משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ו פרק י
לאחר שבארתי בעזה"י כל השיטות אדבר מעניני גיטין וקידושין הנעשים בפני קו"פ בלא הזמנת עדים. הנה התוס' בסוגי' דמכות ד"ה שמואל מקשי וז"ל קשה האיך מצאנו ידינו ורגלינו כשנותנים גט שיש במעמד קרובין. והי' לנו לומר דעדות הכשירים בטל והאי דומי' דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב"ד. וטעם דפרישית לעיל גבי עידי נפשות שייך נמי בגט. וגם לרבי קשה דפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד עכ"ל ונתקשה האו"ת אמאי לא מקשים גם מקידושין הנעשים בפני קרובין כקו' הרא"ש. וכן בתוס' סנהדרין ד' ט' ע"א ד"ה בזמן מקשי' ג"כ רק מגיטין. אמנם תוס' ב"ב קי"ד ע"א ד"ה אבל נקטו בדבריהם גיטין וקידושין עי"ש וכבר דברתי מזה בפ"א עי"ש ונראה לענ"ד לישב דברי התוס' ובזה יהי' מיושב ג"כ הקו' דמקשים על הא דקימ"ל באהע"ז בסי' מ"ב בהמקדש בע"א חוששין לקידושין אם שניהם מודים. וע"כ משום דחוששין לחומרא דלא גמרי' דבר דבר מממון דבעי' עדים דוקא. וא"כ לאיזה ענין בעי' דוקא ע"א נימא אפי' אם קידשה בינו לבינה אם שניהם מודים צריכה ג"כ גט לחומרא. ויותר מזה הא דמבואר דבעי' דוקא עד כשר. ובאם קידשה בפני ע"א שהוא קרוב לא הוה קידושין כלל. ואמאי כיון דלא בעינן שני עדים ע"כ משום דלא מדמינן לממון רק לאיסורין דנאמן ע"א יהי' ג"כ קרובין נאמנים ע"ז כמו באסורין דכל מקום דהאמינה התורה ע"א אפי' קרוב נאמן ועוד הקשה הב"ש שם כמו דחיישינן להחמיר בקידושין בפני ע"א ניחוש ג"כ לקידושין בפני קו"פ לכל השיטות אף אם הקו"פ כוון להעיד. ומה שכתב הנתיבות ס"ק יו"ד עי"ש צ"ע בזה שיבואר לקמן בעזה"י:
ולישב את זה אקדים איזה הקדמות בקצרה ויבוארים בעזה"י היטב בשער... בענין נאמנות ע"א עי"ש. (א) הא דמבואר בהרמב"ם בפי"ח דסנהדרין דהיכא דנתחזק האיסור ע"פ ע"א סוקלין ושורפין אח"כ עליו היא דוקא אם נתחזק האיסור ע"פ עד כשר דנאמן כשנים. ואז הוה כאלו נתחזק האיסור ע"פ שני עדים וסוקלין ושורפין אח"כ עליו. משא"כ היכא דנתחזק האיסור ע"פ ע"א שהוא קרוב וכדומה אף דלענין אסורין נאמן. מ"מ אינו נאמן כשנים. ועד כשר יכול אח"כ להכחישו כמבואר ברמב"ם בפי"ב מהל' גירושין. וממילא אם גם דהי' נאמן לענין איסורין מכל מקום לא הוה כשנים [ועי' בתוס' ריש גיטין מ"ש בזה בקושיות הגמרא הוה ליה דבר שבערוה] ומשו"ה לא אמרי' אח"כ דסוקלין ושורפין עליו. וראי' לזה היא מקו' הפ"י באב שאומר קדשתי את בתי דאין סוקלין כמבואר בקידושין ד' ס"ג ונימא ג"כ כיון דנתחזק האיסור על פיו סוקלין אח"כ עליו אע"כ דבעי' עד כשר דוקא. (ב) הא דס"ל להרמב"ם דנתחזק האיסור ע"פ ע"א אף ללקות אח"כ עליו דוקא דבשעה שהעיד העד עדותו לא הי' מקום לדין על איסור מיתה ומלקות. ולא הוה ידעינן בבירר שיבוא אח"כ למיתה ומלקות כגון אם העיד על החתיכה שהי' ספק לנו אם היא שומן או חלב. והעיד ע"א עלי' שהיא חלב. בזה מחזקינן החתיכה לחלב. וממילא אם לאח"כ בא הדבר לאיסור מלקות שנאכל החתיכה זו במזיד. חייב האוכלה אפי' מלקות משום דבשעה שהעיד העד עלי' לא הוה ידעינן שיבוא לידי איסור מלקות. ואדרבא מסתמא לא יבוא לידי איסור מלקות כיון דנחזיק את החתיכה לאיסור חלב מסתמא לא יאכלנה שום אדם. ומשו"ה הי' נאמן העד לגמרי. ונתחזק לנו לאיסור גמור ולוקים אח"כ עלי' משא"כ אם בשעת עדותו הי' נוגע מיד עדותו למיתה ומלקות דהי' ידעינן בבירור שיבוא אח"כ למיתה ומלקות דעיקר עדותו היא דק לענין זה שיבוא אח"כ למיתה ומלקות. בזה אין ע"א נאמן. ובעינן שני עדים דוקא כמו בדנ"פ ומלקות. והיא נכון בסברא והבאתי ג"כ ראי' לזה עי"ש. (ג) בהא דילפינן בקידושין בדבר שבערוה דבר דבר מממון היא לשני דברים אחד דבדבר שבערוה בעינן דוקא שני עדים כמו בממון ולא אמרי' דהיא בכלל איסורין ויהי' ע"א נאמן בה. לזה ילפינן דבר דבר מממון דבעי' דוקא שני עדים שיהי' נאמנים גם בממון. שנית ילפינן דבעי' שני עדים לקיום הדבר בגיטין וקידושין. ואפי' אם שניהם מודים בקידושין אפ"ה לא מהני בלא עדים. וז"ל הרשב"א קידושין שם בד"ה א"ל ר"א לר"כ וכו' וי"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמיני' גמרי' הודאת בע"ד. הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי משום דכתיב ע"פ שני עדים או ג' עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מילתא למ"ז ור"א דבסמוך אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובא לאחרינא כתיב. והילכך עריות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חוב לאחרינא אקשינהו וכו' ולומר דלא מקיימא להו מילתא אלא במקיימי דבר וכו' עכ"ל עיש"ה מבואר מדבריו דגם בממון היכא דאיכא חב לאחרינא אין הדבר מתקיים אלא בעדים דוקא, ובעינן עדים לקיום הדבר. והא דאמרי' לא איברי סהדי אלא לשקרי פי' הרשב"א שם ד"ה לא וז"ל פי' בממון וכשלא חב לאחרים עכ"ל מבואר דגם בממון היכא דהוא חב לאחרים בעי' עדים לקיום הדבר. ולקמן אדבר עוד מזה בעזה"י ובעדות דבר ערוה אף דבזה ליכא חב לאחרינא כמ"ש הרשב"א שם אפ"ה מכח הגז"ש דדבר דבר גמרי' דגם בזה אין הדבר מתקיים אלא בעדים ושניהם צריכים למילף מגז"ש דדבר דבר, דאי לא הוה ילפינן רק דבעי' שני עדים כמו בד"מ הו"א דדוקא בהכחשת הבע"ד בעינן שני עדים כמו בד"מ. משא"כ אם שניהם מודים דזה מהני בד"מ היכא דלא חב לאחרים מהני ג"כ בגיטין וקידושין. כיון דעכשיו לא הוה בזה חב לאחרים כמ"ש הרשב"א. ולזה צריך למילף מגז"ש דדבר דבר. דגיטין וקידושין מדמינן לממון שהיא חב לאחרים. ובעי' עדים לקיום הדבר. ואי לא הוה ילפינן רק דבעי' עדים לקיום הדבר הו"א דמ"מ לא בעינן שני עדים. רק דבממון דאין ע"א נאמן בעי' דוקא שני עדים לקיום הדבר. דבע"א ל"ח קיום הדבר כיון דאינו נאמן. משא"כ בדבר שבערוה אי הוה אמרי' דהוא דומה לאיסורין ונאמן ע"א הוה סגי ע"א לקיום הדבר. כיון דע"א יהי' נאמן אח"כ להעיד על הגיטין וקידושין מש"ה הדבר מתקיים בע"א כמו בד"מ בשני עדים. כיון דבדבר ערוה יהי' נאמן ע"א כמו בממון שני עדים. ולזה צריכים למילף ג"כ דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה רק שני עדים דוקא כמו בממון. וממילא דבעי' גם שני עדים לקיום הדבר דוקא בדבר ערוה. (ד) דאם לא גילה לן הכתוב דאין דבר שבערוה פחות משנים מגז"ש דדבר דבר אז הוה אמרי' אם מעיד ע"א על אשה שהיא אשת איש. והיא מודה לדבריו, דבל"ז ע"א בהכחשה אינו כלום אף באיסורין. אז הוה אמרי' דע"א נאמן להחזיק אותה לאשת איש גמורה ולחייב הבא עלי' אח"כ מיתה דהוה מחזקינן אותה לאשת איש ע"פ העדות דע"א וממילא דסוקלין ושורפין אח"כ. אמנם אם מעיד ע"א על אשה שהיא מוחזקת באשת איש להעיד עלי' שהיא גרושה להתירה להנשא בזה י"ל אם גם דלא הוה גמרי' דאין דבר שבערוה פחות משנים מגז"ש דדבר דבר לא הי' העד נאמן להתיר אותה להנשא. ואפי' לשיטת הפוסקים דע"א נאמן באיסורים אפי' באיתחזק. אפ"ה הוה אמרי' דאין ע"א נאמן להתיר אשה להנשא ע"פ עדותו. כיון דעדותו היא להתיר אשת איש שיש בו מיתת ב"ד. ובזה מיד כשמעיד חשיב כאלו האיסור דמיתת ב"ד לפנינו. כיון דעדותו היא רק להנשא ולהתיר איסור מיתת ב"ד ה"ל כאלו מעיד על נפשות. וע"ז בעי' עדים גמורים שיהי' נאמנים לענין נפשות דדוקא במעיד על הקידושין בזה עדותו אינו לנפשות. כי אמרי' שלא יבוא לידי נפשות כלל. משא"כ בזה דהאיסור נפשות היא לפנינו. כמ"ש הרא"ם בסי' כ"ו [הביאו בתשו' דרע"א] בשם תשו' הרשב"א לענין דו"ח דאף לרע"ק דמצריך בעידי נשים דו"ח היא דוקא בעדים הבאים להתיר. משום דאז חשיב כעדות נפשות. ולא אם באים לאסור עי"ש. ולפ"ז גם לפי האמת י"ל דדיני גיטין חלוקים מקידושין דבקידושין אם לא גלי לן הכתוב דבעי' שני עדים הו"א דסגי בע"א. והא דבעי' שני עדים היא רק מגז"ש דדבר דבר מממון ממילא עדים דמהני בממון מהני ג"כ בקידושין בכל מילי הן להעיד על הקידושין. והן להעיד על קיום גוף הקידושין. משא"כ בגיטין דבעי' עדים בלא הגז"ש דדבר דבר משום דהיא כמו דיני נפשות. ממילא גם עכשיו בעי' כשירים שיהי' כשירים להעיד בדנ"פ. ועדים דמהני בד"מ ולא בדנ"פ. כגון עדים שנמצא ביניהם קו"פ דמהני לר"י בד"מ ולא בנפשות. לא מהני ג"כ בגיטין. דהגז"ש לא בא להקל רק להחמיר ולפ"ז ממילא בגיטין לקיום הדבר בעי' דוקא עדים שיהי' נאמנים להעיד אח"כ על הגיטין. ואותן העדים דינם כדנ"פ. ולזה בעי' גם על קיום הגיטין ג"כ עדים כמו בדנ"פ דהא בהא תלי' דבעי' עדים לקיום הדבר שיהי' נאמנים אח"כ להעיד עדותן בב"ד:
ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל דהנתיבות בס"ק י' הקשה על קו' התוס' דמקשי' גם לר"י נימא בגיטין הנעשים במעמד קרובים דיתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ כיון דדיני גיטין שווין לדיני נפשות. ע"ז הקשה הא כל עיקר דבעי' עדות בדבר ערוה היא מגז"ש דדבר דבר מממון. וממילא עדות המועיל בממון מהני ג"כ בזה. ותי' דהיכא דאיכא הכחשה ל"צ הגז"ש דדבר דבר מממון דבל"ז ידעינן דבעי' עדות המועיל אף בדנ"פ כיון דהוא ענין הנוגע לנפשות. ועיקר הגז"ש היא רק בדליכא הכחשה עי"ש. ולענ"ד צ"ע בזה חדא דברשב"א קידושין שם מבואר להיפך. דכתב לאביי היא דגמרי' דבר דבר היא רק במקום דאיכא הכחשה עי"ש. ועוד קשה לי לדבריו דהא קו' התוס' אינו מנא ידעינן דהיא מגורשת. רק דקו' התוס' דגוף הגירושין יתבטלו משום דהוה כנמצא קו"פ. והוה כאלו לא הי' עדים בשעת הגירושין ויהי' הקו' במ"ע כיון דלר"י בד"מ תתקיים העדות בשאר. והא דגמרי' דבר דבר מממון היא דבעי' עדים לקיום הדבר. ומ"מ עדים המהני בממון מהני ג"כ בזה. אבל לפמ"ש ל"ק כיון דבגיטין בלא הגז"ש הוה ידעינן ג"כ דבעינן שני עדים להעיד שהוא מקודשת כיון דהוה כדנ"פ להתיר דבר ערוה. ובעינן ג"כ עדים דמהני בנפשות. ממילא דבזה בעינן עדים לקיום הדבר שיהי' נאמנים להעיד אח"כ על הגירושין. וממילא דעדים שלא מהני בדנ"פ ל"מ בגיטין אף לקיום הדבר ותו ל"ק אמאי לא מקשי' תוס' מקידושין משום דבזה י"ל כקו' הנתיבות. דהא בקידושין בלא הגז"ש הוה אמרי' דע"א נאמן להחזיק אותה למקודשת. והא דבעי' דוקא שני עדים היא רק מגז"ש דדבר דבר מממון. וממילא עדים המהני בממון מהני ג"כ בקידושין. ומשו"ה כיון דבממון ל"א נמצא קו"פ עדותן בטלה ל"א כן ג"כ בקידושין. ומשו"ה תוס' בסוגי' דמכות ובסנהדרין ד' ט' דמקשי' קו' זו גם לר"י דאף דר"י ס"ל דבד"מ לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה. אפ"ה קשה הא גיטין הוה כמו דנ"פ. ולזה מקשי' דוקא מגיטין ולא מקידושין. משא"כ תוס' ב"ב דלא מקשי' קו' זו לר"י רק לדידן דקימ"ל כרבי דאמרי' גם בממון נמצא קו"פ. ולזה מקשי' קושייתם גם מקידושין. והא דמקשי' תוס' בסוגי' באמת לר"י דהא באמת לא הי' במעמד גיטין לר"י קרובין או דהי' מיחדים עדים כשירים באמת לר"י כמ"ש הרמב"ן ב"ב. והא דאנן לא נהגו ליחד עדים היא משום דקימ"ל כרבי. י"ל או דתוס' מקשי' דזה אין סברא דממנ"פ אם הי' הנהוג מקודם ליחד עדים גם עכשיו אמאי נשתנה הדבר. מזה נראה דמעיקרא לא הי' מיחדין עדים בקידושין. ועוד נ"ל דקו' התוס' היא בדרך את"ל דאנן קימ"ל באמת כר"י וכנ"ל בפ"ב משום דשמואל רבו של ר"נ משו"ה מקשי' קושייתם גם לר"י כיון דגיטין היא כדיני נפשות:
והנה במ"ש י"ל הנהו דמחמירין בקידושין בפני ע"א היא משום דס"ל כמ"ש הרשב"א בקידושין דהא דילפינן דאין דבר שבערוה פחות משנים מדבר דבר מממון היא רק היכא דאיכא הכחשה, משא"כ היכא דליכא הכחשה בזה שוה לאיסורין עיש"ה ברשב"א קידושין גבי אשתך זינתה בע"א. משו"ה בקידושין היכא דליכא הכחשה אמרי' דע"א נאמן לאסרה עכ"ע משום אשת איש כיון דליכא הכחשה לא מדידה ולא מכ"ע ממילא דעל העולם מחזיקין אותה לאשת איש ע"פ עדותו דע"א דבמקום דליכא הכחשה ע"א נאמן. וכיון דמחזקינן אותה לאשת איש ע"פ העד. ממילא דסוקלין ושורפין אח"כ ע"פ העד שהעיד שהיא מקודשת ותו ל"ק לאיזה ענין צריכים ע"א בקידושין. י"ל דלענין זה ילפי' דבר דבר מממון דאין הדבר מתקיים רק בעדים. אלא דלענין זה חלוקים הם דבמקום דבעי' שני עדים להעיד על גוף הדבר בעינן שני עדים ג"כ על קיום הדבר. משא"כ בקידושין דבזה סגי ע"א להחזיקה אכ"ע לאשת איש לכן סגי ע"א גם על קיום הדבר משא"כ היכא דליכא עד כלל על קיום הדבר בזה לא נהי' מחזקינן אותה כלל לאשת איש. ובאם יבוא עלי' אח"כ אחד לא יהי' נהרג. משו"ה ל"ח קידושין כמ"ש דאין קידושין לחצאין. והיכא דנאסרה על כ"ע ע"י הקידושין חשיב קידושין. משא"כ היכא דלא נאסרה אכ"ע לא חשיב קידושין כלל, ומשו"ה בקידושין סגי בע"א משא"כ בגיטין בזה כיון דל"מ ע"א להחזיק אותה לפנוי' כיון דחשיב כנפשות להתיר דבר ערוה ובעי' שני עדים ע"ז להחזיקה לפנוי' בעי' גם על גוף הגירושין שני עדים. ול"ק ג"כ אמאי לא יהי' קידושין גם אם העד הוא קרוב כיון דע"י קרוב לא מחזקינן אותה לאשת איש שיהי' סוקלין אח"כ כנ"ל דבזה בעינן עד כשר דוקא משו"ה לא הוה קידושין. ותו ל"ק ג"כ אמאי לא יהי' קידושין בפני עדים ואחד מהם הוא קו"פ. כיון דבזה נתבטל עדותן לגמרי. ול"ח אפי' כע"א לענין שבועה כמו כן לא הוה לענין קידושין כעד כשר להחזיק אותה לאשת איש וכ"ז יבואר היטב לקמן בעזה"י בדיני נאמנות ע"א. ולפ"ז אף דהתוס' לא מקשי' רק מגיטין היא רק לר"י משא"כ לדידן דקימ"ל כרבי דגם בד"מ אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה. ממילא גם בקידושין קשה קו' התוס'. ואפי' אם נימא דהמקדש בע"א חוששין לקידושין קשה ג"כ משום דבנמצא קו"פ לא הוה אפי' ע"א בקידושין. וצריכים לבוא לתי' התוס' כיון דבעי' תרתי שיהי' כוון להעיד. ויבוא לפני ב"ד. וכ"ז שאינו בא לב"ד אינו מבטל. משו"ה מתקיים גוף הקידושין:
והנה הב"ש בסי' מ"ב כתב מילתא דמסתבר דלשיטת התוס' והרא"ש דבעי' תרתי. אז אם קידש בפני קו"פ ובאו הקו"פ אח"כ לב"ד להעיד על הקידושין אפ"ה לא נתבטל למפרע הקידושין. כיון דתיכף בשעה שקידשה הי' חלין הקידושין דאז לא הי' נתבטל עדיין משום הראי' לחודא. ומשו"ה אף אם באו אח"כ להעיד בב"ד נהי דאין הב"ד יכולין לדון ע"פ עדות הכשירים מ"מ ה"ל כאלו קידש בפני עדים והלכו למדה"י ובאם שניהם מודים צריכה גט עי"ש. ויש לעיין בזה דהא כבר כתבתי בפ"ג דע"כ לשיטת הסוברים דצריכים לבוא לב"ד. מ"מ אם באו אח"כ לב"ד נתבטל הצירוף למפרע משעת הראי'. דל"ל דלא נתבטל רק ההגדה ולא הראי'. א"כ אמאי יהי' מהני אח"כ הגדה שנית בלא הפסולין. ולפ"ז גם בקידושין נימא כיון דבאו אח"כ גם הקרובין להעיד בב"ד נתבטל אח"כ הצירוף הראי' למפרע. וכיון דנתבטל הצירוף למפרע לא הוה עדות בדבר גם בשעת קידושין ואין לומר דבזה כיון דבשעת הקידושין דהי' חלין הקידושין. ונגמר הענין דקידושין וכיון דכבר נגמר הענין לא נתבטל אח"כ כמו באם הי' עידי הקידושין כשירים בשטת הראי' הקידושין ונפסלו ואח"כ העידו לפני ב"ד. דבזה אף דכבר בארתי דלא כהקצוה"ח. רק אף דנפסלו אח"כ קודם הגדה נתבטל ג"כ עדותן היא דוקא היכא דבעינן הגדה להעדות. בזה אמרי' דקודם הגדה לא נגמר העדות כיון דהראי' עם הגדה הכל עדות אחת היא. ולכן בנפסלו קודם הגדה נתבטל הראי' ג"כ משא"כ בזה דמיד לאחר הקידושין נגמר העדות לענין זה דהקידושין חלין. ומשו"ה בנפסלו אח"כ הוה דמי' לעדים שהעידו בב"ד ואח"כ נפסלו דבזה ודאי לא נתבטל עדותן כ"כ בזה לא נתבטל גוף הקידושין. ולפ"ז י"ל דאף אי אמרי' גם בשיטת התוס' והרא"ש דאח"כ נתבטל הראי' למפרע. וכמו כן לשיטת הרמב"ן והרשב"א דראי' לחודא עם המחשבה אינו פוסל אם לא נתקיימה מחשבתן. י"ל דבאם נגמר הענין קודם שנתקיימה מחשבתן בזה לא נתבטל אח"כ כלל. ומשו"ה גם אם קידש בפני עדים ואחד מהם קו"פ. כיון דמיד הי' חלין הקידושין לגמרי ונגמר העדות ולזה לא נתבטל אף אם באו אח"כ לב"ד. ובזה צריך עיון בהנ"ל אם העידו הכשירים עדותן בב"ד וגמרו הב"ד הדין ע"פ עדותן. וממילא אם נימא היכא דבאו אח"כ לב"ד נתבטלו הקידושין למפרע. ממילא אף אם לא באו לב"ד לא יהי' ממש בקידושין מ"מ דילמא יבואו ויעידו וע"כ כדברי הב"ש. ואח"כ באו קו"פ להעיד בב"ד נימא ג"כ דלא נתבטל עדות הכשירים. כיון דכבר נגמר עדותן. וכיון דבאמת מבואר בהש"ך הנ"ל דגה באופן זה נתבטל ג"כ משום דלאחר עדותן נגמר הצירוף למפרע כ"כ בזה נימא ג"כ אף דהקידושין נגמרים נתבטל ג"כ העדות למפרע והוה כאלו לא הי' עדים בשעת הקידושין. ויש לדחוק ולחלק:
ואפשר לומר מטעם אחר כדברי הב"ש והיא דהא דמבטלין עדות הכשירים מחמת כונת הקו"פ להעיד בב"ד היא דוקא היכא דעיקר העדות היא רק להעיד אח"כ עדותו בב"ד בזה אמרי' כיון דהקו"פ כוון להעיד ועיקר העדות היא רק להעיד אח"כ בב"ד. ומשו"ה פוסל הכונה. משא"כ אם עיקר העדות אינו להעיד בב"ד כלל. ולא הובאו העדות לשם להעיד בב"ד רק שיהי' עדות לקיום הדבר בזה אף אם הי' כונתם להעיד בב"ד אינו פוסל ג"כ כיון דעיקר עדותן אינו להעיד בב"ד כלל רק שיהי' עדים לקיום הדבר. ומשו"ה אף אם כונתם להעיד אח"כ בב"ד. הא זה כיון דאינו מעיקר העדות אינו מבטל. ומשו"ה בקידושין דבזה עיקר העדות היא לקיום הדבר ולא להעיד אח"כ בב"ד. ולכן אף אם הקו"פ כוון להעיד בב"ד חשיב ככוון לדבר שאינו מעיקר העדות ואם גם דהכשירים כוונו ג"כ להעיד בב"ד י"ל דבקידושין הוה כשני עדות. אחת להיות עדי' על קיום הדבר ושנית להעיד אח"כ בב"ד. ומשו"ה אף אם העיד הקרוב אח"כ בב"ד לא נתבטל למפרע רק העדות שהיא להעיד בב"ד. משא"כ עדות הב' שיהי' עדים על הקידושין לא נתבטל מחמת כונתם. כיון דאין לכונה זו שייכות לעיקר העדות. והיא נכון בסברא לענ"ד בעזה"י ולפ"ז י"ל הא דמקשי' תוס' האיך מצאנו ידינו בקידושין דפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד לאו כונתם להעיד אח"כ בב"ד. דזה אין לו שייכות בעיקר העדות רק דקושייתם היא דיהי' בכונתו שיהי' עדים ג"כ על קיום הדבר ואף אם אין כונתם להעיד אח"כ בב"ד. וסתמא היא כן דלא יתכוונו להעיד בב"ד. דהא בשום פעם לא מעידים אח"כ עידי הקידושין להעיד בב"ד. רק דמ"מ כיון דכונתם היא שיהי' עדים על הקידושין חשיב כמו בשאר העדות שכוונתם להעיד אח"כ בב"ד וע"ז תי' כיון דלא באו לב"ד אינו מבטלין דעיקר מקיימי הדבר היא רק באותן שבאו להעיד בב"ד. ומשו"ה אף אם כונתם שיהי' עדים בעיקר הקידושין משום זה אינם מבטלין. ומשו"ה כתב הב"ש שפיר דאף אם באו אח"כ לב"ד וכונתם היא להעיד. לש"ל דנתבטל עדותו למפרע. והיא דיהי' הראי' יתבטל. דהא לגוף העדות שהיא לקיום הדבר ל"צ כלל הגדה בב"ד. וממילא מה שהי' בכונתם להעיד בב"ד אינו מעדות זה. ומשו"ה אינו מזיק הכונה להעיד בב"ד על עיקר העדות וצ"ע. ומעתה לשיטת התוס' והרא"ש לית כאן מיחוש כלל בגיטין וקידושין הנעשים בפני קרובין. ומטעמא שכתבו תוס' והרא"ש דכל זמן שלא באו לב"ד אינם מבטלין. ואפי' אם אח"כ באו לב"ד לא נתבטל ג"כ כמ"ש הב"ש: אמנם הריטב"א בקידושין החמיר בדבר אפי' לשיטת התוס' והרא"ש וז"ל בד' מ"ג מיהו כל היכא שיש באותן מעמד כשירים ופסולין צריך ליחד עידי קידושין דאי לא כיון דאיכא עד הפסול בניהם עדות כולם בטלה. אע"ג דאמרי' למיחזי אתינא וכו' היינו בד"מ או בדנ"פ שאין העדות מתקיימת עד שבאו לב"ד. ושעת ראי' ל"ח עדות. אבל הכא בקידושין אין העדות בא לאמת הדבר בלבד אלא אפי' אי ידעינן דהכי קושטא דמילתא שקידשה א"מ בלא עדות ואין לקידושין קיום בלא עדות מגזירת הכתוב היא וכיון שכן שעת מעשה היא שעת עדותן. וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהם עדות כולן בטלה עכ"ל עי"ש אמנם באמת מבואר מכל הראשונים דלא כהריטב"א. וכאשר מסיים הריטב"א שם. ולפי מה דמבואר ברשב"א קידושין הנ"ל בהא דתי' הגמ' בקידושין דמשו"ה ל"מ בקידושין אם שניהם מודים משום דבזה חב לאחרים. והיא דמכח הגז"ש דדבר דבר מדמינן קידושין לממון שהיא חב לאחרים. דבזה בעי' גם בממון עדים לקיום הדבר. וכמבואר עוד שם ברשב"א על הא דלא איברי סהדי אלא לשקרי דהיא רק היכא דליכא חב לאחרים. משא"כ היכא דהוא חב לאחרים בעינן עדים לקיום הדבר. ממילא מוכח דלא כהריטב"א דלדבריו גם בממון היכא דהוא חב לאחרינא דאז אין הדבר מתקיים בלא עדים יהי' קו"פ פוסל בכל ענין אף אם לא בא לב"ד ולא כוון להעיד. ובאמת זה אינו דבכל ענין אף היכא דהוא חב לאחרינא מתקיים העדות בכשירים אם לא כוון להעיד או אם לא בא לב"ד. והקרא ע"פ שנים או שלשה יקום דבר דמני' גמרי' הדין דקו"פ דמבטל. לפמ"ש הרשב"א שם קאי רק היכא דהוא חב לאחרינא דבזה בעינן עדים לקיום הדבר דוקא (ובזה יש לישב קו' האו"ת הנ"ל בפ"א דהקשה הא בממון לא איברי סהדי אלא לשקרי עי"ש] ולדברי הריטב"א יהי' קשה בכל ענין יבטל קו"פ ומזה ראי' דלא כהריטב"א:
והטעם י"ל דהא בריטב"א ע"כ צ"ל הא דבעי' דוקא כוונו להעיד לאו משום צירוף בעינן כוונו להעיד. דא"כ בקידושין אף דתמיד הם עדים מ"מ כיון דלא כוונו להעיד לא חשיב צירוף רק צ"ל כמ"ש בפ' הקדום דהא דבעי' כוונו להעיד היא משום דאז חשיבי עדים. ובלא כוונו להעיד ל"ח עדים כלל. ויותר מזה נ"ל דהריטב"א אזיל לשיטתו דכתב בסוגי' דמכות ד"ה אימתי דלפי האמת דתי' הגמ' יקום דבר ממקיימי הדבר הכתוב מדבר גם לר' יוסי בעינן כוונו להעיד שיהי' ממקיימי הדבר דלא מפשינן פלוגתא בכדי בין רבי לר"י עי"ש מבואר כדבריו דמטעם אחר בעי' כוונו להעיד שיהי' מקיימי הדבר. ומשו"ה כתב הריטב"א שפיר דבקידושין כיון דהם ממקיימי הדבר אף אם לא כוונו להעיד כיון דאין לקידושין קיום בלא עדים כלל. ולכן פוסל הקו"פ אף אם לא כוון להעיד. ולא בא לב"ד. משא"כ אי אמרי' דצריך כונה אף בלא הטעם ממקיימי הדבר משום צירוף דבלא כונה ל"ח ממקיימי הדבר נדחים דברי הריטב"א:
ויש לעיין בסברת הריטב"א על שיטת התוס' והרא"ש דס"ל הטעם דצריך לבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר ובקושייתם מגיטין וקידושין תמהו דאחד מן הקרובין יכוונו להעיד. וא"כ מה תי' דאינו פוסל כל זמן שאינו בא לב"ד. וע"ז צ"ע לאיזה ענין יהי' צריך לבוא להעיד בב"ד הא צירוף אית להו מחמת כונתם להעיד וממקיימי הדבר הם כיון דהם עדים על גוף הגיטין וקידושין. וצ"ל דתוס' ס"ל דעיקר ממקיימי היא רק אם באו אח"כ להעיד בב"ד. וכנ"ל בשם הרמ"ה דעיקר קרא בשעת הגדתו בב"ד כתיב. ולטעמא דהרמב"ן הנ"ל דמחשבה לחודא אינו פוסל י"ל אם גם דהוה בקידושין ממקיימי הדבר אף אם לא באו לב"ד. מ"מ כיון דלא הוה רק מחשבה לחודא שיהי' עדים בדבר ולא מעשה לא נתבטל עדות הכשירים בלא המעשה דבאו גם לב"ד. וממילא אף אם באו אח"כ גם לב"ד לא נתבטל הקידושין למפריע כמ"ש הב"ש הנ"ל. וי"ל דמשו"ה לא ס"ל הרמב"ן ודעימו טעמא דתוס' דא"כ יהי' קשה מגיטין וקידושין. דהם ממקיימי הדבר אף אם לא באו לב"ד ויש להוסיף עוד דס"ל כהרשב"א קידושין הנ"ל דגם בממון היכא דהוא חב לאחרינא בעינן עדים לקיום הדבר דוקא. ומשו"ה גם בממון הם ממקיימי הדבר אף אם לא באו לב"ד. ומשו"ה הוצרכו לטעם אחר שיהי' צריכים לבוא לב"ד. ולפ"ז רוב הפוסקים חולקים על הריטב"א. וגם לפ"מ דמבואר בסי' מ"ב דבקידושין צריכים העדים דוקא לכווין שיהי' עדים בקידושין. ובאם לא הי' כונתם לשם עדות לא מהני ולא נתקיים גוף הקידושין אם לא הי' כונת העדים שיהי' עדים בשעת קידושין. ממילא בזה בדיעבד אם לא הזמין עדים לקידושין נתקיימה ג"כ הקידושין כפי מה שיבואר לקמן. דמסתמא הכשירים כוונו להעיד והפסולין לא כוונו להעיד וממילא כיון דלא כוונו ל"ח עדים כלל ולא מבטלין: