אור ברסלב
משכנות יעקב הגהות השייכים לחלק הלז ומקוצרן לא הובאו פנימה

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

הגהות השייכים לחלק הלז ומקוצרן לא הובאו פנימה

מה שאלה

בש"ע אה"ע סי' ל"ה הביא הב"י בשם הרמב"ם שסתם וכתב ולא חילק בין קדושי כסף לקדושי שטר כו' נ"ב ע' רש"י שם גבי השתא דתיקנו רבנן שבועת היסת כו' דמ' דוקא גבי חוב לא מהימנ' דנוח להם להפסיד חובו ושישבעו לשקר אבל בקידושין אף בכס' הרי מעידי' באיסור א"א ואם תקבל קידושין מא' בטלי הקידושין עפ"י עדותן ושרו א"א לעלמא וחמיר להו עכ"פ כשבועה משא"כ בחוב דא' חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא עיי"ש ואפשר זהו טעם הגדולים שלא חילקו כלל וכן מ' פשטא דגמ' דכולהו סוגיא דמק' מאי קסבר אי מלוה את חבירו כו' קאי אר"כ דא' וכן כו' ולא אפלוגתא דתנאי ואמוראי לעיל גבי קידושין ובכל קידושין מיירי ודוק:

בב"י סי' מ"ד בדין מקדש מי שחצי' שפחה וחצי' בת חורין כ' ליישב דברי הרמב"ם בשלא בעל כו' נ"ב לפ"ז ס"ל להרמב"ם דעכ"פ יש בהצד קדושי ראשון מדרבנן כמו קטנה שגדלה ולחד מ"ד גם קידוש שני תפסי בה דס"ל פקעי קדושי ראשון מה"ת וכמו קטנה שגדל' שקידושי' תופס' בה והרי היא מדרבנן אשת שני מתים ולא שייך ממ"נ אי דראשון קידושין דשני לא קידושין כו' דא' רב חסדא בגמ' דהא ראשון קידושין מדרבנן ודשני מה"ת וא"כ איך א' רב חסדא בגמ' דמתייבמת ממ"נ וכן פ' הטור לקמן ס"ס קע"ד ולהרמב"ם צ"ע ובדר"ח י"ל דס"ל כר"י וכרי""ש דיכול' למאן קטנה שגדלה ולא גדלי בהדה עד שתיבעל אבל לדידן ולדינא צריך לעיין:

בב"י סי' צ"ו כ' אמר ר' מונא היא שומעת קול היא הרכנת הראש ומ"מ כל שצריכה שבועה ואינה מדברת איך תשבע כו' נ"ב ע' בגיטין פ' מי שאחזו דדרשינן אם לא יגיד פרט לאלם כו' שאין חייב קרבן שבוע' שאין ראוי להעיד ע"ש משמע להדי' דשייך ביה קבל' שבועה ע"י הרכנת הראש אפילו בשבועה דאלם וכפיר"שי דהרכנה חשיב כאומר הן וכן מ' מדדרשינן בסוטה דאלמת אינה שותה דכ' ואמרה האשה אמן כו' ולא אלמ' משמע בפשיטות (דלא) שייכא בה שבועה וד' רשב"א צ"ע:

בב"י סי' ק"כ כ' וקשה מכאן למה שפסק רי"ף בס"פ הכותב על מתני' דהוציאה גט ואין עמה כתובה כו' נ"ב עיין ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק ל"ב כ' בשם רמב"ם דמוציא שט"כ אעפ"י שניהם מודים לא יחזור שמא נמחלה כו' ורוצה לעשות קנוניא כו' והיא ברייתא מפורש' פ"ק דמציע' ופליגי תנאי שם אי אף בעודה תחת בעלה עיי"ש בש"ך באורך עכ"פ מ' להדיא דחיישינן בכתובה לפרעון אם אינה לפנינו בידה וכ"ש אם אינה נמצאת כלל והבעל אומר פרעתי' ואמאי והא מעשה ב"ד ודוחק לפרש שם בתוס' כתובה ועוד דלא שייך לחוש לב' כתובות שם כ"א בעיק' משום דאסור להשהות כו:

בב"י סי' קכ"א כ' אבל מצאתי לרבינו ירוחם שכ' בח"ו שגם החרש צריך בדיקה כו' נ"ב עיין ברי"ף ר"פ מ"ש שכ' והא חרש דלא בדקינ' לגיטין דוקא כו' אבל חרש מעיקרו בדקינ' לי' דתנ' כו' מ' להדיא דעכ"פ בעי בדיקה דאל"כ הול"ל חרש מעיקרו מגרש ורמיזה לא מקרי' בדיקה דאטו בלא רמיזה יכתבו גט ותימא שהב"י ז"ל הביא בזה הענין ד' רי"ף ולא הרגיש מ"ש דבעי בדיקה:

בב"י סי' קנ"ד כ' ריטב"א בתשו' על איש שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ואח"כ כו' והשיב זו אינה טענה לפסו' הגט ואם נתחרט אחר שבועה ואין מגרש אלא מחמת' הו"ל לבק' צד להיות נקי משבועתו כו' נ"ב מ' להדיא שידוע שלא גירש רק מחמת השבוע' כגון שא' כן שהי' חוזר לולי שנשבע ה"ז אונס גמור אף שהוא עצמו גרם אונס זה וכן מבואר להדיא בתשו' הריטב"א שכ' ב"י לקמן ס' ק"ה בנשב' לחלוץ שאין כופין לחלוץ מחמת שבועה דהו"ל מעושה ולפ"ז אף בסת' יש להתיישב ואולי לא ידע שיש היתר לשבועתו ועיין ב"י לעיל בסי' קל"ד בתשו' ר' מיימין נואר שחלק בין תלה נדרו בדבר א' כו' ולכאורה מ' כן מדא' גבי נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וא' מדר ועובד כו' ולמה לי' להדיר הנאה ישבע לגרש ולמ"ש ניחא דאם נשבע על הגירושין עצמם הרי זה כפוי ומעושה ואף שהו' כדי' דמעשי' לפסו' שצרי' דוק' ע"פ ב"ד ושיאמר רוצה אני הא לא"ה פסול אבל בנודר הנאה אין זה כפי' על הגט ומרצונו מגרש אח"כ שנאסר בהנאתה לכן יש לדקד' בדב' ולשאו' למגרש כו' ואולי נדר עד"ר לגרש ואין לו התרה ואף שמחויב לגרש צריך ע"פ ב"ד כדין מעושה כדין ודוק:

בטור סי' קנ"ו הביא בשם הר"ר פרץ היכא דאיכא לאיסתפוקי שמ' כלו חדשיו כו' כדמוכח בנזיר גבי אהא נזיר כשיהי' לו ולד כו' דהוי נזיר ס' לר' שמעון כו' נ"ב נ' לפענ"ד דעת הר"ר פרץ ולא מדר"ש לחוד מייתי ראיה אלא מכל סוגיא דש' דע"כ לא פליגי רבנן דק משום ספק נזירים ושמא לא כלו לו חדשיו אבל דכ"ע מיהת היכא דכלו לו חדשיו אף שיצא מת לאויר העולם הוא קרוי בן או ולד לכ"ע וזהו שחידש הר"ר פרץ גבי יבום ג"כ דאף שמת במעי אמו טרם יצא לאויר העולם כל שכלו לו חדשיו לגמרי אינה מתייבמת וא"כ ממילא חיישינן גם לספ' כלו כו' דספיקא דאורייתא לחומרא והוא באמת חידוש גדו' וקר' כתו' ובן אין לו והרי כל שכלו לו חדשיו נקרא בן לסוגיא זו דחדשיו גרמו ובמשנה תנן תינוק בן יום א' כו' ומ' עובר לא אף שכלו לו חדשיו וגבי ירוש' פלוגתא תנאי ואמוראי בכמה דוכתי אם יש לעובר זכיה בירושה הבא' מאליה ושם כתיב ובן אין לו כו' גבי פרשה נחלות וצ"ע רב בענין זה:

בב"י סי' קס"ט בדין שצריך לקבוע מקום תחילה כו' הביא הב"י בשם הגהות מרדכי צריך שיאמרו הג' דיינים אל השנים נלך ונשב במקום פלוני נ"ב בגמ' איתא א' רב יהודא לרב כהנא תא תיב אגיזרא למלוי ה' כו' ופרש"י שהלכו ליישב שם לשם חליצה זו מ' להדיא שקודם קביע' המקום בעי חמשה ושכולם ילכו שם שהרי צוה לר"כ לילך ולישב וכ"מ שם עוד בגמ' סק תא לזירזא כו' גבי רב יהודא:

בב"י סימן הנ"ל בדין והמנעל צריך שיהיה כולו עור וכ' הב"י ולכאורה משמע דדוקא בתרסיות של שער הוא דקרינן ביה ואנעלך תחש כו' וזה דעת נ"י שכ' מיתנא של עור או של שער כו:

נ"ב גם מד' רש"י מ' דוקא של שער שהאריך לפרש דשער של עיזים וכ"מ מן הג"מ דמק' א"ה כולי' שער נמי כו' ואי נימא דהא דא' מי לא קרינן ביה ואנעלך כו' היינו משום שעיקר הנעל מעור לא נ"מ ברצועות שיהיה ממין אחר מאי קו' כולי' שער נמי הא הנעל ודאי עור דתחש בעי' אע"כ דפשיטא ליה דשער מין עור הוא וכשר לרצועה ומקשה שפיר א"כ כוליה כו' ומשני דאפ"ה לא מקרי נעל וקורקא מיקרי משא"כ ברצועות וא"כ איך נכשיר רצועות ממין שאינו ממין עור כלל שוב מצאתי שהק' כן בדרישה ודח' לתרץ להטור ובאמת נ"ל שהטור ורא"ש לשטתם שסוברים דא"צ לרצועות רק בנעל שאין יכול ללובשו בלא"ה היטב אבל בנעל שמהודק היטב אין צריך כלל רצועות מדינא ואם אין יכול להדק זולת רצועות ע"כ גם הרא"ש מודה שצריך דווקא מין עור דאין עיקר הנעל והכל הולך אחר המעמיד:

בב"י סי' הנ"ל בדין צריך שיקראו אותה מלה במלה כו' כ' ופירש נ"י מודה רבא בלא אבה ה"ה בלא חפצתי כו' נ"ב יש לחלוק בלא חפצתי כו' אין שם אורך דברים ומסתמא יכול לומר ג' תיבות בנשימה אחת אבל בלא אבה יבמי שמתחלת מאן יבמי וכל הפסוק ואפשר לא תוכל לגמור לא אבה יבמי תוך נשימה אחת:

בטור סי' הנ"ל בדין שצריך להשליכו לארץ כ' הטור ועוד למה צריכין להשליכו לארץ כו' נ"ב עיין זוהר ר"פ חוקת שכ' סוד גדול שצריך להשליכו לארץ וכתב וז"ל ובעי לבטשא לי' בארעא כו' עיי"ש ויונעם לך ואני קורא על הרמב"ם סוד ה' ליריאיו ומנהג ישראל תורה:

בב"י סי' הנ"ל כ' ומיהו תימא לומר לפסול חליצה אם ניקשר רצועות הסנדל מן הארכובה ולמעלה כו' נ"ב הנה הרי"ף ז"ל כ' בהדיא דהתרת רצועות מצוה היא וכמ"ש בירושלמי עיקר מצוה כו' ולשון עיקר מצוה לא משמע כדברי הרא"ש דאיירי במנעל שלא יכול להלך לעמוד בלי קשר דא"כ פשיטא ומה שכ' הרא"ש היכא נרמז קשירה בתורה נ' ברור דמפורש הוא בפרשה וחלצה נעלו מעל רגלו מ' שחולצת ממקרא שנקרא מעל רגלו מדלא כתיב וחלצה כו' מרגלו וסתם רגל הוא הרחב ועקב ומעל רגליו הוא השוק שנקרא על רגלו והוא מקום קשר הרצועות א"כ מבואר להדיא שצריך קשר וע"ז איתא בירושלמי כיני מתניתין כו' שכיר בירושלמי הוא כן הוא ופירושו דאיירי דוקא בקשר ולא בנעל ממש כן נרא' מפשט המשנה וס"ל לירושלמי דקטיע לא חליץ כד' הרי"ף וכן בדין לפמ"ש דרגלו נקרא דוקא עקב והשוק נקרא מעל רגלו א"כ אין זה נעל כל שאינו על רגלו ממש כמו רגל דמצורע ומ"ש במאן דמסגי אלוחתא בכרעא היינו שהנעל הוא על רגלו ממש רק כיון שראינו הולך על רגלו אין זה כלום וכד' רי"ף משום דלא דחוס לכרעיה ואין נק' נעילת נעל רק במציג כף רגלו על הארץ דלהכי בעינן שיהיה יכול להלוך בו:

בטור סימן הנ"ל בד' הרמב"ם אכלה שום או גרגיר וכיוצא בו אם מדברים המזיבין הרוק והיה רוק זב מפיו כו' נ"ב לשון זה מ' שזב מעצמו מפיו ואינו עושה מעשה כלל אבל כל שהוא עושה מעש' רקיק' כשר אף שבא ע"י דבר אחר וכ"מ מלשון המזיבין רוק וא"צ להגיה המרבין כו' כמ"ש הב"י ובעינן שיהא זב ממילא ונראה שלכן השמיטו הר"יף דמילת' דפשיטא הוא ומבואר מלשון וירקה דבעינן מעשה בגופה וע"כ לא איבעי לן רק ברקקה דם אי בעינן דוקא רוק ותיפוק ליה שאין זה רק ע"פ סיבה מאיזה חולי ולא מעצמה לפי טבעה ומה לי מחמת חולי ומה לי מחמ' מאכל הלא דבר אחר גורם לרוק כנ"ל לד' הרי"ף ורמב"ם ומ"ש טעם רי"ף שאי אפשר בלא ציחצוחי רוק כו' ק לכאורה ליבטל ברובא רוק ברוק בשלמא רוק בדם הוי מין בשאינו מינו ודו"ק:

בב"י סי' הנ"ל כ' בדין כונה א' רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת להנשא לא' מן האחין וכ' ודקאמר תנא בעי כונה כו' ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מי פסלא כו' נ"ב עיין רש"י ז"ל שם בלישנא בתרא שכ' בהדיא דבלא כונה כלל לא מיפסלא לאחין רק דחוששין שמא כוונו וכ"מ להדיא מד' התוס' שם ד"ה ודקאמר תנא בעי כוונה ופירושם שם דכל שלא כיוונו שניהם לא מיפסלי וכן ד' רא"ש ז"ל וכ"מ להדיא לשון הגמ' הא חזינ' חוששין ומאי חוששין הא חזינא אע"כ חוששין שמא כוונו:

בב"י סי' הנ"ל הביא בשם הרמב"ם ז"ל בזה הלשון אלם או אלמת אינם חולצין כו' ואינן כחרש וחרשת כ' שהחרש וחרשת אינם בני דעת כו' וכ' ב"ה כו' נ"ב לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים מאד דהא ס"ד דגמ' שם דטעמא דחרש משום דלאו ב"ד נינהו ומסקנא לא קיי"ל הכי רק משו' שאינ' בואמר כו' אבל נ' לתרץ דהנה ס"ל להרמב"ם ס' פשוט' דכל דבר שצריך דעת חרש דומה לשוטה מהתורה שאין לו קדושין וקנין וכן כל דבר לתרומה והקדש ותרומ' יוצאה לחולין לרבנן דר"א הרי דאף מדרבנן לא החמירו להיות תרומה ויחזור כו' ולהכי פשי' דגם לחליצה אין לו דעה כלל ולא תקינו ליה רבנן חליצה כדתקנו ליה קדושין וכן ס"ל להרמב"ם דבלא כונה לא מיפסלה אף לא חי' כמ"ש לעי' בשמו רק מאי דמסקינן בש"ס טעמא דאינו באמירה הוא משום דטעם כונה לא שייך רק בנפלה מאח פיקח דכנס בדעת אבל בנפלה מאח חרש כשם שכנס ברמיזה כך חולץ ברמיזה כשם שמוציא בגט ברמיזה ומ"ש חליצה מגט לענין דעת ובמשנה שנינו דאף בנפלה מחרש אין חולץ ולהכי א' טעמא משום אמירה ומינה דה"ה לאלם ואלמ' כו' דכל שאין ראוי לבילה כו' אבל לא הדר ביה מטעם דלאו בני דעה נינהו לענין נפלה מאח פיקח ונ"מ דמטעם דעת אין פוסל' כלל כמו שוטה וקטן אבל היכא דלא שייך רק טעם אמירה כגון באחיו חרש באמת י"ל דחליצתו פוסלת וכן באלמת ואלם וכמ"ש הרמב"ם להכי לא אמר שמואל רק אקטן ולא אחרש דבחרש יש חולקים ברב' משא"כ בקטן ודו"ק כי סברה נכונה היא לד' הרמב"ם:

בש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ד' גם ק' עליו מהסוגיא סוף גיטין כו'

נ"ב נראה דל"ק מידי דדוקא אם באו עדים קודם שנתקדשה לאחר או שאמרה גירשתני אז אין נאמנת לד' הא"ח ונראה שהוציא כן מסוגיא דכתובות אם יש עדים כו' ומאן דמתני לה ארישא שלא כד' התוס' שם ועיין ש"מ שם:

בש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ה הביא שם הב"ש קושית חלקת מחוקק על המחבר איך פסק בפשיטות כהרא"ש ומאריך בזה דיותר מסתבר דעת המחבר דליכא פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש כו' נ"ב עיין ירושלמי דאמר בהדיא פלוגתא דרב ור"י בזה ד' רב כרמב"ם ור"י פליג גם משמע שם דעד אחד באשה כשני עדים דמי כיון שדי בעד אחד ודוק שם ולכאורה נראה דלפי ד' הרא"ש נכונים דבב' כיתי עדים המכחישים בחקירות לא מצינו לבט' העדים כיון ששתיהם מודים שאין ח' ובפרט לדידיה דק"ל זו בא' בפ"ע ומעידה כו' וא"צ לצרף כלל ע' ב"ב סוגיא דרשב"א אל ב"ש וב"ה ובנזיר גבי כת א' אומר' נדר שתי' כו' ובתוס' שם ושם שוב מצאתי ברמב"ן יבמות שהאריך בזה ופירש ג"כ כהרא"ש וכד' קרובים לדבריו והביא גם כאן הך דרשב"א ע"ש:

בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ס"ח כ' לפ"ז אם איש אחר שאינו שליח נ"ב נראה לחלק בפשיטות דכאן ע"א נאמן בט"ע כמו דנאמן להעיד שמת כו' אבל שם הוי דבר שבערוה דאין ע"א נאמן רק אם שליח מצאו משום מיגו אבל ע"א בעלמא לא זה נ' ברור:

בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ע' כ' מיהו י"ל דהטור ס"ל דהוי ס"א וס"ל לתירוץ בתר' פליגי כו' נ"ב זה אינו דהא קיימ"ל דס' הוא אם סימנים דאורייתא א"כ למ"ד סימנים דאורייתא צ"ל דשומא לא הוי אף ס"א לת"ק דברייתא וא"כ גם לדידן ספק הוא:

בב"ש סי' כ"ח ס"ק ס"ח כתב ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהי מקודשת ליקנוהו מן האשה כו' נ"ב עיין בגיטין גבי האשה כותבת גיטה כו' דפריך והא לא ידעה לאקנויי דמשמע שם דכל שידוע שאין יודע הדין לא מהני ולכאורה גם בקידושין כן וצ"ע ועיין ברא"ש שד' צ"ע בש"ס זו:

סליק

סוף הספר

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה