אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ו פרק ט

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ו פרק ט

ספר משכן העדות שער ו פרק ח

הש"ך בסי' ל"ו ס"ק ג' האריך לישב דברי הרמב"ם ותמצית דבריו דהא דאמרי' דאם הפסולין לא כוונו להעיד דתתקיים העדות בהכשירים זה היא דוקא אם הכשירים כוונו להעיד והפסולין לא כוונו להעיד. משא"כ אם גם הכשירים לא כוונו להעיד בזה נתבטל ג"כ העדות דממנ"פ אם נאמר דהפסולין לא חשיבי עדים כיון דלא כוונו להעיד. כמו כן לא יהי' הכשירים חשיבי עדים כיון דלא כוונו להעיד. ובאם יתקיים העדות בהכשירים ע"כ דגם דלא כוונו להעיד חשיבי עדים ממילא גם הפסולין חשיבי עדים אף דלא כוונו להעיד עי"ש. וכבר הקשיתי לעיל בפ"ה על דברי הש"ך מתוס' ב"ב מ"א דמקשי' לב"ש כיון דבכת א' נחלקה עדותן גם בב' כיתות יהי' נמצא אחד מהם קו"פ. ותי' דאיירי דלא כוונו להעיד. ובזה ל"ל דאיירי דכת אחת כוונו להעיד וכת אחת לא כוונו דהא לא ידעינן מי הם הפסולין ודילמא הכת שכוונו להעיד הם הפסולין. ולדברי הש"ך אם הפסולין כוונו להעיד והכשירים לא כוונו להעיד נתבטל העדות מכח כ"ש דאם אותן שלא כוונו להעיד חשיבי עדים מכ"ש אותם שכוונו להעיד אע"כ דאיירי דכולם לא כוונו להעיד. ולדברי הש"ך הא גם בזה נתבטל ג"כ עדותן. ועימ"ש שם לישב ע"ד פלפול דאיירי דכת א' כוונו להעיד. וזה דוחק בכונתם:

אמנם בל"ז דברי הש"ך צריכים ביאור דמה בכך דגם הכשירים לא כוונו להעיד. מ"מ כיון דהפסולין לא כוונו להעיד וממילא דלא הי' צירוף הכשירים עם הפסולין בשעת הראי' וכיון דלא הי' צירוף ממילא דלא נתבטל העדות על ידם כיון דל"ח עדות אחת. הגע עצמך אם הי' עדות מיוחדת דלא ראו זא"ז ושניהם כוונו להעיד כל אחד בפני עצמו. בזה הא לא נתבטל עדות הכשירים ואף דהפסולין חשיבי ג"כ עדות כיון דכוונו להעיד מ"מ כיון דלא ראו זא"ז ולא הי' להו צירוף אינם מבטלין. וממילא אם גם דבשניהם לא כוונו להעיד שניהם חשיבי עדים. מ"מ כיון דהפסולין לא כוונו להעיד עם הכשירים ולא חשיב צירוף אינם מבטלין משום קו"פ. דעיקר הטעם דבעי' כוונו להעיד היא מטעם צירוף. וראיתי בבית מאיר באהע"ז בסי' מ"ב שהאריך להשיג ג"כ על דברי הש"ך. והביא הפי' משניות להרמב"ם ויבואר לקמן בעזה"י:

ולזה נ"ל בכונת דברי הש"ך דס"ל דהא דבעינן דהקו"פ יכוון להעיד. לאו מטעם שיהי' להו צירוף ע"י כונתו שהוא מכוון להעיד. דגם אם מכוון להעיד ע"י זה ל"ח צירוף. והנהו דס"ל דע"י הכונה חשיב צירוף צריך להיות בכונתו שיעיד אח"כ עם הכשירים דאז יש מקום לומר דחשיב צירוף כיון דהי' בכונתו שיצרף עמהם גם בשעת הגדה. משא"כ אם לא הי' כונתו להעיד עם הכשירים רק סתם הי' כונתו שיעיד אח"כ בב"ד ולא הי' כונתו לצרף עצמו עם הכשירים האיך יתכן דמשום זה יהי' צירוף וברמב"ם מבואר דשואלין אותו רק אם כונתו הי' מתחילה להעיד עדותו אח"כ בב"ד וע"ז לא שואלין אותו אם כוון להעיד עם הכשירים. מזה הי' נראה להש"ך דלאו משום צירוף בעינן שיכוונו להעיד. ועוד דאם נימא דהא דבעי' כונה היא רק משום צירוף וא"כ יהי' קשה מה בכך שהקו"פ הי' כונתו להצטרף עם הכשירים כיון דהכשירים לא הי' כונתם להעיד עם הפסולין לא חשיב צירוף הכשרין עם הפסולין ואמאי יתבטל עדות הכשירים כיון דהכשירים לא הי' להו צירוף עם הפסולין. ולכן ס"ל להש"ך דדוקא לשיטת רח"כ דס"ל דשואלין ג"כ להכשירים אם נתכוונו להעיד עם הפסולין בזה י"ל דהיא מטעם צירוף משא"כ אם נימא דלא שואלין רק להפסולין ל"ל הטעם דהיא משום צירוף. וגם ס"ל להש"ך דא"כ ה"ל לפרש בגמ' דשואלין אותם אם כוונו להעיד זה עם זה. ובגמ' קאמר סתם דשואלין אותם אם כוונו להעיד אם לא. ולזה ס"ל דלאו משום צירוף שואלין אותו את זה דבלא כונה חשיב ג"כ צירוף דכיון דראו זא"ז בשעת עדות חשיב עדות אחת. והא דשואלין להו אם כוונו להעיד אם לא היא כיון דהא דקו"פ מבטל עדות הכשירים גמרי' מע"פ שנים או שלשה עדים כמבואר במתני' ולכן בעינן דוקא שיהי' עדים בדבר משא"כ אם לא הי' עדים אינם מבטלין. ולכן אם כוונו להעיד דאז חשיבי עדים ולכן מבטלין משא"כ אם לא כוונו להעיד לא חשיבי עדים ואינם מבטלין והא דמתקיים העדות בב"ד באם הי' כולם כשירים אף דלא כוונו להעיד. ונימא דלא חשיבי עדים. זה אינו דבאם הי' כולם כשירים אם גם דמתחילה קודם שהעידו בב"ד י"ל דלא הי' עדים מ"מ לאחכ"ד כשמעידים בב"ד בתורת עדות נעשים עדים ומתקיים העדות על ידם. ומה בכך דלא הי' מתחילה עדים בדבר מ"מ ע"ז נאמר דמתקיים העדות בידיעה כיון דמ"מ ידעינן עכשיו דהם אומרים עדותן בתורת עדות. דהם מעידים באמת. משא"כ שיהי' הקו"פ מבטל משום הראי' בזה אמרי' אם כוון להעיד חשיב עד לבטל. משא"כ אם לא כוון להעיד ל"ח עד כלל ואינו מבטל עדות הכשירים:

ובזה הי' נ"ל לישב דברי הת"י בכריתות ד' י"ב ע"ב על הא דאמרי' שם מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד. וכתבו בת"י בד"ה לא נתכוונתי וז"ל מכאן א"ר וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד. ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באו אחר זמן להעיד בפני ב"ד עכ"ל. והוא תמוה דדוקא לענין קו"פ בעינן כוונו להעיד משא"כ אם כולם כשירים נתקיים העדות בכל ענין. וכבר תמהו בזה האחרונים. אבל לפמ"ש י"ל דהא דמהני עדות אם מעידים בב"ד אף אם מתחילה לא כוונו להעיד היא דוקא היכא דלא איברי סהדי אלא לשקרי בזה כיון דמעידים אח"כ בב"ד אף אם מתחילה לא הי' עדים בדבר מ"מ נעשים עכשיו בשעת הגדת עדותן בב"ד עדים וידעינן גוף המעשה על פיהם ודנין ע"פ עדותן. משא"כ היכא דבעי' עדים לקיום הדבר דאין הדבר מתקיים בלא עדות. ואף אם המעשה היא אמת אפ"ה אם לא הי' עדים בדבר לא נתקיים הדבר כלל. בזה י"ל דהיכא דהי' עדים בדבר ולא כוונו שיהי' עדים חשיב כאלו לא הי' עדים בדבר ולא נתקיים גוף הדבר כאלו לא הי' עדים כלל בהדבר דבזה ל"ש לומר דיעידו עדותן בב"ד ויהי' נחשבים עתה עדים. כיון דלא הי' אז בשעת מעשה עדים ל"מ. ומשו"ה כתבו באמת בגיטין וקידושין דבזה דבעי' עדים לקיום הדבר וגוף הקידושין ל"מ בלא עדים אף אם שניהם מודים. דבזה צריכים העדים באמת לכוון דוקא שיהי' עדים ובאם ליכא כוונתם לעדות ליכא קיום בגוף הקידושין. ועימש"ל בפ' הבא. ולפ"ז י"ל בכונת התוס' ישינים כשנדייק עוד בלשונו במה דנקט מכאן הי' דן בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה ואמאי נקט דוקא ששמעו הדבר. ולא נקט סתם עדים שראו דבר עדות. אבל בזה ניחא דהת"י ס"ל כמ"ש בדיבור הקודם. וז"ל ולענין עדות אפשר שלא הי' בר הגדה שלא נתכוון להעיד וקרא כתיב והוא עד עכ"ל. וס"ל לרבי דמכאן מוכח דעד שלא היה מתכוון בשעת מעשה להעיד ל"ח עדות. ומשו"ה לענין שבועת עדות דכתיב והוא עד בעינן דוקא שיהי' עד בדבר קודם שמשביעו. משא"כ אם לא כוון להעיד אם גם דיהי' תועלת בעדותו אם יעיד בב"ד דיהי' נעשה עד בשעת הגדה בב"ד מ"מ ע"ז אינו חייב בשבועת העדות. משום דבעינן דוקא שיהי' עד קודם הגדתו בב"ד. והיכא דלא הוה עד רק שהוא משביע שיהי' נעשה לו עד בזה פטור משבועת העדות. ולפ"ז י"ל בהא דנקט ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה היינו שהודה לו בפני שנים שחייב לו וכדומה דבזה צריכים עדים לקיום הדבר דבאם הודה לו שלא בפני עדים אף אם ידעינן אח"כ דהיא אמת דהודה מ"מ אין בהודאתו ממש דיכול לומר משטה וכדומה. ועי' בקצוה"ח בסי' מ' שכתב בקנין אודיתא דבזה בעינן עדים לקיום הדבר. ומשום דכל היכא דהקנין היא מכח הודאה כל זמן דליכא עדים ל"ח הודאה עי"ש ובזה כתבו תוס' שפיר דהיכא דהחיוב היא מחמת ששמעו מפי בעלי דברים. ובזה אם לא הי' עדים בשעת הודאה ליכא ממשות בהודאה אף דהוא מודה אח"כ בהודאה. ומשו"ה אם העדים לא כוונו להעיד דלא הי' חשובים אז עדים הוה כלא הי' עדים בדבר. ול"מ אם מעידי' אח"כ עדותן בב"ד דמה בכך דנעשו אח"כ עדים וידעינן דהיא אמת דכך שמעו. דגם אם היא אמת אפ"ה ל"מ כיון דלא הי' עדים בשעת הראי'. משא"כ במקום דלא איברי סהדי אלא לשקרי בזה לא בעינן כוונו להעיד. והיא נכון לענ"ד בישוב דברי התוס' וס"ל להש"ך דגם לענין קו"פ אם לא כוון להעיד אין שם עד עליו ואז אינו מבטל. דדוקא בכוון להעיד מבטל דאז חשיב עד: וכן צ"ל ברשב"ם ב"ב בסוגי' דעד נעשה דיין דהביא ראי' בכוון להעיד אין עד נעשה דיין מהא דקו"פ פוסל בכוון להעיד ובאם נימא הטעם דבכוון להעיד פוסל היא מחמת צירוף ממילא אין זה ענין להא דאין עד נעשה דיין די"ל דגם עד הרואה לא נעשה דיין דבראי' בעלמא נעשה עד. והא דבעי' בקו"פ כוון להעיד היא רק דבלא כוון להעיד ל"ח צירוף. וכן להפך י"ל דגם בכוון להעיד ל"ח עד אם לא מעיד אח"כ בב"ד. והא דפוסל בקו"פ בכוון להעיד היא משום דאז חשיב כת אחת מחמת הצירוף ומזה נראה דגם הרשב"ם ס"ל דעיקר הטעם דבעינן כוונו להעיד היא דאז חשיב עד ומבטל. משא"כ בלא כוון להעיד ל"ח עד ואינו מבטל. ומשו"ה כתב שפיר דגם לענין אין עד נעשה דיין אם כוון להעיד דאז שם עד עליו לא נעשה דיין. וכן נראה מדברי הריטב"א קידושין ד' מ"ב במ"ש דבקידושין כיון דצריכים עדים לקיום הדבר בזה אף אם לא כוונו להעיד מבטלין ג"כ כיון דע"כ חשיבי עדים. ובאם נימא דהא דבעינן כוונו להעיד היא משום צירוף ממילא אם גם דבקידושין חשיבי עדים מ"מ הא לית להו צירוף מזה נראה ג"כ דצירוף בלא"ה אית להו כיון דרואין זא"ז רק דבעי' כוונו להעיד שיהי' עדים. ומשו"ה כתב שפיר דבקידושין דבכל ענין חשיבי עדים ולכן מבטלין אף אם לא כוון להעיד. ועי' ברמב"ן ב"ב שם דמבואר ג"כ מדבריו דעיקר הטעם דבעינן כוונו להעיד היא שיהי' חשיבי עדים עי"ש. ולפ"ז כתב הש"ך שפיר דבשלמא אם הפסולין לא כוונו להעיד. והכשירים כוונו להעיד. בזה י"ל דאותן דלא כוונו להעיד לא חשיבי עדים רק אותן דכוונו להעיד חשיבי עדים. משא"כ אם גם הכשירים לא כוונו להעיד. בזה כיון דצ"ל דהכשירים חשיבי עדים כ"כ הפסולים חשיבי עדים:

ולפ"ז י"ל קו' הנ"ל מתוס' ב"ב דתוס' ס"ל דבעינן כוונו להעיד משום צירוף. ומשו"ה אם כולם לא כוונו להעיד ל"ח צירוף ואינו מבטל. ולפמ"ש האו"ת בס"ק יוד שהקשה לשיטת התוס' דתי' על הא דמה יעשו ב' אחין דלא ידעו זה מזה. והקשה דא"כ הדר יכוונו להעיד ותי' האו"ת דבעת הראי' שמים ללב שלא יהי' מכוונים להעיד מחשש דילמא ימצא שם קרובו ויתבטל העדות מחמת כונתו עי"ש ממילא מוכח ג"כ שלא כדברי הש"ך דלדבריו כיון דכולם לא יכוונו להעיד יתבטל ג"כ העדות, אמנם אי אמרי' דהטעם היא משום צירוף ניחא דבזה אם לא כוונו להעיד ל"ח צירוף. ובלא"ה דבזה לק"מ קו' האו"ת דהא א"א הטעם משום צירוף ע"כ דצריכים להיות כונת הפסולין להעיד עם הכשירים. ובזה הא אין האחין יודעין זה מזה רק דהשלישי מצרפן ומשו"ה עכשיו דבעינן כונה לא יצטרף השלישי להעיד רק עם אחד. ולא יהי' חשיב צירוף. ועדיין קשה דהא תינח לשיטת רח"כ דבעינן צירוף הכשר ג"כ. ולכן כיון דהג' לא יכוין להעיד רק עם אחד מהם ל"ח צירוף. משא"כ אי אמרי' דאם הקו"פ מתכוין לחוד להעיד עם הכשירים מבטל ג"כ ממילא בזה כיון דלא ידעו זה מזה אז כל אחד יצטרף להעיד עם הג' ויחשב ג"כ צירוף וצ"ע:

ומהר"ן בסוגי' דמכות יש להביא ראי' לדברי הש"ך דז"ל שם על הא דמה יעשו ב' אחין. כלומר והדין נותן שאין העדות פסולה. דאלת"ה מה יעשו ב' אחין ואחד עמהם שראו כאחד וכו' ואחד מן האחין לא הלך להעיד אלא לראות מה הי' הדבר. וכי מפני שהי' אחד מהם פסול בראי' תבטל עדות השאר שכוונו להעיד עכ"ל. הרי דמדייק בלשונו דאחד מהאחין הלך לראות והשני כוון להעיד וכן דייק תבטל עדות השאר דכוונו להעיד. משמע דוקא אם שאר כוונו להעיד תתקיים העדות בשאר משא"כ אם גם הכשירים לא כוונו להעיד נתבטל העדות אף אם גם הפסולים לא כוונו להעיד. וכדברי הש"ך. ולכאורה אפשר לומר דגם אי אמרי' הטעם דבעי' כוונו להעיד היא משום דאז חשיב עד. מ"מ אם כולם לא כוונו להעיד לא נתבטל ג"כ העדות. דדוקא עד פסול דבעצמותו אין שם עד עליו כיון דהוא קו"פ ולזה בעינן דוקא כוון להעיד שיהי' שם עד עליו. משא"כ עד כשר בכל ענין שם עד עליו אף אם לא כוון להעיד [ועי' בש"מ ב"ב קי"ג בד"ה שלשה במ"ש בשם נמוקי הרמב"ן וז"ל דנראה דלא נחלקו ר"י ורבי אלא בנמצא אחד מהם קו"פ דר"י סבר ודאי למיחזי כיון דהוא פסול ורבי סבר דשואלין אותו. אבל בעדים הראוים להעיד נעשים עדים עכ"ל וי"ל דעדים הראוים להעיד עדיף מזה דהם נעשים עדים אף אם לא כוונו להעיד ובאם נימא כן לא יהי' ראי' מדברי הר"ן די"ל דהר"ן כתב שם שפיר על הא דשני אחין כיון דכל אחד בעצמותו הוא עד כשר. ואין אחד חלוק מחבירו כלום. ולזה אם שניהם לא כוונו להעיד ממילא דבזה נתבטל עדותן. דכמו דאח זה ל"ח עד כיון דלא כוון להעיד. כ"כ אח זה לא יחשב עד כיון דלא כוון להעיד כיון דהם שווין וכל אחד בפני עצמו הוא עד כשר. ושניהם ביחד פסול זה כמו זה. ולכן בעי' שיהי' אחד מהם כיון להעיד והשני לא יהי' כוון להעיד. משא"כ אם אחד הוא קו"פ והאחרים הם כשירים בזה אמרי' דקרוב בעצמותו לא הוה עד. והכשירים הם עדים אפי' אם לא כוונו להעיד. וליכא ראי' לדברי הש"ך מהר"ן. אלא דבאמת נראה מדברי הרשב"ם ב"ב דהם שווין וכמו דאמרי' בקו"פ כל זמן דלא כוון להעיד לא חשיב עד כ"כ אמרי' בכשירים וממילא איכא ראי' נכונה מדברי הר"ן לשיטת הש"ך:

ועוד נ"ל להביא ראי' לשיטת הש"ך מדברי רש"י בסנהדרין ד' ט' ע"א ד"ה בזמן וז"ל אבל לא התרו הקו"פ בעוברי עבירה אלא שתקו. והכשירים התרו בהן אין אלו נעשים עדים ותתקיים בשאר עכ"ל ולכאורה מה שדייק רש"י והכשירים התרו בהם היא למותר. ואי משום דצריך התראה הא ההתראה לא צריך להיות מהעדים ואפי' מפי עצמו. מזה נראה ג"כ כדברי הש"ך דהיכא דגם הכשירים לא כוונו להעיד נתבטל ג"כ העדות ולזה צריכים לומר דהכשירים כוונו להעיד דוקא. ולזה דייק רש"י ג"כ אין אלו נעשים עדים. והיא מטעם שכתבתי דהיכא דלא כוונו להעיד לא נעשים עדים, ובאם נימא דשיטת רש"י היא כמ"ש תוס' בסוגי' דמכות דקו"פ אינו מבטל אא"כ בא לב"ד. והעיד עמהם תוכ"ד דוקא לא יהי' ראי' לדברי הש"ך. די"ל דמשו"ה בעינן שהכשירים כוונו להעיד דאם גם הכשירים לא כוונו להעיד בזה כיון דהעידו אח"כ תוכ"ד נתבטל עדותן וכמ"ש הנתיבות הנ"ל בפ'... דאף אם כולם לא כוונו להעיד אם העידו תוכ"ד נתבטל ג"כ העדות. משא"כ אם הכשירים כוונו להעיד ולא הפסולין בזה אף אם העידו אח"כ בתוכ"ד לא נתבטל העדות כיון דכבר היו חלוקים משעת הראי' כמ"ש הנתיבות בס"ק א' עי"ש. אמנם לפמ"ש דשיטת רש"י היא כשיטת הרשב"ם דראי' לחודא פוסל יהי' ראי' נכונה לדברי הש"ך מרש"י. והש"ך בסוף דבריו מתמה על הכ"מ שכתב דדעת רש"י כדעת הרמב"ם. וכתב דמרש"י משמע דלא כהרמב"ם מהא דכתב היכא שואלין להו להקו"פ. ולענ"ד ראי' ברורה מדברי רש"י הנ"ל דס"ל כהרמב"ם. וע"כ צ"ל הא דכתב רש"י היכא שואלין להו להקו"פ היא כמ"ש הש"ך דהכשירים מסתמא התרו בי' עי"ש. או די"ל כמ"ש הנתיבות כמה פעמים דעדים כשירים מסתמא כונתם להעיד דדוקא קו"פ דבזה לא יהי' תועלת בעדותו בזה צריך לשאול אותו [והא דכתב רש"י בע"ב שם ד"ה שראו כגון שנמצא אחד מהם קו"פ וראה ושתק ולא התרה עכ"ל ולא כתב דאיירי דהכשירים כוונו להעיד. די"ל דאיירי דהכשירים לא כוונו ג"כ להעיד. והא דבעי' כ"ג לרבנן היא מהחשש דיבואו כת אחרת ויאמרו דכוונו להעיד. ויתקיים עדותן. אבל גם לרבנן עדות זה נתבטל כיון דשניהם לא כוונו להעיד ונתכוין בזה לישב קו' התוס' על רש"י שם ד"ה והביא דקשה לפירש"י הא לר"מ התביעה היא לענין ק"כ ולרבנן לענין מיתה וצ"ע עוד בזה]:

אמנם לפמ"ש י"ל דגם הש"ך לא אמר דינו רק באם כולם באו אח"כ להעיד בב"ד דבזה נתבטל עדות כולם משום דקודם שבאו לב"ד או דכולם חשיבי עדים או דכולם לא חשיבי עדים. משא"כ אם הכשירים העידו בפני ב"ד. והפסולים לא העידו בפני ב"ד. בזה אמרי' דקודם שהעידו בפני ב"ד כולם לא חשיבי עדים. והכשירים נעשים עדים משעה שהעידו בפני ב"ד. והפסולין כיון דלא באו להעיד בב"ד לא נעשים עדים כלל. ואינם מבטלין. ואף דשיטת הרמב"ם לפמ"ש הש"ך היא כדעת רש"י ורשב"ם דקו"פ מבטל אף אם אינו מעיד בפני ב"ד כלל. היא דוקא אם הקו"פ כוון להעיד דבזה נעשה עד מיד בשעת הראי'. משא"כ אם לא כוון להעיד לא נעשה עד רק משעה שהעיד לפני ב"ד. וכיון דלא העיד בפני ב"ד לא נעשה עד כלל. ואינם מבטלין. וכ"כ הנתיבות שם בס"ק א'. ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה דלפמ"ש גם שיטת הרשב"ם ב"ב היא מטעם דכיון דלא כוון להעיד לא נעשה עד כלל. ולפ"ז לדברי הש"ך יהי' קשה על הא דהקשה הרשב"ם מהא דאמרי' בר"ה בראוהו שלשה יושבין מחבריהם הא אין עד נעשה דיין. ותי' דאיירי דלא כוונו להעיד עי"ש והתם ע"כ צ"ל דאיירי דכולם לא נתכוונו להעיד דל"ל דאיירי דהשנים המעידים לפניו כוונו להעיד רק הוא לא כיון להעיד. דא"כ לא הי' הגמ' צריך לתרץ בראוהו בלילה. דבל"ז כיון דכוונו להעיד (לא) נעשה עדים עי"ש בתוס' ד"ה אבל ובמרש"א וע"כ צ"ל דאיירי דכולם לא נתכוונו להעיד. ולדברי הש"ך יהי' קשה כיון דכולם לא כוונו להעיד. ע"כ צ"ל דהשנים נעשים עדים אף דלא כוונו להעיד כן לא יהי' הוא נעשה דיין אף דלא כוון להעיד כיון דע"כ צ"ל דאף בלא כוון להעיד חשיבי עדים. אבל לפמ"ש ניחא. כיון דשנים אחרים מעידים אח"כ בפניהם אמרי' באמת מתחילה לא הי' חשיבי עדים כלל. רק אח"כ כשמעידי' חשיבי עדים. ומשו"ה הג' דלא מעיד ל"ח עד ויכול להיות דיין. ועימש"ל בפ"ז בישוב דברי רש"י בסוגי' דחוששין ללעז בזה. ואין לומר כיון דלא הי' חשיבי מתחילה עדים אמאי יתבטלו אם נחשבים אח"כ כשמעידים בב"ד עדים הא אח"כ לית להו צירוף. י"ל דמ"מ עיקר הצירוף היא בשעת הראי' כיון דהי' רואין זא"ז. ואף דאז לא חשיבי עדים. מ"מ כיון דאח"כ נעשים עדים נתבטלו מכח הצירוף למפריע דכמו באם הי' כשירים מתחילת הראי' ונפסלו אח"כ הא נתבטל ג"כ הצירוף למפריע כנ"ל ה"ה בזה ולפ"ז יש לעיין עוד ולומר דדוקא בבאו כולם בבת אחת להעיד בב"ד בזה כיון דנעשים כולם עדים בבת אחת משעה שבאו לב"ד בזה נתבטל עדות כולם. משא"כ אם באו הכשירים והעידו בב"ד ואח"כ באו הפסולין להעיד בפני ב"ד בזה כיון דבשעה שהעידו הכשירים עדיין לא הי' הפסולים עדים כלל. ולאח"כ כשנעשו עדים ל"ש לומר שיפסלו עדות הכשירים כיון דבשעה שנעשו עדים כבר נגמר העדות ואינם מבטלין כמש"ל באם נפסל השלישי לאחר הגדת השנים הכשירים לא נתבטל עדותן כ"כ בזה. גם יש לומר כיון דהעדים הכשירים נעשים עדים קודם שנעשו הפסולים עדים בזה נחלקה עדותן. כמו באם נתכוונו להעיד הכשירים ולא הפסולים בזה לא נתבטל עדותן אף אם העידו אח"כ בתוכ"ד כיון דכבר נתחלק עדותן משעת הראי' כמ"ש הנתיבות ה"ה כיון דהכשירים נעשים עדים קודם שנעשים הפסולים עדים נחלק עדותן. [ובאם נימא דבזה כיון דלא נעשה מתחילה עדים בשעת הראי' צריך צירוף מחדש שיבואו אח"כ כאחת להעיד בב"ד ולא נתבטלו מכח צירוף הראי' יש לעיין כנ"ל בפ"ב דלא נתבטל רק אותה הגדה. ומהני אם יעידו אח"כ בלא הפסולין וי"ל] אמנם בזה יש להשיב ולומר דכיון דע"כ דאח"כ נעשים עדים למפריע. כיון דדנין על תחילת הראי'. ממילא כמו דצריכים לומר דהכשירים נעשים עדים למפריע כ"כ אמאי לא נימא דגם הפסולין נעשים עדים למפריע. וממילא אף אם הפסולין באו אח"כ לב"ד מ"מ הא גם הם נעשים עדים. ומ"מ יש מקום לומר אם כבר נתקבלה עדות הכשירים ונגמר הדין על פיהם לא מבטלין אח"כ כמו אם נפסל אחד מהם לאחר הגדתן וצ"ע בזה מ"מ זה נראה ברור כמ"ש הנתיבות דאם הכשירים העידו בב"ד ולא הפסולין לא נתבטל העדות ומטעם שכתבתי: ובזה מיושב מה שהקשה הב"מ הנ"ל על הש"ך מדברי הפי' משניות להרמב"ם בסוגי' דמכות וז"ל ענין דברי רבי כי כשיבוא קרוב כו' וראה מה שראה תתקיים העדות בב' כשירים מכל הרואים ולא נשגיח להנשארים עכ"ל מבואר בהרמב"ם להדי' דאף אם גם הכשירים לא נתכוונו להעיד נתקיים ג"כ העדות עי"ש בב"מ ולפמ"ש ניחא דהא דעת הרמב"ם לשיטת הש"ך כרש"י ורשב"ם דבראי' לחודא נפסל ג"כ. וממילא בהא דמה יעשו ב' אחין לא צריך לומר דלא ידעו זה מזה. רק דבראי' לחודא יהי' נתבטל ג"כ העדות אף אם לא יבואו בב"ד. ומשו"ה מתקיים העדות בהכשירים שיבואו להעיד בב"ד אף אם גם הכשירים לא כוונו להעיד כיון דהכשירים באו לב"ד ולא הפסולין. וכיון דאיירי דידעו זה מזה לא יבואו האחים כלל להעיד בב"ד וניחא ג"כ הא דהקשה עוד הב"מ שם על הש"ך אי אמרי' דדעת הרמב"ם כרש"י ורשב"ם לאיזה ענין כתב הרמב"ם וכיצד בודקים את העדים כשבאו לב"ד דמשמע דוקא כשבאו לפני ב"ד. אבל בראי' לחוד לא בודקי' את העדים כלל. וע"כ דמשום הראי' לחודא לא נתבטל העדות עי"ש די"ל כיון דהרמב"ם בא להשמעינן דאם גם הכשירים לא כוונו להעיד נתבטל ג"כ העדות. וזה היא דוקא כשבאו גם הפסולין להעיד בב"ד משא"כ אם לא העידו הפסולין בב"ד לא נתבטל העדות כלל. ויש להאריך עוד ולומר דמשו"ה מוכח דדעת הרמב"ם כרש"י ורשב"ם כיון דמבואר בפי' המשניות להרמב"ם בהא דשני אחי' דמתקיים העדות בהכשירים. אף אם לא כוונו להעיד. ובאם נימא דבעינן תרתי כשיטת התוס' והרא"ש ממילא צ"ל בהא דמה יעשו ב' אחין דלא ידעו זה מזה. וממילא דגם הפסולין יבואו לב"ד ויתבטל עדות הכשירים אף אם לא יכוונו להעיד. ולפמ"ש האו"ת הנ"ל דלאותן השיטות דס"ל דבעינן תרתי. וממילא צריך דלא ידעו זה מזה. ולפ"ז לשיטת הש"ך ג"כ צריכים ליחד עדים בשעת קידושין כי דילמא לא יתכוונו כולם להעיד. ואף אם הכשירים יבואו אח"כ לב"ד מ"מ בשעת קידושין לא היה עדים:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה