משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער יא פרק ב
בעזה"י בו יבואר א"א גם בע"א באיסורין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
ז"ל התוספתא בפ"ו דסנהדרין דעדים יכולים לחזור בהם עד שנחקר עדותן בב"ד. נחקר עדותן בב"ד אין יכולין לחזור בהם. וזהו כללו של דבר עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אין נאמנים עכ"ל והר"ן בתשובה סי' ל"ד וסי' מ"ז מבאר דברי התוספתא הא דנקט משנחקרה היא לאו דוקא. דהא באיסור והיתר לא בעינן דו"ח. רק דכונת דבריו היא. דגם באיסורין כל זמן שלא העיד בפני ב"ד אפי' אם היא אופן דנאמן אפי' חוץ לב"ד כמו באיסורין אפ"ה יכולין לחזור בו. דכל זמן שלא אמר בפני ב"ד אין אדם מדקדק הטיב. ומשו"ה יכול לחזור בו ולומר מבודה הייתי משא"כ אם העיד בפני ב"ד לא יכול לחזור. וגם בד"מ היכא דליכא דו"ח אין יכול לחזור אפי' קודם דו"ח. והלשון דנקט נחקרה היא לאו דוקא עי"ש בהר"ן. וקצת י"ל ראי' לדבריו דאם נימא דכונת התוס' היא דקודם דו"ח יכולין לחזור אמאי לא נקט ג"כ דיני נפשות דגם בזה יכולין לחזור בו מזה משמע דלא איירי הכא מדין דו"ח רק כמ"ש הר"ן. והטעם צ"ל דאף דבאיסורין שם עדות עליו אפי' חוץ לב"ד ונאמן בזה חוץ לב"ד. אפ"ה אינו אומר בתורת עדות ואינו מדקדק הטיב. ודוקא בב"ד הוא אומר בתורת עדות. ובב"ד צריך לאיים עליו ולהודיע לו עונש עדות שקר ואז לא משקרין כיון דידע מאיסור עדות שקר. וגם הוא יודע דאומר כן בתורת עדות ולכן צריך לדקדק בעדותו. ומשו"ה אמרי' כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. משא"כ באיסורין חוץ לב"ד אף דבזה נאמן הוא דלענין איסור היקל הכתוב לענין זה דיהי' נאמן חוץ לב"ד אף דאינו אומר אז בתורת עדות אבל מ"מ כיון דאינו אומר בתורת עדות יכול לומר מבודה הייתי וליכא גבי' משום כיון שהגיד:
והא דבעינן בסוגי' דכתובות אמתלא עי"ש בדף כ"ב ולא אמרי' בפשיטות דהא יכול לומר מבודה הייתי היא משום דשם לאו בתורת עדות נאמנת רק משום שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא. והיא משום דאדם נאמן לחובתו יותר מעדים. דודאי לא משקר לחובתו. ומשו"ה גם אם אומר חוץ לב"ד אפ"ה אמרינן בזה דלא יכול לומר מבודה הייתי. משום דבזה אמרי' דודאי לא יבדה דבר מה שהיא לחובתו. וגם לא אמר דבר שהיא לחובתו. אם לא ידקדק היטיב לידע שהוא האמת. ולכן לא יכול לומר בזה מבודה הייתי. חוץ מאם נותן אמתלא לדבריו הראשונים נאמן והטעם אבאר בסמוך בעזה"י ומטעם זה כתב החות בסי' קפ"ה הפי' בתוס' שם דהאבעי' דשמואל הי' אם צריך אמתלא. די"ל דשם ל"ל שוי' אנפשי' ח"ד משום דהיא משועבדת לו. רק מטעם ע"א נאמן באיסורים היא נאמנת. וא"כ היא לא צריכה אמתלא רק דהיא נאמנת לומר מבודה הייתי כיון דלא אמרה כן בפני ב"ד ולפי האמת גם בזה צריכים אמתלא משום דבזה בלא נאמנות ע"א כיון דהיא נאמנת ממילא איכא ג"כ שוי' נפשי' ח"ד. ולקמן אכתוב עוד בזה אם היא נאמנת מטעם עדות או לא:
ובזה יש ליתן טעם בהא דקימ"ל בהוחזקה נדה בשכונתי'. ל"מ אמתלא וכן אם אמרה כן בפני רבים והקשה הכו"פ אמאי לא [מהני] בזה האמתלא שכתב המרדכי דהי' בטעות דמעיקרא היתה סבורה דהיא דם נדה. וכעת יודעת שהיא דם צדדים. עי"ש די"ל דאמתלא כזה ל"מ בזה כיון דהיא הודאות בע"ד שהיא לחובתה. ובזה אמרי' דודאי היא, מדקדקת היטיב קודם שאמרה טמאה אני שהיא לחובתה. ודוקא אמתלא אחרת היא נאמנת כמו שאבאר לקמן דלדברי' לא הי' הודאות בע"ד מעולם דזה לא הי' לחובתה כלל. משא"כ באמתלא כי זה אמנם קודם שנחזקה נאמנת גם באמתלא זו במיגו דהי' נותנת אמתלא אחרת. משא"כ היכא דלא מהני אמתלא אחרת אינה נאמנת באמתלא זו דמטעם זה אינה נאמנת לומר מבודה הייתי. וגם א"א דזה הוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד. ממילא דבזה ל"מ אמתלא כלל כמו בעדים:
והנה עדיין צ"ע הא דאמרי' דבב"ד לא יכול לחזור ולהעיד. הנה הא דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. היא בשני אופנים. או דהי' מעיד מתחילה היפך מדבריו שאומר עתה דמעיקרא הי' מעיד שהוא יודע דחייב לו או בדבר ערוה דידע דהיא אשת איש. ועכשיו אומר להיפך. דידע שלא חייב לו. וגם ידע דהיא אינה אשת איש דבזה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובזה י"ל הטעם בפשיטות. דהא לדבריו משים עצמו רשע דהי' אומר מתחילה עדות שקר בב"ד והי' עבר על לאו דלא תענה ואין אדם משים עצמו רשע. ובאופן כזה גם בדבר איסור אינו נאמן לומר להיפך מדבריו הראשונים. אמנם דבשני עדים גם אם הי' אומרים מתחילה אין אנו יודעינן אמרי' ג"כ אינו חוזר ומגיד ובזה היא שני טעמים. חדא דאמרי' דגם זה היא בכלל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והר"ן בשבועות העדות כתב דמאיני יודע ליודע לא חשיב חוזר ומגיד רק דמשו"ה אינם נאמנים לומר אח"כ (אין) אנו יודעים. או משום השבועה. או משום דאין אדם משים עצמו רשע כיון דלדבריו דאומר דיודע הי' עבר מתחילה על אם לא יגיד. ומשים עצמו רשע עיש"ה [ובזה אמרתי לעיין בע"א הבא לחייב שבועה דבזה הא ליכא אם לא יגיד כמבואר בב"ק ד' נ"ו ע"א. וממילא דבזה אם אומר בתחילה דלא ידע יהי' אח"כ חוזר ומגוד. דהא מאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד. ומשים עצמו רשע ל"ש בזה דהא הוא אינו מצווה על אם לא יגיד. ואמרתי לעיין בזה בדברי הרשב"א כתובות דכתב בהא דאין אדם משים עצמו רשע. לאו דוקא רשע גמור אלא אפי' אם אינו איסור גמור רק דלא הוה מידת חסידות אמרי' ג"כ אין אדם משים עצמו רשע שאינו צדיק עי"ש. ולפ"ז י"ל גם בזה כיון דלפי האמת מחויב גם ע"א להעיד בדיני שמים ממילא אמרי' גם בזה אין אדם משים עצמו רשע דהא לדבריו עבר על איסור י"ש]:
ומעתה י"ל בדבר איסור דבזה ליכא לאו דאם לא יגיד נימא ג"כ דמאינו יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד. אמנם נראה דבזה איכא ג"כ חוזר ומגיד אף באינו יודע. והטעם אפשר לומר דבזה ודאי הוא מחויב להעיד לאפרושי מאיסורא כיון דיכול להסתעף איסור. ומשו"ה גם ת"ח צריך לילך להעיד כמבואר בריש שבועת העדות. וברא"ש במכות ד' ו'. וממילא אמרי' גם בזה אין אדם משים עצמו רשע. וגם באיסורין היכא דע"א נאמן אמרי' ג"כ דהא הוא צריך להעיד. דאם בא לאסור צריך להעיד לאפרושי מאיסורא ואם בא להתיר צריך להעיד משום השבת אבידה לבעלים. ועי' בסי' כ"ח באו"ת ובנתיבות. וממילא אמרי' גם בזה כיון שהגיד. וצ"ע בזה:
ובזה יש לעיין אמאי אמרי' היכא דהי' מעיד חוץ לב"ד על החתיכה להתיר יכול לומר אח"כ מבודה הייתי. אף דבזה ליכא משום חוזר ומגיד כיון דלא העיד בפני ב"ד כנ"ל מ"מ הא באיני יודע ל"ש גם בב"ד חוזר ומגיד להר"ן ואפ"ה לא נאמן מטעם שכתבתי דאין אדם משים עצמו רשע. וה"ה בזה כיון דהוא הי' אומר להתיר. ובקל הי' יכול להכשיל אחר. כיון דהוא אז נאמן להתיר החתיכה והיתה מותרה באכילה. וא"כ לא יהי' עכשיו נאמן להיות חוזר ומגיד משום דאין אדם משים עצמו רשע ואף די"ל כיון דהי' אומר חוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי דלא הי' מדקדק כמ"ש הר"ן דאין אדם מדקדק חוץ לב"ד. מ"מ יהי' קשה אם אומר איני יודע. דהא בזה אינו אומר שום עדות. אמאי לא יכול לחזור ולומר לא דקדקתי אז היטיב ואח"כ נזכרתי וצריך לדחוק ולומר דעכ"פ בב"ד צריך לדקדק יותר וצ"ע: והש"ש ש"ו פי"ד הקשה דדברי הר"ן סותרים אהדדי דבתשו' כתב דחוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי. ובפ' שבועת העדות בהא דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד כתב הר"ן בחידושיו וז"ל ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' עכשיו שבא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא מת דודאי בכה"ג לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כופר אין השני האומר בשמו נאמן. וראי' לדבר וכו' וכ"ת א"כ הכי אמאי פטור משום דהיא גרמה לנפשה שהשביעה לב"ד שאלו רצתה לומר מת בעלי סתם מצי אמרה הכי ע"פ דבריו של עד עכ"ל. וקשה בל"ז איכא למימר ג"כ אפי' א"א דבכ"מ עד השני נאמן יותר. הכא נאמן הראשון במיגו שהי' יכול לומר מבודה הייתי כיון דלא הי' אמר בפני ב"ד עי"ש. ולפענ"ד נראה דראי' הר"ן היא דאם נימא דהשני נאמן יותר א"כ הא הכא האשה תהי' נאמנת שאמר לה מת בעלי. ותהי' נאמנת להתיר אותה. וממילא תהי' נאמנת כשני עדים דהא החכמים הימנוה כבי תרי. וממילא [הוה[כמ"ש תוס' דמשו"ה לא אמרי' מיגו להכחיש ע"א בשבועה משום דכל זמן שלא נשבע להכחישו העד נאמן כשנים. והוה מיגו במקום עדים, ה"ה די"ל בזה כיון דהיא תהי' נאמנת כתרי ממילא לא נאמן האחר להכחישו במיגו דה"ל במקום עדים. דהיא נאמנת כתרי עדים. ולזה כתב דהראשון נאמן יותר:
ו ז ה מוכרח לדעתי דאם נימא דלא יכול לומר מבודה הייתי ומשו"ה הוצרך להא דהראשון נאמן יותר. א"כ יהי' קשה להיפך אם העד אינו מעיד שלא מת רק דהכחיש אותה בדבר זה דהיא לא שמעה מפיו. אמאי לא תהי' היא נאמנת לומר דשמעה מפיו כן. במיגו דהיתה באה לב"ד והיתה אומרת סתם מת בעלי ועל זה לא יוכל להכחישה דהא לא היתה צריכה לומר ממי שמעה. ואפי' אם נימא דמשו"ה נקט הר"ן שם דהוא מכחיש אותה ואמר דלא מת. ובזה לית לה מיגו דהא יהי' ע"א בהכחשה מ"מ משמע אפי' לא מכחישין זא"ז רק על הזמן דבאותה שעה שהיא אומרת מת אומר הוא דלא מת ובזה הא אית לה מיגו דהוא מת אח"כ והיתה נאמנת. מזה נראה כמ"ש דאם נימא דהראשון נאמן אז ל"א גם לגבה מיגו משום דה"ל מיגו במקום עדים. אמנם דעדיין יש לדחות זה די"ל כל זמן שלא התירוה הב"ד לא הוה כב' כאשר אבאר את זה בעזה"י. וממילא אמרי' מיגו:
ועוד י"ל דהא דאמרי' דהראשון נאמן יותר או השני נ"ל דהוא דוקא היכא דכבר אמרה כן בפני ב"ד והב"ד התירוה באופן אם נימא דהשני נאמן יותר. אז הוה דבריו של אחר במקום שנים. דאל"כ בפשיטות הא ה"ל ע"א בהכחשה ואינו נאמן דהבע"ד בעצמו לא יהי' גרע מאלו אמרה שמעתי מזה דמת בעלה וע"א מכחישה דלא שמעה ממנו כלל. דבודאי אינה נאמנת משום דה"ל ע"א בהכחשה. ה"ה בזה היכא דהבע"ד בעצמו מכחישו. לזה נ"ל די"ל אם אמרי' דהראשון נאמן יותר אז י"ל דאיירי דהיא היתה אמרה לב"ד שמעתי מפלוני שמת בעלי. והב"ד התירוה להנשא. ואח"כ השביעה העד שהוא בעצמו יבוא לב"ד. ובא לב"ד וכפר דלא הגיד לה מעולם. שמת בעלה. או דאומר דלא מת. ובזה א"א דהראשון נאמן יותר. ול"ל דכבר האמינוה הב"ד דהא הב"ד לא התירוה אלא משום דאמרה דשמעה מפיו. ועד מכחישה והוא נאמן יותר וע"ז כתב הר"ן דל"ל משו"ה פטור כיון דהיא נאמנת יותר דזה אינו דבכ"מ הראשון נאמן יותר רק דהטעם היא שהשביעה לומר לב"ד והיא גרמה. ובזה ל"ל בל"ז הא הוא נאמן במיגו דהי' אומר מבודה הייתי. כיון דכבר נגמר הדבר והב"ד התירוה ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד. ול"ש לומר יותר מבודה הייתי, ואף דבהר"ן זה היא דוחק דמשמע מלשונו דלא היתה אמרה כלל לב"ד קודם שבא העד. מ"מ יש מקום לזה די"ל כן. ובזה יהי' ניחא מה שהקשה שם הש"ש על שיטת הסוברים דהשני נאמן יותר א"כ יהי' קשה קו' מהרח"ש מה חידוש איכא בזה הא ה"ל כפירת דברים. די"ל דאיירי דעדיין לא היתה באה לב"ד כלל. ובזה ה"ל ע"א בהכחשה ואינה נאמנת. ועוד אדבר מזה בעזה"י: ולפי דברי הר"ן יש לישב קו' התוספות על רש"י שהקשה בכ"מ דמסוטה ל"ג משמע מרש"י הא דאמר עולא היכא דבאו בזה אחר זה לא בעינן התירוה רק דאמרי' דהראשון הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. וביבמות קי"ז אמרי' בגמ' דוקא התירוה להנשא. די"ל דזה הוא החילוק דהא דאמרי' בכל מקום דהראשון נאמן כשנים. מ"מ הא בשנים גופא צריך שיהי' נגמר העדות ואם העידו עדים בב"ד ולא נגמר עדותן בדו"ח. כיון דעדיין לא נגמר עדותן יכולין לחזור בו. וממילא דאין בעדותן ממש. ומשו"ה היכא דאמר שלא בפני ב"ד. בזה ל"ל דהוא כשנים. כיון דלא נגמר עדיין עדותו ויכול לחזור בו ולומר מבודה הייתי. משו"ה צריכים דוקא התירוה דבזה נגמר עדותן והיא כשנים. משא"כ היכא דאמרו בפני ב"ד ואז לא יכולין לחזור בו מיד כמ"ש הר"ן. משו"ה מיד הם כשנים ומשו"ה בסוטה דמסתמא אמר העד בפני הב"ד בזה לא צריך למעשה ב"ד כלל משא"כ ביבמות דעד המיתה לא צריך לבוא לב"ד. רק דאם אמר לה הב"ד מתירים אותה להנשא. וסתמא דמתני' איירי בכל גוונא. אפי' היכא דלא העידו אח"כ בב"ד. ובזה קודם דהתירוה להנשא לא נגמר עדותו כלל. כיון דיכול לחזור ולומר מבודה הייתי. ועיקר הגדת עדות היא רק בעת שהתירוה. וי"ל דמשו"ה בנשאת ע"פ ע"א צריכה היתר ב"ד. דצריך להיות דקודם שנשאת תהי' מותרת להנשא. ובזה הוה נחקרה עדותו. ומאותו שעה ואילך לא יכול לומר מבודה הייתי. וקודם לכן לא נגמר עדותו כלל. והוה לי' כבת אחת. וכעין זה כתב הש"ך בסי' קכ"ז ולפמ"ש יש להסביר הטעם:
ולפ"ז הא דכתבו הראשונים לענין שבועה אי בעינן גם כן שיהי' הב"ד פוסקים על ידו. ולפמ"ש בזה כיון דבלא ב"ד אינו נאמן וצריך להעיד עדותו בב"ד ממילא ה"ל כנגמר מיד בשעת העדות:
אמנם לפי מה שאבאר לקמן בעזה"י דהיכא דהי' אמר חץ לב"ד ואח"כ בב"ד אמרי' דלמפריע נגמר עדותו כמו בעדים שהעידו עכשיו בב"ד ולאחר זמן חקרו הב"ד בדו"ח דאמרי' דעדותן עדות למפריע. וא"כ יהי' קשה כיון דאח"כ יתירו הב"ד יהי' עדותן עדות למפריע. אבל מ"מ יש לחלק ולומר דאעפ"כ כיון דאיתכחיש מקודם הוה כבת אחת:
ובזה י"ל דמשו"ה הוצרך הרמב"ם בע"א דבעינן שיהי' איסור מוחזק בע"א. וכתב הש"ש דבעינן דוקא הוחזק דאל"כ ל"מ אף אם העיד בב"ד קודם שהוחזק האיסור. ולפמ"ש י"ל היכא דהעיד בפני ב"ד בזה ל"צ להוחזק רק דאמרי' כיין דהעיד בפני ב"ד ונגמר עדותו היא כשנים וסוקלין ושורפין עליו אח"כ, והרמב"ם דבעי הוחזק היא כיון דבא אפי' היכא דלא העיד בפני ב"ד. דהא באיסורין לא בעינן שיעיד בפני ב"ד. ואז מקודם שהעיד בפני ב"ד כיון דיכול לחזור ולומר מבודה הייתי. ממילא ליכא מלקות. ובעינן הוחזק האיסור דהיכא דהב"ד מחזיקו לאיסור דאז הוה כאלו נחקרה עדותו בב"ד ולא יכול ליתן אמתלא ולא לומר מבודה הייתי. משו"ה סוקלין ושורפין עליו. משא"כ היכא דהעיד בפני ב"ד יש מקום לומר דלא בעינן הוחזק:
ואפשר לומר להיפך לפי מה דקימ"ל באמת דאף היכא דבאו זה אחר זה אם באו קודם שעשאו הב"ד מעשה הוה בת אחת והוה הכחשה. רק היכא דהתירוה ב"ד בזה נאמן כבי תרי אמרי' אין דבריו של אחד במקום שנים. וצ"ל דקודם שהב"ד התירוה אף דנאמן מ"מ עדיין אינו כשנים. רק כע"א. אף אם העיד בפני ב"ד. ממילא י"ל דמשו"ה נקט הרמב"ם הוחזק האיסור ע"פ ע"א. דאז כיון דהוחזק ממילא דהוה כשנים. והוה כאלו הוחזק האיסור ע"פ שני עדים. וסוקלין ושורפין עליו אח"כ. משא"כ בלא הוחזק אף אם העיד בפני ב"ד מ"מ עדיין אינו כשנים. רק כע"א. וע"א אינו נאמן למלקות: ובזה י"ל ג"כ דע"א לענין שבועה דבזה הוה כשנים לגמרי ונאמן לחייב שבועה אפי' להכחיש חזקה או נגד הרוב משום דלענין שבועה הוא כשנים. משו"ה לא בעינן שעשאו ב"ד מעשה רק דמיד הוא כשני עדים ואין כאן מקומו להאריך בזה:
היוצא מזה דהיכא דלא העיד עדיין בפני ב"ד יכול לומר מבודה הייתי [אמנם מדברי הריטב"א קידושין דכתב הטעם דמשו"ה בע"א אם לא אמר לו בשעה שמוצאו לא יכול אח"כ לומר נטמאו טהרות וכדומה משום כיון שהגיד עי"ש מבואר דגם חוץ לב"ד אמרי' כיון שהגיד] והיכא דהוחזק לאיסור מחמת אמירתו. או דעשאו הב"ד מעשה בזה הוה כנחקרה בב"ד. ושוב לא יכול לומר מבודה הייתי. אמנם כל זה אינו אלא היכא דאינו נאמן רק מחמת עדות. משא"כ היכא דנאמן מחמת שוי' אנפשי' ח"ד אז גם חוץ לב"ד לא יכול לומר מבודה הייתי אם אינו נותן אמתלא לדבריו. ויותר מזה לפמ"ש היכא דהוחזק האיסור או הוא הי' אומר בפני ב"ד בזה לא יכול לחזור אפי' אם אית לי' מיגו. כגון אם הוחזקה נדה בשכנותי'. אפי' אית לה מיגו דטבלתי אפ"ה אינה נאמנת במיגו כמו דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' במיגו. ולכן גבי הודאות בע"ד ל"מ מיגו אפי' אם הי' אומר חוץ לב"ד כמ"ש החוות שם ס"ק ג' דאל"כ הא אית לה מיגו דמת בעלי. והטעם דבזה הודאות בע"ד היא כעדים. ולא אמרינן מיגו במקום עדים. וגם י"ל דהיא מטעם כיון שהגיד דגבי הודאות בע"ד אפי' אם אומר חוץ לב"ד הוה כאלו העיד בב"ד כמ"ש ונפ"מ באשה שהי' אומרת טמאה אני. ועברו עלי' ימים שתוכל ליטהר וליטבול דאית לה מיגו אפ"ה אינה נאמנת לומר מבודה הייתי. ועי' מ"ש הפלאה על תוס' שם א"א דהפי' היא באמרה טמאה אני אי מהני אמתלא, כי בזה י"ל דאף דנותנת אמתלא דמ"מ יש לחוש דילמא היא שקר. רק באשת איש אני ע"ז גופו אית לה מיגו דהאמתלא היא אמת במיגו דהי' אמרה מת בעלי ולכן נאמנת בזה לומר דהיא אמת דהי' לה אמתלא. משא"כ בנדה י"ל דאיבעי' היא היכא דלית (לי') (לה] מיגו כההיא דשמואל שם. וע"ז תי' הגמ' דאפ"ה אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת: והנה לדברי הר"ן אף באיסורין דמהני שלא בפני ב"ד אפ"ה יכול לחזור ולומר מבודה הייתי. מכ"ש בממון בע"א דבא לחייב שבועה. היכא דהוא אומר שלא בפני ב"ד דבזה עדותו כמאן דליתא דמי. ובזה ליכא מאן דפליג. ובזה תמוה לי דברי הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ד'. דכתב בישראל שהעיד בדין דעכו"ם על ישראל חבירו והוציא ממנו ממון דבזה לא יכול לומר אישתבע לי דהיא אמת דהא אם היא שקר מחוייב לשלם לו מדינא דגרמי, משום דבע"א כל זמן שלא נשבע להכחישו הוא כשנים. וכמו דלא יכול להשביע כל ע"א שמחייב אותו מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם עי"ש. ולפענ"ד אין לדמות זה לזה דהתם שאני כיון דאומר כן בפני ב"ד אזי הוה כשנים. ואמרי' שפיר כמו דלא יכול להשביע שנים ה"ה בזה. משא"כ בזה דהי' מעיד בדיני עכו"ם הא בזה לא הוה כשנים. כיון דלא אמר בפני ב"ד. ואי דיאמר עכשיו בב"ד. הא עכשיו הוא נוגע בעדות שלא יצטרך לשלם מדיני דגרמי, ואפשר לומר דא"כ גם בשנים שהעידו נימא כן מנא ידעינן דהוא אמת כיון דלא אמרו לפני ב"ד ועכשיו הם נוגעין. וצ"ל דמסתמא שניהם אין חשודין וה"ה בזה. אמנם באמת גם בשנים צ"ע דהא בהר"ן מבואר דגם בשני עדים שלא בפני ב"ד יכולין לחזור: