משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ז פרק א
הסמ"ע והש"ך ס"ק א' הביאו דברי הע"ש דכתב הא דנוגע פסול לעדות לאו מטעם דחשיד לשקר אלא דהוה כמו קרוב. ודחו דבריו. ולקמן בעזה"י אכתוב טעמא וסברתו. וכעת אכתוב לישב קו' שמקשי' עליו. הנה הנוב"י בסי' כ"ז באהע"ז הקשה עליו לדבריו יהי' הקו' במ"ע מלוה ולוה יצילו כקו' הגמ' במכות ד' ו'. דבשלמא שם מתרץ הגמ' שפיר במקיימי הדבר הכתוב מדבר דעל עצמו אינו בגדר עדות. אבל לגבי ממונו כיון דהוא בגדר עד כמו שכתב הראב"ד בסנהדרין ד' י' דמשו"ה בפלוני רבע שורי אמרי' עדות שבטלה מקצתה. משום דהוא בגדר עד רק דהוא פסול. וא"כ הקו' במ"ע יצילו. מזה מוכח דהטעם בנוגע היא משום דחשיד למשקר א"כ אין זה עדות שבטלה מקצתה בשלמא בנמצא קו"פ. דבזה אפי' אם ידעינן דהמעשה היא אמת אפ"ה הוא פסול לעדות. א"כ ה"ל בטילת העדות. אבל גבי נוגע כיון דהוא אומר באמת אזי הוה עד כשר עיש"ה:
ומתחילה אשוב על דבריו. דאפי' א"א הטעם משום דחשוד למשקר אפ"ה קשה מלוה ולוה יצילו. כמו שהארכתי לעיל בסי' ל"ו ובסי' ל"ד. דהא גבי רשע דחמס. ובפסול דרבנן אמרי' ג"כ נמצא קו"פ עדותן בטלה. ובפסול דרבנן לכ"ע בעינן רשע דחמס דאינו פסול רק מחשד דיעיד שקר. וגם לר' יוסי מבואר בסנהדרין כ"ז דלא נפסל רק היכא דחשוד לעדות שקר. ומשו"ה הוזם בד"מ כשר לדנ"פ. ואפ"ה אמרי' בנמצא קו"פ עדותן בטלה. וגם לפמ"ש תוס' בסנהדרין ד' ט' דהרוג יציל היא משום שונא. ועי' שם במרש"ל ובמרש"א. ובשונא ודאי פסולו היא רק משום דחשוד להעיד שקר. וא"כ אפי' אי אמרי' דנוגע הוא משום דחשוד למשקר עדיין הקו' במ"ע:
ובזה ניחא ג"כ הא דמקשי' ב"ב ד' מ"ג על קו' הגמ' ולסתלקי בי תרי הא ה"ל תחילתו בפסלות. ולמה לא תי' בפשיטות דהא בזה אין פסולו רק משום דחשוד למשקר. וכיון דסופו היא בכשרות ותו לא חשוד למשקר. וממילא דידעינן דהמעשה בעצמותו היא אמת ממילא דלא הי' פסול אף מתחילה ועי"ש בש"מ. ויש להעמיס זה בדבריו. אמנם התוס' וכל הראשונים לא תי' כן די"ל דהיא מטעם זה דהא גם ברשע דחמס. וכן בפסול דרבנן פסול ג"כ תחילתו בפסלות כנ"ל בסי' ל"ד. ובזה אין פסולו רק משום דחשיד למשקר. לזה צריכים לתי' אחר על קו' זו:
ובעיקר הקו' שהקשה הנוב"י אשתמיט מיני' דברי הר"ן בסנהדרין ד' י' ד"ה מהו דתימא. דלאחר שהביא דברי הראב"ד הנ"ל כתב וז"ל ואמרי' נמי בפ"ק דגיטין עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוין לך נאמן על השחרור ואינו נאמן על הנכסים דפ"ד ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. שמה שמעיד על מתנות הנכסים אינו נקרא עדות דאע"ג אדם קרוב אצל ממונו ל"א היינו לעשות דין בממונו וכו' ולפיכך זה העדות אינו כמעיד לעצמו אלא כמעיד על, קרובו. ועדותו בטלה לגמרי. אבל אם יאמר אני מעיד שנכסים אלו שלי או שאינם שלי זה ודאי מעיד אצל עצמו ול"ש בו עדות כלל ואמרי' פ"ד עיש"ה. ולפ"ז י"ל דד' הראב"ד היא ממש כדברי הע"ש דאם נימא דנוגע לא פסול רק משום דחשיד למשקר. ומשו"ה לחובתו נאמן הא התם גבי רבע שורי הא בזה אינו מעיד על עצמו כלל רק על ממונו. וע"ז אינו רק מחמת נוגע. וכיון שהוא מעיד על השור לחובתו אמאי לא יהי' עד כשר. כיון דהוא מעיד לחובתו. מזה מוכח דנוגע בלא הטעם דחשיד למשקר הוא ג"כ פסול משום דהוא קרוב. ומשו"ה אינו מעיד אף לחובתו. ומ"מ ל"ק מלוה ולוה יצילו. דבזה ודאי הוא מעיד על עצמו ואינו בגדר עד כלל כתי' הגמ' ממקיימי הדבר הכתוב מדבר. וברור היא דהנוב"י לא ראה דברי הר"ן שכתבתי:
ובזה י"ל קו' הש"ך ס"ק ל"ב שהקשה על תוס' ושאר הראשונים דמקשי' קו' זו דה"ל תחילתו בפסלות על קו' הגמ' דבני עיר שנגנב להם ס"ת. ופריך הגמ' ולסתלקי בי תרי. ולמה לא מקשי' אהא דשותפין מעידים זה לזה דתי' הגמ' דכתב לי' דלפמ"ש ניחא. דהא הראב"ד תי' באמת דמשו"ה לא בעינן בזה תחילתו בפסלות משום דהוא בעל דבר ואינו בגדר עד. והש"מ כתב שם על קו' הגמ' על הך דשותפי' דפריך נוגעים בעדותם הם דהיא לאו דוקא דהכא בעלי דברים הם ומעיד לעצמו הוא ולא נוגע בעדות עי"ש. ולפ"ז י"ל דבזה לא הי' קשה להו הא הוה תחילתו בפסלות דע"ז ודאי י"ל כתי' הגמ' במכות הנ"ל במקיימי הדבר הכתוב מדבר. וא"כ גם בזה דילפינן דבעינן תחילתו וסופו בכשרות היא דוקא היכא דהוא עד מתחילה. משא"כ הבע"ד אין עליו שם עד כלל. ומשעה שנעשה עד הוא כשר. משא"כ על הא דבני עיר שנגנב להם ס"ת בזה ל"ל דהוא מעיד על עצמו דהא הס"ת אינו שלו והיא של הקדש. רק דהוא נוגע. ובזה אינו כבע"ד. רק דשם פסול עליו מתחילה. ומקשי' שפיר הא ה"ל תחילתו בפסלות ותי' דבפסול ממון ל"א זה. או כתי' הרמב"ן:
ועי' בש"מ דפי' קו' הגמ' וכי מסלק נפשי' מי מסתלק דלא כפי' רשב"ם. דהיא משום קנוניא רק דע"כ מוכח דהסילוק דאח"כ ודאי ל"מ משום דמתחילה הי' פסול. ולפמ"ש באמת קשה מאי פריך הגמ' דילמא בזה ל"מ משום דה"ל תחילתו בפסלות. משא"כ לעיל בשותפים. דהם בע"ד. ואפשר לומר דבאמת זה היא תי' הגמ' שאני ס"ת דלשמיעה. והוא דבס"ד דגמ' הי' ס"ל דהא איירי בכל ענין ומשמע אף דס"ת הי' שלהם ממש. וכל אחד נתן מעות לקנות בעדו ס"ת שיהי' מוקדש לכך. ואם רוצה ליסע לעיר אחרת צריכים ליתן לו דמי חלקו. ובזה פריך הגמ' שפיר הא הם בעלי דברים ומעידים ג"כ על עצמם. וע"ז תי' הגמ' שפיר שאני ס"ת דלשמיעה היא עשוי'. וסתמא היא מוקדש לכך רק דהם נוגעים לא מהני הסילוק לאח"כ משום תחילתו בפסלות רק באמת קימ"ל דגם בנוגע ל"א תחילתו בפסלות:
ובעיקר הדבר אם נוגע פסול אף לחובתו משום דה"ל קרוב או אם נימא דלחובתו נאמן נראה לי דזה תלי' בשני התירוצים ברש"י בסנהדרין ד' י' על הא דפלוני רבע שורי דאמרי' אדם קרוב אצל ממונו לא אמרי' ופי' רש"י דגם השור נהרג. והקשה הא דאמרי' נרבע ע"פ הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט. ותי' ב' תירוצים תי' אחד התם דלא הי' אחר עמו ועוד דדוקא אם מעיד על הרובע מי הוא בזה נאמן על השור מטעם מיגו משא"כ התם דלא מעיד על הרובע ול"ש מיגו עיש"ה ואם נימא דהתם הטעם משום שלא הי' אחר עמו משמע דאם הי' אחר עמו הי' נאמן על השור אף בלא מיגו. וצ"ל הטעם כיון דבזה לא מעיד על עצמו כלום רק על ממונו. ובזה לחוב נאמן דהא בזה אין פסולו רק מחמת נגיעה דחשיד למשקר וזה ל"ש היכא דמעיד לחובתו. משא"כ אם נימא הטעם משום מיגו דבל"ז אינו נאמן אף אם אחר הוא עמו יהי' קשה אמאי הא הוא לחובתו יהי' נאמן לגמרי. וצ"ל דמ"מ אף לחובתו הוא פסול כמו קרוב. ומשו"ה אינו נאמן רק מחמת מיגו. והנה אנן קימ"ל דדוקא מחמת מיגו נאמן כמבואר ברמב"ם בפי"ב מהל' עדות ממילא מוכח בזה כהעיר שושן. דאף לחובתו פסול משום קורבא. ועל קו' הש"ך מהא דפריך הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי היא י"ל כמ"ש האחרונים דבזה כיון דאמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים. ולא מצי אח"כ להוציא מלוי ממילא חשיב סילוק ומהני. ועי' באו"ת ובקצוה"ח ס"ק ט'. ולקמן אכתוב עוד מזה בעזה"י:
ובזה נ"ל לישב באמת קו' הראשונים דמקשי' הא ה"ל תחילתו בפסלות. דהא הרמב"ן תי' על קו' זו דלא אזלינן בתר הממון רק למי שמעיד עליו. ולאחר שסילק עצמו למה שהוא מעיד עכשיו מעולם היה פסול. ואף דלממון זה היה נוגע אפ"ה לא אזלינן בתר הממון עי"ש. והנהו דלא תי' כן היא משום דהם ס"ל דאזלינן ג"כ בתר הממון. והנה באמת הקשה הש"ך לעיל בסי' ל"ד ס"ק כ"ח למאי צריך לסלק עצמו בל"ז נימא פלגינן דיבורא ויהי' נאמן גם על חלקו. ותי' משום דבל"ז הוא נוגע וחשיד להעיד שקר ולדברי הע"ש דס"ל דלא חשיד להעיד שקר צ"ל הטעם כמ"ש הנוב"י שם, בשמו דבל"ז הוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדברי הראב"ד] ולפ"ז לאחר שסילק עצמו תו לא הוה נוגע יותר. וממילא נאמן להעיד על חלקו. ותו ל"ש דה"ל תחלתו בפסלות דהא בזה לאותו שמעיד. ולאותו ממון מעולם לא הי' פסול. ואז ממילא נאמן גם על ממונו. אף דהיה פסול מתחילה משום מיגו דנאמן על ממון חבירו. וגם דנאמן על הגנב וגזלן לפסלו נאמן ג"כ אף על ממונו משום מיגו כמו בפלוני רבע שורי. וזה ניחא אף א"א הטעם בנוגע משום דחשיד למשקר. מ"מ בזה לאחר הסילוק תו לא חשיד יותר למשקר. ונאמן כמו ברבע שורי. ואף די"ל לאותן הסוברים דנוגע הוא משום חשוד למשקר. וממילא ה"ל כבע"ד. ובעל דבר לא אמרי' אף מיגו משום דלעצמו הוא מעיד. וראי' לזה היא מגיטין הנ"ל. דנאמן על שחרורו ואינו נאמן על הנכסים. ואמאי לא נימא דנאמן גם על הנכסים משום מיגו. מזה נראה דלעולם אינו נאמן גם על עצמו משום מיגו. מ"מ י"ל דלאחר שסילק עצמו אמרי' אף בזה מיגו. ומיושב גם קו' הראשונים גם על הך דשותפים מעידים זה לזה, אף דבזה באמת הוא בע"ד ול"א אף מיגו. מ"מ לאחר הסילוק דאינו חשוד יותר למשקר אמרי' מיגו. והיא נכון מאוד לדעתי בעזה"י. והראשונים דמקשי' קו' זו י"ל בדרך פלפול דהא כתבתי לעיל בסי' ל"ד דהא דאמרי' מיגו היא רק היכא דאף אם לא נימא מיגו מ"מ יהי' נאמן על חבירו מטעם פ"ד אז אמרי' אף מיגו. משא"כ היכא דאם לא נימא מיגו אז לא יהי' נאמן גם על חבירו ממילא ל"ש מיגו. דאדרבא לא נימא מיגו ויהי' בטל כל העדות עי"ש. ולפ"ז הא הראב"ד ס"ל דאמרי' לעולם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק דהתוס' לא ס"ל כן. וכתבתי הטעם משום דס"ל היכא דהעדות היא לשני בני אדם ל"א עדות שבטלה מקצתה כמבואר בש"מ ב"ק בסוגי' דעד זומם. ובזה יש להשות תי' הראב"ד דתי' הכא משום דהוא בע"ד ואינו בגדר עד עם תי' הרמב"ן דהא הרמב"ן תי' דלאותו שמעיד עליו לא היה פסול מעולם. ואם נימא דאמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ממילא מתחילה נפסל ג"כ להעיד אף עליהם משום עדות שבטלה מקצתה. ולזה תי' הראב"ד דהוא בע"ד. ואינו בגדר עד ואינו מבטל. וממילא דלאחרים לא היה פסול מעולם ולא הוה תחילתו בפסלות, וי"ל ג"כ דאמרי' מיגו כמ"ש דאף דהראב"ד לא ס"ל מיגו היא רק דל"ש מיגו ואדרבא הא אמרי' עדות שבטלה מקצתה וכו'. משא"כ בזה כיון דהוא בע"ד ואינו בגדר עד ול"א עדות שבטלה מקצתה. רק דבזה ל"א מיגו משום כיון דהוא מעיד על עצמו. משא"כ היכא דסילק עצמו שוב לא מעיד על עצמו. ולזה אמרי' שפיר דלגבי האחר הא נאמן דה"ל תחילתו וסופו בכשרות, דהא גם מתחילה הי' כשר לו ולממונו ג"כ. ונאמן ג"כ אף [לענין] ממון של עצמו אף דבזה הי' פסול מתחילה משום מיגו אמנם הא דאמרי' בעדות שהיא לשני בני אדם ל"א עדות שבטלה מקצתה ואפי' אם הוא על ממון אחד היא משום דבאמת לא אזלינן בתר הממון. אלא בתר הממון דמעיד עליו. משא"כ אם נימא דאזלינן בתר הממון. ממילא גם בשני בני אדם הוא עדות שבטלה מקצתה כיון דחד ממון היא. וממילא דלא הי' שייך מיגו. דאדרבא גם על חלק חבירו אינו נאמן מחמת עדות שבטלה מקצתה. ולזה צריכים לבוא להא דלא אזלינן בתר ממון. ולזה תי' הרמב"ן בפשיטות דלוה שמעיד עתה עליו לא הי' פסול אף מתחילה:
ועוד יש להאריך ולפלפל הרבה בהא דפלוני רבע שורי. ועי' בנתיבות ס"ק א' דכתב דאחיו ודאי אינו נאמן דהבע"ד י"ל דנאמן לענין ממונו מחמת הודאת בע"ד. ולענין הריגת השור הוה עד גמור. משא"כ אחיו נהי דנאמן על השור מ"מ אינו נאמן לאפוקי ממון [ולפ"ז יש לעיין אם הבע"ד וקרובו מעידים על השור דבזה לגבי הממון הם שני עדים כשירים. וגבי אחיו ל"צ לעדותו דהא הודאת בע"ד כמאה עדים. ואי אמרי' הטעם דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ממילא י"ל דקרובין להדדי פסולים להעיד גם על השור. אמנם א"א הטעם משום דעד זומם נהרג בעדות אחיו. י"ל דלא שייך זה דהא לגבי השור אף אם יזימו לא יהי' ג"כ חייבין משום כאשר זמם. ולכאורה יש באמת לעיין בזה דהא אמרי' דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. הא גבי בעלים בעינן דוקא עדות שאתה יכול להזימה. וזה לא שייך גבי השור. דאף אם יזימו לא יהי' חייבים מכאשר זמם. רק להבעלים מה שהיה רוצים להפסידו ממון. משא"כ על השור פטורים מכלום דכאשר זמם לעשות לאחיו כתיב. ואפי' מלקות ליכא] וזה נראה טעמו דהראב"ד הנ"ל דגבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי התם מעיד לגבי עצמו. משא"כ הכא לגבי ממונו אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. רק לעשות דין בממונו. ועל ממונו אינו אלא קרוב. אמנם זה אינו רק היכא דמעיד על ממונו ממש. רק שאינו מעיד על עצמו. משא"כ כשהוא מעיד על ממון אחר רק שהוא ענין הנוגע לו בזה י"ל דגם הראב"ד ס"ל דבזה נאמן לחובתו. דהא התם לגוף הממון שמעיד עליו לא הוה אף כקרוב לפי שהממון אינו שלו. ופסולו היא רק מחמת נגיעה. ולחובתו לא הוה נוגע כלל והאחרונים כתבו דזה תלי' בהא. ולפמ"ש ליתא:
ויותר מזה נ"ל די"ל דנוגע בדבר הוה כבע"ד ממש. וראי' דהא כתבו הראשונים בזה דבני עיר שנגנב להם ס"ת דאף דאם סילק עצמו ויש לו קרובים פסול ג"כ להעיד כיון דהדבר נוגע להם. ובזה ניחא כיון דכל הפסול בנוגע היא רק מחמת דחשיד למשקר. וקרוב לא נחשד לזה. וא"כ מה בכך דהוא נוגע הא בזה כיון דידעינן דהמעשה היא אמת אף הנוגע בעצמו כשר הוא להעיד רק דחיישינן דמשקר. וקרובו יהי' כשר להעיד. מזה נראה דנוגע הוא כבע"ד ממש. ומשו"ה גם קרוב של הנוגע פסול להעיד עליו: ועוד דהא מקשי' למאי צריכים סילק נימא פלגינן דיבורא ותי' דקודם שסילק עצמו הוא נוגע וחשיד למשקר וא"כ לאחר שסילק עצמו דמעיד רק על קרובו. ובזה לא חשיד למשקר. בזה הקו' במ"ע נימא פלגינן דיבורא ולא יהי' נאמן לגבי קרובו. ולגבי הרחוקים יהי' נאמן ואי משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הא התוס' לא ס"ל בזה כהראב"ד. וכנ"ל בסי' ל"ד. והיא משום דהיכא דהעדות היא לשני בני אדם ל"א כן כנ"ל. וממילא לאח"כ יהי' מהני העדות גם על קרובו מטעם מיגו דנאמן על הרחוקים. דהא אפי' על ממון עצמו אמרי' בגמ' דנאמן מטעם מיגו. כ"ש דיהי' נאמן מטעם מיגו על ממון קרובו. מזה נראה דודאי נוגע הוא כבע"ד ממש. וא"כ בזה היכא דמעיד על קרובו והם נוגעים לא אמרי' אף מיגו כמ"ש תוס' שם בפלוני בא על אחותי. דגם בזה ל"א מיגו. ודוקא על ממונו אמרי' מיגו כיון שאין הדבר נוגע רק לממונו לעשות דין בו. משא"כ היכא דמעיד על קרובו שהיא ענין הנוגע לו הוה כאלו מעיד על קרובו ובזה גם מיגו לא אמרי'. וכן היכא דמעיד לחובתו בודאי אינו נאמן ג"כ. ודברי הע"ש אין לו שייכות כלל בהא דפלוני רבע שורי דהתם אינו נוגע כלל שהוא מעיד לחובתו והודאת בע"ד לגבי ממון כק' עדים רק לעשות דין בזה פליגי התם בפירוש דברי הגמ'. משא"כ היכא דמעיד על ממון אחר רק שהוא נוגע: ובזה יש לעיין על הנמ"י בסוגי' דהביא ראי' מקו' הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי הוא היכא מצי מפיק לה מיני'. דמזה שמעינן דנוגע יכול להעיד לחובתו. הא אפי' אם נימא דנוגע יכול להעיד לחובתו. מ"מ אם מעיד שממון זה שלו. אם שאינו שלו לכ"ע ליכא שם עד עליו כלל כנ"ל בחידושי הר"ן בסנהדרין. וא"כ עדיין קשה הא בזה דמעיד דקרקע זו של לוי היא ואינו שלו בזה ליכא שם עד עליו כלל. ועדיין הקו' במ"ע ואי דמ"מ יכול להעיד עליו משום דבזה מסלק עצמו מהנגיעה דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ממילא ליכא הוכחה דנוגע יכול להעיד לחובתו. דבזה טעם אחר איכא דליכא תו נוגע כלל כמ"ש באמת לישב דברי הע"ש:
והי' נ"ל די"ל דכונת דברי הנמ"י היא דהא האו"ת ס"ק צ' הקשה על קו' הגמ' דהא עדיין קשה דילמא רוצה להעמידה לפני בע"ח דבזה לא יהי' מהני הודאתו. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דהוא מעיד עם עד אחר דאינו שלו והיא של לוי ממילא לא יטרוף הבע"ח. דנאמן הוא עם עד הב' שעמו שהיא של לוי מעולם. ואף דהוא נוגע מ"מ לחובתו יכול להעיד. וא"ב גם ראית הנמ"י ניחא דאם נימא דלא מצי להעיד לחובתו. יהי' הקו' במ"ע דילמא רוצה להעמידה לפני בע"ח. אבל לפמ"ש זה אינו דאפי' א"א דנוגע יכול להעיד לחובתו. היא דוקא היכא שמעיד על ממון אחר רק דהוא נוגע עליו. משא"כ בזה דמעיד על ממונו דאילו שלו אז בודאי אין שם עד עליו כלל [ויש לפלפל בזה אם נימא דמחמת הודאת בע"ד אמרי' דהיא של לוי ממש דזה גופו היא קנין הודאה ושוב לא הוה יותר ממונו. רק דבע"ח יכול לטרוף ממנו דאף דהוא קנין מ"מ אף אם מכר מצי טריף מיני' מ"מ לא הוה כאלו מעיד על ממונו דהא ממונו לא הוה יותר. רק דהוא נוגע בזה יכול להעיד לחובתו. ויש לעיין א"א למפריע הוא גובה ונתבטל המכירה. גם י"ל דאם יהי' נאמן ולא יבוא לכלל גבי' אז בודאי היא של לוי מחמת הודאתו]: אמנם קו' האו"ת לק"מ דהא הרמב"ן הקשה האיך אמרי' דיעיד שקר שלא יהי' לוה רשע הא לאו דעדות שקר חמור מיני'. ותי' דלהוציא ידי הבריות נתכוין. וא"כ בזה דמסהיד הוא דלוי היא בזה ל"ש זה דהא הבריות יאמרו ממנ"פ אם היא אמת דהיא של לוי. אזי עדיין הוא לוה רשע, דאף דהבע"ח הי' טריף מלוי מ"מ זה הי' בגזל דבאמת לא היא של שמעון. ואם היא של שמעון אז לא הוה לוה רשע יותר. מ"מ הא הי' מעיד עדות שקר דהוא חמור מלוה רשע. וממנ"פ או דהוא לוה רשע. או דהעיד שקר החמור מיני'. וכ"כ הנתיבות [ובזה י"ל קו' הסמ"ע דהקשה דהא לפי האמת ליכא נפ"מ בזה דל"ח דילמא יתעשר דבל"ז הוא ג"כ נוגע משום לוה רשע. די"ל דנפ"מ באופן זה היכא דמסהיד דהיא של לוי דל"ש הטעם דלוה רשע. ומ"מ נימא דהוא נוגע להעמידו לפני בע"ח דירויח אם יתעשר קמ"ל דזה ל"ח נגיעה כלל]: ולפ"ז ראי' הנמ"י היא נכונה דאם נימא דנוגע לא יכול להעד לחובתו כהעיר שושן. וא"כ קו' הרמב"ן ל"ק כיון דהוא נוגע ממילא דפסול להעד כמ"ש הש"ך דמקו' זו הוציא הע"ש דינו. א"כ קו' זו במ"ע דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. ואי משום דהא הבריות יאמרו דהעיד שקר מ"מ כיון דהוא נוגע פסול הוא להעד. מזה משמע דנוגע יכול להעד לחובתו. אלא דמ"מ אין זה קו' כ"כ על הע"ש. די"ל דהוא סובר בפשיטות כמ"ש הנתיבות דהודאת בע"ד כמאה עדים דהיא של לוי. ועדיין יהי' לוה רשע ולא ירויח מידי וכקו' הגמ' סוף סוף יהי' לגבי אידך לוה רשע דהיא ג"כ כיון דיהי' לוה רשע לא ירויח. ול"ל דהוא נוגע משום זה:
והנה בקידושין מ"ג ע"ב בסוגי' דהן הן עדיו אמרי' ג"כ והשתא דתקון רבנן שבועת היסת נוגעין בעדותן הן. ופי' רש"י וכן הרי"ף. דהיא אם יאמרו החזרנו יהי' צריכים לישבע. משא"כ בפרענו למלוה עי"ש ומקשי' ג"כ דהא גם עכשיו מעידים כן בתורת עדות עי"ש בפ"י ובמקנה. ולדברי העיר שושן ניחא כיון דהם נוגעים בעדותן ממילא לא הוה עדות כלל. ובלא דברי הע"ש צריך לומר דשבועה חמור מעדות שקר. וסברא זו כתבו תוס' כתובות ד' י"ט עי"ש. ודוקא בסוגי' מקשי' שפיר דעדות שקר חמור מלוה רשע. משא"כ התם י"ל בפשיטות דחשיב נוגע דאיסור שבועה חמור להם. ואף דהיא רק שבועת היסת. ובאמת בפי' דברי הגמ' דשם י"ל פי' אחר. כמו שהארכתי לקמן בעזה"י בסוגי' זו. ולקמן הבאתי בסי' ל"ג ראי' לדברי העיר שושן אמנם באמת מבואר ברשב"א שם דלא כהעיר שושן דהקשה שם אמאי המלוה צריך לישבע הא העדים נוגעים בעדותן הם. ולא חשיב ברי ע"פ אחר. וכן מבואר לקמן בסי' ע"ה. אף דברי ע"פ קרוב מהני לחייב שבועה אבל לא ע"פ נוגע. וצ"ל הטעם דבשלמא בקרוב דאין פסולו משום דחשיד למשקר רק מגזירת הכתוב לזה חשיב ברי. משא"כ בנוגע דפסולו היא משום דחשיד למשקר. הרי דמבואר דנוגע פסול משום דחשיד למשקר ולא כדברי הע"ש: והי' נ"ל דאפשר לומר דאף הע"ש ס"ל בזה דלפי האמת דנוגע פסול אפי' לחוב ממילא פסול היכא דמעיד לטובתו משום חשש משקר. והע"ש לא כתב רק דל"ל דפסולו היא משום חשש משקר. דמשום חשש זה ליכא למיפסל אותו. דהא לכאורה יש לעיין אמאי לא ניחוש בכל מקום אם באו עדים המעידים. נימא דהם עידי שקר דשכר אותם והבטיח להם ממון אם יאמרו לו העדות. וא"כ הם נוגעים בעדותן. וצ"ל דמשום ממון לא יעידו עדות שקר. ובחזקת כשירים הם דלא יעשו איסור משום ממון. וא"כ י"ל דזה היא הטעם של הע"ש. דל"ל דפסול משום חשש דיעיד שקר. דא"כ בכל עדים ניחוש שהם נוגעים בעדותן. וצ"ל דלא חשידי ע"ז. ה"ה בזה הא אף אם הם נוגעים בעדותן. מ"מ בשביל זה לא חשידי להעיד שקר בתורת עדות. ולזה כתב הע"ש דבל"ז דחשוד להעד שקר. הוא ג"כ פסול משום דהוה כמו קרוב. ומשו"ה היכא דידעינן דהוא נוגע פסול לעדות כמו קורבא. ועכשיו דפסול לעדות ואינו אומר כן בתורת עדות. ממילא אינו נאמן היכא דאומר כן לטובתו משום חשש דיעיד שקר. ותו ל"ק על הע"ש מהא דברי ע"פ נוגע ל"ח ברי משום כיון דנוגע פסול להעד. ואינו אומר כן בתורת עדות. ממילא חשוד למשקר ג"כ. ועל תחילת פסלות כתב הע"ש דבריו:
ולהסמ"ע והש"ך דחולקים על הע"ש וס"ל דפסול משום דחשיד למשקר. צריך לומר הא דלא חיישינן בכל מקום דשכר אותן היא דמה"ת ניחוש לזה. כיון דבזה הם עושים איסור ליטול שכר להעיד שקר. ממילא ל"ח כלל דשכרן. משא"כ בזה דידעינן דהוא נוגע בזה פסול מחשד דיעיד שקר ואף דיש להקשות דהאיך אמרי' בגמ' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח הא אפי' אם אית לי' בע"ח לא הוה רק נוגע. וכעת היא ג"כ ספק לן אם אית לי' בע"ח. מה"ת ניחוש לזה דאית לי' בע"ח אם נימא כן ניחוש בכ"מ דילמא שכרן. וי"ל דהיא ג"כ מטעם זה דבכ"מ ל"ח לזה כיון דהוא איסור ובודאי לא יעשו איסור ואמרי' בודאי לא שכרן דהם לא יעשו איסור. משא"כ בזה דילמא יש לו בע"ח בזה כיון דהוא לא עשה איסור בזה שהלוה מאחד. וממילא הוא נוגע. ופסול להעד. אבל מ"מ אין זה קו' כ"כ על הע"ש: ויש לעיין בכל מקום היכא דבאו עדים להעיד שהוא מכר לו הקרקע או שגזלה ממנו אמאי לא ניחוש דילמא הוא חייב להעדים ורוצים להעמיד הקרקע בידו כדי שיהי' הם יכולין לגבות ממנו. או דילמא הוא חייב לאחד מקרובים של העדים ואומרים כן שיהי' הקרוב יכול לגבות מהם. כמו דחיישינן הכא דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח אף דלא ידעינן ודילמא לית לי' בע"ח כלל אפ"ה חיישינן לזה. וה"נ אמאי לא ניחוש בכל מקום וצע"ג:
ובזה יובן היטב הא דלא חיישינן לקנוני' כמו דחיישינן בכל מקום. היא ג"כ מטעם זה. דבשלמא בכל מקום אם מלוה אומר על שטר שבידו דהוא פרוע דאינו אומר כן בתורת עדות דהא ליכא עד אחר עמו. ואפי' אם איכא עוד עד שאומר ג"כ שהוא פרוע אפ"ה כיון דהוא מעיד על עצמו אין שם עד עליו כלל כנ"ל. משא"כ בזה ל"ח לקנוני'. כמו דלא חיישינן בכל מקום דמעידי' עדות שקר בשכר. והיא דודאי לא נחשדו לעשות איסור משום ממון. ה"נ בזה כיון דהוא נאמן בתורת עדות ל"ח שעשה קנוני' משום ממון להעיד שקר. משא"כ במלוה שאומר על שטר שבידו שהוא פרוע שאינו אומר כן בתורת עדות רק שיהי' נאמן מטעם הודאת בע"ד. בזה היכא דהוא חב לאחרים ל"מ הודאתו. וחיישינן לקנוני'. ובחנם דחק עצמו הסמ"ע ס"ק ח' לחלק דכאן כיון דליכא ריעותא לפנינו עי"ש. ולפמ"ש היא נכון. ושמחתי מאוד כי מצאתי דברי מבוארים בש"מ ב"ב בסוגי' עי"ש דיש להעמיס דברי בדבריו בעזה"י [עוד ראיתי שם שהקשה להשיטות הסוברים דמשו"ה ל"א בנוגע תחילתו בפסלות כיון דהוא בע"ד. והקשה דהא לגבי ממונא שם עד עליו מהא דאמרי' פלוני רבע שורי, ולפמ"ש ל"ק דנוגע ה"ל כאלו מעיד על עצמו ואין שם עד עליו. משא"כ התם הוא אומר כן לחובתו. ומה שנוגע לחובתו נאמן משום הודאת בע"ד רק דנפ"מ לעשות דין בממונו ע"ז אמרי' דעל ממונו שם עד עליו כנ"ל:
והרשב"ם פי' בקו' הגמ' על הך דבני עיר שנגנב מהם ס"ת דפריך וליסתלקו בי תרי אע"כ דזה ל"מ משום דחיישינן לקנוני' עי"ש ומוכח דלא כמ"ש אלא דאפי' היכא דמעיד בתורת עדות אפ"ה חיישינן לקנוני' וצריך לדחוק ולומר דבזה שאני כיון דמתחילה הי' פסול להעיד משום נוגע. רק שיתכשר עכשיו. בזה אמרי' דלא מתכשר בזה לעדות. ועדיין בפסולו הראשון הוא עומד דעדיין הוא נוגע לעדות. ומה שמסלק עצמו היא משום חשש קנוני'. ואפשר לומר דגם זה היא הטעם דהכא חיישינן דילמא רוצה להעמידו. ובשני עדים המעידים על שדה שהיא של פלוני ל"ח לזה היא ג"כ לפי שידעינן שהשדה הי' שלו מתחילה ולכן יש לחוש יותר דעושה כן לקנוני' והיא דחוק לדעתי לחלק בזה:
עוד יש לעיין להביא ראי' להיפך מדעת הע"ש. דהנה נסתפקתי באם באו ב' עדים להעיד על אחד והוא ספק לב"ד אם הוא קרוב לו. אם הוא יכול להעד על עצמו בצירוף עד הב' דאינו קרוב לו וכשר להעד. אם נימא דהא זה דקרוב פסול לעדות הוא מגזירת הכתוב ולא משום חשש דמשקר וא"כ בזה נאמן על עצמו ובצירוף עד הב' דאינו קרובו. וממילא דכשר הוא. והי' נראה לי לכאו' דנאמן וקצת ראי' מהא דשטר שחתום בו קרובו ל"צ להיות הוחזק כת"י בב"ד קודם שנעשה קרובו משום דקרוב לא נחשד להעיד שקר ונימא דילמא חתם בשעה שהי' קרובו וממילא דלא העיד כן בתורת עדות. ואינו נאמן. אע"כ כיון דבאמת יהי' מהני לא נחשד להעד שקר. וכן אם הי' קרוב ונתרחק דנאמן להעד על דבר שראה קודם שנעשה קרובו. ודילמא היא שקר, וראה בשעה שכבר הי' קרוב. מזה נראה דגם בזה נאמן אם גם שיש לחלק מ"מ מצד הסברא נראה כן וא"כ יהי' קשה על הא דקימ"ל דפסול הוא להעיד משום דילמא רוצה להעמידה לפני בע"ח, הא בזה הוא ספק נוגע. דאף אם באמת יש לו בע"ח, מ"מ לא הוה רק נוגע. ועכשיו היא ג"כ ספק אם הוא נוגע כי דילמא לית לי' בע"ח כלל. וא"כ מתחילה יעיד ע"ז אם אית לי' בע"ח. ובאם הוא אומר דלית לי' בע"ח כלל. אז לא יהי' נוגע ויהי' כשר להעיד. בשלמא א"א הטעם בנוגע דפסול משום דחשיד למשקר בזה אינו נאמן לומר דלית לי' בע"ח דאמרי' דהוא משקר משא"כ אם נימא דאינו משקר רק דהוא כמו קרוב אמאי לא יהי' נאמן ע"ז דהוא אינו נוגע וא"כ היא לכאורה ראי' דלא כהע"ש. אלא דלפמ"ש לעיל לישב קו' האו"ת על קו' הגמ' וכיון דאסהיד דלוי היא והקשה הא דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. וכתבתי לישב דהא בזה לא ירויח דהא העולם ידעו אח"כ דהי' מעיד שקר א"כ עדיין הקו' במ"ע יהי' מעיד מתחילה לפני ב"ד ע"ז אם אית לי' בע"ח. וממילא לא יהי' נוגע כלל. דתו ל"ל דרוצה להעמידו לפני בע"ח שלא יהי' לוה רשע. דהא אם יבוא בע"ח יתודע דהי' מעיד שקר. ואדרבא י"ל מזה היא ראי' לדברי הע"ש דלדברי הע"ש י"ל דבאמת הי' נאמן ע"ז אם הי' עד אחר עמו. משא"כ הכא דע"ז דלית לי' בע"ח ליכא רק הוא ואינו אלא ע"א ואינו נאמן. משא"כ לתי' הרמב"ן יהי' הקו' במ"ע דיעיד מתחילה דלית לי' בע"ח כלל. ואף דליכא רק ע"א מ"מ הא אם יבוא בע"ח יתגלה דהי' מעיד שקר. וממילא דליכא נוגע כלל. ויהי' כשר להעיד. ובמקום אחר כתבתי אם גם בע"א היא איסור עדות שקר. דאם נימא דבזה לא הוה איסור דל"ת. וכן ראיתי בס' פתח הבית. יהי' ניחא דסוף סוף כיון דבזה לא הוה רק ע"א ולא עבר על איסור דעדות שקר ואין כאן מקומו. עוד יש לעיין אם קרוב העיד בב"ד דהב"ד לא ידעו מזה שהוא קרוב ולבסוף נתגלה דהעיד שקר. אם עבר על לאו דל"ת או לא. אם נימא כיון דעכשיו ידעינן דהוא פסול להעיד ממילא לא הי' עדות כלל. ולא עבר על איסור דעדות שקר או לא. ולכאורה יש ג"כ ראי' מהנ"ל דבקרוב לא בעי' הוחזק כת"י בב"ד כיון דלא נחשד להעיד שקר. ואמאי הא גם אפי' בכל אדם אם אינו אומר בתורת עדות אינו נאמן. ומשו"ה בחוץ לב"ד חוזר ומגיד. וא"כ עדיין ניחוש דילמא לאחר היותו קרוב הקדים הזמן. ומ"מ לא עבר על לאו דל"ת כיון דעכשיו הוא קרוב. אלא דזה יש לדחות די"ל כיון דעדותו יהי' מהני ממילא עבר על עדות שקר. ועימש"ל בסי' ל"ג. ומצד הסברא נ"ל דאם ידעינן עכשיו למפריע דהיה קרוב בשעת העדות דלא עבר כלל על לאו דל"ת. וא"כ בזה נימא אם באמת יבוא אח"כ בע"ח לגבות. אז נדע דמתחילה היה נוגע ולא היה עבר על איסור דעדות שקר. וא"כ קשה מהא דמקשי' הא לאו דעדות שקר היא איסור חמור כמו לוה רשע. הא י"ל אם יבוא בע"ח לגבות אז ידעינן דהיה נוגע מתחילה. ולא עבר כלל על איסור דעדות שקר וי"ל דמ"מ מקשי' שפיר. נאמין לו בתורת עדות ונימא דלא חשיב כלל נוגע בשביל זה. וכיון דיהי' נאמן בתורת עדות אז לא הוה נוגע כלל. וע"ז הוצרכו לתרץ דלצאת ידי הבריות מתכוין:
עוד יש לעיין דהנה בהא דאמרי' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. הא אם יבוא אח"כ בע"ח יהי' נתגלה דהי' מעיד כן משום נגיעה. ויהי' נפסל עדותו למפריע ולא יכול בע"ח לטרוף ולא ירויח מידי בעדותו שמעיד שקר. וא"כ קשה מאי פריך הגמ' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. הא אם יבוא אח"כ בע"ח יהי' נתבטל עדותו למפריע. ודוחק לומר דחיישינן דמעיד כן דילמא ישתכח הדבר אח"כ מהערעור. ובשעה שיבוא הבע"ח לא נדע דהוא היה מעיד עליו מקודם דזה ודאי היא חשש רחוק דבשביל זה יעיד שקר. ועי' באו"ת ס"ק כ'. גם דאם נימא דזה היא כונתו דילמא ישכח הדבר אח"כ דהי' מערער על הך שדה והוא היה מעיד עליו. א"כ קו' הנ"ל על קו' הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי היא במ"ע דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. ואח"כ לא נדע דהיה מעיד מתחילה ואף די"ל זה מ"מ בל"ז היא דוחק: ולזה הי' נראה לענ"ד דאף אם יבוא אח"כ בע"ח לגבות ממנו מ"מ לא יהי' נתבטל עדותו למפריע. כי יאמר דאף דהיה לו בע"ח מ"מ כונתו לא הי' להעמידו לפני בע"ח. כי אז היה לו לשלם לבע"ח. ובדעתו היה באמת לפרוע לבע"ח שלא יגבה מהלוקח. רק לאח"כ העני. וכעת אין לו מה לשלם. ונוגע לא חשוד רק מהטעם דחיישינן דמשקר. ובזה כיון דיאמר מתחילה לא הי' כונתו לנגיעה כי אז הי' לו נכסים ממילא לא הוה נוגע כלל וממילא דלא יתבטל עדותו למפריע כי יאמר דאז לא הי' נוגע כלל דהי' לו נכסים לשלם. ואפי' אם נימא דנוגע פסול משום קרוב אפ"ה י"ל כיון דאז הי' לו נכסים. וממילא לא הי' נוגע כלל. ואפי' אם אינו נאמן אח"כ לומר דלא הי' נוגע אז. מ"מ י"ל לדברי הע"ש דלא חשיד מטעם דמעיד שקר רק מחמת קורבא. וא"כ בזה אמאי לא יהי' נאמן אח"כ דלא הי' נוגע אז. ולזה פריך הגמ' שפיר דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. וכעת היא זה כונתו. ולאח"כ כשיבוא הבע"ח יאמר דלא הי' כונתו כן מתחילה כי אז הי' לו נכסים לשלם:
ובזה י"ל דברי הש"ע סעיף ו' דכתב היכא דעכשיו אינו נוגע אעפ"י שיהי' נוגע לאחר הזמן אם יתעשר ל"ח נוגע ועי' בסמ"ע ובש"ך ובאו"ת מ"ש ע"ז דהא לפי האמת הוא נוגע משום לוה רשע. ולעיל כתבתי ישוב לזה. אמנם בל"ז יש לעיין דהא התוס' כתבו זה רק בלשון אפשר הרי דלא החליטו זה לדון לפי האמת. וא"כ למה פסק כן בש"ע. אבל בזה י"ל להיפך דאם נימא דחשיב נגיעה דילמא יתעשר ממילא היכא דאית לי' נכסים חשיב ג"כ נוגע דילמא יעני ולא יהי' לו מה לשלם ויהי' לוה רשע וא"כ הקו' במ"ע. מה נפ"מ הא אם יבוא בע"ח יתבטל עדותו למפריע דהא ידעינן דהי' אז נוגע כיון דהי' לו בע"ח. ואף דהי' לו נכסים. מ"מ הי' נוגע דילמא יעני ולא יהי' לו מה לשלם. ויהי' לוה רשע ואף אם יאמר אח"כ דהוא לא מעיד בשביל זה אמנם הא תינח א"א הטעם בנוגע משום דחשוד למשקר. משא"כ אם נימא הטעם כהע"ש. ואז מיד שהוא נוגע ל"ח עד כלל. וממילא אף אם הי' לו נכסים מ"מ כיון דחיישינן דילמא יהי' נוגע אח"כ. ממילא גם בזה הי' אז נוגע. ויהי' נפסל עדותו. וממילא דלא יהי' נוגע כלל. ובזה י"ל בפשיטות קו' התוס' די"ל דודאי היא נגיעה מחשש דילמא יתעשר. רק דאם נימא כן אז ל"ל דרוצה להעמידו לפני בע"ח דהא אם יבוא הבע"ח לא יהי' מהני משום דילמא כונתו להעמידו לפני בע"ח בזה ל"ש דיעיד דאין כונתו לכך דהא ע"ז אינו נאמן יהי' הטעם שיהי':
ויש לעיין אם אומר בפי' דאין לו בע"ח כלל אם נאמן על זה אף דאינו אלא ע"א. וגם אם נימא דהוא נוגע אף בזה אפי' דזה יהי' נתגלה אח"כ. מ"מ לפמ"ש האחרונים. ועי' בנוב"י הנ"ל בסי' כ"ז דבמילתא דעבידא לאגלויי נאמן ע"א. ואפי' נוגע מן התורה. וא"כ בזה יהי' נאמן דלית לי' בע"ח כלל דודאי לא ישקר בזה. כיון דאם באמת יש לו בע"ח. וכונתו להעמידו לפני בע"ח בזה בודאי יבוא להתגלה דהי' אומר בשקר וצ"ע: עוד יש לעיין בהא דמקשי' לדברי הע"ש למאי צריך לסלק בל"ז נימא פ"ד ויהי' נאמן לגבי חבירו בשלמא א"א הטעם משום דחשיד למשקר ל"ש לומר פ"ד כיון דהוא נוגע וחשוד למשקר בשביל זה. א"כ הא דאמרי' בסנהדרין ד' י' פלוני בא על אשתי מצטרפין להרגו אבל לא להרגה. ואמאי נימא ג"כ דהוא נוגע כי דילמא רוצה לגרשה רק דאם יגרשה יהי' מחוייב ליתן לה כתובה לזה מעיד דפלוני בא עלי' שלא יהי' מחוייב ליתן לה כתובה. ותהי' נדונה במיתה. ואף אם דהתם שאני לפי שהם ב' עדות. אחד מה שהוא מעיד פלוני בא הוא לחייב הבועל. ומה שמעיד על אשתי היא לחייבה. וא"כ במה שהוא מעיד פלוני בא הוא לא הוה נוגע כלל. דלא היה להעיד עליו כלל רק אשתי זינתה ברצון ולא ידע עם מי דהי' פטור ג"כ ליתן לה כתובה מ"מ יש לעיין לשיטת רש"י ותוס' דס"ל הפי' בגמ' דה"א בזה יהי' נאמן גם עלי'. ואף דהוא קרוב אצל אשתו. מ"מ ה"א משום מיגו נאמן. כיון דהוא נאמן לגבי חבירו. א"כ אם נימא דנוגע הטעם משום דחשוד לשקר. יהי' קשה גם על האחר לא יהי' נאמן דגם בזה הוא נוגע דצריך להעיד ג"כ על הבועל. דאם לא יעיד רק עלי' אז לא יהי' נאמן עלי' כיון דהוא קרוב לגבה. משא"כ עכשיו דמעיד ג"כ על הבועל יהי' נאמן גם עלי' מטעם מיגו וכיון דהוא נוגע. ממילא לא יהי' נאמן גם על הבועל כיון דבזה שמעיד על הבועל הוא נוגע. בשלמא א"א הטעם כמ"ש הע"ש משום דה"ל כמו קרוב. אפשר לדחוק ולומר דה"א דגם בזה נאמן אפי' להפסיד כתובתה מטעם מיגו כיון דנאמן על הבועל נאמן ג"כ להפסיד כתובתה אף דהוא נוגע לו מ"מ יהי' נאמן ע"ז מטעם מיגו. דאף היכא דהוא נוגע לענין ממון מ"מ לא הוה כאלו מעיד על עצמו. וא"כ יהי' דלא כמ"ש לעיל ובסי' ל"ד דהא דאמרי' מיגו היא דוקא היכא דאף אם לא נימא מיגו מ"מ יהי' נאמן לגבי חבירו. משא"כ באופן דאם לא נימא מיגו לא יהי' נאמן גם על חבירו בזה ודאי ל"ש מיגו. דלפ"ז יהי' הקו' במ"ע לא נימא מיגו. ולא יהי' נאמן גם על חבירו דאז יהי' נוגע בעדות כמ"ש. מ"מ לדברי הע"ש אפשר לומר כיון דבאמת פ"ד ממילא לא הוה נוגע כלל דאינו נאמן לגבה אפי' להפסידה הכתובה. ואי דנימא עדות שבטלה מקצתה. י"ל כמ"ש הראב"ד דאשתו כגופו ממש. משא"כ אם נימא הטעם בנוגע משום דחשיד למשקר הקו' במ"ע. ואפי' לפי' רש"י אפשר לומר לשיטת הע"ש דגם בזה אמרי' מיגו. ונאמן גם על ממונו משום מיגו. ובאמת יהי' דלא כנ"ל. משא"כ אם נימא הטעם משום דחשיד למשקר בזה יהי' הקו' במ"ע. ודוחק לומר דהתם איירי באופן דליכא נפ"מ לענין הכתובה דזה היא דוחק דלא נראה כן וצ"ע [ויש לעיין בזה על הש"ך בסי' ל"ד ס"ק כ"ח על המרדכי דכתב ולא שקיל מידי גבי ריבית דכתב בל"ז הוה נוגע. ולדברי הע"ש ל"צ לזה. דהא נוגע לא פסול מחשש דיעיד שקר והא דבעינן סילוק היא שלא יהי' נתבטל עדותו משום עדות שבטלה מקצתה. וא"כ התם הא לגבי עצמו אין שם עד עליו משום דא"א משים עצמו רשע ואף דהוא נוגע ג"כ מ"מ לא שייך עדות שבטלה מקצתה. דמה שמעיד על עצמו אינו בגדר עדות כלל. ואף דהוא נוגע ג"כ מ"מ לא גרע מהתם דפלוני בא על אשתי דל"א עדות שבטלה מקצתה משום דאשתו כגופו ואף דה"ל ג"כ נוגע]:
והקצוה"ח ס"ק ה' ובסי' ל"ד ס"ק ג' האריך בזה דנוגע לא פסול מה"ת רק דרבנן כיון דנוטל שכר להעיד כשר ג"כ מה"ת, ונתיבות ס"ק ט' השיג עליו דנוטל שכר להעיד היא דוקא כשנוטל שכר בין לזכות בין לחוב אבל כשנוטל שכר רק כשיעיד לזכות בזה בודאי פסול מה"ת עי"ש. והקצוה"ח בספרו אבני מלואים ישב דבריו והביא דברי מהר"י בן לב דמבואר שם דבכל ענין נוטל שכר להעיד אינו פסול מה"ת אפי' באופן כזה ולפ"ז אפשר לומר דהתם גבי פלוני בא על אשתי דהיא על דין תורה לחייב אותה מיתה ולזה כיון דכשר מה"ת נאמן:
ויש להוסיף לפמ"ש תוס' גיטין ד' ט' על הא דאי לאו דכותי חבר הי' דמקשי' דא"כ כל השטר מתקיים ע"פ חד סהדי וכתבו משום דדבר תורה כותי כשר לעדות רק דרבנן פסלוה ולזה אמרי' אי לאו דכותי חבר הי' עי"ש ועי' באו"ת סי' ס"ו ס"ק ל"ז שהביא דברי הרמ"א בתשובה דבכל מילתא דרבנן סמכינן כיוצא בזה. וס' זה אין בידי לעיין בזה. אמנם דזה ודאי אם אחד פסול מדרבנן בודאי לא מהני בצירוף עד כשר. רק דפי' בתוס' היא רק דהא מה"ת כותי כשר לעדות רק דרבנן פסלוה. וכותי חבר אף מדרבנן כשר. ובזה דאמרי' אי לאו דכותי חבר הי' לא הוה מחתים לי' מקמי' ומעיד העד דזה לא הי' פסול אף מדרבנן. וממילא די"ל ה"ה בכל מקום אם היא ספק אם עד הב' פסול מדרבנן ועד השני מעיד עליו דכשר אפי' מדרבנן בזה נאמן. ולפ"ז י"ל דהא נוגע לא פסול אפי' אם שני העדים נוגעים אפ"ה כשירים מה"ת. רק דפסולם היא מדרבנן. ומשום דחשוד לשקר. משא"כ אם ידעינן דהוא אומר באמת בזה אפי' מדרבנן לא נפסל. וכדברי הנוב"י הנ"ל. ולפ"ז עדות דנפשות דעדות מיוחדת פסול ובעינן רואין זא"ז. וא"כ עד הב' מעיד על הבעל דבאמת מעיד. ואינו משקר בשביל הנגיעה. וממילא דבזה כשר אף מדרבנן דנאמן עד הב' להעיד עליו דאינו משקר כלל. ומשו"ה אמרי' התם שפיר. דאי לא הוה קרוב אצל אשתו הוה נאמן גם להרגה. ומטעם מיגו דבזה לא נפסל אפי' מדרבנן:
והא דאמרי' בסוגיא דפרה וטלית דאינו נאמן אפי' בצירוף עד אחד אפשר דבזה דהא עד הב' אינו מעיד עליו דהוא לא משקר. דעדות מיוחדת כשר בזה. ואפי' לפסול אדם כנ"ל בסי' ל"ד. וא"כ בזה י"ל דהוא פסול עכ"פ מדרבנן. ולא הוה רק ע"א. אך דבאמת דברי הקצוה"ח אינם נראים. ונראו יותר דברי הנתיבות. וצ"ע בזה. וכעת לא עיינתי היטב בזה. אי"ה עוד אעיין בזה:
והאחרונים האריכו אם נוגע כשר בעדות אשה. דלדברי הע"ש דלא חשיד למשקר רק דהוא כמו קרוב הא בעדות אשה אפי' קרוב נאמן. משא"כ אם נימא הטעם משום דחשיד למשקר. וקצת יש לעיין בהא דאמרי' יבמות דכ"ה מת הרגתיו לא ישא את אשתו ואם כנס אינו מוציא. ואמאי נימא כיון דכנס דילמא הוא נוגע מתחילה. ויש לדחות דיש לומר כיון דהדין היא דלא יכנוס אז מתחילה לא הוה נוגע דמסתמא הוא לא יעשה איסור ולא תנשא לו: ועי' בתוס' כתובות בסוגי' דתרי ותרי דמקשי' על הא דתירץ הגמ' בשניסת לאחד מעידי' הא הרגנוהו לא ישא את אשתו. וכתבו שם דתי' אזלא למ"ד כנס מוציא. ותו משום דשניהם אינם חשודין לזה. וצריך ביאור קצת נהי דעד הב' לא נחשד להעיד כן מ"מ עד שניסת לו דילמא הוא הי' מעיד שקר להנאתו שתהי' נשאת לו. וממילא דלא הוה רק ע"א. ושניהם מכחישין אותו. והנ"ל יש להסביר די"ל כיון דשניהם אינה חשודין וא"כ עד הב' מעיד עליו דהוא הי' מעיך באמת ולא הי' משקר. וממילא לא נפסל כלל משום נוגע דפסולו היא רק דרבנן. וכ"כ האו"ת הנ"ל בפי' דברי התוס' רק דלא הביא זה דנוגע לא פסול רק דרבנן אמנם לדברי הקצוה"ח יובן היטב דברי התוס' כתובות וממילא דל"ק ג"כ מפלוני בא על אשתי. רק דא"כ קשה מהא דשותפין מעידין זה לזה. דמקשי' דה"ל תחילתו בפסלות. ת"ל דהא איכא עד אחר עמו. בזה י"ל דהא התם מתחילה היה בעל דבר ולא נוגע ובזה בודאי פסול בכל ענין. או די"ל כמ"ש דהתם יכול להיות דעד הב' לא מעיד כלל על השותף אם מעיד באמת דלא ידע מזה אם הוא יכול להעיד עליו. ואם נימא בפשיטות כמ"ש האו"ת שם. גע עם ע"א מהני, י"ל הא דמקשי' על התוס' דמקשי' דה"ל תחילתו בפסלות על הך דס"ת. ולמה לא מקשי' על הא דשותף. די"ל דהתם הא שניהם נוגעים בעדותן משא"כ בזה דאיכא עוד עד עליו. ועי' מש"ל בסי' ל"ה דיש להסתפק הא אמרי' בכל מילתא דרבנן יכול להעיד אף אם הי' תחילתו בפסלות והיכא הדין אם העד לא נפסל רק דרבנן. כי יש להאריך גם בזה. אמנם הראי' שכתבתי שם דע"כ מוכח לחלק ביניהם היא נכונה לדעתי. מ"מ יובן היטב דברי הע"ש לפמ"ש ואין לדחות דבריו כי כמעט ליכא ראי' ברורה. ולפמ"ש דלפי האמת דנוגע פסול להעיד. וממילא י"ל דגם הע"ש ס"ל דחשוד ג"כ לשקר. רק דהוא כתב דינו על דין תורה. והע"ש אין בידי ג"כ לעיין בו:
ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' שלא כדברי הע"ש דע"כ מוכח דנוגע פסול משום דחשיד למשקר והיא מהא דאמרי' בקידושין ס"ג גבי המקדש בע"א אין חוששין לקידושין מאי דעתך דילפית דבר דבר מממון נימא הודאות בע"ד כק' עדים. ותי' הגמ' דהתם לא חייב לאחרינא הכא חייב לאחרינא עי' שם בפי' רש"י והרשב"א והריטב"א ואין כאן מקומו להאריך בזה רק עיקר הפי' כיון דקידושין היא לאוסרה על כל העולם ושייכא אחרינא בגווי'. ובזה לא מהני הודאת בע"ד לחוב לאחרינא והי' קשה לי דהא לדידן אף דבעינן עדים האיך יהי' הדין באחד שבא על אשה ובאו ב' עדים להעיד שהיא אשת איש. אחד מעיד בפני קבלה קידושין. ואחד מעיד אני קדשתי' בזה נראה דחייב הבועל משום אשת איש. אף דזה דמעיד אני קדשתי' הוא הבעל דבר. מ"מ אמרי' פ"ד ומה שמעיד שהיא אשת איש נאמן וע"ז שמעיד אני קדשתי' ע"ז אינו נאמן כמו בפלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי ה"ה בזה. וא"כ בזה ג"כ נימא דהא לחייב לאחרינא יהי' נאמן עכ"פ המקדש משום עד דאף דלא יהי' נאמן על עצמו מ"מ לחוב לאחרינא הוא נאמן משום עד. וממילא יהי' נאמן גם על עצמו משום הודאת בע"ד. כיון דזה לא הוה לחוב לאחרינא כלל. דאף אם לא יהי' נאמן על עצמו. מ"מ יהי' נאמן לגבי אחרים. ומתחילה כשהי' דבר זה עלה על רעיוני אמרתי לדחות דבר זה. אמנם ראיתי שכונתי תה"ל בדבר זה לבעל כ"ד בהגהותיו לבשמים ראש בסי' ל"ז עי"ש. שכתב דלפמ"ש הש"ך הנ"ל בסי' ל"ד דגבי נוגע לא אמרי' פ"ד ניחא משא"כ להריב"ש דחולק שם הקו' במ"ע רק דזה ליתא דנ"ל דגם להריב"ש ל"ק דהא טעם של הריב"ש היא דלא חשיב נוגע כיון דאמרי' פ"ד והוה כאלו מעיד שהלוה לאחר ממילא לא חשיב נוגע. משא"כ בזה א"א דלפי האמת יהי' מהני הקידושין בע"א דלא הוה לחוב לאחרינא דבזה נאמן משום דפ"ד. וממילא דיהי' נאמן גם על עצמו משום הודאת בע"ד. ממילא לא יהי' נאמן גם לגבי אחרים משום נוגע כיון דלפי האמת לא נימא פ"ד. משא"כ לפי האמת דאמרי' דהמקדש בפני ע"א אין חוששין ממילא אם אומר אני קדשתי' בפני עדים והלכו. נאמן לגבי האחרים משום פ"ד. אמנם להע"ש יהי' הקו' במ"ע כיון דנוגע אינו מטעם דחשיד למשקר והא דבעי' סילוק היא מטעם עדות שבטלה מקצתה. משא"כ בזה דהוא בעל דבר. ול"ש עדות שבטלה מקצתה יהי' קשה אמאי צריכי' שני עדים דוקא יהי' סגי בע"א והוא. ואז יהי' נאמן מחמת הודאת בע"ד. אך דזה יש לדחות דמ"מ כיון דאם יהי' נאמן יהי' בעל דבר ואינו עד. וכעת לא עיינתי היטב בדבר זה רק רשמתי לזכרון ועוד חזון למועד אי"ה:
ולדברי הריב"ש יש לעיין בהא דפריך הגמ' גבי בר בניתוס והא רבא הוא דקאמר לוה בריבית פסול לעדות הא בל"ז קשה ג"כ דהא ה"ל נוגע. ואי דאמרי' פ"ד כמו שתי' יהי' קשה לדברי הע"ש דנוגע הוה כקרוב ואמרי' עדות שבטלה מקצתה. בשלמא לפי האמת אמרי' שפיר פ"ד אף דהוא נוגע משום דהוא מעיד גם על עצמו לפסול עצמו. ממילא הוה לי' ג"כ בלא הך נגיעה כמו בעל דבר. משא"כ בס"ד דגמ' יהי' קשה בין להע"ש ובין להש"ך. ועי' מש"ל בזה. ועוד אכתוב לקמן כי יש לחלק על הע"ש בזה דנוגע הוא כקרוב רק כי הוא בעל דין ממש. ואפ"ה בזה דנוגע שפסול להעיד אפי' אם היא אמת י"ל כן. וכתבתי ראי' לדבריו. אבל מ"מ חשיד ג"כ לשקר אם לא ידעינן דהיא אמת פסול מחשד דהיא שקר. וכתבתי דלפ"ז י"ל דגם הרמב"ן אינו חולק בזה עי"ש:
וי"ל דבזה גם להע"ש אמרי' פ"ד דבזה לא הוה נוגע רק בעל דבר כמ"ש כיון דהוא תובעו שחייב לו המעות שנתן לו בעד הריבית. והוה כמו המלוה ויש לעיין לפמ"ש הרשב"א בסוגי' דריבית קצוצה. דאפי' א"א דריבית קצוצה יוצאת בדיינים. מ"מ אין כופין אותו. דליכא שיעבוד בזה רק מצוה להחזירו לו עי"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר דמשו"ה לא הוה בע"ד. אלא דא"כ יהי' קשה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וליכא ג"כ שעבוד נכסים רק מצוה המלוה יציל. אע"כ דגם בזה הוא בעל דבר. וא"כ גם להע"ש י"ל בפשיטות גבי ריבית פ"ד דלדבריו הוא בע"ד. מ"מ יהי' קשה להש"ך דהא בס"ד לא ידע הגמ' מזה דפ"ד. ונימא דהוא נוגע ועימש"ל בסי' ל"ד בזה על המרדכי:
והנה זה ברור דלדברי הע"ש הא בהא תלי' דא"א דנוגע לא פסול משום דחשיד למשקר אלא משום דה"ל קרוב צ"ל דלא הוה בעל דבר אלא דהוה כמו קרוב לגמרי דאם הוא בעל דבר יהי' הקו' במ"ע למ"ל סילוק דל"ש לומר דה"ל עדות שבטלה מקצתה ב"כ:
ולפמש"ל דגבי שותפין דבזה ה"ל כבע"ד ממש. וא"כ יהי' הקו' במ"ע לדברי הע"ש למ"ל סילוק נימא פ"ד כמ"ש גבי מלוה. וצ"ל דס"ל להע"ש מדפריך הגמ' נוגעין בעדותן הם. ולמה לא פריך הגמ' דהם בעלי דבר כקו' הש"מ הנ"ל ש"מ דבזה לא הוה בע"ד רק נוגע. וי"ל דהיא משום דמשמע מעידין זה לזה אף אם אינו מערער על חלקו רק על חלק חבירו. דבזה לא ה"ל בע"ד רק דהוא נוגע. דאם יטרף ממנו יחזור עליו על חלקו. ועי' בסמ"ע ס"ק... ואדרבא קצת ראי' מזה לדברי הע"ש משום קו' הש"מ דלמה פריך הגמ' נוגעין ולמה לא פריך הגמ' דהם בעל דבר. אלא דבזה הי' מקום לומר דלא בעינן אף סילוק משום פ"ד [ובל"ז אין זה קו' כ"כ א"א דקו' הגמ' היא למ"ד דלא אמרי' בשום מקום פ"ד כמו דס"ל לר"י בסנהדרין ד' ט'] ולפ"ז להאומרים דנוגע ה"ל כבע"ד ממש כאשר אבאר לקמן בעזה"י ע"כ אותן השיטות לא ס"ל כהע"ש. דאל"כ הקו' במ"ע למה צריך סילוק רק דזה י"ל דבזה ס"ל כהסמ"ע וכש"ך דנוגע פסול ג"כ משום דחשודין להעיד שקר. אמנם אפי' אי ידעינן דהם מעידים אמת כיון דה"ל נוגעין פסולין. וע"ז אכתוב אי"ה ראי' ברורות דנראה כן. ואף דמרמב"ן לא משמע כן אכתוב לקמן ישוב דגם הרמב"ן יש לומר דהוא ס"ל כן. ואדרבא מרמב"ן גופו היא ראי' דס"ל כן. ובזה יש לעיין על המרדכי בסנהדרין דפריך דנרצח בעצמו יכול להעיד על הרוצח. וכתב האו"ת בסי' ל"ג ס"ק י"א. ואף דה"ל נוגע. מ"מ כיון דאמרי' פ"ד לא הוה נוגע עי"ש. ובזה הקו' במ"ע הן אי ס"ל כהע"ש או דס"ל כהש"ך מ"מ הא סילוק בעינן ובלא סילוק ל"א פ"ד. או משום דחשיד לשקר. או משום עדות שבטלה מקצתה. אמנם לפמש"ל בסי' ל"ג על המרדכי וישבתי בעזה"י דברי הב"י בזה דטריפה הוא פסול הגוף דלא חשיב נוגע דאיירי דידעינן בבירר דימות ניחא. וגם א"א כהע"ש י"ל ג"כ די"ל כיון דמת אח"כ נתגלה דלא הי' נוגע מעולם ולקמן אכתוב עוד מזה בעזה"י: ולפמ"ש הש"ך דלא בעינן נגיעת ממון דוקא דכל נוגע פסול בזה אם נימא דהיא מטעם דחשיד לשקר היא קשה להבין דנוגע כזה יש לחוש בכל מקום היכא דבאו עדים דהם נוגעין משום זה דאית לי' הנאה בהך עדות בשלמא א"א דלא חשיד לשקר. י"ל מה"ת לחוש דהוא נוגע דאף אם הוא נוגע מ"מ הא המעשה היא אמת משא"כ לדברי הש"ך יהי' קשה קצת אך דאין זה קו'. ובקל י"ל:
ובגוף הדין אי בעינן נגיעת ממון דוקא עי' במהרי"ט ח"ב סי' פ'. ולקמן הבאתי דברי המרדכי דמבואר שם הא דאמרי' עביד אינש לאחזוקי דבריו היא דמשו"ה ה"ל נוגע. והא בזה לא הוה נגיעת ממון. מזה נראה כדברי הש"ך דלא בעינן נגיעת ממון דוקא ועי' מש"ל בסי' ל"ג גבי אוהב ושונא. ובלא דברי המרדכי הי' מקום לומר דהא דאמרי' עביד אינש לאו מחמת נגיעה רק דהוא חשיד להעיד שקר. רק דבאמת אפי' אם היא כן מ"מ לא הוה רק נוגע: והרא"ה בכתובות כ"א ד"ה אמר ר"ה כתב וז"ל ואיכא מאן דאמר דה"ה לכל פסולי עדות שהעידו בעודן בפסול ואח"כ הוכשרו לאותו עדות דאין נאמנים עלי' דחשיבי להו כנוגעין בעדותן. כיון שכבר העידו עכ"ל. מבואר ג"כ כמ"ש דהטעם היא משום דה"ל כנוגע לעדות. אמנם לפמ"ש המרי"ט הנ"ל ח"ב סי' פ' דבעינן דוקא נגיעת ממון. ממילא דבזה יש לעיין דהא לא הוה נגיעת ממון. ולמה יהי' נוגע בעדות. ועי' במהרי"ט מה שתירץ על הא דפי' רש"י שם משחתמו אין מעידין משום דה"ל נוגעים. ואמאי הא בזה ליכא נגיעת ממון. וכתב הטעם דודאי לא הוה נגיעה רק משום דמיחזי כנגיעה עי"ש ובזה יש להסביר דברי הרא"ה שם דכתב ואיכא מאן דאמר. וענין זה אינו נוגע להך דהכא אבל בזה ניחא דהרא"ה ס"ל דמזה מוכח דלא בעינן נגיעת ממון דוקא. ומשו"ה גם בזה חשיב נגיעה. ועי' במהרי"ט סי' קכ"ג. ואחזור לדברי הע"ש:
עוד נ"ל להביא ראי' לדברי הע"ש מהנ"ל מהא דמקשי' בקידושין גבי הן הן עדיו דיפטרום מן השבועה. ותי' דבזה ל"ח עד דחיישינן דיעיד לו בשביל שפטרו מן השבועה. ואם נימא דנוגע לא פסול רק מחשד דיעיד שקר. משא"כ באם היא אמת לא פסול יהי' קשה אם היא שקר דפרעו למלוה רק דהחזירו ללוה וא"כ הא בזה לא פטר אותן רק משבועת אמת. והאיך שייך בשביל דפטר אותם משבועת אמת יעידו לו בשקר. הא בודאי עדות שקר חמור משבועת אמת. אע"כ דמזה מוכח כדברי הע"ש. וי"ל דאף אם הוא אמת מ"מ הם נוגעין דאם לא פטר אותן הי' צריכים לישבע גם על טענת פרענו למלוה. וגם אם הי' אומרים החזרנו ללוה הי' צריכים לישבע ומזה הי' נראה לכאורה ג"כ דלא בעינן נגיעת ממון דוקא. רק דזה יש לדחות די"ל התם הם נוגעין. דאם לא פטר אותן דילמא לא הי' נשבעין אפי' על טענת אמת. והוצרכו לשלם לו. וע"י זה דפטר אותן בזה מרוויחים ממון ממש. ועי' מש"ל בסי' ל"ד: עוד יש לעיין בתוס' ב"ב ד' כ"ט ד"ה והני נוגעין בעדותן. דמקשי' דהא אית להו מיגו דפרענו לך אגר. ותי' דלאו מיגו היא שיראים לומר כן כי שמא יזכה האחר. ותמהו ע"ז דגם עתה דאומרים פרענו להמחזיק ניחוש דיזכה המערער. ויותר מזה קשה דאם נימא דנוגע אינו נאמן רק מחשש דמשקר א"כ הכא אם באמת הוא שקר דלא דרו בו רק שני שנים או ביותר מסתבר לומר דהם יראים שמא יזכה המערער מהמחזיק. כיון דהאמת היא עם המערער. אזי בודאי יעשה כל התפעלות להשיג עדים שיעידו לו באמת. וא"כ נימא ממנ"פ אם היא בשקר אזי אית להם מיגו דפרענו להמערער. דל"ל דיראים דיותר הם יראים לשמא יזכה המערער. וגם כי בס"ד זו קשה מאוד למצוא עדים זולתם להמחזיק. אבל לדברי הע"ש ניחא דיש לומר דהם מעידים באמת דהם דרו באמת ג' שנים. וכיון שכן הם נוגעין בעדות דאם יאמרו פרענו להמערער אז מסתמא המחזיק יראה למצוא עדים אחרים. ויהי' הם צריכים לשלמו שנית. משא"כ עכשיו אינם יראים דילמא יזכה המערער. כיון דבאמת העידו מסתמא לא ימצא עדים המעידים לו בשקר. כיון דהם ידעו דהאמת עמם דדרו בו ג' שנים:
[ובאם נימא דלא כדברי הע"ש אפשר לומר דקו' התוס' היא דהא הם לא הוה נוגעים דאם באמת לא דרו בו רק שני שנים. אזי ממילא דהיא של המערער. והי' יכולין לטעון פרענו לך אגר. ואי דה"ל מיגו בתרי וכ"כ בש"מ שם. מ"מ ע"ז י"ל כיון דהם באמת לא דרו בה רק שני שנים. ממילא מסתמא יכוונו שניהם לטענה זו דבזה מרויחין ממון. ויותר הי' להם לטעון זה. כי בהטענה שטענו עכשיו גזלו ג"כ להמערער השכירות כיון דבאמת לא דרו בו רק שני שנים. ממילא השכירות היא של המערער וגם מעידים עדות שקר. וגם די"ל כמ"ש דהא הכא כל אחד לא צריך ליטעון רק על חלקו דהוא פרע להמערער. ואף אם חבירו לא יאמר כן מ"מ בזה לא איכפת לי' וכמ"ש אמרי' מיגו דאי בעי שתק. וע"ז תי' בתוס' דיראים לומר כן שמא יזכה המחזיק לפי שיכול להיות דילמא ימצא עדים אחרים. לזה אמרו כן ויהי' נאמנים בתורת עדות. וממילא לא יזכה יותר המערער. ואין לומר כי עדיין דילמא ימצא המערער עדים אחרים. ע"ז י"ל שפיר כיון דשני הטענות הם שקולים להם. ובאם יעידו לטובת המחזיק יכול להיות דהמערער ימצא עדים. ובאם יעידו לטובת המערער יכול להיות דהמחזיק ימצא עדים אחרים. ממילא אינם נאמנים. כיון דהם נוגעים בעדותן. ולזה ניחא להם שיהי' נאמנים בתורת עדות דאז מסתמא לא ימצא הלה עדים כיון דכבר העידו הם והם נאמנים בתורת עדות. ואי דמ"מ לא הוה נוגעים דהא הי' מצי לומר להיפך דאז לא יהי' ג"כ אז בתורת עדות, ועוד כיון דלא מרויחין כלום. ושני הטענות הם שקולין. ממילא לא חשיב מיגו דאז היא מיגו בתרי דלא אמרי' כמ"ש הש"מ דל"ש הכא תי' התוס' קידושין ועי' בנתיבות לקמן סי' ק"מ]: ובזה י"ל ג"כ מה דמקשי' לקמן בסי' ק"מ דמבואר שם י' דאם אין המערער קמן לא הוה נוגעין בעדותן. ואמאי דילמא הם יראים לומר דילמא יבוא המערער. די"ל דזה ודאי ל"ח דמעידין שקר דבאמת לא דרו בו רק שתי שנים וכדומה דע"ז קו' התוס' במ"ע דאית להו מיגו דפרעתי לך אגר. כיון דאם באמת לא דרו בו רק שני שנים. מסתמא יזכה בה המערער רק דהחשש היא כמ"ש דילמא האמת עמם ומשו"ה הם נוגעין וי"ל דלפי האמת דמהני ג"כ עדות השכנים ממילא לא הוה נוגעין בעדותן כי דבר זה יוכל להתברר ע"פ עדות השכנים. ובקל ימצאו עדות. רק היכא דהמערער הוא קמן וטוען דלא דרו בו ביממא ובלילה אז הא ל"מ עדות השכנים וצריכים הם להעיד דוקא. ממילא חשיבי נוגעין. משא"כ היכא דהמערער אינו לפנינו אז לא חשיבי נוגעין בעדותן כיון דידעינן דהאמת עמם אז מסתמא לא יערער אח"כ על השדה כלל ויש להוסיף די"ל כיון דהמערער אינו לפנינו ולא טען דלא דרו בו בלילה. ואז מהני ג"כ עדות השכנים. ול"ח דילמא אם יבוא לביתו יהי' טוען כן. וכיון דעדות זה מהני ממילא לא חשיבי נוגעין בעדותן כלל. דכל היכא דמהני עדות השכנים לא חשיבי נוגעין בעדותן. ויש להאריך בזה לשיטת הרא"ש שם דבכל ענין מהני עדות השכנים ממילא לא יהי' בשום ענין נוגעין וי"ל:
ובזה יש לעיין בהנ"ל דאפי' א"א דנוגע לא הוה כבעל דבר, וכמו שכתב הריטב"א קידושין, ואז יהי' גם נוגע מבטל משום נמצא קו"פ. דלא כהגד"מ הנ"ל. אבל בזה יש לדחות זה די"ל כיון דמבלעדו יהי' ג"כ שני עדים כשירים המעידים כמוהו ממילא לא חשיב נוגע והוה כמו דאמרי' בכתובות הנ"ל דגבי מילתא דעבידי לאגלויי לא חשיב נוגע וגם נוגע נאמן וגם בזה י"ל כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו לא חשיב נוגע כלל דאף אם לא יעיד יהי' נאמן ג"כ. וממילא דגם הוא אינו פסול להעיד כלל ונאמן ג"כ בתורת עדות:
אלא דאם נימא כן יהי' הקו' במ"ע בפי' דברי התוס' הרוג יציל דהיא משום שונא. דל"ל דהטעם משום דחשיד להעיד שקר דהא בזה הא ידעינן דהוא אומר אמת מחמת הכשירים. וצ"ל כמ"ש אף דהוא אומר, אמת מ"מ הא הוה נוגע וכדברי הע"ש. ואם נימא דהיכא דאיכא כשרים לא חשיב נוגע הקו' במ"ע:
עוד נ"ל להביא ראי' לדברי הע"ש התוס' במכות בסוגי' דנמצא קו"פ פי' בקו' הגמ' דשם הרוג יציל משום דה"ל בעל דבר, ותמהו על זה מאי בעל דבר איכא בזה ובאמת המרדכי ס"ל דהנרצח גופו יכול להעיד על הרוצח ואמרתי לישב די"ל דכונת התוס' היא דהא בכל ענין נהרג אף אם לא מת מיד ועוד הי' חי אח"כ איזה ימים. ויכול להיות דלא הי' ידע מיד מזה דהוא טריפה וסופו למות והי' סבר דיש תקוה לאחריתו. ואם יבדר לו סמא עוד יחי' וא"כ הוא נוגע דהרוצח יהי' צריך ליתן לו ריפוי ושבת. וא"כ יציל. ואם נימא דנוגע אינו פסול רק מחשש דמשקר. קשה הא בזה ידעינן דהמעשה היא אמת ע"י עדים הכשירים, וגם כמ"ש בסי' ל"ג דאם היא שקר אז לא מבטל ובזה ל"צ כמ"ש בסי' ל"ג. וכמ"ש המרי"ט הנ"ל דיכול להיות דהוא משקר דלא ידע מהתראה. ויכול להיות דלא הפרו בי' והוא משקר בזה וממילא נפסל עדותן. דאם הוא משקר אזי הוא פסול להעד. דהא מה"ת יהי' ניחוש לזה דהוא משקר דלא התרו בי' דהא ע"ז לא הוה נוגע כי מה לו אם התרו בו ממנ"פ אם ימות לא נפ"מ כלל בעדותו. ובאם יחי' יהי' צריך לשלם לו שבת וריפוי אף בלא התראה אע"כ צ"ל דהוא משקר דהוא לא הרגו כלל. וזה ל"ש בזה דהא ידעינן דהמעשה היא אמת ע"י הכשירים. כי גם הכשירים מעידים דהוא הרגו. וגם הוא ידע מזה. דהא בס"ד לא ידע מזה דהרגו מאחוריו. אבל לדברי הע"ש ניחא כיון דהוא נוגע אז מבטל אפי' אם היא אמת. רק דמשמע מזה דתוס' ס"ל דה"ל כבעל דבר ממש. וא"כ ממילא מוכח דלא כדברי הע"ש מקו' הנ"ל דאם נימא דלא חשיד לשקר למה צריך סילוק הא אמרי' פ"ד. ועל קו' הגמ' דשם י"ל כתי' התוס' דשם. וי"ל כמו שכתבתי ואכתוב עוד לקמן מזה בעזה"י דנוגע חשיד לשקר. ובזה אמרי' כדברי הע"ש דהיכא דהוא נוגע וחשיד לשקר בזה פסול לעדות אפי' אם העדות היא אמת עי"ש:
ועוד יש להביא ראי' להע"ש [ויותר מזה אף לדברי הקצוה"ח הנ"ל דאף דנוגע פסול מ"מ אין פסולו רק דרבנן] מהא דאמרי' בר"ה כ"ג ע"ב וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהי' רגילין לבוא. הרי דעיקר הסעודה לא הי' רק שיבואו דבל"ז לא הי' באו כולם להעיד. ואמאי לא ניחוש דמשקר כיון דהוא נוגע שבא להעיד בשביל הסעודה. והב"י בסי' כ"ט כתב דזה הוה נותן שכר להעיד עי"ש. אמנם לפמ"ש בשם הנתיבות דזה אינו דנוטל שכר היא דוקא אם אינו נוגע דאף אם יעיד לחובתו יקבל ג"כ שכר. משא"כ בזה ל"ש זה. ומזה מוכח כדברי הע"ש דנוגע לא פסול מחמת החשש דמשקר. רק משום דהוא הוה כמו קרוב. ומשו"ה בעדות החדש דקרובים נאמנים גם נוגע נאמן [דאפי' אם נימא כמ"ש הקצוה"ח הא בעדות החדש גם גזלן דרבנן פסול]:
ועוד ראי' כתבתי לעיל בסי' ל"ג מהנ"ל דפי' בגמ' מכות הרוג יציל דהיא מחמת שהוא שונאו. ואמאי הא בזה ידעינן דהוא אומר אמת מחמת הכשירים. אלא מזה מוכח כיון דמ"מ הוא נוגע בעדות זה. וניחא לי' בהך עדות משום שהוא שונאו וחשיד הוא אפי' להעיד שקר מחמת כן ממילא אף אם היא אמת פסול ג"כ משום נוגע. וממקום קו' הנוב"י מזה היא ראי' לדברי הע"ש: ועי' מש"ל עוד ראי' לדברי הע"ש מהא דלעיל סי' ל"ג אם נפסק הדין בהיותו קרוב דאין אנו דנין משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. ואמאי נימא אם גם דיאמר כן מ"מ הא גם דבריו הראשונים באמת נאמרים מזה נראה כיון דהוא נוגע פסול לעדות אף אם היא באמת:
ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' להיפך מדברי הע"ש מהא דאמרי' ביבמות דמילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי ומבואר שם דאפי' נוגע נאמן משום דודאי לא משקר דהוא עתיד להתגלה. ואם נימא כדברי הע"ש מה בכך דהוא אינו משקר מ"מ הא הוה נוגע בעדות זה והוא לטובתו. ובודאי לא עדיף מכל נוגע דאינו נאמן אפי' אם העדות היא אמת. אלא דבזה י"ל דהא התם לאו בתורת עדות נאמן דליכא רק ע"א והוא בע"ד רק דל"צ עדים בזה. ומשו"ה דוקא היכא דשייך החשש דמשקר אינו נאמן משא"כ היכא דל"ש החשש דמשקר נאמן אף דלא הוה עד כשר כי גם קרוב ובע"ד נאמן [ויש להאריך מ"ש הנוב"י עוד שם גבי גר אם צריך ראי' די"ל דהתם כיון דבעינן עדות ממילא אינו נאמן משום נוגע]:
אלא דיש לעיין מהא דאמרי' בכתובות כ"ב ע"א אי ערעור דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא היא ופי' הטעם דהא בזה ודאי לא משקרי משום מילתא דעבידי לאגלויי היא. והא התם ערער היא תרי עדים וצריך להעיד עליו בתורת עדות וא"כ בזה נימא אף אם האמת היא כן מ"מ הם פסולים מחמת נגיעה. אך דזה ליתא די"ל התם הטעם כיון דהיא מילתא עבידי לגלויי ל"ל דהם נוגעין דהא אף אם הם מעידים עליו עכשיו מ"מ אח"כ נתגלה דהי' פסול ולא ירויחו כלום בעדות שקר שלהם. וכן מדוייק לשון רש"י שם ד"ה גלויי מילתא שכתב ומה חשש נגיעה יש בכאן. ולמה לא כתב הא בזה ודאי לא משקרי' מזה מוכח דאם הי' נוגעים לא הי' מהני אף אי ידעינן דלא משקרי'. אם גם כי יש לדחות ראי' זו די"ל דל"ש התם דיהי' נאמנים משום מילתא דעבידי לגלויי. דא"כ גם המעררים יהי' נאמנים. ויש לדחות זה ג"כ. מ"מ ודאי ליכא קו' מזה על הע"ש:
אמנם דמכל זה ליכא ראי' רק היכא דהוא נוגע דאינו נאמן אפי' אם העדות היא בבירר וידעינן בודאי דלא משקרי מ"מ עדיין אין זה מוכח. די"ל דמ"מ נוגע פסול ג"כ מחשש דמשקר. והיא היכא דלא ידעינן דהוא אומר אמת. מ"מ צריכים דוקא להיות דהוא נוגע כל כך דחשיד ג"כ למשקר. דאם אינו משקר מחמת זה אזי ל"ח נגיעה כלל. ולעיל בסי' ל"ג הבאתי ראי' לזה מהא דאמרי' דשונא הוא כשר משום דלא נחשדו ישראל בשביל כך. ואמאי נימא דמ"מ יהי' פסול כיון דהוא נוגע לטובתו. ואח"כ מצאתי בהמרי"ט הנ"ל שכתב כן. והוכיח מזה דבעינן דוקא הנאת ממון כנ"ל. ועדיין יהי' קשה לר"י דס"ל שונא פסול לעדות. מזה נראה דדוקא היכא דהנגיעה חשיב כ"כ עד שהוא חשיד בשביל הנגיעה להעיד שקר חשיב נוגע. ואז הוא פסול אפי' אם אומר אמת. ובל"ז לא הוה נוגע כלל. אמנם הע"ש ודאי לא ס"ל כן רק דס"ל דנוגע בשום ענין לא חשיד להעיד שקר. וכן מוכח מהא דמקשה מהא דשותפין למה צריכים סילוק הרי דלא חשיד להעיד לשקר כלל. וכן מהא דכתבו דראיתו היא מהא דאמרי' דפסול משום לוה רשע. והא עדות שקר חמיר מלוה רשע. מזה מוכח דמ"מ אף דהעדות היא אמת מ"מ ה"ל נוגע ולפמ"ש כיון דמשום זה לא יעיד שקר ממילא דלא הוה נוגע אע"כ מוכח דלא ס"ל להע"ש זה כלל. וטעמו י"ל כמ"ש. והא דלא ס"ל להע"ש תי' הרמב"ן דלצאת ידי הבריות הוא מתכוין י"ל דס"ל כיון דאיירי דלית לי' נכסי' ממילא לא יהי' לוה רשע אף בעיני הבריות דמה יעשה אונס רחמנא פטרי' ואי דלשמא יתעשר הא זה לא חשיב נגיעה. ולדברי הע"ש יהי' מיושב קו' הרמב"ן שהקשה על קו' הגמ' סוף סוף יהי' לגבי אידך לוה רשע דמקשה דא"כ פסול דילמא לית לי' בע"ח כלל. די"ל כיון דלצ"י הבריות לא יהי' לוה רשע כיון דלית לי' מה לשלם הוא אונס רק לצי"ש הוא מתכוין. ובזה גבי הלוקח אף אם יטרף המערער ממנו לא יהי' לוה רשע כלל לגבי השמים כיון דהוא יודע בעצמו שבגזל טרף המערער מעמו והשדה זו לא הוה גזילה כלל. וממילא דלא צריך לשלם ללוקח בשביל אחריותו. ולכן כעת לא הוה לוה רשע. משא"כ אם יטרף הבע"ח ממנו אז יהי' גם לגבי הלוקח לוה רשע. וא"כ לא איכפת לי' כלל בהך עדות [וגם לשניהם לא יהי' בשום פעם לוה רשע ומיושב ג"כ קו' הב' של הרמב"ן] ולפמ"ש ליכא ראי' דהרמב"ן לא ס"ל בזה כהעי"ש דאף במקום שאומר אמת עדותו ג"כ בטילה דה"ל כמו קרוב די"ל דגם הרמב"ן ס"ל כן ומהראי' הנ"ל רק דס"ל כמ"ש דנוגע לא הוה רק היכא דחשיד להעיד שקר בשביל הך נגיעה. ובל"ז לא הוה נגיעה כלל ומשו"ה הקשה שפיר דהא מחמת הנגיעה דלא יהי' לוה רשע לא חשיד להעיד שקר דהיא איסור חמור. וממילא דלא הוה נוגע כלל וע"ז תי' שפיר די"ל דחשיד להעיד שקר בשביל כך שלא יהי' לוה רשע בעיני הבריות. וממילא דפסול אף אם העדות היא אמת. וכולם כתבו דמדברי הרמב"ן שתי' הקו' דלוה רשע דלא כהע"ש מוכח דלא ס"ל כן ולפמ"ש ליתא ועי' מ"ש סוף סי' ל"ו:
[ולפמ"ש המרי"ט סוף סי' פ' דבעינן דוקא הנאת ממון וגם בהא דמעמידו לפני בע"ח היא ג"כ הנאת ממון שלא יהי' כל ימיו בצער. ובאם יהי' לו יותר [מכדי צרכו] יהי' צריך לשלם להבע"ח עי"ש. וא"כ לכאורה ליכא מקום לקו' הרמב"ן דהא בזה היא נגיעת ממון. ודילמא משו"ה הוא משקר וי"ל דמ"מ זה קשה הא עדות שקר חמור מלוה רשע. ואי דיהי' צריך לשלם לו אם יהי' לו הא זה ל"ח נגיעה דילמא יתעשר. ואף יהי' לו מעט יותר מזה לא ידע הבע"ח ולא ידע בכל פעם שיהי' לו לכוף אותו לשלמו. ועי' מש"ל עוד בזה]:
וקצת יש לעיין ולהביא ראי' דגם הרמב"ן ס"ל בזה כהע"ש דהיכא דהוא נוגע פסול אפי' אם העדות היא אמת. דיש לדקדק בקו' הרמב"ן שהקשה האיך הוא נוגע משום לוה רשע הא לאו דעדות שקר היא איסור חמור. דמשמע מקושיתו דאם האיסור דלוה רשע הי' חמור ניחא דהוא נוגע דרוצה לעשות ביותר איסור דעדות שקר משיהי' לוה רשע. ויותר ה"ל להקשות הא בזה ל"ש כלל דיעיד שקר שלא יהי' לוה רשע, דהא אם באמת מעיד בשקר. והקרקע היא של המערער. ממילא אף אם הוא יעיד ויעמוד הקרקע ביד הלוקח והבע"ח יבוא אח"כ ויטרף הקרקע ממנו. מ"מ יהי' עדיין לוה רשע. דהא הוא עדיין לא פרע לבע"ח חובו. ומה שנטל הבע"ח הקרקע מהלוקח הי' בגזל כי קרקע זה אינו שלו וגם של לוקח אינו רק דהיא של המערער. מזה נראה דגם הרמב"ן ס"ל דאם נימא דיעיד שקר משום לוה רשע. ממילא אף אם העדות היא אמת אפ"ה הוא פסול דבזה ה"ל כמו קרוב רק דעיקר קושיתו היא דזה ל"ח נגיעה כי תמיד לא יעיד שקר בשביל לוה רשע. וע"ז תי' שפיר די"ל דיעיד שקר דלצאת ידי הבריות מתכוין. וממילא דלפי האמת פסול אפי' אם הענין היא אמת. וי"ל דמזה היא ג"כ ראי' דהא האו"ת הקשה דמה בכך כיון דאם יבוא הבע"ח יתגלה אח"כ דהי' נוגע ויתבטל עדותו למפרע. די"ל דהאמת היא כמו שמעיד הוא וכעת אין לו עדים ובנתיים ימצא עדים שיעידו לו ג"כ על זה, והיא באופן דהבע"ח לא יכול לטרוף אח"כ מהמערער כגון דאיכא ג"כ תרי ותרי. ומ"מ לא מהני עדותו כיון דהוא נוגע. ול"מ אפי' דידעינן בבירר דהעדות היא אמת:
ועתה אדבר מעט אם נוגע ה"ל כבע"ד ממש או אם רק ה"ל כמו נוגע. וגם אביא עוד איזה ראי' בעזה"י לדברי הע"ש. כי גם הע"ש אף דכתב דהיא מגזרת הכתוב כמו קרוב. היא משום דהוא ס"ל דאינו חשוד להעיד שקר. וא"כ יהי' קשה למה צריך סלוק. וצ"ל דה"ל עדות שבטלה. אבל לפמ"ש דחשוד להעיד שקר צ"ל ג"כ דהוא בע"ד: