אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ז פרק ב

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ז פרק ב

ספר משכן העדות שער ז פרק א

המ"ל בפ"ד מהל' עדות הל' ד' כתב דנוגע אינו מבטל משום קו"פ דה"ל כבע"ד ובמקיימי הדבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר. ובזה י"ל קו' התוס' בסוגי' דמקשי' הא דפריך הגמ' הרוג יציל מה פסול יש בו. די"ל דהוא מסתמא לא מת ברגע. ויש לומר דהוא הי' סבר דעדיין יש תקוה לו. ואולי יתרפא. ויהי' צריך ליתן לו ריפוי ושבת. והוא נוגע ומשו"ה יציל. משא"כ לתי' הגמ' במקיימי הדבר הכתוב מדבר. והבע"ד אינו מבטל לא צריך לתי' הגמ' בהורגו מאחוריו דגם בזה אינו מבטל דנוגע ה"ל כבע"ד ממש. וי"ל דזה היא כונת התוס' שכתבו דה"ל בע"ד עי"ש:

והמ"ל הביא שם בשם הרא"ש ובעל התרומות דס"ל דגם נוגע מבטל. ותמה עליו דהא הוא בעל דבר. אמנם דאין זה קו' אם הם לא ס"ל כן רק דס"ל דנוגע לא הוה כבע"ד רק דהוא כמו קרוב. וכן מבואר בריטב"א קידושין ד' מ"ג בסוגי' דהן הן עדיו דתי' על הקו' שמקשי' דיפטור הלוה אותן משבועה ולא יהי' נוגעים. וז"ל והנכון דבעינן תחילתו וסופו בכשרות הילכך התם גבי בני עיר שנגנב להם ס"ת מהני בדסלקו דהתם כל כמה דלא סלקו הרי הם כבני עיר ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל וכדאמרי' בגמ' יקום דבר. ולאחר שסלקו וה"ל עדים ה"ל תחילתו וסופו בכשרות. אבל הכא מקמי דלפטרינהו לוה אינם בעלי דברים רק נוגעים. הרי מבואר דנוגע שם עד עליו רק דה"ל עד פסול ולפ"ז אם נימא הפי' בגמ' הרוג יציל דהוא נוגע וממילא גם לפי האמת יהי' הקו' במ"ע דיציל דהא הוא אינו בעל דבר רק עד פסול. אם לא דנימא דתי' הגמ' במקיימי הדבר דצריך לבוא לב"ד וההרוג הא לא בא לב"ד. ומ"מ אין זה קו' על הרא"ש ובעה"ת אם ס"ל ג"כ כהריטב"א:

והנה המרדכי בסנהדרין כתב לפי האמת דהנרצח בעצמו יכול להעיד על הרוצח. ועי' באו"ת לעיל סי' ל"ג ס"ק י"א. ואף דה"ל נוגע. מ"מ כיון דהדין הוא דפלגינן דיבורא לא הוה נוגע כלל. ועדות שבטלה מקצתה לא הוה ג"כ כיון דהוא בעל דבר עי"ש. ולפ"ז מוכח דהמרדכי ס"ל דנוגע ה"ל כבע"ד ממש ובאמת המרדכי תי' שם בקידושין תי' אחר כאשר הבאתי לקמן. ולא ס"ל כתי' הריטב"א. וי"ל דהיא מטעם זה:

אמנם דמ"מ יהי' מוכח מדברי המרדכי דס"ל בזה כהע"ש דנוגע לא נחשד להעיד שקר. דאל"כ הא ל"ש לומר דפלגינן דיבורא כיון דהוא נוגע כמ"ש הש"ך הנ"ל בסי' ל"ד. ולפמ"ש זה ליתא דהא בהא תלי':

והרא"ש י"ל דס"ל כהע"ש לגמרי. וגם י"ל דמוכח כן א"א הפי' בקו' הגמ' הרוג יציל משום דה"ל נוגע. וקשה דהא נוגע לא פסול רק מחשד דיעיד שקר. וזה ל"ש בזה דהא ידעינן דהיא אמת מחמת הכשירים אבל לדברי הע"ש ניחא דגם אם היא באמת אפ"ה פסול ומבטל ג"כ. וכן יש להביא ראי' לדברי הע"ש דהא בקו"פ פוסלים ג"כ הפסולים דלא נפסלו רק מחשד דיעידו שקר כמו גזלן. ולר"י לא נפסל רק מטעם זה. ועי' מש"ל בסי' ל"ו הנ"ל. וא"כ בזה נימא אמאי יתבטל העדות הא בזה ידעינן דהם אומרים באמת וממילא הם כשרים. אבל לדברי הע"ש ניחא. דלדברי הע"ש ממילא אם נטל שכר להעיד. בזה נתבטל העדות אף אם היא עדות אמת. כיון דלעדות זה הוא נוגע דאם לא יעיד לא יקבל שכר. וא"כ בכל מקום בכשירים לא נחשדו שאמרו כן בשביל שכר דילמא קבלו שכר על עדותן. ואף דלא נחשדו להעיד שקר בשכר. מ"מ דילמא העדות היא אמת. ואפ"ה נותן להם שכר להעידו ומ"מ לא מהני עדותן מחמת הנגיעה די"ל כשירים לא נחשדו על זה. וגם י"ל דגם בזה עברו על איסור דעדות שקר כיון דהב"ד ידונו ע"פ עדותן. ובאמת עדותן כמאן דליתא כיון דהוא נוגע וה"ל כאלו קרוב העד והב"ד הי' דנין עליו דגם בזה עשה איסור כנ"ל בסי' ל"ג. משא"כ בפסולין שפיר חיישינן לזה דיעידו כן בשביל נגיעה. וממילא דנתבטל עדותן אף דהיא באמת. אמנם לדברי המ"ל דנוגע אינו מבטל יהי' הקו' במ"ע אמאי יתבטלו הפסולים דלא חשיד להעיד שקר הא בזה לא הוה רק נוגע. ועי' בקצוה"ח בסי' ל"ה. ומ"ש לעיל סי' ל"ד. וסי' ל"ו. משא"כ אם נימא כמ"ש הריטב"א דנוגע לא הוה כבע"ד ניחא. וכבר כתבתי דגם מתוס' נראה דס"ל ג"כ דנוגע ל"ח כבע"ד מדלא מקשי' קושיתם על הך דשותפין. וגם מדברי המ"ל נראה ג"כ ראי' לדברי הע"ש לענין זה עכ"פ דנוגע פסול להעיד אף דהענין היא אמת. דאל"כ למאי צריך להך טעם דנוגע אינו מבטל משום דה"ל כבע"ד בל"ז הא אין פסולו רק מחשד דיעיד שקר וזה ל"ש בנמצא קו"פ כמ"ש הש"ך ר"ס ל"ד ועי' מש"ל בסי' ל"ו בזה. ועי' במ"ל פט"ו הל' א' מ"ש בזה להשיג על הרא"ש. ויש להאריך עוד בזה ונלאיתי להאריך יותר:

ובזה י"ל תשובת הרא"ש כמו שתי' האו"ת הנ"ל בסי' ל"ג הא דהרא"ש ס"ל דקרובי נרצח אין יכולין להעיד על הרוצח דהיא מטעם זה כיון דאז הי' פסולים מחמת דהנרצח הי' נוגע והרא"ש ס"ל דבנוגע גופו בעינן תחילתו וסופו בכשרות. וק"ו בקרובים דבזה בעינן בודאי תחילתו וסופו בכשרות לכ"ע. ואי דאמרי' פ"ד דבקרובין ודאי אמרי' כן כנ"ל ע"ז י"ל דאמרי' עדות שבטלה מקצתה דהרא"ש ס"ל באמת כהראב"ד כמ"ש האו"ת:

ויש לעיין עוד בזה א"א הטעם בנוגע דל"ת לשקר אי אפי' אם נימא דחשיד לשקר. ומ"מ בקרובין ודאי הא לא אמרי' כן. וגם היכא דלבסוף לא הוה נוגע ל"ש זה. מ"מ האיך יהי' הדין אם בתחילה היינו סוברים דהוא נוגע. ולבסוף נתגלה דלא הי' נוגע מעולם. בזה הי' מקום לומר דכשר לכ"ע ולא הוה תחילתו בפסלות כיון דעכשיו נתגלה דלא הי' נוגע מעולם ולא הי' פסול מעולם אלא דע"כ יהי' הקו' במ"ע. אמאי אין קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח. נהי דמתחילה בשעת ראי' עדות הי' נוגעים דהי' סוברים שמא יחי' וצריך ליתן לו ריפוי ושבת. מ"מ הא לאח"כ דמת נתגלה דלא הי' נוגע מעולם ומיד הי' עומד למות ויהי' נידון זה במיתה. והי' נוגע בטעות ויהי' כאלו לא הי' נוגע מעולם ואמאי לא יהי' קרובי נרצח יכולין להעיד עליו וי"ל דזה טעם של המרדכי דס"ל דכשירים להעיד עליו דהיא מטעם זה. וניחא אפי' אם ס"ל ג"כ כהראב"ד:

וי"ל דגם המרדכי ס"ל בזה כהריטב"א ג"כ דנוגע אינו כבעל דבר רק דהוא כמו קרוב. ואפ"ה ס"ל דיכול להעיד עליו הנרצח גופו. אף דהוא נוגע. ול"ל פ"ד לשיטת הראב"ד אם נימא דנוגע אינו רק קרוב. מ"מ י"ל כיון דאח"כ מת ונתגלה דלא הי' נוגע מעיקרא. ונוגע לא פסול מחשד דמשקר. רק מחמת גזירת הכתוב דהוה כמו קרוב. וכיון דעכשיו ידעינן דלא הי' אז נוגע כלל. ממילא כשר הי' להעיד אז למפרע. כיון דעכשיו ידעינן דלא הי' קרוב מעולם. ובכל הנהו דאמרי' בגמ' ולסלקו הי' עכ"פ נוגע עד אותו שעה שסלקו עצמם. משא"כ בזה הא לאח"כ ידעינן דלא הי' קרוב מעולם. ועי' מש"ל בסי' ל"ד בזה על הש"ך דמשו"ה בפסול דהוא פסול מחמת גזירת הכתוב דהוא רשע לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. כיון דחזר בתשובה הזדונות נעשין לו כזכיות. ולא הי' פסול מעולם. ומדברי הרא"ש בתשו' לא משמע חילק זה. אלא דמ"מ י"ל כמ"ש. והתם שאני דבידו להכשיר עצמו כאשר כתבתי שם:

ואדרבא גם מהמרדכי מוכח דע"כ ס"ל דנוגע הוא מטעם קרוב כיון דזה מוכח דס"ל דלא חשיד להעיד שקר דאל"כ אמאי הנרצח יכול להעיד הא בעדותו הוא נוגע ונימא דעכ"פ חשיד להעיד שקר. אע"כ דס"ל דל"ח. ואם נימא דס"ל דנוגע ה"ל כבע"ד ממש יהי' קו' הע"ש במ"ע אמאי צריך בנוגע גם סילוק נימא פ"ד. אע"כ צ"ל דהיא מטעם קרוב וס"ל כהראב"ד ובקרובי נרצח וברוצח הטעם כמ"ש כיון דמת לא הי' נוגע מעולם ועי' מ"ש עוד בזה בסי' ל"ג:

הש"ך ס"ק... הקשה לפמ"ש תוס' בסוגי' דגם שלא באחריות בעינן דוקא הכיר בו שהוא שלו דאל"כ הוא נוגע משום תרעומות. א"כ מאי פריך הגמ' לקמן על ר"פ והא נמצאת שאינו שלו חוזר עליו הא בעינן דוקא הכיר בו שהוא ב"ח גם בס"ד. ואקדים דברי הרמב"ן דכתב דהא דאמרי' בהכיר בה שהיא שלו דוקא שהכיר מתחילה שהיא שלו דבל"ז חיישינן שמא כדי להכשירו לעדות הוא פוטרו מתביעה שיש לו עליו. והנה בזה נ"ל דצודקים דברי הקצוה"ח בספרו אבני מילואים סי' ל"ה שכתב שם דזה לא הוה רק כנוטל שכר להעיד דאין פסולו רק דרבנן עי"ש. ואפי' לפמש"ל בשם הנתיבות דנוטל שכר להעיד דכשר מה"ת היא דוקא היכא דנותן לו שכר בין אם יעיד לזכות או לחוב. משא"כ היכא דאינו נותן לו רק אם יעיד לזכות בזה בודאי הוא פסול אף מה"ת דה"ל נוגע מ"מ בזה היכא דהכיר בה שהיא שלו מעולם ולא קנאה מן הגזלן. אף אם המוכר לא יעיד לו אח"כ. דיאמר דאיני יודע בבירר הדבר. מ"מ לא יהי' יכול לתבוע ממנו האחריות כיון דהוא בעצמו הי' אומר מקודם שהכיר בו שהיא שלו הודאת בע"ד כק' עדים וא"כ אף אם באמת פטרו להכשירו לעדות. מ"מ הא לאו באופן שיעיד לו לזכות דוקא רק להכשירו לעדות למען יוכל להיות עד בדבר ואפי' אם יעיד לחובתו אפ"ה יהי' ג"כ פטור אח"כ. ומה"ת ודאי כשר הוא להעיד רק דפסולו אינו אלא דרבנן ולפ"ז קשה לי דבזה האופן לא יהי' פסול אף מדרבנן דהא הטעם דנוטל שכר להעיד הוא פסול היא רק משום קנס דמחוייב הוא להעיד בחנם דמה אני בחנם אף אתה. ולפ"ז הא תינח היכא דיכול להעיד בלא שכר. משא"כ בזה הא אם לא יפטר אותו לא יכול להעיד לו כלל דהוא נוגע בעדות. ומה שנותן לו שכר אינו משום עדותו שמעיד לו, רק לטובתו שיהי' כשר לעדות, וא"כ מה"ת אמאי לא יהי' יכול לעשות כל הצטדקות להכשירו לעדות ואמאי לא יכול לפטור אותו. הא א"א לו בענין אחר להעיד לו. אפי' אם באמת כונתו לפטור אותו רק אם יעיד לו לזכות דוקא. והוה כאלו נותן שכר להעיד אם יעיד לו לזכות דבזה פסול הוא מה"ת כמ"ש הנתיבות. וכן משמע מלשון הרמב"ן. אמנם גם זה ליתא דבשלמא התם אם נותן לו שכר למען יעיד לו לזכות ממילא אם לא יעיד לו לזכות הוא מחוייב להחזיר לו הדמים. ממילא הוא נוגע בעדות. משא"כ בזה אף אם הי' זה כונתו בשעה שפוטרו מ"מ אם יתבע אותו אח"כ אם לא יעיד לו ויטרף הנגזל ממנו בשביל אחריותו אזי נימא הודאת בע"ד כק' עדים. ולא יהי' צריך לשלם לו בעבור האחריות. וממילא לא הוה נוגע יותר ויהי' כשר אף מדרבנן:

ולכאורה הי' אפשר לומר דאכתי נוגע בעדות הוא דהא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי היא דוקא היכא דמעיד לחובתו דאמרי' לחוב לעצמו נאמן יותר מעדים. משא"כ היכא דמעיד לטובתו בזה ל"ש הודאת בע"ד. ויכול לחזור בו אם נותן אמתלא לדבריו. ועי' בנתיבות ר"ס כ' מ"ש בזה. ולפ"ז עדיין הוא נוגע דאם יטרוף הנגזל ממנו ויתבע אותו בשביל אחריותו יהי' צריך לשלם ואף דהודה שהיא שלו מ"מ הא יכול לטעון דהודה לו רק שיהי' הוא כשר להעיד עליו. דהי' סבר דיעיד לטובתו. וכיון דלא העיד והטריף הנגזל ממנו חוזר מדבריו הראשונים. ודעת זה היא דחוק וגם הוא יכול לפטור אותו בפי' בין אם יעיד לו לזכות ובין לחוב דבזה בודאי לא הוה נוגע לו כלל [וכזה קשה ג"כ על הא דקידושין שהביא הרמב"ן שם אלא דשם י"ל תירוצים אחרים על קו' זו. ולקמן הארכתי בעזה"י בזה משא"כ הכא כמעט ל"ש כל התירוצים שכתבו שם] ואף אם יש לדחוק לישב דברי רבינו הרמב"ן ז"ל מ"מ אין זה קו' כ"כ על התוס' אם לא ס"ל בזה כרמב"ן רק דמשום טעם זה הי' מהני אפי' אם פוטרו או דמעיד שהוא ב"ח אף לאח"כ כשיצא הערעור. ומטעם שכתבתי:

ואפשר לומר דהא האו"ת בס"ק י"ד הקשה מאי מהני בהכיר בה שהיא שלו דילמא הלוקח חייב לאחרים ויהי' צריך לשלם לבע"ח אח"כ בשביל האחריות מטעם שעבודא דר"נ דהודאתו ל"מ לחוב לאחרינא. וכ' שם דא"א כשיטת התוס' דלא חיישינן לבע"ח כלל ניחא. רק לשיטת הרשב"ם קשה. ועל חי' זה יש לפקפק די"ל הא תינח אדם אחר לא חייש לבע"ח. משא"כ הוא בעצמו אמרי' בגמ' דילמא להעמידו לפני בע"ח. והיא משום דהוא בעצמו יודע דאית לי' בע"ח. וא"כ י"ל גם בזה דילמא יודע בעצמו שהנגזל אומר אמת שמערער על השדה. ומה שהלוקח אומר שהכיר בו שהיא שלו היא שקר. וא"כ לאיזה ענין אומר שהכיר בו שהיא שלו. אי להכשירו לעדות הא כיון דמעיד שהכיר בו ושוב לא יהי' נוגע ובודאי לא יעיד עדות שקר. ומה לו להפסיד אחריותו בחנם אע"כ צריך להיות דאית לי' בע"ח ולא יהי' מפסיד כלום בזה שמעיד שהכיר בו שהיא שלו. ממנ"פ אם יעיד לזכות ישאר תח"י. ובאם לא אזי יהי' צריך לשלם לבע"ח בשביל אחריותו דלא הי' מהני הודאתו לגבי'. וקו' האו"ת קשה אפי' לשיטת התוס'. גם מה שתי' דזה הוה מחילה יהי' קשה לשיטת הפוסקים. וכן קימ"ל דשעבודא דר"נ לא יכול למחול ולא הוה מחילה וא"כ קו' במ"ע:

ולזה נ"ל די"ל דגם הבע"ח לא יכול לטרוף ממנו כיון דהוא הי' מעיד שהכיר בו שהיא שלו, וגם איכא עד אחר שהמוכר מצטרף עמו שמעיד ג"כ שהיא שלו. ונהי דהלוקח לא יהי' נאמן לגבי הבע"ח מחמת הודאות בע"ד. מ"מ יהי' נאמן בתורת עד להצטרף עם עד הב'. ואין זה דומה למלוה שמעיד על שטרו שהיא פרוע דאינו נאמן אפי' להצטרף עם עד אחר דהתם שאני כיון דמעיד רק על עצמו אין שם עד עליו כנ"ל. משא"כ בזה דהא כבר טרף ממנו הנגזל. ואינו מעיד רק שיהי' הקרקע שלו מעולם ואינו מעיד על ממונו. רק דהוא נוגע. ולחובתו נאמן כנ"ל:

ולפ"ז י"ל דמשו"ה לא מהני פטור לאח"כ משום דבזה י"ל דילמא באמת אינו מכיר בו שהיא שלו רק עכשיו אומר כן להכשירו לעדות. ואם יטרף באמת הנגזל ממנו. יבוא בעל חובו ויטרף ממנו בשביל האחריות. ואי דכבר הגיד שהכיר שהיא שלו. הא אז לא העיד כן בתורת עדות דהוא הי' בע"ד. ויאמר דמקודם העיד כן להכשירו לעדות. וכעת חוזר בו דאינו רוצה להעיד שקר ולהפסיד לבע"ח. וממילא יהי' צריך המוכר לשלם להבע"ח מחמת אחריותו. ועדיין הוא נוגע בעדות. בשלמא אם העיד מקודם שהכיר בו קודם שבא המערער. אז אף שלא הגיד אז בתורת עדות מ"מ כיון דלא היה אז נוגע כלל. ומסתמא האמת כן דהוא יודע באמת שהיא שלו, ומסתמא יעיד ג"כ אף אח"כ כשיבוא הבע"ח גם י"ל דבזה ל"ח כלל דאיכא בע"ח כיון דליכא ראי' מדאומר כן כמ"ש:

ולפ"ז י"ל קו' הש"ך די"ל דמשום תרעומות מהני גם אח"כ. ואף דהוה כנוטל שכר להעיד לפמ"ש זה ליתא. ואי דחש לבע"ח הא זה הי' שלא באחריות. וממילא לא יוכל הבע"ח לטרוף ממנו. והגמ' פריך שפיר א"א דבנמצאת שאינו שלו חוזר עליו אז הוא נוגע בשביל האחריות. וע"ז תי' הגמ' בהכיר בזה מקודם. דבזה לא הוה נוגע ג"כ בשביל הבע"ח. דהא הבע"ח לא יכול לטרוף ממנו כיון דאיכא ב' עדים בדבר:

ובזה י"ל ג"כ קו' התוס' בסוגי' על קו' הגמ' אי דאית לי' ארעא עלי' דידי' הדר דמקשי' דילמא עשאה אפותיקי לבע"ח דלא הדר אשאר נכסים משא"כ בהיתה גזולה חוזר. גם הרמב"ן הקשה מאי פריך הגמ' סוף סוף יהי' לגבי אידך לוה רשע ולא ישלם. א"כ לס"ד דגמ' דילמא לית לי' בע"ח כלל עי"ש. דתי' דא"כ בלא"ה ה"ל נוגע משום לוה רשע. ועל תי' זה יש לדקדק דילמא נפ"מ אפי' באופן דהכיר בו שהיא שלו דאז לא יהי' לוה רשע. ולמ"ד נמצאת שאינו שלו חוזר בודאי הא צריך לומר דאיירי בהכיר בה. וגם לאידך מ"ד צ"ל דהכיר בה כמ"ש תוס'. רק דא"כ קו' הרמב"ן לק"מ דהגמ' פריך שפיר סוף סוף אם יבוא בע"ח יהי' לגבי אידך לוה רשע. והיא לגבי הלוקח. משא"כ אם יטרוף הנגזל לא יהי' לוה רשע לגבי הלוקח כיון דהוא ידע שהיא שלו. ובגזילה הוציאה מידו. אבל אם בע"ח יטרף לאח"כ מידו בודאי יהי' לוה רשע דהא הבע"ח כדין יטרוף ממנו. ול"ק ג"כ קו' הרמב"ן דיהי' גבי שניהם לוה רשע עי"ש דבזה אם יטרף הנגזל לא יהי' ג"כ לוה רשע רק לגבי הלוה ולא לגבי הלוקח כיון דהוא ידע שהיא שלו. ומיושב ג"כ קו' התוס' דאף אם הוא אפותיקי מ"מ לא יכול הבע"ח לטרוף משאר נכסים. דהא יהי' לו אח"כ ב' עדים המעידי' שבגזל טרפו מיד הלוקח. ע"א המצטרף עמו ולוקח דהכיר בו שהיא שלו והוה כאלו השתדף נכסיו דלא גבה משאר נכסים. וראיתי לקמן סי' קי"ז באו"ת שכ"כ: [עוד י"ל לישב קו' הש"ך דלפמ"ש עיקר הטעם דחיישינן אם יפטור אותו אח"כ דהוא הי' עושה כן כדי שיעיד לו. וא"כ בשלמא היכא דמרויח בזה ממון בזה שפיר י"ל דיעיד לו שקר בשכר. משא"כ בזה דממון לא מרויח רק דלא יהי' עליו תרעומות וכיון דאמרי' דהוא שקר ובאמת לא ידע מזה שהיא שלו ופסול המוכר להעיד משום תרעומת. ממילא עידי המערער הם אמת. ועדיין יהי' לו עליו תרעומות דהא הוא יודע בעצמו שבאמת קרקע זו גזולה היא ויש לו תרעומות דמכר לו קרקע גזולה. ואף שנשארה לו. מ"מ זה היא בגזל ואינו מחמת מכירתו. ועדיין יהי' לו עליו תרעומות. ומה"ת יעיד לו שקר כיון דאינו מרויח כלל בזה שפטר אותו. גם י"ל דהא בתי' הראשון כתבו תוס' דמשום תרעומות לא נפסל לעדות. ובתי' זה לא ס"ל כן. מ"מ זה ודאי ל"א יעיד שקר בשכר שפטר אותו מתרעומות]:

או די"ל דתוס' בתי' הראשון כתבו דמשום תרעומת לא נפסל. והסברא היא דא"א דהוא איש אמונה כ"כ. ואין רצינו שיהי' לאחד תרעומות עליו אז בודאי לא יעיד עדות שקר. (או די"ל דבזה יהי' להמערער תרעומת עליו. ויותר דהוא מעיד שקר ובתי' הב' סברו תוס' די"ל דלצאת ידי הבריות מתכוין דהם יאמרו דהלה אית לי' תרעומת. ומעדות שקר לא ידעו כמו שתי' הרמב"ן וא"כ היכא דאומר שהכיר בה שהיא שלו. אף אם באמת היא שקר. מ"מ הבריות יאמרו דלית לי' תרעומת כלל עליו דהתם לא ידעו שהיא שקר]: ולפמ"ש לעיל הפי' בהא דאמרי' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח דהקשה האו"ת הא אח"כ יפסל עדותו למפרע דיתודע דהי' אז נגיעה. וכתבתי לישב דאומר אח"כ דאז לא הי' נוגע כלל. כי אז עדיין הי' לו נכסים אחרים לבע"ח לשלם ולא הי' יכול לטרוף אז מהלוקח. ואי דהוא נוגע דילמא נתדלדל נכסיו לזה ל"ח כמו דלא חייש דילמא יתעשר. והא דנאמן לומר הא עכשיו הוא נוגע. לדברי העיר שושן ניחא דהא נוגע לא חשיד למשקר רק דהוא פסול מגזירת הכתוב לזה נאמן לומר דלא הי' נוגע כלל וגם בלא דברי הע"ש י"ל כנ"ל. י"ל הא דמקשים על הא דמבואר בסי' קי"ז דבאפותיקי מפורש דאין הלוה יכול לסלקו בנכסים אחרים. מ"מ במעות יכול לסלקו, וכתבו מנ"ל דין זה. ועי' בש"ך שם שהביא בהגהה דברש"י פ' א"נ לא משמע באמת כן רק היכא דמכרו אף במעות לא יכול לסלקו. ואם נימא כן י"ל קו' התוס' שמקשי' דילמא עשאה אפותיקי. די"ל דא"כ עדיין לא ירויח בעדותו שמעיד שקר דהא אח"כ כשיבוא הבע"ח יתגלה דהי' נוגע ונתבטל עדותו שהעיד עליו מקודם ויוציא אז המערער והבע"ח יחזור עליו אח"כ. בשלמא אם נימא דבמעות יכול לסלקו יש לומר דיאמר אח"כ דאז הי' לו מעות לשלם להבע"ח וממילא אינו חוזר על הלוקח אפי' באפותיקי. משא"כ אם נימא דאפי' במעות לא יכול אף הלוה לסלקו אז בודאי הי' אז נוגע ונתבטל עדותו לגמרי אח"כ כשיבוא הבע"ח. והתוס' דמקשי' כן דס"ל דיכול הלוה לסלקו במעות אף באפותיקי. וממילא דחשיב נוגע כי אח"כ יאמר דהי' לו מעות לסלקו:

[ובזה י"ל קצת מה שהקשה הש"מ בשם הראב"ד על קו' הגמ' דאמאי לא ניחוש דילמא יש לו מעות טמונים ואינו רוצה לקנות קרקע עד שיפרע חובותיו ומקרא מלא יש מתרושש והון רב. וכתב ואם הדין היא שהלוקח אינו חוזר וכופה הבע"ח להחזיר לו מקחו צ"ל דאה"נ דהוי מצי לתרץ כן. א"כ בזה י"ל דאם יגבה הבע"ח ואח"כ יקנה נכסים יהי' נתגלה למפרע דהי' לו אז נכסים כי זה היא רחוק דמצא מציאה וכדומה ויהי' ניכר דהוא הי' נוגע בדבר. ויתבטל עדותו למפרע. ויותר מזה י"ל דהגמ' לפי האמת לא מצי לתרץ כן כיון דבאמת הוא נוגע ג"כ בשביל לוה רשע. וא"כ אם יהי' לו נכסים אח"כ. הא ממנ"פ אם הי' לו נכסים בשעת העדות אז הי' נוגע בדבר שלא יטרף הבע"ח מהנכסים שהם טמונים עכשיו. ואם לא הי' לו אז נכסים הוא נוגע משום לוה רשע ויהי' צריך לומר דהי' לו אז נכסים בשעת עדות לשלם לבע"ח ואח"כ העני. ולאחר שגבה הבע"ח הקרקע נתעשר וזה ודאי היא מילתא דל"ש ואינו נאמן]:

ובזה יש לעיין ג"כ אי בעינן נגיעת ממון דוקא. והמרי"ט ח"א סי' פ' האריך בזה דבעינן דוקא נגיעת ממון עיש"ה דכתב דזה היא הטעם שכתבו התוס' בסוגי' דמשום תרעומת לא נפסל. ואף תי' תי' אחר במכיר בו שהיא שלו היא לרוחא דמילתא וגם דמתוס' כתובות משמע דתי' הראשון היא העיקר. ולפמש"ל קו' התוס' בכתובות קאי גם לתי' ב' כמ"ש האו"ת דקרוב לנוגע כזה ודאי לא נפסל. ועל קו' הש"ך על הא דמקשי מ"מ יהי' לוה רשע, י"ל ג"כ די"ל דהא דאמרי' דלא יהי' לוה רשע ולא ישלם לאו לצאת ידי הבריות מתכוין. דגם בעיני הבריות לא יהי' לוה רשע כיון דלית לי' מה לשלם. רק דרצונו לצי"ש. וחיישינן דילמא אית לי' מעות טמונים שלא ידע בו איש. ואם יטרף הנגזל מיד הלוקח יהי' הוא צריך לשלם לבע"ח שלא יהי' לוה רשע. ולזה מעיד דלא יהי' לוה רשע. ולכאורה קשה האיך ס"ד דגמ' דיהי' גבי לוקח לוה רשע כיון דהיא שלא באחריות. אבל בזה ניחא דאע"פ דהיא שלא באחריות. מ"מ כיון דבאמת אית לי' לשלם להבע"ח והבע"ח טריף שלא כדין מהלוקח הוה ג"כ לוה רשע דהא גרם לו ההיזק, וע"ז תי' הגמ' שפיר דא"ל להכי טרחתי ומכרתי לך שלא באחריות. דהא אם הי' בדעתו לשלם לבע"ח אם יהי' לו מעות טמונים לא הי' צריך למכרו שלא באחריות דהא גם אם יקבל עליו אחריות. מ"מ אם לא יהי' לו מה לשלם לא יהי' לוה רשע ולא ישלם:

ויש לפלפל עוד די"ל א"א דשלא באחריות אפי' אם נמצאת שאינו שלו אינו חוזר י"ל דמשו"ה מוכרו שלא באחריות דבזה הא לא יכול לסלקו להנגזל במעות. משא"כ אם יבוא הבע"ח ויהי' לו מה לשלם אזי בודאי כיון דמה"ד צריך לשלם לבע"ח. ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח (והלוקח) [ובע"ח] טריף שלא כדין (מבע"ח) [מלוקח] י"ל דעדיין הוא לוה שרשע גם י"ל דס"ל דמשו"ה מכר שלא באחריו' משו' דילמא יתעשר ואף דמשו"ה לא הוה נוגע בעדות. מ"מ הלוקח יכול לומר דמשו"ה. ק מכר לו שלא באחריות [וקצת יש לעיין לפמ"ש המרש"א דעל מטלטלים לא יכול לטעון הנחתי מסוגי' דהכא מקו' הגמ' אי דאית לי':

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה