משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער יא פרק ג
ועתה אבוא לבאר דין אמתלא היכא דמהני אמתלא. ובאיזה אופן דלא מהני. וכבר האריכו בזה טובא האחרונים בס' הפלאה כתובות כ"ב. וב"ש יו"ד סי' קפ"ה ובהאחרונים שם:
מקור הדין היא בכתובות כ"ב ע"א באשה שאמרה אשת איש וחזרה ואמרה פנוי' מהני אמתלא. ואמרי' שם בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. ובתוס' שם ד"ה חזרה ואמרה פי' מועיל אמתלא. אבל אין לפרש אם צריכה אמתלא ופי' הטעם די"ל דאמתלא לא מהני רק לגבי שוי נפשי' חתיכה דאיסורא. משא"כ לגבי עדים ודאי לא מהני אמתלא לחזור מדבריהם. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' באמתלא. וא"כ הו"א דוקא באמרה אשת איש אני. דבזה אינה נאמנת בתורת עדות. דהא אין דבר שבערוה פחות משנים. רק משום לגבי נפשי' שוי' ח"ד בזה מהני אמתלא. משא"כ באמרה טמאה אני דבזה נאמנת בתורת עדות ס"ד דלא מהני אמתלא. והשיב לו דגם בזה מהני אמתלא. והטעם דמהני אמתלא בע"א. ולמה לא אמרי' כי היכא דבשני עדים ל"מ אמתלא ה"ה בע"א. מבואר בהר"ן בתשובה כיון דאומר חוץ לב"ד חוזר ומגיד. אף דעדות זה מהני אפי' חוץ לב"ד אפ"ה אמרי' כן. ועי' בש"ש ש"ו פי"ג שהאריך בזה. ובחוות בסי' קפ"ה ס"ק ה' שהאריכו הרבה בזה:
אמנם דדברי הר"ן בתשובה צריכים ביאור דמ"ש דעד שהעיד שלא בפני ב"ד אף דעדות זה מהני אפי' חוץ לב"ד אפ"ה יכול לחזור ולומר מבודה הייתי כמבואר בסי' מ"ז. בזה צ"ע דמ"ש משני עדים דקימ"ל דאינו חוזר ומגיד. ודוקא לאחר דו"ח היא דאינו חוזר ומגיד. משא"כ קודם שנחקרה עדותן בב"ד אף דהעידו אפ"ה כל זמן שלא נחקרה לא נגמר עדותן ויכולין לחזור ואפ"ה קימ"ל לפי האמת דלא בעינן דו"ח אפי' קודם שנחקרה עדותן בב"ד לא יכולין לחזור בו כמבואר בסי' כ"ט. והטעם משום דהא דאמרי' דקודם דו"ח יכולין לחזור הטעם משום דאז עדיין לא נגמר העדות. ועיקר העדות היא לאחר דו"ח. משא"כ לאחר דתיקנו רבנן דל"ב דו"ח בד"מ. אז ממילא מיד נגמר העדות ולא יכולין לחזור אפי' קודם דו"ח. ואף דהא דדרשינן כיון שהגיד היא דוקא לאחר דו"ח אפ"ה אמרי' דהיא משום הך טעם דקודם לא נגמר העדות משא"כ לאח"כ דתיקנו רבנן דל"ב דו"ח, ממילא נגמר העדות. וא"כ נימא גם בזה. אף דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד היא דוקא בב"ד היא משום בלא הב"ד לא נחשב עדות כלל. וקבלת עדות צריך ב"ד. ממילא דחוץ לב"ד לא חשיב עדות כלל. ואינו אומר בתורת עדות ויכול לחזור ולומר מבודה הייתי אבל לא דקדקתי כיון דלא העיד בתורת עדות, משא"כ בעדות דלא צריך ב"ד. וגם חוץ לב"ד הוא נאמן. ממילא גם בזה נימא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אפי' חוץ לב"ד כיון דעדותו מהני אפי' חוץ לב"ד. וממילא דהי' אומר כן בתורת עדות. ושוב אינו חוזר ומגיד. ואין לומר דהקרא אם לא יגיד דוקא בב"ד כתיב והיא גזירת הכתוב. דא"כ נימא ג"כ דוקא לאחר שנחקרה כתיב. וממילא גם באופן דל"צ דו"ח. יהי' ג"כ יכול לחזור. ובאמת זה אינו וצ"ל כמ"ש דעיקר הטעם היא דאז עדיין לא נגמר העדות. וה"ה גם בזה נימא כן דמשו"ה בעינן דוקא ב"ד דבלא ב"ד לא הוה עדות כלל. משא"כ באופן דלא צריך ב"ד. אף בלא ב"ד לא יכול לחזור ולהעיד. והר"ן שם הביא ראי' מהתוספתא דקתני עדים שהעידו לטמא ולטהר וכו' עד שלא נחקרה עדותן בב"ד דוקא. ובסי' ל"ה כתב דבד"מ אין יכולין לחזור קודם דו"ח כמ"ש. ודייק הא דכתב התוספתא עד שלא נחקרה היא לאו דוקא דהא לטמא ולטהר ל"ש דו"ח. רק דכונתו קודם שהעיד בב"ד יכולין לחזור בו עיש"ה. אמנם דגם על זה יש לפקפק די"ל דהתוספתא איירי במקום דצריך דו"ח גם לטמא ולטהר. כגון בדין מרומה דנראה לב"ד שהעדים משקרים דבזה אפשר דבעינן דו"ח כמו בד"מ. ולזה היא רבותא להיפך. דאפי' אם אמרו בפני ב"ד אפ"ה כיון דבזה בעינן דו"ח יכולין לחזור קודם שחקרו הב"ד. וי"ל די"ל אף דהסוברים בד"מ בדין מרומה יכולין לחזור קודם דו"ח. היא משום דהא בד"מ מה"ד צריכים דו"ח. רק דרבנן תיקנו דל"צ ממילא בדין מרומה הניחו על דין תורה. ובעינן דו"ח ממש. ומשו"ה יכולין לחזור קודם דו"ח. משא"כ בלטמא ולטהר דבזה לא בעינן כלל דו"ח ממילא בכל ענין אין יכולין לחזור בו אף קודם דו"ח וגם בדין מרומה בד"מ גופו קימ"ל באמת דאינו דומה לדיני נפשות ממש כמבואר בסי' ל' וממילא ראי' הר"ן נכונה דע"כ מוכח דעד שלא העידו בב"ד קודם לכן יכולין לחזור בו. וכן נראה דס"ל להר"ן דגם במקום דבעינן באיסורין ב' עדים אפ"ה לא צריכים להעד בפני ב"ד דהא התוספתא נקט עדים. משמע דהיא באופן דבעינן ב' עדים ואפ"ה לא צריך להעיד בפני ב"ד. וכבר האריך בזה הנתיבות ואין כאן מקומו. אמנם דזה מוכח דכל שלא בפני ב"ד יכול לחזור ולהעיד ולומר מבודה הייתי. וממילא דמהני ג"כ אמתלא באופן דצריכי' אמתלא. וצריך לומר דזה היא גזירת הכתוב דדוקא בפני ב"ד אינו חוזר ומגיד משא"כ שלא בפני ב"ד. אפי' במקום דל"צ להעיד בב"ד:
וקצת ראי' לזה י"ל ג"כ מדברי תוס' ב"ק ד' נ"ו בד"ה פשיטא דכתבו וז"ל ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעין להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד. וכתב הב"י ר"ס כ"ח דל"צ לזה רק דאם לא תבעו שיעיד לו בב"ד אז גם אם יגיד לא יהי' מחוייב ממון עי"ש. ולפי הנ"ל חילוק גדול יש בניהם. דלדברי התוס' אפי' במקום שיהי' נאמן חוץ לב"ד. כגון בעד המיתה דנאמן אף חוץ לב"ד, מ"מ אם היא תתבע אותו שיעיד חוץ לב"ד פטור כיון דבזה ליכא חוזר ומגיד אפי' דנאמן חוץ לב"ד וממילא ליכא אם לא יגיד. משא"כ לדברי הב"י הא בזה איכא תועלת בעדותו. ויהי' חייב אפי' אם תתבע אותו שיעיד לה חוץ לב"ד. ולזה כתבו תוס' טעם זה. ול"ל דאף דאמרי' בזה דנאמן חוץ לב"ד הוא דוקא אם אומר העדות כגון באשה שמעיד חוץ לב"ד שמת בעלה בזה י"ל דאמרי' כיון שהגיד דהא בזה נאמן אפי' חוץ לב"ד. משא"כ אם מכחיש הדבר שאמר דלא מת זה לא חשיב עדות כלל דהא על זה אינו נאמן חוץ לב"ד. ודוקא שמת הימנוהו רבנן אבל לא להיפך. וממילא דיכול אח"כ לחזור ולומר דמת. דבזה ל"ש לומר כיון שהגיד דהא להיפך לא נאמן. דהא זה גופו קשה. כיון דהוא יהי' נאמן חוץ לב"ד. ואז הוא באם לא יגיד אפי' חוץ לב"ד וא"כ נימא גם חוץ לב"ד אפי' אם אימר איני יודע אינו חוזר ומגיד. כיון דהחיוב היא עליו בזה להעיד אפי' חוץ לב"ד הוה זה כשאר העדות בב"ד. מזה נראה מתוס' ג"כ כהר"ן דאפי' היכא דהיא תועלת בעדותו אפ"ה פטור חוץ לב"ד כיון דיכול לחזור וחוזר ומגיד בזה:
ואם נימא באמת להיפך דהיכא דהעיד העדות שהוא נאמן שייך אינו חוזר ומגיד. משא"כ אם אומר שלא ידע דעל זה אינו נאמן חוץ לב"ד. וע"ז חוזר ומגיד דהוה כאלו לא הגיד כלל. י"ל דזה היא הטעם דמשו"ה בזה חוזר ומגיד דהא דדרשינן דאינו חוזר ומגיד הוא דוקא במקום דהיכא דמעיד לא ידע היא ג"כ בכלל אינו חוזר ומגיד. משו"ה בכל ענין אינו חוזר ומגיד. משא"כ חוץ לב"ד אם לא העיד חוזר ומגיד ה"ה בזה [ויש להאריך עוד בזה. ובשבועות גבי עד מיתה דלא אמר לדידה ולא בב"ד. ועוד חזון למועד אי"ה]:
אמנם הא דמוכח מנדה דאף היכא דנאמן בתורת עדות אפ"ה חוץ לב"ד חוזר ומגיד היא רק לשיטת הרשב"א להסוברים כוותי' דאף היכא דאיתחזק ע"א נאמן. וא"כ י"ל הא דאשה נאמנת לומר טמאה אני היא בתורת עדות ואפ"ה הדין היא דחוזר ומגיד. משא"כ לשיטת הסוברים דבאיתחזק לא נאמן העד כלל. וא"כ קשה אמאי תהי' אשה נאמנת לומר טמאה אני שראתה שלא בשעת ווסתה. הא בזה אית לה חזקת היתר לבעלה וחזקה אורח בזמנו בא ול"ש תי' התוס' שם על הא דנאמנת טהורה הא הוא נגד חזקה. דתירוצם ל"ש בזה. וע"כ צ"ל דבזה נאמנת, משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ י"ל דמשו"ה נאמנת באמתלא. משא"כ ע"א דנאמן בתורת עדות. י"ל דבאמת לא מהני אמתלא. וי"ל דמשו"ה לא פי' המרש"א כן בתוס' כתובות דתוס' לשיטתם ל"ל הפי' כן אם מהני אמתלא דהיא משום עדות דהא בזה אינה נאמנת בתורת עדות כלל. אמנם דאם נימא דבזה לא תהי' נאמנת בתורת עדות יהי' קשה כמ"ש המפרשים הא בזה ל"ש שוי' נפשי' ח"ד. כיון דהיא משועבדת לו כמ"ש הר"ן סוף נדרים. ולזה אבאר מה שנראה לענ"ד הטעם דגבי שוי' נפשי' ח"ד מהני אמתלא ולא בעד. הא אמרי' בכל מקום הודאות בע"ד כק' עדים ואמאי יהי' מהני בזה אמתלא ולא בעדים. ובזה יהי' מובן ג"כ הטעם דבחוץ לב"ד גם בעדות מהני אמתלא:
הנה כבר כתבתי דהא דאמרי' הודאות בע"ד כק' עדים היא דוקא מה שמעיד לחובתו דעל זה נאמן יותר מעדים. משא"כ אם אומר דבר לזכותו בזה ל"ש הודאות בע"ד כק' עדים דמי. ואדרבא לזכותו הא נחשד בכל מקום להעיד שקר. ומשו"ה נוגע פסול לעדות. והא דאמרי' בכל מקום שוי' אנפשי' ח"ד היא ג"כ מטעם זה דלחובתו נאמן יותר מעדים. ולפ"ז י"ל דמשו"ה מהני אמתלא כיון דהוא נותן אמתלא לדבריו הראשונים. כגון ההוא דבכתובות דבשביל אנשים שאינם מהוגנים אמרה מקודשת [אני]. בזה ל"ש לומר דשוי' נפשי' ח"ד. דהא לדברי' מה שהיתה אמרה מקודשת אני זה לא הי' לחובתה כלל. רק לזכותה בשביל שעמדו עלי' אנשים שאינם מהוגנים. וממילא דלא שייך שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא דהא לדברי' מתחילה לא הי' הודאות בע"ד כלל. כי זה מה שהי' אמרה מקודם דבר שהוא לזכותה זה הי' לטובתה מחמת איזה טעם וסיבה. [ולכן] (ולגם) גבי שוי' נפשי' ח"ד מהני אמתלא: ומשו"ה גבי עדים לא מהני אמתלא. דהא בזה ל"ש לומר לדבריו לא הי' עד בדבר מקודם. דהא על זה הוא מצווה שלא להעיד שקר בב"ד מחמת איזה טעם. וגם דהוא צריך לדקדק הטב קודם שמעיד בתורת עדות. וממילא דלא מהני אמתלא. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולא נאמן לומר שהעיד מחמת איזה טעם וסיבה. או שלא הי' מדקדק לידע הענין היטב. דהא גם אם הי' כן עבר על איסור עדות שקר דהוא מצווה ע"ז שלא להעיד. אם לא ידע בבירור אמיתת הענין. משא"כ גבי שוי' נפשי' ח"ד. דהא אף אם היא היתה אמרה בשקר אפ"ה לא עשתה שום איסור בזה. ואדם יכול לאסור עצמו בדבר המותר. ולזה לא היתה צריכה לדקדק היטב. וגם לומר כן בשביל אמתלא ולזה מהני אמתלא גבי שוי' נפשי' ח"ד ולא גבי עדים:
ולפ"ז יש ליתן טעם דמשו"ה היכא דאומר חוץ לב"ד מהני אמתלא. ויותר מזה כמ"ש הר"ן דיכול לומר מבודה הייתי. משום היכא דאומר חוץ לב"ד אינו מעיד בתורת עדות כלל. ואף אם מעיד שקר בזה לא עבר על לאו דלא תענה כלל כאשר אבאר עוד זה בעזה"י. וממילא בזה יכול לחזור. כיון דלא העיד בתורת עדות. וגם יכול ליתן אמתלא. דרשאי הוא לומר כן אם יש לו טעם וסיבה כיון דאינו אומר כן בתורת עדות:
ויש להוסיף עוד על זה. דהא כיון דנותן אמתלא לדבריו הראשונים. דמחמת טעם וסיבה הוצרך לומר כן וא"כ ממילא דלא הוה עד בדבר כיון דהי' נוגע בעדות דהוצרך לומר כן. ולשיטת הע"ש לא הוה עד בדבר אפי' אם העדות היא אמת. וא"כ יהי' קשה גם בשני עדים אמאי לא יכולין ליתן אמתלא לדבריהם הראשונים. ולא שייך בזה כיון שהגיד. דהא לדבריהם שהוצרכו לומר כן מתחילה. ממילא לא הי' עדים בדבר כלל מתחילה. וצריך לומר ג"כ כמ"ש. דגבי עדים על זה גופו הן מוזהרים. שלא יעידו בב"ד בתורת עדות אם הם פסולין לעדות משו"ה לא יכולין ליתן אמתלא לדבריהם הראשונים. דאם האמת היא כן לא הי' להם להעיד כלל בפני ב"ד. ובאם העידו מחמת איזה טעם הי' עוברים על לאו דלא תענה. משו"ה אינם נאמנים משא"כ בע"א אם הוא אומר כן שלא בפני ב"ד אז לא מעיד בתורת עדות כלל. ולא עבר על לא תענה אף אם מעיד שקר היכא דלא מעיד בתורת עדות. רק דאעפ"כ הוא נאמן ואמרי' מסתמא הוא מעיד באמת. משא"כ היכא דהוא ניתן אמתלא לדבריו הראשונים. דהי' אומר כן מחמת איזה טעם. בזה י"ל שפיר לדבריו לא הי' עד מתחילה. ומשו"ה נאמן באמתלא. וגם דיכול לומר מבודה הייתי: ועי' מה שכתבתי לעיל דהא דאמרי' הודאות בע"ד לא מהני לחוב לאחרים. היא דוקא משום דלחוב לאחרים חיישינן למשקר דמחמת קנוניא וכדומה. משא"כ היכא דל"ש טעם זה כי היכי דהודאות בע"ד כק' עדים לגבי עצמו. ה"נ היא כק' עדים אף אם נוגע לאחר. וכתבתי הטעם דמשו"ה במשנה הראשונה דלא היינו חיישינן דהיא משקרת וחוב גמור היא לה היתה נאמנת אף דהיא לחוב הבעל. משא"כ למשנה אחרונה דחיישינן דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. ולזה לא מהני הודאתה אף דהיא אמרה דבאמת טמאה היא אפ"ה אינה נאמנת נגד הבעל דהיא משועבדת לו. וחיישינן לגבי הבעל דהיא משקרת ומשו"ה בנדה דל"ש הטעם דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. דהא בזה אינה מפקיע עצמה. ומשו"ה היא נאמנת מטעם שוי' נפשי' ח"ד דהיא מחמת הודאות בע"ד דהיא כעדים ומהני לחוב ג"כ להבעל. כיון דזה היא ג"כ לחובתה ול"צ לומר דהיא נאמנת על זה מטעם עדות. ואדרבא הא לשיטת התוס' בזה אינה נאמנת מטעם עדות וצ"ל רק משום זה מחמת הודאות בע"ד. ובזה ל"ש לומר דהיא משועבדת כנ"ל. וממילא דלא מוכח מידי דגם בעד מהני אמתלא לשיטת התוס':
ואף דעדיין יהי' קשה אם נימא דנדה נאמנת משום שוי' נפשי' ואמתלא מהני. בזה יהי' קשה. כיון דמהני אמתלא ממילא לא תהי' נאמנת לגבי הבעל משום דיאמר דהיא אומרת כן מחמת אמתלא. ואי דהיא אומרת להיפך ושוי' נפשי'. הא בזה אמרי' דהיא משועבדת להבעל. ואינה נאמנת במה שאמרה דלא אמרה כן מחמת אמתלא. כמו במשנה האחרונה. י"ל דזה היא בודאי מילתא דלא שכיח כלל שתהי' אומרת כן מחמת אמתלא. רק היכא דהיא אומרת כן היא נאמנת משא"כ היכא דלא ידעינן דהיא אומרת מחמת אמתלא. אז לא תלינן דהיא אומרת בשביל אמתלא. רק דאמרי' דהוא באמת כן. ונאמנת אפי' לחוב היא גם להבעל משום כיון דהיא גם לחובתה אמרי' הודאות בע"ד. ומשו"ה כתב הרא"ש במשנה האחרונה דרוב פעמים היא כן דאומרת טמאה אני להפקיע עצמה מבעלה. ומשו"ה גבי אמתלא דל"ש זה. ובודאי רוב פעמים אינה אומרת כן בשביל אמתלא. ולכן נאמנת גם אם היא לחוב לבעלה והוא משועבדת לו מ"מ הא ידעינן דהיא אמת כיון דהיא גם לחובתה. ולזה נאמנת:
אמנם דלשיטת הרשב"א וסייעתו דס"ל דגם באיתחזק איסורא ע"א נאמן א"כ באשה שאומרת טמאה אני בל"ז דשוי' נפשי' ח"ד היא נאמנת ג"כ משום ע"א. וא"כ מוכח שפיר דגם בע"א מהני אמתלא. וצ"ל הטעם משום דאומר שלא בפני הב"ד כמ"ש החוות:
אלא דנראה לענ"ד דגם לשיטתם לא מוכח מידי דלפמ"ש לעיל לשיטת הרשב"א מאן דס"ל המקדש בע"א יהי' חוששין לקידושין הטעם משום דס"ל הא דאמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים היא דוקא היכא דאיכא הכחשה. משא"כ בלא הכחשה גם ע"א נאמן בדבר שבערוה. א"כ יהי' קשה באשה שאמרה נתקדשתי ואשת איש אני בל"ז דשוי' נפשי' ח"ד נאמנת ג"כ מכח ע"א נאמן באיסורין. כיון דבזה לא מכחישה אחר. וא"כ אמאי יהני בזה אמתלא הא כבר אמרה כן ואז נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין מזה מוכח כיון דאמרה כן שלא בפני ב"ד מהני אמתלא. אלא דעדיין יהי' קשה לפמ"ש החוות שם דמשו"ה ל"א בנדה דהיא משועבדת לבעלה משום דבזה נאמנת בתורת עדות. משא"כ במשנה אחרונה דאינה נאמנת בתורת עדות רק משום שוי' נפשי' ח"ד. א"כ יהי' קשה למאן דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין. ולאביי דס"ל דע"א נאמן באשתך זינתה והיא משום דס"ל דהא דאמרי' בדבר שבערוה בעינן שנים. היא דוקא במקום הכחשה. א"כ הא דאמרי' במשנה אחרונה באומרה טמאה אני אינה נאמנת משום דמשועבדת לבעלה. ואמאי הא בזה תהי' נאמנת בלא שוי' נפשי' ח"ד משום ע"א נאמן באיסורין. וגם פסול נאמן. וממילא גם האשה נאמנת בתורת עדות כמו בנדה. ואמאי מהני בזה. ול"ל בזה כיון דלא אמרה בפני ב"ד. דא"כ עדיין לא הועילו חכמים בתקנתם. דתבוא לפני הב"ד ותאמר כן ותהי' נאמנת משום עדות. ול"ל דהתם חשודה היא לעדות כנ"ל בסוטה. דעדיין יהי' קשה באשת כהן שתאמר שהיא באונס בזה אמאי לא תהי' נאמנת. ולזה הי' נ"ל דהא דאמרי' דגם באיתחזק ע"א נאמן היא דוקא בעד כשר ולא בעד פסול כמ"ש המפרשים. וא"כ ממילא בנדה היא אינה נאמנת בתורת עדות. ויהי' הקו' במ"ע דהא בזה הוה ג"כ עד פסול והוא נגד איתחזק וא"כ גם לדידהו לא מוכח דעד שהעיד שלא בפני ב"ד שיהי' נאמן באמתלא. אמנם דבאמת לא נראה שיהי' צריך עד כשר דוקא היכא דאיתחזק. ועוד אדבר מזה אי"ה לזה נ"ל דהא דאמרי' במשנה אחרונה דאינה נאמנת כמ"ש הרא"ש משום דרוב פעמים אומרת כן. וא"כ תו לא שייך דתהי' נאמנת בתורת עדות כיון דרוב פעמים הם משקרות להפקיע לעצמן. ובזה ניחא דלמשנה ראשונה הי' נאמנים בתורת עדות לאביי. משא"כ בנדה דל"ש זה כמ"ש. ממילא נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין. וא"כ מוכח דגם בעדות מהני אמתלא מנדה. וגם מהא דאומרת אשת איש אני דבזה לאביי הא היא נאמנת בתורת עדות. ואמאי יהי' מהני גם בזה אמתלא. מזה נראה דכל היכא שלא העידה בפני ב"ד מהני אמתלא:
ובזה קשה לי מ"ש הט"ז בסי' קפ"ה ס"ק ב' בשם מהר"ל מפראג בנדה שאמרה כן בפני רבים לא מהני אמתלא. והקשה החוות מהא דברייתא דאמרה בפני רבים מקודשת אני ואפ"ה מהני אמתלא. ותי' דהתם שאני שלא
[החזיקוה[הרבים באשת איש לפי שאינה נאמנת בתורת עדות רק מטעם שוי' נפשי' ח"ד ולכן מהני אמתלא משא"כ בנדה דהיא נאמנת בתורת עדות עי"ש. ולפמ"ש יהי' קשה לאביי דנאמנת גם בזה בתורת עדות ואמאי יהי' נאמנת ליתן אמתלא אם אמרה כן בפני רבים. וממילא לאביי יהי' מוכח דלא כמהר"ל. וממילא גם לפי האמת דלא קימ"ל כאביי בזה. וגם בדבר שבערוה בכל ענין בעינן שנים. מ"מ בזה לא מחלקינן בין אביי ובין לדידן. וכי היכא לאביי דס"ל דגם בדבר שבערוה היכא דליכא הכחשה היא נאמנת בתורת עדות ואפ"ה מהני אמתלא. אף דאמרה כן בפני רבים ה"ה לפי האמת לדידן בנדה. כי בזה לא פליגי. ומנ"ל למהר"ל החילוק:
והי' נ"ל דאפשר לומר דהטעם של מהר"ל היא דהיכא דהיא אומרת כן בפני רבים הוה כאילו אומרת כן בפני הב"ד דלא מהני אמתלא. והטעם דלא מהני אמתלא בזה כמ"ש כיון דהוא אומר בפני ב"ד והוא מצוה על זה שלא יעיד שקר מחמת אמתלא. ומשו"ה לא מהני אמתלא. וא"כ י"ל דזה אינו אלא היכא דהדבר נוגע גם לאחר בזה הוא מצוה על זה שלא להפסיד לאחר בעדותו. ובאם היא שקר הוא מעיד עדות שקר ולכן לא מהני אמתלא. משא"כ אם אין הדבר נוגע לאחר כלל רק לגבי עצמו בזה ודאי נראה מסברא דאפי' אם מעיד שקר לחוב לעצמו אפי' בתורת עדות. מ"מ לא עבר כלל על איסור עדות שקר. ולא תענה ברעך כתיב. משא"כ על עצמו יכול להעיד שקר אפי' מה שהיא לחובתו. ומשו"ה באשה שאמרה מקודשת אני אפי' אם היתה אמרה בפני ב"ד אפ"ה יכולה ליתן אמתלא לדבריה הראשונים. דיכולה לומר דדברי' הראשונים הי' בשקר. כיון דמה שאמרה מקודשת אני אין הדבר נוגע לאחר כלל רק לעצמה. וע"ז לא עשתה איסור כלל אפי' אם העידה בשקר. ולכן מהני אמתלא. משא"כ בנדה. דאם אמרה שהיא טמאה. בזה אם היא שקר הוה עדות שקר דהא היא משועבדת לבעלה. ובזה היא מפקיע עצמה מבעלה. ומשו"ה אם אמרה כן בפני ב"ד או בפני רבים דהיא כמו ב"ד לא מהני אמתלא כמו בעדים:
[ויש להאריך בזה בדברי הרא"ה דכתב באם אומרת מקודשת לפלוני לא מהני אמתלא. די"ל דקאי על היכא דאמרה כן בפני רבים דחשיב כמו בפני ב"ד. וגם א"א כהנ"ל דלפי האמת כמו דאמרי' בהמקדש בע"א חוששין לקידושין ה"ה בזה ואמרי' דהיא נאמנת בתורת עדות. וכיון דאמרה לפלוני הדבר נוגע לאחר. ובזה היא כמו נדה דהיכא דאמרה בפני רבים ל"מ אמתלא ה"ה בזה. ועוד אדבר מזה לקמן בעזה"י]:
ובזה י"ל הפי' בדברי התוס' דהאיבעי' דגמ' בנדה אי מהני אמתלא ופי' דהא בזה היא נאמנת בתורת עדות. ואמאי לא פשיט בגמ' דהא לאביי גם במקודשת אני דליכא הכחשה היא נאמנת בתורת עדות ואפ"ה מהני אמתלא. די"ל דהספק היא כמ"ש דבשלמא במקודשת אני דאין הדבר נוגע רק לה בזה היא רשאי להעד שקר אם יש לה טעם. ומשו"ה מהני אמתלא. משא"כ בנדה דהיא משועבדת לבעלה:
ובזה י"ל מה דמקשים מהא דטבח שעשה סי' בראש כבש דמהני אמתלא ובנדה היכא דלבשה בגדי נדה לא מהני אמתלא. די"ל דהטעם דהיכא דלבשה בגדי נדה היא כאלו נגמר הדבר בפני ב"ד כמ"ש דהוה כאלו הוחזקה לנדה. ומשו"ה ל"מ אמתלא דאף אם נאמינם לה האמתלא. מ"מ הוה כמו עד שנותן אמתלא דאינו חוזר ומגיד. משא"כ בטבח שעשה סי' בזה כל זמן שהיא תחת ידו דהוא הבעלים עלי' אפי' אם העיד בפני ב"ד לומר דהיא של איסור אפ"ה י"ל דמהני אמתלא. ואין לומר כיון שהגיד. דהטעם היא דבכל מקום אמרי' כיון שהגיד משום דהא הוא מוזהר שלא להעיד שקר. ומשו"ה אינו נאמן באמתלא. משא"כ היכא דהדבר אינו נוגע רק לו בזה אף אם העיד בשקר מ"מ לא עשה שום איסור ומשו"ה מהני אמתלא:
היוצא מזה דגם בעדים אם אמרו שלא בפני ב"ד ובמקום דמהני עדות זה אפ"ה מהני אמתלא. אבל היכא דהעידו בב"ד ל"מ אמתלא. אמנם זה גופו אינו רק היכא דאם הי' אומר אז שקר הי' עובר על איסור עדות שקר לכן לא מהני אמתלא משא"כ אם לא הי' איסור בדבר כלל. כגון בבע"ד שהעיד על עצמו בזה אף אם העיד בפני ב"ד עדיין צ"ע די"ל דגם בזה מהני אמתלא ומטעם הנ"ל דהא נאמן הוא לומר שקר העדתי כיון דלא עשה בזה שום איסור. וכמ"ש גבי אמרה מקודשת אני לאביי. ולמהר"ל הא הוה זה כאלו העיד בפני ב"ד:
והיכא דהוחזק האיסור בע"א אף דלא העיד כן בב"ד אפ"ה לא יכול לחזור באמתלא והטעם דמיד שנתחזק לאיסור הוה כאלו נתקבל העדות ונחקרה בב"ד. ומשו"ה גם בהוחזקה נדה לא מהני אמתלא והבעל לוקה עלי' משום נדה. וכתבו דמזה איכא ראי' דלא מהני אמתלא. דאל"כ לא הי' הבעל לוקה משום נדה והיכא דאמרה בפני רבים לדעת מהר"ל גם בזה לא מהני אמתלא. וממילא גם בזה לוקה משום נדה ובזה י"ל ג"כ בדעת הרמב"ם הא דפסק בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דאיסור המוחזק בפני ע"א דלוקים עליו אם העיד שלא בפני ב"ד אזי בעינן הוחזק האיסור על פיו דאל"כ אין לוקין כיון דיכול ליתן אמתלא לדבריו הראשונים, משא"כ היכא דהעיד בפני ב"ד בזה בלא הוחזק האיסור לא יכול ג"כ ליתן אמתלא. לא בעינן הוחזק האיסור דוקא. רק מיד לאחר שהעיד בפני ב"ד שהיא של חלב והב"ד האמינו לו. אם אכלו אח"כ הרי זה לוקה:
ובזה נ"ל לישב קו' הפ"י שהקשה על הא דאמרי' גבי אב אין סוקלין על ידו דלאסרה הימני' רחמנא ולא לסקול. דהא ע"כ איירי שהעיד מקודם דאל"כ הא לא הי' התראה. וא"כ יהי' נתחזק האיסור ע"פ ע"א דסוקלין ושורפין עליו. די"ל דאיירי דהי' אומר מקודם שלא בפני ב"ד דהיא מקודשת. אמנם על זה ודאי אין סוקלין דהא יכול ליתן אמתלא כנ"ל רק דאח"כ כשזינתה אומר כן בפני ב"ד. ולזה אם היינו אומרים דגם למיתה הימני' רחמנא אז היתה נהרגת. דהא העדים התרו בה כיון דהוא הי' אומר מקודם שלא בפני ב"ד דהיא מקודשת. ואף דהי' יכול ליתן אמתלא. מ"מ כיון דאומר עכשיו בב"ד הוה כנחקרה עדותו למפריע. והו"א דיהי' נאמן גם לענין מיתה. ועי' בהמקנה שם שתי' כן אמנם דעל תירוצו קשה דהא האב לא נאמן רק משום בידו. משא"כ בל"ז גם לענין לאסור אינו נאמן. וא"כ אפי' אם נאמן למיתה. אינו נאמן על למפריע דזה אינו בידו על למפריע וא"כ יהי' קשה בזה אמאי יהי' נאמן עכשיו לסקול לזה נ"ל להסביר הענין היטב:
והוא דהעדים אם העידו היום בב"ד ולאחר זמן רב חקרו הב"ד אז אמרי' דעדותו שהי' מעיד למפריע היא עדות גמור. ואף דקודם לכן הי' יכולין לחזור ולומר מבודה הייתי אעפ"כ לאחר שחקרו הב"ד ולא חזרו אמרי' דלמפריע הי' עדותן עדות. ולזה כתב הנתיבות באופן כזה אם חקרו לאחר הזמן ולבסוף הוזמו אמרי' דלמפריע הי' פסולין עי' בר"ס ל'. ומשו"ה גם בזה דהא באיסורין גם שלא בפני ב"ד הם נאמנים. רק דכל זמן שלא חקרו הב"ד יכולין לחזור ולומר מבודה הייתי כמבואר בהתוספתא הנ"ל. אמנם לאחר שחקרו הב"ד והי' אומרים עדותן בפני הב"ד. בזה הוה כאלו העידו מקודם לפני ב"ד עדים כשרים שהיא אשת איש ולא הי' אז דו"ח. ולאח"כ זינתה בהתראה. ולאחר זמן חקרו הב"ד עדים הראשונים דאז סוקלין ע"פ עדים הראשונים. אף דקודם שזינתה לא הי' דו"ח. מ"מ כיון דאח"כ הי' דו"ח עדותן למפריע היא עדות ה"ה בזה דמה שאמר האב מקודם שלא בפני ב"ד לאח"כ כשאומר בב"ד הוה כאלו העיד מקודם ולאחר הזמן נחקר עדותו בב"ד ומהני למפריע. ומשו"ה המ"ד דס"ל לגמרי הימני' הכתוב סוקלין ג"כ על ידו. והך מ"ד דס"ל אין סוקלין היא משום דס"ל דדוקא לענין איסור הימני' הכתוב ולא לסקילה. ולכן בזה אף דהוא הי' מעיד מקודם הא זה לא חשיב אז עדות לסקול כיון דהי' שלא בפני ב"ד וצריך ג"כ להיות הוחזק ועכשיו אינו נאמן לסקול דלזה לא הימני' הכתוב וממילא לענין סקילה לא הוה כאלו הוא אומר למפריע דהא גם עכשיו אינו נאמן על זה:
אמנם אם הי' אומר האב בב"ד דהיא אשת איש ולאח"כ זינתה בזה יש מקום לומר כיון דהוא נאמן נתחזק האיסור על ידו וסוקלין ושורפין עליו אף אח"כ. ובזה י"ל קצת קו' התוס' למ"ד דאין סוקלין על ידו הא מזה דילפינן דהאב נאמן לאסרה מאת בתי נתתי הא שם מבואר דגם למיתה הוא נאמן דכתיב אם אמת הדבר וכו' די"ל דהא האב אומר זה דאת בתי נתתי קודם שהביא הבעל עדים שזינתה. ואז נאמן לגמרי. ואז לא היינו דנין לענין מיתה דהא יכול להיות דלא יבוא לידי חיוב מיתה חדא דילמא יהי' שקר. דהא האב אומר דהוא הוציא עלי' שם רע דהוא שקר. וגם אם יהי' אמת דילמא לא ימצא עדים בדבר. וגם אם יהי' עדים דילמא יכחישו עצמן בדו"ח דלרוב פעמים היא כן כמבואר בר"ן בסנהדרין. וא"כ ממילא נהרגין אח"כ על ידו דהוה כאלו העיד ע"א על החתיכה שהיא של חלב ה"ה בזה. והגמ' איירי אח"כ כשבאו העדים שזינתה העיד האב כן בפני ב"ד ומשו"ה לא נהרגין דהא לענין זה לא הימני' רחמנא. אבל לענין איסור אם אומר שקידשה נאמן לאוסרה אף שלא בפני ב"ד. רק דכל זמן שלא נחקרה עדותו בפני ב"ד יכול לחזור ולומר מבודה הייתי או ליתן אמתלא אמנם לאח"כ כשמעיד לפני ב"ד אז למפריע הוא נאמן ג"כ לאסרה וכזה הענין איירי ג"כ הכתוב דאת בתי נתתי דהאב הי' אומר מקודם שלא בפני ב"ד דאל"כ הא לא הי' התראה וליכא מיתה. והיא נכון לדעתי בעזה"י:
ובזה מיושב קו' התוס' כתובות כ"ב ע"א ד"ה מניין דמקשי' הא לקמן פריך הגמ' ואימא הנ"מ קטנה מבואר לומר אף היכא דאינו בידו. די"ל דהא הקרא ע"כ איירי דהי' אומר מקודם דקבל קידושין דאל"כ הא לא הי' התראה. וא"כ י"ל דהי' אומר שלא בפני ב"ד בשעה שהיתה קטנה. רק דהגדה זו לא מהני כיון דהי' שלא בפני ב"ד ויכול לומר מבודה הייתי משא"כ לאח"כ כשאומר בפני הב"ד חשיב עדות זה למפריע:
אמנם נ"ל דגם התוס' שם איירי דהי' אומר קודם ואפ"ה ס"ל כיון דעכשיו אינו בידו תו אינו נאמן יותר וה"ל כעדים שהעידו עדות בב"ד הצריך דו"ח וקודם דו"ח נפסלו לעדות מחמת קורבא וכדומה. בזה נראה דל"מ הדו"ח כיון דעכשיו הם קרובים ה"ה בזה דהא לענין זה שיהי' עכשיו כאלו נחקר עדותו בפני ב"ד צריך להיות דיהי' גם עתה נאמן משום בידו. ובזה ניחא דהא לכאורה דין זה מבואר בקידושין ס"ד. אבל בזה ניחא דחילוק גדול ביניהם. דהתם איירי דלא העיד רק לאח"כ. והכא איירי דהעיד מקודם שלא בפני ב"ד. ונסתפקו תוס' אם נימא דעדות זה חשיב למפריע עדות: וי"ל בזה ג"כ קו' התוס' קידושין ס"ג ע"ב ד"ה ולא לעונשין. דמקשי הא בזה פשיטא דאינו נאמן כמו בשבוי' לקמן במתני'. די"ל להיפך. דהא הרמב"ם ס"ל דהיכא דהעיד מקודם ואז לא הי' לדון על דיני נפשות. כיון דהוא נאמן ממילא חייב אף אם בא אח"כ לדיני נפשות. וא"כ גם בזה נימא כיון דהי' אומר אז קודם שזינתה דהיא מקודשת ואז לא הי' לדון על דיני נפשות. ואף דנימא דזה לא חשיב עדות כיון דלא העיד בפני ב"ד. מ"מ עכשיו דאומר לפני ב"ד הוה כאלו נחקרה העדות עכשיו מה שהעיד מקודם. ואמאי לא יהי' מהני זה גם לדיני נפשות. רק דצ"ל כמ"ש כיון דלענין מיתה אינו נאמן. וא"כ לענין מיתה לא הוה עכשיו עד כשר. ולא נאמן גם עתה לענין זה. והוה כמו בבוגרת דאינו נאמן אפי' אם העיד מקודם לפמ"ש. אבל מ"מ הי' מקום לומר כיון דלענין איסור נאמן על למפריע. ממילא הוה כאלו העיד אז בב"ד. ואז לא הי' לדון דיני נפשות וממילא יהי' נסקל ג"כ. לזה הביא ראי' מר"ח דהתם איירי ע"כ ג"כ דהיה מעיד מקודם שלא בפני ב"ד. דאל"כ הא לא הי' התראה. ואפ"ה אינו נאמן עכשיו למפריע לענין עונשין רק לנדרי' וע"כ הטעם כמ"ש דלענין מיתה כיון דאינו נאמן עכשיו תו ל"ל לענין זה דהוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד: ובזה ניחא ג"כ דמנ"ל כלל דהאב נאמן מאת בתי נתתי כיון דע"כ צ"ל דהי' עדים בדבר לענין מיתה לפמ"ש תוס' אבל לפמ"ש י"ל דשם נאמן האב גם לענין מיתה. דבשעה שאומר עדיין אינו ברור דיבוא לידי כך והפלאה כתב שם די"ל דהאב למפרע עי"ש ולדעתי מנ"ל הא בודאי אינו נאמן על למפרע: ולזה נראה לענ"ד ג"כ הפי' בהא דאמרי' שם ומודה ר"א באומרת נתקדשתי שאין סוקלין על ידו דהא זה הוא בוראי אם אומרת נתקדשתי קודם שזינתה. דבל"ז הא ליכא התראה. ועוד דהא אם לא אמרה מקודם עכשיו אינה נאמנת משום אין אדם משים עצמו רשע. ורק דאיירי ג"כ דהי' אומרת מקודם רק דעכשיו היא אמרה כן בפני הב"ד, וא"כ הו"א דבזה תהי' נאמנת ג"כ למפרע קמ"ל דבזה אינה נאמנת מטעם עדות אלא מטעם דשוי' נפשי' ח"ד. ובזה לא מהני להרגה. והא דלא אמרי' באמת בזה הודאות בע"ד לגבי עצמו כק' עדים. וא"כ מה שהי' אמרה מקודם דהיא מקודשת הוה לגבה כאלו הי' עדים בדבר. ואמאי לא תהרג. נהי דהבועל ליכא לחייבו דהא הודאתה לא מהני לגבו דהיא לחוב לאחרים. משא"כ לגבי עצמה אמאי לא תהי' מהני הודאתה כמו עדים. די"ל כיון דאם היא נותנת אמתלא לדברי' הראשונים היא נאמנת. וא"כ משום אמירתה מקודם ליכא לחייבה כיון דהיא תוכל ליתן אמתלא לדברי' ואי דהא חזינן דלא נתנה אמתלא לדברי' הוה כאלו אמרה לאח"כ דאינה נאמנת בתורת עדות. ומשום הודאות בע"ד ליכא לחייבו. וגם די"ל דהא זה דאינו נותנה אמתלא לא עדיף מאלו אמרה כעת אשת איש אני דאינה נאמנת ה"ה בזה. דאנן אמרי' מסתמא אית לה אמתלא. ואי דהיא אומרת דלית לה אמתלא על זה אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ובל"ז ג"כ אין נהרג בעדות עצמו דהא עכשיו היא לפנינו החיוב מיתה. משא"כ מקודם יהי' קשה לא גרע זה מנתחזק איסור ע"פ ע"א דסוקלין ע"ז. אבל בזה ניחא דמחמת הודאות בע"ד לא הוה כאלו איתחזק האיסור כיון דיכול ליתן אמתלא:
ויש לעיין קצת הא דפריך הגמ' בקידושין אמאי לא נימא הודאות בע"ד כק' עדים כיון דהם מודים דהי' קידושין הא י"ל דהמעשה קידושין צריך להיות דתהי' אסורה לכל העולם. ובזה הא אם תתן אח"כ אמתלא לדברי' הראשונים לא יהי' שייך הודאת בע"ד. וממילא דאין קידושין לחצאין. כיון דלא תהי' נהרגת מכח אמירתה. ממילא דלא הוה ממש בקידושין. דהא זה לא יהי' עדיף מעכשיו אם היא מודה שקיבלה קידושין בפני עדים ואפ"ה מהני אמתלא. וא"כ נימא ג"כ דאין קידושין לחצאין דבל"ז צריך עדיין לומר כן אפי' לתי' הגמ' כנ"ל. וא"כ למה צריך הגמ' להא דהיא לחוב לאחרים. אפי' אם נימא דלא הוה לחוב לאחרים כלל אפ"ה כיון דהיא תוכל ליתן אמתלא לא יהי' ממש בהקידושין דגוף הקידושין צריך להיות דתהי' אסורה מיד לכל העולם. ובאם זינתה תהי' במיתת ב"ד. וזה לא הוה משום הודאת בע"ד. ומזה י"ל ראי' לדברי הרא"ה הנ"ל דאם אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהני אמתלא. וא"כ כיון דהוא אומר דקידשה והיא אומרת מקודשת אני לפלוני לא יהי' מהני אמתלא:
והנה האחרונים פלפלו באשה שאמרה נתקדשתי והיא מוחזקת לאשת איש ל' יום. אם בזה אמרי' ג"כ דסוקלין אותה אח"כ. ולפענ"ד נראה דזה מוכח מנדה דהיכא דהוחזקה לנדה בעלה לוקה עלי' משום נדה, וכתבו דמזה מוכח דלא מהני אמתלא היכא דהוחזקה דאל"כ לא הי' בעלה לוקה עלי' משום נדה. והנה הא דבעלה לוקה ל"ל דהטעם היא לפי שהיתה נאמנת משום עדות והוה הוחזקה האיסור ע"פ ע"א דס"ל לרמב"ם דסוקלין. חדא דהא כבר כתבתי דלשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן באיתחזק ממילא אין האשה נאמנת שראתה שלא בשעת ווסתה. ועוד דא"כ יהי' קשה לשיטת, התוס' דחולקים על הרמב"ם בהא דאיסור שניתחזק ע"פ ע"א כמבואר בחולין ד' צ"ו דכתבו דבעד המיתה אם זינתה אח"כ אינה נהרגת. וא"כ אמאי בהוחזקה לנדה אמאי יהי' הבעל לוקה. לזה נראה לי די"ל כמ"ש דהא בזה היא נאמנת מצד הודאות בע"ד כק' עדים. רק היכא דהיא נותנת אמתלא ל"ש זה כמ"ש. וא"כ היכא דהוחזקה דבזה ל"מ אמתלא. ממילא היא היתה נאמנת משום הודאות בע"ד כק' עדים ואף שהיא גם לחוב לאחר. מ"מ כיון דל"ש דמשקרת משום קנוניא וכדומה הוה כעדים. גם היכא דהיא לחוב לאחר. וא"כ בנדה דל"ש החשש דמשקרת להפקיע עצמה מבעלה ממילא בזה היכא דל"ש אמתלא אף דאינה נאמנת בתורת עדות נאמנת משום הודאות בע"ד כק' עדים. ומשו"ה היכא דהוחזקה לנדה דבזה לא מהני אמתלא בעלה לוקה עלי' משום נדה דה"ל כאלו הוחזקה ע"פ שני עדים. דהא הוחזקה ע"פ הודאת בע"ד דהיא כק' עדים. משא"כ היכא דהוחזקה ע"פ ע"א בזה ס"ל לתוס' דאין סוקלין. משא"כ היכא דהוחזק בהודאות בע"ד ובאופן זה ס"ל לתוס' דסוקלין ושורפין על החזקה כמו בבנה כרוך אתרי' דבזה הוה ג"כ נתחזק האיסור ע"פ עדים משמע כיון דהי' ע"פ הודאות בע"ד דהיא כעדים. ולפ"ז ממילא גם בהוחזקה אשת איש ע"פ אמירתה דאמרה כן כיון דבזה לא מהני אמתלא כמו בנדה. ממילא יהי' הדין דסוקלין אח"כ. והא דאמרי' בקידושין באומרת נתקדשתי דאין סוקלין היא דוקא היכא דלא הוחזקה וצ"ע:
ובזה יש לעיין ג"כ על מ"ש מהר"ל דבאמרה לפני רבים לא מהני אמתלא דקו' אחרונים במ"ע מהא דאמר לרבים מקודשת אני ואפ"ה מהני אמתלא. ומ"ש החוות דשם הטעם לפי שהיתה נאמנת בתורת עדות. ולכן לא מהני אמתלא. משא"כ בזה דלא היתה נאמנת בתורת עדות. ולפמ"ש לשיטת התוס' בזה אינה נאמנת בתורת עדות. גם לאביי לשיטת הסוברים דגם בדבר שבערוה היכא דליכא הכחשה נאמן מוכח מזה דלא כמהר"ל. ואף לפמ"ש ל"ש בזה עדות. כיון דהיא דבר שאינו נוגע לאחר מ"מ כיון דל"ש אמתלא ממילא אסורה מחמת הודאות בע"ד דהיא כמו עדים. והא ראי' דגם בנדה הבעל לוקה אח"כ היכא דל"ש אמתלא. ואם נימא דעיקר הטעם משום דנאמנת משום ע"א יהי' קשה לשיטת התוס' דלא ס"ל כהרמב"ם, ועוד לפמ"ש דגם להרמב"ם בעינן עד כשר דוקא. יהי' הקו' באומרת טמאה אני אמאי בעלה לוקה. אלא ע"כ הטעם כמ"ש. כיון דבזה ל"ש משקרת. ממילא הוה כמו עדים דהודאות בע"ד כק' עדים דמי אפי' לגבי אחר היכא דל"ש החשש דמשקרת לפי שהיא לחוב לאחר כאשר בארתי זה היטב לעיל בעזה"י עי"ש גם היא ראי' נכונה וצ"ע:
ולפמ"ש יש לעיין על הא דכתב הרמ"א בתשובה סי' ב' מדנקט הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה. ולא קאמר היא לוקה. ש"מ דהיא שיודעת האמת אינה לוקה עי"ש ולפמ"ש היא חידוש גדול דהא באמת קשה לשיטת התוס' הנ"ל דס"ל היכא דנתחזק האיסור ע"פ ע"א שאין סוקלין אח"כ וא"כ בזה אמאי הבעל לוקה עלי' משום נדה. וזה קשה גם לשיטת הרמב"ם לפמ"ש דגם הרמב"ם לא קאמר רק היכא דהי' עד כשר ולא בעד פסול וא"כ בנדה הא היא עד פסול. ואמאי יהי' סוקלין אח"כ וצ"ל כמ"ש. דבזה הוה כאלו הוחזקה ע"פ שני עדים כיון דהוחזק ע"פ הודאות בעל דין דהיא כמו עדים. ואף דזה היא לחוב לאחרי' מ"מ היכא דל"ש החשש דמשקרת נאמנת לגבי אחרים כמו עדים. אמנם לפמ"ש לעיל דמהר"ן מוכח להיפך דגם בזה האופן היכא דל"ש החשש דמשקר אפ"ה הודאות בע"ד אינו אלא מה שנוגע לעצמו משא"כ לגבי אחרים לא חשיב כלל הודאתו כעדים וא"כ הקו' במ"ע אמאי יהי' הבעל לוקה משום נדה וצ"ל דס"ל בזה כהרמב"ם היכא דנתחזק האיסור ע"פ ע"א סוקלין ושורפין עליו אמנם לפ"ז היא חידוש גדול דאם הוה נקט הדין לגבה דהיא לוקה משום נדה. הוה אמרי' דהיא לוקה. דהא לגבי דידה אמרי' דהודאות בע"ד כק' עדים. והוה כאלו הוחזק האיסור בעדים. ומשו"ה לוקים אותה לאחר שהוחזקה דל"מ יותר אמתלא. משא"כ הבעל הו"א דאין לוקה משום דהודאתה ל"מ לגבי שיהי' חשיב לגבו כמו עדים. ואי דהיא נאמנת כמו ע"א הוא דבאמת גם בע"א אין סוקלין אח"כ. וכמו דס"ל לר"א באמת. ולזה קמ"ל דגם הבעל לוקה. והטעם או משום דהודאתה היא ג"כ לגבו כעדים. או דאמרי' באמת דגם באופן זה סוקלין ושורפין ע"פ ע"א:
וצ"ע לדעתי על הר"ן דמשמע מדבריו דהוא ס"ל דהודאת בע"ד היא רק כמו עדים מה שנוגע לו אבל מה שנוגע לאחר לא הוה כמו עדים. אע"ג דל"ש החשש דמשקר כאשר בארתי זה לעיל. וממילא דל"ל הטעם דהבעל לוקה משום הודאתה דהא בזה ל"א דהיא כמו עדים. וצ"ל משום דה"ל הוחזק ע"פ ע"א. והא הר"ן ס"ל בזה כשיטת התוס'. דע"א אינו נאמן נגד חזקה. וא"כ ע"כ ל"ל דהיא נאמנת משום הודאת בע"ד דהא מטעם עדות אינה נאמנת נגד חזקה. וגם יהי' קשה אמאי תהי' נאמנת בזה לפמ"ש הר"ן סוף נדרים דבזה אינה נאמנת גם למשנה הראשונה אף דל"ש החשש דמשקרת להפקיע עצמה. מ"מ אינה נאמנת משום דהיא משועבדת לו. וא"כ גם בנדה אמאי תהי' נאמנת לומר טמאה אני שלא בשעת ווסתה דהיא נגד חזקה. ובתורת עדות אינה נאמנת והודאת בע"ד ל"ש כיון דהיא משועבדת כמו למשנה הראשונה דלא היתה נאמנת בטמאה אני גם יש לעיין לפמ"ש התוס' ריש גיטין דסוברים דע"א אינו נאמן באיתחזק. אין סוקלין ושורפין ע"פ ע"א עי"ש וא"כ הר"ן דס"ל דע"א אינו נאמן באיתחזק אמאי יהי' סוקלין והבעל אמאי יהי' לוקה עלי':
ולזה הי' נ"ל דגם הר"ן ס"ל דבנדה הבעל לוקה דהא בזה נאמנת מטעם שוי' נפשי' ח"ד. דהיא כמו הודאת בע"ד וזה הוא כמו עדים. והא דכתב הר"ן בסוף נדרים דגם למשנה הראשונה אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה משום דמשועבדת לו היא דנימא דשוי' נפשי' ח"ד כיון דלגבי עצמה היא נאמנת היא צריך ליתן לה גט] כיון דלדברי' היא אסורה עליו. דעל זה אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. ואי דתהי' נאמנת גם להבעל כעדים מחמת הודאת בעל דין י"ל דס"ל להר"ן דגבי דבר ערוה גילה הכתוב דלא אמרינן הודאת בע"ד אפי' היכא דלא שייך החשש דמשקרת ובעינן עדים דוקא. כי היכא דאמרי' המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין אפי' אם שניהם מודים וידעינן דלא משקרים. וגם בל"ז ל"ש החשש דמשקרי' כיון דהוא בידו כנ"ל. ואפ"ה לא מהני. ומשו"ה גם לאסרה אבעלה לא מהני הודאת בע"ד רק עדים. משא"כ בנדה מהני הודאת בע"ד גם להר"ן. וכן בכל מקום דסוקלין ושורפין על החזקה דהיא ג"כ מטעם זה כיון דהוחזק ע"פ עצמו דהיא כמו הודאת בע"ד והיא כעדים. אבל בעינן הוחזק דוקא. ואף דאין זה דומה ממש דאפי' א"א גבי בנה כרוך אחרי' דסוקלין די"ל התם מתחילה לא הי' הדבר נוגע רק לה. משא"כ בזה מיד הדבר נוגע גם להבעל. ולגבו לא תהי' נאמנת משום דהיא משועבדת לו ויהי' דומה לגמרי כמו למשנה הראשונה. וצ"ע ועוד אדבר מזה בעזה"י מ"מ יהי' איך שיהי' הוא חידוש דין הא דנקט הבעל לוקה עלי' וי"ל דהוא מכ"ש לגבה. דבזה ודאי אמרי' דלוקה משום הודאת בע"ד כק' עדים היכא דל"ש אמתלא. וכאן לאחר דהוחזקה הא ל"ש אמתלא:
ואדבר מעט עוד בענין זה בהחולץ גבי מעשה שבא אחד ואמר נכרי אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו ר"י נאמן אתה לפסול עצמך. ואין אתה נאמן לפסול בנך. עי"ש בגמ' ולפמ"ש יהי' קשה כיון דהוא פוסל לעצמו וא"כ בזה נימא הודאת בע"ד כק' עדים דמי. וממילא יהי' נאמן גם על הבנים. דהוא כמו עדים. ואף די"ל מיד אינו נאמן לפי שיכול ליתן אמתלא מ"מ יהי' קשה בהוחזק עצמו ל' יום בעיר דאז אינו נאמן יותר לגבי עצמו ליתן אמתלא. וא"כ הוא נאמן לפסול עצמו מחמת הודאות בע"ד. וא"כ אמאי לא יהי' נאמן גם על הבנים. י"ל דבזה אינו נאמן משום דהוא דבר שבערוה ובעינן עדים דוקא, רק בכל מקום אמרי' כיון דנתחזק האיסור נאמן אח"כ אף בבא לידי דבר ערוה. אבל הכא דאמר לו מיד דאינו נאמן לפסול את בניך. וא"כ לגבי דידהו הוה כלא איתחזק איסור כלל וצ"ע עוד בזה:
והא דלא ס"ל התוס' חולין דף צ"ו הנ"ל כהרמב"ם רק דס"ל אף אם נשאת ע"פ ע"א ונתקדשה לאחר ואח"כ זינתה, ועכשיו ידעינן בבירור שבעלה הראשון מת רק דהוא ספק דילמא הי' עדיין אז חי בשעת קידושין ולא הוה קידושין אין סוקלין ע"פ העד. וצ"ל דס"ל אף דהחכמים הימני' לעד מיתה לא הימני' רק לאיסור ולא לסקול. וכמו דאמרי' באב שנאמן לאיסור ולא ליסקול ה"ה בזה. וי"ל דמסוגי' הוציא התוס' את דינה. דס"ל דכל הסוגי' קאי אף אם האב הי' אומר מקודם. דע"כ איירי כן דאל"כ הא לא הי' התראה כמ"ש הפ"י הנ"ל ואפ"ה אין סוקלין. וש"מ דל"א כיון דנתחזק האיסור סוקלין אח"כ. ולא ס"ל הטעם כמ"ש דהי' אומר מתחילה חוץ לב"ד דלא ס"ל זה דזה הוה דוחק. ועוד דאפשר לומר דס"ל באמת כיון דבזה נאמן העד אפי' חוץ לב"ד ממילא לא יכול ליתן אמתלא אפי' אם הוא מעיד חוץ לב"ד דגם בזה אמרי' כיון שהגיד. וכמו דס"ל באמת לכמה פוסקים הש"ש ש"ו פ"ח ע"ש דלשיטת התוס' ליכא ראי' מנדה כנ"ל וא"כ יהי' הקו' במ"ע אמאי לא יהי' נאמן גם לסקול כיון דכבר העיד אפי' חוץ לב"ד. או מטעם שכתבתי כיון דעכשיו הוא אומר בב"ד ה"ל נחקרה עדותו בב"ד. וממילא הוה עדותו עדות למפרע ואמאי לא יהי' סוקלין על ידו:
גם י"ל בהא דאמרי' עוד שם דנאמן אב לומר בני זה בן י"ג שנים לנדרים ולא למכות ולעונשין לשיטת התוס' איירי דאינו נאמן אף אם יבוא אח"כ למכות אפ"ה אינו נאמן. ובזה ניחא מה דמקשים תוס' ממעשים בכל יום לענין חליצה וכדומה סמכינן על השנים. והא בזה ובמעשים בכל יום הא ידעינן מקודם דיש לו שנים. אלא דתוס' לשיטתם מקשים שפיר. דס"ל דלא הוה כאיתחזק האיסור. כיון דמ"מ לא נתחזק האיסור ע"פ עדים. ולענין זה בעינן עדים כשירים. ובזה י"ל קו' התוס' קידושין על הא דהאומר בני זה בן י"ג שנים דאינו נאמן למכות ולעונשין דמקשים אמאי נקט הדין באב דהא גם באחר הדין כן דהוא נאמן לנדרים משום דע"א נאמן באיסורין. ולא למכות ולעונשין. די"ל דלרבותא נקט האב. דהא התוס' חולקים בזה על הרמב"ם וס"ל דאיסור שנתחזק בפני ע"א אין סוקלין. משום דלזה אין ע"א נאמן וצ"ל הא דאמרי' בכל מקום סוקלין על החזקה הוא דוקא היכא דנתחזק ע"פ הודאת בע"ד. דהיא כמו עדים. משא"כ בע"א. וא"כ הו"א גבי האב שאומר בני זה י"ג שנים דהא זה הוא ג"כ לחובתו לענין מעשה ידיו ומציאתו. דעכשיו הוא גדול ואינו שלו וא"כ הו"א דבזה יהי' נאמן אח"כ גם למלקות דהוה נתחזק ע"פ הודאת בע"ד. ולהתוס' איירי כל זה אפי' אם נתחזק קודם. וי"ל דמזה המציא תוס' חולין דינם. וא"כ היא חידוש באב. והטעם צ"ל באמת דוה לא הוה הודאת בע"ד כמו בכל מקום דצ"ל דבגוף הדבר נוגע גם לו לחובתו. משא"כ בזה:
והרמב"ם בפ"א מהל' א"ב כתב איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זאת בעלי אם הוחזקו בעיר ל' יום הורגין עליו. אבל בתוך ל' אין הורגין. והטעם נראה דדוקא לאחר ל' דבזה תו ל"מ יותר אמתלא כמו באשה שהוחזקה נדה, ומשו"ה הורגין מחמת הודאת בע"ד דהיא כק' עדים אבל תוך ל' אין הורגין. כיון דבזה עדיין מהני אמתלא כיון דלא הוחזקו עדיין. וא"כ מבואר מזה דלא כהרא"ה הנ"ל דס"ל דבל"ז היכא דאומרה מקודשת לפלוני לא מהני אמתלא, דא"כ אמאי לא תהי' נהרגת אף תוך ל'. אלא דיש לדחות זה די"ל דגם הרא"ה לא קאמר רק אם הפלוני מכחישה דבזה אינה נאמנת להפקיע זכותו. משא"כ אם שניהם נותנים אמתלא מהני ומשו"ה אין סוקלין דל"ש הודאת בע"ד די"ל דהא הוא בידו שיתנו שניהם אמתלא ומשו"ה אין סוקלין קודם ל':
והנה בזה דאמרה מקודשת אני מבואר דאף לאחר ל' מהני אמתלא כמ"ש הפ"י בתשובה. דהא בגמ' מבואר לימים עמדה וקידשה את עצמה. וצריך לחלק דהיכא דנתנה אמתלא לדברי', והב"ד רואין שיש ממשות בהאמתלא. בזה היא נאמנת אפי' לאחר ל'. משא"כ אם לא נתנה אמתלא לדברי' בזה אין הב"ד חוששין דילמא הי' משום אמתלא. דזה היא לא שכוח גמור שתהי' מוחזקת. ובודאי ע"ז לא שייך לומר דהיכא דאין האמתלא לפנינו שיהי' תולין בזה לומר שהיא אמרה כן משום אמתלא דכל כי האי לרוב פעמים אין עושים משום אמתלא משא"כ היכא דהיא אומרת האמתלא לב"ד והוא ניכר שהיא אמר בזה י"ל דמהני ומשו"ה היכא דהם לפנינו. ולא נותנים אמתלא סוקלין ושורפין על החזקה. ואמרי' לית להו אמתלא שיהי' ניכר שהוא [אמת]. כי זה היא מילתא דל"ש שיהי' להם אמתלא והיא כמו הרוב. אף דיכול להיות מן המועט. מ"מ סוקלין ושורפין. וה"ה בזה היכא דהוחזקו ל' יום לא תלינן באמתלא כי דלרוב פעמים לא עשו זה משום אמתלא. משא"כ היכא דהוא מברר לפני הב"ד האמתלא והיא ניכר לב"ד בזה מהני אף לאחר ל'. כיון דאנן רואין דיש לה אמתלא לדברי':
ובזה הי' נ"ל די"ל הא דאמרי' שם אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. דהיא דצריכה לפרש האמתלא לפני ב"ד. משא"כ היכא דלא אמרה האמתלא לב"ד אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא משום דאז אמרי' דלרוב פעמים ודאי לית לה אמתלא. והיא משקרת בזה שאומרת דאית לה אמתלא וצריך לפרש האמתלא לפני ב"ד וזה הוא פי' הגמ' אם נתנה אמתלה לדברי' דהיינו שצריכה ליתן אמתלא ולפרש האמתלא לפני ב"ד. דבל"ז אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא. אם לא תפרש האמתלא בב"ד:
ובזה י"ל הפי' בתוס'. דאיבעי' הי' אם צריכה אמתלא ונדחקו. די"ל דזה היא הפי' דודאי צריך לומר דצריכה לומר אח"כ דאמרה כן מחמת איזה טעם וסיבה. רק דהאיבעי' הי' אם צריכה לפרש האמתלא אם לא דסגי אם אומרת רק דהי' לה אמתלא. וע"ז היא נאמנת. והטעם י"ל כמ"ש דהתם כיון דהי' לאחר ל' יום הוה נתחזק וי"ל דבזה אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא. אם לא שתפרש האמתלא. משא"כ בזה דלא נתחזק עדיין. וא"כ י"ל דלא צריכה לפרש האמתלא רק באמרה דהי' לה אמתלא נאמנת בזה. ולזה תי' הגמ' דגם בזה צריכה לברר האמתלא דהיינו דבל"ז אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא ואם אינה רוצה לפרש האמתלא אינה נאמנת. כמו בלאחר ל'. אבל מ"מ יש חילוק דתוך ל' לא הוה נתחזק כלל ואין סוקלין. דבזה תלינן באמתלא. משא"כ בלאחר ל' היכא דאין האמתלא לפנינו אין תולין בזה וסוקלין ושורפין עליו:
ובזה יש לעיין על הראי' שכתבו דהיכא דהוחזקה נדה ל"מ אמתלא כיון דסוקלין ושורפין. והבעל לוקה משום נדה די"ל דאם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אם היא תברר האמתלא אבל כל זמן שלא נתנה אמתלא לוקין ולא תלינן לאחר שהוחזקה דהי' לה אמתלא. כי אמתלא כי זה שהי' לה טעם להחזיק עצמה לנדה זה לא שכיח כלל. וראי' היא לזה מהרמב"ם דס"ל דלאחר ל' סוקלין. ובסוגי' וכן ברמב"ם בפ' ט"ו מהל' אישות כתב דבכל מקום מהני אמתלא היכא דאמרה מקודשת. ולא מחלק כלל דלאחר ל' לא מהני אמתלא וצ"ל הטעם כמ"ש וצ"ע:
והתבו"ש כתב על הרמ"א הנ"ל דכתב מדנקט הוחזקה נדה הבעל לוקה משום נדה דמשמע ולא היא ולפמש"ל י"ל להיפך והיא דהא בבעל הוא חידוש גדול דלגבי דידה כיון דלא נתנה אמתלא לדברי' בודאי הוא אמת דלית לה אמתלא. ולזה נקט בבעל דבזה יוכל להיות דהיא אינה לפנינו ויכול להיות דאם היתה כאן היתה נותנה אמתלא אפ"ה הבעל לוקה ומטעם דאף אם נותנה אמתלא אינה נאמנת. או דאמרי' דכל זמן שלא תפרש האמתלא ל"א בזה דיש לה אמתלא]:
וכתב התבו"ש דלגבי דידה כיון דהיא לא נותנה אמתלא לא בעינן הוחזקה. וס' זה אין בידי לעיין אמנם כבר השיגו הש"ש הנ"ל דהא מקידושין מוכח להיפך דמבואר באומרת נתקדשתי אין סוקלין. ובודאי אף אם לא נותנה אמתלא לדברי' והטעם י"ל כיון דכל זמן שלא הוחזקה בקל יוכל להיות דהיא אומרת כן בשביל אמתלא ותלינן בזה אף אם היא לא אומרת כן. מ"מ לא נהרגת כיון דתוכל לפרש וליתן אמתלא:
ועוד י"ל הפי' בתוס' הנ"ל די"ל דהא דצריכה לגלות את האמתלא לפני הב"ד ולא נאמנת בזה לומר דאית לה אמתלא אף דבאמת לא מגלה האמתלא. די"ל כיון דאמרה נתקדשתי לגבי עצמה היא נאמנת ושוי' נפשה חתיכה דאיסורא. וממילא היא אינה נאמנת להתיר עצמה משום דהא בדבר שבערוה אמרי' דאין פחות משנים. והיא אינה נאמנת להתיר עצמה מדבר שבערוה משא"כ בנדה דהיא נאמנת בתורת עד וא"כ הא דבזה לא צריך לגלות האמתלא לפני ב"ד דלמה לא תהי' נאמנת לומר דהי' לה אמתלא. דע"א נאמן באיסורין. ונאמנת היא בזה דהי' לה אמתלא לזה קא מיבעי' אם גם בזה צריכה לגלות האמתלא או לא דבזה כיון דהיא נאמנת בנדה בתורת עדות. ממילא דנאמנת ג"כ לומר דאית לה אמתלא. וע"ז אמר דגם אם נתנה אמתלא דצריכה לברר דוקא האמתלא ובל"ז אינה נאמנת. והטעם אפשר משום דהיא דבר שלא שכיח כלל שתאמר טמאה אני וכדומה. משום אמתלא. ומשו"ה צריכה לברר דוקא האמתלא. ובל"ז אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא:
בעזה"י בו יבואר דין הודאת בעל דין:
א בקידושין ד' ס"ה ע"ב מאי דעתיך דילפית דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים אף כאן הודאת בע"ד כו'. ופי' רש"י דכתיב כי הוא זה הרי דחייב בהודאתו, ויש לעיין בהא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים היא משום דאדם נאמן לחוב לעצמו יותר מעדים. אמנם זה אינו רק היכא דאומר לחובתו. דע"ז אמרי' שפיר דלחוב לעצמו ודאי לא משקר ונאמן על עצמו יותר מעדים. משא"כ היכא דאומר לזכותו בזה ודאי ל"ש לומר דנאמן יותר מעדים ואדרבא דלזכותו ודאי אינו נאמן משום דחשוד לשקר. ועי' בנתיבות סי' כ"ו מ"ש בזה לישב קו' האו"ת סי' ע"ט שהקשה הא דאמרי' באומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע דחייב לשלם משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונאמן על עצמו יותר מעדים. ואמאי לא אמרי' גם במלוה כן. כיון דהוא אומר שלא פרע לו. מודה הוא דעדים מעידים שקר. והאיך יכולין להוציא ממון בהנך עדים. ותי' דעל המלוה ל"ש זה דמה דאומר דלא פרע לו היא לזכותו עי"ש. ולפ"ז מאי פריך הגמ' דנימא הודאת בע"ד כק' עדים הא בזה דהם מעידים על עצמם. שקבלו קידושין היא לטובתם שהיא מתקדשת לו. וזה לא נוכל ללמוד מכי הוא זה דהתם היא לחובתו:
ונ"ל דהא דפריך הגמ' הודאת בע"ד כק' עדים היא משום דודאי מה שמעידים שהיא אשתו והוא בעלה מה שנוגע לגבי עצמם ודאי נאמנים על עצמם. רק דעיקר שלא תהי' נאמנים היא משום דדבר זה נוגע גם לאחרים דהיא נאסרה על כל העולם ובזה פריך הגמ' שפיר דע"ז תהי' נאמנת כיון דזה הוא לחובתה דתהי' נאסרה על כל העולם. ועיקר הדבר דקידושין היא לזה שהיא אסורה על כל העולם. והיא מקודשת לו. ועי' בפ"י מה שהקשה דעכ"פ אמאי לא יהי' מהני הודאת בע"ד לגבי עצמם להצריכה גט. דהא לפי האמת אף אם קבלה קידושין בינה לבין עצמה לא צריכה אפי' גט. ותי' ג"כ דעיקר הקידושין שתהי' אסורה לכל העולם. וכיון דבזה לא נאסרה לכל העולם. ממילא אין קידושין לחצאין. וא"כ פריך הגמ' שפיר דגם שתהי' נאסרה לכל העולם ל"ל עדים. דתהי' נאמנת מכח הודאת בע"ד כק' עדים:
ועדיין צ"ע דבזה אף דדבר זה היא לחובתה דנאסרה לכל העולם מ"מ נצמח לה זכות ג"כ שהיא אשתו. ול"ש בזה הודאת בע"ד כק' עדים. דמה שאמרה דבר זה לחובתה היא רק לזכותה שתהי' מוחזקת לנו לאשת איש והיא אשתו ממש ולקמן אכתוב בעזה"י בזה דמשו"ה מהני בזה אמתלא משום הודאת בע"ד כיון דהיכא דנותן אמתלא אומר דמה שהי' אומר מקודש לא הי' לחובתו. רק לזכותו דהוכרח לזה. וממילא לא הי' הודאת בע"ד. וא"כ גם בזה נימא כן דזה ל"ח לחובתה כיון דאף דהיא לחובתה לענין זה היא ג"כ לזכותה וצ"ע: ועי' ברשב"א בסוגי' דכתב וז"ל וי"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמני' גמרינן הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מתקיימא מילתא אלא בסהדי משום דכתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר. וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ור' אחא דבסמוך. אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חוב לאחרינא כתיב עי"ש הרי דמשום כי הוא זה דמני' ילפינן דל"צ עדים כלל לקיום הדבר בממון דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ועדיין קשה מנ"ל זה מכי הוא זה דילמא לגבי קנין גם בממון אמרי' דאין הדבר מתקיים בלא עדים. דגבי קנין בעינן עדים ובלא עדים הקנין כמאן דליתא אפי' אם היא אמת. רק התם בכי היא זה שם לא הוה קנין כלל ובודאי זה לא יתכן לומר אם הלוה לו בלא עדים שיהי' כאלו לא חייב לו כלל. ובודאי צריך לשלם לו אח"כ. ומשו"ה מהני הדבר אף בלא עדים:
וכן נראה מתוס' ד"ה לא איברי סהדי אלא לשקרי דכתבו מכאן אומר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין וכו' הרי דבל"ז הי' מקום לחלק דמכי הוא זה לא מוכח זה אמנם לדברי הרשב"א הקו' במ"ע מנ"ל באמת זה דקנין לא צריך עדים הא דבר זה לא מוכח מכי היא זה:
והי' נראה לענ"ד דמזה לא מוכח רק דהודאת בע"ד הוא כק' עדים. וממילא לא צריך עדים בדבר כיון דהוא הי' שם. והודאתו מהני כק' עדים. והוה כאלו הי' עדים בדבר. כיון דהוא בעצמו הי' שם בשעה שהי' נעשה דבר זה לחובתו. וכ"כ הקצוה"ח בסי' רמ"א עי"ש. ובזה כתב הרשב"א שפיר דאם לא גילה לן הכתוב כי הוא זה דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. אז לא הי' אמרי' דהוא כעדים. והי' אמרי' דלכולי מילתא אין הדבר מתקיים בלא עדים. אמנם עכשיו דגילה לן הכתוב זה. ממילא היכא דהיא רק לחובתו ל"צ עדים דהוא נאמן בהודאתו כמאה עדים ונאמן יותר. משא"כ היכא דחב לאחרים דבזה לא מהני הודאתו צריך עדים לגבי האחר. אמנם לפי האמת י"ל דזה אינו רק בקנין וכדומה. להקנות לו הדבר בזה אמרי' דבלא עדים הקנין כמאן דליתא. משא"כ היכא דלא צריך קנין כגון במודה במקצת בזה אף אם לא הוה עדים בדבר. מ"מ הא בזה ל"ש זה. ולא הוה שום סברא דבעי' עדים ול"צ באמת עדים:
[ובזה נימא מה דהי' קשה לי לפי האמת דאמרי' דגזירת הכתוב גבי קידושין דקידושין בלא עדים לא הוה קידושין כלל ואפי' אם באמת קידשה בינו לבינה אפ"ה לא צריכה גט משום דהיא גזירת הכתוב דאין הדבר מתקיים בלא עדים. וא"כ אמאי באשה שזינתה בלא עדים אם הוא מודה והבעל מאמין לדברי' או בע"א ומאמין לו נאסרה. הא עיקר הכתוב כי מצא בה ערות דבר כתיב בזה. ונימא ג"כ דהיא גזירת הכתוב דבעי' עדים דוקא ובלא עדים לא נאסרה. אפי' אם המעשה היא אמת. ולקמן אכתוב עוד בזה בעזה"י. אבל בזה ניחא. כיון דלא הוה קנין. רק משום דמעלה בו מעל נאסרה ל"צ עדים רק אם גוף המעשה היא אמת נאסרה עליו. ודוקא בגיטין וקידושין וחליצה דהיא קנין בזה בעי' דוקא עדים ועי' מש"ל בתוס' ד' ס"ו]:
בו יבואר דין הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים:
ב ועתה אדבר בהא דתי' הגמ' הכא הוא חב לאחרינא. ובפשיטות נראה דעיקר הטעם היא משום הא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי היא דוקא במה שנוגע לעצמו אמנם לגבי אחרים ודאי לא נאמן כעדים מחמת הודאתו. ומשו"ה בעינן עדים דוקא:
ועוד י"ל באופן אחר ואקדים מה שאמרתי לישב דברי התוס' בסוגי' דשטר הקנאה ד' י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר להד"מ דמקשים אם נימא דגם ליתומים ולקוחות טענינן מזוייף. אמאי ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר אם יקיימנו הא יכול באמת לגבות בו. ובאם לא יקיימנו אז לא יכול לגבות, מהם. והקשה הפ"י הא לגבי יתומים ולקוחות אף אם יקיימו וליכא החשש דמזויף מ"מ האיכא למיחש דילמא כתב ללות ולא לוה כיון דהוא לא צוה להחזיר לא יהי' מטו לידו. ואי משום דהוא] הודה הא אין הודאתו מהני לחוב לאחרינא עי"ש וכ"כ בחידושי הר"ן שם בהדי' והיא תמהון גדול על תוס'. והי' נראה לפענ"ד די"ל דהתוס' ס"ל כמו דמשמע מדברי הש"מ שם ד"ה ל"ח לפרעון ולקנוניא דהקשה ואע"ג דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דחיישי' דילמא עביד קנוניא על הבע"ח עי"ש ודבריו צריכים ביאור דהא התם הבע"ח הוא קמן. וא"כ ידעינן דהיא לחוב לאחרים. ומשו"ה לא מהני הודאתו אף בלא קנוני' לחוב לאחרים. משא"כ הכא דאין הבע"ח קמן. ובאם לא ניחוש לקנוניא מה"ת ניחוש לבע"ח כלל. מזה נראה דס"ל דהא דאמרי' היכא דהוא אומר לחובתו הודאת בע"ד כק' עדים דמי. מצד הסברא י"ל דיהי' נאמן גם לגבי אחרים דהא הודאתו לגבי עצמו היא כק' עדים. ומה לי אם דהיא ג"כ לחוב לאחרים הא מ"מ ידעינן דהוא אומר אמת ואינו משקר. ולפ"ז הא דאמרי' דלחוב לאחרים לא מהני הודאתו. היא רק מחשש קנוניא דהיכא דהיא לחוב לאחרים אמרי' דהוא אומר זה לקנוני' דהוא משקר, להפסיד לבע"ח. ויש להוסיף דלפמ"ש הודאת בע"ד אינו רק אם אומר לחובתו. משא"כ היכא דהוא אומר לזכותו. וא"כ בזה דחיישינן לקנוניא ממילא לא הוה לחוב כלל. כיון דהוא מתכוין לטובתו לעשות קנוניא על בע"ח. ומשו"ה הקשה שפיר דא"כ מוכח מזה דחיישינן לקנוני'. וראיתי אח"כ בבית יעקב בכתובות שהרגיש ג"כ בזה על הא דאמרי' באומר שטר אמנה אינו נאמן היכא דהיא לחוב לאחרים. והקשה התוס' דיהי' נאמן במיגו דאי בעי מחל. וקשה הא הוה מיגו במ"ע. וכתב שם דבזה ניחא כיון דאית לי' מיגו וידעינן דלא משקר. וממילא נאמן מחמת הודאת בע"ד אף דהיא לחוב לאחרים עי"ש ולפ"ז מקשה תוס' שפיר אמאי ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר הא החשש מזויף ל"ש גבייהו. ואי דחיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה ע"ז י"ל דמהני הודאתו כיון דהוא מודה דלא הי' כתב ללות ולא לוה. ואי דהיא לחוב לאחרים. הא בזה ל"ש החשש קנוני'. דאם הי' בדעתו לעשות קנוניא אז הי' אומר להחזיר לו והי' מטו לידו לבסוף. והי' טריף כדין מלקוחות. ואדרבא הא הוא טוען לפטור עצמו בטענת מזויף ולכן נאמן גם לגבי הלקוחות. היוצא מזה הא דאמרי' דבהודאתו לא מהני נגד לקוחות היא רק מחשש דחיישי' דהוא משקר לקנוניא. משא"כ בל"ז הוא נאמן אף דהיא גם לחוב לאחרינא מ"מ אמרי' הא הודאתו כק' עדים:
ובזה אמרתי לישב הא דאמרי' בסוף נדרים דבמשנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת. כיון שראו שעיני' נתנה באחר אינה נאמנת והקשה הר"ן וכי האיסור שבה היכן הלך. ותי' דאינה נאמנת משום דהיא משתעבדת לו ואינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה, ועדיין יהי' קשה אמאי תהי' נאמנת למשנה ראשונה אבל בזה ניחא די"ל דבמשנה ראשונה לא היינו תולין דאמרה כן להפקיע עצמה מבעלה דלזה לא חיישינן כיון דהיא חוב גמור לה ולכן היתה נאמנת משום הודאת בע"ד כק' עדים. כיון דהיא אומרת דבר שהיא לחובתה. ונאמנת כק' עדים. ואף דהיא לחוב לאחרים והוא לבעלה. מ"מ במשנה ראשונה לא היינו מחזיקין אותה למשקרת וממילא כמו דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי לגבי עצמו ה"נ נאמנת אף לגבי אחרים. ול"ש בזה דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו כיון דמשום הודאת בע"ד ידעינן דהיא אמת וממילא נאסרה עליו. משא"כ למשנה האחרונה דעיני' נתנה באחר. בזה אינה נאמנת. ואף דהודאת בע"ד כק' עדים. מ"מ לא מהני לחוב לבעלה. דחיישינן דהיא משקרת ואומרת כן להפקיע עצמה מבעלה. ויש להוסיף עוד לפמש"ל דהודאת בע"ד אינו אלא במה שאומר לחוב לעצמו משא"כ אם אומר דבר לזכותו ל"ש הודאת בע"ד. וא"כ בזה דחיישינן דעיני' נתנה באחר. והיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. ממילא זה לא הוה חוב לה כלל, ול"ש הודאת בע"ד לגבה. רק דקו' הר"ן היא דמ"מ כיון שהיא אומרת שבאמת זינתה האיך מאכילין לאדם דבר איסור ע"ז תי' הר"ן דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה דהיא משועבדת לו. משא"כ למשנה הראשונה דלא היינו תולין דאמרה כן להפקיע עצמה מבעלה. ממילא היתה נאמנת גם לחוב לבעלה מחמת הודאת בע"ד והיא כק' עדים. ונאמנת גם לחוב לאחר היכא דל"ש החשש קנוני':
ובזה י"ל תשו' הרא"ש כלל ל"ה באחד שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר. ומחמת יראה שכרה עידי שקר לכתוב לה גט על שם זה שהוציא הקול וכתב עלה דלא הוה הודאת בע"ד כק' עדים ולא הוה כהודאה שקידשה זה. דכיון שראתה מחשבותיו של זה עשתה כן. והקשה הב"י בתשובה בל"ז הא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. אבל לפמ"ש ניחא דהא דאינה נאמנת היא משום דחיישינן דמשקרת להפקיע עצמה מבעלה משא"כ בזה. אדרבא הא חזינן דהיא עשתה פעולה שתעמוד תחת בעלה. וא"כ מהני הודאתה אף לחוב לאחר. לזה צריך הרא"ש דאמרי' דהיא עשתה כן משום מחשבותיו. ולא הוה כלל הודאת בע"ד:
ובזה י"ל מה שהקשה הש"ש לשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן נגד חזקה. ובפרט לאסור ודאי אינו נאמן. וא"כ אמאי תהי' אשה נאמנת לומר שראתה דם שלא בשעת וסתה הא מבואר בכל מקום דאשה בחזקת היתר לבעלה עומדת. ומשו"ה בא עלי' שלא בשעת וסתה. וחזקה אורח בזמנו בא. ואמאי תהי' נאמנת לאסור עצמה לבעלה. ואי משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. הא בזה אינה נאמנת לאסרה עצמה מבעלה. אבל לפמ"ש ניחא דהא בזה אינה מפקיע עצמה מבעלה. דהא תהי' טהורה לאחר הספירה והטבילה, רק דאמרי' דהיא משועבדת לו ולא צריך להאמין לדברי'. אבל בזה צריך להאמין לה מחמת הודאת בע"ד כק' עדים דמי. והיא ג"כ כעדים לחוב לאחר היכא דל"ש חשש קנוני'. או טעם אחר דיהי' משקרת כמו למשנה אחרונה. משא"כ בנדה ל"ש זה. ולכן נאמנת כמו למשנה ראשונה:
ובזה יש לעיין מה שהקשה הכו"פ דאמאי לא תהי' נאמנת גם למשנה האחרונה במיגו דהיתה אומרה דאינה יכולה ליטהר עצמה לבעלה או דהיא רואה דם מחמת תשמיש דצריך להוציאה, כיון דהבעל באמת אינו מאמין לה. גם בזה לא צריך להאמין לה דאמרי' דאמרה כן להפקיע עצמה מבעלה. ובתורת עדות אינה נאמנת בזה כיון דהיא נגד חזקה. ולקמן אכתוב עוד בעזה"י בזה: ובדרך פלפול יש לישב בזה מה שמקשים בסוף נדרים דעדיין הקו' במ"ע דהאיך מאכילין לאדם דבר איסור כיון שהיא עומדת בדיבורה ואומרת שהיא טמאה באמת ואסורה עליו. דיש לומר דהא כבר הקשיתי לעיל. ועוד אכתוב לקמן מזה דקשה לדברי הרשב"א בסוגי' כיון דלפי האמת דגזירת הכתוב היא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' שניהם מודים אין צריכה גט כי קידושין בלא עדים לא הוה קידושין. וא"כ באשת איש שזינתה בלא עדים אמאי תהי' נאסרת כלל. וי"ל כמ"ש כיון דהתם היכא דזינתה היא חוב גמור לה. והודאת בע"ד לחובתו היא כק' עדים דמי. והוה כאלו הי' עדים בדבר כיון דהיא תהי' נאמנת בזה כק' עדים כיון דהיא חוב לה ואף דבקידושין בעינן עדים דוקא משום דהוא חב לאחרים ולא אמרי' הודאת בע"ד. וצ"ל דהיא גזירת הכתוב. וא"כ גם בזה נימא כן. יש לחלק כמו שכתבתי דהא הודאת בע"ד כק' עדים לא הוה רק היכא דהוא אומר לחובתו משא"כ מה שאומר לזכותו ל"ש בזה וחשיד הוא לשקר. ולכן בקידושין אף דהיא לענין זה לחוב לה שתהי' נאסרה לכל העולם. מ"מ לענין זה היא זכות לה שתהי' מקודשת לו. ודבר זה שתהי' נאסרה לכל העולם היא לזכותה שתהי' אשתו לכל דבר וממילא דלא שייך הודאת בע"ד כק' עדים. וי"ל דהגמ' לא פריך בס"ד נימא הודאת בע"ד כק' עדים. כיון דבס"ד לא הי' ידע הגמ' מזה דהיא דבר דאחרים שייכים בגוה והיא לחוב לאחר בזה ודאי מהני מחמת הודאת בע"ד. משא"כ לפי תי' הגמ' דהיא חב לאחרים. י"ל דל"ש כלל הודאת בע"ד כיון דהיא לזכותה. משא"כ באשת איש שזינתה דזה היא חוב גמור לה והוה הודאת בע"ד כק' עדים הוה כאלו הי' עדים בדבר. אמנם הא תינח למשנה הראשונה שהיא נאמנת לומר טמאה אני לך. ול"ח דעיני' נתנה באחר משום דאמרי' דזה היא חוב לה. י"ל דנאסרה אף אם לא הי' עדים בדבר דמחמת הודאת בע"ד הוה כאלו הי' עדים בדבר וכדברי הקצוה"ח הנ"ל. משא"כ למשנה האחרונה דאינה נאמנת משום דאמרי' דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. ממילא הי' מקום לומר אף אם באמת זינתה מ"מ לא נאסרה משום דלא הי' עדים בדבר. ואין לומר דהי' עדים כי היא היתה יודעת והודאת בע"ד כק' עדים. דהא בזה לא הוה הודאת ב"ד כעדים. דהא לא תהי' נאמנת, אח"כ דאמרי' דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. וממילא אף אם באמת זינתה לא נאסרה אבעלה והוה כאלו מקדש את האשה בפני עדים פסולים בעבירה דהם רשע דחמס דהם פסולין לעדות, משום דהם חשודין לשקר. דקימ"ל דאין צריכה גט ממנו. ואמאי נימא הא באמת הוה עדים בדבר רק דהעדים לא נאמנים משום דחיישינן דילמא משקרים. והיא שקר דלא קידשה בפניהם כלל. ונימא כיון דהם יודעים שבאמת קידשה בפניהם יהי' צריכה גט. ואפ"ה אין צריכה גט. והוא משום כיון דגזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים אלא בעדים דוקא צריך להיות עדים שיהי' נאמנים אח"כ. ובאם קידש בפני עדים שלא יהי' נאמנים אין חוששין לקידושין כלל אפי' אם הם מעידים באמת כיון שהם יכולין לכפור אח"כ העדים. ה"ה בזה למשנה האחרונה כיון דלא תהי' נאמנת בזה להפקיע עצמה מבעלה, ממילא לא תהי' נאסרה אפי' אם באמת זינתה כיון דלא הי' עדים בדבר. רק היכא דהבעל מאמין לה אז ממילא נאסרה דהוה כאלו הי' עדים בדבר דהא היא לא תולה שאמרה כן להפקיע והוה הודאת בע"ד כק' עדים. משא"כ היכא דלא מאמין לה לא נאסרה כלל, אמנם לפמש"ל ועוד אכתוב לקמן בעזה"י דהיכא דליכא קנין ל"צ בודאי עדים נסתר זה. מ"מ לא מנעתי מלכתוב כי הדברים בעצמותם נכונים:
היוצא מכל זה הא דאמרי' דהודאת בע"ד לא מהני לחוב לאחר הוא רק משום דנגד אחר אמרי' דהוא משקר מחמת איזה טעם. משא"כ אם ידעינן דהמעשה היא אמת ולא מחמת קנוני' וכדומה. אמרי' כמו דהודאת בע"ד דגבי עצמו היא כק' עדים ה"נ היא לחוב לאחרים כק' עדים:
ולפ"ז יהי' קשה כמו דאמרי' שם בהאומר שטר אמנה הוא זה דאם הי' מיגו דאי בעי מחל מיגו טוב. הי' נאמן אף דהיא חב לאחרים ה"ה הכא מאי תי' הגמ' הכא חב לאחרינא הא אף אם היא חב לאחרינא. מ"מ יהי' נאמן מחמת הודאת בע"ד אף לגבי האחרים. כיון דבזה היא בידו לקדשה כיון דשניהם מודים. וזה מהני אף במקום שהיא חב לאחרים. ולפמ"ש הטעם כיון דבזה ל"ש קנוני' הוה כעדים. ועי' מ"ש לקמן בזה בדין אמתלא. אמנם דבל"ז קשה נמי וזה היא באמת קו' הרשב"א בסוגי' וז"ל ועוד אפי' במקום שהוא חב לאחרינא כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב להם עכשיו בפנינו נאמנת היא במה שהיא מחייבת במיגו. וכדמשמע גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה וכו' עכ"ל ולפי שראיתי בקצוה"ח בסי' רמ"א הנ"ל שהקשה למאי צריך בקידושין דוקא עדים לקיום הדבר וכתב בשם הרשב"א בסוגי' דכתב דיליף דבר דבר מממון היכא דאיכא הכחשה דבזה בעינן בממון עדים דוקא עי"ש. ולפענ"ד במחכ"ת שגה בזה דכונה אחרת יש ברשב"א ונ"מ לדינא גם בממון. לזאת אכתוב לשונו הזהב של הרשב"א בסוגי' דמבואר דלא ממקום דאיכא הכחשה ילפינן כמ"ש הקצוה"ח:
בו יבואר דאין לקידושין קיום בלא עדים כלל אף אם היא אמת:
וז"ל של הרשב"א וי"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרי' הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי. משום דכתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר. וכדאיסתפקא מילתא למ"ז ור"א דבסמוך. אלא דאתא כי הוא זה. וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחרינא כתיב. והילכך עדות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימי להו מילתא אלא במקיימי דבר. ומשום דאית בהו כעין חוב לאחרינא אקשינהו לצד ממון דאית בי' חובה ולא שתהא חובתו של זה כזה. דזה חב ממש וזה אינו חב ממש. כדאמרן ותדע לך דאלו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים והלכו להם למדה"י אינו נאמן. ואלו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שני' והלכו להם למדה"י או שמתו נאמנת. דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי' סהדי. וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת דהא לא מחייבא ממש לאחרינא ומיהו עיקר מילתא לא מקיימי אלא במקיימי הדבר. והודאתה כמי שאינה אעפ"י שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל וכו' עכ"ל. והפי' בדבריו נ"ל דס"ל הא דכתיב בקרא ע"פ ב' עדים או שלשה עדים יקום דבר זה קאי על קיום הדבר דאין הדבר מתקיים אלא בעדים. רק דהא גלי לן הכתוב כי הוא זה הרי דבהודאתו מתקיים ג"כ הדבר. לזה אמרי' דגלי לן הכתוב. דהך דע"פ עדים יקום דבר היא היכא דהוא חב לאחרינא. דבזה ל"ש הודאת בע"ד כק' עדים לגבי אחרים. ובזה בעינן עדים לקיום הדבר. וכן היא באמת אף בממון היכא דהוא חב לאחרינא אף אם המעשה היא אמת. מ"מ לא מתקיים הדבר בלא עדים. ולזה הא דגמרי' קידושין דבר דבר מממון אקשינהו לצד ממון שיש בו חוב דבזה בעינן דוקא עדים לקיום הדבר. וה"ה בזה אף דלא הוה חוב כלל. אפ"ה גזירת הכתוב היא דאין מתקיים אלא בעדות:
ועדיין צריך להבין מה דכתב דבלא כי הוא זה ה"א דאין הדבר מתקיים רק בעדות. רק כי הוא זה גלי לן דלא צריך עדים בדבר דוקא. הא עדיין קשה דילמא בכל מקום היכא דהוא קנין לקנות דבר וכדומה בזה אין קנין חשיב בלא עדים. וכל זמן דליכא עדים בדבר לא הוה קנין ואין הדבר נקנה לו. משא"כ אם הלוה לו ממון. בזה האיך יתכן דבלא עדים לא יהי' מחוייב לחזור לו הא דבר זה לא יתכן לומר כן. ולעיל כתבתי דבאמת כונת הרשב"א היא כיון דמזה מוכח הודאת בע"ד כק' עדים דמי. וא"כ ממילא בינו לבין עצמו ל"צ אף בקנין עדים כיון דהודאתו היא חשיב כמו עדים. אמנם קצת לא נראה כן מהרשב"א דז"ל עוד שם ודכותה רבי רחמנא ע"א בטומאה לאחר קינוי וסתירה מועד אין בה עי"ש. משמע מלשונו דקשה לי' אמאי תהי' נאסרה על בעלה בע"א נימא ג"כ דגזירת הכתוב דבעינן שני עדים כמו בכל דבר שבערוה. לזה כתב דהתורה גילה זה בפי'. וכמו שכתב מקודם. דמשו"ה בגירושין בכתב ידו מגורשת ה"ה בזה ואם נימא דאף הרשב"א לא קאמר דבעי' עדים רק היכא דהיא קנין יהי' קשה הא בזה שתהא אשה נאסרה על בעלה הא בזה לא הוה קנין ובלא זה נאסרה כמש"ל. ואף דיש לדחוק ולומר דעיקר קו' היא אמאי יהי' ע"א נאמן הא מ"מ היא דבר שבערוה ובעי' שני עדים ממש. ולאו משום קיום הדבר רק דלידע דהמעשה היא אמת. חדא דאין זה משמע מדבריו דמשמע דדוקא לקיום הדבר הקשה. ועוד אם נימא כן זה אין לו ענין לכאן. ואפי' אם נימא דזה לא הוה דבר ערוה כלל יהי' קשה הא לאחר קינוי וסתירה העד נאמן אף אם היא מכחישתו והא בכל מקום ע"א בהכחשה אינו נאמן מזה נראה דכונת דברי הרשב"א היא נימא דאין הדבר מתקיים בלא עדים, ולזה כתב שפיר דבזה גילה לן הכתוב. וגם כיון דע"א נאמן לאחר קינוי וסתירה ממילא נאסרה עליו דהא בזה ע"א הוא כשנים. ובזה יש מקום לאשר כתבתי לעיל לישב קו' הר"ן סוף נדרים די"ל אם היא מודה נאמנת למשנה הראשונה משום הודאת בע"ד. ובזה יהי' מיושב ג"כ קו' הרשב"א די"ל דהא בזה הוה כאלו העיד העד שהי' עדים בדבר. כיון דבאמת זינתה הודאתה היא כמו עדים. וכמ"ש הקצוה"ח שם. וה"ל כאלו מעיד שזינתה בפני עדים והלכו. ועוד יש להאריך בדברי המ"ל שכתב דאשה נאסרת ע"י קינוי וסתירה רק ע"י המים מותרת והעד אינה אוסרה רק כיון דע"י העד אינה שותה וממילא נשארה באיסורה ואין כאן מקומו:
ויש להוסיף עוד בדברי הרשב"א די"ל הא דמודה במקצת חייב שבועה היא דוקא כיון דהלוה לו הממון והוא הי' קונה הממון. ומחמת זה הוא משועבד לו שעבוד הגוף ושעבוד נכסים בזה אם הוא מודה במקצת צריך לישבע. משא"כ אם נימא דאין הדבר מתקיים בלא עדים כלל וא"כ הוא לא קנה גוף המעות שהלוה לו. ואין הגוף משועבד ולא הנכסי'. ובודאי דצריך להחזיר לו הממון דאל"כ הוא גזלן. אבל מ"מ שיעבוד לא הוה עליו ואם מת אפשר דאין היורשין מחוייבין לשלם לו. וקצת דומה לדין המבואר בש"ע אם אחד תבע את חבירו שנשבע ליתן לו ר' והוא מודה לו בק' בזה לא הוה שבועה. כיון דליכא שים שעבוד עליו רק דמחוייב ליתן לו שלא יעבור על שבועתו. ה"ה בזה ה"א כן אם לא הי' הדבר מתקיים בלא עדים ליכא עליו שום שעבוד. וממילא דאין צריך שבועה. לזה גילה לן הכתוב כי הוא זה דהודאת בע"ד כעדים ומשתעבד מכח הודאתו. אמנם דמ"מ זה לא הוה רק כקנין. או בזה שהי' הגוף משתעבד. משא"כ באשה שזינתה שפיר י"ל כנ"ל בזה נאסרה אם המעשה הוא אמת אף בלא עדים. ואפי' אם לא הי' אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. אם לא דנימא משום קו' הרשב"א מסוטה לאחר קינוי וסתירה לא משמע כן. דמ"ש לישב קו' הרשב"א די"ל דבזה הוה כאלו הי' עדים בדבר זה אינו דקו' הרשב"א היא כיון דבסוטה גילה לן הכתוב כן. ואמאי כיון דהיא דבר ערוה ובזה הא גמרי' דלא אמרי' הודאת בע"ד מדבר דבר מממון היכא דהוא חב לאחרים. וגם סוטה הוה דבר ערוה וצ"ע עוד בזה: בו יבואר קצת בממון היכא דהוא חב לאחרים אם הדבר מתקיים בלא עדים: ג אמנם זה הוא ענין חדש דנראה מדברי הרשב"א באמת בממון היכא דהיא חב לאחרים אין הדבר מתקיים בלא עדים. והיכא דהקנה אחד דבר לחבירו והוא חב לאחרים הקנין כמאן דליתא אם היא בלא עדים. והטעם הוא כמ"ש דהא התורה כתבה דע"פ שני עדים יקום דבר. והרי דאין הדבר מתקיים כלל בלא עדים. רק דהתורה גילה לן כי הוא זה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי. ולא צריך עדים דהודאתו לגבי עצמו היא כעדים. אבל מה שהיא לחוב לאחרים הא בזה לא מהני הודאתו לחוב לאחרים. ממילא בעינן עדים לקיום הדבר ואין הדבר מתקיים בלא עדים:
ואף היכא דאית לי' מיגו בזה הא מהני הודאתו אף לחוב לאחרים. ולא אמרי' מה מהני המיגו הא המיגו אינו אלא לברר שהיא אמת. והכא אפי' אם ידעינן שהיא אמת אפ"ה הא גזירת הכתוב היא דלגבי אחרים אין הדבר מתקיים בלא עדים כלל. ע"ז י"ל כמ"ש דהא דלא מהני הודאת בע"ד לחוב לאחרים אף דזה הוה כמו עדים כיון שמעיד ג"כ לחוב לעצמו. ואמאי לא יהי' מהני גם לחוב לאחרים. וכתבתי דבזה הטעם משום קנוניא דחיישינן דהוא משקר. משא"כ אם ידעינן דהוא אומר אמת מחמת המיגו בזה הא היא מהני ג"כ אף לחוב לאחרים והיא כמו עדים ולכן היכא דהוא נאמן במיגו מהני אף לחוב לאחרים. והקרא דיקום דבר היא היכא דהיא לחוב לאחרים ולית לי' מיגו דבזה הא לא יהי' מהני הודאתו לחוב לאחרים. וממילא ליכא עדים בדבר כלל. ולזה בעינן עדים לקיום הדבר דוקא ומזה גמרי' דבר שבערוה מממון היכא דהוא חב לאחרים ולית לי' מיגו, דבזה אף בממון בעי' עדים לקיום הדבר. וכן כתב הרשב"א בפירוש על הא דאמרי' בגמ' דבממון לא איברי סהדי אלא לשקרי וז"ל פי' בממון וכשלא חב לאחרים עכ"ל מבואר דהיכא דהוא חב לאחרים בל"ז דחיישינן דהוא משקר בעי' ג"כ עדים לקיום הדבר. ולקמן אכתוב עוד בזה הנפ"מ לדינא בממון בעזה"י היוצא מדברי הרשב"א דבקידושין גזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים בלא עדים. ואפי' אם באמת קידשה בלא עדיה לא מהני ג"ב ואפי' גט ל"צ. ועי' בפ"י מ"ש בזה ולדברי הרשב"א לק"מ:
בו יבואר דין קידושין ועדים עמדו אחורי הגדר:
ד הנה בש"ע מבואר דהמקדש בלא עדים אפי' אם העדים הי' עומדים אחורי הגדר אפ"ה לא מהני הקידושין ועי"ש בח"מ ובב"ש דודאי אם הם אומרים דכונתם הי' לשחוק בודאי ל"מ הקידושין דהם נאמנים לומר כן ואומדנא דמוכת היא כיון דלא הי' עדים בדבר בודאי היה כונתם לשחוק ועי' במקנה שתמה על מה שכתבו דאפי' אם הם אומרים דלא הי' כונתם לשחוק רק לשם קידושין אפ"ה לא הוה קידושין ואמאי ויש לפלפל א"א היכא דהיא אומדנא דמוכח בזה דברים שבלב הוה דברים די"ל אפי' אם באמת לא הי' כונתם לשחוק מ"מ כיון דמסתם היא כן בזה אף אם באמת הי' כונתם לשם קידושין גמורים מ"מ זה הוה דברים שבלב כיון דמסתם אמרינן מחמת האומדנא דהיא להיפך ואין כאן מקומו:
אמנם בל"ז ניחא ג"כ כיון דאם הם אומרים דכונתם הי' לשחוק לא הוה קידושין. ולכן אפי' אם הם מודים דלא הי' כונתם לשחוק ל"ש בזה שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אפי' אם באמת היא כן מ"מ הא מזה לא ידעו העדים. ממילא הוה המקדש בלא עדים ולא מהני בקידושין הודאת בע"ד רק דבעי' עדים דוקא. והכא לא הוה עדים, כיון דהעדים לא ידעו מזה אם כונתם הי' לשחוק אלא דהם אומרים כן הוה כשניהם מודים שקבלו קידושין בלא עדים דבזה לא הוה קידושין. ואפי' גט לא צריכה ה"ה בזה ובחנם דחק שם המקנה עי"ש על המרי"ט דדבריו הם ממש דברי הרשב"א והיא נכון בסברא. אלא דע"ז יש לעיין קצת מ"ש. דאם הי' הקידושין בפני עדים פסולים והמקדש והמתקדשת לא ידעו שהם פסולים, ועדים כשירים הי' עומדים אחורי הגדר דאפ"ה לא הוה קידושין ואמאי הא בזה כיון דהעדים שהיו עומדים אחורי הגדר יודעים דהם מתכונים לשם קידושין כי הם סוברים דהמה עדים כשירים ויהי' מהני. ודוחק לומר דאיירי דהעדים לא ידעו מזה דהם הי' סוברים דהם עדי כשירים. ומשו"ה אם הם אומרים דכונתם הי' לשחוק כי הם הי' ידעו דהם עדי פסולין לא יהי' מיחש בהקידושין. ולכן אפי' אם הם מודים דהי' לשם קידושין כי הם לא הי' ידעו שהם עדי פסולין. הוה מקדש בלא עדים כי לחוב לאחרים אינם נאמנים בזה דלא הי' ידעו שהם פסולין. דא"כ יהי' נפ"מ לדינא אם באמת העדים מעידין שהם יודעין שלא הי' ידעו מפסלות העדים בזה יהי' קידושין גמורים. ועי' באבני מילואים שם וצ"ע: