אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ח פרק ה

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ח פרק ה

ספר משכן העדות שער ח פרק ד

בסי' ל"ח הרמב"ם בפ' כ' מהל"ע הל' ב' כתב דבמלקות אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר עשה. דז"ל אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. ותמהו עליו מנ"ל זה. וכתב הה"מ די"ל דהרמב"ם ס"ל הטעם דמשו"ה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דהיכא דהרגו גדול עונשו מנשוא. ואין ראוי לתת להם מיתה שתכפר עליהם. משא"כ במלקות עי"ש. וקשה דא"כ מאי פריך הגמ' א"כ בטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל וכו' ופי' רש"י דקו' הגמ' היא מטעם הרגו אינם נהרגים. ומאי פריך נימא דמשו"ה אינם נהרגים דלא להוי להם כפרה כמו דתי' הגמ' על היכא שעשה מעשה במזיד לא לגלי כי היכא דלא להוי לי' כפרה ה"ה [הכא] וי"ל ובזה נוכל לישב ג"כ קו' התוס' על רש"י דלפרושו אמאי לא נקט הרגו. ולזה פי' התוס' הסוקל דהיא אם הרגו במזיד סגי בסייף לא הרגו רק שיהי' הוא חייב מיתה על ידם אינו דין שיהי' סגי בסייף. ולזה אפשר לומר דגם רש"י ס"ל דגם זה צריכים לקו' הגמ'. והיא דהא בגמ' אמרי' לקמן הא ק"ו היא רק הטעם היא דאין עונשין מה"ד. וידוע מ"ש המרש"א בשם הליכת עולם דמשו"ה אין עונשין מה"ד כיון דהיא חמור ויכול להיות שלא יהי' לי' כפרה בזה. וא"כ הא דאמרי' דאם הרגו אין נהרגין היא ג"כ מטעם זה כיון דכבר נהרג זה על ידם אפשר דלא יהי' להם כפרה במיתה. והנה היא קשה מאוד להבין בזה הטעם. דהא ודאי לא גדול עונשו על זה שנהרג על ידם מאלו הם בעצמם הרגוהו דג"כ הי' להם כפרה במיתה ואמאי לא יהי' בזה כפרה במיתה. אלא דבאמת מוכח מזה דהא חזינן דעונשן גדול בזה שהי' רק בכונתם להרוג על ידם מאלו הם בעצמם הרגוהו. דהא אלו הם בעצמם הרגוהו הי' סגי בסייף. ועכשיו דלא הרגוהו רק דכונתם הי' שיהי' נהרג על ידם מחייבי' המיתה שהי' מחייבין אותו כמ"ש תוס'. וע"כ צ"ל דעונשם גדול ובזה לית להו כפרה בסייף ולפ"ז י"ל דהיכא דכבר נהרג על ידם לית להו כפרה כלל כמ"ש הה"מ. ולפ"ז הא תינח א"א דאם הי' מחייבים אותו סקילה דהם מחוייבים ג"כ סקילה ולא סגי בסייף משא"כ אם נימא דאם הי' מחייבין אותו סקילה סגי להו בסייף מטעם דלא גרע מאלו הרגוהו. א"כ ממילא גם בהרגוהו הי' הדין שיהי' נהרג ג"כ מק"ו דל"ל דילמא לית להו כפרה. הא מצד הסברא ודאי הי' אמרי' דלא גדול חטאם מאלו הי' הרגוהו בעצמם. וי"ל דזה הוא הפי' בקו' הגמ' דנימא הסוקל אינו נסקל הבא לסקול כמו שפי' בתוס' וממילא דיהי' בטל תורת עדים זוממין לגמרי דא"כ יהי' הדין דגם אם הרגו נהרגין מכח הק"ו. משא"כ ברמב"ם לפי האמת דקימ"ל הבא לסקול חייבים ג"כ המיתה שהי' מחייבי' דוקא שפיר י"ל כמ"ש הה"מ:

עוד נ"ל לישב דברי הרמב"ם דהנה התוס' ריש מס' מכות מקשי' אמאי יעשה זה בן גרושה הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דאם יוזמו וכו' ולכאורה יש להבין אמאי לא מקשי' בפשיטות על התורה האיך משכחת לה בן גרושה הא תמיד הוה עדות שאאי"ל. והינ"ל די"ל באמת לא משכחת לה בזה האופן בן גרושה. רק היכא דנתחזק לן האשה בגרושה. ואח"כ נשאת לכהן והולד מוחזק בנו דבזה ל"ש דהיא עדות שאאי"ל דהא ל"צ עדות לזה. רק דהא קודם נתחזק לן דהאשה הזאת היא גרושה. ולזה פי' רש"י דמעידין שהיא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו דבאופן זה צריכים לעדותן. ולזה צריכים התוס' לתרץ דע"ז ל"ק כאשר זמם משום דכתיב לו. ולא תירצו דע"כ ל"ב בזה עשי"ל דאל"כ האיך משכחת בן גרושה משום דאף אם נימא דבעינן מ"מ משכחת לה כמו שכתבתי דליכא עדים כלל המעידים עלי' רק שנתחזקה מקודם לגרושה. ומעתה יש להקשות לתי' הא' של תוס' שם דתי' כיון דלוקי' חשיב עדות שיכול להזימה הרי דס"ל דגם גבי בן גרושה בעינן עדות שיכול להזימה. א"כ לשיטת הסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה האיך מהני עדות בן גרושה הא בזה עיקר הגמר דין הוא כאשר עשה. וקודם גמר הדין אין העדים מחייבין כלל. [ועי' באו"ת סי' ל"ח שהקשה כעין זה ולפמ"ש קשה ביותר] ול"ל דמ"מ יהי' לוקי' דהא עברו על לאו דלא תענה. זה ליתא דהא באמת לאו זה הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו רק דאמרי' בגמ' דגילה לן הכתוב מוהי' אם בן הכות הרשע דלוקי' אמנם זה אינו רק היכא דמחויבין מלקות מכאשר זמם. משא"כ היכא דלא מחוייבין משום כאשר זמם כגון שהוזמו קודם גמר דין וכדומה דאינם מחוייבים מטעם כאשר זמם ליכא מלקות משום ל"ת. דהוה לאו שאין בו מעשה. וכן כתב הרמב"ן בסוגי' דעדים שהוכחשו בנפש דעדים לא מחייבי מלקות רק היכא דבאין להרשיע עי"ש. וא"כ ממילא אם יזימו העדים דבן גרושה לא יהי' מחוייבין גם מלקות דיהי' כאשר עשה. ול"ש בזה כאשר זמם. ואי דהעידו שקר מ"מ אין לוקין דהא ה"ל לאו שאין בו מעשה וא"ל דהא התורה גילה לן דבזה לוקין דאל"כ האיך משכחת בן גרושה די"ל דמשכחת לה כמ"ש. ולשיטת הסוברים דבממון אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר עשה משום דאפשר בחזרה לק"מ דגם בזה אפשר בחזרה. משא"כ לשיטת הסוברים דל"א כאשר עשה אף דאפשר בחזרה קשה. ולתי' הב' של תוס' ניחא די"ל כיון דגילה לן הכתוב דל"ב עשי"ל משא"כ לתי' הא':

אמנם באמת נראה כיון דהתורה גילה דלוקין על לאו זה אף דהיא לאו שאין בו מעשה ממילא לוקים אף היכא דאינו מטעם כאשר זמם רק כיון דידעינן בבירור דהעידו בשקר לוקין וכן מבואר בב"ק בהא דאמרי' שם דלוקין בבא ההרוג ברגליו והיא מטעם כיון דידעינן דעברו על ל"ת ואף דהוא לאו שאין בו מעשה וגם לא הי' התראה מ"מ כיון דגילה לן הכתוב דלוקי' וכן מבואר בתוס' שם עיש"ה וכבר האריך הגאון המחבר פ"ה בענין זה עי"ש. ואף דבאמת קשה אמאי לא יהי' לוקין אף אם הוזמו קודם גמר דין וכדומה משום ל"ת יהי' זה כמו בא הרוג ברגליו מ"מ צ"ל דהא באמת היא לאו שאין בו מעשה וגם ליכא התראה רק כיון דגילה לן הכתוב דלוקין בעדות דבן גרושה. וא"כ י"ל דהיא דוקא באופן זה דאיירי בי' דהוא לאחר גמר דין. משא"כ קודם גמר זה לא אמרי'. ויש לעיין גם בזה די"ל דזה תלי' בב' תירוצים של תוס' דלתי' הא' משום דלוקי' חשיב כאשר זמם א"כ י"ל כמ"ש הרמב"ן דדוקא היכא דמחוייבין מחמת כאשר זמם משא"כ היכא דלא הרשיעו לאחד. משום לאו דל"ת לחוד אין לוקין. משא"כ לתי' הב' של תוס' דהתם ל"ב עדות שי"ל א"כ ממילא י"ל דכל היכא דעבר על לאו דל"ת לוקין דומי' דבן גרושה דהא, גם בזה אין המלקות מחמת כאשר זמם רק משום ל"ת. וכן מבואר בתוס' שם ב"ק ובכמה מקומות דמלקות בבן גרושה לאו משום כאשר זמם היא. ומשמע כתי' הב' [ובזה צל"ע קצת הא דאמרי' במכות לר"י בגמר' דלאו שאין בו מעשה דלוקין עליו מעדים זוממין ודחינן מה להצד השוה שבהן שכן קנס הא גבי עדים זוממין לאו היא קנס רק דהחיוב מלקות היא משום הלאו דל"ת] וכן מבואר בהדי' בכתובות ל"ג דפריך הגמ' עדות דבן גרושה דלאו מכאשר זמם וכו' עי"ש וכן בהא דאמרי' דאם לא משום כדי רשעתו הי' מחוייבין גם מלקות לרבנן ולר"מ באמת מחוייבין ובזה ודאי אינו מטעם כאשר זמם דהא הם משלמין משום כאשר זמם:

ובזה י"ל קו' האו"ת בסי' הנ"ל דמקשה האיך מחוייבין מלקות הא יכולין לאמר לפסול לעדות באנו דגם לזה צריך התראה וה"ל עדות שאאי"ל די"ל ממנ"פ אם העידו שחייב מלקות שמונים בזה ודאי לחייבו מלקות באו דלפסול לא ה"ל למימר רק דחייב מלקות ארבעים. רק דקושיתו היא היכא דלא הי' מחייבין אותו רק מלקות ארבעים אבל בזה ניחא דאף אם יאמרו לפסול לעדות באנו מ"מ יהי' מחוייבים מלקות משום ל"ת דגם בזה ל"ש כאשר זמם דמה שאנו פוסלין אותם לעדות לאו משום כאשר זמם כמו שהאריכו בזה האחרונים. ועי' בתוס' הנ"ל דכתבו הא דלוקין רק ארבעים היכא דבאו לחייבו מלקות היא משום דבעינן הלאו דל"ת לכאשר זמם. ואין לוקין ב' פעמים על אזהרה אחת. ולפ"ז היכא דלא בעינן ל"ת על כאשר זמם ממילא לוקין משום לאו דל"ת אף במקום דליכא כאשר זמם:

ובזה אמרתי לישב קו' הראשונים על הנהו דסברי דבממון אמרי' ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא באמת אמרי' בגמ' ולאו ק"ו היא רק דאין עונשין מה"ד וזה ל"ש בממון ועי' בתוס' ב"ק דף ד' די"ל דהא באמת קימ"ל בכל מקום היכא דאיכא ממון ומלקות קילב"מ. ומלקות פוטר מן התשלומין. והיא משום דמלקות חמור מממון. רק בעדים זוממין גילה לן הכתוב דממונא משלמי והיא קולא גבייהו ולפ"ז היכא דליכא ממון כגון היכא דכבר עשו דאמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשו. וליכא חיוב ממון ממילא מחוייבין מלקות מחמת הלאו דלא תענה. כמו דאמרי' גבי בן גרושה דהוה ג"כ כאשר עשו כהנ"ל ואפ"ה מחייבין מלקות ה"ה בזה, ולפ"ז תו לק"מ די"ל גבי ממון לא שייך הק"ו דנימא אם על כאשר זמם חייבין מכ"ש כאשר עשו דאמרי' היא נותנת ואדרבא משום דהיא חמור אמרי' דלא מחוייבין ממון מכאשר זמם ויהי' מחוייבין מלקות מכח לא תענה. ובגמ' לא קאמר הק"ו רק לענין מיתה ומלקות משא"כ לגבי ממון והחילק היא נכון לחלק דוקא גבי מיתה דהיא חמור ממלקות אמרי' ק"ו זה. משא"כ גבי ממון דמלקות היא חמור ל"ש זה. היוצא מזה דהעידי שקר מחוייבין מלקות משום לא תענה אף במקום דל"ש כאשר זמם כדאמרי' בב"ק בבא ההרוג ברגליו:

ועוד ראי' מש"מ ב"ק ד' ע"ה שהקשה שם בשם הרא"ש על הא דאמרי' דאם אמר בפני פלוני ופלוני גנבתי וטבחתי ומכרתי הוה עדות שאאי"ל. מ"מ חשיב יכול להזימה כיון דלקו דנהי דפטורים לשלם מכאשר זמם דהודאת בע"ד כק' עדים אבל לענין מלקות אין הודאתו מהני כיון דהעידו שקר. ותי' דגבי ממון לא מקיימינן במלקות כאשר זמם הרי התם דל"ש מלקות כאשר זמם. ואפ"ה חייבין מלקות כיון דהעידו שקר. ומשם מוכח דאפי' היכא דהוה כאשר עשו מ"מ חייבין מלקות משום לא תענה. דהא בזה אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. מה שנוגע לחובתו. וממילא אף אם יזומו העדים. מ"מ מחוייב הוא לשלם מחמת העדים דהא הוא מודה דהאמת עם העדים והמזימין מעידין שקר וא"כ בזה הוה כאשר עשו אף דהיא ממון דהא בזה אינו חוזר להבעלים ויש לדחות:

ובדברי הרא"ש שהביא הש"מ תמוהים לי דברי הריטב"א במכות דמקשה ג"כ קו' התוס' שם האיך יכולין לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי והוסיף דל"ל דמודה לדבריהם דא"כ ל"ש הזמה. וכונתו לסוגי' דב"ק הנ"ל. ולבסוף תי' באמת דהודה לדבריהם. אבל זה אינו מודה דהי' בפניהם. והאו"ת בסי' ל"ח פלפל בזה ולא ראה דברי הריטב"א. ולדברי הש"מ יהי' קשה על הריטב"א הא איכא למימר דאיירי דמודה דהי' בפניהם. ואפ"ה חשיב יכול להזימה כיון דלוקים אח"כ מכח לא תענה. ובגלות עיקר הזמה היא במלקות וזה חשיב יכול להזימה גבי גלות. וא"כ לכאורה נראה מדבריו דלא ס"ל כהש"מ רק דגם גבי בן גרושה ל"ש מלקות רק היכא דמחוייבין מכח כאשר זמה. משא"כ היכא דפטורים מכאשר זמם ליכא ג"כ מלקות. אך דזה ליתא כנ"ל ואפשר לומר דקו' הריטב"א היא דהא מגמ' מוכח דשייך כאשר זמם ג"כ גבי גלות דהא הגמ' פריך שם ע"ב מנ"ל והוצרך לתרץ דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממים. וע"ז קשה שפיר ת"ל דל"ש הזמה רק מלקות חייבין מכח ל"ת. אך דזה דוחק די"ל דקו' הגמ' היא דאם נימא דחייבין גלות ממש מכח כאשר זמם. ממילא במלקות לא מקיים כאשר זמם כמו לענין ממון. וא"כ קשה מנ"ל הא דילמא בעינן כאשר זמם ממש וממילא דלא יכולין לחייבו בעדותו דהוה עדות שאאי"ל כיון דיכול לומר מזיד הייתי כקו' התוס'. ואי דא"כ דאיך משכחת חייבי גלות הא תמיד היא עדות שאאי"ל. בשלמא גבי בן גרושה הוצרך התוס' לתרץ באופן אחר כנ"ל. משא"כ גבי גלות. הא י"ל ג"כ דמשכחת דהרג בשוגג בפני ב"ד וצ"ע:

[ומידי דברי בענין זה אזכיר מה דקשה לי קצת לפמ"ש תוס' ב"מ ד' ג' ע"ב דהיכא דאמר בפירוש לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דבזה ל"ש לתרץ דיבורו אז חייב עי"ש. וביבמות מסופק הר"י בזה. והריטב"א כתב בסוגי' דא"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים ל"ק קו' התוס' עי"ש וכן נראה מתוס' דאם נימא דגם בזה קשה קו' התוס' דיכול לומר מזיד הייתי הא ע"ז לא מתרצים תוס' דאיירי דעדים מעידים דאיכא רגלים לדבר דהי' בשוגג הא גם ע"ז נאמן להכחישן. אלא דעיקר קו' התוס' היא רק א"א הטעם דיכול לתרץ דיבורו. וא"כ יהי' קשה מה מקשי' תוס' הא הכא דנמצאו העדים זוממים והיא שקר מסתמא מכחיש אותם בפירוש ואמר לא הרגתי לא שוגג ולא מזיד כי מה לו לשקר ולומר דהרגו במזיד לעשות עצמו רשע. וא"כ בזה חייב גלות ע"פ עדותן דשוב לא יכול לתרץ דיבורו ואי דקו' התוס' היא דמ"מ אמאי יהי' העדים חייבין כיון דהי' בידו לפטור עצמו מגלות בטענת מזיד הייתי זה ליתא דא"כ בכל מקום דקימ"ל היכא דהוחזק שקרן כגון היכא דטוען לא לויתי והעדים מעידים שלוה דחייב משום כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. ויותר מזה אף אם העדים מעידים בפירוש שלוה ופרע והוא טוען לא לויתי קימ"ל דחייב ג"כ ואמאי נימא דהוא עדות שאאי"ל דהעדים יהי' פטורים משום דהי' בידו לפטור עצמו בטענת פרעון. אע"כ דזה ליתא דהא מסתמא יטען האמת כמו שהיא שלא לוה כלל. וא"כ ה"ה בזה מסתמא יטען האמת דלא הרג לא שוגג ולא מזיד. בפרט הכא דטענת הרגתי מזיד היא טענה גרוע דמשים עצמו בזה רשע ולא יהי' קשה קו' התוס'. עוד י"ל דאיירי דנשמט מידו ומעידים הם דהרג את הנפש והוא לא ידע מזה כלום האם האמת כדבריהם אם לא]:

ומעתה י"ל דזה היא הטעם דס"ל לרמב"ם דבמלקות אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר עשו. דהא הטעם דלא מחייבין תמיד מלקות ג"כ משום לאו דל"ת היא משום דבעינן אזהרה לכאשר זמם כמ"ש תוס' בכמה מקומות. וא"כ היכא דכבר עשו דלא בעינן אזהרה לכאשר זמם ממילא לוקין משום לאו דל"ת כמו בבא ההרוג ברגליו. וכן כתב בס' פתח הבית בסוגי' דחצי דבר. אך דזה היא דחוק דלא משמע כן ברמב"ם:

וגם דאם נימא כן נפ"מ אם הם הי' מעידים דחייב מלקות שמונים. בזה היכא דכבר לקה נהי דמחייבין מלקות משום ל"ת. מ"מ אינם חייבין רק מלקות ארבעים רק משום הלאו דל"ת. וזה לא משמע מרמב"ם רק דמחוייבין גם בזה משום כאשר זמם וממילא מחוייבין מלקות שמונים. כמו שהם הי' רוצים לחייבו וגם דאם נימא כן יהי' קשה דגם גבי מיתה נימא ג"כ אף אם כבר הומת על פיהם נהי דפטורים ממיתה מ"מ יהי' מחוייבין מלקות משום ל"ת. וזה לא משמע מרמב"ם רק דפטורים לגמרי. והפתח הבית כתב זה לישב דבזה פטורים גם ממלקות משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד. ואף דבב"ק בבא ההרוג ברגליו מבואר דגבי עדים זוממין חייבין אף דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם לא רק היכא דיכול לבוא עוד לידי חיוב מיתה. וכתב שם. לישב זה משום דבסוגי' דסנהדרין דף פ"ו מבואר ברש"י שם דגם כה"ג פטורים מטעם זה. דהא רש"י כתב שם דל"ל דחייבין משום לאו דל"ת דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד. ואף דהתם לא יכול לבוא עוד לידי חיוב מיתה כיון דכבר הם מוכחשין קודם שיבואו עידי המכירה עי"ש: ולי נראה לישב קצת דברי רש"י שם לחומר הקו' גם מה דקשה עוד על רש"י שם ד"ה אינהו היכא לקו דכתב ואם משום ל"ת לאו שאין בו מעשה היא. וקשה מהא דבא ההרוג ברגליו דלוקין אף דהוא לאו שאין בו מעשה. וע"כ כיון דגלי הקרא דלוקין לוקין אף בלאו שאין בו מעשה ה"ה בזה נימא כן: ונ"ל לישב דהא גם זה צריכים להבין מדוע לא ילקו העדים אם הוזמו קודם גמר דין משום לאו דל"ת דהא בזה שייך ג"כ הלאו דל"ת ואשר זמם ל"ש בזה ובס' פתח הבית הנ"ל פלפל בזה אם לוקין אם לא. ובאמת מבואר בהדי' ברמב"ם בפ' כ' שהביא שם לענין ע"א דגם בהוזמו קודם גמר דין אין לוקין עיש"ה ברמב"ם. ונ"ל הטעם היא ע"פ מ"ש הרמב"ן שם בסוגי' דסנהדרין דאין עדים זוממין לוקין רק היכא דהרשיעו הב"ד הן במיתה או במלקות משא"כ היכא דלא הרשיעו כלל בזה אין לוקין משום דבעינן דוקא והרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע. א"כ י"ל דבעינן שהב"ד ירשיע על ידם משא"כ בהוזמו קודם גמר דין דאז לא הרשיעו הב"ד עדיין כלל משו"ה אין לוקין כן אפשר לומר לדעתי אף דיש לחלק. ועי' מש"ל סי' ל"ג דמשו"ה בעדות החודש ל"ב עדות שאי"ל דבזה ל"ש כאשר זמם דמה כאשר זמם שייך בזה. וגם מלקות לא שייך דהא הם לא הרשיעו למי:

וכעת נ"ל להוסיף עוד בזה דבל"ז אין שייך שם כאשר זמם דבזה הקו' במ"ע הא בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשו. וזה לא שייך בעדות החודש דהא בעינן שיוגמר הדין על ידם. וא"כ בעדות החודש ל"ש הזמה. דקודם גמר הדין לא מחייבין משום כאשר זמם. ולאחר גמר הדין היא לאחר שאמרו הב"ד מקודש מקודש הוה כאלו עשו דהא קימ"ל בעדות החודש אתם ואפי' מוטעין אתם אפי' שוגגין ודמי למיתה ומלקות דליתא ג"כ בחזרה. ואם נימא דהיכא דכבר עשו ל"ש גם מלקות ניחא בפשיטות ול"צ לדברי הרמב"ן:

והאו"ת בסי' ל"ח כתב לדחות מ"ש לישב הקו' דיאמרו לפסול לעדות באו דאף דמ"מ יהי' לוקין מ"מ ל"ש בזה גם מלקות כיון דבעינן והצדיקו את הצדיק דוקא כדברי הרמב"ן ובזה לא הצדיקו עי"ש. אמנם לי נראה דזה לק"מ דהרמב"ן לא כתב שם דאף דפוסלין אותו לעדות לא מחייבין משום והרשיעו היא דוקא התם דעיקר עדותו במה שהעידו שגנב הנפש לא הי' לפוסלו לעדות כמ"ש התוס' שם וממילא דבעינן והרשיעו על עיקר עדותן שאמרו. משא"כ אם יאמרו לפסול אותו לעדות באנו א"כ עיקר עדותן הי' לפוסלו לעדות בזה שייך ג"כ והרשיעו במה שהי' הב"ד פוסלין אותו לעדות וחייבין ג"כ מלקות משום לא תענה. ובאמת בכל מקום היכא דמעידים לפוסלו לעדות מחייבין מלקות משום לא תענה דבזה ל"ש כאשר זמם במה שפוסלין אותם ג"כ לעדות כמ"ש הנוב"י חאה"ע סי' נ"ז דהם לא נפסלין רק משום לאו דל"ת. דהא כאשר זמם ל"ש בזה דל"ל דיהי' פסולין ג"כ למפריע דהיא לחוב לאחרים ולפ"ז כתב רש"י שם שפיר דל"ל דלוקין משום דל"ת דהיא לאו שאין בו מעשה. והא דלוקין משום ל"ת בבא ההרוג ברגליו היא משום דהתם שייך והצדיקו והרשיעו. אז אמרי' דלוקין אף דהיא לאו שאין בו מעשה דומי' דבן גרושה. משא"כ בסנהדרין דשם ל"ל דלאחר דגלי לן קרא בבן גרושה דלוקין ה"ה בכל מקום י"ל כמ"ש הרמב"ן דבעינן דוקא והרשיעו משא"כ בזה דלא הרשיע במידי לא במיתה ולא במלקות. רק שיהי' לוקין בפשיטות משום דעברו על לאו דל"ת ע"ז כתב רש"י שפיר דהיא לאו שאין בו מעשה. וה"ה דהוה מצי לפרש דל"ל דלוקין דא"כ בעינן התראה דוקא כמו בכל חייבי מלקות רק דכתבו תי' הגמ' מכות. ועי' שם בפ"י בריש מס' על תי' הגמ' שם:

ומעתה י"ל גם לענין לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד אף דגלי לן קרא דלוקין בבן גרושה אף דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד הוא דוקא דומי' דבן גרושה וחלוצה. וכמ"ש היכא דהרשיע את הצדיק משא"כ היכא דלא הרשיע כלום בזה לא הוה דומי' דבן גרושה. ואין לוקין בלא הטעם דלאו שאין בו מעשה רק אפי' אם נימא דעל לאו שאין בו מעשה לוקין אפ"ה אין לוקין בזה משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד. ולפ"ז כתב רש"י שפיר דלר' יוחנן כיון דס"ל נהרגין הא ה"ל לאו דל"ת לגבייהו לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד בשעה שהעידו דאז הי' יכול לבוא לידי חיוב מיתה ואף דגלי לן הקרא בע"ז דלוקין היא דוקא דומי' דבן גרושה היכא דהרשיע משא"כ בזה דהא הם הי' באו לחייבו אותו מיתה והב"ד לא הי' גומרים אותו למיתה בזה פטורים ג"כ מטעם אזהרת מיתות ב"ד. ומפרש רש"י בזה אפי' אם נימא דר"י ס"ל דעל לאו שאין בו מעשה לוקין כר"י מ"מ פטורים [ואפשר להוסיף עוד די"ל דרש"י מפרש כן לקושטא דמילתא, דאם הי' נימא דהי' לוקין בלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד. אז לא בעינן בלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד לאו שיש בו מעשה. רק אפי' אם היא אין בו מעשה הי' לוקין. וקצת ראי' לזה דהא בלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד ישנם לאו שאין בו מעשה ג"כ לענין לחייב הערוה וכדומה דאי לא דגלי לן קרא נפשות העושים היתה פטורה מחמת דהיא לאו שאין בו מעשה, ובגמ' משמע שם דא"א דלוקין גם בזה לוקין] ולפ"ז תו ל"ל דמשו"ה חייב מלקות בכאשר זמם משום לאו דלא תענה דא"כ גם במיתה נימא כן כיון דליכא תו שום אופן שיהי' חייבים מיתה ותו לא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד דלא יכול לבוא יותר לידי חיוב מיתה כיון דכבר נהרג על ידם: ויש לעיין עוד בזה דהנה יש להסתפק בהא דאמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשו. דלכאורה אם העידו עדים באחד שחייב מיתה. ולאחר גמר הדין להרוג קודם שהרגו הב"ד מת במיתה טבעית בזה נראה דאם הוזמו העדים אח"כ נהרגים דבזה ל"ש לומר כאשר זמם ולא כאשר עשו דהא לא נהרג על ידם. וא"כ היכא יהי' הדין אם נהרג ע"י עדותן בב"ד ובאו עדים אח"כ והעידו עליו שבלא עדותן יהי' חייב ג"כ מיתה דעבר איסור אחר מחייבי מיתות ב"ד ג"כ והיא באופן דלא יכלו העדים לפטור עצמם דגברא קטילא הי' כמבואר במכות ד' ה' בזה אפשר לומר דהם חייבין מיתה אף דנהרג על ידם מ"מ בשעה שנהרג אז הוה גברא קטילא מכח עדותן של כת הב'. ולא גרע מאלו הי' מת מיתה טבעית. באופן שבאו עדים בניסן והעידו עליו שחייב מיתה. ובאייר גמרו הב"ד להרגו ונהרג ובאו עדים אח"כ והעידו שלאחר עדותן עבר ג"כ על איסור חיוב מיתה ונגמר דינו בב"ד אחר להרגו ג"כ. דהם חייבין דהא בשעה שבאו עדיין לא הי' נגמר דינו. ומ"מ לא חשיב כאשר עשו. דהא באמת הי' מחוייב אח"כ מיתה וממילא מחייבי העדים הקמאי מיתה מחמת עדותן ולפ"ז י"ל דמשו"ה בהרגו אין לוקין אותם מחמת לאו דל"ת משום דהיא לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד דיכול לבוא עוד לידי חיוב מיתה אם יבואו אח"כ עדים ויעידו דקודם שנהרג נגמר דינו בב"ד אח"כ להרגו מאיסור אחר:

ואף די"ל דעדותן לא מהני כיון דכבר נהרג ה"ל עדותן דכת הב' עדות שאאי"ל. אפשר לומר כיון דהעדים הראשונים נהרגו אז ממילא, יהי' מחייבי מחמת העדים שהיה מחייבין אותם להרוג דבלא עדותן הי' פטורים מטעם כאשר זמם ולא כאשר עשו:

עוד יש לפלפל דיש לעיין קצת דאפשר לומר דהא באמת אמרי' דעדים זוממין חידוש, היא דהא תרי ותרי נינהו. רק דאפ"ה הימנה התורה לבתראי. והיא כמ"ש התוס' בסוגי' דע"ז בב"ק כיון דהתורה הימנוה שיהי' מחוייבים מכאשר זמם. וא"כ הא התורה אמרה כאשר זמם ולא כאשר עשו. וא"כ י"ל דהיכא דכבר עשו הניחוה על הדין דהיא תרי ותרי. ומה חזית. וממילא תו לא שייך מלקות ג"כ דמנא ידעינן דהעידו שקר דילמא הם העידו באמת והבתראי מעידי' שקר ויש להוסיף ע"ז דאפשר לומר היכא דכבר עשו מסתמא האמת עם הקמאי כמו שכתב הה"מ הנ"ל שם כיון דאלקים נצב בעדת אל. ואם הם הי' מעידים בשקר לא הי' נגמר הדבר או די"ל דאם הי' מעידים שקר בודאי הי' מחזר אחריהם להזימם או לפוסלן לעדות כיון דהוא יודע דהם עידי שקר. וכיון שהוא לא הי' מברר זה מסתמא האמת עם הקמאי. ותו ל"ש לומר דיהי' מחוייבים מלקות דמנא ידעינן דהם העידו שקר ומשו"ה היכא דכבר עשו לא מחייבין מלקות משום לאו דל"ת. אלא דאם נימא כן יהי' קשה אמאי יהי' הקמאי פסולין לעדות נימא ג"כ דבזה כיון דאינם מחוייבים מכאשר זמם. דילמא לא העידו כלום בשקר. ודבר זה מבואר ברמב"ם הנ"ל פ' כ' דהם פסולין לעדות. ועוד יש לעיין בקו' הגמ' ריש מכות ות"ל משום לא תענה. הא י"ל אם לא הי' גילה לן הכתוב דהם חייבין מלקות משום לא תענה לא היינו מחייבין אותם דילמא לא העידו כלום בשקר כיון דהיא חידוש:

ואם נימא דלענין מלקות עדות מיוחדת כשר דדוקא גבי מיתה פסול עדות מיוחדת כאשר כתבתי מזה במקום אחר, אפשר לישב דברי הרמב"ם והיא דהא בגמ' אמרי' דמשו"ה אמרי' ולא, כאשר עשו אף דהוא ק"ו משום דאין עונשין מה"ד. ובשער המלך הקשה בפ"א מהל' מ"א לדברי האומרים היכא דאיכא לאו מפורש אמרי' עונשין מה"ד מסוגי' דעדים זוממין דאמרי' ולא כאשר עשו משום דאין עונשין מה"ד והכא הא איכא לאו מפורש לא תענה ע"ש. ולפמ"ש ל"ק די"ל כיון דהתורה גילה לן ולא כאשר עשו לא שייך בזה האיכא לאו דלא תענה דהא באמת ה"נ גופו היא חידוש דמנא ידעינן דעברו על לאו זה כיון דהוא חידוש דהא תרי ותרי נינהו. ודילמא הבתראי מעידין בשקר. והאמת עם הקמאי. ולא עברו גם על לאו דלא תענה וכן מבואר בריטב"א מכות דאף א"א עונשין מה"ד לא שייך כאן עונשין מה"ד ויש להעמיס זה בתירוצם עי"ש. ובסוגי' דעד זומם הארכתי לישב דברי הטור דכתב דהזמה הוה מעידין בגופן של עדים. וכתבתי לישב ג"כ דברי הרמב"ם דס"ל היכא דבעינן שיהי' ראו זא"ז. ועדות מיוחדת פסול בזה הוה הזמה חידוש. משא"כ היכא דעדות מיוחדת כשר בזה לא הוה הזמה חידוש כלל. כמ"ש תוס' בסוגי' דע"ז והוספתי אפי' הי' מעידים שראו זא"ז מ"מ לא הוה חידוש כיון דל"צ זה לגוף עדות ממילא לא, חשיב עדות כלל. ולפ"ז י"ל דדוקא לענין מיתה דבעי' שיהי' רואין זא"ז והוה חידוש בזה אמרי' אין עונשין מה"ד. ואף דאיכא לאו מפורש מ"מ בזה י"ל כמ"ש מנ"ל דהי' מעידים שקר כיון דהיא חידוש. משא"כ היכא דלא בעינן ראו זא"ז. בזה כיון דהזמה לא הוה חידוש אמרי' שפיר עונשין מה"ד כיון דעברו על לאו מפורש על לא תענה. או די"ל כנ"ל דבמלקות חייבין מלקות אף בדעשו משום ל"ת. משא"כ במיתה מנא ידעינן באמת דעברו על לאו דל"ת. ובגמ' לא מצאנו זה רק בבא ההרוג ברגליו בזה ידעינן ג"כ בבירר דהעידו שקר. וגם בהא דפריך הגמ' ות"ל משום ל"ת היא דגבי בן גרושה אפשר דעדות מיוחדת כשר ג"כ וצ"ע בכל זה:

הנה יש לעיין בהא דאמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשו מהא דאמרי' בגמ' דקידושין מ"ב האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש המשלח פטור משום דאין שליח לדבר עבירה. ובחצר קימ"ל דיש שליחות משום דבע"כ. וא"כ בזה נימא ג"כ דהב"ד נעשים שלוחים להרגו. כי מה לי אם הי' מצוה להב"ד שיהרגו או דאמר להם שיהרגו משום דהוא חייב מיתה והב"ד צריכים להרגו לקיים ובערת הרע והוה כמו חצר דבע"כ. וא"כ בזה נימא דיש שליח לדבר עבירה. ויהי' הוא מחוייב. ואין לומר דמ"מ הא לא הי' התראה להעדים. ואפי' אם הם הרגוהו מ"מ הא הם הרגוהו בלא התראה. מ"מ לר' יוסי דס"ל חבר ל"צ התראה אפ"ה הם פטורים, ואף די"ל בזה כיון דהב"ד הם שוגג. ולכן לא נעשה בזה איסור מיתה ממילא הוא פטור מכל מקום אין זה ברור דמכל מקום העדים מזידים דידעו דהם מעידים בשקר. ובסוגי' דאין שליח לדבר עבירה כתבתי מזה. וצ"ל דיש חילוק דהא דאמרי' יש שליח לד"ע היכא דבע"כ היא דוקא היכא דצוה להרגו דנעשה שלוחו. משא"כ בזה הא הב"ד לא נעשים שלוחים להרגו דהוא לא צוה לב"ד רק המה הגרם דעל ידם נהרג וע"ז פטורים [ועי' בקצוה"ח בסי' שמ"ח מה שהקשה מהא דהוסיף לו רצועה אחת ומת] והא דאין הב"ד חייבין גלות היכא דהרגו יהי' כאלו הרגוהו בשוגג. דבזה נמי הם שוגגים. היא דהא הם היו מחייבין להרגו בגזירת הכתוב ובערת הרע להרוג ע"י עדים. ועדיף מהא דאמרי' דפטור מגלות בהכאה דמצוה. דהא בזה הדין הי' שיהרגוהו ע"י עדים אמנם באמת הב"ד הרגוהו שלא כדין דלא הי' עדים כלל בדבר והם צוהו להרגו בודאי הם חייבים כמו איש אחר. ואדרבא באיש אחר אם צוה לשלוחו שיהרג את הנפש פטור המשלח משום דאמרי' אין שליח לד"ע. משא"כ בב"ד אם הם צוהו לשליח ב"ד שיהרגו את הנפש כי הוא מחוייב מיתה ואח"כ נתגלה דלא הי' מחוייב מיתה כלל בזה אפשר דהמה מחוייבין אפי' מיתה כאלו הם הרגוהו דבזה ל"ש אין שליח לד"ע דהוה כמו חצר דבע"כ דהא שליח ב"ד מחוייב בזה לעשות שליחותו להרגו. ולפ"ז אפשר קצת לומר דמשו"ה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשו ע"פ דברי הר"ן בכתובות דכתב משו"ה אמרי' אין עד נעשה דיין וגם דיינים קרובים לעדים פסולים דה"ל עדות שאאי"ל דאם יזימו צריכים לעדות ב"ד שיעידו דהם העידו בפניהם כך וכך. דהא העדים יכולין להכחיש גוף המעשה דלא העידו כלל. ולפ"ז אפשר לומר דבאם כבר עשו דנהרג בזה העדים פטורים. דהא הם יכולים להכחיש גוף הדבר דלא העידו כלל בפני הב"ד. והב"ד המה כעת פסולין להעיד עליהם דהם העידו בפניהם. כי הם המה נוגעים בעדות דצריכים לומר דהעידו בפניהם דאל"כ הא הם הרגוהו שלא כדין. אך דזה ליתא דיש לדחות. וגם דהא משכחת לה דאיכא עדים אחרים המעידים שהעידו כן. ובסוגי' דחצי דבר כתבתי עוד מזה, ואפשר לומר בזה ג"כ טעם דמשו"ה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשו דהא אם הרגוהו הב"ד שלא כדין על פי העדים. אמרי' מגלגלין זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב. ומסתמא כיון שהקב"ה הביא תקלה על ידם חשדינן אותם שעונם טמון בלבם דהשתא בהמתן של צדיקים וכו' דאלו הי' צדיקים גמורים שראוים להיות ב"ד לא הי' בא תקלה על ידם. דאף אם נימא כמ"ש הה"מ דמסתמא הי' חייב מיתה אפ"ה היא תקלה. דמשו"ה חייב הרוצח מיתה. וכיון שכן המה חשודים אולי אינם ראוין להיות ב"ד והוה כלא נגמר הדין דהא הדין הי' נגמר ע"פ פסולים לדין. ומטעם זה כתב המרדכי בשם השר מקוצי דמשו"ה אין עד נעשה דיין. דאם יוזם יהי' פסול למפריע לא הי' ראוי לדין ולא נגמר הדין ע"פ כשירים. ומדבריו נלמוד עדים שהעידו באחד שחייב מיתה וגמרו הב"ד הדין. והוזמו העדים. ואח"כ באו עדים והעידו על הדיינים שהמה פסולין לדין לא נהרגים העדים:

תוס' מכות ריש מס' ד"ה זוממי בת כהן דהר"י הי' מסופק היכא דלא נידון הבועל כגון דהי' קטן א"א גם בזה כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו. ושוב פשטה מהא דאמרי' בסנהדרין מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא ל"ל זוממי זוממין ת"ל דאיכא שתי מיתות משום הבועל אלא דאיירי דליכא דין מיתה בבועל ואפ"ה קאמרי' זוממי זוממין בחנק וקשה לי דהא באמת מבואר שם דאף במיתה אחת רק מב' עבירות אין דנין ביום אחד. וא"כ דילמא באמת היכא דליכא מיתה בבועל מחייבין המיתה שהי' מחייבין אותה. רק דפי' הגמ' היא דמשו"ה אין דנין ביום אחד משום דהיא שתי עבירות דהיא בחנק משום זנות. והן בחנק משום כאשר זמם דהעידו עדות שקר. ועי' בחידושי הר"ן בסנהדרין שם. דכתב על תי' הגמ' וזוממי זוממין דהיא לאו דוקא דהא בל"ז הוה ב' עבירות. והא תינח לפי האמת די"ל דדינו של ר"י היא אמת. משא"כ ראי' משם ליכא דתי' הראשון בגמ' היא משום שתי מיתות. וא"נ בזוממי זוממין היא משום ב' עבירות וצ"ע:

חולין ר"פ א"ט ע"ב תוס' ד"ה ואמר ר"י א"ש וכן לטריפה ואומר ר"ת וכו' דחסרון דגלגולת הוה עם הקרום ובהמה מיטרפה בנקיבת הקרום לחוד. אבל אדם דאית לי' מזלא בעי' חסרון גלגולת עם נקיבת הקרום וכו' חומרא לענין הורג את הנפש. וקשה לי דהא ההורג את הטריפה פטור אפי' למ"ד טריפה חי' כמ"ש תוס' סנהדרין ע"ח ד"ה ההורג. והא דאדם אית לי' מזלא לאו עדיף מלמ"ד טריפה חי' דהא באמת הוא טרפה רק משום דאית לי' מזלא יכול להיות דלא ימות ובזה תי' הכו"פ בסי'... קו' התוס' מה שמקשי' מאיוב דמזלא של איוב הי' לרוע. וא"כ אמאי יחייב מיתה דהא באמת הוא טריפה. ודילמא לא הי' לו מזלא. וגם בלא"ה כיון דנהרג על ידו אם הי' לו מזל לא הי' מזדמן הקב"ה שיהי' נהרג ומסתמא לא הי' לו מזלא והי' מת בל"ז וצ"ע אם לא דנימא דמה שכתבו תוס' דאדם אית לי' מזלא היא דלא נטרף כלל בזה. וכל אדם אית לי' בזה המזל שלא יהי' נחשב לטריפה. וממילא דנדחי' ג"כ דברי הכו"פ. ומקשה תוס' שפיר מאיוב אך דהיא דחוק לומר כן בכונת תוס':

נסתפקתי בהא דאמרי' כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו באופן אם היא היתה טריפה אם נהרגת דהא באמת עדים שהעידו בטריפה שחייב מיתה פטור. וא"כ גם בזה נימא כן. או דנימא דהא הטעם היא משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה דהעדים לא יהרוגו דלא הי' מחייבים רק לטריפה ובזה אם יזימו יהי' ג"כ נהרגים מחמת הבועל דהיא אינו טריפה. וכאשר זמם לא קאי רק עליו:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה