משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ח פרק ב
בעזה"י ב"ק ד' ע"ב ע"ב. ובו יבואר דיני הזמה והכחשה השייך לסי' ל"ח: במתני' אחד מן האחרונים זוממין בטלה עדות שני'. והא דלא צריך לישבע להכחיש עד הב' שהי' מעיד על הטביחה שלא הוזם. ואין לומר כיון שהוזם אחד מהם ממילא נפסל גם עד הב' שהיה מעיד שקר שראה אותו כיון דבעינן שיהי' רואין זא"ז. חדא דמשום זה לא נפסל כאשר הארכתי בזה לקמן. ועוד דבאמת בקנס עדות מיוחדת כשר דלא דמי בזה לדינ"פ כמ"ש לקמן בשם הקצוה"ח וממילא דלא נפסל. וא"כ אמאי לא יהי' צריך לישבע שבועה דאו'. וכן מבואר לקמן ד' ע"ד ע"ב דפריך הגמ' ע"פ ע"א פשיטא. ומשמע דל"צ אפי' לישבע והטעם מבואר בהה"מ בפ' ג' משום דבקנס לא שייך, שבועה דאפי' אם יודה פטור ג"כ מחמת מודה בקנס פטור. ואין לומר בהיפך כיון דצריך שבועה להכחיש העד אם יכפור. ממילא לא יהי' מודה בקנס כיון דלא הי' יכול לכפור דהיה צריך לישבע בשקר. וכן כתב באמת האו"ת בסי' פ"ח ס"ק.. אמנם דבאמת מוכח מהכא להיפך. דאל"כ קשה אמאי לא צריך לישבע. ועי' בתוס' לעיל ד' מ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס דכתב דנראה דהוי מצי למיפרך אעד אחד. דאין סברא לומר שלא יחשב מרשיע עצמו כשהודה ואינו רוצה לישבע. דמבואר דמשו"ה הוה מודה בקנס כיון דהי' יכול לפטור עצמו ע"י שבועה אף דהי' צריך לישבע בשקר. והא דלא כתבו התוס' דהא באמת אין צריך לישבע ג"כ להכחיש העד משום דהוה קנס הוא דאי היה אמרי' כיון דצריך לישבע בשקר לא חשיב מרשיע עצמו ולא הוה מודה בקנס ממילא הי' צריך לישבע להכחיש העד אם מכחישו דלא הי' שייך דאף אם יודה יהי' ג"כ פטור דהא באמת הוא מחוייב. משא"כ באמת דכתבו התוס' דחשיב מרשיע עצמו ממילא דפטור גם משבועה:
אך דזה משמע מתוס' שם דאם הי' חייב ממון בלא הודאתו מכח העד אז לא חשיב מודה בקנס כיון דבלא הודאתו אף אם הי' כופר הי' הדין ג"כ דצריך לשלם דלא כתבו שם רק דאין זה סברא דלא יהי' מודה בקנס כיון דהי' צריך לישבע, משא"כ היכא דהדין היה דצריך לשלם מתוך הודאתו בזה נראה דלא חשיב מודה בקנס. וכן מבואר בהאחרונים לעיל ר"פ שור שנגח את הפרה דהקשה המרש"א אמאי יהי' הדין לסומכוס חולקין אמאי לא יהי' פטור מטעם מודה בקנס. ותי' כיון דלסומכוס בלא הודאתו הדין היא דחולקין ממילא דלא הוה מודה בקנס דהא אין החיוב בא מתוך הודאתו. דאף אם הי' כופר היה הדין ג"כ דחולקין עי"ש בפ"י:
ובזה י"ל קו' התוס' ריש מס' ב"מ ד"ה ומה התם דאיכא דררא דממונא דכתבו דאי סומכוס ס"ל כבן ננס ל"ק קו' הגמ' די"ל דמשו"ה חולקין לסומכוס בלא שבועה כיון דיהי' שבועת שוא. די"ל דקו' הגמ' היא מהא דשור שנגח וכן פי' רש"י שם. ולכאורה צריך להבין הא המזיק ודאי לא צריך לישבע על חציו שלו דאינו מגיע לו יותר מהחצי דהא ע"ז ודאי קו' המרש"א במ"ע דאף אם יהי' המזיק מודה לו מ"מ יהי' פטור משום מודה בקנס דהא חצי הב' הי' יכול לכפור בו. ואף דבקו' הגמ' יהי' צריך לישבע על חלי הב'. מ"מ הא מוכח מהכא ומתוס' הנ"ל דאף היכא דהיה צריך לישבע בשקר. מ"מ הוה מודה בקנס. וממילא דלא צריך לישבע. וא"כ מאי פריך הגמ'. ואפשר לומר דבאמת על המזיק לא פריך הגמ'. רק דעיקר קו' דגמ' היא עכ"פ הניזק אמאי לא ישבע על החצי שלו ואמאי נוטל החצי בלא שבועה. לא יהי' גרע כח המזיק דלא צריך לישבע על החצי הב' מאלו היה צריך לישבע דהי' ג"כ הניזק צריך לישבע. ולפ"ז תו ל"ק קו' התוס' כיון דהמזיק באמת לא צריך לישבע רק הניזק ממילא דליכא שבועת שוא. וקשה אפי' אי סומכוס ס"ל כבן ננס:
מ"מ זה מבואר היכא דהדין הי' דצריך לשלם בלא הודאתו לא חשיב מודה בקנס. וא"כ קו' הנ"ל במ"ע אמאי לא צריך לישבע להכחיש העד. יהי' העד מחייבו שבועת התורה. והוא אינו יכול לישבע כיון דהעדים מעידים עליו שגנב וגנב פסול לשבועה. ונעשה חשיד לשבועה ע"פ בעלים הראשונים. והוה דינו כדין חשוד על השבועה. ושכנגדו לא יכול לישבע ג"כ דאמרי' גבי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ה"ה הכא נימא מתושאיל"מ. וממילא דלא יהי' מודה בקנס. כיון דבלא הודאתו הדין ג"כ דמחוייב לשלם מחמת מתושאיל"מ. ודומה לדברי הפ"י הנ"ל. ויש להאריך בזה אי בחשוד אמרי' מן התורה מתוך שאיל"מ או דלא הוה רק דרבנן דהיא ב' תירוצים בתוס' ב"מ ד"ה ע"א ד"ה שכנגדו. כי יש לומר בקנס לא תיקנו רבנן. וגם בהא דהא גנב לא פסול מדאורי' לשבועה כמ"ש תוס' שם ע"ב ד"ה דחשיד אממונא. ואין כאן מקומו להאריך בזה. וכבר כתבתי בזה בסי' ל' לפלפל בהראי' שהביא הקצוה"ח דבקנס עדות מיוחדת כשר. ואפשר לומר עוד דהא מבואר בהרא"ש ריש ב"מ דע"א אינו [יכול[לפטור מן השבועה היכא דהדין היה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דבזה קם לממון ואין ע"א קם לממון. וצ"ל הא דע"א מחייב שבועה היכא דהדין היא מתוך שאינו יכול לישבע משלם. היא משום דהעד לא בא רק לחייב שבועה. והחיוב ממון בא ממילא כיון דאינו יכול לישבע להכחיש העד. וכבר האריכו בזה האחרונים ממילא היכא דמתחילה לא צריך לישבע להכחיש העד לא הוה מתוך. וא"כ בקנס מתחילה אינו צריך לישבע להכחישו דגם אם יודה יהי' ג"כ פטור לא חל עליו שום שבועה ולא הוה מתוך שאיל"מ:
אלא דגם על בבא הב' דאחד מן הראשונים זוממין בטלה כל העדות בזה יהי' קשה אמאי לא צריך לישבע להכחיש עד הב' דעכ"פ צריך לישבע על הקרן נהי דעל הקנס לא צריך שבועה מ"מ על הקרן צריך לישבע להכחיש העד דזה ודאי הוה מחוייב אם הודה. ואפשר דבאמת מחוייב לישבע להכחיש את העד כדין אם היה בא עד הב' לבדו והיה מעיד דגנב. ואי מיירי דהעידו תוכ"ד וגם ראו זא"ז ניחא גם הא דלא צריך לישבע להכחישו. דהוה כנמצא קו"פ דכל העדות בטלה, אך דלזה בעינן דוקא תוכ"ד בהזמה כמבואר בסי' ל"ו. והכא לא נראה דאיירי באופן כזה דהעידו תוכ"ד:
ולפמ"ש לקמן בהרמב"ם דס"ל דהיכא דראו זא"ז והוזם ע"א נפסל גם עד הב' שהיה אומר שראה אותו י"ל דאף שבועה ל"צ דמסתמא כיון דהי' מעידין על מעשה אחד מסתמא הי' מעידין ג"כ שראו זא"ז. וכן משמע מקו' הגמ' לקמן דפריך לאביי ממתני' ואם נימא דאיירי בעדות מיוחדת גם לרבא יהי' קשה דהא בזה לא הוה חידוש. וי"ל ג"כ דזה הוא כונת רש"י ד"ה בטלה עדות שני' דכתב והן פטורין דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם. ולכאורה עד הב' ודאי פטור דהא הוא לא הוזם וא"כ הא יכול להיות שהוא העיד באמת די"ל דגם הוא העיד בשקר במה שהי' אומר שראה עד הב'. וכמ"ש האו"ת בסי' ל"ח על הרמב"ם:
אחד מן הראשונים זוממין בטלה כל העדות שאם אין גניבה וכו' יש לעיין דהא במתני' משמע דבכל ענין נתבטל גם עדות כת הב'. אף אם העדים העידו שראינו שהיה שוחט שורו של פלוני. והוא הי' מכחיש אותן וטוען להד"מ דבזה נראה דהקרן ודאי מחוייב לשלם ע"פ כת הב' כדין היכא דהעדים מעידים שלוה ופרע והוא טוען לא לויתי דאמרי' דחייב מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ה"ה בזה כיון שהוא מכחיש העדים וטוען דלא שחטו ומכרו הוה כאלו הודה דלאו הבעלים מכרו לו. והקרן מחוייב בודאי לשלם. רק דיש לעיין בזה האופן אמאי לא יהי' מחוייב לשלם גם ד' וה' ע"פ העדים האחרונים נהי דמודה בקנס פטור מ"מ הא הכא לאו מודה היא רק דנתחייב מחמת שהוחזק כפרן. ובאמת זה הדין לא מצאתי מפורש. אם בקנס הודאה מתוך כפירה מחייב די"ל להיפך ג"כ. דהא הטעם דהוא מחייב היא משום דכל האומר לא לויתי הוה כאלו הודה שלא פרע. וה"ה הכא הוה כאלו הודה דלאו הבעלים מכרו לו. ומשו"ה פטור דהוה מודה בקנס. וי"ל להיפך ג"כ דזה לא חשיב מודה בקנס. וזה ימים אמרתי ראי' לדין זה דל"ח מודה בקנס מדברי המ"ל פי"א מהל' אישות הל' ח' בד"ה ודע דלהרז"ה חרשת ושוטה דז"ל ול"ש הכא למימר מודה בקנס פטור דדוקא בעיקר הדבר אמרי' מודה בקנס פטור כגון באומר אנסתי וכו' אבל כשהאונס לא מפיו אנו חיין אף שהיא בידו לפטור עצמו באיזה טענה ולא טען חייב עי"ש ה"ה בזה י"ל דהא על עיקר הקנס ישנו עדים ששחטו ומכרו רק שיכול לפטור דהבעלים מכרו לו ויש לחלק:
עוד אמרתי להביא ראי' מריש ב"מ דאמרי' דעדים מחייבו שבועה מק"ו מפיו ועד אחד. דאינו מחייב קנס ומחייב שבועה כ"ש עדים דמחייבים קנס. והא הר"ן הקשה שם אמאי יהי' עדים מחייבין שבועה הא הוה הודאה בקרקעות. ותי' דאיירי בהודאה מתוך כפירה דהעדים לא ידעו מפרעון רק דמעידין שלוה ולא ידעו מהפרעון והוא טוען לא לויתי עי"ש. וא"כ ע"כ מוכח דגם בזה האופן מחייבין עדים ג"כ קנס. דאל"כ מאי ק"ו איכא הא בזה האופן גם עדים אינם מחייבים קנס. ויש לדחות ג"כ ראי' זו:
ויש לעיין ג"כ בהא דאמרי' לקמן ד' ק"ו ע"ב היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן ועדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל. והא התם העדים אינם מעידים ג"כ בבירר שגנב, והוא הי' יכול לפטור עצמו ג"כ דלא הי' דברים מעולם דלא הפקיד אצלו מידי. רק מכרו. דהא באמת קימ"ל דבשבועת שומרין ל"צ להיות דוקא דאפקיד אצלו בעדים. ופשטא דברייתא איירי בכל הענין [וגם אפי' אם נימא דאיירי היכא דלית לי' מיגו מ"מ אם הי' טוען החזרתי ולקחתי ממך אף דלא הי' נאמן לפטור עצמו מקרן מ"מ נראה דהי' פטור מכפל דלענין זה נאמן שלא להוציא מידו גם מצינו דבאופן כזה אף דצריך לשלם מ"מ לא נעשה חשיד] וכן בהא דתי' הגמ' שם כגון שאכלו נבילה. משמע דאיירי באופן זה. ואמאי לא אמרי' אף דהעדים אינם יודעין מזה רק ראו שאכלו מ"מ כיון דהי' יכול לפטור עצמו מזה אף דמודה דשחטו מ"מ יהי' מודה בקנס. ואין לומר דלא הי' נאמן שאכלו נבילה משום דאין אדם משים עצמו רשע דזה ליתא מ"מ יכול לפטור עצמו בזה, גם יש לעיין דהא הגמ' מוקי שם הך ברייתא כר"מ ור"מ ס"ל חשוד לדבר אחד הוה חשוד לכל התורה וא"כ ממילא דנאמן בזה דהא חשיד הוא. וא"כ מכל זה נראה דבקנס מחוייב בזה האופן. וקו' הנ"ל במ"ע אם באמת טען לא טבחתי ומכרתי בזה יהי' מוכחש מן העדים. ודוחק לומר דבאמת איירי המתני' דהוא לא מכחיש להעדים כלל דהוא מודה להם דטבח רק דטוען שלי טבחתי ומכרתי דמפשטא דמתני' (משמע) ל"מ כן. ואפי' אם נימא דגם בזה האופן חשיב מודה בקנס ופטור כיון דהי' לפטור עצמו בטענת דשלי טבחתי ומכרתי. מ"מ יש לעיין דהא משמע ג"כ אף דמכחיש גם עידי גניבה בכל ענין וטוען דלא גנבתי כי מעולם לא הי' תח"י בזה פטור ג"כ. וא"כ בזה קו' הנ"ל במ"ע דיהי' מחוייב לשלם הקרן עכ"פ ע"פ העד הב' דצריך לישבע להכחישו דלא גנב וע"ז לא יכול לישבע דהא העדים מעידים דטבח ומכר ויהי' הדין מתוך שאיל"מ. וצ"ע בכל זה. ובסי' ל"ג כתבתי ג"כ מזה בהא דאמרי' בסנהדרין מתוך שיכולין וכו' עי"ש:
בגמ' עד זומם התוס' בסנהדרין בסוגי' כתבו דמדנקט עד זומם בלשון יחיד משמע דאיירי דלא הוזם רק ע"א וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' ל"ד דקשה על הגמ' דנקט משעה דאסהיד ה"ל רשע ופסול הא באמת קימ"ל דברשע דאינו דחמס בעינן דוקא לאו שיש בו מלקות והכא ל"ש מלקות דהא הוה לאו שאין בו מעשה. ואף דבאמת בעדים זוממין גלה לן הכתוב דלוקין בעדות בן גרושה. מ"מ היא דוקא באופן היכא דהוזמו תרווייהו משא"כ היכא דלא הוזם רק ע"א בזה אף דאינו מחוייב מכאשר זמם מ"מ אין לוקין אותו. וכבר הארכתי גם בזה. וא"כ אמאי יהי' פסול ואם נימא דבאמת לאו משום דהוא רשע פסול רק דחשיד לאותו דבר להעיד עדות שקר. יהי' מיושב קו' התוס' דמקשי' לקמן אמאי לא קאמר הא"ב בעדות נפשות וכדומה דל"ש תקנתא דלקוחות די"ל דבאמת לזה לא נפסל כיון דלאו רשע הוא רק דפסול משום דחשיד להעיד שקר. מ"מ הא חשיד לממון לא חשיד לזה כמבואר בסנהדרין כ"ז במומר אוכל נבילות להכעיס עי"ש ובמה שכתבתי בסי' ל"ד. ואף די"ל דמ"מ מדרבנן נפסל. מ"מ הא פסול דרבנן בעי' הכרזה [ואפשר לישב בזה דברי הרי"ף שהביא בשם י"מ דמוקין הך דעד זומם בעדות שבשטר והר"ן הביא בשם רש"י בסנהדרין דפי' כן. ולכאורה קשה נהי די"ל דגם בעדות שבשטר שייך הזמה באופן שכתב הרי"ף דאמרו בזמנו כתבנוה. מ"מ מה דחקו לפרש בעדות שבשטר ובדרך רחוק ואמאי לא פי' בעדות בעל פה. די"ל דבאמת הי' קשה להו זה אמאי יהי' פסולין דמשמע לכל עדות אף לעדות נפשות. דמלשון הגמ' דה"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ואמאי לא קאמר בפשיטות דפסול מחשד דחשיד להעיד שקר. מזה נראה דאפי' לעדות נפשות פסול משום זה דה"ל רשע. ואמאי הא הוה לאו שאין בו מעשה ולא פסול משום רשע. ובשלמא אם הוזמו שניהם י"ל כיון דהתורה גילה בזה דלוקים מוהי' אם בן הכות הרשע. והא דאין לוקין בשום פעם היא משום דחייבין מכאשר זמם ומשום רשעה אחת אתה מחייבו כמבואר במכות ד'. משא"כ בע"א דבשום פעם לא חייב מלקות אף אם הוזם רק אחד דלא מחייבינן משום כאשר זמם. ובמקום אחר כתבתי מזה. ואמאי יהי' באמת רשע. אבל אי איירי בעדות בשטר זה הוה מעשה כיון דחתמו על השטר]:
ובזה י"ל קו' התוס' דמקשי' מנ"ל לרבא דפסולין הם להעיד כיון דהיא חידוש. די"ל דמ"מ הוה רשע דהא התורה קראו רשע. ובזה י"ל ג"כ די"ל אף דהוה לאו שאין בו מעשה מ"מ ניחא דה"ל רשע דהא התורה קראו רשע. אלא דאין זה מספיק דא"כ במגביה ידו על חבירו יהי' ג"כ נפסל מה"ת מטעם זה. ובסי' ל"ד הארכתי בזה:
הרי"ף כתב דגם בעדות שבשטר שייך הזמה באמרו בזמנו כתבנוה. והרז"ה כתב דבעדות שבשטר ל"ש הזמה. והש"ך סוף סי' ל"ח האריך בזה. והב"ח כתב דהיא דוקא לענין הזמה שיהי' צריכים לשלם מחמת כאשר זמם. משא"כ לפסול פסולין הם אף בעדות שבשטר. והחילק קשה להבין. ועי' באו"ת שם. ונ"ל דאפשר לומר כעין מה שכתב האו"ת בסי' ל"ד. והיא דהא באמת שטר חשיב מפי כתבם ואמאי מהני ותי' בזה משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והנה בשטר פסול זה מבואר בכמה מקומות דלא הוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד. וא"כ י"ל דמשו"ה ל"ש בו הזמה. כיון דקימ"ל כאביי למפרע הוא נפסל. וא"כ העדים הי' פסולין למפרע. והוה השטר שטר פסול דלא אמרי' גבי' דהוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד. והדר ה"ל מפי כתבם. ואף אם נימא דלדבריהם השטר כשר:
ויש להוסיף עוד דהא זה מבואר ברי"ף יבמות ל"א וברז"ה וברמב"ן דהא דאמרי' דעדים החתומים על השטר הוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד היא רק כשהשטר יוצא מתחת ידם. משא"כ כל זמן שהשטר היא אצלם ל"ש דהוה כמו שנחקרה. וא"כ י"ל דמיד דחתמו על השטר שהוא פסול ליתן למלוה. מיד הם פסולין דחשודין להעיד שקר. ואז עדיין לא העידו כלום בב"ד. דעיקר, הגדתם היא בשעה שהשטר יוצא מתחת ידם. ויותר מזה אפי' אם הם כתבו השטר ונתנו ללוה כדין כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו מיד שהקדימו הזמן ונתנו השטר ללוה הם פסולין לעדות דהא הם חשודין להעיד שקר דנעשים פסולין. דהם הם אין רשאין לעשות כן כיון דביד הלוה למסור למלוה אמנם אז עדותן לא כלום דעיקר הגדתן היא רק בשעה שהלוה מסרו למלוה ובאותו שעה כבר הם פסולין להעיד. וא"כ תו ל"ש הזמה כקו' הגמ' בסוגי' והא כיון דהוזמו על הגניבה איגלאי מילתא כי הוה מסהדי על הטביחה פסולין הי' אמאי משלמי ה"נ בזה כיון דבעת הגדתן דהיינו לאחר שחתמו ונתנו ללוה דכבר הי' פסולין. מ"מ עדיין לא העידו עד לאח"כ כשמסרו הלוה למלוה:
עוד יש לעיין היכא דהם אמרו בזמנו כתבנוה דבזה שייך הזמה מ"מ לענין שיהי' חייבין מכח כאשר זמם בזה יש לומר דהם פטורים מטעם מודה בקנס. כיון דהם הי' יכולין לפטור עצמם אם לא אמרו בזמנו כתבנוה. ולזה אף דהם מודים מ"מ פטורים לשלם מכאשר זמם רק פסולים הם:
והש"ך כתב שם הטעם כיון דהזמה הוה חידוש ואין לך בו אלא חידושו. וע"ז תמה האו"ת הנ"ל דמה חילוק היא בין פסול להזמה הא גם לענין פסלות הוה חידוש ונימא ג"כ אין לך בו אלא חידושו ולא יהי' ג"כ פסולין ואפשר לומר דהא התוס' בסוגי' ד"ה דאסהידו כתבו דבעדות מיוחדת היכא דלא ראו זא"ז לא הוה חידוש. ובעדות בשטר קימ"ל דעדים חותמין זה שלא בפני זה, ואם כן הוה עדות מיוחדת דהא אין אחד מעיד על חבירו. ואף אם כעת בשעת הזמה מעיד אחד על חבירו זה ל"מ דעכשיו הם נוגעין בעדותן. ועיקר דאמרי' חידוש היא משום דבשעה שהעידו אז לא הי' נוגעין כלל כמו שכתבתי לקמן. וא"כ ממילא לענין פסלות לא הוה חידוש רק לענין הזמה שיהי' חייבין לשלם ולכן לענין זה אמרי' אין לך בו אלא חידושו [ובזה יש לעיין קצת דמשמע מדברי הרי"ף דפלוגתא מיירי גם בעדות בשטר. וכמ"ש הר"ן בשם רש"י. ואי איירי בעדות בשטר הא בזה ליכא חידוש. ואמאי פסול לרבא רק מכאן ולהבא ללישנא דמשום חידוש. ויש להאריך בזה דאפשר לומר כיון דאי איירי בעדות בשטר ע"כ איירי דאמרו בזמנו כתבנוה וא"כ הוה חידוש דהא אית להו מיגו להכחיש המזימין אי בעי' לא הוה אמרו בזמנו כתבנוה] והאו"ת הקשה דאם נימא כן בהרז"ה א"כ קשה אמאי יהי' דיינים קרובין להעדים הא ל"ש גבייהו הזמה דלא יקבלו עליהם לפסול אותם. ואפשר לומר לפמ"ש הריב"ש דהזמה שלא בפניהם מהני שיהי' העדים פסולין להעד. וא"כ דזה לא הוה לחובתם דמה איכפת להעדים אם הם פסולין אם לא עי"ש בש"ך וממילא יש לומר דגם הב"ד יקבלו הזמה עליהם כי בזה לא איכפת להו אם יהי' נעשים פסולים. ובזה י"ל ג"כ דברי הב"ח לפמ"ש דפסולין הוה דלא גרע מהזמה שלא בפניהם: