משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער יב
דיני נאמנות עד אחד ועוד ענינים שונים:
בעזה"י בתחלה אבאר כל דיני דבר ערוה באופן דבעינן שני עדים אם גם היכא דאיכא רגלים לדבר בעינן ג"כ שני עדים או לא. דהא מצינו בדבר שבערוה לאחר קינוי וסתירה נאמן ע"א והטעם כיון דאיכא רגלים לדבר. וא"כ י"ל דגמרי' מיני' עכ"פ ברגלים לדבר נאמן ע"א בדבר שבערוה. וכבר הרגיש בזה הנוב"י הנ"ל. ועוד אבאר אם גם היכא דלא איתחזק איסורא אמרי' ג"כ אין דבר שבערוה פחות משנים. כי מלישנא דגמ' משמע דבעי' דוקא איתחזק. בריש גיטין וביבמות פ"ח דמקשי' כיון דאיתחזק ה"ל דבר ערוה. גם אבאר הדין באיסורין אם ע"א נאמן היכא דאיתחזק דגדולי הפוסקים חולקים בדין זה. ואבאר בעזה"י כל השיטות בזה כי זה הוא יסוד גדול גם לדין זה בלא איתחזק אי ע"א נאמן:
א הנה דבר זה מבואר בכל מקום. אף דע"א נאמן באיסורין לשיטת התוס' בלא איתחזק דוקא. משא"כ באיתחזק אין ע"א נאמן אף באיסורין. ולשיטת הרמב"ן גם באיתחזק ע"א נאמן באיסורין. אבל מ"מ בדבר שבערוה. אף דזה היא ג"כ להתיר איסור, או לאסור ההיתר. אפ"ה אמרי' מגז"ש דדבר דבר מממון דאין ע"א נאמן ובעינן שני עדים כמו דיני ממונות. ודבר זה מבואר בכמה מקומות. ובריש גיטין דפריך הגמ' אמאי יהי' השליח נאמן הא אין דבר שבערוה פחות משנים. ובסוגי' דשליש שם אמרי' אם השליש אומר שנתן לה לגירושין אינו נאמן משם דה"ל דבר שבערוה. ודבר דבר גמרי' מממון. וכן בסוטה דפריך הגמ' וע"א אמאי לא מהימן. ותי' הגמ' משום דיליף דבר דבר מממון. וכן ביבמות פ"ח אמרי' דעד המיתה אינו נאמן אלא מדרבנן. דמה"ת אין דבר שבערוה פחות משנים:
והפ"י בסוף גיטין הקשה מזה לשיטת התוס' דס"ל דגם באיסורין אין ע"א נאמן באיתחזק. א"כ ל"ל הגז"ש דדבר דבר דלאסור אשה אבעלה בעינן שני עדים. בל"ז ידעינן ג"כ דע"א אינו נאמן. דהא ע"א אינו נאמן לאסור גם באיסורין דבר שהוא בחזקת היתר. וכבר כתבתי לעיל מזה:
והי' נראה לפענ"ד דהנה באיסורין אף היכא דבעינן שני עדים ואין ע"א נאמן. אפ"ה כתבו דבזה לא בעינן משפטי עדות דבאם אמרו אפי' חוץ לב"ד נאמנים. משא"כ בדבר שבערוה דגמרי' דבר דבר מממון בזה בעינן ג"כ עדות המועיל בממון שצריך להעיד בב"ד דוקא וצריכים דו"ח לגמרי כמו דיני ממונות וחוץ לב"ד עדותן כמאן דליתא דמי':
ויותר מזה הי' נ"ל די"ל דלפי האמת דגמרי' דבר דבר מממון. ודבר ערוה לא הוה כמו איסורין הי' מקום לומר דהיא כמו דיני נפשות לגמרי. ועדות שאינו מועיל בדיני נפשות. אף דהיא מועיל בדיני ממונות. אפ"ה בדבר ערוה לא מהני כיון דלפי האמת דגמרי' דבר דבר מממון. ולא הוה דבר ערוה דינו כמו איסורין. ממילא הוא דומה ממש כמו דיני נפשות. וכמו דאמרי' בסוף יבמות דלהתיר אשת איש לעלמא היא כמו דיני נפשות. והא באיסורין ע"א נאמן ג"כ להתיר מה שהוא בחזקת איסור. אף דהוא להתיר איסור מלקות. ונימא ג"כ דהיא כמו דיני נפשות ואף לשיטת התוס' דבאמת אין ע"א נאמן בזה. מ"מ היכא דאיתחזק איסורא ושני עדים מעידים להתיר. בודאי לא בעינן דו"ח. דהא גם להעיד בפני ב"ד לא בעינן. ואמאי לא נימא ג"כ כיון דהיא להתיר איסור מלקות חשוב כמו דיני נפשות. ואפ"ה לא אמרי' כן וא"כ אמאי נימא בעדות נשים כיון דהוא להתיר חשיב כמו דיני נפשות. מזה נראה הטעם כמ"ש כיון דגמרי' מכח הגז"ש דדבר דבר דאינו כאיסורין ממילא מדמינן לדיני נפשות לגמרי. וכמש"ל ראי' מתוס' מכות ד' ו' דמבואר שם דעדות המהני בדיני ממונות ל"מ בגיטין וקידושין. ומשו"ה כתב הר"ן בגיטין גבי נתייחדה בפני ע"א שחרית ובפני ע"א בין הערבים לא מצטרפין. והתם נראה באופן דכוונו לשם קידושין. ואפ"ה כתב דלא מצטרפין כיון דהוא כמו דיני נפשות ועדות מיוחדת פסול בדיני נפשות:
ועוד נ"ל דהא דע"א נאמן באיסורין והיא לאסור אף דבר דאיתחזק להיתר. ואף דיכול להיות להסתעף ממנו איסור מלקות. וע"ז ע"א אינו נאמן היא משום דבשעה שבא העד לפנינו אז אין אנו צריכם לדין ע"ז רק על גוף האיסור אם היא איסור. ומסתמא לא יבוא לידי מלקות ומשו"ה פסק הרמב"ם באיסור שנתחזק עפ"י ע"א סוקלין ושורפין אח"כ עליו כיון דבשעה שהעיד הי' נאמן לענין איסור הוה נתחזק האיסור. משא"כ אם בשעה שבא להעיד הוא בא לחייב מלקות. ע"ז אינו נאמן. ובדבר שבערוה דגילה לן הכתוב דבר דבר מממון וכנ"ל בשם הרשב"א דבעי' ב' עדים לקיום הדבר משום דהוא דבר הנוגע לאחר. וכמ"ש התוס' רי"ד דהוא חב לאחרים. אם יבוא אחר עלי' יהי' חייב. ואמאי נימא ג"כ למ"ל כעת לדון ע"ז דילמא לא יבוא לידי כך. וצ"ל דגזירת הכתוב הי' כן. דבדבר ערוה מה שיכול להסתעף ממנו הוא כמו שהוא עכשיו לדון לפנינו. וממילא דבעי' עדים שהם כשירים בדיני נפשות. כיון שיכול לבוא לידי נפשות. ויש להאריך בזה. ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בזה. יהי' איך שיהי' עכ"פ נראה דלכל הפחות בעי' עידים כמו דיני ממונות לגמרי. וצריכים להעיד בפני ב"ד וגם דו"ח, ובאיני יודע בדו"ח או מכחשת נפסל בזה כמו בדיני ממונות אף דבאיסורין ל"ב כל זה:
ולפ"ז תו ל"ק לאיזה ענין צריכים לשיטת התוס' הגז"ש דדבר דבר מממון הא בל"ז באיסורין באופן כזה היכא דאיתחזק אין ע"א נאמן. די"ל דנפ"מ היא דבל"ז הגז"ש הוה אמרי' דהיא כמו איסורין ולא בעינן שיעידו בפני ב"ד. וגם דלא בעינן דו"ח רק דהוא שוה לגמרי לאיסורין לזה בעינן הגז"ש דבעינן בזה כל משפטי עדות כמו בדיני ממונות. אמנם עדיין זה דחוק דמגמ' משמע דבלא הגז"ש הו"א דע"א נאמן. ובהדי' פריך הגמ' בסוטה ומנ"ל דע"א אינו נאמן בזה. ולקמן אכתוב עוד בזה בעזה"י, אמנם אעפ"כ מ"ש דעדות דבר ערוה בעינן עדות שיהי' כשר עכ"פ בדיני ממונות זה נראה לפענ"ד ברור ונכון:
ובזה קשה לי הא דפריך הגמ' ביבמות פ"ח על המתני' דקתני ובאו ואמרו לה מת בעליך דדייק הגמ' דאיירי בעד אחד דבשני עדים ליכא חומר. משמע מפשטא דגמ' דבשני עדים ליכא חומר כלל ונאמנים אפי' אם אמרו לה שלא בפני ב"ד, וכן ראיתי בהאחרונים רק שהאריכו אם היא צריכה לברר אח"כ אם בא בעלה שהי' שני עדים או לא, ואמאי נימא כיון דהדין היא דעדות נשים מה"ד בעינן דו"ח. ואף דלדידן לא בעי' דו"ח היא משום דאיכא כתובה למשקל היא כמו דיני ממונות אבל עכ"פ יהי' צריכים לבוא בב"ד להעד. ואמאי יהי' נאמנים אף אם אמרו שלא בפני ב"ד. ול"ל דהא שני עדים לא גרע מע"א וכיון דע"א נאמן אפי' חוץ לב"ד ממילא מכ"ש דשני עדים נאמנים זה אינו. דע"א נאמן מחמת חומר דסופא דתצא מזה ומזה. לזה היא דייקא. משא"כ בשני עדים דליכא חומר ממילא הקו' במ"ע כיון דמה"ת אינו נאמן אמאי יהי' נאמנים באמרו שלא בפני ב"ד. ובאמת לא מצאתי זה מבואר היכא דנשאת ע"פ שני עדים שהעידו שמת בעלה שלא עפ"י ב"ד רק בפני עדים אחרים המעידים אח"כ שהם העידו בפניהם. אם בא בעלה אח"כ אם לא יהי' חומר בסופא. ואף דאנן קימ"ל דגם בשני עדים חומר. ומכ"ש בזה. מ"מ יש לעיין. א"א דבשני עדים ליכא חומר אפשר לומר דבאמת שני עדים צריכים להעיד דוקא בפני ב"ד. דאל"כ אמאי יהי' נאמנים מדרבנן כיון דליכא חומר בסופא וכל עיקר ע"א דנאמן משמע בגמ' דהיא רק משום חומר: אלא דבאמת גם בע"א דנאמן אינו מבואר דהטעם היא משום חומר ובהדי' כתב הרשב"א ריש גיטין להיפך. דלפי האמת בלא חומר היא מותרת ג"כ ואבאר זה בעזה"י לקמן מה שיש לפלפל בדברי הרשב"א ויש להביא ג"כ ראי' לדברי הרשב"א. ואקדים לבאר מקור הדין דע"א נאמן באיסורין. ובאיזה ענין חלוק דבר ערוה מאיסורין. וגם אבאר דיני עד המיתה אם הוא נאמן מן התורה או מדרבנן וכבר האריכו בזה האחרונים כי מרמב"ם נראה דס"ל דעד המיתה הוא נאמן מה"ת. ועי' רש"י יבמות פ"ח ותחילה אבאר כל השיטות החולקים לדינא. היכא דאיתחזק איסורא אי ע"א נאמן להוציא מחזקתו הן לאיסור. והן להתיר:
בו יבואר לשיטת התוס' בע"א באיסורין נגד חזקה:
ובדבר ערוה ברגלים לדבר:
ב שיטת התוס' בקידושין ס"ה ע"ב דע"א אינו נאמן להוציא מחזקתו אם לא בשותק. והיא משום דשתיקה כהודאה דמי' דה"ל כאלו הבעלים מודים לדברי העד. ומשו"ה דוקא היכא דה"ל לידע הוא דאמרי' דשתיקה כהודאה. משא"כ היכא דלא ה"ל לידע. בזה לא הוה השתיקה רק מחמת איני יודע אין העד נאמן. וכן מבואר בתוס' כריתות ר"פ א"ל. ובכמה מקומות שאבאר לקמן דברי התוס' בכ"מ בעזה"י:
וביבמות פ"ח ע"א ד"ה שתיקה כהודאה דמי' פי' דל"ל הודאה ממש. רק דהיא משום דנראה לו רגלים לדבר משו"ה שותק עיש"ה. ובזה מיושבים כמעט כל הקו' שמקשים על שיטת התוס' עי"ש ברשב"א. ובריטב"א ובר"ן. מה שמקשים מדנקט אביי נאמן משמע דהוא מחמת נאמנת העד ולא מטעם שתיקה כהודאה [ועתה[מיושב דהא הודאה ממש אינו רק דהיא רגלים לדבר. והיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א באיסורין אף היכא דאיתחזק דזה ילפינן מאו הודע אליו. דע"א נאמן בשותק. והטעם כיון דשותק איכא רגלים לדבר משו"ה נאמן. ומה שמקשי' מאשתך זינתה בע"א ומההיא סמי' תי' התוס' בעצמם שם. וגם מינאי המלך דהא התם לא הי' שותק. או די"ל כמ"ש הר"ן שם. דהי' שותק מתחילה. עוד אפשר לומר דהתם כיון דהי' קול דאמו נשבית ה"ל ג"כ כמו רגלים לדבר. ונאמן העד וכן גבי בן גרושה י"ל דשם כיון דשותק אף דלא יכול לידע מ"מ אמרי' בזה מסתמא לא הי' שותק אם לא דהי' נראה לו רגלים לדבר דהיא אמת. ועי' במקנה מ"ש בזה וכמעט לא נשאר שום קו' על שיטת התוס' לפי דבריהם ביבמות:
ובקידוש ין ס"ו בתוס' ד"ה רבא אמר דמקשי' כיון דשתיקה כהודאה דמי' אמאי לא תאסר עליו גם בדבר שבערוה הא שוי' נפשי' ח"ד. ותי' דסבר רבא דשתיקה לא הוה הודאה ממש רק רגלים לדבר ומשו"ה העד נאמן. משא"כ בדבר שבערוה בעינן עדות ממש עי"ש משמע לכאורה לאביי דפליג וס"ל דנאסרה עליו הוא דהוה הודאה ממש. מדנקטו בלשונם וקסבר רבא. וכ"כ המקנה שם. אלא דבאמת לא נראה כן דהא מבואר בתוס' יבמות שכתבתי דגם לאביי לא הוה שתיקה כהודאה ממש. דא"כ מאי קאמר לי' אי מהימן לך דלאו גזלן הוא. גם אם הוא גזלן אמאי לא תפיק. אלא משום דגם לאביי לא הוה רק רגלים לדבר רק אביי ס"ל דגם בדבר שבערוה היכא דאיכא רגלים ע"א נאמן: הערה בדבר שבערוה היכא דאיכא רגל"ד אי ע"א נאמן:
ואפשר לומר דגם אביי ס"ל דדבר שבערוה לא מצינו למילף באיסורין דנהי דבאיסורין נאמן העד היכא דאיכא רגלים לדבר. מ"מ בדבר שבערוה בעינן עדות שיהי' מהני בממון דוקא. דהא גמרי' דבר דבר מממון רק דטעמו הוא כמ"ש לעיל בשם הנוב"י דהא לאחר קנוי וסתירה ע"א נאמן. והטעם כיון דהי' קינוי וסתירה איכא רגלים לדבר. ומזה ילפינן דגם בדבר שבערוה היכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן. ויש לומר דגם רבא לא פליג בזה. וס"ל ג"כ דהיכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן גם בדבר שבערוה ואפ"ה פליג בדבר שבערוה בשותק. והטעם י"ל דהא לכאורה קשה להיפך. למ"ל או הודע אליו להורות דע"א נאמן באיסורין בשותק. בל"ז ידעינן ג"כ זה. כיון דע"א נאמן לאחר קינוי וסתירה משום דאיכא רגלים לדבר. ונאמן גם בדבר שבערוה מכ"ש דנאמן גם באיסורין היכא דאיכא רגלים לדבר. וצ"ל דלזה גופו בעינן הקרא דבלא הקרא לא הוה אמרי' כן דשתיקה היא כרגלים לדבר. רק הוה אמרי' דסתם שתיקה היא מחמת איני יודע. וממילא אין ע"א נאמן. לזה גילה לן הכתוב. או הודע אליו. דהיכא דהוא שותק אמרי' דהשתיקה היא מחמת הרגלים לדבר ומשו"ה העד נאמן. ומשו"ה ס"ל לרבא דדבר שבערוה לא נוכל ללמוד משאר איסורין. די"ל דאף דאמרי' באיסורין דשתיקה הוה כרגלים לדבר מ"מ בדבר שבערוה לא אמרי' כן. רק דמחמת השתיקה עדיין לא הוה רגלים לדבר. משא"כ היכא דבל"ז היא רגלים לדבר ממש. י"ל דגם לרבא נאמן ע"א אף בדבר שבערוה כמ"ש הנוב"י הנ"ל. ואביי ס"ל דזה הוה גילוי מילתא. כיון דמצינו באיסורין דשתיקה הוה כמו רגלים לדבר. בזה ליכא חילוק בין איסורין לשאר דברים. ואמרי' בכל מקום הוה השתיקה כרגלים לדבר. ואף בממון אמרי' כן. רק דבממון לא מהני רגלים לדבר רק דבעי' עדים דוקא. משא"כ היכא דמהני רגלים לדבר. מהני ג"כ שותק. דזה הוה ג"כ כרגלים לדבר. ומשו"ה בדבר שבערוה דגלי לן הקרא דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א. מהא דמהני ע"א לאחר קינוי וסתירה מהני ג"כ בשותק:
או די"ל דס"ל לאביי דהא דגמרי' בדבר שבערוה דבר דבר מממון היא דוקא היכא דלא הוה רגלים לדבר דהא דבעי' עדות בקידושין דוקא משום דלגבי אחרים לא מהני הודאתם. ולגבי אחרים ליכא אף רגלים לדבר משו"ה אין ע"א נאמן וכן בסוף גיטין ובסוטה. היכא דליכא קינוי וסתירה לא נאמן ע"א משום דבזה ליכא אף רגלים לדבר. משא"כ היכא דאיכא רגלים לדבר ס"ל לאביי דבזה לא ילפינן דבר דבר מממון. משו"ה בשותק דאיכא רגלים לדבר נאמן העד בדבר ערוה. אמנם הראשון נראה לי עיקר דהא דאמרי' דגם בדבר שבערוה מהני רגלים היא רק לפי האמת דגילה לן הכתוב בסוטה דמהני רגלים לדבר. וזה גילה לן הכתוב מאו הודע אליו דשתיקה חשיב רגלים לדבר ס"ל לאביי דגם בדבר ערוה מהני ג"כ שותק ורבא דפליג י"ל דס"ל דבדבר שבערוה לא הוה שתיקה כמו רגלים לדבר:
ובזה מיושב היטב קו' התוס' סוטה ד' ג' דמקשי' לאביי דס"ל בשותק ע"א נאמן למ"ל קרא דנאמן לאחר קינוי וסתירה הא בל"ז נאסרה ג"כ עליו משום דשותק. ותי' דאיירי אפי' אם הבעל מכחישו עי"ש ודברי התוס' צריכים ביאור חדא מאי מקשים כיון דהם ס"ל דשותק היא דוקא מחמת הודאה משא"כ היכא דלא ה"ל למידע או באומר איני יודע אין העד נאמן. וא"כ איצטריך קרא היכא דעד מעיד על הטומאה והבעל אומר איני יודע באמת. ואם נימא דעדיפי' מיני' תי' התוס' דאיירי אף בהכחשה. הא גופו קשה מנ"ל לתוס' להא דלאביי ע"א נאמן לאחר קינוי. אפי' בהכחשת הבעל. מנ"ל הא דילמא בהכחשת הבעל אינו נאמן. דה"ל ע"א בהכחשה. רק דהקרא איצטריך במקום דלא ידע באמת. והי' נ"ל דאפשר לדחוק ולומר. דתוס' ס"ל כיון דאביי סבירא ליה בשותק ע"א נאמן באשתך זינתה וע"כ ס"ל לאביי זה מסברא דהיכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן גם בובר שבערוה. א"כ קו' התוס' היא שפיר. דלמ"ל קרא דלאחר קינוי וסתירה ע"א נאמן בל"ז ידעינן ג"כ זה כיון דע"א נאמן בשותק. וצ"ל כיון דאיכא רגלים לדבר. ה"נ בזה אף אם הוא שותק מחמת איני יודע אפ"ה אף אם הוא לא ידע מ"מ הא איכא רגלים לדבר, וממילא ידעינן דהוא נאמן. וע"ז הוצרכו לתרץ דס"ל דהקרא איירי אפי' בהכחשה כנ"ל לישב דברי התוס':
אבל לפמ"ש די"ל דהא דס"ל לאביי דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן ברגלים לדבר היא רק משום דגמרי' זה מדנאמן לאחר קינוי וסתירה איצטריך קרא דדוקא לפי האמת דגילה לן הכתוב בזה דע"א נאמן היכא דאיכא רגלים. מהני ג"כ בלא קינוי וסתירה שותק. משא"כ אם לא גילה לן הכתוב זה. הוה אמרי' מכח הגז"ש דדבר דבר, דגם ברגלים לדבר אין ע"א נאמן בדבר שבערוה כמו בממון לזה איצטריך קרא. והקרא איירי באמת באומר איני יודע. ומשו"ה בלא קינוי אינו נאמן:
ותוס' י"ל אפשר דלא ס"ל זה דאביי יליף זה מע"א לאחר קינוי. חדא כמ"ש דמנ"ל דבדבר שבערוה אמרי' דשותק היא כרגלים לדבר. ועוד די"ל התם שאני שמחמת הסתירה איתרע חזקתה כמ"ש, תוס' ריש מס' נדה. ועי' בנוב"י סי' נ"ד מ"ש בזה אף דיש לדחות. די"ל דבכל נוקים איתרע החזקה מחמת הרגלים לדבר כמ"ש שם הנוב"י דמסיק באמת להלכה בדבר שבערוה היכא דאיכא רגלים לדבר. ע"א נאמן משום דילפינן זה מסוטה ולא הרגיש שם בדברי תוס' בסוגי'. דתי' לרבא ל"מ זה בדבר שבערוה. ואנן הא קימ"ל כרבא, ולפמ"ש י"ל דרבא ס"ל דבממון לא הוה זה רגלים לדבר. דהא אנן קימ"ל באמת בממון אף אם הוא שותק אפ"ה פטור. ועי' במקנה בסוגי'. והנה לאחר הקינוי וסתירה ע"א נאמן אף להפסיד לה הכתובה כמ"ש רש"י סוטה ר"פ אלו נאמנים וכמ"ש הנוב"י. וצ"ל דזה חשיב יותר רגלים לדבר משותק. כיון דזה, מהני גם לענין ממון. ולכן בדבר שבערוה אמרי' דשותק לא מהני משא"כ היכא דאיכא רגלים לדבר ממש שפיר י"ל דמהני. משום דזה גמרי' שפיר מע"א דסוטה לאחר קינוי וסתירה:
וי"ל ג"כ דמשו"ה ל"ל דס"ל לאביי הא דמהני שתיקה אף בדבר ערוה משום דגמרי' זה מעד סוטה דהא התם איכא רגלים לדבר טובא. והא ראי' דהא נאמן ג"כ להפסיד לה הכתובה משא"כ בזה ויש להאריך עוד בזה אי אמרי' בממון היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן אף לענין ממון דמשם יש לדחות אף דנאמן אף להפסיד לה הכתובה ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בזה: ובזה אמרתי לעיין בדברי המרדכי בקידושין בפ' האומר מ"ש בשם, מהר"מ וז"ל כתב הר"מ בתשו' דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל הקידושין וכו' עיש"ה ובאהע"ז בסי' מ"ב. ובחו"מ סי' צ'. ובהאחרונים. ובמקום אחר הארכתי בזה אי מהני בקידושין עדות בידיעה שלא בראי' ולפמ"ש י"ל כיון דגם בלא דברי העד שמעיד שראה מסירת הטבעת איכא ג"כ עדות בידיעה שלא בראי'. זה בודאי הוה רגלים לדבר ובזה מהני ע"א אפי' בדבר ערוה. ולכן הוה קידושין בזה האופן בע"א. ויותר יש לעיין היכא דאיכא רגלים לדבר מחמת עדי כשירים נאמן ע"א ואפי' עבד ואפי' אשה. ואפי' בהכחשת הבע"ד. דהא גם לאחר קינוי וסתירה נאמן עד פסול אפי' בהכחשה ה"ה גם בזה יהי' מהני. והנוב"י החליט שם לדינא דגם בדבר ערוה היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א עי"ש ולדינא צ"ע: ולפ"ז תו לק"מ על שיטת התוס' לשיטתם דשתיקה לאו הודאה ממש רק רגלים לדבר וכן י"ל גבי בן גרושה ובן חלוצה בשותק אף דהוא לא יכול לידע. מ"מ איכא רגלים לדבר דמסתמא בקוראין לו בן גרושה אינו שותק אם לא דידע רגלים לדבר וכ"כ האחרונים. עי' במקנה. וגם דהא דבעל מום ומקוה דפסולו ביחיד י"ל ג"כ דאיכא רגלים לדבר ויש להוסיף בזה כיון דהיא חילקא דעבידא לאגלויי דאמרי' בכל מקום דאיכא חזקה דמילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי. אז גם בא"י הוה כמו רגלים לדבר ונאמן ע"א. ובזה אבאר בעז"ה דברי הרמב"ם דכתב דעד המיתה נאמן מה"ת משום מילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי עי' מש"ל בזה ולפ"ז תו לק"מ על שיטת התוס' ולקמן אבאר לישב שאו הקו' שמקשים על שיטת התוס':
בו יבואר דשיטת הר"ן כשיטת התוס':
ג ודעת הר"ן בקידושין בזה כשיטת התוס' דאין ע"א נאמן באינו יודע נגד חזקה רק בשותק אלא דבזה חולק על התוס' דהטעם אינו בשותק ומחמת הודאה. דא"כ באכלת חלב היכא דהוא יודע בעצמו שלא הי' השתיקה מחמת הודאתו. אמאי יהי' מחוייב להביא קרבן. והוא נאמן ע"ז דהא חייבי חטאות אין ממשכנין אותו אלא הטעם דזה] הוא גזירת הכתוב היכא דשותק ואינו אומר בפי' דלא ידע דהעד נאמן. וכתב דבזה ניחא הא, דל"מ שותק בדבר ערוה דהא לא הוה הודאה ממש עיש"ה. אמנם דיש לעיין לשיטת הר"ן יהי' הקו' במ"ע לאביי אמאי יהי' נאמן בדבר שבערוה בשותק כיון דלא הוה הודאה. ובודאי לא יחלוק אביי על הא דאין דבר שבערוה פחות משנים וצ"ל דהר"ן ס"ל בזה כתי' הרשב"א דגם לאביי אינו אלא דרבנן או כתי' הב' של הרשב"א דאביי ס"ל דהגז"ש דדבר דבר אינו אלא במקום הכחשה. משא"כ בשותק דינו כמו באיסורין דע"א נאמן ה"ה בדבר ערוה וכבר דברתי מזה. ועוד אבאר דבריהם לקמן בעזה"י. וכ"כ הר"ן בהא דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא. דא"א דהטעם משום שתיקה כהודאה, כיון דמחמת הודאתו הוא. מ"ל אם הוא גזלן או לא [דהר"ן לא ס"ל בזה כתי' התוס' דבעד פסול ל"א שתיקה כהודאה] רק דהטעם אינו מחמת הודאה רק דהתורה האמין לעד בשותק. והתורה לא האמין רק לעד כשר ולא בעד פסול עי"ש. הרי דס"ל לאביי גם בהא דאשתך זינתה היא מחמת נאמנת העד אף דהיא דבר ערוה וצ"ל כמ"ש ובדברי הר"ן צ"ל אף דבשותק גם עבד ואשה נאמנים. אפ"ה גזלן לא נאמן משום דעבד ואשה פסולן אינו מחשד דמעידין שקר. רק דהיא גזירת הכתוב דאינו בתורת עדות ולכן היכא דע"א נאמן דלא בעינן תורת עדות גם עבד ואשה נאמנים משא"כ בגזלן דהחשד הוא דמעיד שקר כיון דהוא רשע דחמס כמבואר בסי' ל"ד. משו"ה גם בזה אינו נאמן. ובזה י"ל הא דנקט דוקא גזלן ולא רשע דאינו של חמס משום דהא בזה הא דפסול לעדות לאו הטעם דחשיד לשקר דהא אינו של חמס רק מגזירת הכתוב דאל תשת רשע עד. ובל"ז הי' כשר לעדות. משום דחשוד לדבר אחד הא קימ"ל דלא הוה חשוד לכל התורה ממילא דבאיסורין הי' כשר להעד כמו עבד ואשה רק גזלן דבזה כיון דהוא רשע דחמס פסולו מחשד דיעיד שקר גם בזה אינו נאמן ועי' בקצוה"ח סי' נ"ב מ"ש בזה וצ"ע:
ולפמ"ש בסי' ל"ד באריכות דגם רשע דחמס אינו פסול מחשש דיעיד שקר מחמת ממון דגם בזה קימ"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה. ואף אם עושה איסור אחד מחמת חימוד ממון. אינו חשוד לעשות איסור אחר מחמת חימוד ממון. וגם קימ"ל חשוד אממון לא חשיד אשבועה, משום דממון איתא בחזרה. וממילא לאו דעדות שקר הוה כמו שבועה ואינו חשיד ע"ז אף שהוא גזלן רק דגזירת הכתוב היא דפסול לעדות. והבאתי דברי התוס' דמבואר כן א"כ יש לעיין אמאי לא יהי' גם גזלן נאמן בעדות איסור כמו עבד ואשה דהא גם הוא אינו חשוד לשקר ומזה יהי' ראי' ברורה דגזלן חשוד לשקר. אם לא דיש לחלק די"ל דגבי איסורין דאינו אומר בתורת עדות. וגם זה אינו ברור אי עובר על איסור דעדות שקר ולכן חשיד לשקר וצ"ע:
ועוד יש לעיין לשיטת הר"ן בהא דאשתך זינתה בע"א דנאמן מדינא. הא דא"ל אי מהימן לך דלאו גזלן היא וכו' אמאי לא יהי' הדין כמו בשני עדים שהעידו. דאף אם הוא אומר שהם פסולין אפ"ה אינו נאמן לפסול אותם. והב"ד אינו מאמינן לו. ה"ה בזה נימא כיון דהדין הוא דבשותק הוא נאמן מצד הדין לא מצי הוא לומר דהוא אצלו עד פסול. בשלמא לשיטת התוס' י"ל כיון דאינו נאמן רק מחמת הודאה. ובזה כיון דהוא אומר לפי שהי' גזלן לא חש לעדותו הוא נאמן. וי"ל דגם הוא נאמן ע"ז משום ע"א נאמן באיסורין ואפי' הבע"ד נאמן. משא"כ לשיטת הר"ן ויותר מזה לשיטת הרמב"ן והרשב"א שאבאר לקמן דבזה נאמן מדינא צ"ע. וגם לשיטת התוס' יהי' קשה אם אומר אח"כ דהשתיקה הי' מחמת איני יודע. אמאי לא יהי' נאמן ע"ז במיגו דהי' אומר דהשתיקה הי' לפי שהוא הי' חשוד בעיניו לגזלן. ואפשר לומר דזה הוא גריע לומר דהי' חשוד בעיניו לגזלן דכל העולם ידעו דהוא לאו גזלן או א"ל דהוה מיגו במקום עדים. דאנן סהדי בשותק דלאו משום איני יודע רק משום הודאה בעד כשר. ולכן לא חשיב מיגו. משא"כ להר"ן ל"ש כל זה:
ואפשר לומר דהנה נסתפקתי לשיטת הר"ן דכתב דמשו"ה אם אומר אח"כ דהשתיקה הי' מחמת איני יודע אף דהוא נאמן ע"ז מ"מ גזירת הכתוב היא בשותק יהי' העד נאמן אף אם באמת השתיקה הי' מחמת איני, יודע. מ"מ יש לעיין אם הוא אומר אח"כ דהשתיקה הי' לפי שלא הי' חש (בעיניו) להשיב לו. ובאמת הוא הי' ידע מזה דהוא משקר אם הוא נאמן דבזה ל"ש דגזירת הכתוב הוא דיהי' נאמן בשותק דהא הוא ידע בעצמו שהוא משקר. והיכא דהוא משקר בודאי אינו נאמן בפרט בקרבן דאינו תלוי רק בו כמ"ש הר"ן. וגם יכול לומר נזכרתי ועכשיו ידעתי דהוא משקר. ואם נימא דהוא נאמן ע"ז י"ל דמשו"ה נאמן לומר דהוא נחשד בעיניו לגזלן במיגו דהי' אומר דידע בבירר שהוא משקר. וצ"ע ועוד חזון למועד לעיין בזה. עד כה בארתי דברי הר"ן שהיא כשיטת התוס':
בו יבואר דעת הרשב"א בקידושין:
ד דעת השלישי היא דעת הרשב"א בקידושין וז"ל תוך ד"ה אמר אביי וכו' אלמא בכל דבר דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן. הילכך לאסור את המותר דל"ל איתחזק התירא דל"א לי' בשום דוכתא ע"א נאמן בין בשתק הלוה בין באומר א"י עכ"ל מבואר מדבריו באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר. משא"כ באיתחזק התירא ע"א נאמן לאסור להוציא מחזקתו ודבריו צע"ג דאמאי יהי' נאמן להוציא מחזקת היתר דגם זה הוה חזקה גמורה. ואדרבה התוס' כתבו דיותר נאמן להתיר מלאסור. וכבר הקשה זה הפ"י בקונטרוס אחרון בקידושין עי"ש:
ובדוחק נ"ל לישב דבריו. והוא דזה ס"ל אם ע"א נאמן באיסורין ל"ש לומר דע"א אינו נאמן להוציא מהחזקה דהא כ"מ שהאמינה התורה ע"א הוא כשנים. וכמו ששנים יכולין להוציא דבר מחזקתו. ה"ה ע"א במקום שהוא נאמן הוא כשנים ונאמן אף להוציא דבר מחזקתו. וכ"כ אמרי' דע"א לענין שבועה הוא כמו שנים. ונאמן לחייב שבועה אף נגד חזקה. וה"ה באיסורין אמרי' כן. רק הא דאמרי' באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן לאו הטעם דאינו נאמן נגד החזקה רק דטעם אחר היא וכבר כתבתי לעיל מזה:
דהא הרמב"ם כתב בנתחזק איסור ע"פ ע"א סוקלין ושורפין עליו אח"כ. משא"כ אם בא מיד לחייב מלקות ע"ז אינו נאמן. והטעם דדוקא לענין איסור נאמן. משא"כ למלקות. רק היכא דאיתחזק האיסור ע"פ ה"ל כאלו נתחזק איסור ע"פ שנים. וממילא לוקי' עליו אף אח"כ דהא בשעת עדותו לא היינו דנין לענין מלקות. והי' נאמן אז. משא"כ אם מיד בשעת עדותו הוא לפנינו לדון על מלקות ע"ז אינו נאמן:
והנה זה מבואר בסוף יבמות דלהתיר אשת איש לעלמא היא כמו דיני נפשות. והוא כיון דהוא להתיר איסור מיתה וכנ"ל בתוס' מכות ד' ו'. וממילא להתיר איסור מלקות הוא כמו מלקות. ולפ"ז י"ל דמשו"ה ע"א נאמן לאסור אף באיתחזק איסורא אף דיכול להסתעף איסור מלקות אח"כ היא משום בשעת עדותו אין לפנינו לדין ע"ז. ואז אמרי' דודאי לא יבוא כלל לאיסור מלקות כיון דאנן יהי' אוסרין את החתיכה בודאי לא יאכלנו שום אדם, ולאיסור העד נאמן. ואף דיכול להסתעף איסור מלקות מ"מ בשעת עדותו אינו לפנינו. משא"כ בחתיכה שהיא בחזקת איסור. והוא בא להתיר בזה אמרי' שפיר כיון דהוא בא להתיר את החתיכה. והוא להתיר איסור מלקות ה"ל כאלו הוא מעיד מיד על איסור מלקות. ומיד אנו באין לדון ע"ז דהא אנו צריכין להתיר את החתיכה באכילה. והוא איסור מלקות. ובודאי יבוא לזה. כיון דאנו מתירים את החתיכה, ותהי' מותרת באכילה. וחילוק גדול יש בין לאסור ובין להתיר דלאסור הוא כיון דאנו אוסרין החתיכה. ועל איסור הוא נאמן. ובשעת עדותו אין לנו לדון על מלקות כלל דמסתמא לא יבוא למלקות. משא"כ להתיר מיד הוא לנו לדין להתיר איסור מלקות דהוא כמו מלקות וע"ז אינו נאמן ולאו משום דלהכחיש החזקה אינו נאמן דע"ז ליכא שום חילוק דהוא נאמן באיסורין כמו שני עדים ונאמן גם נגד החזקה כמו ע"א לענין שבועה רק דבזה איכא חילוק דהיכא דלא איתחזק איסורא דאז ליכא איסור מלקות. דאף אם יאכלו אח"כ בלא עדותו ליכא איסור מלקות כיון דהוא ספק רק דיהי' איסור וע"ז נאמן העד. משא"כ באיתחזק דהוא איסור מלקות ע"ז אינו נאמן כנ"ל לישב דברי מאור עינינו הרשב"א שלא יהי' דבריו הקדושים תמוהים כ"כ והיא נכון בסברא בעזה"י לדעתי. [והיכא דלא איתחזק כלל בזה נאמן אף להתיר דהא זה אינו איסור מלקות]: היוצא מזה דהרשב"א ס"ל דבאיתחזק התירא ע"א נאמן לאסור. משא"כ באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר ומשו"ה הוצרך הרשב"א בחולין לישב הקו' הא דע"א נאמן בשחיטה אף דבהמה בחזקת איסור עומדת. משום דגם בזה היא להתיר ואינו נאמן. וכתב ג"כ שם דאיצטריך וספרה לה שתהי' נאמנת משום דאיתחזק איסורא. היא ג"כ משום דהתם היא להתיר:
וניחא ג"כ מה דקשה לפמ"ש הרשב"א לאביי דס"ל דדבר דבר לא גמרי' רק בהכחשה. משא"כ היכא דליכא הכחשה לא גמרי' כלל דבר דבר. א"כ אמאי לא יהי' עד מיתה נאמן מן התורה וכן אם מעיד שנתגרשה היכא דליכא הכחשה. וביבמות מבואר דאינו אלא דרבנן. ומשום דייקא. דאם הוא מה"ת אמאי יהי' חומר בסופא. ואף דתוס' כתבו שם לישב זה. מ"מ הרשב"א כתב שם דודאי ס"ל לגמ' דאינו אלא דרבנן עי"ש. ולאביי קשה כיון דבזה ליכא הכחשה יהי' נאמן מה"ת. אבל בזה ניחא כיון דבא להתיר גם באיסור אינו נאמן. ובזה י"ל קו' התוס' דשם דלאיזה ענין הוצרך הגמ' לזה דאיתחזק איסורא. די"ל דקו' הגמ' הוא בין לאביי ובין לרבא. דהא אביי ורבא פליגו בזה. אי גמרי' דבר דבר מממון היכא דליכא הכחשה. ומשו"ה ל"ק לאביי מדבר שבערוה, רק דקשה דהיכא דאיתחזק לא נאמן בשום אופן אף באיסור. ולרבא קשה אפי' אם נימא דבאיסורין גם באיתחזק נאמן. אבל בדבר שבערוה אינו נאמן:
והא דכתבו תוס' יבמות דבס"ד א"א דגם באיתחזק איסורא ע"א נאמן הא דאמרי' אין דבר שבערוה פחות מב' היא דוקא לאסור מבואר להיפך מרשב"א י"ל דא"א דאיתחזק איסורא ע"א נאמן להתיר ע"כ צ"ל אף דבא להעיד להתיר איסור מלקות דזה אינו כמו איסור מלקות. דלאיסור הוא נאמן להתיר גוף האיסור ממילא גם להעיד בדבר ערוה להתיר אף דבא להתיר איסור מיתה אפ"ה הי' נאמן כי היכא דנאמן להתיר איסור מלקות משו"ה י"ל דהגזירת הכתוב היא דוקא לאסור אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים. משא"כ להתיר היא כמו איסורין. וכמו דע"א נאמן באיסורין להתיר איסור מלקות ואיסור כרת כמו בחלב ה"נ נאמן להתיר איסור מיתת ב"ד. כיון דאינו רק גזירת הכתוב אמרי' אין לך בו אלא חידושו. משא"כ לפי האמת דאמרי' דגם באיסורין אין ע"א נאמן להתיר ממילא י"ל דלהתיר דבר ערוה לא צריך הגז"ש דדבר דבר. דבל"ז ידעינן ג"כ כיון דהיא להתיר איסור מיתת ב"ד היא כמו דיני נפשות. והקרא לא איצטריך רק לאסור דבזה נאמן בשאר איסורין ולפ"ז יש מקום לדברי אשר הארכתי לעיל דלגיטין ועד המיתה בל"ז דהוה דבר שבערוה אין ע"א נאמן ג"כ כמו באיסורין דאין ע"א נאמן להתיר. ול"צ להא דהוה דבר שבערוה רק א"א דגם להתיר ע"א נאמן באיסורין. ועוד אבאר מזה בעזה"י:
ובזה ניחא ג"כ דברי הרמב"ן יבמות פ"ח ד"ה מי דמי דכתב שם וז"ל ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסורא בין שלא הוחזק שאפי' להחמיר עלי' כגון אשתו זינתה בע"א. אפי' במקדש בע"א אין דבר שבערוה פחות משנים. וכ"כ הר"ן בגיטין בסוגי' דשליש עי"ש ודבריהם צריכים ביאור מ"ש דאפי' להתיר אמרי' כן הא גם בזה איכא חזקה להיפך. ומנ"ל בלא איתחזק כלל אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. אבל בזה י"ל דא"א דהיכא דלא איתחזק ע"א נאמן בדבר שבערוה. והגז"ש דדבר דבר היא דוקא באיתחזק. וע"ז קשה כיון דמצינו הגז"ש מנ"ל לחלק. וי"ל דדוקא באיתחזק והוא בא להתיר איסור שיש בו מיתת ב"ד בזה אין ע"א נאמן. משא"כ בלא איתחזק דליכא רק איסור וע"א נאמן באיסורין. וע"ז קשה הא גם לאיסור אמרי' ג"כ דאין דבר שבערוה פחות משנים. ובזה ל"ש לומר דהיא כמו דיני נפשות. דהא עכשיו אינו נוגע עדיין לדיני נפשות רק לאסרה לבעלה וכן המקדש בעד אחד היא רק לאוסרה לעלמא ולענין איסור עד, אחד נאמן אף שיוכל אחר כך להסתעף דיני נפשות. אלא מזה נראה דבכל ענין אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים. אף במקום דלא איתחזק כלל. ויש להוסיף עוד דהא הרמב"ן ס"ל באמת דע"א נאמן אפי' נגד חזקה. וגם הא פי' שם בקו' הגמ' ועוד ה"ל דבר שבערוה אפי' אם נימא דע"א נאמן אפי' באיתחזק אפ"ה בדבר שבערוה אינו נאמן. וע"ז כתב שפיר דאפי' אם לא איתחזק האיסור כלל אפ"ה אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים. דהא ל"ל דדוקא באיתחזק אינו נאמן נגד החזקה דהא באיסורין ע"א נאמן אפי' נגד החזקה. וצ"ל הטעם דבאיתחזק בעי' שני עדים כמו בדיני נפשות כיון דבא להתיר דבר ערוה. וע"ז כתב שפיר דא"כ אמאי לא יהי' נאמן לאסור דהא בזה ל"ש זה. דהא דבר זה אינו נוגע עכשיו לדיני נפשות רק לאסרה על כל העולם. אע"כ צ"ל דהוא גזירת הכתוב, וה"ה בזה. אמנם זה אינו אלא בס"ד דגמ' דיבמות דא"א ע"א נאמן באיסורין גם להתיר צריכים לזה הגז"ש דדבר דבר דבדבר ערוה אינו נאמן להתיר. משא"כ א"א כשיטת הרשב"א דלהתיר גם בדבר איסור אינו נאמן באיתחזק. בזה י"ל להתיר ל"צ כלל הגז"ש דדבר דבר דבל"ז אינו נאמן כמו בכל איסורין וצ"ע עוד בכל זה:
והא דכתבו תוס' קידושין בסוגי' ד"ה נטמאו טהרותיך וז"ל וצ"ל דהא דאמר בכל דוכתי ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר וכו' או חתיכה זו של שומן. אבל לאסור הדבר אינו נאמן דמשמע דגם באיסור נאמן יותר להתיר מלאסור. זה אינו ועי' במקנה שם מ"ש בכונת דברי התוס' דודאי היכא דלא איתחזק כלל נאמן יותר לאסור מלהתיר. כמ"ש הרא"ש בגיטין בי"ד כללים. רק הכונה דלאיסור ל"צ קרא דבלא"ה אסור מחמת הספק. ואי דנפ"מ שיהי' איתחזק האיסור ע"פ ע"א שיהי' נפ"מ אח"כ לחייב מלקות כהרמב"ם הנ"ל הא התוס' חולין ד' צ"ז ע"א חולקים בזה על הרמב"ם. ועי' בתורת גיטין ריש מס' מ"ש דהא תלי' בהא א"א דע"א אינו נאמן באיתחזק אז אין סוקלין. וכתבו תוס' שפיר משא"כ היכא דאיתחזק איסורא א"א דע"א נאמן גם בזה. י"ל כמ"ש דסברא יותר דנאמן לאסור מלהתיר דלהתיר הוא בא מיד להתיר איסור מלקות דהיא כמו דיני נפשות. ועוד אבאר דברי התוס' בזה:
וגם בגוף הדין אי ע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק כלל. כי זה תלי' בשיטות הללו אי ע"א נאמן באיסורין באיתחזק. כ"ז נראה לענ"ד נכון בפשט דברי הרשב"א. ול"צ לדחוק לדברי הפ"י. וגם מרמב"ן ור"ן הנ"ל נראה כן כמ"ש:
בו יבואר שיטה הד' דס"ל דגם להתיר נאמן ע"א באיתחזק:
ה שיטה הד' היא דעת הרמב"ן, והריטב"א והתוס' רי"ד דמשמע מדבריהם דע"א נאמן נגד איתחזק הן להתיר והן לאיסור. והרמב"ן יבמות הנ"ל הקשה אמאי יהי' נאמן בשחיטה היכא דלא הי' בידו הא הוה איתחזק וכתב לבסוף אלא סוגי' זו שאלות בעלמא נינהו מדאו' מ"ל ולעולם ע"א נאמן באיסורין עכ"ל דמשמע דמשו"ה נאמן בשחיטה אף נגד חזקה. ובזה הא היא להתיר. וז"ל הריטב"א בסוגי' דקידושין תוך ד"ה אמר אביי דע"א נאמן באיסורין וכדאסקינן ביבמות דע"כ לא שקלינן וטרינן התם אלא מנ"ל דמהימן מדאו' אבל בעיקר דינא מילתא פשיטא היא דמהימן ואפי' היכא דאיתחזק איסורא נאמן להתיר וכו' עי"ש עכ"ל. ולקמן אדבר בעז"ה על הראי' שהביא לזה. וכן משמע מתוס' רי"ד תוך ד"ה א"ל דכתב דע"א נאמן באיסורין. ומשו"ה נאמן הטבח לומר זו נבילה וזו שחוטה. ובזה הא היא נגד חזקה להתיר. ואפ"ה נאמן ש"מ דס"ל דנאמן ג"כ להתיר אף נגד חזקה כמו דנאמן לאיסור: ועתה אבוא לבאר ראי' כל השיטות לשיטתם. ואקדים לבאר הסוגי' דיבמות ד' פ"ח כי זה הוא היסוד לכל השיטות דשם מבואר דע"א אינו נאמן רק בשותק דהוה כהודאה:
בו יבואר פי' הסוגי' יבמות ד' פ"ח:
ו מתחילה פריך הגמ' ותנן נמי ע"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור. הא אישתק מהימן אלמא ע"א מהימן מדאו' עכ"ל ופי' רש"י ד"ה הא אשתיק ולא אמרי' חולין לעזרה קא מייתי. וראיתי מקשים אמאי לא פי' רש"י דאם לא מהימן אמאי יהי' מחוייב להביא קרבן. אבל לפמ"ש י"ל די"ל דהא במתני' נאמן להתיר אותה להנשא. ולכאורה אם גם דאמרי' דע"א נאמן באיסורין לאסור י"ל להתיר אינו נאמן כמ"ש כיון דהוא בא להתיר איסור מלקות י"ל דהוה כאלו בא להעיד על ענין שכבר חייב מלקות. וממילא במתני' דבא להתיר איסור ערוה דהיא מיתת ב"ד י"ל דאינו נאמן לזה פי' רש"י דהא בזה בא לחייב אותו להביא קרבן וחולין בעזרה היא איסור מלקות. ולקמן פי' רש"י ג"כ דהא הקרבן נאכל. מוכח דע"א נאמן ג"כ להתיר:
ותי' הגמ' דתנא או הודע אליו ולא שיודיעהו אחרים. יכול אעפ"י שאינו מכחישו ת"ל או הודע אליו מ"מ ה"ד אילימא דאתו בי תרי ולא קא מכחיש להו קרא למ"ל. אלא לאו חד ולא מכחיש ש"מ ע"א נאמן. וגם בזה יש לעיין דהא ר"מ ורבנן פליגו בכריתות ר"פ א"ל בתרי ומכחיש לר"מ מחוייב ולרבנן פטור וא"כ בשלמא לר"מ פריך הגמ' שפיר דהא ל"ל דהקרא ולא שיודיעוהו אחרים קאי על תרי דהא באמת בתרי מחוייב בין אם מכחיש בין אם לאו. אע"כ בחד ומכחיש. ואו הודע אליו מ"מ קאי על חד ולא מכחיש. ואף דעדיין קשה דהא מגמ' משמע דעל תרי ולא מכחיש ל"צ קרא. הא על תרי ומכחיש ע"ז ודאי צריך קרא דהא זה אינו מילתא דפשיטא דהא באמת רבנן פליגי על ר"מ בזה וס"ל דאינם נאמנים וא"כ קשה לר"מ מנ"ל דע"א נאמן דילמא ע"א באמת אינו נאמן. והקרא ולא שיודיעוהו אחרים קאי בע"א. דע"א אינו נאמן אפי' אם לא מכחיש אותו. ואו הודע אליו מ"מ קאי על תרי ומכחישין דבתרי נאמנים אעפ"י שמכחישין אותו. וע"א אינו נאמן אעפ"י שאינו מכחיש אותו וצריך לומר דקו' הגמ' היא דמסתמא הוא דומי' דעל מה דקאי הקרא ולא שיודיעוהו אחרים קאי ג"כ הריבוי דמ"מ. ובזה פריך הגמ' דל"ל ולא שיודיעוהו אחרים קאי בתרי ומכחישין. וההיא דמ"מ קאי על אינו מכחישין דזה הוא מילתא דפשיטא. אע"כ דקאי על חד וע"א אינו נאמן בהכחשה ובלא הכחשה נאמן. ולרבנן דס"ל דשני עדים אינם נאמנים ג"כ בהכחשה. וא"כ מאי פריך הגמ' ואי בתרי ואין מכחישין לא צריך קרא. עדיפי מיני' ה"ל להקשות. דהא שני עדים נאמנים ג"כ בהכחשה וצ"ל דקו' הגמ' היא להקשות אפי' לר"מ. ולקמן אדבר עוד מזה ודחה הגמ' ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמי' תדע דקתני סיפא וכו' רישא מ"ט קא מחייבי רבנן אי לימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרו רבנן. א"ל משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמי' ע"כ דברי הגמ' ותמהו ע"ז דהא הטעם דפטרו רבנן היא משום דיכול לומר מזיד הייתי, יהי' הטעם שיהי' או משום מיגו או משום דמתרצינן דיבורו הא זה ל"ש היכא דאומר איני יודע. וא"כ האיך מוכח. ועל קו' זו רבו התירוצים בהראשונים בהתוס' והרשב"א והרמב"ן. ואבאר תירוצם ומה שנ"ל בכונתם בעזה"י:
תי' התוס' שם ד"ה ומה וז"ל ואור"י דשפיר מוכח דסבר הש"ס דאי הוה לן למימר דמסתמא שוגג הי' לא הוה כל כמיני' למיפטר נפשי' מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשי' מסתמא וכו' עכ"ל כונתם מבואר כיון דס"ל לרבנן דמתרצינן דיבורא דהי' מזיד ע"כ דמסתמא מזיד הוא. א"כ גם באומר איני יודע אמאי יחייב בקרבן נימא דמסתמא הי' מזיד. אלא ע"כ דאיירי בשותק ושתיקה כהודאה דמי'. ואף דא"כ קשה מנ"ל דע"א נאמן בשותק דילמא הקרא או הודע אליו איירי בשנים ושתק. משא"כ ע"א אינו נאמן אף בשותק. וצ"ל דהיא מסברא כיון דהטעם היא דשתיקה כהודאה ממילא גם באחד אמרי' ג"כ דשתיקה כהודאה אלא דעדיין קשה מנ"ל דבע"א אמרי' ג"כ שתיקה כהודאה דילמא דוקא בשני עדים אמרי' דהוה הודאה דאם לא הי' כן באמת דהוא ידע שהאמת עמהם הי' מכחישם או הי' אומר דאינו יודע. משא"כ בע"א י"ל לא הוה שתיקה כהודאה דמשום דלא הי' רק ע"א לא חש להשיבו. דהא חזינן לשיטת התוס' בעד פסול בעבירה כמו גזלן ל"א שתיקה כהודאה והיא משום דהוא עד פסול לא צריך להשיבו ה"ה דכמו כן יש לחלק דדוקא בשני עדים אמרי' שתיקה כהודאה ולא בע"א וקצת צ"ע:
וקצת יש להסביר דברי התוס' כיון דאנן מתרצים דיבורו מה שאמר לא אכלתי הוא דהי' מזיד א"כ מסתמא צ"ל דהוא מזיד. וממילא אם אומר איני יודע אמרי' ג"כ דהוא מסתמא מזיד. ומה שאומר איני יודע היא שלא יפרסם חטאו. כמ"ש תוס' בסוף. או אפשר דאינו נאמן כלל במה שאומר דאינו יודע כיון דהיא נגד הסתם. דמסתמא יודע הוא מה שאוכל. דאם נימא דלא ידע אזי אמאי מתרצינן דיבורא לומר מזיד הא יכול להיות דהוא שוגג דלא ידע מה אכל. ועוד אכתוב בזה בעזה"י. ולפ"ז נראה דלרבנן גם אם שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר איני יודע דפטור ג"כ כיון דאנן אומרים מסתמא מזיד הי' וכמו דמשמע מתוס' קידושין ד"ה ותנא תונא עי"ש בהמרי"ט ובהמפורשים מ"ש בזה. והיא להיפך מדברי התוס' כריתות ד"ה אלא דכתבו דבתרי ואומר איני יודע ודאי הוה כשתיקה והי' מקום לומר דזה תלי' בהשני טעמים. דאי אמרי' דהטעם משום דמתרצינן דיבורא ע"ז כתבו תוס' שפיר דצ"ל דמסתמא הוא מזיד דאל"כ לא היינו מתרצין דיבורו. וממילא גם באיני יודע פטור. דאמרי' מסתמא מזיד הוא משא"כ אי אמרי' הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והוא מה שמכחיש העדים שהיא לחובתו דלא הי' לו כפרה נאמן יותר מעדים. ממילא היכא דלא מכחישם העדים נאמנים. וא"כ י"ל להיפך דמסתמא הוא שוגג דהא כל אדם אית לי' חזקת כשרות דודאי לא יעשה איסור במזיד. רק היכא דמכחיש העדים וכן אם אומר מזיד הייתי בזה נאמן יותר מעדים. משא"כ כשאומר איני יודע כיון דלא מכחיש העדים. אזי מחוייב דאמרי' מסתמא שוגג הי'. ומשו"ה באיני יודע חייב לרבנן. וי"ל דתוס' שם קאי להך לישנא דנאמן יותר מעדים. ומשו"ה כתבו דבאיני יודע הוה כשתיקה וניחא ג"כ הא דפלפלו תוס' שם דהטעם דשתיקה הוה כהודאה ובאיני יודע פטור. ולמה לא הביאו סוגי' דהכא דמבואר בגמ' בהדי' כן מזה נראה דתוס' שם אזלא להטעם הב'. וממילא לא מוכח כן: אמנם ברשב"א בסוגי' מבואר להיפך דכתב דסוגי' דהכא אזלא א"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. דללשון זה צ"ל הטעם משום דשתיקה כהודאה. משא"כ לאידך לישנא עי"ש ובמקנה בקידושין שהאריך בזה וכתב דהיא גזירת הכתוב דאו הודע אליו דבעי' הודאתו דוקא. וכתב לישב ג"כ הא דאמרו לו מיגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי. היא דאל"כ לא יהי' נאמן במה דאומר דאיני יודע ואמרי' דמסתמא ידע. ע"ז אמרי' דאית לי' מיגו ונאמן בכך לומר דלא ידע במיגו עי"ש. ואין זה מספיק כיון דנאמן על עצמו יותר מעדים. ממילא נאמן הוא דלא ידע ג"כ אף דלית לי' מיגו כלל. אף דמסתמא אמרי' דידע. מ"מ כיון דהוא אומר דלא ידע. והוא לכפרתו נאמן יותר מעדים והא ראי' דהא עדים עדיפי ממיגו דהא מיגו במקום עדים לא אמרי'. והיכא דאית לי' מיגו נאמן לומר דלא ידע. ע"כ אף דמסתמא אמרי' דידע אפ"ה מיגו מהני. וע"י המיגו אמרי' דלא ידע באמת. ומוכח דההיא דאמרי' דמסתמא ידע לא הוה כמו עדים דאל"כ לא הי' מהני מיגו. וא"כ ממילא נאמן היא להכחיש הך דמסתמא ידע מק"ו דהא נאמן אף להכחיש עדים לגמרי, ועדיין הקו' במ"ע לאיזה ענין צריכים למיגו:
לזה נראה לענ"ד להסביר הענין כך דהא בקרא כתיב או הודע אליו חטאתו. דע"ז מביא חטאת. וללישנא דאמרי' אדם נאמן על עצמו יותר מעדים ס"ל לרבנן דע"י עדים לא מחייב קרבן כלל. דבקרא כתיב או הודע אליו י"ל דוקא בהודאתו דחשיב יותר מעדים זה מחייבו חטאת. משא"כ העדת עדים דאיני חשיבה כלל הך לא מחייבי חטאת, וע"ז השיב להם ר"מ אם עדים מחייבים מיתה מחמת עדותן לא יביאו לידי קרבן הקל. וע"ז השיבו מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. וכמו שפי' התוס' שם בכריתות דעדים המעידים לחייבו מיתה הם גמרו הדברים. אבל הנהו אין גומרים העדות דהא לא יודעים דהי' שוגג. ומשו"ה הגדת עדים לענין קרבן לא חשיבי כ"כ כמו עדותן לענין מיתה ומשו"ה לענין קרבן אמרי' דדוקא הודאתו שהיא חשיב יותר מעדים מביאו לידי קרבן ולא מחמת העדים אפי' אם אין מכחיש אותם אפ"ה אמרי' דעדים לא מחייבין אותו קרבן כלל. ומכ"ש היכא דמכחיש אותם אז נאמן הוא יותר מהעדים דודאי פטור מקרבן רק דלא צריך להכחישו דאפי' בא"י פטור:
ובזה הי' נ"ל דאף דללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים עדים לא מחייבי אותו קרבן בשום מקום אפי' באומר א"י וכמ"ש היא דוקא לפי דברי התוס' יבמות שכתבו דזה לא יכולים העדים לידע אם הי' שוגג או מזיד. ואפי' אם הם אומרים דאכל בשוגג יכול הוא להכחיש את העדים. משא"כ אי הוה אמרי' דזה יכולים העדים לידע בבירר. וא"כ בזה להטעם דמתרצינן דיבורי' הי' מחוייב אם הי' העדים מעידים דאכל בשוגג כמ"ש תוס' יבמות. ולפמ"ש י"ל דבאופן זה גם להך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים. מחוייב ג"כ אם העדים מעדים דאכל חלב בשוגג והוא אומר איני יודע בזה העדים מחייבים אותו קרבן מק"ו אם הביאו לידי מיתה כ"ש לקרבן. ובזה ל"ש מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. וכמו שפי' בתוס' שם דבזה לא נגמור העדות על ידם. כיון דהם מעידים דהי' בשוגג יהי' נגמור העדות על ידם. א"כ דאם מכחיש אותם אם גם בזה האופן הוא פטור דאפי' הם מעידים דהי' בשוגג מ"מ הא הוא נאמן יותר מעדים בהכחשתו. ולאידך לישנא דמתרצי' דיבורא בזה האופן חייב אף אם מכחיש אותם. וא"כ קשה קצת למה לא הביאו תוס' ראי' דע"כ אף אם העדים אומרים דהי' בשוגג אפ"ה זה לא יכולין לידע. דאל"כ אמאי לא קאמר הגמ' בכריתות זה לא"ב כמ"ש תוס' בסוף דבריהם ואף די"ל גם זה בתירוצם מ"מ אמאי לא כתבו גם זה לראי' וה"ל לדחות:
ועוד הי' קשה לי על תוס' ריש מכות דמקשי' האיך יכולים לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי ותי' דמעידים דהי' בשוגג וצ"ל דזה יכולין לידע דהי' בשוגג. ומ"מ יהי' קשה לאידך לישנא דאמרי' אדם נאמן על עצמו בדבר שיש בהם כפרה יותר מעדים. וא"כ אם גם העדים מעידים דהי' בשוגג וחייב גלות כיון דגלות היא לכפרה. יהי' הוא נאמן יותר מעדים. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
לזה הי' נ"ל די"ל דגם ללישנא אדם נאמן על עצמו יותר מעדים אם העדים מעידים דהי' בשוגג לא מהני הכחשתו. אף דאמרי' אדם נאמן על עצמו יותר מהעדים. ובזה יהי' מתורץ ג"כ הא דהשיבו לו מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי להטעם דאמרי' אדם נאמן על עצמו יותר מעדים הא ל"צ לזה. די"ל דהא כבר כתבתי דהא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים היא דוקא מה שאומר לחובתו. משא"כ. מה שאומר לזכותו בזה ל"ש זה ובודאי עדים עדיפי דהוא חשוד לשקר. והנה במיתה אם חטא חטא שחייב מיתה. המיתה אינו מטעם קנס רק לכפרה דבזה יהי' מכופר העון ולכאורה יהי' קשה בכל מקום שהעדים מחייבים מיתה והוא מכחישם נימא ג"כ כיון דהוא מכחיש להם. והוא לכפרתו יהי' הוא נאמן יותר מעדים. וצ"ל דדוקא לענין קרבן אמרי' דמשום כפרתו לא מימנע מלהביא קרבן כמ"ש רש"י ד"ה אדם. משא"כ במיתה שלא יומת חשוד הוא לשקר. אף במידי שהיא לכפרתו ועוד י"ל בשלמא התם אמרי' דהעדים נאמנים אף דהוא מכחיש אותם ונימא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים כיון דעבר הוא על איסור במזיד אז חשיד הוא ג"כ שלא יהי' לו כפרה נגד קינוי כיון דחזינן דהוא רשע. משא"כ היכא דהעדים מעידים שעבר על איסור שוגג בזה אמרי' שפיר במידי שהיא לכפרתו לא מימנע להביא. ולכן הוא נאמן יותר מהעדים. ולקמן אכתוב עוד מזה. כי לדעתי היא סברא נכונה בעזה"י:
ועוד י"ל דאפי' אם נימא דשווין הם מ"מ יש לחלק דבשלמא במיתה י"ל דהוא מכחיש העדים שלא יהי' נהרג. ואי דגם בזה נימא דהוא מכחיש להם שלא יהי' מחוייב קרבן הא אם כונתו אינו אלא לפטור עצמו מקרבן. יכול לפטור עצמו בטענה שיכול לומר מזיד הייתי. וכיון שיכול לפטור עצמו בל"ז מקרבן ממילא אמרי' שפיר דלכפרתו הוא נאמן יותר מהעדים. ובזה יובן היטב דרבנן ס"ל דהיכא דהוא מכחיש את העדים לא מחוייב בקרבן כיון דזה הוא לכפרתו נאמן על עצמו יותר מהעדים. וע"ז השיב להם ר"מ אם העדים מחייבים אותו מיתה נימא ג"כ כיון דהיא לכפרה נאמן הוא יותר מהעדים. והשיבו לו בשלמא במיתה י"ל דהוא מכחיש להם לפטור ממיתה. משא"כ בזה אם רצונו לפטור נפשי' מקרבן יכול לפטור עצמו בטענת מזיד הייתי. ולפ"ז אם מעידים דהי' שוגג דבזה לא יכול לפטור נפשי' מקרבן. ל"ש דאדם נאמן להכחיש יותר מהעדים. דאמרי' דאומר כן שיפטר נפשי' מקרבן כמו במיתה אף אם מכחיש העדים אפ"ה חייב מיתה, ול"א כיון שהוא לכפרתו נאמן יותר מהם. והטעם משום כיון דלא מצי לפטור נפשי' ממיתה באופן אחר הוצרך להכחישם ה"ה בזה אף די"ל דדוקא ממיתה מימנע אף שהוא לכפרתו. משא"כ בזה דהוא רק להרויח ממון מ"מ י"ל כן ויש בני אדם שממונם חביבים עליהם מגופן. ולפ"ז ניחא [דברי] תוס' מכות דהיכא דהעדים מעידים שהרג נפש בשוגג אף דאדם נאמן יותר מהם אמרי' דהוא אומר כן לפטור נפשי' מגלות דהיא ענין חמור ג"כ. וי"ל דמשום זה ימנע להודות יותר מהבאת קרבנו. ואף די"ל דלפי האמת אף אם העדים אומרים דהי' שוגג אפ"ה פטור משום דהוא נאמן יותר גם בזה ול"א משום ממון ימנע להביא כפרתו. מ"מ יובן היטב מ"ש לר"מ מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. והיא לדבריהם בלא המיגו יש לחלק ג"כ מיתה מקרבן דזה ענין חמור. וי"ל דימנע ממנו אף שהוא לכפרתו. משא"כ מקרבן אבל לדבריך שאתה מדמה זה לזה עכ"פ אינו דומה די"ל דבזה מכחיש לפטור ממיתה משא"כ בזה לפטור מקרבן יכול לפטור עצמו במזיד הייתי. ועכ"פ היכא דהעדים לא מכחישין אותו במזיד הייתי יהי' פטור. ויש לפלפל עוד דגם אם העדים אומרים דהי' בשוגג מ"מ יכול לפטור נפשי' מקרבן דהא חייבי חטאות אין ממשכנין אותו:
היוצא מזה לשיטת הרשב"א להטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים אפי' באומר איני יודע פטור ג"כ. משא"כ לשיטת התוס' לפמ"ש אדרבא היא להיפך דמטעם זה מחוייב. משא"כ לטעם הב'. וכן נראה מתוס' ב"מ בסוגי' דרח"ק דפי' בהא דאמרי' שלא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים מק"ו ופריך הגמ' מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שכן אין מחייבין אותו קרבן. ופי' התוס' שפיו מחייבו קרבן אפי' אם העדים מכחישין אותו תאמר בעדים שכן אינם מחייבין קרבן אם הוא מכחיש אותם עיש"ה ולכאורה זה צ"ע דאמאי יהי' פיו מחייבו קרבן אם העדים מכחישין אותו נהי דהוא נאמן יותר מהעדים היא דוקא לגבי עצמו. משא"כ לגבי האחרים ודאי העדים נאמנים יותר וא"כ האיך יהי' הקרבן נאכל לכהנים הא העדים מעידים שהיא חולין שנשחט בעזרה. וצ"ל שמ"מ כיון דהוא מחויב להביא קרבן מחמת הודאתו דלגבי עצמו נאמן יותר מעדים שוב לא הוה חולין בעזרה וצ"ע. ואמאי לא כתבו תוס' בפשיטות דפיו מחייבו קרבן אף דהעדים לא ידעו שהוא אומר אמת. משא"כ העדים אין מחייבין אותו קרבן אם הוא אומר איני יודע מזה נראה דס"ל לתוס' דגם באומר איני יודע העדים מחייבין אותו קרבן להך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מהעדים דהא הגמ' קאי שם להך לישנא כמ"ש תוס' שם. ולפ"ז לשיטת הרשב"א דס"ל באמת להך לישנא גם באומר א"י פטור מיושב היטב קו' התוס' ב"מ. והמקנה הנ"ל כתב להיפך דגם לתו' להך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר [מעדים] פטור אף באומר אינו יודע. ולא הביא כלל דברי התוס' ב"מ. דלדעתי מתוס' זה היא ראי' ברורה להיפך כמ"ש. ולדעתי היא נכון בעזה"י כמ"ש:
היוצא מזה לשיטת התוס' הא דאמרי' בסוגי' תדע דמטעם שתיקה כהודאה. היא להך לישנא דמתרצינן דיבורא. והכי קימ"ל. וממילא לפי האמת אין ע"א נאמן באיסורין אם לא בשותק ומטעם הודאה. ואם כי אפי' אם נימא כן. מ"מ לא מוכרח עדיין מזה. דע"א אינו נאמן בשאר איסורין באיתחזק היכא דאינו יודע. די"ל הא דאינו נאמן ע"א לקרבן באיני יודע היא מטעם שכתבו תוס' דאמרי' מסתמא מזיד הי'. אבל בשאר איסורין י"ל דע"א נאמן אפי' באיני יודע. מ"מ כיון דהגמ' פריך מנ"ל הא. ותי' דילפינן מאו הודע אליו. והגמ' דחה דמזה לא מוכח. ממילא ליכא ראי' דע"א נאמן באיתחזק היכא דל"ש שתיקה כהודאה. ואמרי' לפי האמת דאינו נאמן באיני יודע. ובזה ניחא הא דמקשי' בסוגי' ובריש גיטין להנהו דסברי דהא לע"א נאמן באיסורין גמרי' מנדה. ניליף אף דאיתחזק ולכאורה קשה הא התוס' בכריתות כתבו דמקרא מוכח דהא דדרשינן ולא שיודיעוהו אחרים היא בע"א ואומר א"י. וא"כ מוכח מקרא דע"א אינו נאמן נגד איתחזק אבל לפמ"ש ניחא. ועוד אדבר מזה בעזה"י:
ולדברי הרשב"א והנ"י סוגי' דהכא אזלינן א"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים. משא"כ לפי האמת דקי"ל כאידך לישנא י"ל דאיירי באומר איני יודע. ואפ"ה נאמן העד. ולא מטעם שתיקה כהודאה והרשב"א והר"ן בקידושין כתבו עוד דהסוגי' דהכא אזלא א"א דהרישא דמתני' אתיא כרבנן. משא"כ לאידך לישנא דכריתות דאתי' כר"מ לא מוכרח מידי דהטעם בשותק ומשום שתיקה כהודאה דמי' ומשו"ה אביי ס"ל דהמתני' אתי' כר"מ. וי"ל דהטעם אינו משום שתיקה כהודאה דמי' רק משום נאמנות העד. ועדיין קשה כיון דאנן קימ"ל כרבנן דפטרו במכחישם וא"כ ע"כ הטעם בשותק מטעם הודאה. ומנ"ל דע"א נאמן באינו יודע ואם נימא דס"ל כתי' הרשב"א דלפי האמת דאמרי' הטעם משום דמתרצינן דיבורא. י"ל גם לרבנן דבאיני יודע ל"ש זה. משו"ה ע"א נאמן דא"כ לא הי' צריך לתירוצו. ואבאר זה לקמן בעזה"י:
בו יבואר ראי' התוס' לשיטתם ומה שי"ל קושיתם על שיטת החולקים: ז ועתה אבוא לבאר ראי' התוס' לשיטתם בכריתות ד"ה א"ל כתבו וז"ל ע"כ מיירי שאותו שהעיד עליו אומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דע"א לא מהימן כדכתיב לא יקום ע"א באיש דנראה שאין ע"א קם רק לשבועה עכ"ל והא דלא כתבו דהא בהדי' כתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת. תי' המקנה די"ל דזה קאי ג"כ לענין ממון עי"ש ואף דלכאורה עדיין קשה דגם באינו יודע לא צריך קרא שאינו נאמן והא ראי' בממון היכא דל"ש מתוך שאיל"מ אין ע"א נאמן גם בא"י. ואמאי נימא דהקרא לא יקום ע"א באיש היא דוקא במכחישו. ודוחק לומר, דלפי האמת כיון דע"א אינו נאמן באיסור מק"ו בממון. דא"כ עדיין קשה אמאי לא יהי' ע"א נאמן בממון היכא דליכא חזקה כלל באינו יודע. כגון היכא דלא מוחזק חד מינייהו כמו באבידה יהי' נאמן ע"א למי שהוא ואי"ה אדבר עוד מזה דנראה דאין נאמן ע"א בממון אפי' היכא דליכא חזקה כלל. ומנ"ל זה הא באיסור נאמן ע"א היכא דלא הוה נגד חזקה. וצ"ל כיון דכתיב בקרא לא יקום דמשמע בכל ענין אף באומר איני יודע. וא"כ אכתי קשה למ"ל קרא דבאומר איני יודע אינו נאמן. וי"ל דהו"א כיון דמצינו באיסורין היכא דליכא חזקה ע"א נאמן באומר איני יודע ע"כ הו"א אף היכא דאיתחזק נאמן ג"כ באיני יודע, וי"ל ג"כ דהו"א כיון דהוא בעצמו נאמן לומר דחייב חטאת. ואף דדבר זה נוגע גם לאחרים דהא דכהנים יאכלו הבשר הו"א דגם ע"א נאמן אף באיני יודע. לזה איצטריך קרא דאינו נאמן באומר איני יודע:
והא דלא הביאו הסוגי' דיבמות דמבואר בהדי' דהטעם משום שתיקה כהודאה. ולעיל כתבתי ישוב לזה, אמנם עדיין קשה אמאי לא דחה הגמ' ביבמות מטעם זה דל"ל דהוא נאמן מחמת איני יודע, י"ל דהא ראי' התוס' אינו אלא לר"מ. דלרבנן י"ל דאיצטריך ולא שיודיעוהו אחרים בחרי ומכחיש וי"ל דבאינו יודע נאמן העד. וי"ל דכתבו שפיר דלכ"ע מוכח כן דהא לרבנן מבואר כן בסוגי' דיבמות דע"כ צ"ל הטעם משום שתיקה כהודאה. וגם לר"מ מוכח כן דבחד ומכחיש לא צריך קרא. ומשו"ה הגמ' דיבמות דקאי אליבא דרבנן לא דחו מראי' התוס'. והתוס' דכתבו זה לר"מ ליכא ראי' מסוגי' דיבמות. ובזה יובן דברי המרש"א בקידושין תוס' ד"ה א"ל עיי"ש ובמפורשים:
אמנם אין זה ראי' מוכרעת לשיטת החולקים וס"ל דע"א נאמן גם באיני יודע והקרא ולא שיודיעוהו אחרים הוא במכחיש. דס"ל דהקרא זה לא קאי רק על ד"מ או לחייב מלקות. משא"כ באיסורין לא קאי הקרא זה וראי' כמ"ש. דהא הקרא דלא יקום קאי ג"כ אף באומר איני יודע. ואפי' היכא דליכא חזקת ממון. ובזה באיסור ע"א נאמן. וכיון דהקרא לא איירי באיסורין הו"א דע"א נאמן באיסורין אפי' במקום דאיכא הכחשה. לזה, איצטריך קרא דגם באיסורין אינו נאמן לגבי הכחשה ואין לומר דהא לזה לא איצטריך ג"כ קרא דהא כי היכא דהוא נאמן ה"נ עד המכחיש אותו נאמן בתורת ע"א. י"ל דהוה ס"ד דהכחשת בע"ד לא מהני לגבי עד כשר כיון דהוא נוגע, והא ראי' דהא התוס' לא כתבו דמטעם זה לא איצטריך קרא במכחיש. רק דזה מוכח מקרא דלא יקום וזה אינו קו' כ"כ כמ"ש:
ועוד י"ל דהא לפמ"ש דלרבנן לא מוכח מידי די"ל דאיצטריך קרא לשנים ומכחיש. ממילא דאנן קימ"ל כרבנן לא מוכח דאינו יודע אינו נאמן. רק דהתוס' ס"ל דגם לרבנן מוכח כן כמבואר ביבמות וזה לא ס"ל רק דהסוגי' דיבמות קאי ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים. ואנן קימ"ל כאידך לישנא רק דזה דוחק לומר דבזה יהי' פליגי ר"מ ורבנן. ועי' גם במקנה מ"ש לישב ג"כ קו' זו על הפוסקים דלא ס"ל כתוס':
ראי' הב' מ"ש מסוגי' דיבמות כבר מבואר דלק"מ לפי תירוצם דהסוגי' שם אזלא להך לישנא דאדם נאמן על עצמו משא"כ לאידך לישנא. ותי' הר"ן הנ"ל צ"ע דכתב דסוגי' דיבמות קאי אי אמרי' דהמתני' אתי' כרבנן. משא"כ אביי דמוקי לה כר"מ י"ל דדיוק היא דוקא במכחיש הא בא"י חייב. וקשה דהא לפי האמת דקימ"ל כרבנן. ממילא בחלב באיני יודע פטור. ומנ"ל דע"א נאמן באיתחזק. ואפשר לומר. דס"ל דהקרא או הודע אליו בא להורות דע"א נאמן באיסורין. ולאו מטעם שתיקה כהודאה. כיון דמוכח דדוקא במכחיש אינו נאמן העד. דמשמע אבל בשותק או באומר איני יודע נאמן. וכיון דמוקי המתני' כר"מ אמרי' דדיוקא היא דוקא. והגמ' פריך מכח המתני' שם דא"א דמתני' אתי' כרבנן ע"כ הדיוק היא ל"ד וצ"ל דטעמא דרבנן היא משום שתיקה כהודאה. משא"כ א"א כר"מ אמרי' דהיא דוקא. והא גופא קשה דהא ר"מ ורבנן לא פליגי בזה כיון דמוכח לר"מ באינו יודע העד נאמן. וממילא גם לרבנן גם בא"י ע"א נאמן באיסורין. ולענין חלב טעמא אחריתא משום דלא תלינן בשוגג כמ"ש תוס' שם. ואביי איירי היכא דנוכל לתלות בשוגג דבזה חייב בא"י ומר"מ נשמע לרבנן. דלענין דינא באיסורין לא פליגי. ומזה מוכח ג"כ כמ"ש דהא לדברי התוס' י"ל דלר"מ ג"כ מוכח להיפך דבא"י אינו נאמן וצ"ע:
ועל הא דאמרי' בגיטין דבעי' דוקא בידו. דבל"ז אינו נאמן כבר כתבו דהתם שאני לפי שהוא פועל. וצריך לשמור. ובל"ז לא קשה ג"כ א"א דבדבר שבידו נאמן אפי' אם הבעלים מכחישים אותו. כמ"ש תוס' בסוגי' דקידושין ובגיטין. א"כ צריכים להא דבידו שיהי' נאמן אפי' אם הבעלים מכחישים אותו וצ"ל דהרשב"א חולק בזה על תוס' וס"ל דגם בזה אינו נאמן אם הבעלים מכחישין אותו. או דהתם משמע אפי' אם הבעלים לא ידעו להכחישו. וכן משמע מהא דס"ת ביד מי. דאז לא ידעו להכחישו. ומשו"ה צריכים לתרץ תי' אחר. ועוד אבאר מזה בעזה"י בענין בידו עיי"ש: ומה שמקשים מצריכא דאמרי' אי לא קים לי' בנפשי' דאכל חולין בעזרה לא הוה מייתי תי' הרשב"א דה"א דבזה יהי' כהכחשה עיי"ש. ובזה אפשר לומר דאותן השיטות דס"ל דגם באינו יודע נאמן העד הא דנקט בשותק ולא קאמר באומר אינו יודע י"ל דבזה הוא חידוש יותר דהיכא ששתק אם אומר אח"כ דלא הי' חש להשיבו. והוא יודע שהוא הי' משקר אינו נאמן דכיון דשתק מתחילה אמרי' דשתיקה ודאי לא הוה מכח הכחשה. והיכא דאומר איני יודע ובזה בודאי אינו נאמן אח"כ לחזור ולומר יודע אני דה"ל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ומשו"ה נקט שותק ובזה ניחא ג"כ הא דכתבו בהרמב"ם בפ"ז מהל' שגגות דס"ל כשיטת, התוס'. מדנקט שותק דלפמ"ש י"ל דנקט לישנא דגמ'. גם הוא חידוש גדול. יותר בשותק. ואדבר עוד מזה לקמן לבאר שיטות הרמב"ם. ותו לק"מ להפוסקים החולקים על שיטת התוס' כמ"ש. ולקמן אבאר בעז"ה ראי' הרשב"א לשיטתו. ולישב עוד כמה קו' שמקשים בין לשיטת התוס' ובין לשיטת הרמב"ן. ולבאר לענין דינא בע"א באיסורין היכא דאיתחזק. וכעת אפסוק מזה. ואבאר הדין בדבר ערוה היכא דלא איתחזק. ובו יבואר ג"כ עוד בדין ע"א נאמן באיסורין. והוצרכתי לבאר מתחילה כל השיטות כי היא צורך לענין זה כאשר יבואר בעזה"י: ועוד מעט אדבר לפלפל בין שיטת התוס' להרמב"ן. הנה הפ"י הקשה סוף גיטין הנ"ל א"א דעד אחד אינו נאמן גם באיסורין באיתחזק ל"ל הגז"ש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לאסור אשה על בעלה הא לזה הוה נגד חזקה דאיתחזק היתרא. וכל אשה אית לה חזקת היתר לבעלה עיי"ש. ולדברי הרשב"א הנ"ל דכתב דאיתחזק התירא לא מצינו רק איתחזק איסורא ניחא די"ל דאיצטריך לאסור. דבזה ע"א [אינו] נאמן בדבר שבערוה. אבל לשיטת התוס' קשה. וכבר כתבתי לעיל מזה דמסוף גיטין ל"ק די"ל דאיצטריך לב"ש אפי' אם הוא אומר כן אפ"ה אינו נאמן להפקיע אותה ממנו. כמו דהיא אינה נאמנת. גם הא דפריך הגמ' בסוטה דאין ע"א נאמן מנ"ל הא י"ל ג"כ לשיטת התוס'. והוא די"ל דקו' הגמ' היא למ"ל קרא דלאחר קינוי וסתירה ע"א נאמן הא בל"ז ידעינן ג"כ זה כיון דלאחר קינוי וסתירה הוה רגלים לדבר. ובזה ע"א נאמן באיסורין בשותק. ולפמ"ש הטעם משום רגלים לדבר. וכמ"ש לעיל בקו' התוס' סוטה לאביי דהוא דל"צ קרא אף באינו יודע כיון דגם באינו יודע היא ג"כ רגלים לדבר. וי"ל דקו' הגמ' היא ג"כ לפי האמת. ובל"ז הי' מקום לומר ג"כ כמו דאמרי' בסוף נדרים למשנה הראשונה היתה, נאמנת באומרת טמאה אני. ולא היינו חוששין דעיני' נתנה באחר. דודאי לא חיישינן לזה. ה"נ י"ל בגיטין אם הבעל מודה. אף דאינו נאמן מ"מ הוה רגלים לדבר. ואמאי לא יהי' נאמן העד. ומיושב ג"כ הגמ' דסוף גיטין. דמשו"ה איצטריך הגז"ש דדבר דבר כמו דבממון לא מהני הרגלים לדבר ה"נ בדבר ערוה ולאביי דס"ל דבאמת בדבר ערוה מהני ג"כ רגלים לדבר י"ל ג"כ כמ"ש דזה גמרי' שפיר לפי האמת דגלי לן הכתוב דע"א נאמן בנדה לאחר קינוי וסתירה וכנ"ל כן י"ל לשיטת התוס':
אמנם גם לשיטת הרמב"ן והרשב"א אף דס"ל דע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק וא"כ בכל ענין צריכים הגז"ש דדבר דבר. מ"מ הקשיתי לעיל דעדיין יהי' הקו' במ"ע לאביי דס"ל באשתך זינתה ג"כ דנאמן אף באיני יודע. וע"כ צ"ל הא דגמרי' דאין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' דבר דבר היא רק במקום הכחשה. וע"ז קשה הא במקום הכחשה גם באיסורין ע"א בהכחשה אינו נאמן וא"כ למ"ל הגז"ש ומזה הוכחתי לעיל כשיטת האומרים דע"א בהכחשת הבע"ד. אף דל"מ לגבי הבע"ד היינו משום שהוא מכחיש אותן אבל מ"מ לאחר שאינו יודע להכחיש העד אסור. משום דהכחשת הבע"ד ל"מ לגבי אחרים לפי שהוא נוגע בדבר. ואע"ג דגם נוגע נאמן באיסורין אף לאחר. מ"מ בהכחשה נראה דאינו נאמן. ומשו"ה י"ל שפיר דלשיטת הרמב"ן והרשב"א הא דס"ל לאביי באשתך זינתה דנאמן איירי דגם היא היתה שותקה כמבואר בהדי' בתשו' הרשב"א הביאו המקנה עיי"ש. ולפי דבריו הוצרך הרשב"א לשיטתו לפרש כן דהא הוא ס"ל בחד תי' דלאביי מדינא אמר. ואי איירי דהיא מכחשת אותו. יהי' קשה הא אע"ג דגבי איסורין ע"א בהכחשת הבע"ד אינו נאמן לגבי אחר. וא"כ הכא אף דהיא מכחיש העד. מ"מ הבעל דאינו מאמין לדברי'. דהא היא נוגעה בעדותה. וגם י"ל כנ"ל דהא היא חשודה. דלדבריו עברה באיסור אשת איש ואינה נאמנת בתורת עד אפי' להכחישו. וא"כ אמאי צ"ל דאיירי דהיא שותקת. אבל לפמ"ש ניחא דל"ל דאיירי דהיא מכחישתו. ואפ"ה ס"ל לאביי דהעד נאמן משום דהיא כמו איסורין. והכחשת הבע"ד ל"מ לגבי האחר. א"כ יהי' קו' הרשב"א במ"ע וכי לא ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואי כתירוצו דזה היא בהכחשה. קשה הא בהכחשה למ"ל קרא דגם באיסור אינו נאמן. ולזה צריך לומר דהקרא אתי' היכא דהיא מכחשת אותו דבזה אם לא הגז"ש דדבר דבר הי' נאמן העד לגבי הבעל. ולא היה מהני הכחשת דידה. ולזה בעינן הגז"ש דדבר דבר היכא דאיכא הכחשה אף אם היא מכחיש אותו. וזה ל"מ באיסורין. גבי דבר ערוה אמרי' דמיד דאיכא הכחשה בעינן שני עדים. ולזה איצטריך הגז"ש דגבי דבר ערוה אינו נאמן העד בהכחשת הבע"ד אפי' לגבי אחרים ומשו"ה הרשב"א בתשובה דאיירי דהיא היתה שותקת דאם היא היתה מכחשת אותו בזה לא הי' ס"ל לאביי דעד נאמן לגבי הבעל. דהא ע"כ הגז"ש דדבר דבר לא אתי' רק באופן כזה כמ"ש:
ואפשר לומר דבאמת לפי תי' הא' של הרשב"א דהיא באמת אינו אלא דרבנן. י"ל דאיירי אפי' בהכחשת דידה דל"מ לגבו באיסורין ואביי ס"ל דבדבר ערוה מדרבנן מחמרינן כמו באיסורין ממילא י"ל דאיירי גם בהכחשת דידה. וכמו באיסורין ל"מ הכחשת הבע"ד לגבי אחר ה"ה בזה. והרשב"א בתשו' לא כתב דאיירי בשותקת רק לתי' הא' עי"ש. ולפ"ז יהי' נפ"מ בהמקדש בע"א לפמש"ל דזה תלי' בהא דא"א כאביי מהני ג"כ קידושין בע"א. ואם נימא דאזלינן לחומרא גם בזה. ממילא גם גבי המקדש בע"א אף דהיא מכחשת. מ"מ לגבי אחר לא יהי' מהני הכחשת הבע"ד וצ"ל כמ"ש:
היוצא מכל מ"ש דלאביי דס"ל באשתך זינתה בע"א דעד נאמן. לשיטת התוס' היא מטעם שתיקה כהודאה. או דס"ל דהיא הודאה ממש. או כמ"ש כיון דהיא רגלים לדבר. והיכא דאיכא רגלים לדבר ס"ל לאביי דע"א נאמן גם בדבר שבערוה:
ולשיטת הרמב"ן והריטב"א לאביי נאמן העד מדינא אף באיני יודע משום דהגז"ש דדבר דבר אינו אלא במקום הכחשה. ואף דבמקום הכחשה ל"צ הגז"ש דבלא"ה ידעינן ג"כ דע"א בהכחשה אינו נאמן. י"ל דאיצטריך לגבי הכחשת הבע"ד לגבי אחר. ומזה יהי' ראי' לשיטת הסוברים דהכחשת הבע"ד לגבי אחר ל"מ באיסורין כנ"ל. ובתוס' רי"ד מבואר כתי' זה של הרשב"א. ותי' הראשון של הרשב"א היא דגם אביי ס"ל בכל מקום דאין דבר שבערוה פחות משנים. רק זה אינו אלא מדרבנן לחומרא עי"ש. ובררתי בעזה"י כל השיטות לנכון:
ואחזור להנ"ל לבאר דיני דבר ערוה היכא דלא איתחזק איסורא אי בעינן ג"כ שנים והב"י החליט כמה פעמים דהיכא דלא איתחזק גם בדבר ערוה לא בעינן שנים ולדעתי הקלושה דבר זה צע"ג כי לא נראה כן מהראשונים כאשר אבאר זה בעזה"י. וא בר עוד מעט לפלפל באביי לשיטות הנ"ל:
בו יבואר הדין בדבר ערוה בלא איתחזק ואי ע"א נאמן בדבר ערוה בלא הכחשה לאביי:
ח ועתה אבוא לבאר הדין בדבר שבערוה לאביי דנפ"מ בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ן. והיא לדעת התוס' דשתיקה היא מטעם הודאה. ממילא אף דאביי ס"ל באשתך זינתה דע"א נאמן מ"מ ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים רק דהכא מטעם הודאה וכנ"ל. משא"כ לשיטת הרמב"ן צ"ל דס"ל לאביי דע"א נאמן ג"כ בדבר שבערוה היכא דליכא הכחשה. וא"כ יהי' קשה הא זה מבואר בכל מקום דעד המיתה אינו נאמן מה"ת משום דה"ל דבר שבערוה. ולאביי כיון דליכא הכחשה נימא דנאמן מה"ת והמקנה כתב דמ"מ בעינן עד כשר דוקא דזה מהני עכ"פ בד"מ לענין שבועה עיש"ה. אמנם עדיין קשה יהי' עד כשר נאמן לומר מת בעלה. ואמאי יהי' חומר בסופה כנ"ל. וגם בגירושין יהי' ג"כ נאמן ע"א, ובכתובות משמע דלאביי אינו נאמן בסוגי' דתרי ותרי כאשר הארכתי לעיל בזה. ודוחק לומר דאביי בא שם לישב דברי ר' יוחנן ור"י ס"ל בסוגי' דשליש בגיטין. דגם בגיטין לא נאמן. וי"ל כמ"ש דהתם כיון דהיא הכחשה אף אח"כ אינו נאמן:
ועוד יהי' קשה דהא התוס' הנ"ל מקשים אי אמרי' דע"א נאמן אף באיתחזק ל"ל הקרא וספרה לה. ומפשטות דברי התוס' נראה דא"א דע"א אינו נאמן באיתחזק ל"ק למ"ל קרא דוספרה לה די"ל דבאמת מזה ילפינן דע"א נאמן בלא איתחזק אבל א"א דע"א נאמן אף באיתחזק צ"ל דמקרא אחר ילפינן זה דהא נדה ל"ח איתחזק כמ"ש תוס'. וא"כ למ"ל הקרא וספרה לה כלל. אלא דאם נימא כן יהי' קשה אמאי לא מקשים תוס' קו' זו גם א"א דבאיתחזק אין ע"א נאמן. אפ"ה הא רש"י כתב דע"א נאמן באיסורין ילפינן דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חבירו ובחולין כתב מושחט את בן הבקר. וא"כ קשה ג"כ למ"ל וספרה לה. מזה נראה דאי הוה אמרי' דע"א אינו נאמן באיתחזק י"ל דהוה ס"ד דגמ' דנדה חשיב איתחזק קמ"ל דזה לא חשיב איתחזק כלל משא"כ א"א דע"א נאמן אף באיתחזק הקו' במ"ע. ותי' התוס' דהוה ס"ד דנדה חשיב דבר ערוה. ולאביי יהי' הקו' במ"ע למ"ל קרא וספרה לה אף אם נדה חשיב דבר ערוה הא גם בדבר ערוה נאמן ע"א אף באיתחזק היכא דליכא הכחשה ובנדה הא ליכא הכחשה. אבל לדברי המקנה ניחא דכתב דגם לאביי עכ"פ בעינן עד כשר בדבר שבערוה. וא"כ הוה ס"ד דנדה לא תהי' נאמנת כיון דהוה דבר שבערוה. והיא עד פסול. אלא דגוף הדבר צ"ע, כיון דהוא ס"ל דלא גמרי' דבר דבר רק בהכחשה. ממילא היכא דליכא הכחשה היא שוה כמו כל האסורין. וע"א נאמן ואפי' עד פסול. וה"ה גם בזה אמאי לא יהי' נאמן אפי' עד פסול:
והי' נ"ל דאפשר עוד דהא התוס' כתבו דמשו"ה איצטריך וספרה לה דהוה ס"ד דנדה חשיב דבר שבערוה. והמרי"ק בשורש ע"ב כתב דבאמת היכא דלא איתחזק גם בדבר שבערוה ע"א נאמן דזה גמרי' מנדה דהיא נאמנת אף דנדה היא דבר שבערוה. הרי דס"ל דבאמת נדה הוה דבר שבערוה וס' זה אין בידי לעיין בו. רק ראיתי בש"ש ש"ו פ"ד שהביא דבריו. אמנם ברמב"ן ובר"ן גיטין בסוגי' דשליש מבואר להיפך דכתב דגם היכא דלא איתחזק אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. וכתבו דהרי אף לאסור אמרי' כן. וכתבתי דכונתם למ"ש הרשב"א בגיטין דאיתחזק התירא לא מצינו. יהי' הטעם שיהי' מ"מ זה מוכח מדבריהם דאם נימא דהיכא דלא איתחזק ע"א נאמן. ממילא נאמן העד לאסור אף באיתחזק כי זה לא הוה איתחזק. ולפ"ז י"ל דבזה פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דהיכא דלא איתחזק ע"א נאמן גם בדבר שבערוה. אף דילפינן דבר דבר מממון אף לאסור בעי' ג"כ שני עדים. ובזה הא ל"ש איתחזק. ס"ל דהיא דוקא במקום דאיכא הכחשה משא"כ במקום דליכא הכחשה ע"א נאמן בלא איתחזק גם בדבר שבערוה. משום דס"ל דגם צדה חשיב דבר שבערוה ואפ"ה היא נאמנת. והטעם משום דלא איתחזק. וגם ליכא הכחשה ה"ה בכל מקום בדבר שבערוה היכא דליכא הכחשה ע"א נאמן. משא"כ הינא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר גם בדבר שבערוה דזה לא נוכל ללמוד מנדה דהא נדה לא הוה איתחזק. וכן י"ל דהיכא דהוה איתחזק גמרי' להיפך דבר דבר מממון אף דלא הוה הכחשה כלל כמ"ש הלח"מ בפ"א מהל' גיטין דהגז"ש דדבר דבר קאי ג"כ על הך דוכתב לה ספר כריתות. ובעינן שנים אף דליכא הכחשה. ולפ"ז ל"ק לאביי למ"ל וספרה לה דהא באמת הוא יליף דבר זה מוספרה לה, ואי לא וספרה לה הוה אמרי' דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפי' בלא איתחזק וגם היכא דליכא הכחשה. ורבא ס"ל דמנדה לא מצינו למילף כלל די"ל כמ"ש תוס' דבאמת נדה לא הוה דבר שבערוה. רק דהוה ס"ד דהיא דבר שבערוה. וגם כמ"ש הרמב"ן יבמות איזה טעמים. ומשו"ה לרבא בכל ענין אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. ובזה מיושב קו' התוס' יבמות וגיטין. דהוצרך הימ' תרוייהו איתחזק איסורא וגם דבר שבערוה. להקשות גם לאביי דלדידי' היכא דלא איתחזק ע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דליכא הכחשה:
ובזה י"ל קצת מה דמקשים הא דפריך הגמ' ריש פ' הא"ר מההיא דהוחזקו ולמה לא פריך הגמ' מהא דתנן אשה נאמנת לומר מת בעלי. די"ל דהא הרמב"ן יבמות כתב דמנדה לא מצי למילף משום דאי אפשר בענין אחר. ועי' ברשב"א ריש גיטין מ"ש גבי מיתה הוצרכו רבנן לתקן שיהי' ע"א נאמן דילמא ימות בלא עדים וי"ל ועוד כתב הרמב"ן לפי שגם היא תעשה איסור ומשו"ה י"ל דנאמנת יותר עי"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר הא דס"ל לרבא דלא כאביי דגם בלא הכחשה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. ואף היכא דלא איתחזק היא משום דס"ל דמנדה לא מצינו למילף משום דבזה היא בכלל האיסור. ולפ"ז באופן כזה כגון באשה שהעיד שמת בעלה היא נאמנת בזה כמו בנדה לפי שגם היא תעשה איסור אם הוא שקר. ולכן היא נאמנת. ולזה לא פריך הגמ' רק אמאי יהי' ע"א נאמן הא זה לא נוכל למילף מנדה. אף דבזה ליכא ג"כ הכחשה. ויש להוסיף אף דהיכא דאיתחזק איסורא. משא"כ בנדה. וא"כ גם אם היא אומרת מת בעלי לא נוכל ללמוד מנדה. י"ל דאם היא אומרת מת בעלי בזה גם בס"ד דגמ' הוה ידעה דאיכא חזקה דאשה דייקה ומינסבה דמרעה לחזקת אשת איש. דהא אם יבוא בעלה יהי' הדין דתצא מזה ומזה דהיא היתה מזידה דהיתה אומרת בשקר וחזקה זו מרעה חזקת אשת איש. ונאמנת כמו בנדה דנאמנת אף שהיתה בחזקת איסור כיון דעכשיו ליכא חזקה וה"ה בזה. משא"כ מע"א פריך הגמ' שפיר דהוה איתחזק איסורא, ול"ל דחזקה דדייקא מרעה להך חזקה. י"ל דהא קו' הגמ' היא ומנ"ל דע"א נאמן מדאו' דאם יהי' ע"א נאמן מדאו' אז לא יהי' חומר בסופו כמו בשני עדים כמ"ש תוס'. והא דאמרי' בס"ד דגמ' דע"א נאמן מדאו' אמאי יהי' חומר בסופו. היא מטעם קנס דאפ"ה בע"א ה"ל למידק. משא"כ בדין דאו' ודאי כיון דהוא נאמן לא יהי' חומר בסופו. ומשו"ה פריך הגמ' שפיר אמאי יהי' נאמן נגד איתחזק. משא"כ אם היא אמרה מת בעלי בזה כיון דתהי' חומר י"ל דהיא נאמנת מדין דאו' כמו בנדה. עוד אדבר מזה בעזה"י. ולפ"ז ניחא דע"א אינו נאמן לומר מת בעלה. או דנתגרשה אפי' לאביי משום דנגד חזקה גם לאביי ע"א אינו נאמן כמ"ש דזה לא מצינו למילף מנדה דהתם הוה לא איתחזק כלל כמ"ש תוס' וכל הראשונים:
אלא דעדיין יהי' קשה קו' המקנה מהא דאין האב נאמן לומר על בתו בוגרת דקדשה ונתגרשה כשהיתה קטנה דאף דהיא דבר שבערוה. מ"מ הא ליכא הכחשה. והיא לאסור. ואף אם נדחוק ונימא דזה איירי דאיכא הכחשה. ואף דהוה בידו מ"מ בדבר שבערוה ל"מ היכא דאיכא הכחשה. אפי' היכא דליכא חזקה כלל. וה"ה היכא דאיכא בידו. מ"מ יותר מזה קשה אמאי לא תהי' נאמנת למשנה אחרונה לאביי לומר טמאה אני מטעם ע"א נאמן באיסורין דהא בזה ליכא הכחשה. ואף דהיא משועבדת מ"מ היכא דהיא נאמנת בתורת עדות ל"ש כמ"ש החוות דעת בסי' קפ"ז הנ"ל דמשו"ה בנדה נאמנת ול"א דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה:
לזה הי' נ"ל דאפשר לומר דאביי ס"ל דהא גמרי' דבר דבר מממון. ובממון גופו היכא דלא איתחזק כלל וליכא הכחשה ע"א נאמן. וכן משמע מחידושי הר"ן בחולין צ"ז עי"ש. ועוד אדבר מזה בעזה"י. ואיתחזק התירא לא הוה חזקה כנ"ל בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן ומשו"ה ס"ל דבזה ע"א נאמן. אמנם כל זה אינו אלא היכא דאיכא עד כשר. דגם בממון אין ע"א נאמן היכא דלא איתחזק. רק בעד כשר ודבר שבערוה דגמרי' מממון בעי' ג"כ עד כשר דוקא משא"כ עד פסול ומשו"ה ל"ק מכל הנהו דבזה כיון דהם פסולי עדות אין ע"א נאמן. ובנדה דהיא נאמנת אף דהיא לא הוה עד כשר. י"ל דבאמת דנדה לא הוה דבר שבערוה. או כמ"ש הרמב"ן דמנדה לא מצינו למילף. ולפ"ז אנן דקימ"ל כרבא ממילא אין דבר שבערוה פחות משנים אפי' היכא דלא איתחזק כלל דהא זה לפמ"ש לא הוה איתחזק. ואפ"ה ס"ל לרבא דאינו נאמן. ואפי' עד כשר:
ובאם נימא דהא דאינה נאמנת למשנה אחרונה לאביי היא כמ"ש הרא"ש דרוב פעמים הם משקרים להפקיע עצמה מבעלה. ממילא י"ל כנ"ל דאביי ס"ל דנדה הוה דבר ערוה. י"ל דמשו"ה ס"ל לאביי דנאמן ג"כ לאסור אף דהיא נגד חזקת היתר. משום דגם זה יליף מנדה דנאמנת לומר שראתה שלא בשעת וסתה ובזה היא נגד חזקת היתר וחזקה אורח בזמנו בא. ואפ"ה נאמנת וכ"כ המקנה והש"ש. ועי' מש"ל בזה. וא"כ מזה מוכח דגם נגד חזקת היתר ע"א נאמן ואפי' בדבר ערוה בלא הכחשה:
ובזה י"ל דברי הרשב"א דכתב דבאיסורין ע"א נאמן דאיתחזק התירא לא מצינו והיא תמוה כנ"ל בשם הפ"י. אבל י"ל דס"ל באיתחזק התירא באיסורין גם לרבא נאמן. דזה ילפינן מנדה דהיא נאמנת לומר שראתה שלא בשעת וסתה. אף דהיא נגד חזקה. וזה ל"ל דהיא מטעם הודאת בע"ד. ומטעם שוי' נפשי' ח"ד דהא היא משתעבד לו. אע"כ דנאמנת בתורת עדות וכמש"ל. וא"כ מוכח דבאיסורין ע"א נאמן היכא דאיתחזק התירא כיון דלא מצינו להיפך י"ל דזה גמרי' מנדה:
בו יבואר הדין לדידן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק אי ע"א נאמן: ט וי"ל דזה הוא ג"כ כונת הרמב"ן והר"ן דכתבו דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אף בלא איתחזק דהא אינו נאמן לאסור. די"ל דא"א דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק. קשה מנ"ל הא כיון דמצינו דהתורה החמירה בדבר שבערוה נימא לכולי מילתא איתקיש לממון. ובאמת בממון גם בלא איתחזק אין ע"א נאמן. וצ"ל כנ"ל דזה גמרי' מנדה. ונדה היא דבר ערוה באמת. וא"כ קשה דניליף ג"כ מנדה דלאסור ע"א נאמן בלא הכחשה אף באיתחזק היתר דהא גם בנדה הדין כן וזה באמת אינו. לזה ע"כ מוכח דנדה לא חשיב דבר שבערוה. וממילא דליכא הוכחה דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק. וזה הוא לפי האמת. משא"כ לאביי באמת י"ל כן דהוא סובר דנדה חשיב דבר שבערוה. וילפינן מנדה היכא דלא הוה הכחשה. נאמן בדבר שבערוה להתיר היכא דלא איתחזק. ולאיסור אף היכא דאיתחזק התירא אפ"ה נאמן בלא הכחשה כמו בנדה. וצ"ע עוד בכל זה. מ"מ מבואר היטב דברי הרשב"א:
ובזה י"ל ג"כ דברי הר"ן הנ"ל דכתב דאביי ס"ל דמתני' אתי' כר"מ וא"כ מוכח דבא"י הוא חייב דדוקא באומר לא אכלתי פטור די"ל דזה הוא כונתו. דבגמ' דיבמות דהי' מוקי' המתני' כרבנן ע"כ מוכח דהדיוק הוא לאו דוקא דגם בא"י פטור ג"כ או כמ"ש תוס' או כהרמב"ן הנ"ל משא"כ לפי האמת דמתני' אתי' כר"מ אמרי' דהדיוק במתני' היא דוקא. ומוכח דר"מ ס"ל דע"א נאמן באיסורין אף באיתחזק באיני יודע ומנ"ל הא דילמא הקרא איירי דוקא בשותק ומטעם שתיקה כהודאה כמו לרבנן וצ"ל דס"ל כיון דידעינן דע"א נאמן באיסורין ה"ה באיתחזק ואסביר קצת הענין. דהא הפ"י כתב לישב קו' התוס' בגיטין דמקשים כיון דע"א נאמן באיסורין למ"ל וספרה לה דהו"א דע"א נאמן בכל מקום אפי' באיתחזק משום דאיכא ג"כ חזקה אין אדם חוטא ולא לו. משא"כ בנדה י"ל דיצרה תוקפה. משו"ה היא משקרה עי"ש. וא"כ באמת יהי' קשה דהא חזינן דבאיסורין היכא דלא איתחזק האיסור ע"א נאמן ואפי' היכא דלא שייך החזקה דאין אדם משקר ולא לו כגון הבע"ד שהוא נוגע אפ"ה נאמן וא"כ עכ"פ באיתחזק יהי' עד כשר נאמן היכא דל"ש דיהי' משקר מחמת הנאתו מחמת החזקה זו דאין אדם חוטא ולא לו. איתרע החזקה. וממילא ע"א נאמן להתיר. אלא דא"כ יהי' קשה אמאי יהי' ע"א נאמן לאסור באיתחזק היתרא כמ"ש הפ"י דל"ש הך חזקה. אלא לפמ"ש הרשב"א דאיתחזק התירא לא מצינו יהי' הפי' בדבריו כמו שפי' הפ"י או כמ"ש דזה גמרי' מנדה ממילא י"ל להיפך דגם באיתחזק התירא ע"א נאמן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ומטעם זה ס"ל דגם באיתחזק נאמן העד. ובאמת לא גמרי' זה מאו הודע אליו. אלא מטעם אחר ומנדה יליף זה. וגם להתיר מטעם דהך חזקה אין אדם חוטא ולא לו מדחה החזקה שהי' מקודם. וזה מוכח מר"מ דדוקא במכחיש פטור ולא באומר איני יודע. וממילא לרבנן דוקא בחלב מחייבי באומר איני יודע ולא בשותק. ומדר"מ נשמע לרבנן. וי"ל דמטעם זה ס"ל להרמב"ן והרשב"א דגם באיתחזק התירא הוא נאמן מחמת החזקה דאין אדם חוטא ולא לו. אלא דא"כ יש לעיין באיתחזק איסורא אם נודע שהוא נוגע נאמן דהא בזה ל"ש הך חזקה וי"ל דאינו נאמן נגד החזקה קמייתא וצ"ע: