אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער יא פרק א

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער יא פרק א

ספר משכן העדות שער יא

הנה קודם דו"ח מבואר דיכולין לחזור ולהעיד. והיא מתוס' סנהדרין כמבואר בסי' כ"ט בב"י. וכתבו דזה היא דוקא במקום דבעי' דו"ח. משא"כ במקום דל"ב דו"ח בודאי אף קודם דו"ח אינם יכולין לחזור ולהעיד. והא דמבואר בתוספתא. דגם בעדים הבאין לאסור ולהתיר דיכולין ג"כ לחזור קודם דו"ח. והא בזה בודאי ל"ב דו"ח. אבאר את זה לקמן. והנה האו"ת בסי' כ"ט ס"ק א' רוצה להוכיח מתוס' פסחים דחולקים ע"ז וס"ל דגם קודם דו"ח אינם יכולין לחזור ולהגיד. אמנם כבר דחה הנתיבות דבריו בטוב טעם. ובאמת מבואר בתוס' סנהדרין ד' ל"ב ע"ב ד"ה היכא דקודם דו"ח יכולין לחזור והטעם כיון דעדיין העדות לא נגמר. וע"כ צ"ל הא דמקשים תוס' פסחים י"ב ובסנהדרין מהא דדייקינן בגמ' דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דילמא התם משום דכוונו ביום השבוע ותי' דה"ל חוזרים ומגידים והקשה האו"ת הא קודם דו"ח יכולין לחזור. כמ"ש הנתיבות שם. דודאי אם נתבטל עדותן לא יכולין לחזור ולקיים עדותן עי"ש והסברא נכונה דהא עיקר הטעם דיכולין לחזור קודם דו"ח היא משום דעדיין לא נגמר עדותן קודם דו"ח. משא"כ לבטל עדותן בזה מיד דמכחישין זא"ז כבר נתבטל העדות:

ובזה אמרתי לישב קו התוס' פסחים דמקשי אמאי לא קאמר הגמ' זה ידע בחסרונו. די"ל דבזה היא רבותא ביותר. דעכשיו דאמרי' דזה ידע בעיבורא וזה לא ידע הטעות היא בעד האחרון דהיינו עד השני. וא"כ קשה נימא דהא כבר נתבטל עדותן מיד שהכחישו זא"ז בימי החדש ויתבטל העדות. ומה שמכוונו אח"כ יום השבוע זה לא מהני כיון שהגיד. ואפ"ה לא נתבטל עדותן. וטעם הדבר היא כדאמרי' בגמ' דאזלינן בתר רובו ורוב טועין בעיבורא דירחא. משא"כ אי הוה נקט הגמ' זה ידע בחסרונו של חדש וזה לא ידע. א"כ בזה הי' הטעות בעד הראשון והא דדוקא בזה לא נתבטל עדותן. דהא עד הראשון מכחיש מיד דברי עצמו וחוזר מכמה בחדש ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון שהוא קודם דו"ח. ובזה ל"ל כיון דנתבטל עדותו לא יכול לחזור דהא בזה קודם שהכחיש עצמו לא נתבטל עדותו כלל רק דהיינו דנין דהמעשה הי' ביום אחר:

אמנם דזה ברור דקודם דו"ח במקום דבעינן דו"ח בודאי יכולין לחזור ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון דהעדות עדיין לא נגמר. ובזה קשה לי על דברי התוס' מכות ד' ו' בסוגי' דקו"פ דמקשים אמאי יהי' העדים הכשירים נאמנים לומר שכוונו להעיד לבטל עדותן כיון שהגיד עי"ש. ואמאי לא נימא בזה ג"כ כי היכא דקודם דו"ח יכולין לחזור והוא כיון דצריכים להעדות דו"ח לא נגמר עדותן קודם דו"ח. ה"ה בזה כיון דאם הי' ביניהם קו"פ דצריכים הב"ד לשאול אותם אם כוונו להעיד אם לא. ממילא אין עדותן נגמר עד דאמרו שלא כוונו להעיד וממילא דאין בזה משום חוזר ומגיד. וכמו שכתבו תוס' פסחים על איזה ענין שואלים אותם בכמה בשבוע נימא כיון שהגיד ותי' דז' חקירות ילפינן מקרא. ופי' הנתיבות כיון דצריכים מה"ת לא נגמר עדותן קודם עי"ש ממילא גם בזה נימא כן, ואפשר לומר דקו' התוס' היא כיון דהם באין עם הפסולין לב"ד ה"ל כאלו העידו בפי' שלא כוונו להעיד דאל"כ לאיזה ענין בא לאסהיד בב"ד הא עדותן יתבטל מחמת קו"פ. וע"ז תי' דיש רגלים לדבר כיון דבאו עם הפסולין וצ"ע:

ונסתפקתי אם בדיני נפשות דבזה בעינן ג"כ בדיקות מה"ת כנ"ל אם יכולין לחזור בו קודם שנגמרה הבדיקות לאחר שנגמר החקירות. דהי' מקום לומר דדוקא קודם דו"ח דהחקירות הם מעכבין אף בדיעבד. ולכן קודם הדו"ח ה"ל כלא נגמר עדותן כלל ויכולין לחזור ולומר מבודה היינו. משא"כ הבדיקות דגם בדנ"פ אין מעכבין בדיעבד. בזה י"ל דלאחר הדו"ח מיד נגמר עדותן ולא יכולין לחזור ולהעיד. דהא אם הב"ד לא הי' בודקים אותם בבדיקות יותר לא הי' מעכבין בדיעבד. והיינו דנין על עדותן. גם י"ל הא דאמרי' דקודם דו"ח יכולין לחזור ולומר מבודה היינו. נימא דאין אדם משים עצמו רשע כיון דאמר מבודה היינו העיד שקר. אך דזה אינו דהא אמרי' דעדים לא נפסלו רק לאחר כ"ד מעדותן. כדאמרי' בסוגי' דעד זומם בב"ק. והיינו דקודם לכן לא נפסלו אף אם העידו בשקר כיון דעדיין הי' בידם לחזור. וממילא לא עושין עצמם לרשע. וממילא גם בזה כיון דקודם דו"ח יכולין לחזור אינם עושים עצמם לרשעים. משא"כ לאחר החקירות אף שהב"ד בודקים אותם בבדיקות. מ"מ אם לא הי' הב"ד בודקים אותם הי' נגמר עדותן והי' דנין ע"פ עדותן ולא היה יכולין לחזור משום כיון שהגיד. ממילא אף שהב"ד הוסיפו לבדוק אותם נימא דאין יכולין לומר מבודה היינו משום אין אדם משים עצמו רשע. והי' נראה לענ"ד בפשיטות דגם קודם הבדיקות יכולין לחזור כיון דצריכים בדנ"פ ג"כ בדיקות יכולין לחזור. וראי' לזה דאל"כ אף אם מוכחשים בבדיקות אמאי יתבטל עדותן. נימא דבכיון מבטלין עדותן:

ובזה אפשר לומר הא דנקט התוספתא כל עדות שקודם דו"ח יכולין לחזור ולמה לא נקט ג"כ בעדים שהעידו בעדות נפשות יכולין לחזור ג"כ קודם דו"ח. ובזה י"ל דבתוספתא לא נקט רק היינו דדוקא קודם דו"ח יכולין לחזור ולא לאחר הדו"ח. ודוקא בד"מ דלא בעינן בדיקות כלל אף מה"ת כנ"ל. ולכן לאחר הדו"ח לא יכולין לחזור. משא"כ בדנ"פ אף לאחר הדו"ח דהיינו לאחר חקירות יכולין ג"כ לחזור קודם הבדיקות. אמנם כל זה יש לדחות:

ונ"ל להביא ראי' לזה מהמרדכי סנהדרין ר"פ אחד ד"מ דכתב בעידי קידושין שאמרו מבודין היינו קודם דו"ח דמהני. והביא התוספתא. וכתבו הטעם אף דבעידי נשים ל"צ לדו"ח. וא"כ אמאי יכולין לחזור דהיא כיון שהאשה מכחשת את העדים ה"ל דין מרומה דבזה בעינן דו"ח כנ"ל והא גם בדין מרומה דבעינן דו"ח מ"מ החקירות קימ"ל דאינם מעכבין בדיעבד. ומוכח דקודם דו"ח אף דאינם מעכבין דיעבד אפ"ה יכולין לחזור וכ"כ י"ל בבדיקות בדנ"פ:

ועוד ראי' י"ל דהא עיקר דו"ח היא כתובה בעדים הבאים להזים עדים אחרים. ובזה כיון דהעדים הראשונים שבאו לב"ד והב"ד בדקו אותן בכל ז' חקירות. ובאו עדים אחרים ואמרו עמנו הייתם באותו יום ושעה. ה"ל כאלו העידו בפירוש כל הז' חקירות. אמנם דעדיין לא העידו המזימים על המקום ובאיזה מקום הי' עמהם ויהי' זה כאלו העיד אחד בב"ד כל ז' החקירות והשני אומר אף אני כמוהו דזה מהני מן התורה. כמבואר בסנהדרין ד' ס' ע"א. וא"כ הכא נמי כיון דהמזימים אמרו להניזומים אותו היום עמנו הייתם. א"כ לאיזה ענין בדקו אותם הב"ד אח"כ בדו"ח. אף אם יכחישו את עצמם אח"כ בחקירות נימא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. דהא הם אומרים מתחילה באותו היום עמנו הייתם. מזה משמע דאעפ"כ יכולין לחזור קודם דו"ח. אמנם דע"כ צ"ל אף דהמזימים אומרים עמנו הייתם ביום שאתם מעידים אעפ"כ לא הוה כאלו אמרו אף אני כמוהו. דהא בגמ' אמרי' שם ש"מ אף אני כמוהו כשר, בד"מ ובדנ"פ. ומעלה היא דעביד רבנן והכא דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא עי"ש ובעדים זוממין כתיב בהדי' בתורה הדו"ח וצ"ע לחלק ביניהם. אמנם דמזה גופו מוכח כיון דאם אמר אחד אף אני כמוהו כשר מה"ת לאיזה ענין הוצרכו החכמים לחקור אותו. הא אף אם לא יכווין עדותו בדו"ח מ"מ נימא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד מזה נראה כיון דהחכמים תיקנו דצריכים ממילא חוזר ומגיד. וא"כ גם בבדיקות י"ל כן:

וראיתי בס' בית יעקב בכתובות ד' ל"ג שרוצה לישב שם קו' הפלאה על הגמ' דאמרי' נתרו בהו אח"כ מה דהוה הוה. ופי' רש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והקשה ההפלאה כיון דבעינן התראה לחייבו משום כאשר זמם. ממילא קודם התראה לא נגמר עדותן דה"ל עדות שאאי"ל וא"כ יכולין לחזור ולהעיד. ותי' בס' הנ"ל דודאי עדים מיד שהעידו אינם יכולין להיות חוזר ומגיד אף קודם דו"ח. והא דיכולין לומר מבודה היינו קודם דו"ח היינו כיון דאמרו מבודין לא נגמר עדותן. דהא הב"ד לא חקרו אותם יותר. ולאו מטעם חוזר ומגיד עי"ש. ולפ"ז בודאי קודם הבדיקות בדנ"פ דאינם מעכבין בדיעבד. לא יכולין לומר לדבריו מבודין היינו. אמנם אם נימא כן יהי' קשה מהמרדכי דמשמע דגם בדין מרומה יכולין לחזור. וגם מהא דתיקנו רבנן באומר אף אני כמוהו הדו"ח. ומה שהביא ראי' מתוס' פסחים הנ"ל דמקשים לאיזה ענין שואלים אותו באיזה יום נימא כיון שהגיד עי' בנתיבות מ"ש בזה דהיא באמת תי' התוס':

ולפענ"ד הי' אפשר לומר הא דאמרי' בכל מקום דקודם דו"ח יכולין לחזור היא דאין העדות נגמר עדיין. ומשו"ה יכולין לחזור. והי' נ"ל די"ל אף דקודם דו"ח לא נגמר עדותן. מ"מ כיון דהי' דו"ח. נגמר העדות למפריע. והוה כל הגדתן עדות גמור. ועי' במ"ש הנתיבות ריש סי' ל' דאם הוכחשו אחר זמן בחקירות נפסלו למפריע. ומשו"ה דוקא באמרו מבודין היינו דבזה לא נגמר עדותן כלל ויכולין לחזור. משא"כ בזה מקשים תוס' שפיר לאיזה ענין שואלים אותו באיזה יום בשבת הא בזה אם יאמרו על יום אחר ואם נימא דיכולין לחזור. אבל מ"מ גוף העדות יהי' מתקיים דהא על גוף המעשה לא אמרו מבודין היינו וא"כ אם יהי' נגמר עדותן אח"כ אז נגמר למפריע. וממילא דאמרי' בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כיון דנקטינן מה שאמרו מקודם לעדות. ממילא חשיב גם את זה עדות מה שאמרו בכמה בחדש וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובזה הי' נ"ל ג"כ לישב קצת קו' הפלאה די"ל דאם התרו בהו אח"כ אז נגמר עדותן למפריע והגדה הראשונה היא עיקר והוה בכלל כיון שהגיד ועל הגדה הראשונה לא הי' התראה כלל:

או די"ל דהתוס' מקשים שפיר והיא דהא דתנן בתוספתא דקודם דו"ח יכולין העדים לחזור היא דוקא מגוף העדות דהיינו אם אמרו מתחילה פלוני הלוה לזה יכולין לומר מבודין היינו. והיא כיון דגוף העדות לא נגמר רק לאחרי כל החקירות. ומשו"ה יכולין לחזור מגוף העדות. משא"כ אם אינם חוזרים מגוף העדות דלא אמרו מבודין היינו מגוף העדות. רק דאמרו דגוף העדות היא אמת. רק על אחד מהחקירות רוצים לחזור על יום אחר. בזה אמרי' מיד שאמרו אחד מן החקירות מיד נגמר אותה החקירה. וכמ"ש דז' החקירות צריכים שיהי' שייך הזמה על כל אחד מהם והיא באמרו בשבוע שייך הזמה עמנו היית בשבוע וכן בחדש וכן ביום לחדש. ומיד שגמר החקירה נגמר אותה החקירה והחקירה השני לא צריכה לאותה החקירה כלל. ולכן אמרי' דאין בזה משום חוזר ומגיד. ואף דעל כל ז' החקירות צריכים האחרונה דהיינו באיזה מקום. וא"כ י"ל ג"כ דגם החקירות לא נגמרו רק בהחקירה האחרונה שאמרו באיזה מקום. וממילא קודם לכן יכולים לחזור דכל אחד מן החקירות לא נגמר עדיין. י"ל דבל"ז משכחת ג"כ הזמה. והיא לפמ"ש האו"ת בסי' ל"ח דאם המזימים אומרים היינו עמכם ולא ראיתם דזה חשיב ג"כ הזמה כיון דבזה לא מכחישין ג"כ המעשה דהא הם לא אמרו דגוף המעשה היא שקר רק אמרו שהם לא ראו ולכן הוה הזמה עי"ש. וא"כ י"ל לכן בכמה בחדש לחוד נגמר החקירה זו דבלא החקירה האחרונה שייך ג"כ הזמה. דיאמרו עמנו הייתם באותו יום לחדש במקום פלוני ולא ראיתם הלואה דזה ידעו רק דהם לא ראו הלואה. ועל גוף המעשה לא יעידו. או דיאמרו דהם הי' עמהם במקום פלוני ולא הלוה והמלוה. ולפ"ז נגמר החקירה לגמרי ומקשים תוס' שפיר. ולק"מ קו' האו"ת. ואף די"ל דגם בזה הוה כאלו אמרו מבודין היינו דהא הם אמרו אח"כ דהמעשה הי' ביום אחר. וביום שאמרו מתחילה מבודין הי' דביום זה לא נעשה מעשה כלל. מ"מ י"ל דנהי דאמרו כן מ"מ על גוף המעשה לא אמרו מבודין היינו. ועל עיקר העדות שהעידו מתחילה אינם אומרים מבודין היינו. רק על אחד מן החקירות. ובזה י"ל כמ"ש דהחקירה נגמר מיד ואין בזה משום חוזר ומגיד. ולפ"ז הי' נפ"מ אם עדים רוצים לחזור מגוף החקירה דהיינו מתחילה אומרים דהמעשה הי' בחודש זה ואח"כ רוצים לומר דהמעשה הי' בחדש אחר ע"ז לא יכולין לחזור וצ"ע בזה:

והנה לפי האמת דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. לא מהני אפי' מיגו ולא יכול לומר להיפך ממה שהעידו מקודם. והא דלא מהני מיגו היא דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא נאמן אף במיגו כמבואר בסוגי' דעדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אינם נאמנים אפי' באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ה"ה בזה דאם אמרו היפך מדברים הראשונים הא משימי עצמם לרשעים שהעידו שקר. והא דאיצטריך קרא לכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הא בל"ז ידעינן ג"כ זה דאינו חוזר ומגיד דהא משים עצמו רשע י"ל דאי הוה אמרי' דיכול לחזור ולהעיד לא הי' משים עצמו רשע כלל. דיכול לומר דמעיקרא הי' אומר כן ע"פ אומדנא וכדומה. ועכשיו נזכר שאיננו כן. ואף דעדים אינם רשאים לומר ע"פ אומדנא. היינו לפי האמת דאמרי' כיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד משא"כ אי הוה אמרי' דחוזר ומגיד. י"ל דסמוך עצמו דיחזור אח"כ אם יזכור שאינו כן. ומשו"ה גלי לן הכתוב מאם לא יגיד על כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולפי האמת דאמרי' דאינו חוזר ומגיד ממילא דלא מהני מיגו ג"כ משום דאין אדם משים עצמו רשע. ועי' בס' הפלאה שם. ויש להאריך בזה. ועוד חזון למועד. לעין בזה: והנה בשטר אמרי' ג"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כדאמרי' שם בסוגי' דפריך הגמ' לס"ד דגם אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולכאורה קשה דהא דבר זה כתבו דהא דאמרי' עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. היא דוקא בשטר כשר משא"כ בשטר פסול לא הוה כנחקרה כלל. וא"כ האיך שייך בזה כיון שהגיד נימא דהם נאמנים לומר אנוסין מחמת נפשות. ושטר זה הוא שטר פסול. ואין בזה משום חוזר ומגיד דהא לדבריהם לא העידו כלל כיון דלדבריהם הוא שטר פסול ולא הוה כנחקרה. וצ"ל דהנה אף א"א דהם נאמנים אנוסין מחמת נפשות אינם נאמנים לגמרי דהא תרי ותרי נינהו רק [להחזיק] הן נאמנים ולא מקרע קרעינן ולא מגבינן כדין תרי ותרי כמ"ש המפורשי' שם ומשו"ה פריך הגמ' שפיר נימא דשטר זה ודאי כדין נכתב כיון דאנן סהדי דלא הי' אנוסין. וממילא לא חשובין הם עדי' כלל משום כיון שהגיד:

ואפשר לומר על קו' המפורשים שם בס"ד דגמ' אמאי יהי' נאמנים מ"מ הא תרי ותרי נינהו הי' מקום לומר דהא בשטר לא שייך הזמה דיכולין לומר אחרינוהו כמבואר בגמ' ר"פ אחד ד"מ [והרז"ה ס"ל דאפי' אם כתב בשטר בזמנו ל"ש ג"כ הזמה. ובמקום אחר כתבתי הטעם דאם יוזמו הוה השטר שטר פסול ולא הוה כנחקרה עדותן בב"ד. וכיון דלא העידו בב"ד ל"ש הזמה כלל לחייב העדים] והטעם דהחכמים עקרו הדו"ח מד"מ. ובדין מרומה הא קימ"ל באמת דבעינן דו"ח. ולפ"ז כיון דחשיב תרי ותרי ממילא הוה דין מרומה וצריך דו"ח. והכא הא העדים אמרו באמת דהוא שטר פסול ואף דאיכא תרי דאמרו דהוא שטר כשר. מ"מ הא בעינן דו"ח. ובשטר ל"ש דו"ח וגם דהיא עדות שאאי"ל. דיכול לומר אחרנוהו. וכעת לא עיינתי היטיב בכל זה רק רשמתי לזכרון:

ומעתה אבאר דברי התוספתא. ובו יבואר א"א גם בע"א הבא לחייב שבועה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם בע"א לענין איסורין. וגם יבואר היכא דמהני אמתלא, ויבואר עוד משני עדים דלא מהני אף אמתלא. וגם אם בע"א באיסורין לא מהני אמתלא כמו בשני עידים או אם יש לחלק:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה