משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער י פרק ד
הנה רש"י בסנהדרין כתב בהא דאמרי' אאמע"ר דהיא משום דאדם קרוב אצל עצמו ופסול הוא להעד על עצמו בין לזכות ובין לחוב. ומשמע מדבריו דאם הי' קרוב נאמן להעיד לחוב הי' יכול להשים עצמו רשע. ובזה יש לי מקום עיון בתשו' הרשב"א בסי' תקנ"ב במה שמסופק אם הודה החשוד אם לא נאמינהו משום דאאמע"ר או אם נימא פ"ד לא יהי' שייך בזה אאמע"ר כלל דהא לאחר הקינוי וסתירה כל הקרובים נאמנים להעיד על הטומאה. ואף דקרוב אינו נאמן ע"כ משום דהוה רגלים לדבר נאמנים כ"כ בזה נימא כמו דהקרוב מהחשוד הוא נאמן להעיד עליו ולעשותו רשע מכח הרגלים כ"כ יהי' גם הוא נאמן לעשות עצמו רשע דאם גם דהוא קרוב אצל עצמו. מ"מ יכול לעשות עצמו רשע כמו כל קרובין. ודוחק לומר דאצל עצמו הוא קרוב יותר וכמ"ש הש"מ בכתובות הביאו הנוב"י הנ"ל דאצל עצמו הוא קרוב כ"כ ובודאי [אין] כונתו להעיד על עצמו עי"ש. ובזה י"ל דבריו מקו' הנופלי' הנ"ל בפ"ג די"ל דזה הוא ספיקו אי אמרי' דאאמע"ר היא כמ"ש הש"מ דאצל עצמו הוא קרוב כ"כ דודאי אין כונתו להעיד על עצמו. ולפ"ז אם אומר דבא עלי' ה"ל כאלו העיד דזינתה עם אחר וע"ז אינו נאמן כקו' החכ"צ דהא צריך שיעיד דוקא על אותו שנסתרה עמו או אם נימא בזה פ"ד והיא דאין אנו דנין אותו במה שמעיד על עצמו. רק דנין אותה גם במה שמעיד על עצמו. וכיון דאין אנו דנין אותו ל"ש אאמע"ר ושוב ל"ק מתשו' הרשב"א בסי' אלף רל"ז באומר אני זניתי לא פ"ד אמאי לא מחלק גם בזה די"ל דדוקא התם כיון דא"א לומר פ"ד אי אפשר להאמין אותו גם עלי' משום דאאמע"ר ול"ח זה עדות. משא"כ בזה לאחר הסתירה יכול להשים עצמו רשע (ויש להאריך בזה במה שתמהו לדברי הרשב"א דהחשוד נאמן ממילא לאותן דס"ל דגם בע"א אמרי' בדאיכא ע"א במדה"י אין המים בודקים וא"כ תמיד איכא ע"א דהא החשוד הוא עד כשר. די"ל דלאחר שתית המים אם גם דהרבה פעמים זכות תולה מ"מ לרוב פעמים המים בודקים. וי"ל דאח"כ בעי' דוקא עד כשר אבל עד פסול אינו נאמן משום דלא הוה רגלים לדבר יותר. גם על הרמב"ם יש להקשות דס"ל בדאיכא ע"א במדה"י המים בודקים רק בדאיכא שני עדים במדה"י אינם בודקים. ויש להקשות דגם בדאיכא רק ע"א הא הוה ג"כ שני עדים דהא החשוד הוה ג"כ ע"א. וי"ל דבזה אינו נאמן החשוד דאמרי' דהוא רשע ופסול לעדות ואי דאאמע"ר זה ל"ש לאחר הסתירה. ויש להאריך בזה הרבה וכעת לא עיינתי היטב בזה ועי' במ"ל בפ"ג מהל' סוטה]:
והנה הא דהוצרך רש"י לזה דאינו יכול להשים נפשו רשע משום דזה הוא לחובתו ולמה לא אמרי' בפשיטות כיון דמעיד גם על עצמו ובעדות זה לא נוכל לדון אותו דאדם קרוב אצל עצמו היא דהא באמת לא נרצה לדון אותו בעדות זה. רק דרבא בא לחלוק על דברי ר"י דס"ל לרצונו רשע הוא ופסול לעדות. כבר כתבתי בפ' הקדום דגם ר"י ס"ל דאאמע"ר רק דס"ל דלדון את חבירו בעדות זה ל"ש זה דאאמע"ר דהא לא דנין אותו בזה רק לחבירו ולזה אמרי' לדבריו רשע הוא ופסול להעד. אבל רבא ס"ל דגם לענין זה אמרי' אאמע"ר. ומה דמעיד על עצמו דהוא רשע את זה לא נוכל לקבל בתורת עדות כיון דזה היא לחובתו. ואמרי' פ"ד. ולא מאמינין לו במה דמעיד על עצמו דהי' רשע. ואמרי' דלא רבעו. או דהי' לאנסו דכשר הוא להעיד על חבירו, משא"כ אם הי' יכול להשים עצמו רשע הוה אמרי' להיפך כמו דאמרי' לר"י דלא נוכל להאמין לו גם על חבירו כיון דלדבריו הוא רשע ופסול לעדות. רק כיון דאאמע"ר אין אנו דנין את מה דמעיד על עצמו לעדות וכמ"ש בש"מ הנ"ל:
ולפ"ז יש לעיין במעיד פלוני רבעני לרצוני רק דאומר עשיתי תשובה. בזה נימא דל"ש אאמע"ר כיון דזה לא הוה לחובתו דמה בכך דעבר בפעם אחד עבירה מ"מ הא עשה תשו' וכיון דל"ש אאמע"ר ממילא יהי' נאמן גם במה דמעיד על עצמו וממילא דלא נוכל לדון את חבירו ג"כ בעדותו. דבזה אמרי' לדבריו רשע הי' בשעת ראי' העדות ולא הוה עד ופסול לעדות זה משום דהוה תחילתו בפסלות דהא כל האחרונים חולקים על הש"ך וס"ל דגם בפסול רשעות בעי' ג"כ תחילתו וסופו בכשרות. וממילא דנתבטל עדותו משום דה"ל תחילתו בפסלות. ובזה לש"ל דמה דמעיד דהי' לרצונו ל"ח עדות משום דאאמע"ר כיון דאומר עשיתי תשובה ומה בכך דהי' אז רשע כיון דעשה תשובה נמחל לו הענין ולא הוה לחובתו כלל. וממילא לא יהי' מהני עדותו גם על חבירו. והמרדכי בפ' ז"ב הביאו הד"מ בסי' ל"ד כתב וז"ל אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות פסק אבי העזרי ודוקא שידוע בעדים אבל ע"פ עצמו אינו נאמן דאאמע"ר. ואינו נאמן ג"כ לומר עבדי תשובה. ואני רוצה להוציא הריבית מידו. וכן אם יאמר אשיב את הריבית אמרי' ערומי קמערים עכ"ל. מבואר מדבריו היכא דלש"ל ערומי קא מערים ל"ש אאמע"ר. וממילא דאינו נאמן בעדותו גם על חבירו. וכ"כ באמת האו"ת בס"ס ל"ד דלדברי רבא באומר רבעני לרצונו ועשיתי תשובה אינו נאמן גם על חבירו עי"ש. ולפ"ז נדחים דברי הנוב"י בסי' ע"ב דכתב בעובדא דילי' דאמר באתי על אשת פלוני דלדברי הרשב"א לא פ"ד בזה. וכתב כיון דבא להורות לו דרכי התשובה והי' מסגף עצמו בתעניתים וסיגופיים דבזה כתב היש"ש חולין דל"א בזה ערומי קא מערים ול"ש בזה אאמע"ר. וכתב שם דאפי' אי אמרי' דלא כהש"ך רק דגם בפסול רשעות בעי' תחילתו בכשרות מ"מ בזה תלינן דהי' באונס ודעבר על קידוש השם כיון דמשום זה לא נפסל עי"ש ולפמ"ש הוא להיפך כיון דבזה ל"ש אאמע"ר ממילא לכ"ע לא אמרי' בזה פ"ד ואמרי' דהי' לרצונו ואינו עושה עצמו רשע כיון דאמר דשב בתשובה. וממילא דלא יכול לדון ע"פ עדותו משום דה"ל תחילתו בפסלות, וכן נראה מהמרדכי דכתב אפי' אם אומר אחזיר הריבית אינו נאמן דאמרי' ערומי קא מערים. והיינו אם אומר אחזיר את הריבית נימא דבזה ל"ש אאמע"ר כיון דאומר עשיתי תשובה. וממילא דיתבטל העדות משום דה"ל תחילתו בפסלות. ולזה כתב דאינו נאמן דאמרי' דמערים בזה לבטל עדותו ומוכח היכא דל"ש ערומי קא מערים באמת נתבטל עדותן גם על חבירו משום תחילתו בפסלות [וקצת צ"ע האיך שייך ערומי קא מערים הא אית לי' מיגו דלא הי' מעיד כלל. ועי"ש באו"ת הנ"ל מ"ש בזה ולקמן אדבר עוד מזה]:
ויש לעיין במ"ש בשער.. בדברי הקצוה"ח בסי' נ"ב במה שמחלק בין רשע דחמס לרשע דאינו של חמס דברשע דחמס דפסולו היא מחמת דחשדינן לי' דיעיד שקר. משו"ה נפסל גם בשעה שעשה את הרשעות כיון דבאותו שעה הי' חשוד להעיד שקר. משא"כ ברשע דאינו של חמס דלא נפסל רק מגזירת הכתוב ולא נפסל רק אח"כ משעת רשעתו ואילך אבל בשעה שעשה את הרשעות הוא כשר להעיד עי"ש. ולפ"ז י"ל לפמ"ש בבא על הערוה לא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו ולא נפסל רק לאח"כ שבא עלי' משא"כ בשעה שבא עלי' הי' עד כשר. ממילא בזה אם אומר עשיתי תשובה היכא דנאמן הוא בכך דעשה תשובה דל"ש דערומי קא מערים ה"ל תחילתו וסופו בכשרות. דהא בשעת ראי' העדות הי' ג"כ כשר להעיד. רק דנפסל בנתיים. ובזה הוא עד כשר. ולפ"ז בעובדא דהנוב"י היתה נאסרת מטעם זה משום דה"ל תחילתו וסופו בכשרות. רק דבאמת רוב הפוסקים ס"ל דבא על הערוה ה"ל ג"כ רשע דחמס. ועימש"ל בשער פ'... ממילא דיש לעיין במעיד שבא על אשת חבירו ואומר דעשה תשובה בזה לא יהי' נאמן לכ"ע כיון דבזה ל"ש אאמע"ר ואינו נאמן בעדות זה משום תחילתו בפסלות:
אלא דנראה דהא דאמר רבא בפלוני רבעני לרצוני דנאמן משום דאאמע"ר איירי בכל ענין אפי' אם אומר דעשה תשובה אפ"ה לא דיינינן זה לעדות ולא נתבטל העדות משום תחילתו בפסלות. מדלא מחלק רבא בין אומר עשיתי תשובה אם לא. ומ"ש האו"ת כיון דזה אינו מימרא דרבא ולזה לא נחית לחלק בכך זה דוחק וכן נראה מרוב הראשונים בסוגי' דעדים שאמרו דכתבו על דברי רש"י דפי' פסולי עדים היינו משחקי בקובי' דלא הי' נאמנים משום דאאמע"ר. וכתבו דל"ל כיון דאמרו היינו והוא דאז הי' פסולי עדים אבל עכשיו חזרו בתשו' ל"ש אאמע"ר. דא"כ גם באנוסים היינו דאמרו ג"כ היינו והיינו דעכשיו חזרו בתשו' נימא ג"כ דל"ש בזה אאמע"ר עי"ש ברשב"א ובש"מ (ויש לעיין ולומר דאנן לא מתרצינן להו דעשו תשו' רק אם אומר כן בפירוש הוא נאמן ולזה בפסולי עדים היינו. דזה קאי דבשעת העדות הי' פסולי עדות ולא עתה ומוכח מדבריהם דעכשיו חזרו בתשו' ולזה נאמנים. משא"כ באנוסים היינו דלא מעידים דעכשיו חזרו בתשו' כיון דתיבת היינו היא על החתימה הי' אנוסים ואנן לא מתרצינן להו דחזרו בתשובה] והר"י מגא"ש דכתב כיון דאומרים היינו ל"ש אאמע"ר עי"ש ובאו"ת הנ"ל נראה לענ"ד הא דוקא בהא דעדים שאמרו דשם ל"ב שיהי' נאמנים בתורת עדות דאף אם אין נאמנים בתורת עדות אפ"ה הם נאמנים משום מיגו דלא הי' מקיימין את השטר. ובזה אמרי' כיון דלא אמרו דעדיין הם רשעים נאמנים במיגו משא"כ שיהי' נאמנים בתורת עדות היכא דבעי' עדות אמרי' דכל מה דמעיד על דהי' רשע ל"ח עדות ואף באומר עשיתי תשובה מ"מ אינו נאמן להעיד על עצמו דהי' בשום פעם רשע דעל עצמו אינו נאמן בתורת עדות לומר דהי' רשע בשום פעם, גם בהרמב"ם בפ"ג מהל"ע הל' ו' מבואר דלא כרש"י דז"ל אבל אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו הרי אלו נאמנים אמרו פסולי עדים היינו בעבירה וכו' אינם נאמנים שאאמע"ר וכו' עכ"ל מבואר בהדי' דהוא מפרש פסולי עדים היינו דהי' קרובים אבל באמרו מחמת עבירה אינם נאמנים. ואף דאמרו היינו ועכשיו הם כשירים. גם משמע אפי' אם אמרו משחקי בקוביא היינו אפי' דלא הוה רק פסולי דרבנן ומשום שאין עוסקים בישובו של עולם. דמטעם זה כתב הרא"ה דנאמנים. והרמב"ם סתם דבריו ומשמע דבכל ענין אינם נאמנים לומר דהי' פסולים מחמת עבירה אף דלא אמרו רק היינו ועכשיו חזרו בתשו':
גם בדברי רש"י אינו ראי' דס"ל באם אמרו היינו דנאמנים די"ל כמ"ש האו"ת בסי' מ"ו ס"ק י"ג בכונתו דס"ל על קו' התוס' דמקשים אמאי לא נימא באנוסים היינו מחמת ממון דפ"ד לומר דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות. וס"ל בתי' זה של תוס' משום דמיד שאמרו אנוסים מחמת ממון עושים נפשייהו רשעים אם לא יעשו פי' לדבריהם. או כתי' זה דאונס מחמת נפשות לא שכיח ולכן באמרו פסולי עדות היינו מחמת עבירה אמרי' פ"ד ומה דאמרו פסולי עדות היינו לא הי' מחמת עבירה עי"ש באו"ת ובזה ניחא ג"כ דברי רש"י בסוגי' דשם על הברייתא דר"מ ורבנן בד"ה הפה שאסר כתב וז"ל ופסולי עדות דקאמר היינו טעמא דלאו בעדותן משווי נפשייהו רשעים אלא דאמרו קרובים או עבדים וכו' עכ"ל ותמהו דדברי רש"י סותרים זא"ז דמשמע דדוקא אם אמרו פסולי עדות מחמת קורבא הם נאמנים ולא מחמת עבירה דבזה א"נ משום אאמע"ר ועל המתני' פי' דבכל ענין א"נ. אבל בזה ניחא דכונתו דבהך דיבור דפסולי עדות היינו אינם עושים עצמם רשעים משום דבדבר זה פסולי עדות י"ל דהיא מחמת קורבא. ולזה אף אמרו אח"כ דהיה פסולים מחמת עבירה ל"א ג"כ אאמע"ר משום דאמרי' פ"ד. ומקיימי' מה דאמרו פסולי עדות היינו אבל לא במה דאמרו מחמת עבירה. ודוקא באנוסים לא אמרי' פ"ד משום דמיד שאמרו אנוסים היינו משווי נפשייהו רשעים. ועוד י"ל כיון דרש"י כתב כן על רבנן דר"מ דס"ל נאמנים וסתמא רבנן דר"מ היא ר' יהודא. ור"י ס"ל ביבמות כ"ה גבי הרגנוהו דלא פ"ד. ולזה פי' רש"י שפיר דאמרו דהי' פסולי עדות מחמת קורבא ולא מחמת עבירה:
ובזה יהי' ניחא לפמ"ש בפ"א בדעת הרמב"ם דס"ל דתמיד אמרי' פלגינן הכונה היוצא מדבריו אף דאי אפשר לחלק הדיבור אפ"ה פלגינן הכונה. ולפ"ז נסתר תירוצי התוס' בכתובות מה שתי' על הא דלא פ"ד באמרו אנוסים היינו מחמת ממון. רק תי' אחד של תוס' כיון דקיום שטרות דרבנן לא אמרי' פ"ד לפסול את השטר עי"ש ולפ"ז י"ל דמשו"ה מפרש הרמב"ם בהא דאמרו פסולי עדות היינו דהיא מחמת קורבא דבאם אמרו מחמת עבירה אמרי' אאמע"ר ולא אמרי' בזה פ"ד כיון דקיום שטרות דרבנן לא אמרי' בשום ענין פ"ד לפסול את השטר. ולזה באמרו פסולי עדות היינו מחמת עבירה לא אמרי' פ"ד לפסול את השטר אלא דלפמ"ש שם דדעת רש"י בסנהדרין ג"כ כשיטת הרמב"ם דאמרי' פ"ד היא הכונה ממילא דגם לרש"י לא נשאר תי' אחר רק תי' זה כיון דקיום שטרות דרבנן ל"א פ"ד ל"ל גם ברש"י כתי' האו"ת. וי"ל דמשו"ה דחקו כל הראשונים למצוא ישוב לדברי רש"י כיון דאמרו היינו ולא כתבו כתי' האו"ת משום דברש"י ע"כ צ"ל דס"ל כתי' זה של התוס' כיון דקיום שטרות דרבנן לא אמרי' פ"ד לפסול את השטר. ולזה ע"כ צ"ל בכונתו כיון דאמרו היינו ל"א אאמע"ר. אבל מ"מ גם מדברי רש"י נראה דדוקא במשחקי בקוביא כיון דזה לא הוה איסור גמור נאמנים אם אמרו דחזרו בתשובה אבל בעבירה גמורה אינם נאמנים בשום ענין לומר כן: וכן יש להביא ראי' מתוס' כריתות די"ב ד"ה או דילמא דכתבו אע"ג דלא מצי למשוי' נפשייהו רשעים כדאמרי' גבי פלוני רבעני היינו לפסול נפשי' לא מהימן אבל א"א מזיד אכלתי חלב מהימן דאומר מתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל ואם נימא היכא דאומר עשיתי תשובה ל"ש אאמע"ר. למ"ל לחלק בין לפסול לעדות להך דכריתות הא י"ל בפשיטות דנאמן במיגו דהיה אומר אכלתי חלב במזיד ועכשיו עשיתי תשובה דבזה גם בפלוני רבעני נאמן ולא אמרי' בזה אאמע"ר. מזה נראה דפלוני רבעני בכל ענין אינו נאמן אף אם אומר עשיתי תשובה ולזה הוצרכו לחלק בין לפסול לעדות להך דכריתות. ובתוס' יבמות גבי הרגתיו דכתבו ג"כ לישב קו' התוס' כריתות ולא מחלקי' כלום בין הך דכריתות לפלוני רבעני משום דשם רוצה בתשו' שלא להביא חולין לעזרה רק מחלקי' דדוקא לפסול לעדות אמרי' אאמע"ר עי"ש וי"ל בכונת דבריהם דודאי במה שנוגע רק לעצמו יכול להשים נפשי' רשע ושלא להביא חולין לעזרה משא"כ היכא דהדבר נוגע לאחר כמו בפלוני רבעני לרצוני אינו נאמן לפסול לעדות דעל מה דאינו נוגע לעצמו אמרי' אאמע"ר. וכמו כן יש להביא ראי' מדברי הר"ן בשבועת העדות גבי השביע עליהם חמשה פעמים דכתב דמשו"ה אינו יכול להיות חוזר ומגיד אף דמאיני יודע ליודע לא ה"ל חוזר ומגיד אפ"ה אינו נאמן משום דאאמע"ר כיון דלפי דבריו עבר על אם לא יגיד. וכבר כתבתי דמזה מוכח כמ"ש בדברי הרשב"א דאף בדבר דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר דהא משום דעבר על אם לא יגיד לא נפסל לעדות. ואף אם באמת נפסל לעדות מדרבנן. מ"מ מה"ת ודאי לא נפסל לעדות. והתם אקרא קאי וע"כ דאאמע"ר אף במה דלא נפסל לעדות וכמ"ש הקצוה"ח בסי' כ"ח ובסי'... עי"ש ומזה מוכח דלא נאמן אף לומר עשיתי תשובה דאל"כ הקו' במ"ע הא משכחת לה מה"ת שיהי' יוכל להיות חוזר ומגיד אם יאמר עשיתי תשובה. ויש להאריך עוד בזה בקו' הש"ך בס"ק כ"ב על הסמ"ע שהביא דברי הנמ"י דלאותו עדות שנפסל על ידו לא בעי' הכרזה והקשה הש"ך הא לפי האמת דאמרי' פ"ד לא נפ"מ בדין זה עי"ש ובאם נימא היכא דאומר עשיתי תשובה לא אמרי' אאמע"ר. ממילא יהי' נפ"מ אם אומר דשחק עם אחר בקוביא. ואומר כן לפסול אותו לעדות ולהכריז עליו רק דאומר על עצמו דהוא עשה תשובה דבזה אי אמרי' דלאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי' הכרזה. לא מהני עדותו משום דאמרי' לדבריו הוא פסול לעדות משום דה"ל תחילתו בפסלות. ולא מהני עדותו לפסול את חבירו משום דה"ל תחלתו בפסלות. משא"כ אם נימא דבעי' הכרזה גם לאותו עדות. אמרי' דנאמן בעדותו לפסול את חבירו כיון דהוא לא נפסל לעדות. כיון דלא היה הכרזה משא"כ אי אמרי' דגם היכא דהוא מעיד דהי' חוזר בתשו' אפ"ה אמרי' אאמע"ר. ממילא גם בזה אמרי' אאמע"ר ואינו נאמן על עצמו דעבר בשום דבר איסור ופ"ד. ולדברי הרא"ה בסוגי' דעדים שאמרו דכתב על דברי רש"י הנ"ל כיון דמשחק בקוביא לא נפסל רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם ל"ש בזה אאמע"ר. מיושב קו' הש"ך דנפ"מ באומר דשחק עמו בקוביא כמ"ש דאם נימא דלאותו עדות ל"ב הכרזה נתבטל העדות משום תחילתו בפסלות:
ואפשר לומר הא דאינו נאמן לומר אף באומר עשיתי תשו' היא להיפך דזה היא זכות לפניו ובמקום שבעלי תשובה עומדים וכו' ולזכותו ודאי דאינו נאמן. ולזה כתב רש"י בסנהדרין על הא דאאמע"ר דאינו נאמן על עצמו בין לזכות ובין לחוב, דבאו לישב דגם באומר עשיתי תשובה הוה ס"ד דבזה ל"ש אאמע"ר כיון דזה אינו נוגע לו ויתבטל העדות משום תחילתו בפסלות לזה כתב גם בזה אינו נאמן משום דזה הוה לזכותו יהי' הטעם שיהי' זה נראה ברור לענ"ד דבכל ענין אינו נאמן על עצמו אף אם אומר דעשה תשובה. ובזה נסתר דברי הנוב"י במה שצידד כיון דעשו תשובה נאמנים. ויש לעיין עוד במה שהאריך הנוב"י הא דלא נפסל משום תחילתו בפסלות עי"ש לאותן דס"ל דנוגע לא נפסל משום תחילתו בפסלות כיון דהוא בע"ד ואין שם עד עליו. ולפ"ז אם הי' רשע בתחילת העדות והי' ג"כ נוגע ואח"כ סילק מנגיעתו וחזר בתשובה על רשעו. בזה יהי' כשר להעד דגם מחמת פסול רשעה לא נפסל. כיון דבשעה שהי' רשע הי' ג"כ נוגע ולא הי' אז בכלל עד רק בע"ד. ולפ"ז גם בע"ד דאינו מבטל משום קו"פ ולא הוה תחילתו בפסלות ממילא אם חוזר אח"כ בתשו' יהי' עד כשר ולא יתבטל עדותו משום תחילתו בפסלות כיון דהוא בע"ד ולא עד לשיטת הסוברים דעושי דבר לא הוה בגדר עד אף אחד על חבירו וצ"ע. ויש לישב בזה הא דהקשיתי בהא דאמרי' בסוגי' דמ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' וכו' והקשיתי דאף דלא הוה קרוב אצל עצמו הא ל"ש מיגו כיון דהוא רשע ופסול להעיד. אבל בזה י"ל דהי' ס"ד דבפלוני רבעני לרצוני דבכל ענין אינו נאמן על עצמו אף באומר עשיתי תשובה. ובזה הוה ס"ד דיהי' גם נאמן על עצמו. והוא לא נפסל לעדות מחמת רשעו כיון דהי' שב בתשו'. אבל מ"מ לא נתכפר בזה על מיתת ב"ד שמחוייב והי' ס"ד דיהי' נאמן על עצמו ג"כ לחייבו מיתה ע"פ עדותו ול"ש לדבריו הוא רשע. כיון דחזר עתה מרשעו. ובזה לש"ל ג"כ דהוא מערים בדבר כיון דבא להעיד על עצמו שהוא מחוייב מיתה. בודאי בא להעיד כן בתורת תשובה להמית אותו למען יהי' לו כפרה בזה על חטאו. וכיון דלא נפסל מכח רשעו. וגם תחילתו בפסלות לא הוה ג"כ כיון דהוא בע"ד. ולזה הי' מקום לומר מיגו גם בפלוני רבעני לזה מחלק בגמ' דהוה ס"ד אדם קרוב אצל עצמו יותר ולכן לא אמרי' אף מיגו. משא"כ אצל אשתו דלא הוה קרוב כ"כ אמרי' מיגו:
וכיון דלפמ"ש ע"כ מוכח דאינו נאמן להשים עצמו רשע אף אם אומר דעשה תשובה. ואף דבזה הוא כשר עכשיו להעיד, וע"כ דאינו נאמן דהי' בשום פעם רשע. וי"ל דמשו"ה אינו נאמן גם להשים עצמו רשע אף בדבר דלא נפסל בשבילו לעדות כיון דמ"מ עשה שלא כדין וגם בזה אינו נאמן אף בעשה תשובה [והאחרונים כתבו להמתיק הא דאינו נאמן לומר אף בעשה תשובה משום דלא ה"ל לפרסם חטאו. ועי' בספר ב"א בסי' ע"ד וי"ל דמשו"ה במשחק בקוביא דלא נפסל רק מדרבנן והי' צריך הכרזה וע"כ דאומר דהי' עליו הכרזה דנפסל ובחטאו מפורסם צריך גם הוא לפרסם ובעובדא דהנוב"י דגם שם צריך לפרסם חטאו ובתשו' הרשב"א בסי' תקנ"ב]:
ובזה יש לעיין בהא דאמרי' בגמ' דסוטה ד' ו' דהיכא דהי' עדים במדה"י אין המים בודקים ולמה נקט בגמ' במדה"י דוקא. אבל בזה יש לישב. די"ל דהיכא דהי' העדים בעיר והי' באפשרי להעיד קודם ששחת בזה אפשר לומר דאינם נאמנים לאחר ששתת משום דאין אדם משים עצמו רשע. והם עשו בזה איסור במה שלא באו מקודם שלא יהי' השם נמחק במים לבטלה ולאפרושי מאיסורא. ולזה נקט הגמ' דוקא במקום דלא הי' באפשרי להעיד מקודם דהי' במדה"י וה"ה באופן אחר וכיון דהם אינם נאמנים ממילא אינם ראוים להעיד ואז המים בודקים ומותרת לבעלה וצ"ע. ובזה ל"ל פ"ד דהמעשה הי' אח"כ דא"כ הי' המים בודקים וע"כ צ"ל דהי' מקודם:
ובזה הי' נ"ל לישב קו' המ"ל בפ"ג מהל' סוטה הל' כ"ג על דברי התוס' דס"ל דאף היכא דאיכא ע"א אין המים בודקים. ונאמן העד אף לאחר שתיית המים. משבועות ל"ב דאמרי' הכל מודים בעד סוטה דחייב וכתבו התוס' ואין העד יכול לומר בלא עדותי תשתה ותמות דהרבה פעמים זכות תולה. ואם איתא דאפי' בע"א אין המים בודקים לק"מ קו' התוס' כיון דבאמת הוא ידע מזה. עי"ש והנוב"י מהד"ת סי'... כתב לישב הקו' כיון דכבר הגיד העד בב"ד שאיני יודע לאחר שהשביעו. ממילא אינו חוזר ומגיד ואינו ראוי להעיד והמים בודקי'. והיא לכאורה תמוה על המ"ל. ואמרתי לישב דברי המ"ל דודאי לפמ"ש הר"ן הנ"ל בשבועות לישב הקו' דאף דהי' מעיד מקודם שאיני יודע אפ"ה לא הוה כפירת דברים אח"כ. או דהא דדרשינן כיון שהגיד היא דוקא לאחר ששמע קול או דמאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד רק דמשו"ה אינו חוזר ומגיד לפי שאין אדם משים עצמו רשע דהא לפי דבריו עבר על אם לא יגיד. ומזה כתבתי ראי' דאפי' במקום דלא נפסל אפ"ה אאמע"ר כנ"ל, ולפ"ז לקו' התוס' דתשתה ותמות. ממילא אין העד עובר כלל על אם לא יגיד כיון דלא הוה רק כפירת דברים. ממילא דיכול לחזור ולהעיד דאין עושה עצמו רשע בזה. וא"כ ממילא אין המים בודקים ואפי' לפמ"ש התוס' ב"ק נ"ו לא משמע דס"ל בזה כהר"ן, מ"מ זה ברור דהיכא דאינו מחוייב להעיד הוה בב"ד כמו חוץ לב"ד ואינו בכלל אם לא יגיד. וכמו דבחוץ לב"ד יכול לחזור ולהעיד במו כן בב"ד, ואכ"מ להאריך בזה. ועי' באו"ת ס"ק ב' ובקצוה"ח הנ"ל אבל לפמ"ש ניחא דאף דאינו בתורת אם לא יגיד מ"מ משים עצמו רשע כיון דבמה דלא הגיד הי' גורם שיהי' נעשה איסור שימחוק השם. ומשו"ה אינו חוזר ומגיד: [ובזה י"ל ג"כ מה ששמעתי מקשים לפי דברי הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ד הנ"ל דבהודה החשוד נאמן ג"כ וא"כ בכל ענין הוה כאלו הי' עד במדה"י. ולשיטת התוס' אף ע"א מהני. ולי נראה דקשה ביותר לשיטת הרמב"ם דפליג בזה על תוס' וס"ל דע"א אינו נאמן לאח"כ. מ"מ הא ב' עדים נאמנים. וא"כ היכא דאיכא ע"א אמאי יהי' המים בודקים הא איכא ב' עדים הראוים להעיד דהוא העד. והחשוד ג"כ אם יאמר באתי יהי' נאמן משום פ"ד ונאמן עלי' לאסרה על בעלה ולא על עצמו וא"כ יהי' ב' עדים בדבר. ואמאי יהי' המים בודקים אבל בזה ניחא די"ל להיפך כיון דהחשוד נאמן קודם שתיית המים. וא"כ הי' יכול להעיד מיד. וגם מסתמא אם הוא נאמן אז הב"ד שואלים אותו להעיד שלא יהי' השם נמחק וכיון שלא העיד אז אינו נאמן משום אאמע"ר:
אמנם לפמ"ש לעיל בשם החכ"צ והמ"ל דבהודה החשוד אפי' אם נימא פ"ד והוה כאלו מעיד על אחר מ"מ ע"ז אינו נאמן. ממילא הקו' במ"ע דהא החשוד אינו משים עצמו רשע דאפי' אם הי' מעיד לא הי' נאמן ג"כ ותשתה ג"כ. ואפשר דמ"מ דילמא לא היתה יכולה להעיז והיא היתה מודה. או דהבעל הי' מאמין לו והי' מגרשה. אמנם להרמב"ם לשיטתו דס"ל דפ"ד הוא התועלת היוצא מדבריו הנ"ל ולעצמו אינו נאמן אבל לגבי חבירו נאמן וא"כ גם בזה י"ל דפ"ד והי' נאמן החשוד אף דלעצמו אינו נאמן מ"מ הי' נאמן בתועלת לגבי הבעל. כי בזה שהקשיתי הוא קשה ביותר. דנראה היכא דאיכא עדים במדה"י אף דהם לא מעידים על הקינוי דוקא ומעידים על זנות אחר ג"כ אין המים בודקים דמ"מ הא בפי' נאסרה לבעלה על ידם וצ"ע]: [ואם נימא דאף בזה יכול לחזור ולהעיד דלא הוה בזה רשע במה דלא העיד מקודם יהי' הטעם שיהי' או דאם נימא דנאמן לומר דעשה תשובה ע"ז דלא העיד מקודם. וא"כ קו' המ"ל במ"ע נ"ל לישב ג"כ קו' המ"ל. ואדרבא יהי' ראי' לתוס' דאף בע"א אין המים בודקים. ונאמן ג"כ אף לאחר שתיית המים, וכדברי המ"ל שם. ומה שהקשה למ"ל לתוס' שהביא הך דעולא הא עולא לא מיירי רק בהכחשת העד. נ"ל לישב דכונת התוס' היא דע"כ מוכח דלא כהרמב"ם רק דע"א נאמן אף לאחר ששתת והיא באם נימא כמ"ש המ"ל בהרמב"ם דע"א אינו נאמן אלא קודם ששתת. והיא משום דע"י קינוי וסתירה נאסרה רק דהמים מתירים אותה. ומשו"ה ע"א נאמן שלא תשתה. וממילא נשארה באיסורה. משא"כ לאחר השתי' אין ע"א נאמן עי"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר דהא דמצינו דהתורה הימנה להעד לאו מטעם גזירת הכתוב היא רק דהיא מן הדין. דהא קימ"ל בכל מקום דע"א נאמן באיסורים. וכיון דגם שתיית המים היא איסור דהשם נמחק ע"ז נאמן העד שזינתה. וממילא איכא איסור, במחיקת השם. ולזה אינה שותה. דזה לא הוה דבר ערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים. דהא קודם השתי' בלא"ה היא אסורה מחמת הקינוי וסתירה. והעד לא בא רק להעיד שלא להתיר אותה כי לא תהי' מותרת ושלא נעשה האיסור וע"ז נאמן. וא"כ ממילא יהי' קשה לעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים. וכתבו דדוקא היכא דנאמן כבתרי וגם היכא דעד הב' אינו נאמן כבתרי ואין כאן מקומו בזה. ואם נימא כן הא גם בזה לא נתנה התורה נאמנות לו כבתרי. וע"כ דגם קודם שתיית המים היתה מותרת להבעל. ולפיכך המים לא באו רק לאסרה על בעלה דתשתה ותמות. וא"כ הע"א נאמן בזה כבתרי וממילא דמהני גם לאחר שתיית המים כנ"ל בכונת דברי התוס':
אמנם דעדיין הי' מקום לומר דאף דהתורה האמין להעד קודם שתיית המים היא רק משום דאיכא רגלים לדבר כיון שנסתרה ודאי בא עלי' כמ"ש באמת הטעם. ולפ"ז לאחר ששתת אף די"ל דזכות תולה לה או דהבעל אינו מנוקה מעון. מ"מ זה הוא מילתא דל"ש ולרוב פעמים אינו כן. ומשו"ה היכא דאיכא עדים במדה"י אין המים בודקים. דהא אף אם נימא דהמים יהי' בודקים מ"מ יהי' העדים נאמנים. ולא נימא דסהדי שקרי הם דהא המים לא הי' בודקים. דתלינן דהי' זכות תולה לה כמבואר שם בגמ' ומשו"ה כיון דהעדים נאמנים בכל ענין לזה אמרי' דהיכא דאיכא עדים אין המים בודקים בכל ענין אף במקום דל"ש זה כמבואר שם ברמב"ם. משא"כ בע"א אם נימא כמ"ש המ"ל שם בכונת דברי התוס' דנאמן רק דהמים בודקין בזה יהי' קשה אמאי יהי' נאמן לאחר השתי'. אף די"ל דהוא נאמן בכל מקום כמו קודם השתי' הא יש לחלק דדוקא קודם השתי' דהי' רגלים [לדבר[הוא נאמן. משא"כ לאחר השתי' אף דהיכא דזכות תולה אין המים בודקים. מ"מ זה היא בודאי מילתא דל"ש ולרוב פעמים המים בודקים. ונימא דהוה רגלים לדבר להיפך דודאי לא זינתה. וממילא לא יהי' העד נאמן אף לאחר השתי'. וכיון דהעד לא יהי' נאמן ממילא יהי' המים בודקים [ובל"ז י"ל אפי' אם נימא דבכל ענין נאמן העד מ"מ איכא רגלים לדבר כיון שלא היתה מודה ושתתה] רק די"ל דלפי האמת הא כתבו תוס' דהרבה פעמים זכות תולה וא"כ לא הוה רגלים לדבר כלל והוא מילתא דשכיח. וממילא אף לאחר ששתת מ"מ נאמן העד מחמת הרגלים לדבר. וא"כ בס"ד דתוס' דל"א דהרבה פעמים. והי' סברו דהיא רק מיעוטא דמיעוטא. לס"ד זו. בודאי אין ע"א נאמן לאחר השתי' וממילא דהמים בודקים. משא"כ לתי' התוס' דהרבה פעמים זכות תולה באמת ע"א נאמן וממילא דאין המים בודקים:
ובזה ניחא מה דהי' קשה לי על תי' התוס' דכתבו דהרבה פעמים זכות תולה מ"מ הא בודאי לרוב פעמים אין הזכות תולה. וא"כ הא מבואר שם בגמ' בשכנגדו חשוד ופריך הגמ' מי יימר דמשתבע ואף דהיא שבועת אמת ולרוב פעמים בני אדם אינם פורשים משבועת אמת אפ"ה פטור. כיון דליכא ברור דהיא כפירת ממון. וא"כ כ"ש בזה. אבל לפמ"ש ניחא כיון דהרבה פעמים זכות תולה והעד נאמן אז בכל ענין אין המים בודקין. כתבתי לזכרון. ועדיין לא עיינתי היטב]:
ועוד אדבר מעט בענין זה הנה רש"י פי' על הא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו. ואין אדם משים עצמו רשע. היא משום כיון דהוא קרוב לעצמו ממילא פסול להעיד עליו בין לזכות ובין לחוב כמו קרוב. וע"ז י"ל דמשמע דאם הי' קרוב יכול להעד לחוב הי' נאמן על עצמו. ונימא דמ"מ הא לא הוה רק ע"א וע"א אינו נאמן לעשות לחבירו רשע, וצ"ל דהא אם הוא הי' נאמן הי' ב' עדים ע"ז. עד השני. והוא עצמו דהי' ג"כ עד. ומזה מוכח לכאורה דלא כראב"ן הנ"ל דפי' דעד הב' אינו מעיד כלל עליו אם הי' לרצונו או לאונסו. דאל"כ אמאי בלרצונו מצטרף להרגו הא עד הב' אומר שהוא רשע. ולפמ"ש מוכח להיפך. דא"כ למאי הוצרך הגמ' לנקוט אדם קרוב אצל עצמו בל"ז ליכא ג"כ רק ע"א. ועי' בנתיבות סי' ל"א הנ"ל מ"ש בזה דלא כראב"ן. וכן בכתובות גבי אנוסין היינו דאמרי' ג"כ אדם קרוב אצל עצמו. י"ל דאיירי דכל אחד מעיד גם על חבירו וכן משמע מלשון היינו ואם לא הי' קרוב אצל עצמו הי' נאמן גם על חבירו ועל עצמו והי' ב' עדים בדבר. ויש לעיין בזה דהא מבואר שם דגם מיגו לא מהני ואמאי דלא מהימן על עצמו ניחא דעל עצמו ל"מ אף מיגו מ"מ אמאי לא יהי' נאמן על חבירו במיגו לפסול שטר זה. ויש לפלפל בזה הרבה. וכמדומה לי שבס' הפלאה הרגיש בזה:
אך דזה יש לעיין למה לא פי' רש"י וכן התו' למ"ל הך דאאמע"ר ת"ל בל"ז אם יהי' נאמן על עצמו בתורת עדות יהי' מחוייב ג"כ מיתה וע"ז הוא קרוב לעצמו ואינו יכול לחייב עצמו. ובדברי הראב"ן ניחא דהא אף אם יהי' נאמן גם על עצמו. מ"מ לא יהי' מחוייב מיתה אפי' אם לא הי' קרוב אצל עצמו כיון דעד הב' אינו מעיד עליו. אמנם לפמ"ש נראה דלא כראב"ן וכן משמע מפשטא דגמ' ומרשב"א הנ"ל דתי' באופן אחר קו' הראב"ן אמאי לא נקט רבעתי. וא"כ הקו' במ"ע. וגם דע"ז דאאמע"ר יש לעיין לשיטת הסוברים דהא דאין מזימים את העדים אלא בפניהם. היא רק לחייבו מדין הזמה משא"כ לפסול אותם מדמין אף שלא בפניהם. וכתבו הטעם משום דאינו נוגע להם כלל כי לא איכפת להם אם יהי' פסולים להעד או כשירים כמבואר לקמן בסי' ל"ח. וא"כ נימא אף דהוא קרוב אצל עצמו. מ"מ ע"ז שיהי' נפסל לעדות. בזה לא הוה כמעיד על עצמו כלל דאין זה ענין הנוגע לו והראי' דלענין זה מזימים אותם שלא בפניהם. משא"כ אי הוה אמרי' הטעם דאם יהי' נאמן על עצמו בתורת עדות הא יהי' מחוייבים ג"כ מיתה בודאי ע"ז י"ל אדם קרוב לעצמו:
[ועל הא שכתבתי דהא לענין פסלות האדם הוא ענין שאינו נוגע לו כלל מזה ראי' למ"ש לעיל בשם הרשב"א הנ"ל דאאמע"ר אף באופן שלא הי' נפסל דאם נימא דוקא שיהי' נפסל הקו' במ"ע דהא דבר זה אינו נוגע להם כלל. ועדיין צ"ע דהא מ"מ כיון דמזימין אותם שלא בפניהם. ע"כ גם בזה שיהי' רשע הוא דבר שאינו נוגע להם כלל דאל"כ אמאי מקבלין שלא בפניהם וצ"ע]: ולכאורה הי' מקום לישב לדברי רש"י במכות ד' ה' ובזבחים ע"א דכתב דהיכא דמודה פטר לי' מסקילה משום מודה בקנס עי"ש. ולפ"ז תו ל"ק בל"ז הא אינו נאמן שיהי' נהרג על ידו. די"ל דזה אינו לחובתו כלל דאף אם יהי' נאמן גם על עצמו יהי' ג"כ פטור מסקילה מטעם מודה בקנס. אך דזה אינו דהא מבואר בגמ' לקמן בפלוני רבע שורי דהוא עד משום מיגו והשור נהרג. ואמאי נימא ג"כ אף דנאמן מ"מ פטור מטעם מודה בקנס ובאמת זה הוא קו' התוס' שם על רש"י ולקמן אכתוב עוד מזה בעזה"י יהי' התי' שיהי' מ"מ מוכח דזה ליתא:
ועוד יש לעיין בל"ז דהוא קרוב אצל עצמו אף אם הוא כשר להעיד לעצמו בזה ואפי' בתורת עדות. ונימא דמ"מ אם יהי' נאמן אז הוא רשע, ורשע פסול להעיד. כמו דפריך הגמ' ביבמות גבי הרגתיו נימא דהוא רשע ופסול להעד ותי' הגמ' דפ"ד. וא"כ גם בזה דהא אי אפשר להאמין לו להעיד על עצמו בתורת עדות. דממנ"פ אם נאמין לו הוא פסול להעד דה"ל רשע. וכן בכתובות הנ"ל דאמרי' בגמ' אאמע"ר. ופי' ג"כ רש"י דאדם קרוב לעצמו ופסול להעיד. ובל"ז אם יהי' נאמן על עצמו כמו לגבי אחרים מ"מ הא הוה לי' רשע ופסול לעדות. וי"ל ג"כ במה שכתבתי, אמאי לא יהי' נאמן במיגו על חבירו. ואף די"ל ממנ"פ אם כל אחד יהי' נאמן על חבירו. ממילא גם חבירו נאמן עליו וא"כ ה"ל רשע ופסול להעד. אבל ליתא דאם נימא דיהי' נאמן במיגו. אף אם באמת ה"ל רשע מה בכך מ"מ יהי' נאמן על חבירו במיגו וצ"ע בכל זה:
והנה בהא דאמרי' אאמע"ר. ולא אמרי' כמו דאמרי' בכל מקום הודאת בע"ד כק' עדים דמי. ונאמן במה שאמר לחובתו אף יותר מק' עדים. ואף דהוא קרוב אצל עצמו ואינו בגדר עדות אפ"ה נאמן ואפי' יותר מק' עדים. וא"כ גם בזה נימא כיון דמעיד דהוא רשע והוא לחובתו יהי' נאמן כמו ב' עדים היא דגם היכא דמהני הודאת בע"ד היא רק במקום שאינו נוגע הודאתו רק לעצמו. משא"כ היכא דבהודאתו חב לאחרינא אינו נאמן ואפי' להצטרף עם אחר אינו נאמן בתורת עדות כמבואר לקמן בסי' ל"ז. וה"ה גם בזה כיון דבמה שאמר פלוני רבעני הוא נוגע גם לאחר להרובע. והיכא דחב לאחר גם בממון אינו נאמן דבתורת עדות אינו נאמן. רק משום הודאת בע"ד. ועי' בנתיבות לקמן ריש סי' ל"ז:
ובזה יובן היטב דברי התוס' יבמות כ"ה ע"ב ד"ה אאמע"ר דכתבו היינו שפסול עצמו. אבל נאמן לומר גבי אכלתי חלב מזיד הייתי. ולא כתבו כלל חילוק זה בעשה תשובה. והוא מטעם זה. דהתם גבי אכלתי חלב אינו נוגע הענין כלל לאחרים רק לגבי עצמו. וע"ז אם אמר מזיד הייתי ודאי נאמן. ואדרבא אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. ונאמן אפי' יותר מהעדים במה שהוא מעיד לחובתו דהוא רשע דהי' אוכל במזיד. משא"כ במקום דהוא נוגע גם לאחרים אינו נאמן להשים עצמו רשע. כיון דהוא לחוב לו והוא קרוב לעצמו. ולא הוה עד כלל כמ"ש רש"י דקרוב פסול בין לזכות, ובין לחוב. והא דהתוס' בכריתות נקט עשיתי תשובה. היא דאי אמרינן הטעם דפטור משום מיגו. והא ל"ש מיגו דאאמע"ר. וע"ז פי' דאין זה טענה גרוע כיון דעשה תשו' ואומר כן שלא יביא חולין לעזרה כנ"ל נכון:
[ובזה י"ל קצת דברי רש"י במכות ד' ה' ובריש פ' כל הזבחים דכתב דאם מודה פטור מטעם מודה בקנס ומקשי תוס' דא"כ בפלוני רבע שורי אמאי השור נסקל יהי' ג"כ פטור משום מודה בקנס די"ל דהנה הא דאמרי' בכ"מ מודה בקנס הוא פטור היא מטעם זה דאשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו. ואף היכא דהודה בעצמו נימא ג"כ הודאת בע"ד כק' עדים דמי. ובודאי הדבר בעצמותו הוא אמת אפ"ה אמרינן בקנס דבעי' עדים דוקא וכ"ז דליכא עדים בהודאתו לא מחייב אף דמ"מ ידעי' דהיא אמת אפ"ה פטור משום מודה בקנס. ומשו"ה היכא דבאו עדים אח"כ. היא פלוגתא בב"ק ע"ה ע"א אי חייב. מ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים היא חייב. י"ל הטעם דדוקא היכא דיהי' חייב מצד הודאתו בזה הוא פטור דגילה לן הקרא דאשר ירשיעון דדוקא מחמת עדים הוא חייב משא"כ היכא דבאו עדים אח"כ לא מחוייב מחמת הודאתו רק מחמת העדים. ומ"ד דס"ל דגם בזה הוא פטור היא מקרא אחר. כמבואר שם ולפ"ז דס"ל לרש"י דגם לענין מיתה דגילה לן הכתוב דבעינן עדים דוקא. ובהודאתו פטור, ואמאי לא נימא ג"כ הודאת בע"ד כק' עדים. ויהי' חייב בהודאתו. ע"כ הטעם דפטור בהודאתו דבעי' עדים דוקא. משא"כ אם הוא מודה. ע"ז אינו מחוייב מחמת עדים רק מחמת הודאתו הוא פטור משום, מודה בקנס. משא"כ היכא דבאו עדים אח"כ בזה ליכא לן קרא לכ"ע חייב משום העדים [ועי' ביבמות דכתב רש"י והא דלא אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים משום דלא אמרי' כן רק בממון ולא בקנס עי"ש נראה הא דאמרי' מודה בקנס פטור לא דנפטר ע"י הודאתו רק דאינו נאמן לחייב עצמו. וי"ל דבתורת עד נאמן גם הבע"ד היכא דה"ל עד בדבר. וי"ל בהא דאם באו אח"כ עדים חייב וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי]. ובזה מיושב קו' התוס' על רש"י שם דמקשי' כל רוצח יפטר עצמו דהא אם יבואו אח"כ עדים יהיה חייב מחמת העדים. ורש"י לא בא לישב שם רק הא דאמרי' דאכתי גברא לאו בר קטלא היא. ואמאי נהי דב"ד לא הי' יכולים לחייבו אז הוא משום דהם לא ידעו בל"ז אם הרג את הנפש. משא"כ בזה היכא דבאמת הרג דבאו עדים אח"כ נימא דנתגלה אח"כ דהי' מחוייב אז מיתה. ע"ז כתב רש"י דהא אף אם הוא מודה אפ"ה פטור משום מודה בקנס. ואמאי דהא מ"מ ידעינן דהוא מחויב מיתה דהא הודאת בע"ד לחובתו היא כק' עדים. וע"כ דגזירת הכתוב היא דבעי' דוקא עדים לחייבו ומחמת הודאתו פטור. וא"כ אף דבאו עדים אח"כ לא נתחייב מיתה רק משעה דבאו העדים ולא למפרע. והתוס' כתבו שם דדילמא יכחישו העדים את עצמם. זה ס"ל לרש"י לדוחק וגם דהא באמת דלא הכחישו את עצמם נימא דנתגלה למפרע דהי' אז בר חיובא. לזה פי' רש"י דכ"ז שלא באו עדים לא נתחייב כלל אף אם באמת הרגו. ולפ"ז י"ל דמשו"ה כתב רש"י גם בנרבע על פי הבעלים דפטור ג"כ והשור אינו נסקל היא דהא ליכא עדים בדבר, רק שיהי' מחוייב מחמת הודאת בע"ד כק' עדים ע"ז שפיר אמרי' דמחמת הודאתו פטור משום מודה בקנס. משא"כ בפלוני רבע שורי דמצטרף עם אחר והוה כאלו הם ב' עדים בזה לא אמרי' מודה בקנס פטור. דמודה בקנס אינו פטור רק היכא דאינו מחוייב רק מחמת הודאתו. משא"כ היכא דהוא מחוייב מחמת עדים בזה לא פטור. וגם דאפשר עוד לומר דאף אי מודה בקנס פטור אפי' היכא דבאו עדים אח"כ. היא משום דמתחילה הי' פטור, כיון דגזירת הכתוב היא בקנס בעינן עדים דוקא. משו"ה אפי' אם באו עדים אח"כ פטור ג"כ. משא"כ בזה מיד דהוא מעיד עם אחר והוא עד בדבר אז אינו מחוייב מחמת הודאת בע"ד רק מחמת עדים. וע"ז לא פטור משום מודה בקנס:
ובזה י"ל קו' האו"ת בסי' ל"ז ס"ק כ"א שהקשה מהא דפריך הגמ' בקידושין ס"ה מהא דאמרי' נרבע שורי ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים. אי דמודה לו היינו ע"פ הבעלים. ואמאי לא פריך הגמ' אי דהודה לו גם השור יסקל. וזה אינו קו' כ"כ כמ"ש רש"י בסוגי' דפ"ד דהוא דוקא היכא דמעיד על הרובע מי הוא והתם איירי דאין אנו דנין על הרובע. ויותר ה"ל להקשות על רש"י בסוגי' דתי' בחד תי' הא דקתני ע"פ הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט. היא היכא דליכא אחר עמו עי"ש. הא הגמ' מוקי לה בקידושין דאיירי בשתק ומשום שתיקה כהודאה כמבואר שם בתוס'. וכן רש"י ס"ל כן. וא"כ עדיין יהי' קשה ע"פ ע"א אמאי יהי' מותר להדיוט כיון דאיירי בשתק ושתיקה כהודאה ה"ל שני עדים. אבל בזה לק"מ נהי דשתיקה כהודאה. מ"מ ליכא ב' עדים. דהא הבעלים לא מעידים בתורת עדות. ולענין עדות בעינן דו"ח דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובעי' דו"ח כמו דנ"פ. והבעלים כיון דשתקו ליכא דו"ח. וממילא לא הוה עד. רק דיהי' חייב מכח הודאת [בע"ד[(עדים). וע"ז בעינן עדים דוקא כמ"ש. וגם בס"ד דאיירי במודה. י"ל דמודה רק לדברי העד. אבל מ"מ אינו מעיד בתורת עדות לענין דו"ח. וכדומה. גם י"ל לפי האמת אף דשתק מ"מ לא הוה רק רגלים לדבר ואין כאן מקומו]:
ובעיקר קו' התוס' דמקשים הא דאמרי' באכלתי חלב מזיד הייתי הא אאמע"ר. נ"ל לישב דהא מבואר בסעיף ה' דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי. ובודאי הדין כן בכל אסורים אם מעידים עליו דעשה איסור אינו נאמן לומר דהי' בשוגג. ועי' בנתיבות שם ס"ק י"ב. ולעיל בריש סי' ל"א הנ"ל. וא"כ אם ב' עדים מעידים עליו דאכל חלב. והוא אומר דהי' שוגג ומביא קרבן. בזה נראה אף דנאמן לגבי עצמו להביא קרבן. מ"מ פסול הוא להעד. משום דדוקא בדבר הנוגע רק לו בזה נאמין לו דהי' שוגג ולא ידע דהיא חלב. ורוצה להביא קרבן לכפרה. משא"כ לעדות בודאי הוא פסול. והא דאמרי' באמרו שנים אכלת חלב דצריך להביא קרבן אף דזה אמרי' בודאי דהי' מזיד מ"מ כיון דלדבריו דאמר דלא אכל אינו מזיד וחייב הוא בקרבן. ונאמן על עצמו. מ"מ יהי' הטעם שיהי' מיושב קו' התוס' דאף דאאמע"ר מ"מ היכא דידעינן דהוא רשע כתבו תוס' מכות ד' ו' הנ"ל דאדם משים עצמו רשע והכא הא ידעינן דהוא רשע. דכיון דאיכא עדים דאכל חלב הא לגבי כל העולם יחזיקו אותו לרשע ופסול הוא לעדות כנ"ל נכון. והתוס' דמקשי' אפשר משום דס"ל כמ"ש יבמות ר"פ האשה דאפי' אם העדים מעידים ע"ז גופו דהי' שוגג אפ"ה נאמן לומר מזיד הייתי דדבר זה לא יכולים העדים לידע בבירר. וא"כ בזה אם יהי' הוא מודה לדברי העדים לא יחזיקו העולם לרשע משא"כ באומר מזיד הייתי יחזיקו העולם לרשע. משא"כ היכא דהעדים מעידים סתם ע"ז ל"ש אאמע"ר כמ"ש דהא גם עכשיו הוא רשע:
ובזה י"ל קו' המרש"א ריש מכות שהקשה על התוס' דמקשי' האיך יכולים לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי והקשה המרש"א הא בזה ל"ש תי' התוס' כתובות דלא יביא חולין לעזרה וא"כ אאמע"ר עי"ש. אבל בזה י"ל דהא התוס' תי' באמת שם דאיירי דעדים מעידים עליו דהי' שוגג עי"ש וצ"ל דבזה שפיר ידעו העדים היטב [ובמק"א כתבתי דא"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים יהי' קו' התוס' במ"ע דל"ש תי'] וא"כ בקו' התוס' סברו דאיידי דהעדים לא ידעו דהי' שוגג רק דלא התרו בי'. ויכול להיות דהי' שוגג וחייב גלות כמו לגבי חלב דמחוייב חטאת. דגלות היא ג"כ נוגע רק לו לכפרה. אמנם ע"מ לעדות בודאי נפסל ג"כ. ואמרי' דודאי הי' במזיד. ותו ל"ש אאמע"ר דהא בלא דבריו ידעינן ג"כ דהי' במזיד והוא רשע: