אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ז פרק ג

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ז פרק ג

ספר משכן העדות שער ז פרק ב

עוד אדבר מעט להביא ראי' לדברי הע"ש דנוגע אינו פסול מחשש דיעיד שקר. רק אפי' אם ידעינן דאומר אמת אפ"ה כיון דבמה שאומר הוא נוגע הוא פסול להעיד דה"ל כמו קרוב והוא דהא לעיל בסי' ל"ג סעיף י"ב מבואר דאם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתובעו אח"כ בעדות זה שנתרחק וע"ש הטעם משום דאמרי' עביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים ותמהו ע"ז דהא גבי שלא לפני בע"ד יכולין לחזור ולהעיד והקצוה"ח בסי' כ"ח ס"ק ז' הקשה מהא דאמרי' בב"ק ע"ז כי אתי ע"א מצטרף בהדי'. ופי' התוס' דיעיד אח"כ מחדש. וכן בסנהדרין ל'. ואמאי לא נימא עביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים ולי הי' קשה מכל עדים. דהא מבואר בסי' כ"ט דקודם דו"ח יכולים העדים לחזור ולומר מבודין היינו והיכא דבעי' דו"ח אם מתו העדים קודם דו"ח בודאי אין אנו יכולין לדין על עדות זה. וא"כ אף אם אח"כ כוונו תו עדותן שהעידו מקודם. מ"מ לא יהי' מהני משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. ונראה הנכון כמ"ש הנתיבות שם ס"ק א' דדוקא בזה דנפסק הדין על פיהם כי הב"ד לא ידעו מתחילה דהי' פסול מחמת קורבא בזה אמרי' שפיר דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. כי אם לא יאמר כדבריו הראשונים עביד איסור כיין דהב"ד הי' דנין על פיהם אם לא הי' נתברר אח"כ והם הי' סוברים מסתמא דהעידו דלא הוי פסולים להם. משא"כ היכא דאין ממש בעדותן בזה ל"ש עביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. כי יאמר דמה שהי' אומר שקר מתחילה היא כיון דלא הי' תועלת בעדותו. גם יש להוסיף אף דאם נימא דגם בזה עביד לאחזוקי דבריו הראשונים. במה דאומר שקר ואף דלא הי' בתורת עדות. מ"מ איכא איסור באמירת שקר ואפי' לומר על עץ שהיא אבן. מ"מ כיון דאינו אומר כן בתורת עדות יכול אח"כ לומר דאמר כן משום דלא דק מתחילה והי' אומר בדדמי. ויכול אח"כ לחזור ולומר להיפך או דיאמר על אחד מן הבדיקות דאיני יודע וכדומה לבטל העדות. ולכן ל"ש לומר דעביד לאחזוקי דבריו. משא"כ אם הי' אומר בתחילה בתורת עדות שייך זה כיון דהוא הי' סובר דהוא עד בדבר. ועבר על איסור עדות שקר כנ"ל נכון:

וז"ל המרדכי בקידושין מ"ג על הקו' דמקשי' דיפטר אותן משבועה תירץ וז"ל דאפי' הי' פוטרן הלוה הי' נוגעין בעדותן דכיון דעד שלא פוטרם הוחזקו לומר פרענו השתא נמי אתי לאחזוקי שקרייהו עכ"ל והתם אף דמתחילה לא הי' אומרים כן בתורת עדות מ"מ שלא כדין עשו כיון דהי' מחוייבים לישבע וגם המלוה יהי' צריך לישבע. ואם אינו רוצה לישבע מפסיד ממונו. וא"כ הם גרמו לו להפסיד ממונו. ולישבע באמת דהיא ג"כ איסור שוא בודאי. ולכן תי' שפיר בזה. ולקמן הארכתי עוד בזה בעזה"י לפלפל בזה הרבה:

אמנם דזה מבואר בהמרדכי דהא דאמרי' עביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. היא רק מחמת נגיעה דמשום זה ה"ל נוגע כמ"ש דאף אם יפטרם יהי' נוגעים בעדותן. וא"כ אם נימא דנוגע לא פסול רק מחשש דיעיד שקר. משא"כ אי ידעינן דמעיד אמת לא נפסל כלל יהי' קשה הא התם גבי אם נפסק הדין בהיותו קרוב הא בזה אף דעדותו דהי' מעיד מתחילה לא הי' מהני משום דהי' קרוב מ"מ זה ידעינן דהעדות בעצמותו היא אמת דהא קרובים לא נחשדו להעיד שקר. וגם הא בזה הי' סוברים דהב"ד יפסקו על פיהם. ואז מסתמא הי' אומרים אמת ועי"ש באו"ת. וא"כ מה בכך דמחזיק דבריו הראשונים דהוא נוגע. מ"מ הא זה ידעינן בבירר דהוא אומר אמת. כי גם מה שהי' מעיד מקודם הי' אמת ול"ש החשש דמשקר. ויהי' נאמן אפי' אם הוא נוגע. מזה מוכח כדברי חע"ש כיון דהוא נוגע הוא פסול להעיד אף אם הוא אומר אמת. ולכן גם בזה אף דידעינן דהיא אמת במה שמחזיק דבריו הראשונים מ"מ כיון דבזה דמחזיק דבריו הראשונים הוא נוגע לא מהני עדותו אף דידעינן דאומר אמת והיא ראי' נכונה לדעתי בעזה"י, גם לפמ"ש לקמן דגם בדברי המרדכי לא הי' נוגע בתחילה כלל כיון דבכל ענין צריך לישבע רק הא דלא נאמן משום עד הצריך שבועה. מוכח דגם בזה אמרי' עביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים משום נגיעה ואף דידעינן דהיא אמת: גם דהא מזה מוכח ג"כ כהעיר שושן מדכתבו להקשות אמאי לא אמרי' בנוגע תחילתו בפסלות. ועי' שם בריטב"א בקידושין דתי' באמת כן הקו' דיפטרם. ולקמן הבאתיו. ותי' משום דה"ל תחילתו בפסלות. ואם נימא דנוגע לא פסול רק מחשד דיעיד שקר. וא"כ בזה הא ידעינן דהיא באמת כיון דעכשיו אינו נוגע ואמאי יהי' פסול. ויש להוסיף דאם אומר שקר ממילא לא ראה העדות כלל ול"ש דהי' פסול בעת ראי'. ועי' מש"ל בסי' ל"ו דהמש"ל הביא דנוגע אינו מבטלי משום דה"ל כבע"ד ולכן ל"א נמצא קו"פ ואמאי הא בזה ידעינן על פי הכשירים דהוא אמת, וממילא גם הוא כשר להעיד. מזה נראה כהעיר שושן דהיכא דהוא נוגע פסול אפי' אם ידעינן דהוא אומר אמת: הש"ך ס"ק ל"ב כתב דזה הוא ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים לי דגם בנוגע אמרי' תחילתו וסופו בכשרות וכבר כתבתי די"ל דהוא דוקא בנוגע ומטעם דהעיר שושן. משא"כ היכא דמעיד על עצמו בזה לא הוה עד כלל. ומשו"ה לא הקשה תוס' (רק) על הך דשותפים מעידים זה לזה. רק על הך דס"ת די"ל דגם בס"ד הוה ס"ל לגמ' דבזה לא הוה בע"ד רק נוגע. עי"ש ולכאורה יש לעיין ג"כ לפי הטעם שכתב המרדכי דמשו"ה בנוגע לא בעינן תחילתו בכשרות לפי שהיא בידו להכשיר עצמו. יש לעיין היכא דאין בידו להכשיר רק ביד אחר אם אמרי' בזה תחילתו בפסלות כיון דאינו בידו. ואף דדבר זה מבואר ג"כ בגמ' דהא תי' הגמ' על הא דנמצאת שאינו שלו חוזר עליו בהכיר בו שהיא שלו. ועדיין יהי' קשה הא קודם לזה הי' נוגע בעדות קודם שאמר שהכיר בו. והי' צריך לומר כן בשביל אחריותו. מ"מ אפשר לדחוק ולומר דאיירי דהכיר בו מכבר והוא מעיד על עדות של המערער שהם פסולי עדות על דבר איסור שעשאו לאחר הסילוק. או קודם שמכרה לזה דאז לא הי' נוגע רק בע"ד. ובבעל דבר ל"ש כלל תחילתו וסופו בכשרות דאין שם עד עליו:

והריטב"א בקידושין בסוגי' דהן הן עדיו הקשה ג"כ אף דלאחר דתיקנו רבנן ש"ה יפטרם הלוה דאז לא יהי' נוגעים ותי' וז"ל והנכון דבעינן תחילתו וסופו בכשרות הילכך התם גבי בני עיר שנגנב ס"ת שלהם מהני בדסלקו דהתם כל כמה דלא סלקו הרי הם כבני עיר ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל. וכדאמרי' במכות הרוג יציל במקיימי דבר וכו' ולאחר שסלקו והוי עדים הי' תחילתו וסופו בכשרו' אבל הכא מקמי דלפטרינהו לוה אינם בעלי דברים רק נוגעים וכו' עי"ש והאבני מילואים הקשה שם דגם נוגע הוא בעל דבר ותי' דכונתו היא ע"פ דברי התוס' שם דלא הוה נוגע רק עד הצריך שבועה עי"ש וזה לא נראה לענ"ד בכונתו רק האמת בפירושו דס"ל דודאי נוגע הוא שם עד והוא רק עד פסול משא"כ בע"ד וכנ"ל רק דהוא ס"ל דגבי ס"ת כיון דמעידין על הס"ת שהיא שלהם הוה ג"כ בכלל בעלי דברים. ומ"מ יש מקום ג"כ לדברי הנ"ל:

והמרדכי שם תי' ג"כ על קו' זו ב' תירוצים וז"ל וי"ל דהכא למה יפטרם הלא גם הם חייבים לו. ועוד תימא דאפי' הי' פוטרם הלוה הי' נוגעין דכיון דעד שלא פוטרם הוזקקו לומר פרענו. השתא נמי אתי לאחזוקי שקרייהו. ולמה לא תי' המרדכי דבזה כיון דאין בידם לסלקם הוה תחילתו בפסלות. ודוחק לומר דבאמת זה היא כונתו בתי' הראשון דלמה יפטרם. וממילא דאינו עומד לכך שיפטר אותם וממילא דלא מהני משום תחילתו בפסלות. דבשלמא אם הי' הפטור לטובת הלוה אז לא יהי' הפסול משום תחילתו בפסלות כיון דהוא עומד לכך. ובודאי יפטר אותן. והוה כאלו הי' בידם. משא"כ כאן דאינו עומד לכך ממילא דלא מהני אפי' אם באמת פטרם אח"כ וצ"ע בזה. ולקמן הארכתי בזה הסוגי' בעזה"י:

ואחזור להנ"ל דנראה גם מריטב"א דגם בנוגע אמרי' תחילתו וסופו בכשרות רק בבעל דבר לא אמרי'. ומ"ש הא"מ דקודם לא הי' נוגעים בדבר כלל רק משום עד הצריך שבועה. לקמן כתבתי דגם קודם שפטרן ה"ל ג"כ נוגעים. וגם די"ל דהם נוגעים לומר פרענו למלוה כדי שיפטר אותן דאם יאמרו החזרנו אז בודאי לא יפטר אותן. וגם י"ל לפמ"ש המרי"ט דמיגו מגברא לגברא לא אמרי' [ועימ"ש לקמן לישב הקו' מסוגי' דקידושין בשם הנוב"י והנתיבות משום דבזה נאמנים בתורת עדות רק שלא יהי' נוגעים אמרי' מיגו. וא"כ לפי האמת י"ל דהם נוגעין דרוצים לומר ביותר פרענו למלוה כי דילמא לא ירצה לישבע המלוה ויהי' פטור הלוה]:

ונראה מדברי הריטב"א הנ"ל כהעיר שושן דנוגע לא פסול רק משום דה"ל כמו קרוב ומשו"ה שם עד עליו ובעינן תחילתו וסופו בכשרות. [ולפ"ז יש לעיין בהא דמבואר בסי' ל"ו דנוגע אינו פוסל מטעם נמצא קו"פ יהי' הטעם שיהי' זה ל"ש להריטב"א. ועי' מש"ל סי' ל"ג בזה] [ובדרך צחות אמרתי לישב ע"פ דברי האומרים דגם בנוגע בעינן תחילתו וסופו בכשרות הא דאמרי' במס' ע"ז ד' ג' ע"א שמים וארץ נוגעין בעדותן שכ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכו' יבוא נמרוד ויעיד באברהם. יבוא דריוש ויעיד בדניאל וכו' ולכאורה הדורות האחרונים שהי' לאחר דניאל אמאי לא קאמר ג"כ דיבא עדים מהם. גם אם לא יהי' עדים חלילה שלא יקבלו שכר על קיום התורה ומצות:

ונ"ל דהנה התוס' מקשי' שם ד"ה נוגעין בעדותן. וא"ת והרי ראי' גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם. ותירצו בתי' הב' שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים עכ"ל והקשה המרש"א דא"כ יכולים להעד שקיימו את התורה כיון דהם עומדים על קבלת התורה ועל הקיום לא הוה נוגעים עי"ש במרש"א בחידושי אגדות בעין יעקב וברי"ף שם:

ונ"ל מהא דאמרי' במס' שבת ד' פ"ח ע"א א"ר מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהי' קבורתכם. אמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא א"ר אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו' ופי' רש"י מודעה רבה שאם יזמינם לדין יש להם תשובה שקבלוה באונס ולפ"ז י"ל דעל אותן שהי' קודם ימי אחשורוש שמים וארץ נוגעין הן. דאם לא יעידו שקיימו התורה. אז יהי' צריכים לטעון אנוסים היינו על קבלת התורה. ומתחרטים על תחילת הקבלה דהי' באונס. ולא הי' שום קבלה דאנוסים הי'. וכיון דהקבלה למפרע נתבטל ממילא יחזור העולם לתוהו ובוהו. ושמים וארץ נוגעים הם. ואף דאח"כ כשקבלו את התורה ברצונם בימי אחשורוש עכשיו אינם נוגעים יותר. מ"מ בשעת ראי' אז הי' נוגעין בעדותן והוה תחילתו בפסול לזה צריך הקב"ה להביא עדים מהם. משא"כ לאותן דהי' מימי אחשורוש לזה יכולים שמים וארץ להעיד עליהם כיון דאח"כ לא הוה יותר נוגעים בעדותן. והוה תחילתו וסופו בכשרות דגם בשעת ראי' הי' כשירים:

וי"ל ג"כ קו' המרש"א דה"ל נותן שכר להעיד כיון דאם הם לא קבלו התורה לא הי' קיימים אך דזה לא הוה שכר להעיד דהא שכירות זה לא הי' לעדות. רק הוה כאלו נתנו להם מתנה מקודם. ובל"ז הא נותן שכר להעיד אינו נפסל מה"ת רק דרבנן והתם בדינא שמים. רק דא"כ יהי' ראי' דלא כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל דנוגע לא פסול מה"ת. וי"ל ואין מתישבין בדבר הגדה]: אמנם דאפי' אם נימא כדברי הש"ך והסמ"ע דנוגע אינו פסול רק משום חשש דמשקר. מ"מ מ"ש הש"ך לקמן בסי'... דקרוב מנוגע פסול זה אינו כנ"ל דהא כתבו שיהי' פסולין בבני עיר שנגנב ס"ת משום קרוביהם אלא בזה כיון דקרובו הוא נוגע ה"ל כאלו מעיד על קרוב כיון דהיא ענין הנוגע לו. ועי' בס' הפלאה בכתובות ד' צ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דינא היא מ"ש בזה דדחה ראי' הש"ך דגם הוא מעיד לחובתו. דהטעם היא משום כיון דמעיד לחובתו לא הוה נוגע יותר. אמנה לפמש"ל בקו' הגמ' דאסהיד לי' דלוי על קו' האו"ת דמזה מוכח. דגם. עכשיו הוא נוגע ואפ"ה כשר. רק דבל"ז ליכא ראי' לדברי הש"ך כיון דקרובו הוא נוגע. והאיך יכול להעיד לחוב לקרובו כאשר הארכתי לעיל ונלאיתי להאריך עוד יותר בזה:

ועי"ש בס' הפלאה מ"ש על לשון התוס' שם דכתבו דל"ל משום תרעומת פסולים דאפי' הלוה גופו לא נפסל משום זה ומה זה לשון אפי' ונ"ל די"ל דהאו"ת והנתיבות ס"ק ח' כתבו דהיכא דהוא נוגע וליכא בו שום צד נגיעת ממון בזה לכ"ע כשר קרובו כיון דבזה בודאי לא נפסל רק מחשש דמשקר ולפ"ז הי' מקום לומר דאפי' אם נימא דמשום תרעומת פסול הוא גופו מ"מ הא בזה ליכא שום נגיעה רק משום דחשיד למשקר ולא שום נגיעת ממון. וממילא דקרובו כשר בזה להעיד. לזה כתבו התוס' כיון דאפי' הוא כשר מכ"ש קרובו:

והנה לדברי הע"ש דנוגע חשיב כקרוב י"ל דגם בזה האופן כיון דהוא נוגע והוא קרוב ממילא גם קרובו פסול להעיד ולפמ"ש תוס' בסוגי' בחד חי' דמשום תרעומת פסול הוא להעיד ממילא גם קרובים פסולים להעיד. ושפיר י"ל דאיירי דהעדים המקיימים את השטר הם קרובים רק דעדיין קשה הא בל"ז פסולים ג"כ להעיד. ע"ז אפשר לומר. דאנן לא חוששין זה לנגיעה כלל היכא דאין הוא אומר דהוא חש לזה לנגיעה. וממילא אם לא הי' הוא בא לב"ד ואומר דלא ניחא לי' דלהוי תרעומת היינו אומרים דאין זה חשיב נגיעה כלל. וממילא דהי' כשרים להעיד. משא"כ עכשיו דבא לב"ד ואומר דלא ניחא לי'. וממילא הוה נוגע. וקרובים פסולים להעיד:

ובזה אפשר לישב קו' התוס' שם די"ל דאיירי דאית לי' ללוה נכסים. והמלוה בא ליטרף מהלוקח ומביא עדים המעידים שזה השדה עשאום לו אפותיקי ולא יכול לטעון הנחתי רק דלא הי' אפותיקי מפורש. ויכול לחזור ג"כ אשאר נכסים. רק דהמלוה רוצה בשדה זה של לוקח. ולפ"ז להמוכר ליכא שום נפ"מ כלל. דאם יטרוף הבע"ח מהלוקח אזי יחזור הלוקח עליו בשביל אחריותו ובאם לא יטרף אזי יחזור הבע"ח עליו על חובו. רק די"ל דהוא נוגע משום השני נוח לי. דבאמת גם לפטור אמרי' כן כמבואר בסי' זה. רק דאם לא בא הלוה וטוען כן אנו לא ניחוש לנגיעה כזה. וגם העדים לא יודעים דהוא נוגע משום זה. וממילא דהם כשירים אף אם הם קרובים, ולזה אזיל הוא ומשתעי דינא משום דטען כן השני נוח לי. וממילא דלא יהי' גם העדים נאמנים. ויש לפלפל עוד בזה בדברי האו"ת הנ"ל דהא גם בזה ליכא נגיעת ממון ויהי' קרובים כשירים להעיד: ועוד יש להאריך ולפלפל במ"ש שם אמאי לא יהי' בלא תרעומת העדים פסולים משום דרוצה להעמידו לפני בע"ח אחר. רק די"ל דבזה לא נפ"מ דממנ"פ אם אית לי' ארעא עלי דידי הדר. ובלית לי' רק משום לוה רשע הא בזה לא נפ"מ להערים דגם בזה ליכא נגיעת ממון רק דנימא דילמא יתעשר וכמ"ש הנתיבות ס"ק ט':

ועוד י"ל דעדים לא חשים כלל לבע"ח אחר ושיטת התוס' רק הוא דיודע בעצמו. וכמ"ש האו"ת על תי' הגמ' דהכיר בו שהיא שלו דהקשה דילמא מתירא מפני בע"ח. ותי' דהוא ודאי לא חש לבע"ח. רק דאין כאן מקומו בזה ובעיקר קו' האו"ת דילמא חייש המוכר לבע"ח דלא מהני הודאתו שהכיר בו שהיא שלו. וכתבתי אף דלא חייש לבע"ח מ"מ בזה מרגיש המוכר דאית לי' בע"ח דאל"כ לא הי' אומר שהכיר בו להפסיד אחריותו. נ"ל לישב גם את זה כמ"ש הנתיבות לישב קו' האו"ת על הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי היא. דהקשה דילמא מעמידו לפני בע"ח. ותי' דבזה כיון דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ממילא יהי' עדיין לוה רשע בעיני הבריות דיאמרו דע"י שהוא רשע ולא ישלם גרם עוד יותר להבע"ח שיהי' הוא גזלן עי"ש ס"ק ט"ו. ולפ"ז י"ל גם בכאן דהמוכר ודאי לא חייש לבע"ח. דמה"ת יחוש לזה. ואי משום דאל"כ לא הי' אומר שהכיר בו שהיא שלו שלא להפסיד אחריותו. דהא גם אית לי' בע"ח לא ירויח מידי בזה דמעיד דהכיר שהיא שלו דילמא לא יעיד לו ואף דהבע"ח יגבה ממנו בשביל אחריותו. עדיין לא ירויח דאי אית לי' נכסים הא בזה ל"ש שעבודא דר"נ ולא ירויח. ואי דלית לי' ושלא יהי' לוה רשע הא עדיין יהי' לוה רשע כיון דהוא הודה מקודם שהי' שלו ונפטר מהאחריות ובגזל טרף הבע"ח ממנו רק דלפמ"ש לעיל משום דהא יאמרו אף אם באמת היא שלו ואינו של לוי אזי העיד שקר והיא איסור חמור מלוה רשע. זה ל"ש הכא כיון דאינו אומר זה בגדר עדות דכעת הוא בע"ד ואח"כ באמת לא יעיד. ודוקא בקו' הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי י"ל כן. משא"כ לתי' הנתיבות קו' האו"ת ל"ק דהא לא חייש לבע"ח. גם באי איירי דהכיר בו מקודם שבא המערער אז בזה בודאי לא חייש לבע"ח כלל כיון דליכא רגלים לדבר במה שהודה דהא אז עדיין לא הי' שום מערער:

ומיושב ג"כ קו' הש"ך דס"ל בס"ד דגמ' הוה ידע דאיירי בהכיר בה שהיא ב"ח. רק לאחר שבא המערער הי' אומר כן. והגמ' פריך שפיר כיון דבנמצא שאינו שלו חוזר עליו. א"כ הוא נוגע אם מעיד אח"כ שהכיר בו שהיא שלו דהא ירא דילמא אית לי' בע"ח. ולא יהי' מהני הודאתו ולזה תי' הגמ' דהכיר בו מקודם. ואז כיון דל"ל דהודה כן בשביל הבע"ח אז לא חייש כלל לבע"ח. וממילא דלא הוה המוכר נוגע כלל. דהא יפטר מהאחריות. רק דהא לפמ"ש לתי' הנתיבות ל"ק אף בס"ד קו' האו"ת כיון דלא מרויח תו לא חייש אבע"ח כלל:

לזה נ"ל כמ"ש דבזה ל"ש הודאת בע"ד כק' עדים כי יאמר אח"כ דמה שהי' אומר כן הוא הי' להכשיר אותו לעדות וזה הי' לטובתו והא דפריך הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי היא היכא מצי מפיק לה מיני'. עדיין יהי' קשה הא יכול אח"כ לטעון דזה הי' לטובתו. וכתי' הגמ' השני נוח לי או כתי' ב' דהגמ' אלא דלהך תי' דהראשון נוח לו לק"מ קו' האו"ת כמ"ש האו"ת בעצמו דמה איכפת לי' אם יהי' לבע"ח נוח אם לא. וגם לתי' ב' דגמ' בזה האופן היכא דמסהיד לי' דלוי היא יהי' קשה אם יבוא הבע"ח אח"כ יהי' נתגלה דהוא הי' נוגע בעדות ולא יהי' מהני העדות למפרע. וצ"ל דהוא יאמר דלא העיד מקודם להעמידו לפני בע"ח כי הי' לו נכסים וכנ"ל ואז ממילא יהי' עדיין לוה רשע ולא שלם כיון דהוא אומר מה שהי' מעיד מקודם לא הי' בשום נגיעה. ובמנ"פ אם הי' מחמת נגיעה אז עידי דיהודה הם אמת ואינו גם של ראובן רק של יהודה:

אמנם מדברי הש"מ ב"ב על הא דשותפין מעידים זה לזה לא משמע כן. דהקשה למ"ל לגמרא דכתב לו דין ודברים דילמא איירי דהודה לו. ותי' דא"כ הקו' במ"ע דילמא מעמידו לפני בע"ח עי"ש ולדברי הנתיבות יהי' הקו' במ"ע דהא בזה לא ירויח כלל. וי"ל כמ"ש דגם בזה יאמר אח"כ דהיה להכשיר לעדות:

ובגוף הקו' שהקשה הש"מ הי' נ"ל לישב דהנה הש"מ הקשה עוד שם היכא יכול להקנות לחבירו הא כל מה שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש וה"ה שאינו יכול להקנותו ותי' כיון דבהקנאה יכול להוציא יכול להקנות עי"ש ובקצוה"ח ס"ק י' שהמתיק הדבר ע"פ דברי הרשב"א ב"ק. ולזה הי' נ"ל אף דאמרי' בכל מקום דקנין מהני בלא עדים. דלא איברי סהדי אלא לשקרי. מ"מ באופן זה צריכים עדות דוקא בשעת קנין. דהא אם לא הי' עדים בדבר. ממילא דלא יכול להוציא בדיינים דהא הלא יכחיש גוף המעשה דלא הקנה לו כלל ומעיד על שלו. וכיון דגם בקנין זה אין יכול להוציא בדיינים ממילא הוה אינו שלו ואינו יכול להקנות לחבירו ואפי' אם הי' באמת קנין אפ"ה לא מהני רק היכא דאיכא עדים דאז יהי' יכול להוציא בדיינים אז מהני הקנין והיא נכון לדעתי. ועי' בקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ד' שכתב הא דמהני קנין אודיתא היא משום דמודה שהיא שלו זה גופו הוה הקנין דה"ל כאלו הודה שהקנה לו הדבר בקנין המועיל ומשו"ה כתב שם דצריך דוקא שיהי' קנין נתפס עליו עיש"ה. ולפ"ז אפשר לומר בזה לא מהני קנין הודאה. דאף אם אומר בפי' שהקנה לו באופן המועיל אפ"ה לא מהני הודאתו כל זמן דליכא עדים על הקנין. דאף אם הקנה לו באמת מ"מ כיון דליכא עדים לפנינו. ואינו יכול להוציא בדיינים ה"ל דבר שאינו ברשותו. ולא מהני הקנין כלל אם לא דאיכא עדים בדבר שיכול להוציא בדיינים:

[ויש להאריך עוד בזה לישב תי' הש"מ דחיישינן לבע"ח וממילא דלא הוה קנין כלל כיון שהי' לחוב לאחרים דלא הוה הודאה. וכמ"ש הקצוה"ח בסי' צ"ט ס"ק ב'. וממילא ל"ק ג"כ מה שהקשיתי עליו. וגם י"ל אם יבוא הבע"ח אז לא הי' מהני הודאתו. ונתבטל העדות למפרע. או דבל"ז היא לחוב לאחרים להמערער. ועי' עוד מ"ש הש"מ למה לא נקט הודאה משום דמיחזי כשקרא ואכ"מ]:

הקצוה"ח ס"ק י' הקשה הא דפריך גבי בני עיר שנגנב מהם ס"ת וליסתלקו תרי מינייהו ופי' רשב"ם יכתבו דין ודברים אין לי ויקנה מידם. הא קימ"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו וה"ה למכרו. וא"כ בשלמא בקרקע כיון דבהקנאה יכול להוציא בדיינים מהני. משא"כ במטלטלים דל"מ אף היכא דיכול להוציא בדיינים עי"ש. ומ"ש בקרקע זה היא דברי הש"מ ד"ה דכתב עי"ש רק על הך דס"ת קשה. ונ"ל דהא כתב עוד שם הקצוה"ח דל"ל דקו' הגמ' דלסתלקו בי תרי. דיתנו לגזלן חלקם. ולגנב מהני הנתינה. דמפי' רשב"ם שכתב ויקנה מידם לא משמע כן דהא לגנב לא בעי קנין דזוכה בדיבור כיון שהיא תח"י. ועוד דהגנב לא ירצה במתנה כי היכא דלא להוי סהדי עי"ש. והי' אפשר לומר דקו' הגמ' הוא בצירוף תרווייהו. דיתן לגזלן וגם שיקנה לאחרים בקנין ואז ממנ"פ מהני, דאם הגזלן רוצה לקנות אזי קונה הגזלן ואינו שלו יותר ויוכל להעיד עליו. ובאם לא ירצה הגנב לקנות. והיא דחלקם רוצה להחזיר שיהי' שלהם. הא כתבו תוס' ב"מ בסוגי' דתק"כ היכא דהגנב הודה ורוצה להחזיר הוה כפקדון ויכול להקדיש. וממילא דיכול ג"כ להקנות לחבירו. וא"כ ממנ"פ לא הוה שלו יותר ויכול להעיד עליו:

ועוד אפשר לומר דהא קימ"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקנות זה לפי שאינה ברשותו. לכאורה היכא יהי' הדין אם יאמר לכשבא לרשותי יהי' קנוי' לך אז בזה אפשר דמהני דודאי לר"מ דס"ל דאפי' דבר שלא בא לעולם יכול להקנות באופן כזה בודאי גם זה מהני. אלא אפי' לרבנן דר"מ דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אפשר לומר דזה עדיף משום דהגוף הוא בעולם. והוה כמו דקל לפירותיו. דבזה לא מחוסר רק להעיד עליו. ואז בודאי יבוא לעולם. ויהי' צריכים להחזיר ועבידי דאתו. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' היא וליסתלקו בי תרי היא דיקנה לחבירו שיקנה אותו לאח"כ כשיבוא לעולם. רק דבזה עדיין יהי' קשה היכא יכולים להיות עדים הא בעת שמעידים עדיין היא שלהם והוה כאלו מעיד על עצמו. וי"ל דהא הש"ך הנ"ל הקשה למה צריכים סילוק כלל נימא פלגינן דיבורא ויהי' נאמנים על חלק חבירו ותי' דבל"ז הוה נוגע בעדות דיעיד גם על של חבירו בשבילו. ולפ"ז היכא דסילק עצמו לאח"כ כשיבוא לרשותו אז לא הוה נוגע כלל. ונאמן על חלק חבירו משום פ"ד. דבל"ז דהוא נוגע לא היה צריכים אפי' סילוק מחמת פ"ד. וכיון דלאחר הסילוק אינם נוגעים אמרי' פ"ד. ולפי הנ"ל נאמנים גם על חלקם מטעם מיגו:

[ובזה יש לעיין באופן היכא דסילקו עצמם כגון שקבלו עליהם לדור בעיר אחרת וכדומה כמבואר בסי' ל"ז עי"ש בזה אם בני עיר והם רוצים אח"כ שיהי' כבתחילה אפשר דמהני משום דאז לא הי' נוגעים ומהני משום דפ"ד. ואף דבזה בל"ז מהני כיון דאז לא היה נוגעים. ואף דאח"כ נעשו נוגעים זה לא מגרע עדותן. מ"מ נפ"מ ביש להם ס"ת אחרת ואח"כ רוצים למכור הס"ת שנגנב מהם בזה איגלאי מילתא למפריע דעדותן היה על עצמם. ובזה בלא נגיעה לא חשיב ג"כ עדות כנ"ל מ"מ י"ל דמהני משום פ"ד]: ובזה נסתפקתי אם היה הקנאה באופן דאינו מועיל באמת רק דהם היה טועין בדין דהב"ד היה מטעין אותם דמהני דמ"מ יהי' מהני כיון דהם הי' סוברים דהם לא נוגעים בעדותו כלל. ול"ש לומר דהם היה משקרים ולכן מהני משום פ"ד כקו' הש"ך. וי"ל גם בזה קו' הקצוה"ח די"ל דקו' הגמ' דהב"ד יאמרו להם דמהני סילוק ולאו כ"ע דיני גמירי. ומסתמא הם סברו דהדין היא כמו שהב"ד אומר להם וממילא דמהני עדותן:

האו"ת ס"ק... הקשה על הא דכ' הרשב"ם ד"ה ואב"א ובתר הכי אפי' מייתי יהודא סהדי דהאי דידי היא ל"מ מפיק לה מיני' דשמעון שכבר פסל שמעון עצמו ועד אחד עמו עדיו של יהודא הא בזה יהי' ניכר שהי' נוגע למפריע והיה מעיד כן לטובתו עי"ש. ויש לעיין גם בהנ"ל א"א הטעם בנוגע דלא מפסל רק דרבנן כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל וא"כ י"ל כיון דאיכא עוד ע"א עמו בזה אמרי' כתוס' גיטין הנ"ל כיון דמדאור' נאמן רק דרבנן פסלוה משום דחשיד לשקר וכיון דעד הב' מעיד עליו דהוא אומר באמת ממילא לא נפסל אפי' מדרבנן. ובל"ז יש לעיין דלא חשיב תרי ותרי כיון דעדים כשרים לגמרי. ועדות יהודא אינם כשרים רק דרבנן. ולזה שפיר מהני עדותו לפסול אותם מה"ת. ולכן לא חשיב תרי ותרי:

וזה ימים אמרתי לישב קו' האו"ת דרך פלפול ובזה יהי' מיושב עוד כמה קו' שהקשה הש"מ. חדא דאף אם הדין היא כל דאלים גבר. אפ"ה הוא נוגע משום השני קשה ממנו וכ"ש היא. ועוד האיך יכול להוציא מלוי הא יאמר דילמא עידי דיהודא היא אמת. וליהודא יאמר להיפך. גם הא דפריך בגמ' מדמי מי מתייאש הא לא יכול לגבות הממון משום דה"ל תרי ותרי עי"ש: ואמרתי לישב ע"פ קו' התוס' שמקשי' בכל מקום אמאי אמרי' בשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז דה"ל תרי ותרי. ואמאי לא יהי' האחרונים נאמנים במיגו דפסלו לקמאי בגזלנותא. ותי' דבשני עדים לא שייך מיגו משום דאין אדם יודע מה שבלב חבירו. וכתב האו"ת בכ"מ דלפ"ז אם היה ע"א אשר היה פוסל עידי הקמאי קודם שבאו הבתראי בגזלנותא. בזה יהי' האחרונים נאמנים במיגו. ולא שייך דה"ל מיגו בתרי. דהא בזה ל"ש הטעם דאף אם חבירו לא יאמר כן מ"מ יהי' ב' עדים המעידים עליהם שהם פסולין עי"ש ויותר מזה דהא לא צריכים להעיד אפי' על גזילה אחת. דאף אם יאמר על גזילה אחרת. או על איסור אחר שכבר העיד העד. מ"מ גם באופן זה נפסלו העדים דגם עדות מיוחדת מהני בזה כמבואר בסי' ל"ד. ולפ"ז יש להקשות הא לא הוה נוגע כלל כיון דעכשיו הוא מצטרף עם עד אחד לפסול עידי דיהודא. וא"כ אף אם לא יעיד הוא עמו. מ"מ לאח"כ כשיבואו עדים יהי' בלא עדותו שמעיד עתה נאמנים במיגו דהיה פסלו לעידי דיהודא בגזלנותא. ויהי' הדין דמוציאין מיהודא אפי' אם הדין היא באמת היכא דקיימא ארעא תיקום. ואפשר לומר כמו דאמרי' היכא דהבע"ד אית לי' מיגו ולא אמרי' מיגו להוציא ה"נ בזה אף דהעדים אית להו מיגו. מ"מ כיון דהלא מוחזק בו והדין היא היכא דקיימא תיקום ה"ל מיגו להוציא ולא אמרי' גם לגבי העדים הך מיגו. ובתורת עדות אינם נאמנים דעל זה אמרי' שפיר תרי ותרי ומיגו לא מהני:

ולפ"ז מיושב קו' האו"ת כיון דהוא פוסל עידי דיהודא ולא יהי' יהודא מוחזק בו. אף דלאח"כ יתגלה דהי' נוגע ולא מהני עדותו למפרע. והדר ה"ל תרי ותרי. מ"מ עכשיו נאמנים עדים בתורת מיגו דפסלו לקמאי. וגם קו' הש"מ מיושב דאם לא יהי' הדין היכא דקיימא ארעא תיקום רק דכל דאלים גבר. ממילא לא יהי' נוגע כלל. דאף אם לא יעיד עתה לפסול עידי דיהודא רק עד הב'. מ"מ יהי' אח"כ עדים נאמנים במיגו דלא יהי' מיגו להוציא. גם מה שהקשה האיך יוכל להוציא מלוי הא יכול לדחות כל חד. וגם הא לא יהי' צריך לשלם לכל אחד הדמים. דהא תרי ותרי הם ע"ז י"ל שפיר דע"ז נאמנים עדים במיגו. ולא הוה מיגו להוציא. כמ"ש תוס' בסוגי' דאמר לשנים גזלתי. ובש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב כיון דודאי אינו שלו וצריך להחזיר לאחד מהם לא הוה להוציא. ה"ה גם בזה הא של לוי ודאי אינו. וגם הדמים בודאי צריך לשלם לאחד. ויש לעיין גם בתי' התוס' הב' שתי' דה"ל מיגו במ"ע לפי דברי הקצוה"ח הנ"ל דמה"ת נוגע כשר לעדות. רק דבאמת כבר כתבתי דנראים דברי הנתיבות בזה:

ולתי' הב' של הרשב"ם י"ל דזה לא חשיב נוגע כלל. דממנ"פ אם אית לי' באמת עדים שהיא שלו. אזי מן הדין היא דאינו של יהודא. דהא דמחזיקים ליהודא היא משום דלא נאמן ע"ז דאית לי' עדים. משא"כ בזה ממנ"פ אם אית לי' עדים אז לא מחזקינן הקרקע מיד ליהודא דהוה הדין כאלו העידו מקודם עדיו. ואי דלא נאמן ואמרי' דלית לי' עדים. אזי ממילא נאמן לפסול עידי דיהודא ולא חשיב נוגע דהא גם מלוי לא יכול להוציא אח"כ כיון דלית לי' עדים באמת והוא ידע מזה. וזה היא חשש רחוק דהוא סובר דאית לי' עדים וצ"ע:

נסתפקתי בהא דקימ"ל בהא דאם ראוה ביום נעשים ב"ד לדון. משא"כ בראוה בלילה אין עד נעשה דיין והיא כיון דאז לא הי' יכולין לדון ממילא נעשים עדים. ואין עד נעשה דיין. אם בזמן שראו' לא הי' יכולין להיות ב"ד וגם עדים אם נימא גם בזה כן. די"ל דמ"מ כיון דלא הי' יכולין לדון אז לא נעשים ב"ד. או דאם נימא דעיקר הטעם היא היכא דלא הי' יכולין לדון מיד נעשים עדים. משא"כ באופן דלא יכולין להיות גם עדים בזה יכולים להיות אח"כ דיינים והיא באופן אם בתחילת ראי' הי' נוגע לדבר זה דבזה לא יכולין להיות ג"כ עדים אם לאחר הסילוק יכולין להיות דיינים. ויש לעיין בזה בקו' הגמ' וליסתלקו בי תרי ולדיינו. אם נימא דעדים לא הוה משום תחילתו בפסלות משא"כ בב"ד לא אמרי' זה. ממילא י"ל דמהני הסילוק שיכולין לדון על ראייתם ול"צ ג"כ עדים כי הם נעשים עדים וצ"ע:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה