים כלומר בבשר בחלב אעפ"י שהבשר לבדו מליח שניהם אסורים כו':

נ"ב ונ' דהיינו דוקא לאחר שיעור מליחה הא תוך שיעור מליחה אין הבשר רותח לכ"ע והחולקים על הר"נ לא נחלקו רק לומר דאף שאין הבשר רותח הציר רותח ונבלע אבל כאן שחלב צונן ואין נבלע רק מכח שהבשר רותח ובולע אף צונן וכיון שכאן אף בשר צונן איך יבלע ומיעוט ציר שעל גביו מתבטל ברוב חלב ואף אם אין ס' נגדו החלב אסור ובשר מותר:

שם ס"ק ך"ה וי"א דאפילו הם צוננים כו' וכן מסיק מהרש"ל כו':

נ"ב צ"ע בסי' ק"ז דגים שנמצא ביניהם דג טמא מתירי' אם יש ס' אף שנשאר לסוף עם מעט רוטב ודגים מטעם שאין איסו' יוצא מחתיכ' לחתיכה בלא רוטב וק' עכ"פ מעט רוטב הנאסר נ"נ ונבלע בדגים אף שהוא כ"ש הא צלי בעי קליפה ובפרט אי אית בי' פילי כולו אסור ושם לא מפלגינן כלל ואף המחמירים שם הוא מטעם עירוי כמבואר בש"ך שם א"ו לכאורה הנכון כדברי הט"ז בשם רש"ל בזה דדוקא מלוח:

סימן צב

ש"ך ס"ק כ' הרי יאסר התבשיל כו' ונ' דמ"מ אין לערות התבשיל דרך אותו מקום הקדירה כו':

נ"ב צ"ע ל"ל לטעם אין מבטלין כו' בל"ז איך יערה דרך שם הא לאחר שיערה קצת עד שלא ישאר ס' פעם ס"א יאסר הנשאר דהא הקדיר' נשארת באיסור וא"כ הרוטב הנאסר יעשה נבילה ואוסר הכל וכן מ"ש אח"כ בקדירה חדשה סגי בס' נגד הטפה אם עירה דרך שם ק' למה הא כשעירה קצת אין במותר ס' נגד הטיפה ונעשה נבילה ובפרט לדידן דגם בשאר איסורין אמרינן חנ"נ ודוק היטב. עי' סי' צ"ד בש"ך ס"ק ד':

שם רמ"א ס"ק ל"ו בהג"הה טיפה הנופלת ע"ג כסוי קדירה דינה כנפלה ע"ג קדירה במקום הרוטב כו':

נ"ב נ' דזה דוקא לשיטת ר"י דדי מקצתה ברוטב אבל לא לדע' רש"י וע' סי' ק"ה ס"ז בהג"ה וכל זה וכו' ועמ"ש לעיל סי' ס"ו בהג"הה ודוק ע' ט"ז:

שם ט"ז ס"ק ל' כ' במהרי"ל הל' פסח כו' ותמהתי מאוד ע"ז כו':

נ"ב ד' מהרי"ל הם נכונים וברורים דהא אף מהרי"ל מודה דאם היתה בכ"ר בשעת רתיחה הוי כלי ראשון והוציא כן מדברי תוס' ורא"ש שהביא ט"ז וא"כ כל קושיותיו אזדא להו דכולהו מיירי הכי שהיתה בשעת רתיחה ואין שיעור לדבר רק שירתח בכ"ר ומה שפי' בהך דטול בכ"ש ותן אין נ' דבירושלמי לא הוזכר כלל תי' שני רק טול בכלי ותן וא"כ ודאי מוכח להיפוך וגם בגמ' הפי' כן ועל שמו נקרא כלי שני ועי' רש"י בשבת שכ' דסתם ספל הוא כ"ש מ' דלא כוותי':

סימן צד

ב"י כ' בס' התרומות אע"ג דבשאר איסורין כו' עד דלא שייך התיר דנ"ט בר נ"ט כ"א מהיתר להיתר כו':

נ"ב מד' סמ"ק אלו מ' דבמידי דלא שייך חנ"נ כגון בכלי שייך בי' נ"ע בנ"ט אף בשאר איסורין וכן ד' רש"י שכ' גבי קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכ' דהוי נ"ט ראשון מן הממש שדם בעין נבלע בקערה מ' דנ"ט בנ"ט שרי בשאר איסורין וכן ד' רוקח סי' תי"ג גבי דגים שנמלחו כלי של נבילה ע"ש דמשמע להדיא דנ"ט בנ"ט שרי באיסורין ומהתימה על ב"י לקמן סי' צ"ה שכ' בפשיטות שדעת כל הפוסקים שוה בזה דלא שייך נ"ט בנ"ט באיסורין איך נעלמו ממנו דברי גדולי פוסקים אלו רש"י ורוקח וסמ"ג והתרומה ודוק ונ"מ לכלי:

סימן צח

ש"ך ס"ק ב' ע"ש כל הדיבור נ"ב לכאורה אין להולמו מ"ש שם בקו' של מחו' האלוף מוהר"ג על הת"ה שכ' דע"כ טעמא הוא משום מס"לת כו' ונ' דה"פ אחר שמסיק שם בקו' על הרא"ש והלא לכאורה נוכל לומר דמה שאמרו אין עובד כוכבים נאמן במס"לת באיסור תורה הוא משום דשמא שמע פ"א הדין ומכוין להכשיל ובאמת אם היינו יודעים שהוא מסל"ת בודאי הי' נאמן בכל איסורין של תורה וא"כ שפיר קאמר הרא"ש דבמס"לת וקפילא נאמן דמ"מנ אם הוא באמת מסל"ת הרי הוא נאמן בכל האיסורים ואם אינו מסל"ת באמת רק שמע הדין ומכוון להקניט א"כ הוא יודע שיסמכו עליו ושייך טעמא דלא מרע אומנתי' ע"ז מסיק דע"כ טעמא משום מסל"ת לחוד דהיינו שנאמן בכל מסל"ת דאי משום טעמא דקפילא ג"כ ומחמת מ"מנ כנ"ל א"כ ליסגי בקפילא לחוד וק"ל:

סימן קב

בהג"ה בסוף הסימן כגון המבשל בשבת לא מקרי דשיל"מ:

נ"ב עיין ב"י בא"ח סי' שי"ח מ"ש בשם שבה"ל בשם ר"ש דמשמע מד' דאף במזיד דאסור לו לעולם הוי דשיל"מ הובא קצת במ"א שם וצ"ע למה סתמו כאן באין חולק ודו"ק:

הגהות השייכים לחלק יורה דעה מה שהיו בגליון הטור וש"ע

סימן קה

ב"י ד"ה וכ' המרדכי כו' דברי הרא"ש שכ' בשם ריצב"א נלע"ד דברי טעם ועיקר וכך הם ד' רבינו:

נ"ב דעת רמב"ם וראב"ד בהל' מעשרות כרש"י דכבוש דוקא בחומץ וציר וכן נ' מד' הר"ש פ"ד דמעשרות מ"א ולא ידעתי איך דחה דברי כל הגדולים הרמ"בם וראב"ד ורש"י ור"ש ורשב"א ומד' ר"ש שכ' או בשמן כו' נלמד תי' לקו' המרדכי דס"ל דשמן יש בו חריפות ג"כ ולק"מ מורד חדש עיי"ש:

שם ש"ך ס"ק ח' אם שניהן חמין כו' ואין בידי להכריע כו' נ"ב ע' בר"ן פסחי' גבי סכיני דפיסחא מ' להדי' כד' רמ"א ויש עוד ראיות לזה:

סימן קי

ס"ח בהג"ה י"א דדבר שיל"מ אין להתיר מכח ס"ס כו' נ"ב צ"ע דא"כ היכי שרינן סתם כלי נכרים משום ס"ס כדאי' ברא"ש מס' עכומ"ז פ"ב סי' ל"ד הא יש לו מתירין להשהותו מעל"ע כדכ' הש"ך בסי' ק"ב ס"ק ח' ע"ש וע' סי' קכ"ב שכ' ג"כ טעמו של הרא"ש:

סימן קפז

טור והרמב"ן כ' שהאידנא אין תולין בדם מכתה שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראיית' כו' נ"ב הרא"ש כ' בשם רמב"ן עוד טעם א' כיון דקיי"ל שאין תולין בדם בתולים שאין מכה גדולה מזו קיי"ל בועל בעילת מצוה ופורש כ"ש בדם מכה והשיג עליו הרא"ש ז"ל דשם חומרא בעלמא ע"ש טעמו ז"ל ובאמת ד' רמב"ן מבוארין ברי"ף ובירושלמי דבעו מר' יוחנן מהו לתלות בדם בתולים ולא אורה והדר בעו מהו לתלות בדם מכה א' לבעול בעילה שני' לא מורי לתלות במכה הוא מורי בתמי' זה מבואר כד' רמב"ן דאין מכה גדולה מבתולים ואפ"ה לא תלינן כ"ש במכה בעלמא ולכאורה משמע שגם רי"ף ז"ל ס"ל כן למעשה ומה שהביא לעיל דין המכה להלכה ולא למעשה דא"לכ למה הביא את הירו' כאן וגם מ"ש הרא"ש ז"ל דהבתולות חומר בעלמא הוא שנהגו לחלק כו' לא משמע כן בירו' דא' להלכ' ולא למעש' מ' שאין ראוי לסמוך ע"ז למעש' ור' ינאי ערק מתינוקת שלא הגיע כו' לחומר הענין וכן הך דרבותינו חזרו ונמנו משמע דחומר יש בדבר ומייתי שם תנאי דא' ח"א שלא יתערב דם נידות עיי"ש וא"כ ראוי לבעל נפש להחמיר:

סימן רא

ב"י בד"ה וטבילה בנהרות בהא איכא פלוגתא דרבוותא כו' כו' ופשט דברי המרדכי בפרק במה אשה הכי משתעי ודלא כדכ' ר' ירוחם כו':

נ"ב אבל בחי' רשב"א נדרים מ' להדיא בשם רמב"ן דאף לשמואל דס"ל נהרא מכפיה כו' כל שאנו רואין שרבו הגשמים ומחמת זה נחלים ושלולית ישטופו והנהרות גדולים פסולין לכ"ע וכתב שהוא דבר ניכר ונראה לעינים וסיים שכל המיקל בזה לאו שפיר עביד וזה ממש כדברי רי"ו וידוע כמה גדול כח הרמב"ן ואף שסיים הרשב"א שנראה מדברי ר"ת שאין חלוק בזה וכמ"ש הפוסקים בשמו מ"מ כיון שהרמב"ן ור"י סוברים שבזה לא נחלק שמואל מעולם וגער במקילין בזה וכ"כ הב"י לקמן בשם ר"א ממיץ תלמידו של ר"ת אין לזוז מדבריהם להקל יותר ודי לנו בקולא של ר"ת אשר כל הקדמונים רי"ף ורמב"ם ורא"ח ור"ח והרא"ש ור"י בעל תוס' ורשב"א החמירו בזה באיסור תורה ולדבריהם עיקר בש"ס כרב ואבוה דשמואל ושמואל פליג דידיה אדידיה וגם בירושלמי שקלים משמע כן גבי מעיין היוצא מן המקדש כו' ואיך נסמוך בשל תורה להקל על ר"ת לחוד וכמעט יחיד הוא בדבר והבו דלא לוסיף עלה להקל כשאנו רואין בעינינו רבוי הגשמים נגד ר"י ודו"ק:

שם ב"י ולכך נראה דמ"ש בתשו' אבל בתוכו אין טובלין כו' וטובלין בתוכן בין אם הם בתוך הים בין כשהם חוץ לים כו':

נ"ב ע' רא"ש פ' מרובה כתב בהדי' במסקנתו דבעינן דוקא מוציא רימון כמו ביש"ש ולפי פי' במקואות ודו"ק וזה כד' ב"י ורי"ו וע' ד"מ ולפ"ז חלילה להקל בפחות ממוציא רמון כשיעור המבואר פי"ז דכלים עיי"ש:

סימן שיו

ש"ך ס"ק י"א וי"א שהוא ספק כו' א"נ שמא קסבר דלשחיט' קבעי לה כו':

נ"ב גם בט"ז הקשה זאת ע"ש ודבריהם תמוהים דהא לעיל אף בלוקח מעובד כוכבים דל"ש כלל לומר שהיה מודיעו מעצמו אפ"ה שרי והטעם משום ס"ס כמ"ש הש"ך עצמו לעיל הס"ס וכ"כ הרא"ש והר"נ אבל כאן ס' א' הוא ובעינן ידיעה ולכן לא סמכינן עליה דשמא שכח ולק"מ:

סימן קי

ש"ך סי' כ"ד מדיני ס"ס נ"ב צ"ע דבכל דוכתא דתני בתרומות תרומה ויחזיר ויתרום אמר נפל א' מהן כו' אינה מדמעת נפל שניה כו' אינה כו' והא הוי תערובת חד בחד ואפ"ה לא חשבינן ליה כאיסור ודאי אף דא מהן ודאי תרומה ואין מדמעין א' א' לבד ודלא כמ"ש כל האחרונים וצע"ג:

סימן קב

בהג"ה הא דדשיל"מ אינו בטלה היינו דוקא אם האיסור בעין כו' כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטיל כו' נ"ב צ"ע בגמ' דנדרים בסוגיא דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כו' משמע שם דבצל של ששית שהוסיף מעט בשביעית חייב בביעור אף שהוסיף משהו וכתב הר"נ ז"ל שם הטעם דהוי כדשיל"מ עיי"ש היטב והרי שם לא היכר האיסור קודם עירובו רק מעת הויתו בעולם הוא בעירובו ואפ"ה אסור וצ"ע וכן כתבו תוס' בב"ק ס"ט ד"ה כל הנלקט כו' שהקשו כי קאמר המתלקט הא אינו מועיל למה שגדל אח"כ ותי' ואע"ג דדשיל"מ כו' לא בטיל כו' ולפ"ד הרמ"א הא בכה"ג בטיל ובטיל דהא אינו ניכר בעין ויש להעיר ע"ז מכמה מקומות בש"ס וצע"ג:

סימן לט

ש"ך ס"ק מ"ב ד"ה אין כאן כו' והרשב"ץ כו':

נ"ב הדברים תמוהי' למעיין בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ט שכ' בהדי' להחמיר לד' הסוברים בנאבדה הריאה דאסור ושינה ושילש כמה פעמים לאיסור ע"ש וצע"ג:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה