אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער י פרק א

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער י פרק א

ספר משכן העדות שער י

בסנהדרין ד' ט' ע"ב ואמר ר"י פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ואנן קימ"ל כרבא כמבואר בכל הפוסקים דאמרי' פלגינן דיבורא. ורש"י פי' בד"ה רבא אמר וז"ל אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הילכך אין אדם יכול להשים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אין נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגינן דיבורא ומהימנינן לי' לגבי דחברי' ולא מהמנינן לי' לגבי דידי' לפסול לעדות עכ"ל ודברי רש"י צריכים ביאור במ"ש טעמא דפ"ד כיון דהוא קרוב אצל עצמו ופסול להעיד על עצמו ואינו נפסל מכח הודאת פיו. מבואר דאם הי' קרוב נאמן להעיד עליו הי' נפסל בהודאת פיו ות"ל אם גם דקרוב הי' נאמן מ"מ לא נפסל ע"פ עצמו דיהי' כמו עד כשר. מ"מ הא לא נפסל משום ע"א ובעי' דוקא שני עדים לפסול אותו. ול"ל כיון דהעד השני מעיד ג"כ שרבעו ה"ל שני עדים והי' נהרג ע"פ עדותו ועדות דעד השני. ומזה יהי' מוכח דלא כהראב"ן דפי' דעד השני אינו יודע אם הי' לאנסו או לרצונו דאל"כ נימא על עד השני ממנ"פ לפי עדותו ה"ל הנרבע רשע ופסול לעדות עי"ש דלפ"ז לא הי' צריך להא דאאמע"ר רק כיון דליכא רק הודאת פיו והוא לא הוה אלא ע"א. וי"ל ע"פ דברי הנתיבות בסי' ל"א דאיירי דעד השני אומר שרבעו סתם ולא ידע אם היא לרצונו או לאונסו דאם הי' שני עדים בדבר לא תלינן באונס משא"כ דליכא אלא ע"א תלינן באונס ושוגג עי"ש. ולפ"ז י"ל אם הי' יכול להעיד על עצמו הי' שני עדים בדבר והי' נפסל ע"פ עצמו. מ"מ יהי' קשה לאיזה ענין הוצרך רש"י לזה דאינו נאמן על עצמו להשים עצמו רשע ת"ל דאינו נאמן בעדותו על עצמו דאם יהי' נאמן יהי' מחוייב מיתה וע"ז ודאי אינו נאמן. וי"ל דודאי לדין אותו ע"פ עדותו ודאי אינו נאמן רק רבא בא לדחות דברי ר"י דס"ל דלרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ובודאי גם ר"י ס"ל אין אדם משים עצמו רשע רק דס"ל דהוא דוקא דאין לדון אותו ע"פ עדותו שמעיד על עצמו דהוא רשע. ע"ז אמרי' דאדם קרוב אצל עצמו ולא נוכל לדון אותו ע"פ עדותו לרשע במה שמעיד על עצמו ויבואר לקמן בפרקים הבאים בעזה"י משא"כ על מה דמעיד לחבירו אמרי' שפיר דלדבריו הוא רשע ופסול להעיד. וע"ז קאמר רבא דגם לחבירו אמרי' דמה שהעיד על עצמו דהוא רשע את זה לא נוכל לקבל בתורת עדות כיון דאדם קרוב אצל עצמו. ולזה פ"ד ועל מה דמעיד על עצמו לא חשיב עדות ועימש"ל עוד מזה:

והנה בהא דפ"ד מדברי רש"י נראה דלא צריך לומר דפ"ד דהיינו מה דאומר פלוני רבעני זה חשיב עדות ומה דאומר לרצונו את זה לא נקבל לעדות כיון דזה היא עדות על עצמו. רק דנראה דל"צ לומר פ"ד דהימנו הדיבור מעדותו רק הכונה היוצא מעדותו. דנכלל בהכונה שני עדות. אחד על הרובע לחייב אותו. ועדות על עצמו. ובזה מחלקינן הכונה לשנים. ומה דמעיד על חבירו נאמן. ולא במה דמעיד על עצמו דכן דייק בלשונו ומהמנינן לי' לגבי חברי' ולא מהימנינן לי' לגבי דידי' דמשמע דמחלקינן הכונה היוצא מעדותו. ומבואר יותר במ"ש בד"ה פלוני בא על אשתי וז"ל והיינו פ"ד דהא חד דיבורא היא ולגבי האי מהימן ולא מהימן לגבי האי. ובאם נימא דזה חשיב שני עדות דפלוני רבעני היא עדות לחייב הרובע ולרצונו היא עדות בפני עצמו לגבי עצמו. וכן בהא דפלוני בא על אשתי אם נימא דמה דמעיד פלוני בא על אשתי היא עדות לחייב הבועל. ומה דמעיד אח"כ דהי' לרצונה היא עדות בפני עצמו עלי' ל"ש לשון רש"י דהא חד דיבורא היא. דהא בזה ה"ל שני דיבורים. ולזה י"ל דס"ל לרש"י דגה בהא דמעיד פלוני רבעני אף בלא תיבת לרצונו היא ג"כ עדות אף על עצמו, כמו באם באו שני עדים ומעידים עליו דראו דפלוני רבעו ולא אמרו לרצונו. ואפי' אם אמרו בפירוש דראו דרבעו והי' התראה רק דלא ידעו אם הי' לרצונו או לאונסו חייב ג"כ מיתה משום דמסתמא אמרי' דהיה לרצונו כ"כ מיד דמעיד פלוני רבעני ה"ל עדות גם על עצמו. וכמו כן בפלוני בא על אשתי מיד בתיבת על אשתי היא עדות גם עלי'. ולזה בדבר אחד אמרי' פ"ד ומהימנינן לי' לגבי חברי' ולא לגבי עצמו ואשתו. וע"כ משום דפלגינן הכונה היוצא מעדותו. ועי' בזה בנוב"י בסי' ע"ב ויבואר דבריו בפ' הבא דכתב דע"כ בהא דפלוני בא על אשתי צריכים לחלק הכונה דלא בא על אשתו רק על אחרת עי"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דפלגינן הכונה היוצא מעדותו וכמבואר בפי' המשניות להרמב"ם בסוף נדרים עי"ש. וכן למ"ד בחד גופא לא פ"ד וכתבו תוס' בסוגי' דאליביה ל"ל פ"ד דהיה לאונסו דהא זה הוה בחד גופא. רק אמרי' פ"ד והיא שרבע לאחר. או שבא על אשת איש אחרת. וע"כ דצריכים לומר דפלגינן הכונה היוצא מעדותו לשנים ומהימן על האחר ולא לגבי עצמו וזה היא דלא כדברי הרשב"א בתשו' בסי' אלף רל"ז דס"ל דבאומר באתי על אשת פלוני או רבעתי בזה לא פ"ד כיון דבזה א"א לחלק עדותו לשנים דבזה ל"ל דהי' באונס כיון דאין קישוי אלא לדעת. וצ"ל דרבע לאחר וע"כ צריך אתה לגייז תיבת רבעתי ולא נשאר עדות עי"ש ולדבריהם זה אינו דגם בזה אם אתה גייז תיבת אשתי או רבעני לא נשאר עדות. וכבר האריך בזה הנוב"י שם. ולקמן אבאר את דברי הרשב"א בעזה"י:

ובזה יובן היטב הפי' בגמ' במה דאמרי' מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי' ופי' רש"י ותוס' דאף דמבואר במתני' דאדם פסול לעדות לאשתו מ"מ הי' ס"ד הואיל ומהימן בההוא דיבורא למיקטלי' לחברי' ליקטלה נמי לדידה ובאם נימא דזה חשיב שני עדות דהיינו בפלוני רבעני היא עדות לחברי' ובלרצונו היא עדות לעצמו וכן בהא דפלוני בא על אשתי דבמה דמעיד פלוני בא על אשתי היא עדות על חברי' למיקטלי'. ובמה דאומר לרצונה היא עדות לגבי דידה האיך שייך דס"ד הואיל ומהימן בההיא דיבורא לחברי' נאמן ג"כ עלי' הא בהך דלרצונה אינו נאמן כלל לחברי' דהא לענין העדות על חברי' לא נפ"מ בזה כלל אם היה לרצונה או לאונסה. והאיך שייך דנימא מיגו הא בעדות זה הוא עדות בפני עצמו וה"ל כאלו מעיד שני עדות על קרובו ועל אחר וכל עדות היא עדות בפני עצמו דבזה ל"ש לומר מיגו דמהימן בעדות זה על הרחוק יהי' נאמן גם בעדות השני על הקרוב. משא"כ אם נימא דבלא התיבת לרצונה הוה ג"כ עדות עלי' וכמ"ש כתב רש"י שפיר דהיה ס"ד כיון דהוא נאמן בדיבור זה במה דמעיד דבא על אשתי עכ"פ לחברי' יהי' נאמן ג"כ על אשתי. ועי' מש"ל בפ' הבא בפי' דברי הגמ':

וכן נ"ל דצריך לומר לפי' הראב"ד הביאו הר"ן בחידושיו באר היטב. ותמצית דבריו דהא דאמרי' פ"ד ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. בשלמא לגבי פלוני רבעני לרצוני אמרי' שפיר דלא נתבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משום דעל מה דמעיד על עצמו אינו בגדר עדות. וכמו דאמרי' בסוגי' דקו"פ דבעל דבר אינו מבטל משום קו"פ משום דממקיימי הדבר הכתוב מדבר ולא בעושי הדבר דבע"ד אינו בגדר עד. כ"כ בזה מה דמעיד על עצמו לא חשיב עדות כלל ול"ש בזה עדות שב"מ. משא"כ על אשתי אם גם דפסול להעיד לה מ"מ הוה ס"ד דפסול לה כמו דהוא פסול על כל קרובים. אבל מ"מ הוה בגדר עד. ואמרי' בזה עדות שב"מ ב"כ לזה קמ"ל אשתו כגופו ולא חשיב ג"כ עדות מה דמעיד על אשתו דה"ל כגופו ואמרי' בזה ג"כ דל"ח עדות מה דמעיד עלי' משום דאשתו כגופו עכ"ד והנה אף דמבואר בסוגי' דעד זומם בב"ק באם העיד על הגניבה וטביחה בתוכ"ד והוזמו על הטביחה נתבטל גם עדות הגניבה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מבואר שם בשיטה מקובצת דזה הוא דוקא היכא דהם מעידים שני עדות לאדם אחד. מה שאין כן היכא דהם מעידים שני עדות לשני בני אדם בתוכ"ד ונתבטל עדות אחת לא נתבטל עדות השני' דז"ל שם בד"ה ושמעינן מהא דר"י דעדות שהוזמה בסופה אע"פ שלא הוזמה בתחילה בטלה. ודוקא בתובע אחד ונתבע אחד דומי' דגניבה וטביחה עכ"ל וכן מבואר בריטב"א מכות ד' ז' בד"ה אילעא וטובי' אלו אם אמרו שנים ראובן הלוה מנה לשמעון ומנה ללוי והם קרובין לשמעון כלום מפסלי ללוי הא אמאי ואפי' אם העידו שתי העדיות תוכ"ד עכ"ל ולפ"ז אם נימא דפלוני בא על אשתי היא עדות רק להבועל ולא לאשתו. ובמה דאמר לרצונה היא עדות לאשתו. יהי' קשה אמאי נימא בזה עדות שב"מ ב"כ הא חשיב שני עדות לשני בני אדם. ובזה לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ואם גם די"ל דמ"מ בהך דלרצונה לא הוה עדות לאשתו בלא הך דלאשתי מ"מ זה היא דוחק דמ"מ כיון דהך דלאשתי ל"ח עדות לאשתו וממילא דמאותו עדות דהיא לחבירו לא נתבטל כלום. אבל אם נימא כמ"ש דגם בהך דפלוני בא על אשתי בלא הך דלרצונה היא ג"כ עדות לאשתו. או אם נימא דלא פ"ד רק הכונה נכונים דבריהם כיון דבעדות על הבועל נכלל ג"כ העדות לאשתו ונתבטל מעדות זה והי' ס"ד דנתבטל גם העדות על הבועל משום עדות שב"מ ב"כ לזה בא להשמיענו דאשתו כגופו: ולפ"ז יהי' קשה להרשב"א בתשו' הנ"ל דע"כ אליבי' הפי' דפ"ד דהי' לאונסה. וע"כ דבהך פלוני בא על אשתי לא הוה עדות כלל על אשתו והאיך יפרש תי' הגמ' דאשתו כגופו אלא דבלא דברי הרשב"א יהי' ג"כ קשה לפמ"ש מהא דפלוני רבע שורי. דבזה בודאי הוה שני עדות. ופלוני רבע היא עדות מספקת לחייב הרובע אף בלא תיבת שורי. וממילא דבמה דמעיד שורי היא עדות בפני עצמו על השור ואפ"ה אמרי' לפי' רש"י ותוס' דבאמת בפלוני רבע שורי אמרי' מיגו וגם השור נהרג. ולשיטת הראב"ד אמרי' בזה עדות שב"מ ב"כ. ולפמ"ש בזה לא נימא כן משום דהוה שני עדות. ולשיטת הרשב"א יהי' מוכח דבפלוני רבע שורי. דאם אומר פלוני רבע ולא שורי. היא ג"כ עדות מספקת על הרובע. דאם נימא דגם על הרובע צריכים להא דשורי יהי' קשה לשיטת הרשב"א הא בזה ל"ש פ"ד כמ"ש תוס' דבשור אין לחלק בין אונס לרצון וע"כ דצ"ל דרבע לשור אחר והיא דפלגינן הכונה. ובזה אפשר לומר דבאמת הרשב"א מפרש כפי' רש"י דאמרי' מיגו וגם השור יהרג. אמנם גם בלא דברי הרשב"א מתוס' בסוגי' לא נראה ג"כ כמ"ש דהא לא כתבו דל"ל פ"ד דהי' באונס דהא להך מ"ד דבחד גוף לא פ"ד ל"ל כן. מבואר דלמ"ד בחד גוף פ"ד י"ל הפי' בפ"ד דאמרי' דהי' באונס ולא דבא על אשת איש אחרת ולמה לא דייקו בדבריהם דאם נימא דהפי' בפ"ד דהי' באונס הא בזה לא יהי' שייך תי' הגמ' בהא דאדם קרוב אצל אשתו לפמ"ש. וע"כ יהי' מוכח דלא כמ"ש דמ"מ חשיב עדות אחת:

ואפשר לומר די"ל אף דתיבת שורי היא עדות בפני עצמו על שורי. וכן בפלוני בא על אשתי לרצונה אם גם דנימא דלרצונה היא עדות בפני עצמו עלי'. מ"מ הוה עכ"פ אחד מן הבדיקות על עדות שמעיד על הרחוק כיון דהיא מן העדות שמעיד על חבירו. וכמו באם מעיד שפלוני רבע את פלוני. ושניהם מעידים על הרובע לחייבו מיתה. ועל הנרבע לא מעידים כלום לחייבו כגון דהוא עכו"ם. ומכחישין זא"ז בהעדות על הנרבע דזה אומר דהי' לרצונו. וזה אומר דהי' לאונסו. דמ"מ נתבטל עדותן במה שמעידים על הרובע משום דה"ל הכחשת בדיקות דפוסל בדנ"פ [ולשיטת הרמב"ם דס"ל דמה שהיא בגוף העדות היא מן החקירות יש לעיין ולומר דמה דמעידים על הנרבע אם לרצונו או לאונסו ה"ל כהחקירות. ול"מ אם מכחישין זא"ז דודאי עדותן בטלה. רק אפי' אם אמרו לא ידענו בזה נתבטל עדותן ג"כ. וממילא דבזה ודאי ל"ל פ"ד וה"ל כאלו לא העיד כלל על הנרבע מי הוא וכמש"ל דהא ע"כ צריכים להשיב על החקירות ובאם אמרו איני יודע נתבטל ג"כ עדותן. אלא דבאמת בזה י"ל דלא הוה מן החקירות אף לשיטת הרמב"ם. ועי' במש"ל בשער... פ'... והנתיבות כתב בסי' ל"א דאיירי דעד השני אומר שרבע סתם ולא מעיד ע"ז אם הי' לרצונו או לאונסו. דאל"כ האיך שייך פ"ד כיון דהוה הכחשה ביניהם עי"ש ובאם נימא לשיטת הרמב"ם הוה זה מן החקירות הא ל"ל דאיירי. דאומר איני יודע בעדות הנרבע דא"כ נתבטל עדותן מכח דאומר איני יודע בחקירות] והנתיבות בסי' ל"א כתב דאיירי דעד השני אומר סתם דפלוני רבעו ולא מעיד כלל ע"ז אם הי' לרצונו או לאונסו עי"ש ולא אדע מה יענה בתי' הגמ' דמ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי'. ובין לפירש"י ותוס' דהי' ס"ד דאמרי' מיגו ומהני עדותן גם עלי'. ובין לפי' הראב"ד דנתבטל עדותן משום עדות שבטלה מקצתה מ"מ זה נראה מגמ' דאיירי דעד השני מעיד גם עליו דהי' לרצונו ולגבי בא על אשתי מעיד גם עלי' דהי' לרצונה. ולפי' הראב"ד יש לדחוק ולומר דאם גם דהעד השני לא מעיד עלי'. מ"מ כיון דהוא מעיד עלי' ולא הוה עדותו עדות עלי' אמרי' עדות שב"מ ב"כ. מ"מ לפי' רש"י ותוס' ע"כ איירי דעד השני מעיד עלי' ג"כ וכן מוכח מהא דכתבו תוס' באם הי' כהן נשא אחותו והוא מעיד דפלוני בא עלי' ובזה ל"ל פ"ד עי"ש משמע ג"כ דבכל ענין אמרי' פ"ד אף דעד השני מעיד עלי' ג"כ. ולפ"ז הקו' במ"ע האיך שייך לומר פ"ד דרבע לאחר או דבא על אשת איש אחרת הא אם אומר כן בפי' נתבטל עדותן מכח הכחשת בדיקות והאיך נימא פ"ד יהי' כאומר כן בפי' הא נתבטל עדותן ג"כ. ולשיטת הרמב"ם וכן לפי' רש"י שכתבתי דכונתו ג"כ כשיטת הרמב"ם דלא מחלקינן להערות רק להכונה היוצא מהעדות יש לדחוק ולומר דמקיימין גוף העדות לענין העדות שמעיד על הרחוק. משא"כ אי אמרי' דפ"ד והיא דה"ל כאומר שרבע לאחר או דהי' לאונסו בזה קשה. וצ"ל ג"כ דהא דהכחשה בבדיקות וכן בחקירות נתבטל כל העדות היא דוקא אם החקירות המה אותן חקירות דנוכל לקבלם בתורת עדות. משא"כ בזה כיון דמה דמעיד דרבעו לרצונו מעיד בזה על עצמו. וזה אינו בגדר עדות. ולכן לא נתבטל העדות מכח הכחשת חקירות. כיון דאנן לא נקטינן מה דמעיד על עצמו בתורת עדות וכן במה דמעיד על אשתו. ולשיטת התוס' אף במה דמעיד על קרובו לא הוה בגדר עדות. ולא הוה אף מהחקירות או מהבדיקות על העדות שמעיד על הרחוק דנימא דמשום זה יתבטל עדות הרחוק שהיא הכחשה בין העדים משום דכל מה דמכחיש להעד השני על עצמו או על קרובו לא הוה מן העדות כלל ואף מן החקירות ועימש"ל בשער... פ'... על דברי הרמב"ם במכחישין זא"ז דזה אומר אני קדשתי'. והשני מכחישו דלא נתבטל עדותן משום הכחשת חקירות כיון דכל אחד מעיד על עצמו וה"ה בזה, ולפ"ז י"ל דגם אי אמרי' בפ"ד בתיבת לרצוני או לרצונה אפ"ה הוה ס"ד דאמרי' מיגו לפי' רש"י. או לפי' הראב"ד עדות שב"מ והיא כמ"ש דהי' ס"ד כיון דעל העדות על הרחוק ע"כ דאנו מקיימין גם את העדות במה דאומר דבא עלי' דאל"כ יתבטל עדותן מכח הכחשת בדיקות. ולהראב"ד אמרי' להיפך כיון דנתבטל עדות זה על אשתו נימא בי' עדות שב"מ ב"כ כיון דחשיב עדות אחת. והעדות על אשתו היא עכ"פ מן הבדיקות על עדות הרחוק. ושייך בי' עדות שב"מ ב"כ כיון דזה חשיב ג"כ מהעדות שמעיד על הרחוק כיון דהוא מן הבדיקות ולשיטת הרמב"ם י"ל דהוא מן החקירות:

ובזה י"ל הא דתמהו על הש"ע בסעי'... שהביא הא דפלוני רבע שורי דמצטרפים לפסלו. ותמהו למה לא הביא דברי הראב"ד דחולק ע"ז וס"ל דאמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ונתבטל העדות אף על הרחוק. והאחרונים תי' כיון דבזה"ז ליכא נפ"מ על השור כיון דאין דנין דיני נפשות. ולענין נפשות ה"ל כאלו העידו חוץ לב"ד כיון דאין לנו סמוכים לענין דיני נפשות. וממילא ל"ח עדות כלל על השור. ועי' באו"ת ובנתיבות. ובזה יש לדין לשיטת הראב"ד באחד שהעיד על אחותו שנפסלה מכבר לכהונה כגון דהיתה גרושה וכדומה. פלוני בא על אחותי דבזה ליכא נפ"מ כלל עלי'. ובאופן דליכא נפ"מ על הבועל ג"כ דבלא"ה היתה אסורה לו ג"כ משום גרושה דהבועל הי' כהן ובזה לא יתבטל העדות. וכן אם בא להעיד אחר מיתת אחותו פלוני בא על אחותי. דבזה אין לדין כלל על אחותו שמתה מכבר לא יתבטל העדות ואי כיון דבשעת הראי' הי' נפ"מ על אחותו ה"ל תחילתו בפסלות. זה אינו דהא עיקר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא רק בעת שמעידים עלי' בב"ד. וגם בשעת הראי' הי' ראוי להעיד על הפלוני אם לא יעיד על אחותו ועי' מש"ל בשער... ובנתיבות בהגהות לסי':

אבל לפמ"ש י"ל ג"כ די"ל כיון דעיקר טעמו דהראב"ד דס"ל א דאמרי' בזה עדות שב"מ ב"כ אף דזה הוה שני עדות לשני בני אדם. וכתבתי דזה חשיב חד עדות. דכיון דבמה שמעיד על השור ועל קרובו היא עכ"פ מן הבדיקות להעדות דמעיד על האחר. וכיון דנתבטל עדות זה יתבטל ג"כ העדות על האחר כיון דנתבטל מן הבדיקות וה"ל כאלו הכחישו בבדיקות דנתבטל כל העדות. ולפ"ז י"ל דבזה"ז דליכא דיני נפשות ועיקר העדות דמעידים על הפלוני דבא עלי' היא רק לפוסלו לעדות או לאסרה עליו משום סוטה. וי"ל דהראב"ד ס"ל דבזה לא בעי' דו"ח לאחר דעקרו רבנן הדו"ח והיכא דל"ב דו"ח כתבתי דגם היכא דמכחישין זא"ז בבדיקות לא נתבטל העדות. וכיון שכן ממילא בזה לא אמרי' כלל עדות שב"מ ב"כ כיון דזה היא עדות אחרת ואין נפ"מ בזה על הבועל ואף אם מכחישין זא"ז על הנבעלת או על השור לא נתבטל העדות על הרובע ולזה בזה"ז לא נתבטל העדות אף לשיטת הראב"ד. ובזה י"ל גם להראב"ד אם מעיד אחד בזה"ז פלוני בא על אחותי לא נתבטל עדותו ג"כ על הרחוק. ולכן אם מעיד על הקרוב שבא על אשת פלוני לא נתבטל העדות על האשה לאסרה על בעלה. אף דמעיד על קרובו ג"כ ונימא עדות שב"מ ב"כ דכיון דבזה"ז ליכא דיני נפשות ול"ב דו"ח וגם הכחשת בדיקות אינו מבטל. ולזה אמרי' גם להראב"ד דה"ל כשני עדות לשני בני אדם ולא נתבטל מכח עדות שב"מ ב"כ. ובזה ניחא ג"כ הא דלא הביאו דברי הראב"ד בש"ע אהע"ז בסי' קט"ז סעיף ו' גבי הדין דפ"ד ה"ל להביא דברי הראב"ד באמר שקרובו זנה עמה לא פ"ד דל"ש תי' האחרונים. ולפ"ז ממילא אם גם דאמרי' כהרשב"א דפ"ד היא רק דאמרי' דהי' לאונסה אפ"ה י"ל הפי' כתוס' ורש"י. או כהראב"ד דגם בזה חשיב כחד עדות כמ"ש כיון דזה היא מן הבדיקות:

אמנם בש"ע לא הובא דברי הרשב"א להלכה הן בסי' ל"ד והן בסי' קט"ז דסתם באמר על אשה אחת שזינתה עמו דפ"ד ולא מחלק אם אומר אני זניתי עם אשת פלוני לא פ"ד מטעמא דהרשב"א. וקצת יש לעיין על הרשב"א דהביא ראי' לדבריו מדברי רבא דנקט פלוני רבעני. וכן פלוני בא על אשתי ולא נקט רבעתי וכן באתי מזה מוכח דבאופן זה לא אמרי' פ"ד כיון דא"א לחלק הדיבור ואי דנימא דהי' באונס בזה ל"ש אונס דאין קישוי אלא לדעת. וכן ל"ל דהי' באונס נפשות דהא קימ"ל יהרג ואל יעבור. ולפמ"ש תוס' כתובות ד' י"ט ע"א בד"ה דאמר מר דהפי' הוא דאפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופו קסבר דאפי' בהנך לא מחוייב למסור עצמו בצינעה עי"ש ולפ"ז יהי' קו' הרשב"א על רבא במ"ע דרבא לשיטתו דס"ל דאפי' בהנך לא מחוייב למסור עצמו אמאי לא נקט באתי דגם בזה י"ל פ"ד דהי' באונס נפשות דהא רבא ס"ל דאינו מחוייב למסור נפשי' אלא דבאמת התוס' בע"ז ד' נ"ד כתבו להיפך מתוס' דכתובות עי"ש. וי"ל דהרשב"א ס"ל כתוס' ע"ז. ובל"ז י"ל דברי הרשב"א לשיטתו ע"פ דבריו שם בכתובות שאביא לקמן בפ' הבא עי"ש. אמנם לדברי הרמב"ם ולפי' רש"י דכתובות דס"ל ג"כ כפי' הרמב"ם. ונראה דחולקים בדינא דהרשב"א וס"ל דאף היכא דאי אפשר לחלק בגוף הדיבור רק הכונה. אפ"ה אמרי' פ"ד כיון דתמיד אפשר לחלק הכונה וכ"כ הנוב"י בסי' ע"ב עי"ש. אמנם מתוס' כתובות בסוגי' דעדים שאמרו נראה לכאורה דחולקים גם בזה על הרמב"ם וס"ל ג"כ דלא מחלקינן רק הדיבור ולא הכונה מהא דמקשים שם בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע דנימא פ"ד לומר דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ותי' דאין לומר אנוסים מחמת נפשות דהיא לא שכיח. ועוד כיון דמחמת נפשות הוא רק הפי' מאנוסים היינו. ועוד דמיד שאמרו אנוסים היינו משימים נפשם רשעים עי"ש ולדברי הרמב"ם לא שייך כמעט כל התירוצים דמ"מ יהי' קשה נימא פ"ד והיינו להאמין להם גוף העדות ולא נאמינם על עצמם. מזה נראה דהתוס' לא ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם וס"ל דבעי' דוקא שיהי' מקום לחלק עדותן לשנים באופן שלא יהי' רשעים ע"פ עדותן, ולשיטת הרמב"ם ע"כ צ"ל בישוב קו' התוס' דכתובות הא דלא אמרינן בעדים שאמרו פ"ד דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון רק מחמת נפשות כתי' הא' דתוס' כיון דמדאורייתא אין צריך קיום רק מדרבנן ולזה לא אמרי' פ"ד לפסול השטר כי כל התירוצים הנאמרים שם ל"ש לשיטת הרמב"ם. ועי' מש"ל בפ"ג בזה:

ויש לעיין בזה דלכאורה הפי' בתי' זה היא כין דמה"ת א"צ קיום ואמרי' עדים החתומים בשטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד. וממילא דמהדין תורה אפי' אם העדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אינם נאמנים ג"כ משום דכיון דה"ל כאלו נחקרה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. רק כיון דרבנן הוצרכו קיום. ולזה אם אומרים בפי' אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים מדרבנן עכ"פ ולא הוה בכלל כיון שהגיד כיון דמדרבנן הוצרכו קיום. וכיון דמה"ת אינם נאמנים אפי' אם אמרו בפירוש אנוסים מחמת נפשות לזה (לא) אמרי' כיון שהגיד. ולפ"ז יהי' קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דחותכים ד"מ בעדות שבשטר היא רק מדרבנן אבל מה"ת לא מהני שום עדות בשטר כיון דהוה מפי כתבם. וכל עיקר שטר אינו אלא מדרבנן. ממילא דל"ש תי' התוס' דמשו"ה לא אמרי' פ"ד כיון דמה"ת אינם נאמנים גם אנוסים מחמת נפשות. אדרבא הא מה"ת אף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ג"כ לומר אנוסים היינו מחמת נפשות. ואין בזה משום כיון שהגיד. דהא מה"ת לא הגידו עדיין כלום בעדותן ע"פ עדות שבשטר משום דה"ל מפי כתבם. ולפמש"ל בשער... פ'... י"ל:

אמנם דבל"ז ע"כ ל"ל הפי' בדברי התוס' דהיכא דלא מהני עדותן מה"ת אף אם אמרו בפירוש לא אמרי' פ"ד. דא"כ יהי' קשה מהא דהרגנוהו דאמרי' פ"ד. והא שם בהרגתיו דליכא אלא ע"א. וזה לא מהני מה"ת כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועיקר נאמנות ע"א בעדות אשה היא רק דרבנן. וא"כ קשה אמאי נימא בזה פ"ד כיון דמה"ת אף אם אומר על אחר דהרגו אפ"ה אינו נאמן מה"ת. וגם לדידן אמרי' פ"ד אף בעדות מיוחדת ובלא דו"ח דלא מהני מה"ת ואפ"ה אמרי' פ"ד. וגם בהא דבר בניתוס בסנהדרין דאמרי' פ"ד ודעת הרבה פוסקים ס"ל דמלוה בריבית אינו פסול אף מה"ת כמבואר שם. ואמאי נימא בכל זה פ"ד נימא הא מה"ת אינו נאמן בעדותו אף אם נימא פ"ד. ולזה ע"כ צ"ל דהתוס' לא תי' דהיכא דאינו נאמן מה"ת לא אמרי' פ"ד. רק דכונת התוס' היא דהיכא דאמרי מה"ת פ"ד אז אמרי' בכל ענין פ"ד אף דעיקר הנאמנות היא רק מדרבנן מ"מ עכ"פ אם הי' נאמן מה"ת הי' אמרי' גם מה"ת פ"ד כמו גבי הרגתיו דבזה אם גם בע"א האומר הרגתיו אינו נאמן מה"ת מ"מ אם הי' שני עדים מעידים הרגנוהו בזה היינו אומרים פ"ד ונאמנים אף מה"ת. לזה גם בע"א כיון דנאמן עכ"פ מדרבנן אמרי' פ"ד כיון דגם אם בא ע"א אמרי' אף מה"ת פ"ד והוא ע"י דבריו באם יבוא אח"כ עד השני יכול להצטרף עמו. משא"כ בהך דכתובות לא אמרי' מה"ת כלל פ"ד כיון דעדים החתומים על השטר ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד והוה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולזה כיון דמה"ת לא אמרי' בזה דנאמנים אף אם אמרו בהדי'. ולזה ע"כ מדרבנן לא אמרי' פ"ד וזה דוחק ועוד יש לעיין. דהא מה"ת גם בד"מ בעי' דו"ח בהשבע חקירות. וממילא דלא מהני מה"ת כלל עדות שבשטר כיון דליכא גבי שטר דו"ח חדא דבשטר לא נזכרים כל השבע חקירות. ובל"ז הוה עדות בשטר כאלו לא הי' דו"ח כלל כיון דיכולין לומר אחרנוהו כמבואר בר"פ אחד ד"מ. וממילא מה"ת עדים שחתמו על השטר ואח"כ אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הם נאמנים ג"כ ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון דלא הי' דו"ח. וקודם גמר הדו"ח יכולין להיות חוזר ומגיד. ואם כן יהיה להיפך קשה על תי' התוספות במ"ש כיון דמן התורה לא צריך קיום לא אמרינן פלגינן דיבורא לפסול השטר. הא אם גם דמה"ת א"צ קיום ואמרי' בשטר כיון שהגיד הא זה היא דוקא היכא דהיה הדו"ח בתוך השטר. משא"כ עכשיו דהוה כאלו לא נחקרה עדותן בשטר בדו"ח ממילא דגם מה"ת יכולין להיות חוזר ומגיד. ובאמרו אנוסים היינו נאמנים אף מה"ת. אע"כ דכונת התוס' היא כיון דעכ"פ אמרי' דדבר תורה א"צ קיום משום דלא חציף אינש לזייף רק דהרבנן תיקנו דיהי' צריך קיום ולזה בגילוי מילתא בעלמא סגי, ועי' בש"מ דמבואר כן. ולזה י"ל גם להרמב"ם דע"ז אינו חולק הרמב"ם דאמרי' דדבר תורה א"צ קיום משום לא חציף אינש לזייף. רק דס"ל דל"מ משום מפי כתבם וכיון דהרבנן הכשירוה בגילוי מילתא סגי עוד י"ל לדברי התוס' שמחלקים שם דכי אמרי' פ"ד היא דוקא לקיים עיקר העדות. משא"כ שם עיקר העדות היא כתב ידינו עי"ש ברשב"א. וכן מבואר שם יותר בש"מ דשם עיקר העדות היא דלא ראו הלואה ובזה מיד הם עושים עצמם רשעים אם לא יעשו פי' לדבריהם הילכך לא פ"ד עי"ש וזה התירץ עולה יפה גם לשיטת הרמב"ם די"ל היכא דעושים עצמם רשעים בעיקר העדות לא פ"ד. אמנם דע"ז צ"ע מהא דפי' המשניות באומרת טמאה אני לך דשם שמי' נפשה ג"כ רשעה בעיקר העדות. אמנם די"ל דשם לא שייך אאמע"ר כיון דשם אינה נאמנת בתורת עדות ולא הוה שם עד עלי' רק מחמת הודאת בע"ד. ועימש"ל בזה. ועוד חזון למועד לעיין בזה שנית:

ועוד י"ל דשם בכתובות שאני דהא שם אינם נאמנים בתורת עדות כמבואר במתני' הפה שאסר וכו' וראיתי בס' בית אפרים בחו"מ בסי' ע"ד שתמה על קו' התוס' דמקשים דנימא פ"ד דבשלמא היכא דהם נאמנים בתורת עדות שייך לומר פ"ד משא"כ בזה דאינם נאמנים אלא משום מיגו. וכיון דגם במיגו אמרי' ג"כ אאמע"ר כמבואר בסוגי' שם איך נאמר בזה פ"ד. ולומר דהם נאמנים ע"ז במיגו. דהא עיקר המיגו היא להאמין לו במה שהוא אומר במיגו דהיה טוען טענה אחרת. ובזה מה שהוא אומר דהיה אונס מחמת ממון א"א להאמין לו במיגו כי אאמע"ר. ופ"ד לא נוכל לומר כיון דהוא אינו אומר כן תו ל"ש מיגו עי"ש וי"ל לפמ"ש הש"מ גבי ראו ב' עדים אחרים דכל שלא נתקיים השטר ה"ל כאלו לא נגמר עדיין עדותן ע"פ השטר. וממילא דהם נאמנים בתורת עדות עי"ש. וצריך לומר הא דקתני במתני' באמרו אנוסים היינו דנאמן משום הפה שאסר ת"ל כיון דלא נתקיים השטר נאמנים בתורת עדות. היא דהפה שאסר בעי' כיון דאמרו מתחילה כתב ידינו הוא זה. ונימא דזה חשיב קיום. וממילא דלא יהי' יכולין אח"כ לומר אנוסים היינו מחמת נפשות משום כיון שהגיד. כיון דהשטר נתקיים ע"י כתב ידינו הוא זה ואף דהא אומרים אבל אנוסים היינו תוך כ"ד ויכולין לחזור בתוך כ"ד. וממילא דיכולין לחזור מכתב ידינו הוא זה. י"ל דבאם הי' חוזרים מכתב ידינו אמרי' דיכולין לחזור. אבל בזה דאינם חוזרים מכתב ידינו. רק דאמרו אנוסים היינו היה ס"ד דאמרי' בזה כיון שהגיד. ולפ"ז ממילא באמרו אנוסים היינו מחמת נפשות זה נאמני' בתורת עדות ומיגו לא צריכים רק למען לא יהי' שטר מקוים. ולזה קו' התוס' דנימא פ"ד כיון דאנוסים היינו נאמנים בתורת עדות. והשטר לא יהי' מקוים מכח המיגו. וכיון דעיקר קו' התוס' היא רק אי אמרי' דהם נאמנים מה דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות בתורת עדות. ממילא יש לעיין לפמ"ש הראב"ן בסוגי' דהא דאמרי' לרבא בפלוני רבעני לרצוני דפ"ד היא דוקא דעד השני לא מעיד על זה דרבעו לרצונו. דבאם מעיד העד השני ג"כ דרבעו לרצונו ממילא לא שייך פ"ד. דהא מה דמעיד עד השני עליו דרבעו לרצונו ל"ש פ"ד דהא העד השני אינו משים עצמו רשע. ולזה אמרי' לדבריו רשע הוא ופסול לעדות עי"ש. ולפ"ז י"ל כיון דאיירי דבל אחד מהם מעיד גם על עד השני דהיה אנוס מחמת ממון ומשוה עד השני ג"כ לרשע. ולזה אמרי' לכל דברי אחד מהם עד השני הוא פסול להעיד ואינם נאמנים בתורת עדות רק בתורת מיגו ובזה לא פ"ד. וממילא דאי אמרי' כשיטת הראב"ן י"ל בפשיטות קו' התוס'. וי"ל דהרמב"ם ס"ל בזה כהראב"ן:

ובזה י"ל מה דתמהו שם על התירוצים של תוס' דמ"מ הי' קשה כיון דכל אחד מעיד דגם חבירו היה אנוס מחמת ממון. וא"כ קשה אם גם דאינו נאמן על עצמו משום פ"ד י"ל כתי' התוס'. אבל בזה קשה נימא פ"ד ויהי' נאמן לגבי חבירו דהי' אונס מחמת ממון ולא על עצמו. די"ל דעל חבירו ליכא למימר דיהי' נאמן על חבירו משום פ"ד בתורת עדות דהא גם אם אומר בפי' על חבירו דהיה אנוס מחמת ממון אינו נאמן עליו כיון דליכא רק ע"א ואינו נאמן לגבו. וכיון דאינו נאמן בתורת עדות על חבירו רק שיהי' נאמן בתורת מיגו ע"ז הדר אמרי' דבזה ל"ש להאמינו בתורת מיגו מה דלא אמר בפי' כיון דעיקר טעם המיגו היא רק להאמין לו מה דאמר במיגו. ומה דאמר לא נוכל להאמין לו במיגו כיון דבזה כולל גם את עצמו ואאמע"ר אף במיגו [ובל"ז יש לעיין די"ל דגם בהא דמעיד על חבירו דהיה רשע אינו נאמן ג"כ אף אם אית לי' מיגו רק בתורת עדות צריך להיות נאמן. וי"ל דמ"מ יהי' נאמן עכ"פ לפסול את השטר. ולאמר כמו דאמר לר"י דמה דנוגע בשטר נאמן וי"ל] ולשיטת הרשב"א דס"ל דלא אמרי' פ"ד רק היכא דנוכל לפלוג גוף הדיבור ולא הכונה. י"ל דמשו"ה לא אמרי' פ"ד כמה דאומר אנוסים היינו לומר על חבירו ולא על עצמו. כיון דבתיבת אנוסים היינו נכללו שניהם. וא"א גם בזה לחלק הדיבור. אמנם לפי האמת דברי הרשב"א נראה דנדחי' מהלכה מדלא הביאו דבריו בש"ע. ומבלעדי זה גוף דברי הרשב"א עם ראיותיו המה תמוהים מאוד וכבר האריך בזה הנוב"י בסי' ע"ב ולמען לא יהי התמהון גדול כ"כ דהנוב"י כתב עליו דהי' נעלם ממנו סוגי' הש"ס במקומו לזה עיינתי היטב בדבריו הקדושים למען אמצא מקום לישב דבריו. ואבאר כל דברי הרשב"א עם כל דברי הנוב"י:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה