אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער י פרק ג

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער י פרק ג

ספר משכן העדות שער י פרק ב

ועתה אבוא לישב גם שאר הקו' שהקשה הנוב"י על הרשב"א. הנה הנוב"י הקשה עוד על הרשב"א דהא גם בפלוני בא על אשתי לדברי הרשב"א לא שייך ג"כ פ"ד דאם אתה גייז אשתי לא נשאר שום עדות. דדילמא בא על חייבי כריתות או לאווי' ואין לומר דפ"ד ולומר דבא עלי' באונס דגם בזה אינו נאמן אצלה לפסלה מן הכהונה אחר מותו. אע"כ דגם זה פלגינן רק הכונה ואמרי' דבא על א"א אבל לא על אשתו דלגבי דידה לא נאמן כלל אף באונס לפסלה מן התרומה ומן הכהונה. וממילא דגם בבאתי יש לחלק ג"כ הכונה עי"ש בנוב"י. ולענ"ד צ"ע בזה חדא דאם יהי' מוכח מזה דלא כהרשב"א יהי' קשה מאי פריך הגמ' על רבא מאי קמ"ל פ"ד היינו הך דילמא בא רבא להשמעינן דגם בזה דל"ל פ"ד רק הכונה אפ"ה אמרי' פ"ד כי זה היא חידוש גדול דהא הרשב"א חולק באמת ע"ז. וזה י"ל די"ל קו' הגמ' היא מאי קמ"ל ול"ל דקמ"ל דגם בזה אמרי' פ"ד והיא הכונה דזה לא מוכח מפלוני רבעני א"כ יהי' קשה לאיזה ענין נקט פלוני בא על אשתי יותר ה"ל לנקוט באתי על אשת פלוני. כיון דבמה דנקט פלוני בא על אשתי יש לטעות ולומר דגם בזה שייך פ"ד והיא לומר דבא עלי' באונס ואי דעדיין מעיד עלי' לפסלה מן הכהונה י"ל כמ"ש הנוב"י דע"ז הוא נאמן משום דבידו לגרשה. ולזה יותר ה"ל לנקוט באתי דבזה אין לטעות כלל. וע"ז תי' הגמ' דהו"א אדם קרוב אצל עצמו אמרי'. והיא דעל עצמו קרוב כ"כ דלא אמרי' מיגו כפי' רש"י וזה לא קאי על פלוני רבעני דבזה הוה אמרי' אדם קרוב אצל עצמו כמ"ש דהא בזה בל"ז לש"ל שיהי' נאמן גם על עצמו משום מיגו דהא ל"ש בזה להאמין אותו על עצמו כיון דלדבריו רשע הוא ופסול להעיד. ולזה י"ל דזה קאי אילו הוה נקט באתי הוה אמרי' אף דגם בזה שייך ג"כ מיגו להאמין גם על עצמו. ואין לומר דהוא רשע ופסול להעיד דהא לרבא דבעי' רשע דחמס דוקא י"ל בא על הערוה כשר הוא להעיד כנ"ל וא"כ גם בבאתי י"ל מיגו. וע"ז קאמר דהו"א דאצל עצמו הוא קרוב כ"כ דגם מיגו לא אמרי' וכדברי הש"מ שהביא הנוב"י דעל עצמו אינו מכוין בשום עדות. אבל אצל אשתו הו"א דאמרינן מיגו לזה נקט פלוני בא על אשתי ומזה מוכח תרווייהו דפלגינן הכונה וגם באשתו לא אמרי' מיגו. אמנם דאין זה קו' כ"כ על הרשב"א כמ"ש הנוב"י שם וכמ"ש כיון דע"כ צריך לגרשה משום שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא. ממילא תהי' נאסרה לכהן. ואדרבא מפשטות דברי הגמ' מהא דפריך מאי קמ"ל פ"ד היינו הך משמע דמזה לא מוכח שלא כהרשב"א. דאל"כ מאי פריך הגמ' כמ"ש. וי"ל ג"כ לשיטת הרשב"א מה שהקשיתי בפ' הקדום למה לא נקט רבא פלוני בא על אחותי להשמעינן דאפי' באחותי דלא הוה קרוב כ"כ כמו לאשתו אפ"ה לא אמרי' מיגו משום די"ל דבאמת חולק הרשב"א על דברי התוס' וס"ל דבפלוני בא על אחותי לא אמרי' פ"ד וכמ"ש בפ' הקדום. כיון דבזה אם אתה גייז תיבת לאחותי לא נשאר שום עדות דדילמא בא על חייבי כריתות וכדברי הנוב"י ואין לומר דפ"ד לומר דהי' באונס כיון דנפ"מ לכהונה לפוסלה אחר מיתת בעלה ובזה לש"ל דנאמן משום דבידו או משום דשווי' אנפשי' ח"ד דהא בזה באמת לא נאסרה על הבעל, וכיון דבזה לש"ל פ"ד ממילא דאינו נאמן גם על האחר. ולזה נקט דוקא פלוני בא על אשתי. דבזה י"ל פ"ד דהי' באונס ולכהונה נאמן משום בידו וכנ"ל [ועדיין יש לעיין דה"ל לנקוט פלוני רבע אחי דבזה י"ל פ"ד ויהי' שמעינן דגם גבי קרוב לא אמרי' ג"כ מיגו] ואין זה תימא דנימא דהרשב"א חולק על דברי התוס' בפלוני בא על אחותי דהא גם הראב"ד חולק על דברי התוס':

עוד הביא הנוב"י ראי' נגד דברי הרשב"א מסנהדרין כ"ה וחד אמר לדידי אוזפן בריבית דמסקינן התם דפ"ד. והרשב"א כתב ע"ז דאף בזה י"ל פ"ד ושבקינן במה דאמר לדידי כיון דבמה דאמר אוזיף בריבית הוה עדות גמור לפסול אותו עי"ש והנוב"י דחה זה דאם לא פירש למי אין זה עדות דילמא לגוי הלוה דלא נפסל בזה עי"ש אמנם אין זה קו' כיון דהוא בא לפסול אותו גם באמר הלוה בריבית סתם ולא פירש למי נפסל ג"כ ואמרי' מסתמא הלוה לישראל דבאם הלוה לגוי הא לא נפסל בזה. ועי' במ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין בר"פ ה"ב על הא דמכירים אתם אותו התריתם בו דאם לא העידו דהי' התראה או דהרג לישראל חייב ג"כ מיתה דאמרי' כיון דהוא בא לחייבו מיתה מסתמא הי' התראה וידע דהרג לישראל. רק דאם בודקים אותו ואמר דהרג לעכו"ם בזה אינו נהרג וכ"כ הר"ן בהא דבודקים אותו האיך אתה יודע שפלוני חייב לזה דאף אם לא בדקו אותו כלל מחוייב ג"כ כיון דהוא מעיד שחייב לו אמרי' מסתמא הי' באופן שהוא חייב לו. ה"ה בזה גם אם לא העיד למי הלוה רק בא לב"ד להעיד עליו שהוא פסול לעדות מחמת דהלוה בריבית ולא פי' למי הוה עדות לפוסלו ואמרי' מסתמא הי' באופן שנפסל על ידו. וראי' לזה מהא דאמרי' שם חד אמר קמאי דידי אוזיף בריבית ולדברי הנוב"י עיקר העדות חסר דה"ל לומר קמאי דידי הלוה לישראל בריבית. אע"כ דבאמת ל"צ לפרש דהי' לישראל דוקא ומסתמא אמרי' דהי' באופן דנפסל [ובזה יש לישב ג"כ קו' הנוב"י מפלוני בא על אשתי די"ל כיון דהוא בא לב"ד לחייב לפלוני מיתה ומעיד על ההתראה שהתרו אותו למיתה ואמר פלוני בא מסתמא בא לחייבו מיתת ב"ד דאל"כ ל"ש התראה למיתה ודוקא באומר באתי על אשת פלוני דבזה אי שבקינן תיבת באתי לא נשאר שום עדות:

ומ"ש הנוב"י דלגי' דידן אוזפן בריבית שפירושו של אוזפן גם בלתי תיבת לדידי היא ג"כ שהלוה לו ממילא דבזה ל"ש שום עדות בלעדי התיבה אוזפן עי"ש ולענ"ד אף לגי' זו י"ל דפ"ד חדא דהא הרשב"א כתב דל"ל דגבי באתי דהי' באונס נפשות כיון דעבר על קידוש השם כיון דגבי עריות הדין היא דיהרג ואל יעבור ולפ"ז י"ל גבי אוזפן בריבית דהלוה בריבית דהי' צריך למעות להציל נפשות ממיתה דאיסור דריבית הותר לו לגמרי באונס נפשות. גם הא הרשב"א כתב על הא דהרגתי דפ"ד לומר דהי' בשוגג. וכתב שם הנוב"י וכן האו"ת דדוקא בבאתי דמעיד על ההתראה ל"ל דהי' באונס. משא"כ היכא דלא הי' התראה פ"ד דהי' בשוגג דהי' סבר דהיא אשתו וכדומה. ה"ה בזה אפשר לומר דהי' בשוגג דהי' סבר שהוא אינו ישראל או דהי' סבר דמותר ליתן ריבית. וכמו שאכתוב עוד לקמן. והרשב"א מתרץ כן לגירסא שלו דהי' לדידי אוזיף בזה שייך בפשיטות לומר פ"ד. משא"כ להגי' דאוזפן בריבית שפיר י"ל פ"ד דהי' באונס ובשוגג:

ובזה הי' מקום לכאורה לישב דברי המרדכי דכתב בהא לדידי אוזפן בריבית דצ"ל דאיירי דלא שקיל מידי דאל"כ הוא נוגע בעדות. והנהו דלא ס"ל כהמרדכי היא כמבואר בש"ך בסי' ל"ד ס"ק... כיון דאמרי' פ"ד ואמרי' דלא הלוה לו רק לאחר ממילא דלא הוה נוגע בעדות כיון דידע שהב"ד לא יאמינו בדבריו במה שמעיד על עצמו. אבל בזה י"ל דגם המרדכי ס"ל בזה כהרשב"א דבעינן דוקא שנוכל לפלג דיבורו דוקא. וא"כ בהמרדכי דגרס אוזפין בריבית כמבואר שם ע"כ ל"ל דהלוה לאחר. רק ע"כ צ"ל דהלוה לו רק דהי' באונס או בשוגג. וממילא בזה הוא נוגע כיון דעכ"פ מעיד על עצמו דנתן לו הריבית. והב"ד יקבל עדותו גם במה דמעיד על עצמו. ולזה הוצרך לומר דאיירי דלא שקיל מידי והסמ"ע בס"ק... כתב דהרמב"ם חולק על דינו דהמרדכי. וכונתו דאם הי' ס"ל כהמרדכי הי' מפרש דדוקא בלא שקיל מידי פ"ד אבל לפמ"ש י"ל דהרמב"ם נקט בלשונו הלוה לי בריבית. וי"ל דגם בגמ' הי' גרס לדידי אוזיף בריבית. ובזה י"ל פ"ד דלא הלוה לו כלל רק לאחר. וממילא דלא הוה נוגע בעדות כלל. והמרדכי לא כתב רק לגרסתו דגרס אוזפן בריבית. אלא דבאמת זה אינו דהא בלא"ה צריכים להבין לאותן דחולקים על המרדכי וס"ל דעובדא דבר בניתוס איירי דשקיל מיני' הריבית לכאור' קשה הא דפריך, הגמ' שם על הא דפסל רבא לבר בניתום הא רבא הוא דקאמר לוה בריבית פסול לעדות. ומשמע דבאם לוה בריבית הי' כשר לעדות לא הי' קשה לרבא. ות"ל אף אם לוה בריבית כשר לעדות מ"מ יהי' פסול מחמת נגיעה כיון דהוא מעיד עליו דהלוה לו בריבית וצריך להחזיר לו הריבית וה"ל נוגע ואם גם דבאמת ל"ק כמ"ש כיון דפ"ד וה"ל כאלו העיד דהלוה לאחר מ"מ הא בס"ד דגמ' דלא פ"ד הקו' במ"ע יהי' פסול מחמת נוגע. ולזה י"ל דגם בלא פ"ד אין לפסול אותו משום נוגע. והוא דאף אם לא אמרי' פ"ד מ"מ על מה דמעיד על עצמו אינו נאמן דעל זה ה"ל כבע"ד. רק במקום דאינו משים עצמו רשע אמרי' דנאמן בעדות זה על חבירו. אבל מ"מ אינו נאמן על עצמו. רק היכא דהוא רשע ופסול לעדות אמרי' כמ"ש דאין להאמינו בעדות זה על חבירו כיון דלדבריו הוא רשע ופסול לעדות. ולזה לא פריך הגמ' לרבא רק הא לוה בריבית פסול לעדות ת"ל אף אם אינו פסול לעדות מ"מ נימא אין אדם נאמן על עצמו דעשה איסור אף דלא נפסל על ידו דמ"מ זה היא לחובתו דעשה איסור רק דהיא כמ"ש דאמרי' אם גם דאינו נאמן על עצמו מ"מ הוא נאמן על חבירו. וקו' הגמ' אינו אלא דהא אי אפשר להאמינו על חבירו דהא לדבריו הוא רשע ופסול להעיד. ולפ"ז אם לא הי' רשע ופסול להעיד לא הי' פסול מחמת נוגע כיון דגם בס"ד דגמ' אין אנו מאמינים לו על עצמו. רק דהוה מאמינן לו על האחר וכיון דאין מאמינן לו בעדות זה על עצמו. ממילא לא הוה נוגע כלל וכשר הוא להעיד. וממילא דגם אי אמרי' פ"ד והי' בשוגג או באונס מ"מ לא נפסל משום נוגע כמו בס"ד דגמ' דלא פ"ד כלל ואפ"ה לא הי' נפסל משום נוגע רק משום דהוא רשע ופסול להעיד: ובזה י"ל גם קו' הנ"ל של הנוב"י מהא דפלוני בא על אשתי דגם בזה לדברי הרשב"א ל"ש פ"ד דאם אתה גייז תיבת אשתי לא נשאר שום עדות. משום די"ל דדוקא בבאתי על אשת פלוני בזה ס"ל להרשב"א דא"א לומר פ"ד כיון דע"כ הי' לרצונו ופסול הוא להעד. וא"כ אם גם דלא נאמין לו על עצמו מ"מ לא נוכל להאמין לו עלי' כיון דלדבריו הוא רשע ופסול להעד או כמ"ש דאפי' במקום דלא נפסל להעד אמרי' ג"כ אאמע"ר אמרי' כיון דלדבריו מעיד על עצמו דהוא רשע וזה אי אפשר להאמין זאת בתורת עדות. משא"כ בפלוני בא על אשתי אפי' אם נימא דבזה ליכא למימר פ"ד אפ"ה נאמן בעדות זה על חבירו ואינו נאמן עלי' כמו לר"י. דבזה ל"ש כיון דלדבריו הוא רשע ופסול להעיד. דהא אף אם האמת כדבריו מ"מ לא הוה רשע, רק דהוא פסול בעדות זה להעיד עלי'. וכיון דאין אנו מאמינן לו בעדות זה להעיד עלי' כשר הוא להעיד עלי' כמו בס"ד דגמ' בסנהדרין דאם הי' לוה בריבית כשר לעדות היינו מאמינן לו ולא נחשב לנוגע כיון דאין אנו מאמינן לו על עצמו. כ"כ בזה כיון דאין אנו מאמינן לו בעדות זה על אשתו נאמן הוא להעד על האחר שבא עלי' בלא פ"ד. אלא דזה אינו דהא בגמ' דסנהדרין ד' ט' דפריך הגמ' על הא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להרגו אבל לא להרגה. ופריך הגמ' מאי קמ"ל פ"ד היינו הך. מבואר דגם בפלוני בא על אשתי אינו נאמן אלא משום פ"ד. ובאמת לר"י דס"ל דלא אמרי' פ"ד. גם בפלוני בא על אשתי לא אמרי' ג"כ פ"ד ואינו נאמן עלי' ג"כ. ומבואר דלא כמ"ש:

ומזה יש להביא ראי' למ"ש בפ"א דהא דאמרי' פ"ד ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. הוא כיון דאנו מחלקין עדות זה לשני עדות דהוא באומר פלוני רבעני לרצוני אמרי' מה דאמר פלוני רבעני היא עדות אחת על הנרבע לחייב אותו. ובמה דאמר לרצוני היא עדות בפני עצמו על הנרבע ובשני עדות לשני בני אדם לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ דהא מעדות זה שמקיימין לא נתבטל כלום. והא תינח היכא דמחלקין העדות לשני עדות. משא"כ אם נימא דלא אמרי' כלל פ"ד רק דאנו מקיימין את העדות לדון את הרחוק ולא את הקרוב. אבל גם על הרחוק אנו מקיימין מה שמעיד על הקרוב בזה אמרי' שפיר עדות שבטלה מקצתה ב"כ. כיון דאין אנו מקיימין את העדות במה דמעיד על הקרוב. רק היכא דמעיד על עצמו לא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ כמ"ש הראב"ד דעל עצמו אינו בגדר עד וה"ל מעושי דבר ולזה לא נתבטל העדות משום עדות שבטלה מקצתה. ולזה ס"ל לר"י באומר פלוני רבעני לרצונו אם לא הי' פסול לעדות הוה מקיימינן עדותו על הרחוק ולא על עצמו ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה. משום דעל מה דמעיד על עצמו אינו בגדר עדות. משא"כ באומר פלוני בא על אשתי בזה לרבא אמרי' דגם זה מחלקינן לשני עדות. ומה דמעיד פלוני בא על אשתי היא עדות לחייב הבועל ומה דמעיד לרצונה היא עדות על אשתו לחייבה. ועל אשתו הוא בגדר עד ואמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ. רק לרבא דס"ל פ"ד והוה זה שני עדות לשני בני אדם ולזה לא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ כיון דמהעדות על הבועל לא נתבטל כלום. משא"כ לר"י דלא ס"ל פ"ד ולזה לא נוכל לקיים את העדות לגבי הבועל ולא לגבי אשתו משום דבזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ כיון דע"כ צריכים אנו לקיים כל מה שהעיד לחייב הבועל. ולזה הוצרך רבא להא דגם גבי פלוני בא על אשתי אמרי' פ"ד. ובאמת צריך לומר דלא כהראב"ד דס"ל אשתו כגופו רק דגם על אשתו הוא בגדר עד. או כמ"ש דהא דאמרי' אשתו כגופו היא משום דכל זמן שהיא אשתו. מה דשייך לאשתו ה"ל כגופו. משא"כ בזה דצריך לגרשה משום שווי' אנפשי' ח"ד תו לא הוה אשתו כגופו. וגם יהי' מוכח דבזה אמרי' פ"ד לענין זה דלא נקטינן מה דמעיד לרצונה לעדות אצלה וכמ"ש דלא כהנוב"י:

וי"ל עוד בדברי הרשב"א דטעמא היא דהיכא דא"א לפלג הדיבור בזה לא אמרי' פ"ד דהיינו דמחלקינן הכונה לשנים משום דדוקא היכא דאפשר לחלק הדיבור כמו בפלוני רבעני לרצוני דבזה אמרי' דמה דהעיד פלוני רבעני זה חשיב עדות. ומה דמעיד לרצוני ל"ח עדות כלל. בזה אמרי' שפיר פ"ד ולא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ כמ"ש בפ"א כיון דהיא שני עדות לשני בני אדם. משא"כ באומר באתי על אשת פלוני דבזה א"א לחלק התיבת באתי רק דנוכל לפלג הכונה מתיבת באתי ולומר דהעדות שיצא מתיבת באתי על האשה את זה נקטינן לעדות. אבל לא העדות שיצא ממנו על עצמו בזה לא אמרי' פ"ד. משום דבזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. דתיבת באתי לא נוכל לנקוט לעדות כיון דאם ננקוט זה לעדות ולא נוכל לקיים כל העדות היוצא מזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ודוקא היכא דאפשר לחלק הדבר לשנים בזה אמרי' דעדות זה שנקטינן נתקיים הכל ומה שהעיד בהתיבה האחרת על עצמו או על קרובו היא עדות בפני עצמו משא"כ בזה כיון דא"א לחלק הדבר לשני עדות לא נוכל לקבל הדיבור עדות על האחר ולא על הקרוב משום עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ומ"ש הראב"ד דהיכא דמעיד על עצמו ל"ח עדות משום דהוא מעושי דבר ולא ממקיימי הדבר אפשר לומר דהרשב"א לא ס"ל כן רק פי' בתי' הגמ' ממקיימי כמו שפי' הרבה מהראשונים באותן שבא לב"ד דוקא ולא במי שאינו בא לב"ד ועימש"ל בשער... ועוד י"ל כמ"ש בפ"א דהרשב"א ס"ל דענין דעדות שבטלה מקצתה ב"כ אין לו ענין להא דנמצא קו"פ וראי' לזה מר' יוסי דס"ל דבד"מ לא אמרי' כלל נמצא קו"פ עדותן בטילה ואפ"ה ס"ל בב"ק בסוגי' דעד זומם דאמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. וע"כ דיותר אמרי' עדות שבטלה מקצתה מנמצא קו"פ. ממילא כ"כ י"ל דגם בבעל דבר דל"א גבו נמצא קו"פ לבטל אפ"ה אמרי' גבו עדות שבטלה מקצתה ב"כ ולפ"ז עיקר טעמו דהרשב"א דלא אמרי' פלגינן הכונה משום דבזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ ואף דבאומר באתי מה דמעיד על עצמו ה"ל בע"ד אפ"ה אמרי' גבו עדות שבטלה מקצתה:

ובזה י"ל דברי הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ב בהודה החשוד דכתב דפ"ד ולא מחלק באומר באתי לא פ"ד. וכן מקו' החכ"צ עפמ"ש האחרונים ומבואר היטב בתשו' דרע"א בסי' קכ"ד דכתב שם בעד המעיד להתיר אשה להנשא ומעיד דמת מכבר הא דלא נימא בזה דלא פ"ד וכיון דאינו נאמן על לשעבר אינו נאמן על להבא ג"כ. הוא דהענין דלא אמרי' פ"ד היא מהטעם דזה היא בכלל עדות שבטלה מקצתה ב"כ. וכיון דבעדות שמת בעלה כל הקרובים נאמנים. וממילא דלא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ ואמרי' פ"ד עי"ש והנה בעד הטומאה מבואר בהדי' בתוס' סוטה ד' ל"א ע"ב בד"ה הא חד וחד וז"ל ותי' בירושלמי וכו' ומסיק נמי התם דבעידי טומאה לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ מפני שרגלים לדבר עכ"ל וכיון דלא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ממילא גם באומר באתי אמרי' פ"ד והיינו דפלגינן הכונה היוצא מדבריו. והעדות היוצא מדבריו לאוסרה על בעלה ע"ז הוא נאמן ומה דמעיד על עצמו אינו נאמן ואי משום דבזה כיון דא"א לחלק הדיבור נימא עדות שב"מ ב"כ זה אינו דהא בעד סוטה לא אמרי' עדות שב"מ ב"כ. וניחא ג"כ הא דהעמיד הרשב"א דבריו על ענין שאמר שמעו מפי עוף פורח שנטמאת לא תשתה אם הודה החשוד עי"ש די"ל כיון דבכל מקום דבעי' עדות דוקא אף במקום דקרובים נאמנים אפ"ה אמרי' עדות שבטלה מקצתה כמבואר בתשו' שם וכאשר אדבר עוד מזה בעזה"י. ולכן אי הוה בעי' בעד הטומאה דוקא שיהי' נאמן בתורת עדות דוקא הוה אמרי' ג"כ עדות שב"מ ב"כ. וממילא דלא הוה אמרי' בזה פ"ד בכל ענין אף אם אומר אשתך זינתה עמי כיון דבזה ע"כ צריכים לנקוט גם מה דמעיד עמי לעדות לאסרה על בעלה כקו' החכ"צ כיון דצריך להעיד דוקא על אותו שנסתרה עמו. וכיון דצריכים לנקוט גם את זה לעדות. ממילא אמרי' כיון דלא נוכל לדון אותו ע"פ עדותו כיון דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן להשים עצמו רשע. ממילא דנתבטל גם מה דיוצא מעדותו להעיד עלי' מכח עדות שב"מ ב"כ. אבל כיון דגם בשמע מעוף הפורח לא תשתה ג"כ וע"כ משום דבזה ל"ח עדות. וממילא דלא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ולכן פ"ד:

ומיושב בזה ג"כ הא דהביא הנוב"י ראי' מפי' המשניות בסוף נדרים דכתב באומרת טמאה אני לך ברצון אמרי' ג"כ פ"ד דהיינו הכונה עי"ש משום דבזה לא הוה הנאמנות בתורת עדות רק משום הודאת בע"ד ול"ש בזה עדות שב"מ ב"כ ולכן אמרי' בזה פ"ד דהיינו הכונה והרשב"א לא נקט דבריו רק באופן דבעי' שיהי' נאמן בתור' עדות ואמרי' בזה עדות שב"מ. והנה בתשו' דרע"א בסי' הנ"ל כתב לדחות סברא זו דהיכא דקרובים נאמנים לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה וכן עדות שב"מ ב"כ מדברי הר"ן בפ"ק דגיטין דדחק למצוא טעם בקרוב שהביא גט וכתוב בו עצמך ונכסי דנאמן לגבי אשה ולא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה כיון דגילוי מילתא בעלמא היא לכן הקילו ולא כתב בפשיטות כיון דבגט כל הפסולים כשירים ממילא דלא אמרי' ג"כ עדות שבטלה מקצתה עי"ש ואפשר לומר דגם דהרשב"א ס"ל באמת דהיכא דלא בעינן שיהי' נאמן בתורת עדות לא אמרי' גבי' עדות שבטלה מקצתה ולכן בעבד שהביא גיטו כיון דאינו נאמן בתורת עדות כיון דהוא פסול ממילא דלא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה ואמרי' פ"ד בכל ענין אף הכונה. ובזה יהי' מיושב גם קו' הנוב"י על הרשב"א מסוגי' דגיטין שם אם כתב כל נכסי דבזה קימ"ל באמת דגם בזה אמרי' פ"ד. והיא הכונה היוצא מעדות זה כיון דא"א לחלק הדבר עי"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת ס"ל להרשב"א דגם שם לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה כיון דגם הבע"ד נאמן ולכן אמרי' פ"ד בכל ענין אף לחלק הכונה היוצא מעדותו. רק דא"כ יהי' קשה על הרשב"א לאיזה ענין הוצרך לדחוק בהא דהרגתיו ביבמות דאמרי' פ"ד דהי' באונס ובשוגג. הא בפשיטות י"ל דגבי הרגתיו כיון דגם פסולי עדות מחמת קורבה נאמנים ול"צ בזה עדות. ול"א בזה עדות שב"מ ב"כ ולכן אמרי' פ"ד בכל ענין:

אמנם דזה קשה ג"כ על הר"ן בחידושיו לסנהדרין דהביא דברי הראב"ד דמשו"ה בפלוני רבעני לרצוני אמרי' פ"ד ולא אמרי' עדות שב"מ ב"כ דעל עצמו אינו בגדר עד. וכתב שם דמשו"ה גם בהרגתיו אמרי' פ"ד ול"א גם בזה עדות שב"מ כיון דמה דמעיד על עצמו ל"ח עדות עי"ש. ולמה לא כתב בפשיטות כיון דבעד המיתה גם קרובים נאמנים ל"א עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ובתשו' דרע"א בסי' קכ"ה כתב לחלק אם גם דמוכח מדברי הר"ן דגיטין הנ"ל דגם בגט שיחרור אמרי' עדות שב"מ ב"כ היא דוקא שם דבעי' עכ"פ שיעיד בפני ב"ד. ולכן איכא תורת עדות עליו ואמרי' עדות שב"מ ב"כ משא"כ בעד המיתה דבזה ל"צ עדות ואפי' עד מפי עד נאמן ולכן בעד המיתה לכ"ע לא אמרי' עדות שב"מ ב"כ עי"ש ולא ידעתי מה יענה על דברי הר"ן הא דכתב לישב בהא דהרגתיו. ומשמע מדבריו דדוקא באומר אני הרגתיו בזה אמרי' פ"ד. דל"א עדות שב"מ כיון דעל עצמו אינו בגדר עד משא"כ באומר על קרובו שהרגו בזה אמרי' לדברי הראב"ד עדות שב"מ ב"כ עי"ש והא בעדות אשה ל"א עדות שב"מ:

ואפשר לומר דהא התוס' כתובות בסוגי' דתרי ותרי תמהו על תי' הגמ' כגון שניסת לאחד מעדי' והא תנן הרגנוהו לא ישא את אשתו. ותמהו שם הא קימ"ל כנס אינו מוציא ואמרתי לישב ע"פ דברי הע"ש דס"ל הא דנוגע פסול לעדות לאו מטעם דמשקר רק דהוא גזירת הכתוב כיון דהוא נוגע ה"ל כקרוב. וכתבו דלפ"ז בעדות אשה. דגם קרובים כשירים להעיד גם נוגע כשר. ולפ"ז צריכים להבין הא דהרגנוהו לא ישא את אשתו. והוא משום דחשדינן לי' דהעיד עלי' להתיר אותה להנשא למען יוכל לקחתה. ת"ל אף אם האמת היא כן דהי' נוגע בדבר אפ"ה הוא עד כשר. וצ"ל מ"מ בזה חשדינן אותו טפי, וי"ל דמשו"ה אם כנס אינו מוציא כיון דאפי' אם האמת היא כן דהעיד כך בשביל נגיעה מ"מ מהני עדותו. ומשו"ה מקשי' תוס' בסוגי' דכתובות שפיר דשם איכא שני עדים כשירים המכחישים אותם. ובעי' בזה עדות גמורה להכחיש את השנים האומרים לא מת. ותמהו כיון דאחד מהם הוא נוגע ממילא לא נשאר רק עד השני דהוא עד כשר ואין דבריו של אחד במקום שנים. ונימא בזה גם אם כנס מוציא. ועי' בפ"י שם שכ"כ. ובמש"ל בשער... וע"ז תי' התוס' דבשנים לא חשודין כלל אלא דמ"מ צ"ע מהא דס"ד דתוס' דהמתני' דהרגנוהו לא ישא את אשתו דהי' ס"ד דאיירי דשניהם מעידים דהרגנוהו. ואמאי בזה לא ישא את אשתו. ת"ל אם גם דהעד הנושא אותה הוא פסול מ"מ הא נשאר עד השני שהוא עד כשר ועדותו מהני ועי"ש במפרשים. וצ"ל דס"ל לתוס' דבמתני' משמע בהרגנוהו דאיירי בכל גוונא אפי' במקום דבעינן עדות גמורה להתיר אותה להנשא דבמקום דלא מהני עדות דע"א כגון במלחמה בעולם. או בקטטה בינו לבינה. או היכא דאיכא ע"א המכחיש להו. ובזה בעי' שני עדים כשירים. וע"ז נקט המתני' הרגנוהו תנשא משום דעדות שניהם מתקיים והוה שני עדים כשירים, וע"ז אמרי' לא ישא את אשתו. דאם ישא אותה לא יהי' נשאר רק ע"א. וע"ז תי' התוס' דשניהם אינם חשודין. והא דתנן במתני' הרגנוהו כלומר שהרגו עם אנשים הרבה עי"ש אמנם בש"מ שם הביא בשם י"מ וכן הביא המ"מ בפי"ג מהל' גירושין הל' כ"ג וז"ל כתב הרשב"א ז"ל וז"ל מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד אחר זולתו הב' וכו' עי"ש מבואר מזה דגם בשנים אמרי' לא ישא ומתני' דהרגנוהו לא ישא איירי אפי' בשנים מעידים כן ואפ"ה לא ישא ואף דמ"מ ישאר עכ"פ ע"א דמהני ג"כ וע"כ דאיירי באופן דבעי' שני עדים. ובזה קו' הר"ן שפיר נימא עדות שבטלה מקצתה ב"כ כיון דבזה צריכים עדות גמורה וע"ז תי' הר"ן משום דעל עצמו ה"ל כבע"ד ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה דל"ל כיון דבזה ל"ב כל משפטי עדות ל"א עדות שב"מ משום דהא הך דהרגנוהו ע"כ איירי באופן דבעי' שני עדים דוקא. ועי' בהר"ן שם דדייק בקו' מיבמות הרגתי הרגנוהו:

אלא דאם נימא כן יהי' קשה הא דתי' הגמ' על ר"י מהרגנוהו ותי' הגמ' דס"ל כר"מ דגם גזלן דאו' כשר לעדות אשה. ולפמ"ש עדיין יהי' קשה על ר"י מהרגנוהו לא ישא את אשתו דהיכא דבעי' שני עדים ודאי דבעי' שני עדים כשירים. אלא דאין זה קו' כ"כ די"ל דבאמת לר"י דלא ס"ל פ"ד ע"כ צריכים לפרש דהרגנוהו לא איירי בשני עדים רק המתני' איירי במקום דע"א נאמן. והפי' בהרגנוהו היא כמ"ש תוס' כתובות דהי' עם ההורגין. רק לדידן דקימ"ל כרבא דאמרי' פ"ד י"ל גם הא דהרגנוהו דאיירי גם בשני עדים [ובזה י"ל ג"כ מה דהקשיתי בפ' הקודם הא בל"ז דתי' הרשב"א בהרגנוהו שייך אונס בפשיטות. ת"ל הא שם י"ל דהי' באונס נפשות דכיון דלא נפסל ודאי רק מדרבנן ופסול דרבנן כשר בעדות אשה. דהא היכא דבעי' שני עדים בעי' עדים כשירים ושלא יהי' פסולים אף מדרבנן] ובזה הי' מקום לישב גם קו' הנוב"י על הרשב"א דהא למ"ד בחד גופא לא אמרי' פ"ד ע"כ בהא דהרגתיו דפ"ד לא דהי' באונס ושוגג דהא זה הוה בחד גופא רק דאחר הרגו. וע"כ דפלגינן אף הכונה. וא"כ נהי דלמ"ד דגם בחד גופא פ"ד מ"מ ע"ז לא יחלוק על המ"ד דלא פלגינן בחד גופא לענין זה עי"ש די"ל דהך מ"ד דס"ל דבחד גופא לא פ"ד היא ג"כ מטעם עדות שב"מ ב"כ. דבשלמא בשני עדות לשני בני אדם בזה י"ל דכל אחד הוא עדות בפני עצמו ואע"ג דנתבטל עדות השני לא נתבטל עדות הזה. משא"כ בחד גופא אמרינן עדות שב"מ ב"כ. ואף דגם בהא שגרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן בתורת עדות רק משום דמכאן ולהבא בידו לגרשה. ול"ש בזה עדות שב"מ ב"כ אפשר לומר דהך מ"ד ס"ל דבזה הוא נאמן בתורת עדות ועי' בתשו' דרע"א הנ"ל [וי"ל דהא דע"א אינו נאמן באיסורים היכא דאיתחזק וגם בדבר ערוה היא דוקא היכא דבא להוציאה ולהתיר אותה לשוק. משא"כ בזה דמכאן ולהבא הוא נאמן משום בידו ולזה הוא נאמן גם למפרע משום ע"א נאמן באיסורים כיון דהחזקה איתרע כיון דעכשיו היא מגורשת וגם עכשיו ל"ה תו א"א ולזה הוא נאמן למפרע ג"כ משום ע"א נאמן באיסורים. ולזה ס"ל הך מ"ד דהיכא דאמר גרשתי למפרע לא נאמן אף מכאן ולהבא דאם יהי' נאמן מכאן ולהבא יהי' נאמן גם על למפרע ועל למפרע לא נוכל להאמין לו דע"ז ל"ש בידו ואמרי' עדות שב"מ ב"כ. ואף להראב"ד דס"ל באשתו כגופו לא אמרי' עדות שב"מ י"ל דבזה כיון דעכשיו היא מגורשת תו ל"ש אשתו כגופו. וצ"ע ואכ"מ להאריך] והמ"ד דס"ל דפ"ד שם היא משום דבזה אינו נאמן בתורת עדות. וממילא ל"ק להך מ"ד מהא דהרגתיו משום די"ל אליביה כמו לר"י דמתני' איירי במקום דל"ב משפטי עדות ולא אמרי' בזה עדות שב"מ ב"כ ולכן אמרי' גבי הרגתיו דפ"ד והיינו הכונה:

עוד י"ל כמ"ש הנוב"י בסי' ע"ד דהרשב"א מפרש החילק שבין תרי גופי לחד גופא כמ"ש הרא"ה דהיכא דהעדות היא לשני בני אדם בזה אמרי' פ"ד ולהאמין להאחד ולא להשני והא דכתבו תוס' בסוגי' דסנהדרין דלמ"ד בחד גופא לא פ"ד ל"ל דפ"ד הי' באונס דהא בחד גופא לא פ"ד. י"ל משום דתוס' ס"ל דמיד שאמר פלוני רבעני אף אם לא אמר לרצוני הוה ג"כ כאלו אמר לרצוני כיון דמסתמא אמרי' בעבר עבירה דהי' לרצונו וכמבואר בש"ע הנ"ל. ולזה מה דמעיד אח"כ דהי' לרצונו היא עדות בפני עצמו. דהא גם בלא הא דמעיד דהי' לרצוני באותו עדות שמעיד פלוני רבעני או פלוני בא על אשתי נכלל ג"כ דהי' לרצונו וכן לרצונה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דמה דאמר פלוני רבעני בתיבת רבעני מחלקי' ואמרי' לגבי נפשי' אמרי' דהוה כאלו העיד בפי' דהי' לאונסי' וע"ז אמרי' הא ל"פ בחד גופא אע"כ דאמרי' פ"ד דרבע לאחר. משא"כ הרשב"א ע"כ ס"ל דבתיבת לרצוני היא עדות בפני עצמו דבל"ז ל"ח עדות כלל על עצמו דאם גם היכא דעדים מעידים על אחד שעבר על דבר איסור לא מתרצינן אותו לומר דהי' בשוגג או אנוס. אפ"ה בזה מתרצינן אותו ותלינן דהי' בשוגג או אנוס כיון דאמרי' פ"ד ואינו נאמן מה דמעיד על עצמו ולזה תלינן דהי' בשוגג או באונס. ועי' בתוס' בכתובות בסוגי' דעדים שאמרו. ובנתיבות ר"ס ל"א. וכיון דתיבת לרצוני היא עדות בפני עצמו בזה ודאי אמרי' פ"ד לכ"ע אף למ"ד בחד גופא לא פ"ד. וצ"ע עוד בזה. ובתוס' כתובות בסוגי' דעדים שאמרו בהא דמקשי אמאי לא אמרי' שם פ"ד דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון וכל התירוצים שתירצו לא שייכי לדברי הרשב"א כיון דלדבריו ע"כ צ"ל בהא דפלוני בא על אשתי דהי' באונס אף דהיא לא שכיח. וכן בהך מיד שאמר פלוני בא על אשתי מסתמא אמרי' דהי' ברצון. ולא נשאר רק תי' הא' בתוס' דשם כיון דקיום שטרות מדרבנן לא אמרי' פ"ד לפסול את השטר ובהרשב"א כתובות שם בסוגי' בד"ה אלא כי איתמר דכתב שם בהדי' דבההוא דהרגתיו פ"ד לאמר שמת אבל לא שהוא הרגו. וכתב שם דמטעם אחר לא פ"ד בעדים שאמרו דדוקא בפלוני רבעני לרצוני אנו מקיימין עיקר העדות אבל הכא עיקר העדות היא מה דאמרו אנוסים היינו. ולזה ל"א פ"ד דהי' אונס מחמת ממון מה דלא אמר איהו עי"ש. וע"כ צריכים לחלק דגבי פלוני בא על אשתי דזה דעל אשתי ל"ח עיקר העדות. וכעת לא עיינתי היטב בכל זה. ואדבר עוד מעט הא דלא הביאו חלוקו דהרשב"א בש"ע:

הנה הנוב"י והאו"ת הנ"ל כתבו דמשו"ה לא הביאו דברי הרשב"א בש"ע משום דדוקא לענין נפשות דבעי' התראה דוקא בזה לא מתרצינן אותו לשוגג כיון דהי' התראה משא"כ בזה"ז. דאין לדון על דנ"פ רק לאסרה על בעלה וזה לא בעי' התראה ולזה בכל ענין פ"ד לומר דהי' בשוגג וכמ"ש הרשב"א בהא דהרגתיו דפ"ד דהי' שוגג. משום דשם לא הוה התראה ה"ה בזה"ז אמרי' דהי' שוגג והי' סבר דהיא אשתו עי"ש ועדיין יש למצוא נפ"מ אם אין לו אשה דבזה לא נוכל לתלות דהי' סבר דהיא אשתו בזה אם אומר באתי נימא דלא פ"ד. ואין לומר דמ"מ תלינן בשוגג דהי' סבר דהיא פנוי' ולא הי' ידע דהיא אשת איש. דמ"מ הא גם בפנוי הבא על הפנוי' היא איסור עשה כמו בקידוש השם. וממנ"פ אם נימא בהרשב"א דהיכא דעבר על קידוש השם נפסל לעדות מדאו' כמו כן בזה נפסל לעדות לשיטת הרמב"ם דס"ל בפנוי הבא על הפנוי' היא איסור דאו' ויותר מזה דחשיב רשע דחמס ועימש"ל. וגם אי אמרי' דמ"מ נפסל מדרבנן. ה"ה בנפסל בודאי מדרבנן אף לאותן השיטות החולקים על הרמב"ם בהא וס"ל בפנוי הבא על הפנוי' לא הוה איסור כלל. מ"מ בודאי נפסל לעדות מדרבנן. ולאותו עדות לא בעי הכרזה כנ"ל וא"כ ה"ל להביא דינו דהרשב"א דנפ"מ אם העד האומר באתי אין לו אשה גם לפמ"ש בכונת דברי הרשב"א דס"ל דלענין אאמע"ר לא בעי' איסור שיהי' נפסל לעדות על ידו. ממילא גם בזה שייך כן. אמנם אם נימא כמ"ש דאאמע"ר אף בדבר דלא הוה רשע גמור ופסול לעדות. רק אם מ"מ עשה שלא כדין וכמ"ש הרשב"א בכתובות הנ"ל יש לעיין ג"כ אמאי נתרץ אותו דהי' בשוגג כיון דגם בעשה איסור בשוגג חייב חטאת וצריך כפרה משום דה"ל לעיוני ולדקדק אם לא יבוא לדבר איסור. וע"ז אמרי' אדם מועד לעולם דצריך לדקדק היטב למען לא יבוא לכלל איסור ומטעם זה כתבו דהא דאין שליח לדבר עבירה דאפי' אם הי' השליח שוגג אפ"ה ה"ל בר חיובא וא"כ בזה נימא דלא פ"ד לומר דהי' שוגג דמ"מ עשה שלא כדין דה"ל לעיוני שלא יבוא גם לידי איסור שוגג. דהא מהאי טעמא צריך כפרה מה"ת ועי' בנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ח'. ובאם נימא דבאמת מוכח דלא כנ"ל רק אם מעיד בדבר דלא נעשה בו רשע אי גם דאמרי' אאמע"ר מ"מ אמרי' כיון דאין דנין אותו לרשע רק לחבירו ל"ש אאמע"ר ודברי הרשב"א הם בפשוטים כיון דבזה לא פלגינן דיבורא אמרי' לדבריו רשע הוא ופסול לעדות משום דס"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל בהתקשה לדעת אף דהי' באונס נפשות חייב מיתה ולכן בזה"ז תלינן שפיר דהי' בשוגג. ואם גם דעכ"פ עשה שלא כדין דה"ל לעיוני מ"מ אמרי' כיון דבשביל זה לא נפסל לעדות. וכיון דאין דנין אותו בזה ל"ש אאמע"ר דא"כ יהי' קו' הנ"ל בפ"ב במ"ע לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא ממילא בעבר על איסור עריות באונס נפשות אף דחייב מיתה מ"מ לא יהי' רשע דחמס. וקו' הרשב"א במ"ע אמאי לא נקט רבא באתי. גם יש לדקדק במה דנקט עוד הרשב"א שם וז"ל ואם אכתי נפלג ונימא לא לרצון אלא לאונס. וכגון שנתקשה לאשתו והדביקיהו עלי' לא היא דדבר רחוק היא זה ובכלל כי הא לא סמכינן למימרה פ"ד לאכשורי' סהדותא למיקטלי' עכ"ל ובאם נימא דטעמא דהרשב"א היא דס"ל בזה כהרמב"ם דבהתקשה עצמו לדעת חייב מיתה והוא פסול לעדות יהי' קשה לאיזה ענין הוצרך הרשב"א דהתקשה לאשתו והדביקיהו עלי' הא בל"ז יכול לומר דהתקשה לאשתו ואנסו אותו באונס נפשות לבוא עלי' דבזה האופן היכא דהתקשה מכבר גם לשיטת הרמב"ם פטור ממיתה ולא הוה פסול לעדות. וי"ל פ"ד דהתקשה מכבר ואח"כ אונסי' אותו באונס נפשות דזה לא הוה דבר רחוק כמו בהדביקיהו עלי'. ובאם נימא דגם זה היא דבר רחוק מ"מ קשה על הרשב"א אמאי לא נקט באופן זה. ובאם נימא כמ"ש דהרשב"א ס"ל דגם בעבר על קידוש השם מיפסל לעדות ג"כ ואף דלא הוה רשע דחמס מ"מ בעבר עבירה דאו' לא בעי' רשע דחמס. ולאותו עדות נפסל אף בנפסל רק מדרבנן אפשר לומר דמשו"ה לא הביאו חילוקו דהרשב"א משום דבזה"ז נוכל לומר דהי' בשוגג וכמ"ש דאף אם אין לו אשה י"ל דהי' סבר דהיא פנוי'. וי"ל דלא ס"ל להרשב"א בזה דבפנוי הבא על הפנוי' איכא איסור דאורייתא. רק דס"ל בזה ליכא איסור דאו' רק דרבנן. וי"ל או דס"ל להרשב"א דלא נפסל אף מדרבנן משום דזה לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו כמ"ש בהא דבא על הערוה דכשר לעדות לרבא משום דזה לא הוה רשע דחמס. ה"ה לדידן דקימ"ל כאביי מ"מ אמרי' כן בעבר על איסור פנוי' דהיא רק איסור דרבנן ולא הוה רשע דחמס. או די"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הסוברים דבפסולי לעדות מדרבנן בעי' הכרזה דוקא ואף לאותו עדות שנפסל בשבילו בעי' ג"כ הכרזה. והא דנפסל בעבר על קידוש השם אף דבזה לא נפסל ג"כ רק מדרבנן היא משום דס"ל דבעבר על איסור דאו' אף דלא נפסל לעדות [אלא] מדרבנן בזה ל"ב הכרזה וכמ"ש המ"ל בפ"ד מהל' מלוה ולוה הל' ו' עי"ש דמ"מ צ"ע דהא אנן לא קימ"ל בהא כמ"ל. ועימש"ל בשער... וא"כ לאיזה ענין לא הביאו חילוקו דהרשב"א כיון דנפ"מ לדינא אם אין לו אשה חוץ מאם נימא כמש"ל דלאסור אשה על בעלה נאסרת גם בפסולי עדות דרבנן:

גם אם נימא בכונת דברי הרשב"א דס"ל בודאי אם עבר על קידוש השם לא נפסל לעדות. רק כיון דהוא רשע ס"ל דהא דאמרי' בפלוני רבעני לרצוני דכשר הוא להעיד עליו ולא אמרי' לדבריו הוא רשע ופסול להעיד. והיא משום דאמרי' פ"ד. ומה דמעיד על עצמו שהוא רשע ל"ח עדות משום דאאמע"ר ולזה אמרי' פ"ד וי"ל דהא דאמרי' פ"ד היא רק משום דאאמע"ר. ולזה אמרי' פ"ד דהי' באופן דלא הוה רשע כלל. משא"כ אם גם דנימא פ"ד מ"מ עשה איסור עכ"פ רק דלא הוה רשע כ"כ כמו דהוא מעיד על עצמו. בזה לא אמרי' פ"ד דמה"ת נימא בזה פ"ד דלא יהי' רשע הא גם אם נימא פ"ד הוא ג"כ רשע. ואם גם דלא יהי' רשע כ"כ מ"מ כיון דעכ"פ הוא רשע לא נרויח אף אם נפלוג דיבורו. ולזה ס"ל להרשב"א באומר רבעתי לא פ"ד. דאף דנוכל לומר פ"ד דהי' באונס נפשות דבזה הוא כשר לעדות כיון דמ"מ הוא רשע משום דעבר על איסור דקידוש השם ולזה לא אמרי' פ"ד. ובזה יהי' ניחא ג"כ ראי' הרשב"א אמאי לא נקט רבעתי וכמ"ש דאם אומר לאונסי נאמן לר"י כיון דבזה הוא כשר לעדות. ור"י ס"ל דהיכא דלא נפסל לעדות נאמן על חבירו. וניחא ג"כ הא דהקשיתי דהא לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס בודאי בהי' לאונס נפשות כשר הוא להעיד די"ל דאם גם דהוא כשר להעיד מ"מ הא הוא אינו אומר דהי' לאונס נפשות רק דאנן נימא פ"ד בזה לא אמרי' כן כיון דמ"מ יהי' רשע. ובזה יהי' נדחה ג"כ מ"ש הנוב"י הא דלא הביאו חילוקו דהרשב"א היא כיון דאנן קימ"ל דאונס נפשות כשירים הם להעיד דהא גם הרשב"א ס"ל כן רק דס"ל דלא אמרי' בזה פ"ד. ולדברי הנוב"י יהי' צ"ע להיפך אמאי לא הביאו דברי הרשב"א על הא דבאונסי' העוברים על קידוש השם נפסלים לעדות לשיטת הרשב"א. ולא אדע מה מרויח הנוב"י בתירוצו דלא הביאו דברי הרשב"א משום דלדידן לא קימ"ל בהא כהרשב"א רק דמשום קידוש השם לא נפסלו מ"מ ה"ל להביא ע"ז גופו חילוקו דהרשב"א. וממילא באם נימא כן ל"ל ג"כ כמ"ש בהא דלא הביאו חילוקו דהרשב"א דתלינן בשוגג. חדא דגם בזה עשה שלא כדין כיון דה"ל לעיוני ואפי' אם נימא דמשום זה לא ה"ל רשע כלל ואמרי' בזה פ"ד וכמ"ש הרשב"א על הא דהרגתיו דתלינן דהי' בשוגג [וקצת יש לעיין די"ל דלענין מיתה משכחת דלאחר שיצא האבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו דבזה הוא שוגג גם ה"ל אנוס כמבואר בגמ' דמכות ד' י' ע"ש] מ"מ במי שאין לו אשה נפ"מ בדינו דהרשב"א ואולי י"ל עוד אם נדייק בלשון הרשב"א במה דנקט דאין לומר פ"ד דהתקשה לאשתו והדביקיהו עלי' וז"ל כי הא לא סמכינן למימרה פ"ד לאכשורי' סהדותא למיקטלה עכ"ל י"ל דדוקא להכשיר העדות למיתה לא מכשרינן מההוא טעמא משא"כ לענין עדות אחר כגון לאסור אשה על בעלה דאין זה ענין לנפשות מכשרינן מההיא טעמא. ובזה ניחא ג"כ הא דתשו' הרשב"א בהודה החשוד דשם לא הוה עדות נפשות ואמרי' פ"ד דהי' באופן זה וגם נימא הא דלא הביאו דברי הרשב"א להלכה כמ"ש האחרונים כיון דבזה"ז ליכא נפ"מ לנפשות רק לאסרה על הבעל וזה מכשרינן מטעם זה וצ"ע: ואולי י"ל דהא דקימ"ל דעל עריות יהרג ואל יעבור. היא דוקא היכא דברור לו שהיא איסור ערוה משא"כ היכא דהוא מסופק אם היא איסור ערוה. או אם הוא שוגג וסבר דליכא איסור ערוה רק דמ"מ צריך כפרה דה"ל לעיוני. מ"מ אם אונסים אותו באונס נפשות לבוא עלי' והוא הי' שוגג בדבר בזה לא צריך כפרה כלל. ובזה לא עבר גם על קידוש השם דעל ספק ערוה או על שוגג בזה ל"צ לעיוני ומספק רשאי לבוא ולכן לא הביאו חילוקו דהרשב"א משום דהיכא דליכא התראה אמרי' פ"ד דהי' בשוגג דהוא הי' סבר דהיא פנוי' והי' ג"כ באונס נפשות ובזה אינו חייב כלום משום דה"ל לעיוני כיון דהיא באונס נפשות ומספק אינו מחוייב להיות נהרג ואל יעבור. וי"ל הא דכתב הרשב"א בהא דיבמות גבי הרגתיו דתלינן דהי' בשוגג היא ג"כ דהי' בשוגג ובאונס נפשות דבזה אינו מחוייב גם על קידוש השם. וי"ל דבשוגג לחודא היא ג"כ בכלל אאמע"ר כמ"ש. והא דהוצרך לכך ת"ל דבפשיטות י"ל בהא דיבמות כיון דלא, נפסל לעדות מדאו' אם עבר על קידוש השם כשר הוא לעדות אשה דבל"ז י"ל דעדיפי' מיני' כתב הרשב"א דל"צ לומר דהי' באונס נפשות רק בפשיטות דהי' בשוגג אבל לפמ"ש דהיא בצירוף תרווייהו לאיזה ענין כתב הרשב"א דהי' בשוגג י"ל כמ"ש דאם גם דלא נפסל לעדות אפ"ה אמרי' אאמע"ר [וקצת צל"ע בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל"ע הל' ו' דפסק בעדים החתומים על השטר ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו אנוסים היינו קטנים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים עי"ש ואמאי לא נימא דגם באמרו מוטעים היינו משימים עצמם רשעים כיון דצריכים לדקדק בעדותם היטב שלא יהי' מוטעים וכמבואר בש"ע דמשו"ה בעבר על איסור לא מצי לתרץ את נפשי' ולומר דמוטעה הייתי. וגם בעדים לאחר שנחקרה עדותן בב"ד לא יכולים לומר מוטעים היינו ואף גם דבזה י"ל דלאו משום דאאמע"ר רק דהוא משום כיון שהגיד מ"מ מסברא דגם בזה ה"ל כאלו אומר דעשה שלא כהוגן דהי' מוטעה בדבר דע"ז הוא מוזהר שלא יעיד עדות שהוא מוטעה עליו וצ"ע] ויש לעיין דנימא פ"ד דהי' שוגג בזה והיינו דלא הי' ידע דאיכא איסור בדבר והי' אומר מותר דזה חשיב עכ"פ ג"כ שוגג. ואם גם דבדינו דהרשב"א ל"ל דהי' סבר דהיא מותר כיון דהי' התראה. מ"מ הא בזה י"ל דהי' אונס בדבר באונס מיתה. ואי דמחוייב להיות נהרג ואל יעבור. מ"מ י"ל ע"ז דהי' שוגג. ולא הי' ידע דהדין דיהרג ואל יעבור. וצ"ל דזה היא ג"כ דרך רחוק לאמר דהי' תרווייהו דהי' אונס נפשות והוא לא ידע דאיכא איסור בדבר, וי"ל דמשו"ה לא הביאו דברי הרשב"א להלכה משום די"ל דהי' אומר מותר. דמשום זה לחודא מתרצינן אותם רק בצירוף תרווייהו לומר דהי' אונס נפשות, וגם אומר מותר דזה ל"ש:

עוד יש לעיין לפמ"ש דלענין אאמע"ר ל"ב דוקא שיהי' דבר שיפסל לעדות על ידו רק אם לפי דבריו עשה שלא כדין אינו נאמן אח"כ בתורת עדות. וכמ"ש הר"ן בשבועות עדות. דמשו"ה באם אמר איני יודע לא יכול אח"כ להיות חוזר ומגיד אף דמאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד משום דאאמע"ר כיון דלפי דבריו עבר על אם לא יגיד אף דמשום זה ודאי לא נפסל לעדות מה"ת והתם אקרא קאי כדדרשינן לאחת כמבואר שם. ומוכח דגם על איסור דלא נפסל לעדות על ידו אמרי' ג"כ אאמע"ר. א"כ בעדים שבאו להעיד לאפרושי מאיסורא. ולפי דבריהם הם יודעים מעדות זה מזמן רב כמו בעובדא דהנוב"י שם. דבזה לפי דבריהם דהי' יודעים מזה מזמן רב ממילא עושים עצמם רשעים דהי' עושים שלא כדין במה דלא באו מיד להעיד בב"ד לאפרושי מאיסורא. דכל זמן שלא באו לב"ד הביאו לבעל לידי איסור שוגג וע"ז מחוייבים לבוא מיד לב"ד. ואפי' באם העד ת"ח וזילי בי' מילתא מחוייב לילך לב"ד ולהעיד להפריש מאיסור מכ"ש דהי' מוטל עליהם לבוא מכבר לב"ד וכיון דלא באו נימא גם בזה אאמע"ר. ובזה ל"ש פ"ד בשום ענין. ואין לומר דפ"ד לומר דהמעשה לא נעשה מזמן רב דזה לא אמרי' כיון דזה היא מן החקירות וצריכים להעיד הזמן לאותו עדות. וגם בכל מקום בעדים דבאו להעיד בדבר ערוה הא אחד מהז' חקירות היא באיזה יובל. ומשמע בכל ענין אף אם הם מעידים על המעשה דנעשה מכבר נאמנים ג"כ. ונימא גם בזה אאמע"ר דכל היודע דבר ערוה מחוייב הוא לבוא מיד לב"ד להעיד. ובאם נימא דלא אמרי' אאמע"ר רק בדבר דנפסל לעדות על ידו ניחא דבזה לא נפסלו לעדות. משא"כ אם נימא דבכל ענין אמרי' אאמע"ר אף בדבר דלא נפסל לעדות יהי' צ"ע וצ"ל ג"כ דבזה מתרצינן אותם דהי' שוגגים ומוטעים ולא הי' יודעים דמוטל עליהם להעיד מיד בב"ד לאפרושי מאיסורא. או דהי' נשכח מהם העדות ועכשיו נזכרים את העדות [ועדיין יש לעיין דא"כ גם שם נתרץ דבריהם כן ועימש"ל בשער א' פ'...] ויש להאריך במ"ש בהא דסוטה ד' ו' דהיכא דאיכא עדים במדה"י אין המים בודקים די"ל אם הי' העדים לפנינו ויודעים דמשקי' אותה דבזה מחוייבים הם לבוא לב"ד להעיד לאפרושי מאיסורא. וגם שלא יבוא לידי מחיקת השם ממילא לא יכולין אח"כ להיות אומרים עדותן בב"ד דאמרי' אאמע"ר. וכיון דאינם ראויים להעיד. ממילא המים בודקים. ויש להאריך בזה. ובמ"ל ספ"ג מהל' סוטה הל' כ"ג עי"ש ואכ"מ ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בכל זה שנית]:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה