אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער י פרק ב

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער י פרק ב

ספר משכן העדות שער י פרק א

הרשב"א בתשו' סי' אלף ורל"ז ביאר לן דהא דאמרי' פלגינן דיבורא היא דוקא באומר אשתך זינתה עמי אבל באומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא משום שכשאתה מיגז התיבה אני זניתי לא נשאר שום עדות. ודוקא באומר אשתך זינתה עמי דבזה אף אם ניגז תיבת עמי נשאר עדות. ולדברי הרשב"א בכל מקום דאמרי' פלגינן דיבורא היא דוקא באופן שבאם ניגז התיבה שמעיד בו על עצמו נשאר עדות על האחר. והביא שני ראיות ע"ז. חדא מהא דנקטינן בגמ' בסנהדרין ד' ט' ע"ב פלוני רבעני ולא נקט אני רבעתי לפלוני, גם מהא דאמר רבא שם פלוני בא על אשתי ולא נקט באתי על אשת פלוני מזה מוכח דבאופן זה לא אמרי' ע"ד משום דבאם ניגז התיבה רבעתי או באתי לא יהי' נשאר שום עדות. והנוב"י בסי' ע"ב תמה עליו דהוא תמוה מאוד דהא לא מצי לינקוט רבעתי משום חילוק דר"י דסבר בפלוני רבעני לאונסי נאמן וברבעתי לא מצי לינקוט דבאונס נאמן דגבי רבעתי ל"ש אונה כמ"ש הרשב"א שם משום דאין קישוי אלא לדעת גם ראי' שני' של הרשב"א היא תמוה מאוד דהא עיקר חידושו של רבא במה דנקט פלוני בא על אשתי דפ"ד היא כמבואר שם בסוגי' דס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי' קמ"ל וכיון שכן האיך ינקוט באתי הא בזה ליכא שום חידוש דאדם קרוב אצל עצמו נלמד מפלוני רבעני. ובאמת לא יהי' מוכח דאדם קרוב אצל אשתו. והנוב"י הניח דברי הרשב"א בצ"ע. והיא באמת תמהון גדול שיהי' נעלם מרבינו הגדול סוגי' הש"ס במקומו: ונראה לענ"ד לישב דברי הרשב"א דהא בלא"ה תמהו ג"כ על הרשב"א במ"ש באומר אני זניתי ל"ל דהי' באונס נפשות. וכגון דאמר לו התקשה ואי לא קטלינן לך משו' דאפי' בזה משים עצמו רשע כיון דבעריות הדין היא יהרג ואל יעבור. ותמהו ע"ז מהא דמבואר בסי' י"ז דבאנוסים שהמרו דתם מחמת אונס נפשות דכשירים הם להעיד. ואף דבע"ז ודאי הדין דיהרג ואל יעבור משום דמחמת דעבר על קידוש השם לא נפסל לעדות. וא"כ הקו' בח"ע אמאי לא נימא דהיה באונס נפשות. ואף דעבר על קידוש קידוש השם מ"מ הוא כשר להעיד. והאו"ת בסי' ל"ד ס"ק כ"ג ובסי' מ"ו ס"ק... כתב לישב זה דהרשב"א ס"ל דבעבר על קידוש השם אם גם דלא נפסל מה"ת כיון דליכא איסור מלקות מ"מ י"ל דס"ל דעכ"פ מדרבנן פסול הוא להעיד. וי"ל דס"ל ג"כ כאותן השיטות דס"ל דאף דפסולי עדות מדרבנן בעי' הכרזה מ"מ לאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי' הכרזה, ומשו"ה כתב הרשב"א שפיר דל"ל דהיה באונס נפשות דא"כ פסול לעדות עכ"פ מדרבנן ולזה כתב דמשו"ה לפמ"ש הרמ"א באהע"ז בסי' מ"ב סעיף ה' דאונסי' כשירים להעיד אף מדרבנן נדחים דברי הרשב"א מהל' ולכן לא הובא בש"ע דברי הרשב"א עי"ש. ובאם נימא כן י"ל דברי הרשב"א בתשו' בסי' תקנ"ד דכתב שם בהודה החשוד דזינתה עמו פ"ד. ותמהו אמאי לא מחלק הרשב"א גם שם באומר אני זניתי עמה אינו נאמן עי"ש בנוב"י ובמ"ל בפ"א מהל' סוטה. די"ל כיון דעיקר טעמו דהרשב"א היא דל"ל פ"ד דהי' באונס נפשות כיון דבזה נפסל לעדות עכ"פ מדרבנן. וממילא בסוטה לאחר קינוי וסתירה דנאמנים כל פסולי עדות דרבנן כמבואר בהרמב"ם הל' סוטה פ"א הל' ט"ו משו"ה אמרי' בזה פ"ד דהי' באונס נפשות. ואם דנפסל לעדות ע"כ מדרבנן מ"מ לאחר הסתירה נאמן הוא אף דנפסל מדרבנן. ובזה מיושב ג"כ קו' המ"ל והחכ"צ על הרשב"א האיך שייך בזה פ"ד הא בעי' שעד הטומאה יעיד דוקא שנטמאת עם אותו שקינא לה ובאם נימא בזה פ"ד דהעיד שנטמאת עם אחר הא לא הי' הטומאה עם אותו שהי' הסתירה. אבל לפמ"ש ניחא כיון דבזה נוכל לומר דהי' עמו ובאונס נפשות. ולפמש"ל לצדד בעדים הפסולים לעדות מדרבנן אף לאחר הכרזה נאמנים לעדות אשה לאסרה על בעלה כמבואר בתשו' דרע"א בסי' ק"ד עי"ש י"ל בזה הא דלא הביאו דברי הרשב"א לדינא משום די"ל הרשב"א לא נקט דינו רק לענין מיתה דבזה כיון דהם פסולים עכ"פ לעדות מדרבנן פסולים הם לחייב מיתה. משא"כ לאסרה על הבעל דבזה כיון דמה"ת הם כשירים לעדות נאסרה על בעלה. דאין כח ביד החכמים להתיר אשה לבעלה מה שהיא נאסרת מה"ת כמבואר שם בתשו' הנ"ל. והביא דברי הרשב"א בתשו' סי' אלף קס"ו דס"ל ג"כ כותי' עי"ש ולכן לענין איסור פ"ד בכל ענין. והרשב"א לא נקט דינו רק הלכתא למשיחא לענין מיתה דוקא. משא"כ בזה"ז ליכא נפ"מ בדינא דהרשב"א דתמיד נאסרה עליו [ובזה י"ל בפשיטות בהא דהביא הרשב"א ראי' מהרגתיו ביבמות כ"ה דשם ס"ל ג"כ דהי' באונס נפשות. כיון דפסולי עדות מדרבנן כשירים לעדות אשה] ויובן יותר לפמ"ש הנוב"י שאביא לקמן דבריו דהיכא דלא נוכל ומר פ"ד אמרי' מיגו דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו. וא"כ פי האמת לענין איסור אמרי' מיגו. ומ"מ הוא כשר להעיד לענין איסור:

אמנם העיקר דברי הרשב"א היא כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ה ס"ק ד' דלענין אין אדם משים עצמו רשע בכל ענין אינו נאמן על עצמו דעבר על דבר איסור אף באיסור שאינו נפסל בשבילו לעדות והוא איסור קל אפ"ה אמרי' אין אדם משים עצמו רשע וכדאמרי' בכתובות בסוגי' דעדים שאמרו דגם באיסור דאל תשכן באהליך וכו' אמרי' אאמע"ר אף דמשום זה ודאי אינו נפסל לעדות מ"מ כיון דלדבריו עשה שלא כהוגן אמרי' בזה אאמע"ר וכן מוכח מהר"ן בשבועות על המתני' דהשביע עליהם חמשה פעמים דכתב שם דמאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד והא דאינו יכול להיות חוזר ומגיד היא משום דאין אדם משים עצמו רשע דבאם הי' יודע הי' עבר על אם לא יגיד עי"ש ואף דמשום זה ודאי לא נפסל לעדות. ועימ"ש הקצוה"ח בסי'... בזה. ובזה ל"ש לומר דעכ"פ נפסל לעדות מדרבנן כיון דזה קאי על דין תורה כמבואר שם מזה ראי' דגם היכא דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר והקצוה"ח בס' ש"ש ש"ז פ"ה הביא דברי הרשב"א כתובות בסוגי' דעדים שאמרו דמבואר כן בהדי' דכתב שם על הא דאמר ר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר וז"ל ואע"ג דקימ"ל אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ג' דברים מ"מ מידת חסידות היא דליקטלי' ולא יחתמו שקר ואי לא עביד הכי משו' נפשי' רשיעא וקסבר ר"מ דאפי' בכה"ג אאמע"ר שאינו חסיד עכ"ל הרי דמבואר בהדי' דאף במקום דלא נפסל לעדות אמרי' אאמע"ר. והש"ש כתב לדחות את זה. מהא דאמר ר"י לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד משמע דאם הי' כשר להעד הי' יכול להשים עצמו רשע. ומבואר יותר ביבמות כ"ה בהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו. ופריך בגמ' הא לאחר תנשא והאמר ר"י וכו' לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בהו רבנן וכו' הרי דמבואר להדי' דבמקום דלא נפסל לעדות משוה זה משים עצמו רשע. ומשום זה מחליט הש"ש הפי' בדברי הרשב"א דס"ל דהיכא דעבר על קידוש השם נפסל, לעדות. ודחק עצמו בישוב סוגי' דגמ' בכתובות עי"ש ולענ"ד נראה הפי' בדברי הרשב"א כמ"ש בקצוה"ח. וראי' הש"ש י"ל. ומתחילה אבאר דע"כ ל"ל הפי' בדברי הרשב"א דס"ל דהיכא דעבר על קידוש השם נפסל לעדות:

דהנה התוס' בסוגי' דסנהדרין בד"ה לרצונו רשע הוא כתבו וז"ל ואע"ג דרבא בעי' רשע דחמס האי כמו רשע דחמס דומי' לאוכל נבילות לתיאבון כיון שעובר להנאתו על דעת קונו וכו' ומעיד שקר והא דאמר התם החשוד על העריות כשר לעדות הפי' שהיא גס בעריות וכו' א"נ התם כשר משום דיצרו תוקפו וחשיב האונס אבל ארביעה אין יצרו תוקפו כ"כ. א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחסיד על הדבר לא דנו ולא מעידו עכ"ל והנה לתי' התוס' דארביעה אין יצרו תוקפו כמו בבא על הערוה. ממילא בבא על הערוה הוא כשר להעיד לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא משום דזה לא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו עי"ש ובחידושי הר"ן בסנהדרין כ"ו ד"ה אמר ר"נ דמבאר זה היטב. ולפ"ז יהי' קו' הרשב"א בתשו' הנ"ל על רבא במ"ע הא דנקט רבא פלוני בא על אשתי ולמה לא נקט באתי על אשת פלוני. ואי משום דבזה לא אמרי' פ"ד כמ"ש הרשב"א מה בכך דמ"מ אף אם בא עלי' מ"מ לא נפסל לעדות לרבא משום דיצרו תוקפו וה"ל כאונס. וממילא דיכול להשים עצמו רשע. ואי דנימא דאדרבא משום זה ל"ק אמאי לא נקט באתי כיון דבזה ל"ל לומר דפ"ד כיון דבל"ז כשר הוא להעיד ובאמת יהי' מוכח דהרשב"א לא ס"ל כתי' זה בתוס' רק כתירוצם אחרים דגם בבא על הערוה פסול להעיד משום דהו"ל כרשע דחמס. מ"מ יהי' קשה דהא הטעם לאותן דס"ל דבבא על הערוה פסול אף לרבא לעדות היא כמ"ש הר"ן שם וז"ל ויש שתי' דבא על הערוה דמי למומר אוכל נבלות לתיאבון דמודי בי' אביי לרבא דפסול דכפין ואכיל כפין ומסהיד וה"נ על בולמוס של עריות יהא מעיד עדות שקר שתאמר לו האשה שיעיד עדות שקר ותשמע לו עכ"ל. ולפ"ז ממילא אפי' אם נימא דלדידן אם עבר על קידוש השם ביהרג ואל יעבור נפסל לעדות משום דהוא רשע בפרט בעריות לשיטת הרמב"ם בהתקשה לדעת חייב מיתה עי"ש בנוב"י מ"מ זה ברור דלרבא ודאי הוא כשר להעיד דבשלמא לדידן דקימ"ל כאביי דלא בעי' רשע דחמס דוקא י"ל דבעבר על קידוש השם אם גם דלא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו מחמת אונס מיתה וכמ"ש הקצוה"ח בש"ש שם. מ"מ הא גם ברשע דאינו של חמס נפסל ג"כ לעדות. משא"כ לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא ממילא בעבר על קידוש השם לא נפסל לעדות משום דיצרו תוקפו מחמת אונס מיתה. ובזה אין לומר כמ"ש הר"ן לענין בא על הערוה דהוה רשע דחמס דעל בולמוס של עריות מעיד שקר. כ"כ בזה אמרי' כמו דעבר על אונס מיתה על קידוש השם כ"כ יעיד שקר עבור אונס מיתה זה אינו דהא באמת מותר לו להעיד שקר בשביל מיתה וכמבואר בסוגי' דעדים שאמרו. וא"כ אם ניחוש לאונס מיתה לא יתקיים לשום עדות שבעולם דתמיד ניחוש לאונס מיתה. דהא מותרים מן הדין להעיד שקר באונס מיתה. רק דלזה ל"ח ואמרי' דמסתמא היא בלא אונס מיתה. וממילא לרבא בודאי הדבר ברור אם עבר על קידוש השם לא נפסל לעדות אפי' במקום דהוא רשע כיון דלא חשיב רשע דחמס. ולפ"ז עדיין יהי' קשה אמאי לא נקט רבא באתי על אשת פלוני דפ"ד. ואמרי' דהי' מחמת אונס נפשות. ואי דעבר על קידוש השם. הא מ"מ כשר הוא להעיד לרבא משום דלא הוה רשע דחמס. ובזה לא שייכים כל התירוצים של התוס' הנ"ל. וכן בסוגי' דכתובות בהא דדחה רבא דברי ר"ח דאמר בטעמא דר"מ דס"ל עדים שאמר להם חתמו שקר ואל יהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ודחה רבא משום דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ת"ל אף אם הדין בכל העבירות יהרג ואל יעבור אפ"ה לרבא אליבא דר"מ דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא כמבואר בז"ב ד' כ"ו בודאי לא נפסל משום זה לעדות אע"כ כמ"ש הרשב"א בכתובות דאף במקום דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר ואינו נאמן להעיד על עצמו שעשה דבר שהיא נגד הדין אף במקום דלא נעשה עבורו רשע. ולזה הביא הרשב"א שפיר ראי' לדינו מהא דלא נקט רבא באתי משום דבזה א"א לומר פ"ד דגם באונס מיתה אם גם דהוא כשר להעיד אפ"ה אמרי' אאמע"ר [ועימש"ל אם נפסל לדידן אם עבר על קידוש השם עכ"פ מדרבנן כיון דעבר על איסור עשה דונקדשתי לשיטת הסוברים דהיכא דעבר על איסור דאו' נפסל עכ"פ מדרבנן אף בלאו שאין בו מלקות ואף במקום דלא הוה רשע דחמס] ומעתה נדחי' דברי הקצוה"ח בש"ש. וגם נדחי' דברי הנוב"י בסי' ע"ב מ"ש בישוב סוגי' דכתובות דע"כ מוכח דלהרשב"א אף במקום דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר:

ובזה נדחה ג"כ מ"ש הנוב"י שם לישב הא דלא הובא בש"ע דינו דהרשב"א. ותמצית דבריו דהא קשה לר"י דאמר רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד מבואר דאם הי' כשר לעדות הי' יכול להשים עצמו רשע. וכמבואר בסוגי' דיבמות הנ"ל וקשה וכי לא יסבור ר"י אין אדם משים עצמו רשע ולזה כתב דודאי גם ר"י ס"ל אאמע"ר. רק דס"ל דזה היא דוקא היכא דלא מעיד רק על עצמו משא"כ היכא דמעיד על אחר ועל עצמו אמרי' מיגו כיון דנאמן בעדותו על האחר נאמן ג"כ על עצמו, והא דלא אמרי' לרבא מיגו כמבואר בסוגי' בפי' רש"י ותוס' על הא דס"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרי' היא רק משום דפ"ד משא"כ ר"י דלא ס"ל פ"ד. ולכן אמרי' מיגו כיון דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו ולזה כתב בדינו דהרשב"א דס"ל בבאתי לא אמרי' פ"ד וא"כ קשה כיון דלא נוכל לומר פ"ד נימא מיגו דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו. היא דבזה ל"ש מיגו דאם נאמן על עצמו ה"ל רשע ופסול הוא לעדות. והיא דוקא להרשב"א דס"ל בעבר על קידוש השם נפסל לעדות. משא"כ לדידן דקימ"ל בעבר על קידוש השם כשר הוא לעדות. ממילא אם גם דלא אמרי' פ"ד אמרי' ג"כ דנאמן משום מיגו עכ"ד עי"ש. ולפמ"ש זה אינו דהא גם להרשב"א ע"כ מוכח אם גם דלא נפסל לעדות אפ"ה אמרי' דאאמע"ר כמו כן לדידן אף אם לא נפסל משום קידוש השם לעדות אפ"ה אמרי' דאאמע"ר ואינו נאמן בלא פ"ד רק דא"כ יהי' קשה להיפך אמאי לא נימא באמת להרשב"א גם בבאתי דהוא נאמן עלי' משום פ"ד דאמרי' דהי' באונס נפשות. ואי דאין אדם משים עצמו רשע אף דלא נפסל לעדות. אפ"ה נימא בזה מיגו דנאמן עלי' נאמן גם על עצמו להשים עצמו רשע. ומ"מ הוא כשר להעיד כמ"ש:

אמנם לענ"ד נראה ברור גם בזה דלא כהנוב"י. רק הא דפי' ברש"י ותוס' על הא דאמרי' מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי'. ותמהו הא מתני' היא דבעל כאשתו לענין עדות. ולזה פי' דס"ד כיון דנאמן לגבי האחר יהי' נאמן גם על אשתו משום מיגו. נראה לענ"ד דהיא דוקא אי אמרי' פ"ד ואז אף אם לא נימא מיגו מ"מ יהי' נאמן בעדות זה על האחר. בזה שייך שפיר לומר כיון דבכל ענין הוא נאמן בעדות זה על האחר נאמן משום מיגו גם על הקרוב. משא"כ באופן דאם לא נימא פ"ד לא יהי' נאמן בעדות זה לגמרי גם על האחר ל"ש לומר דנאמן גם על הקרוב משום מיגו. דהא ע"ז גופו אנו דנין. ובאם לא יהי' נאמן על הקרוב לא יהי' נאמן גם על הרחוק. והאיך שייך בזה מיגו דנאמן על הרחוק נאמן גם על הקרוב הא גם על הרחוק אינו נאמן אם אינו נאמן על עצמו ורש"י ותוס' פי' שפיר כיון דרבא ס"ל פ"ד בכל ענין וצו באומר פלוני בא על אשתי אף אם לא יהי' נאמן על אשתו מ"מ יהי' נאמן בעדותו על האחר משום פ"ד אז אמרי' מיגו דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו. משא"כ היכא דל"ש פ"ד. או לר"י דס"ל דלא אמרי' פ"ד. ממילא אם לא נימא מיגו לא יהי' נאמן בעדותו כלל אף על האחר כיון דמשים עצמו רשע, והאיך שייך לומר דנאמן על עצמו במיגו דנאמן על האחר. הא בלא המיגו אינו נאמן גם באחר. וז"ל רש"י בד"ה אצל אשתו לא אמרי' אדם קרוב לענין פ"ד. והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטלי' לחברי' ליקטלו' נמי לדידה קמ"ל עכ"ל מבואר בהדי' כמ"ש כיון דבכל ענין נאמן בעדות זה על חברי' לזה הי' ס"ד דנאמן ג"כ על הקרוב. משא"כ היכא דבאם לא נימא המיגו לא יהי' נאמן גם על האחר בודאי לש"ל מיגו. ואדרבא אמרי' להיפך דלא אמרי' דנאמן על עצמו ועל הקרוב וממילא דאינו נאמן גם על האחר וזה ברור לענ"ד דל"ש לומר מיגו היכא דאנו דנין ע"ז דבאם לא יהי' נאמן על עצמו לא יהי' נאמן גם על האחר. ומיגו ל"ש רק היכא דבכל ענין נאמן על האחר. ויש להביא עוד ראי' לזה מבעל שאמר גרשתי את אשתי למפריע דלמ"ד בחד גופו לא פ"ד ואינו נאמן אף על להבא משום פ"ד ואמאי לא נימא גם בזה מיגו כיון דלא אמרי' פ"ד אמרי' מיגו דנאמן על להבא נאמן על למפריע ג"כ. וכבר הרגיש בזה בעל מחנה אפרים בהל' עדות:

ויש להמתיק הפי' בגמ' יותר לפ"מ דבארתי בשער... דהא דקרובים פסולים לעדות אינו משום כיון דהם קרובים חשודים להעיד שקר דזה אינו חדא דהא קימ"ל בעדים החתומים על השטר ונעשו אח"כ קרובין אם בזמן הנכתב בשטר עדן לא הי' קרובים השטר כשר והיא מטעם זה דקרובים אינם חשודים להעיד שקר. וגם הא קרובים פסולים להעיד גם לחוב. ולחוב בודאי לא הוה חשודים להעיד שקר. רק דזה היא גזירת הכתוב דהתורה פסלה לקרובים לעדות. אפי' למשה ואהרן אמנם דקשה. אם גם דקרובים אינם נאמנים בעדותן בתורת עדות. מ"מ כיון דע"י עדות הקרובים ידעינן דהמעשה היא אמת כיון דלא חשודים להעיד שקר. וא"כ אם גם דאינם נאמנים בתורת עדות. יהי' מהני עדותן כמו רוב וחזקה דסוקלין ושורפין על החזקה ועל הרוב כ"כ יהי' מחוייב על עדות קרובין דנימא כיון דידעינן ע"פ עדותן דחייב מיתה יהי' כאלו הוה ידעינן ע"פ הרוב וחזקה דהי' מחוייב ג"כ מיתה. וע"כ צ"ל הא דידעינן ע"פ עדים דהמעשה היא אמת כדבריהם הוא דוקא באם אמרו כן בתורת עדות ובאם העידו שקר הי' עוברים על לאו דלא תענה. ואז בודאי לא מעידים בשקר מכח האיסור דל"ת. וגם הם מדקדקין בעדותן היטב שלא יעידו מכח אומדנא רק ע"פ בירור גמור וממילא דידעינן דהמעשה היא אמת. משא"כ אם לא הי' אומרים כן בתורת עדות אז כיון דגם אם העידו שקר לא עברו על ל"ת ממילא דלא ידעינן דהמעשה היא אמת דיכול להיות דאמרו כן בשקר גמור כיון דליכא איסור דעדות שקר בזה. וגם יכול להיות דאמרו כן בדדמי ע"פ אומדנא וכדומה כיון דיודעים דליכא תועלת בעדותן לא אומרים כן בתורת עדות. וכיון שכן לאחר דפסלה, התורה לעדות קרובים. ממילא דלא ידעינן אם המעשה היא אמת דכיון דהם פסולים לעדות וליכא תועלת בעדותן לא דקדקו בעדותן. ולכן לא נוכל לדון בעדותן. ויש להוסיף עוד כיון דמה"ת הא דעדות נאמנים היא דוקא היכא דהיא עדות שאתה יכול להזימה דאז איכא עליהם יראת הזמה ולא יעידו בשקר. והיכא דהיא עדות שאאי"ל לא נתקיים עדותן. והיא כיון דליכא עליהם יראת הזמה חשודים הם להעיד שקר. ולפ"ז לאחר דפסלה התורה קרובים לעדות. ממילא דליכא עליהם תורת הזמה. דהא אף אם יוזמו לא יהי' מחוייבים מכאשר זמם כיון דלא הי' מהני עדותן בתורת עדות. וממילא דהם חשודים להעיד שקר ולא ידעינן אם המעשה היא אמת:

ולפ"ז דזה היא הפי' בגמ' דהוה ס"ד לומר בשלמא בכל מקום לא נוכל לדון ע"פ עדות קרובים כיון דלאחר דפסלה התורה אותם לעדים אינם אומרים כן בתורת עדות, וממילא דלא ידעינן אם המעשה היא אמת. משא"כ היכא דמעידים עדות אחת לשני בני אדם על הקרוב ועל הרחוק. דבזה אף אם נימא דאינו נאמן בתורת עדות על הקרוב מ"מ הא ידעינן דהמעשה הוא אמת על פיהם דהא ל"ל דהי' אומרים כן בשקר כיון דלא נפ"מ בעדותן או ע"פ אומדנא. דהא אף דליכא תועלת בעדות זה על הקרוב מ"מ הא איכא תועלת בזה על הרחוק. כיון דבכל ענין יהי' נאמנים בעדות זה על הרחוק. ולזה צריכים להעיד את עדות זה בתורת עדות גמור על הרחוק. ולזה שפיר הוה ס"ד לומר כיון דגם אם לא יהי' נאמנים על הקרוב חשיב עדותן עדות גמור על הרחוק. ולזה הוה ס"ד דאמרי' מיגו דמהני עדותן על הרחוק מהני ג"כ על הקרוב. דדוקא היכא דמעידי' על הקרובי' ולא על הרחוקי' בזה אמרי' כיון דהם פסולים להם לא אמרו כן בתורת עדות ולא נוכל לדון ע"פ עדותן. משא"כ אם אמרו על הקרוב ועל הרחוק בזה כיון דע"כ צ"ל דזה חשיב לעדות גמור וממילא יהי' מהני עדות זה גם על הקרוב כיון דמ"מ ידעינן דהעדות היא אמת על פיהם. וגם היא עדות שאתה יכול להזימה דאם יוזם יהי' מחוייב מיתה ע"פ עדותן על הרחוק. לזה קמ"ל דאפ"ה לא אמרי' מיגו ואמרי' דעל הרחוק הוא נאמן ולא על הקרוב. ולפ"ז הא תינח היכא דאם אינו נאמן על הקרוב מ"מ הוא נאמן על הרחוק בזה אמרי' כיון דנאמן על הרחוק הוא נאמן מחמת מיגו גם על הקרוב. משא"כ היכא דבאם אינו נאמן על הקרוב לא יהי' נאמן גם על הרחוק בזה ל"ש מיגו ואמרי' דאינו נאמן על הקרוב וממילא דאינו נאמן גם על הרחוק וכיון דאינו נאמן ממילא אינו אומר כן בתורת עדות ולא ידעינן אם המעשה היא אמת ולולי דמסתפינא הוה אמינא לישב בזה קו' הר"ן בחידושין על שיטת רש"י ותוס' דפי' דס"ד דהוא נאמן משום מיגו והקשה הא לא מצינו מיגו שיהי' נאמן על זה נאמן גם ע"ז אדרבא מצינו בכל מקום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. עוד הקשה דהא עיקר קו' הגמ' מאי קמ"ל היא על הא דמצטרפים להרגו ואי כפי' רש"י ותוס' ה"ל לתרוצי אבל לא להורגה איצטריך לי' עי"ש די"ל משום דהי' מקום לומר דהא דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא דוקא באופן דנוכל לומר דנתבטל כל העדות אם נימא עדות שבטלה מקצתה בזה מבטלינן כל העדות משא"כ היכא דלא נוכל לבטל כל העדות. בזה הוה ס"ד דאמרי' מיגו דנתקיים עדות ע"ז נתקיים ג"כ ע"ז. ובכל מקום אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא לבטל כל העדות. משא"כ בסוגי' לא נוכל לבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הר"ן בשם הראב"ד משום דבפלוני רבעני ה"ל בע"ד ואינו מקיימי הדבר ובפלוני בא על אשתי אמרי' ג"כ אשתו כגופו או כמו שאבאר לקמן בעזה"י משום דהו"ל שני עדות לשני בני אדם עי"ש ולזה אמרי' עדות שמתקיימת מקצתה מתקיימת כולה ומשום מיגו. וכמ"ש בטעם הדבר. אמנם כיון דבאם נימא אם יתקיים העדות על הרחוק יתקיים ג"כ על הקרוב. ויהי' גם הקרוב נהרג ע"פ עדותו, הדר דינו דנימא דהתורה פסלה קרובים להעיד מלא יומתו אבות על בנים. ובזה אם נימא דיהי' נאמן על הרחוק יהי' נאמן ג"כ על הקרוב משום מיגו וזה אי אפשר משום דזה היא גזירת הכתוב דלא יומתו אבות על בנים. ולזה אינו נאמן גם על הרחוק למען לא יהי' נאמן גם על הקרוב משום מיגו. ואמרי' דאינו נאמן בעדותו משום הקרוב. וכיון דאינו נאמן ממילא דלא נעשה עול במה דאינו נאמן על הרחוק דכיון דאינו נאמן בשביל הקרוב לא ידעינן אם המעשה היא אמת כמ"ש ולפ"ז י"ל דזה היא הפי' בגמ' ס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' היא דגבי פלוני רבעני בזה ל"ש מיגו לומר כיון דהוא נאמן על האחר יהי' נאמן גם על עצמו דלגבי עצמו אמרי' דהוא קרוב כל כך דלא אמרי' אף מיגו. או כמו שאכתוב לקמן דבפלוני רבעני לרצוני ל"ש מיגו דאם יהי' נאמן גם על עצמו אז לא יהי' נאמן גם על חבירו כיון דאז יהי' רשע ופסול לעדות וכיון דל"ש מיגו אמרי' שפיר פ"ד ונאמן על האחר ואינו נאמן על עצמו. משא"כ בפלוני בא על אשתי. דבזה אם נימא פ"ד ויהי' נאמן בעדותו על האחר ממילא יהי' נאמן גם עלי' מטעם מיגו ולזה אמרי' למען דלא יהי' נאמנים עלי' ג"כ שלא יהי' נאמנים גם על האחר. ולפ"ז הוה חידוש במילתא דרבא בפלוני בא על אשתי בשניהם הן במה דנאמנים להרגו והן במה דאינם נאמנים להרגה. משום דהי' מקום לומר דהוא נאמן גם להרגה בשום מיגו. והי' מקום לומר להיפך כיון דאם יהי' נאמן להרגו יהי' נאמן משום מיגו גם להרגה. לזה לא יהי' נאמן גם להרגו למען לא יהי' נאמן גם להרגה קמ"ל דאמרי' פ"ד ונאמן דוקא להורגו אבל לא להרגה ועימש"ל עוד בזה:

מכל זה נראה לענ"ד ברור דלא כדברי הנוב"י רק אם לא נימא פ"ד ואמרי' אין אדם משים עצמו רשע ואז אינו נאמן בעדותו על חבירו ל"ש מיגו דיהי' נאמן גם על עצמו דהא ע"ז גופו אנו דנין ובאם לא נימא מיגו לא יהי' נאמן כלל וממילא לפמ"ש בשיטת הרשב"א דגם היכא דלא נפסל בשביל האיסור לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר. ממילא בבאתי אי לא אמרי' בזה פ"ד ל"ש, מיגו כיון דאם לא נימא פ"ד לא יהי' נאמן גם על האחר. אמנם דא"כ הקו' במ"ע לר"י דס"ל דלא אמרי' פ"ד אמאי יהי' נאמן להשים עצמו רשע היכא דלא נפסל לעדות כמבואר ביבמות. והאו"ת בכ"מ ס"ק ק"ד כתב באמת דר"י ס"ל דאדם משים עצמו רשע עי"ש אמנם זה דוחק דודאי גם ר"י ס"ל דאדם קרוב אצל עצמו ופסול להעיד על עצמו. ומ"ש הנוב"י דהיא משום מיגו לפמ"ש זה אינו. דכיון דר"י לא ס"ל פ"ד. וממילא בלא המיגו לא יהי' נאמן גם על האחר ול"ש מיגו:

ומה שנראה לענ"ד בטעמא דר"י היא דס"ל דמה דאמרי' אאמע"ר היא דוקא שיהי' נאמן לדון אותו לרשע על פיו ע"ז אינו נאמן משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולזה אם מעיד אדם עדות במה דמשים עצמו לרשע אם גם דנאמן הוא בכך והיא לחובתו ובממילא אמרי' בזה הודאת בע"ד כק' עדים דמי אפ"ה אמרי' בזה להיות נעשה רשע ופסול על פיו זה לא אמרי'. ולא נוכל, לדון אותו על פיו. אמנם זה היא דוקא במה שנוגע לעצמו דהוא לדון אותו לרשע. משא"כ מה דנוגע בעדות זה שעושה עצמו לרשע לאחר אמרי' דלדון להאחר הוא נאמן דדוקא במה דנוגע לעצמו אינו נאמן לדון אותו לרשע. משא"כ על האחר נאמן בעדות זה אף דלדבריו הוא רשע מ"מ הא לא דנין אותו רק להאחר. ולאחר הוא נאמן אף בדבר שמשים עצמו רשע. כיון דלא דנין אותו בזה רק להאחר. ולזה ס"ל לר"י בפלוני רבעני לרצוני אם הי' כשר להעיד הי' נאמן על חבירו להרגו. ולא הי' נאמן על עצמו כיון דע"ז אמרי' אאמע"ר ולא נוכל לדון אותו ע"פ עדותו. משא"כ להאחר נוכל לדון בעדות זה ואף דעושה עצמו לרשע. ולזה נאמר דמ"מ לא נוכל לדון גם להאחר ע"פ עדותו דממנ"פ אם נאמין אותו על חבירו בעדות זה. ממילא הוא רשע ופסול הוא לעדות. ולכן ביבמות אמרי' גבי הרגתיו דבעדות אשה אפי' רשע נאמן לר"י. ומשו"ה נאמן להשיא אותה כיון דאין דבר זה נוגע לגבי עצמו. דהא לא נדון אותו בזה ולאחר הוא נאמן אף דמשים עצמו רשע. ורבא חולק על ר"י וס"ל, דלגבי עצמו אמרי' אאמע"ר ואינו נאמן על עצמו בזה כלל אף אם לא נדון אותו ע"פ זה לרשע רק לגבי האחר אפ"ה אמרי' כל מה שהוא מעיד על עצמו לא חשיב עדות דאינו נאמן במה דמעיד על עצמו כלל. ולכן אם בהא דמאמינין אותו עי האחר היא רק במה דמעיד על האחר אבל במה דמעיד על עצמו אינו נאמן אף לגבי האחר. ממילא דל"ש לומר דרשע הוא ופסול לעדות, דהא לגבי עצמו אמרי' אאמע"ר ולא נוכל לפסול אותו ע"פ עצמו ולזה אמרי' פ"ד ומה דמעיד על עצמו אינו נאמן. אבל ר"י לא ס"ל פ"ד ולזה ס"ל ממנ"פ אם נימא דלגבי האחר נאמן בעדותו לגמרי כיון דאין זה נוגע לעצמו ממנ"פ הרי הוא רשע ופסול להעיד והוא לא ס"ל פ"ד לומר במה דמעיד על האחר הוא נאמן ומה דמעיד על עצמו אינו נאמן משום דר"י ס"ל דלא אמרי' פ"ד ולכן אמרי' לדבריו הוא רשע ופסול לעדות: ובאם נימא כמ"ש הנוב"י דהרשב"א ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם הנ"ל דהיכא דבא על הערוה באונס נפשות ה"ל רשע ופסול לעדות. הי' מקום לומר דגם רבא ס"ל בהא כר"י דגם היכא דאי אפשר לומר פ"ד. מ"מ היכא דבעדותו לא הוה רשע ופסול לעדות. אם גם דמשים עצמו רשע בזה דמעיד דעשה שלא כהוגן. וגם ע"ז אמרי' ג"כ אאמע"ר לענין זה שעשה איסור שלא כהוגן אפ"ה בזה נאמן בעדותו על חבירו ולא על עצמו ואמרי' הא דאאמע"ר היא דוקא במה שנוגע לו לדון אותו לרשע ע"פ עדותו. אבל במה שאינו נוגע לעצמו רק לחבירו אמרי' על חבירו הוא נאמן אף במשים עצמו לרשע ודוקא היכא דנפסל לעדות בזה אמרי' הא א"א להאמין אותו גם על חבירו כיון דלדבריו הוא רשע ופסול לעדות. משא"כ היכא דלא נפסל לעדות ע"י האיסור זה אמרי' דעל עצמו אינו נאמן לעשות עצמו לרשע אף בדבר דלא נעשה רשע. אבל על חבירו כיון דאין אנו דנין אותו בזה הוא נאמן בעדות זה על חבירו. ובזה ניחא הא דפריך הגמ' ביבמות הא ה"ל רשע ופסול לעדות דוקא. דאם לא הי' פסול להעד הי' נאמן בעדות זה לגבה אף דמשים עצמו רשע מ"מ לגבה הוא נאמן בזה. וכן בסנהדרין כ"ז גבי בר בניסוס דפריך הגמ'. והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול להעיד. היא ג"כ דאם לוה בריבית הי' כשר להעיד לא הי' קשה. אף דזה אמרי' בודאי דאין אדם נאמן על עצמו שעשה איסור אף במה שאינו נפסל על ידו. מ"מ הי' נאמן בעדותו על חבירו. רק דקו' הגמ' היא הא אי אפשר להאמינו על חבירו כיון דלדבריו הוא רשע ופסול לעדות:

ובזה הי' נ"ל לישב ג"כ דברי הרשב"א בתשו' גבי הודה החשוד די"ל דעיקר ספיקא דהרשב"א הי' אם אמרי' גם בזה פ"ד אם לא. היא משום דגבי פלוני רבעני לרצוני בזה י"ל דפ"ד במה דמעיד על עצמו דרבעו אותו ע"ז אינו נאמן ואמרי' דרבע לאחר או דאמרי' דהי' באונס משא"כ בזה א"א לומר דפ"ד לומר דבא עלי' אחר כקו' החכ"צ דהא בעי' שיעיד דוקא שנטמאת עם אותו שהי' הסתירה עמו. וגם באונס ל"ל בזה כמ"ש הרשב"א כיון דאין קישוי אלא לדעת. וי"ל דבזה לא אמרי' פ"ד כיון דבזה א"א לומר פ"ד. או די"ל דגם בזה אמרי' פ"ד ואמרי' דעל מה דמעיד עלי' שזינתה עמו ע"ז הוא נאמן. אבל מה דמעיד על עצמו דהיא לדון אותו לרשע ע"פ עדותו אינו נאמן. וכיון דלא דנין אותו בעדותו שמשים עצמו רשע רק לדון אותה ל"ש אאמע"ר. והא דס"ל לרשב"א בסי' אלף רל"ז באני זניתי לא אמרי' פ"ד ולא אמרי' דמ"מ נאמין לו במה דמעיד עלי' אבל לא במה דמעיד על עצמו היא משום דשם אמרי' ממנ"פ לדבריו הוא רשע ופסול לעדות משא"כ בהודה החשוד בזה י"ל כמ"ש הנוב"י דלזה לא צריך עדות. ואמרי' כיון דמ"מ המעשה היא אמת אף אם הוא רשע מ"מ אמרי' פ"ד. ועוד י"ל לפמש"ל דאם גם דהרשב"א סבר דהיכא דעבר על קידוש השם פסול לעדות והקשיתי הא לא עבר רק על מצות עשה דונקדשתי. ולפסול עדות מה"ת בעי' דוקא שיהי' בו חיוב מלקות. ואין לומר דבזה ה"ל רשע דחמס כיון דמחמת הנאתו דהיינו להציל נפשו ממות עשה איסור כ"כ חיישינן שיעיד שקר בשביל אונס מיתה דזה אינו דהא באמת מותר לו להעיד שקר מחמת אונס מיתה. רק י"ל דהרשב"א ס"ל דהיכא דעבר על איסור דאורייתא נפסל מדרבנן אפי' היכא דלא הוה רשע דחמס וכשיטת הרבה פוסקים דס"ל כן הביאם המ"ל בפ"ד מהל' מלוה ולוה גבי שטר שיש בו ריבית עי"ש. וס"ל להרשב"א דגם בזה אמרי' דהוא פסול עכ"פ לעדות מדרבנן. וגם ס"ל דלאותו עדות שנפסל בשבילו לא נעשה רשע וכשר הוא להעיד. וכיון דאינו רק פסול מדרבנן כשר הוא בעדות אשה, ולכן אמרי' בזה פ"ד. וזה שדייק הרשב"א בלשונו שם דאמרי' פ"ד ואין אנו דנין אותו דייקו היא דאמרי' פ"ד ונאמן בכל מה שמעיד גם במה דמעיד אף על עצמו ועלי' כיון דאין זה נוגע לו אמרי' דהוא נאמן בעדות זה עלה אף דמשים עצמו [רשע] מ"מ הא בזה אין אנו דנין אותו רק אותה ולא איכפת לי' בזה. ולכן הוא נאמן עלי' גם במה דמשים עצמו רשע וע"ז הביא הרשב"א ראי' מהא דאמר ר"י פלוני רבעני לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. מבואר דאם הי' רשע כשר לעדות הי' נאמן בזה. ואף דודאי גם ר"י ס"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן להעיד על עצמו בשום דבר שעשה שלא כהוגן אף במה דלא נפסל לעדות היא כמו שכתבתי דאם הי' כשר להעיד הו"א דאין בזה משום אאמע"ר כיון דאין אנו דנין אותו בזה לרשע רק לאחר ועל אחר הוא נאמן. ורבא הוצרך להא דאאמע"ר היא דאמרי' פ"ד ואינו נאמן במה דמעיד על עצמו כלל. ולכן היכא דא"א לומר פ"ד, אמרי' מ"מ ע"ז פ"ד דהיינו במה דמעיד על עצמו אינו נאמן. אבל על מה דמעיד על חבירו הוא נאמן משו"ה גם במודה החשוד אמרי' לענין זה פ"ד דאין אנו דנין אותו דוקא. אבל מ"מ הוא נאמן בהעדות שמעיד עלי': והא דכתב הרשב"א בסוגי' דכתובות בהא דקסבר ר"מ בעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל יהרגו דאינם נאמנים כיון דעושין עצמם רשעי' אף דלא נפסלו מ"מ הא עשו שלא כדין עכ"פ. ולפמ"ש יהי' קשה מ"מ יהי' נאמנים על השטר שהוא שטר פסול ולא נדון אותם לרשעים. י"ל דבלא"ה קשה לר"י אמאי לא אמרי' בזה דהם נאמנים לפסול השטר ושלא לדון אותם לרשעים. ואין לומר בזה כמו דאמרי' בפלוני רבעני דלדבריהם הם רשעים. ופסולים להעיד. דזה אינו דהא שם אינם נאמנים בתורת עדות רק בתורת מיגו ול"ש בזה ולמה לא נימא דהם נאמנים לפסול השטר ושלא נדון אותם לרשעים. וע"כ צ"ל בזה כתי' הא' של תוס' שם דמשו"ה לא אמרי' שם פ"ד לפסול את השטר כיון דמה"ת אין צריך קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד רק דרבנן הצריכוה ולזה לא אמרי' פ"ד עי"ש. וכיון דשם לא אמרי' פ"ד. וצריכים להאמין להם הענין בשלימות ע"ז אמרי' שפיר כיון דלדבריהם הם רשעים. ואינם נאמנים במה דמשימין עצמם רשעים אף במה דלא נפסלו לעדות כיון דמ"מ עשו שלא כדין משא"כ באופן דאמרי' פ"ד אמרי' ג"כ לענין זה פ"ד דאין אנו דנין אותו במה שמשים עצמו. ולענין זה ה"ל כאלו לא העיד עדות זה כלל והוא נאמן בזה על האחר ולא לגבי עצמו. ובאם נימא כן ממילא ניחא הא דלא הביאו דברי הרשב"א בש"ע. והיא משום דאנן לא קימ"ל בזה כהרשב"א רק באף אם עבר על קידוש השם לא נפסל לעדות כלל. והוא מטעם שכתבתי כיון דבזה לא הוה רשע דחמס. ואנן קימ"ל בכל פסולי עדות מדרבנן בעי' רשע דחמס דוקא וגם בעבר על איסור דאורייתא היכא דליכא מלקות לא הוה כרשע דחמס. וכשר הוא להעיד. וממילא בכל ענין באומר אני זניתי אמרי' פ"ד ואמרי' דהי' באונס נפשות. ואף דבזה משים עצמו רשע דמ"מ עבר על העשה דונקדשתי מ"מ הא אנו לא דנין אותו בזה כלל. ולכן נאמן עלי' דלא נפסל לעדות משום קידוש השם. ועימ"ש בפ' הבא:

אמנם אם נימא כן יהי' קו' הרשב"א במ"ע אמאי לא נקט רבעתי או באתי. ואף דבזה נפסל לעדות כמ"ש. וגם די"ל כמ"ש הנוב"י דהרשב"א ס"ל בזה כהרמב"ם, כיון דהקישוי הי' מדעת חייב מיתה ג"כ. וא"כ ה"ל רשע ובודאי פסול לעדות מ"מ הא תינח לדידן דקימ"ל דלא בעי' רשע דחמס. ובכל ענין רשע פסול להעיד. משא"כ לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא. בזה האופן בודאי לא הוה רשע דחמס, כי עשה כן מחמת אונס נפשות ויצרו תוקפו בודאי כשר הוא להעיד. וא"כ הקו' במ"ע אמאי לא נקט רבא באתי וגם בזה כשר הוא להעיד כיון דלא הוה רשע דחמס ואי דמ"מ ה"ל רשע ואמרי' בזה אאמע"ר אף במה דלא נפסל מ"מ הא בזה אמרי' פ"ד ואין אנו דנין אותו כאלו מעיד על עצמו. ועלי' הוא עד כשר כיון דלא הוה רשע דחמס. ומזה נראה דרבא ס"ל דאמרי' אאמע"ר כלל. ואינו נאמן על עצמו בשום דבר שעשה שלא כהוגן אף אם לא נדון אותו על זה רק להאחר אפ"ה אמרי' דעל מה דמעיד על עצמו שהוא עשה דבר איסור את זה לא נקבל לעדות כלל כיון דבזה נוגע לעצמו ואמרי' בזה אאמע"ר ואינו נאמן על עצמו שעשה שום דבר איסור אף במה דלא נפסל לעדות על ידו וכפשטות דברי הרשב"א בכתובות הנ"ל. רק דר"י ס"ל דאם לא הי' רשע ופסול להעיד הוה מהני עדות זה לגבי חבירו כיון דלא דנין אותו ל"ש בזה אאמע"ר אמנם רבא חולק ע"ז וס"ל דבכל ענין אינו נאמן לעדות על דבר שעשה שלא כהוגן אף אם לא נדון אותו רק על חבירו גם הא הריב"ש הביא בהדי' בשם הרשב"א דבעבר על ג' עבירות מחמת אונס נפשות לא נפסל לעדות. ועי' בנוב"י:

ולפ"ז שפיר י"ל בדברי הרשב"א כמ"ש הקצוה"ח והש"ש דהא דאמרי' אאמע"ר היא אפי' בדבר דלא נפסל לעדות על ידו. מהראי' שכתבתי. והא דאמרי' לר"י באם הוא כשר להעיד יכול להשים עצמו רשע היא מטעם שכתבתי דר"י ס"ל דאם גם דאינו נאמן להשים עצמו רשע היא דוקא במה שנוגע לעצמו לדון אותו לרשע ע"פ עדותו. אמרי' דאינו נאמן על עצמו אבל מה דאינו נוגע לעצמו רק לאחר נאמן גם במה דמשים עצמו רשע כיון דאין אנו דנין אותו בזה רק להאחר. רק דמשו"ה אין נאמן לר"י בפלוני רבעני כיון דהוא רשע ופסול להעיד. אבל רבא ס"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן להשים עצמו רשע אף במה דאינו נוגע לעצמו כלל רק להאחר. ולפ"ז ראי' הרשב"א היא נכונה אמאי לא נקט ר"י רבעתי לפלוני. ואין לומר דבזה ל"ש לחלק בין לאונסי ולרצוני זה אינו די"ל דגם בזה נוכל לחלק דבלאונסי הוא נאמן והפי' בלאונסי היא דהי' באונס נפשות. ואי דמ"מ הוא רשע כיון דעבר על קידוש השם דהדין הוא יהרג ואמרי' בזה אאמע"ר כמ"ש הרשב"א. זה אינו דהרשב"א לא כתב דינו רק לדידן דקימ"ל כרבא דאאמע"ר אף במה שנוגע להאחר אמרי' ג"כ דאינו נאמן על מה דמשים עצמו רשע. ולכן אינו נאמן גם באומר שהי' באונס נפשות. כיון דמשים עצמו רשע בזה. דאם גם דלא נפסל לעדות. מ"מ אמרי' אאמע"ר. משא"כ לר"י דס"ל דמה דאינו נוגע לעצמו רק לחבירו נאמן להשים עצמו רשע. רק דאינו נאמן בעדותו. כיון דלדבריו הוא רשע ופסול להעיד. משא"כ באומר רבעתי לאונסי אם גם דהוא רשע כיון דעבר על קידוש השם. מ"מ הוא כשר להעיד. רק דלפי האמת אמרי' דאפ"ה אאמע"ר אף במה דאינו נוגע לעצמו. משא"כ לר"י שפיר הוה מצי לינקוט רבעתי ובלאונסי' נאמן כיון דר"י ס"ל דלאחר הוא נאמן אף במה דמשים עצמו רשע. ומיושב ראי' הא' דהרשב"א מקו' הנוב"י. ובזה נדחה ג"כ דברי הנוב"י במ"ש דהיכא דלא אמרי' פ"ד אמרי' מיגו רק בדינא דהרשב"א ל"ש מיגו דבאם נימא מיגו יתבטל כל העדות. כיון דהוא רשע ופסול לעדות. דלפמ"ש עדיין קשה גם ברבעתי נימא פ"ד דהי' באונס נפשות. ובזה אף אם הוא רשע הא הוא כשר לעדות. ואין לומר דמ"מ אאמע"ר אף במה שאינו נפסל לעדות. דזה אינו דע"ז אמרי' מיגו דנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו. ומזה ראי' כמ"ש דהיכא דלא אמרי' פ"ד לא אמרי' מיגו [ובדוחק י"ל כיון דהא דאמרי' פ"ד היא רק משום דאאמע"ר לזה אמרי' פ"ד. ולכן היכא דאומר רבעתי לפלוני לרצוני בזה מה"ת נאמר פ"ד דהי' באונס נפשות משום דאאמע"ר הא גם אם נימא פ"ד והי' באונס נפשות יהי' ג"כ רשע משום דעבר על קידוש השם. ואי דלא יהי' רשע כ"כ ויהי' כשר לעדות משום זה לא אמרי' פ"ד כיון דמ"מ הוא רשע וצ"ע בזה] ועתה אבוא לישב ראי' הב' של הרשב"א מהא דלא נקט רבא באתי על אשת פלוני, דהנה בהא דאמרי' בגמ' מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי'. ופי' רש"י ותוס' אף דמתני' היא דבעל כאשתו לענין עדות. ופי' דס"ד הואיל ונאמן בעדות זה על הרחוק יהי' נאמן גם על אשתו משום מיגו. וצריכים להבין במה דאדם קרוב אצל עצמו אמרי' וממנ"פ אי אמרי' אצל אשתו אף דהוא קרוב להעיד עלי' אפ"ה אמרי' מיגו. כמו כן אמאי לא אמרי' כן לגבי עצמו. אף דאינו נאמן להעיד על עצמו מ"מ אמרי' מיגו. ואין לומר משום דאצל עצמו הוא קרוב יותר מאצל אשתו. ולזה אצל עצמו לא אמרי' אף מיגו דזה הוא דוחק. דלפי מה דבארתי טעם הדבר כיון דאומר זה בתורת העדות על האחר יהי' נאמן בכך משום מיגו כ"כ בלעצמו אמרי' כן וראי' לזה דהא באמת אצל אשתו לפי האמת הוא קרוב יותר מאצל אחותו. כמ"ש הראב"ד דס"ל דגבי אשתו לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאשתו כגופו ואינו ממקיימי הדבר. משא"כ באומר פלוני בא על אחותי לא אמרי' פ"ד משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואם גם דהתוס' מחולקים על דברי הראב"ד כמבואר בסוגי' דסנהדרין בד"ה ואין אדם וס"ל דגם בפלוני בא על אחותי אמרי' ג"כ פ"ד היא משום דלא ס"ל בהא כהראב"ד דאמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה. אבל מ"מ ע"ז אינם מחולקים דגבי אשתו אמרי' אשתו כגופו. ולפ"ז מנ"ל באמת דגבי פלוני בא על אחותי לא אמרי' מיגו דילמא דוקא אצל אשתו שהיא כמו גופו לא אמרי' מיגו משא"כ בקרובים אמרי' מיגו והי' נראה לי דאפשר לומר דהא הנוב"י הקשה על הרשב"א דהא גם בפלוני בא על אשתי לדברי הרשב"א ג"כ ל"ש פ"ד. דאם אתה גייז תיבת על אשתי לא נשאר שום עדות דדילמא בא על חייבי כריתות או על חייבי לאווין. ואין לומר דפ"ד דהי' באונס דהא גם בזה נפ"מ בעדות לדון עלי' לפסלה לכהונה ולתרומה. וכתב די"ל דע"ז נאמן בלא עדות מטעם דבידו לגרשה ופסולה ג"כ מן הכהונה עי"ש ויש להוסיף עוד ע"ז דהנה גם אי אמרי' בפלוני בא על אשתי דאינו נאמן עלי' כלל מ"מ בודאי היא אסורה עליו משום שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כמו בסוף נדרים באומרת טמאה אני לך. ואם גם דהתם למשנה אחרונה אינה נאמנת משום דהיא משועבדת לי' זה ל"ש לגבי דידי' כמ"ש כיון דבידו לגרשה. וכיון שכן הרי דהוצרך לגרשה. וממילא תהי' נאסרה על כהן משום גרושה. ומ"ש הנוב"י לדחות זה דנפ"מ אם תנשא לכהן באיסור תהי' אוכלת בתרומה עי"ש בסי' ע"ד. זה אינו דמה"ת ניחוש דתנשא באיסור מסתמא כיון דהיא אסורה להנשא לכהן לא תנשא לו באיסור. וראי' לזה מדברי תוס' דהביאו ראי' דאמרי' פ"ד בתרי גופי דל"ל דפ"ד לומר דהי' באונס. דא"כ באומר פלוני בא על אחותי לש"ל פ"ד. ולמה הוצרכו להביא ראי' מסברא כיון דאין זה ראי' מוכרעת די"ל באמת בפלוני בא על אחותי לא אמרי' פ"ד כלל. כמו שהיא לשיטת הראב"ד. ולמה לא הביאו ראי' לזה מפלוני בא על אשתי דגם בזה ל"ש פ"ד דהי' באונס כיון דעדיין יש לדון לפסלה לכהונה ולתרומה. אע"כ דהיא כמ"ש דממילא תפסול לתרומה אם יגרשנה והוא צריך לגרשה משום שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. והא דנקטו תוס' דוקא באומר פלוני בא על אחותי והיא נשואה לכהן ולא כתבו בפשיטות באומר פלוני בא על אחותי דגם באונס נפ"מ בזה לאסרה אכהן אחר מיתת בעלה דבזה ל"ש דבידו לגרשה וא"כ נפ"מ בזה אחר מיתת בעלה. אפשר לומר דעדיפא מיני' כתבו אם הי' נשואה לכהן דבאם לא נשאת לכהן י"ל כיון (דאחר) [דעתה[ליכא נפ"מ בזה רק לאחר מיחת בעלה יכול להסתעף ממנו עדות ודילמא תמות היא קודם משו"ה לא חשיב עדות (ויש לעיין אם בזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דיכול להיות דלא נתבטל שום עדות לגבה ועימש"ל]:

ולפ"ז אפשר לומר הא דאמרי' בכל מקום אשתו כגופו היא רק היכא דהיא אשתו. ובזה כל מה שמעיד עלי' ה"ל כאלו מעיד גם על הבעל. ובאופן זה אם מעיד עדות לחייבה מיתה ה"ל כאלו מעיד גם על הבעל. משא"כ היכא דבל"ז תהי' אסורה עליו והוא צריך לגרשה. אם גם דבזה כל זמן שלא גרשה הוא פסול להעיד עלי' מ"מ בזה ל"ש אשתו כגופו. כיון דהוא צריך לגרשה. ולפ"ז י"ל דגם התוס' ס"ל בכל מקום אמרי' אשתו כגופו רק דבפלוני בא על אשתי כיון דבזה בלא עדותו שמעיד עלי' להרגה נאסרה ג"כ עליו משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וצריך לגרשה. וי"ל דבזה לא ה"ל כגופו. ואפשר באמת בזה לישב קו' התוס' דמקשי' מאי קמ"ל דאדם קרוב אלל אשתו הא מבואר לקמן במתני' דאדם פסול להעיד לאשתו. די"ל דהוה ס"ד דזה היא דוקא היכא דהוא אשתו ואינה נאסרה עליו דבזה הוא פסול להעיד עלי' משום אשתו כגופו. משא"כ היכא דהיא נאסרה עליו וצריך לגרשה בזה כשר הוא להעיד עלי' כיון דכבר נאסרה עליו תו לא הוה כגופו. וא"כ הוה ס"ד כיון דבזה צריך לגרשה משום הודאת בע"ד ושוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ הוה ס"ד דלפ"ז נאמן עלי' אפי' להרגה [וי"ל דבזה היא הפי' בגמ' דהוה ס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' דהיא דמה דפסול להעיד לאשתו היא משום דאדם קרוב אצל עצמו ואשתו כגופו. ומשו"ה היכא דצריך לגרשה דתו לא הוה אשתו כגופו יהי' כשר להעיד עלי' לזה קמ"ל דבלא דאשתו כגופו פסול ג"כ להעיד עלי' כמו על קרובים]. ולפ"ז י"ל דמשו"ה ס"ל דגם בפלוני בא על אחותי אמרי' ג"כ פ"ד ולא אמרי' מיגו כיון דזה מוכח מפלוני בא על אשתי. דבזה לש"ל אשתו כגופו כיון דמ"מ נאסרה עליו משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. ובאופן זה היכא דהיא נאסרה עליו לא חשיב קורבא יותר עלי' מעל שאר קרובים. ומזה מוכח דגם בפלוני בא על אחותי אמרי' ג"כ פ"ד ועימש"ל בשער דתחילתו וסופו בכשרות. ומש"ל בפרק הבא עוד מזה בישוב דברי הרשב"א:

אמנם דעדיין צ"ע בזה די"ל דאפי' היכא דנאסרה עליו אפ"ה כל זמן שלא גרשה אמרי' בזה אשתו כגופו וגם מטעם שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. יש לדון די"ל דמ"מ יכול להיות דאם לא יהי' נאמן עלי' בתורת עדות לא תהי' נאסרה עליו ולא יהי' צריך לגרשה דיתן אח"כ אמתלא לדבריו דמשום שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הא מהני אמתלא וכיון דיכול להיות דלא יהי' צריך עדיין לגרשה ממילא דאמרי' בזה אשתו כגופו כמ"ש הראב"ד בפירושו. וא"כ מנ"ל דלגבי פלוני בא על אחותי לא אמרי' מיגו דילמא דוקא בפלוני בא על אשתי דאשתו כגופו לא אמרי' מיגו משא"כ בפלוני בא על אחותי דלא הוה לאחותי קרוב כ"כ כמו לאשתו אמרי' מיגו. ואדרבא י"ל מדברי רבא מוכח כן דגבי אחותו אמרי' מיגו. כיון דעיקר חידושו דרבא היא משום דהי' ס"ד דאשתו לא הוה קרוב כ"כ כמו דאדם קרוב על עצמו והוה ס"ד דאמרי' מיגו. ולזה בא להשמעינן דגם באשתו לא אמרי' מיגו. ואי נימא דגם גבי אחותו לא אמרי' מיגו יותר ה"ל לרבא לינקוט פלוני בא על אחותי להשמעינן רבותא יותר דגם אחותי דלא הוה קרוב לה כמו לאשתו אפ"ה לא אמרי' מיגו. אע"כ דבאמת דבאחותו דאינו קרוב כמו לאשתו אמרי' באמת מיגו ומנ"ל לתוס' דגם באחותו לא אמרי' מיגו. ואין לומר דמוכח כן מדאמרי' בסוגי' פלוני רבע שורי דבזה אמרי' מיגו לפי' רש"י משמע דדוקא בשורי אמרי' מיגו ולא באחותי. דעדיין יהי' קשה על רבא אמאי נקט פלוני בא על אשתי ולא נקט רבותא ביותר פלוני בא על אחותי. ועוד די"ל דגם מהא דפלוני רבע שורי לא מוכח ג"כ דלגבי אחותי לא אמרי' מיגו משום די"ל דדוקא בממונו דבזה לפי האמת אמרי' דנוגע בדבר הוא כבע"ד. ועי' בהר"ן במ"ש דמשו"ה בעבד שהביא גיטו וכתב עצמך ונכסי קנוי לך אמרינן פ"ד ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משום דכיון דאומר דהנכסים הם שלו בזה ה"ל כבע"ד ובסוגי' שאני דהיא רק לעשות דין בממונו עי"ש ולפ"ז י"ל דמשו"ה בעי' לי' בפלוני רבע שורי משום דבזה יש מקום לומר דלשור היא כמו בע"ד כמו שפי' הראב"ד ולכן לא אמרי' בזה מיגו. ולפי האמת אמרי' גם בשור מיגו כיון דלענין לעשות דין בממונו לא ה"ל כבע"ד רק כקרוב. ולכן אמרי' מיגו. וממילא גם בפלוני בא על אחותי אמרי' ג"כ מיגו:

ובלא דברי תוס' דגם בלאחותי אמרי' פ"ד. הוה מקום לומר להיפך דאפי' אם נימא דפי' הגמ' כפי' רש"י ותוס' דס"ד הי' דגבי בא על אשתי אמרי' מיגו. מ"מ לא קשה אמאי לא נקיט פלוני בא על אחותי משום דהי' מקום לומר להיפך לפמ"ש דהא דאמרי' מיגו. היא רק במקום דבאם לא נימא המיגו יהי' מ"מ נאמן על האחר משום פ"ד אז אמרי' מיגו דמהימן בעדות זה על הרחוק נאמן ג"כ על הקרוב. משא"כ במקום דאם לא נימא פ"ד אז לא יהי' נאמן בעדותו כלל אף על הרחוק בזה לש"ל דמיגו דמהימן על הרחוק נאמן ג"כ על הקרוב דהא ע"ז גופו אנו דנין כמ"ש. ולפ"ז י"ל להיפך דדוקא בפלוני בא על אשתי בזה הי' ס"ד דגמ' דאמרי' מיגו משום דבזה אף אם לא נימא מיגו מ"מ יהי' נאמן בעדותו על האחר ולא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הראב"ד משום דאשתו כגופו. ותמיד יהי' נאמן על הרחוק. ולזה הי' ס"ד דאמרי' מיגו דיהי' נאמן גם על אשתו. משא"כ בפלוני בא על אחותי י"ל דבזה לא מהני העדות גם על הרחוק כמ"ש הראב"ד משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וממילא דל"ש מיגו כיון דאינו נאמן על הרחוק. ולפ"ז הי' מקום לומר לדינא גם בלאחותו ס"ל לרש"י כשיטת הראב"ד דנתבטל כל העדות. והא דלא פי' רש"י כפי' הראב"ד. היא כמ"ש משום דס"ל דמשמע מדברי רבא דבא להשמעינן חידוש בשניהם הן במה דנקט דמצטרפין להרגו דזה הוא חידוש דלא ידעינן זה מפלוני רבעני ובזה י"ל כפי' הראב"ד וגם בהא דאמר אבל לא להרגה דזה היא ג"כ חידוש דלא ידעינן זה מפלוני רבעני. ולזה פי' רש"י משום דבזה הי' ס"ד שיהי' נאמן גם על אשתו משום [מיגו]. ולפ"ז ממילא בפלוני בא על אחותי. דבזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא אמרי' אף מיגו. ובהא דפלוני רבע שורי ס"ל לרש"י דאמרי' מיגו משום דבזה בלא המיגו יהי' מהני העדות עכ"פ על האחר ולא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. משום די"ל דרש"י ס"ל דעל ממונו ה"ל כבע"ד. אמנם התוס' דס"ל בהדי' דגבי פלוני בא על אחותי אמרי' ג"כ פ"ד ואפ"ה לא אמרי' מיגו יש לעיין מנ"ל לתוס' הא. דילמא בזה אמרי' אף מיגו:

ולזה נראה לענ"ד דלשיטת התוס' היא כן דודאי לענין מיגו אין לחלק בין קרוב לעצמו דאם נימא דמחמת המיגו נאמן להעיד גם על קרובו כמו כן י"ל דהוא נאמן מחמת המיגו אף להעיד על עצמו. ובאם נימא מחמת המיגו אינו נאמן להעיד על עצמו. ממילא מוכח דגם על קרובו אינו נאמן מחמת המיגו. והא דאמרי' בגמ' דס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי'. אצל אשתו לא אמרי' לאו הפי' דאצל עצמו הוא קרוב יותר מאצל אשתו רק הפי' היא דאצל עצמו לא שייך לומר מיגו דנאמן אצל האחר יהי' נאמן גם על עצמו כמ"ש הנוב"י דבאם יהי' נאמן גם על עצמו ממילא דלא יהי' נאמן כלל דלדבריו הוא רשע ופסול להעיד. ולזה הוה ס"ד דדוקא על עצמו לא נוכל להאמין לו משום מיגו דהאיך נוכל להאמין לו על עצמו ממנ"פ אם הוא אמת ה"ל רשע ופסול להעיד גם לחבירו. משא"כ לגבי אשתו הוה ס"ד דאמרי' מיגו. ולפ"ז מיושבים דברי הרשב"א די"ל דכונתו היא אם נימא דגם בבאתי אמרי' פ"ד יהי' קשה אמאי לא נקט רבא באתי כיון דעיקר חידושו דרבא היא דבא להשמעינן דאמרי' גם בזה פ"ד ולא אמרי' מיגו. דהוה ס"ד דדוקא בפלוני רבעני דבזה אמרי' פ"ד כיון דבזה ל"ש מיגו דלדבריו הוא רשע ופסול להעיד. וי"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הרי"ף דגרס לקמן ד' כ"ו הבא על הערוה כשר להעיד. והיא בבא על הערוה ממש כשר להעיד ג"כ וכנ"ל הטעם משום דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא וזה לא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו. וממילא לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס גם בבאתי על אשת פלוני שייך לומר מיגו דנאמן עלי' נאמן ג"כ על עצמו ואין לומר דלדבריו הוא רשע ופסול להעיד דזה אינו דאף אם באמת בא עלי' אפי' הוא כשר להעיד משום דאינו רשע דחמס. ולזה ה"ל להשמעינן חידוש זה דלא אמרי' מיגו גם בבאתי אל אשת פלוני מזה מוכח דבזה לא פ"ד. דבזה אין נאמן גם עלי' משום דאין אדם משים עצמו רשע אף במה דלא נפסל לעדות. וכיון דל"ש פ"ד ממילא דלא אמרי' מיגו כמ"ש:

ויש להוסיף עוד לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הל' ט' דס"ל דבעריות אף אם אנסוהו באונס נפשות שיבוא על הערוה ובא עלי' מומת על ידה לפי שאין קישוי אלא לדעת עי"ש, אמנם זה ברור לענ"ד דזה אינו רשע דחמס כמ"ש דלרבא לא נפסל כרשע דחמס משום דחיישינן דבשביל הנאתו יעיד שקר. כיון דבזה הי' אונס נפשות. ואין לומר דחיישינן דיעיד שקר ג"כ באונס נפשות דהא באמת מותר לו להעיד שקר מחמת אונס נפשות רק דלדידן י"ל דמ"מ הוא פסול להעיד דכיון דהוא חייב מיתה ה"ל רשע כמו באוכל נבילות להכעיס ופסול להעיד מ"מ לרבא בודאי הוא כשר להעיד כיון דלא הוה רשע דחמס. וא"כ י"ל כמ"ש שם הנוב"י דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם דבבא על הערוה באונס נפשות חייב מיתה. וא"כ ראי' הרשב"א היא נכונה אמאי לא נקט באתי. ובאומר דהתקשה לדעת מחמת אונס נפשות דבזה לדבריו חייב מיתה. אבל מ"מ לרבא כשר הוא להעד. ויהי' מוכח ג"כ דלא אמרי' מיגו. דבאם נימא מיגו יהי' קשה אמאי לא נאמן גם על עצמו שיהי' הוא מחוייב מיתה מחמת מיגו דמהימן על האחר. דאף דהוא רשע מ"מ הוא כשר להעיד לרבא. וכמו כן ה"ל לנקוט ג"כ רבעתי לפלוני י"ל בכונתו דה"ל למנקט רבעתי לאונסי דהיא בהי' באונס נפשות. דבזה נאמן על חבירו. ואין לומר לדבריו הוא רשע ופסול להעיד דזה אינו דהא לרבא כשר להעיד כיון דאינו רשע דחמס. משא"כ לרצונו אינו נאמן לר"י משום דה"ל רשע דחמס והוא פסול להעיד. ולרבא הוא נאמן משום דפ"ד. וגם בלאונסי צ"ל הטעם לרבא משום פ"ד דאם גם דבזה לא נעשה פסול להעיד מ"מ אמרי' בזה אאמע"ר כמש"ל:

ומעתה נסתר מש"ל בישוב דברי הרשב"א בסי' תקנ"ד בהודה דחשוד דס"ל דפ"ד. וכתבתי לישב הא דתמהו חדא אמאי לא מחלק בין הודה אשתך זינתה עמי ובין אומר אני זניתי וגם קו' המ"ל והחכ"צ דהא בזה לש"ל פ"ד דהי' מאחר כיון דצריך להעיד שזינתה מן אותו שנסתרה עמו וכתבתי משום דבזה אמרי' דהי' באונס נפשות. ולפמ"ש נסתר זה דהא גם בזה משים עצמו רשע כיון דעבר על קידוש השם. ואפשר לומר כמ"ש התוס' בסוגי' בד"ה לרצוני רשע הוא הא דפריך הגמ' במכות נרבע יציל אף דלרבא הוא כשר להעיד. וכתבו כיון דעיקר הטעם משום אאמע"ר. ובזה כיון דידעי' דהוא רשע בלא עדותו ל"ש אאמע"ר. ולפ"ז י"ל אם גם דאמרי' דגם בעבר על קידוש השם אמרי' דאאמע"ר כיון דעבר על מצות עשה דונקדשתי. מ"מ הא מחמת התורה הוא ג"כ רשע דעבר על איסור יחוד דאשת איש דהוא איסור גמור מה"ת כמו איסור דעבר על קידוש השם. וא"כ בזה ל"ש אאמע"ר כיון דבלא עדותו ידעי' ג"כ דהוא רשע מחמת דעבר על איסור יחוד דא"א. ולזה אמרי' שפיר פ"ד דהי' באונס נפשות. ואם דגם בזה משים עצמו רשע הא בזה ידעי' דהוא רשע ואין לומר דהא י"ל דהיחוד הי' באונס נפשות. ובזה לא הוה רשע כלל. דמשום איסור יחוד לחודא אינו מחוייב להיות נהרג ואל יעבור. זה אינו דהא באמת משום איסור יחוד דידעי' דעבר ע"ז אינו נאמן לומר דהי' באונס כמבואר בש"ע בסעי' ה' דמי שבאו עדים להעיד עליו דעשה דבר איסור אינו נאמן לומר שוגג הייתי מוטעה הייתי להכשיר את עצמו. ולזה מחמת האיסור יחוד אנו מחזיקין אותו לרשע. ממילא פ"ד לומר דבא עלי' מחמת אונס נפשות דלדבריו לא הוה רשע יותר מכח דבריו ממה שאנו מחזיקין אותו לרשע בלא דבריו. ולכן בזה אמרי' דתלינן דהי' באונס נפשות. וצ"ע עוד בזה. ועימש"ל עוד בזה ולפ"ז מיושבים דברי הרשב"א מקו' הנוב"י על ראיותיו כמש"ל וראיתי בנוב"י במהדו"ת בסי' ע"ז שהביא ג"כ ישוב לראי' הרשב"א מרבעתי. די"ל דהוה מצי למנקט בלאונס באופן שכתב הרשב"א שם שנתקשה לאשתו והדביקוהו עליו רק דהרשב"א כתב דע"ז ל"א פ"ד כיון דהיא לא שכיח. ולפ"ז הוה מצי למנקט רבעתי לאונסי דהיינו באומר בפי' דהי' באופן זה עי"ש. ומה דמדחה הנוב"י את זה משום דלאונסי לא הוה שום חידוש ועיקר החידוש היא בלרצונו דע"ז חולק רבא עי"ש. ולא אבין אותו דראי' הרשב"א היא שפיר אם נימא דגם בבאתי אמרי' פ"ד דהיינו הכונה היוצא מעדותו שיהי' נאמן לגבי האחר ולא לגבי עצמו לנקוט רבעתי דבזה יהי' חידוש יותר לרבא דגם בזה פ"ד, רק דיש לעיין על הראי' הרשב"א, מרבעתי. די"ל להיפך דהא דנקט ר"י פלוני רבעני לרצוני ולא נקט רבעתי דבאם הי' נקט ברבעתי לפלוני לרצוני אינו נאמן לר"י הוה אמרי' דדוקא בזה ס"ל לר"י דלא אמרי' פ"ד כיון דבזה א"א לומר פ"ד רק הכונה וזה לא אמרי' כמו דס"ל להרשב"א באמת כמו כן הי' מקום לומר לר"י משא"כ באומר פלוני רבעני לרצוני הוה מקום לומר דגם לר"י אמרי' בזה פ"ד דהי' לאונסי לזה נקט ר"י פלוני רבעני להשמעינן דגם בזה לא אמרי' פ"ד דהוא לא ס"ל הך פ"ד כלל משא"כ לרבא י"ל דגם בזה אמרי' פ"ד, וי"ל דראי' הרשב"א כיון דע"כ מוכח דיש סברא יותר לומר פ"ד בפלוני רבעני מרבעתי וא"כ מנ"ל באמת דגם לרבא אמרי' פ"ד ברבעתי דילמא באמת לא ס"ל גם לרבא ברבעתי פ"ד. דאל"כ אמאי לא השמיע רבא חידוש זה דגם ברבעתי אמרי' פ"ד כיון דזה היא חידוש יותר. גם אי אמרי' כדברי הנוב"י דהיכא דלא נפסל לעדות אמרי' אדם משים עצמו רשע ממילא י"ל ג"כ ברבעתי לאונסי דהי' נתקשה מכבר לאשתו ומחמת אונס נפשות בא עלי', או דרבעו דבזה האופן גם להרמב"ם אינו מחוייב מיתה כמבואר שם ברמב"ם הנ"ל רק דע"ז לא אמרי' פ"ד לשיטת הרשב"א דהיא ל"ש ג"כ. משא"כ אם אמר כן בפירוש הוא נאמן ולזה דייק הרשב"א שפיר אמאי לא נקט רבעתי:

והראב"ן בד' קי"א ע"ב כתב וז"ל אמר ר"י פלוני רבעני וכו' אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו וכו' שהאחד המעיד עמו אינו מעיד על ריצוי של נרבע דאם הי' מעיד על ריצוי והנרבע מודה לו לא הי' אמר רבא דהנרבע מצטרף עמו להרגו להרובע דודאי ה"ל רשע בעדותו של עד ובהודאתו לעד שלרצונו נרבע דאלת"ה לימא נמי רבא רבעתי את פלוני לרצונו הוא ואחר מצטרפים להרגו ומדלא אמר הכי שמעי' דאין מצטרף משום דהעד המצטרף עמו מעיד על ריצוי וכו' ואין קישוי אלא לדעת. וכו' וה"ל רשע עכ"ל עי"ש. וגם על דברי הראב"ן קשה האיך ינקוט רבעתי הא בזה ל"ש אונס משום דאין קישוי אלא לדעת ועי' בנוב"י בסי' ע"ד וי"ל דהראב"ן ס"ל דבעבר על קידוש השם לא הוה רשע ומשו"ה י"ל לאונסי הוא דהי' אונס מחמת נפשות, גם לפמ"ש ברשב"א דגם הוא ס"ל דלא נפסל לעדות רק דס"ל דאף בדבר דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר י"ל כיון דהראב"ן חולק על הרשב"א וס"ל גם ברבעתי אמרי' פ"ד כמ"ש הנוב"י שם. דאל"כ ליכא ראי' לדבריו. וכיון שכן היכא דאמר רבעתי לאונסי בזה במה דמעיד על עצמו דהוא רשע כיון דעבר על קידוש השם לר"י אין בכך [כלום] כיון דמ"מ כשר הוא להעיד ולרבא אמרי' פ"ד ואינו נאמן כלל על עצמו. ואי דמ"מ הוא רשע בשביל עדות עד השני עליו אף בלאונסו זה ל"ק דהא בלאונסו לא נעשה פסול לעדות ולזה לא הקשה הראב"ן רק מלרצוני:

אמנם לפמש"ל הפי' בגמ' בהא דס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' היא דגבי דידי' לא שייך מיגו וכיון דעיקר תי' הגמ' היא דהי' ס"ד דדוקא בפלוני רבעני אמרינן מיגו. וא"כ ע"כ איירי דעד השני מעיד ג"כ על לרצונו דאל"כ בפשיטות האיך שייך מיגו הא לא הוה על רצונו אלא ע"א. וא"כ ע"כ דגם עד השני מעיד ג"כ דהי' לרצונו. ולזה הוה ס"ד כיון דאיכא שני עדים אמרי' מיגו. ולזה קאמר כיון דאדם קרוב אצל עצמו וכמ"ש מטעם זה לא אמרי' מיגו, ואפשר לומר דבאמת הראב"ן ס"ל כפי' הראב"ד. דהפי' בגמ' היא דהי' ס"ד דנימא עדות שבטלה מקצתה ולא משום מיגו. דהא באמת הראב"ן שם ס"ל בזה כהראב"ד דבאם מעיד פלוני רבע קרובו בזה נתבטל כל העדות משום עדות, שבטלה מקצתה בטלה כולה. כמבואר שם בדבריו עי"ש ולזה איירי הך דפלוני רבעני לרצוני דהעד השני לא ידע מרצוייו. ולפ"ז יהי' מוכח מפי' רש"י ותוס' דס"ל הפי' משום מיגו דלא ס"ל כדינו דראב"ן וס"ל דאפי' אם מעיד גם על הריצוי מצטרפים ג"כ על חבירו אמנם דבאמת צ"ע נימא בזה על עד השני ממנ"פ אם האמת אתו דרבע לרצונו ממילא ה"ל הנרבע רשע ופסול להעיד עם הנרבע. וליכא רק ע"א. ובאם היא שקר שלא נרבע לרצונו ממילא ה"ל עד השני רשע דמעיד שקר על הנרבע שהוא רשע וממנ"פ ליכא אלא ע"א דהוא כשר. ואין לומר דגם באם הוא שקר דלא נרבע לרצונו אפ"ה לא נעשה עד השני רשע דאמרי' דזה ל"ח עדות גמור כיון דליכא תועלת בעדותו על הנרבע כיון דליכא רק ע"א, ולזה לא נפסל לעדות. אף אם העיד שקר בכונה וגם יכול לומר כן ע"פ אומדנא כיון דליכא תועלת בדבר דזה דוחק. גם י"ל דגם בזה איכא תועלת בדבר באם יבוא עד אחר ויעיד על הנרבע ג"כ על דבר איסור אז יהי' שני עדים ויהי' נפסל הנרבע לעדות ולשבועה. ועי' באו"ת בסי' פ"ז ס"ק כ"ו מ"ש על דברי הראב"ן. ואפשר לומר דהא מבואר בטור ובש"ע בסי' ל"ד בע"א היודע בעד השני שהוא רשע ואין הב"ד מכירין את רשעו דאסור להצטרף עמו ולהעד עמו ביחד עי"ש ולכן גם בזה אמרי' אאמע"ר דהיינו דהעד השני המעיד על הנרבע שרבעו לרצונו עושה עצמו ג"כ רשע כיון דלדבריו שרבעו לרצונו והוה הנרבע רשע האיך יכול הוא להצטרף עמו ולהעיד על הרובע הא מצטרף עם רשע. ואף דמשום זה לא נפסל לעדות כיון דליכא רק איסור בעלמא מ"מ הא כבר כתבתי דבכל ענין אמרי' אאמע"ר אף במה דלא נפסל ולכן גם בהעד השני אמרי' פ"ד. ומה דאומר דהי' לרצונו אינו נאמן דהא אם כן היא הוה הוא ג"כ רשע במה שמצטרף עמו להעיד ביחד על הרובע כיון דאסור לו להצטרף עם רשע וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי לעיין בכל זה שנית. ובפשיטות י"ל בראי' הא' דהרשב"א דלא הביא ראי' רק ברבעתי ל"ש אונס דאם נימא דגם ברבעתי י"ל אונס למה לא נקט רבעתי. אבל לגוף הדין ל"צ ראי' ועי"ש ברשב"א דמשמע ג"כ דעיקר הראי' היא רק להוכיח דברבעתי ל"ש אונס. ומטעם שכתב כיון דיהרג ואל יעבור:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה