משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ו פרק ח
במתני' ואימתי בזמן שהתרו בהם. ובגמ' היכא אמרי' להו. ופי' דקאי על ד"מ דבנפשות כיון דהתרו בהו ידעינן דכוונו להעיד. ולזה קו' הגמ' קאי על ד"מ דליכא התראה. ומזה הקשה הש"ך בס"ק... על הא דהביאו דין זה דהיכא דהתרו בהו הקו"פ מבטל בשם תשו' הרשב"א הא היא משנה מפורשת. עוד הקשה דהא בזה"ז ליכא התראה כלל. דאין נפ"מ בהתראה. ונ"ל דחדא קו' מתורצת בחבירתה:
ואקדים דברי תוס' דפי' בקו' הגמ' הרוג יציל דהוא בעל דין. וע"ז תמהו דהא באמת דעת המרדכי דהרוג כשר להעיד על הרוצח היכא דליכא נגיעת ממון משום דמה איכפת לי' בהריגת הרוצח. ול"ח אף נוגע. מכ"ש דלא יהי' בגדר בע"ד. ועוד קשה על פי' רש"י דפי' בקו' הגמ' הרוג יציל דקאי לר' יוסי דס"ל דלא בעינן כוונו להעיד הא לר"י לק"מ דהא ר"י ס"ל לקמן בע"ב דבעינן דוקא שיהי' העדים מתרים בו. ובאם באו עדים שלא התרו בו אף דמעידים על הרציחה ועל ההתראה ל"ח עדים כלל, ומכ"ש דלא פסלו מחמת קו"פ וכן מבואר בהדי' בתוס' סנהדרין ד' ט' ע"א ד"ה בזמן וז"ל דר"י ע"כ דל"ל שיעשה עד בראי' אפי' אם יעיד לבסוף דהא ר"י הוא דאמר עד שיהי' פי שני עדים מתרים בו. וכמו ששנים אין יכולין להעיד אא"כ התרו בו כך ג' וכו'. אלמא אותן יהי' עדים אבל השאר לא. וכן נראים הדברים דאם הוזמו כולן לא היה נהרגין אותן שלא התרו בו וכו' ול"א נמצא אחד מהם קו"פ אלא באותן שהתרו עכ"ל. וממילא דלר"י לק"מ קו' הגמ' הרוג יציל כיון דל"ח עד כלל כיון דלא התרו בו. ונ"ל דלק"מ דהא דכתבו תוס' דלענין קו"פ לא חשיבי עדים דלא התרו בהו כלל ולכן אינם מבטלין היא דוקא לתי' הגמ' ממקיימי הדבר הכתוב מדבר דבעי' דוקא שיהי' ממקיימי הדבר. ולזה אותן דלא התרו בי' דאינם ממקיימי הדבר לא מבטלין משום קו"פ. משא"כ בס"ד דגמ' דלא היה יודעים מזה אז בכל ענין הקו"פ מבטל אף אם לא התרו בי' כיון דמ"מ הוא מעיד על מעשה הרציחה. ונתבטל עדות העדים שהתרו בי' על הא דמעידים על מעשה הרציחה וממילא ליכא עדות. והתוס' כתבו שפיר לפי האמת דאמרי' יקום דבר ממקיימי הדבר דבעי' שיהי' עדים לקיום הדבר. ולזה אותן דלא התרו בי' ל"ח עדים לקיום הדבר. ואינם מבטלין משום קו"פ משא"כ לס"ד דגמ' בכל ענין היה מבטל: ולפ"ז ממילא גם לדידן נפ"מ אם היה עדים בדבר וביניהם היה קו"פ. רק דהקו"פ אינו מעיד על גוף התראה כגון דלא שמע הוא ההתראה רק הכשירים שמעו בזה מתקיים העדות בהכשירים כיון דהקו"פ דלא שמע התראה לא ידע מעיקר העדות. ואינו ממקיימי הדבר ואינו מבטל כמו לר"י אם לא היו העדים מתרים בו מכ"ש זה לדידן. והמרי"ט בתשו' בסי' קל"ח כתב וז"ל אלא שיש לגמגם כיון דלפי העדות ר"ש הנזכר אין כאן קידושין דהיא שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא אין עדותו מצטרפת לבטל עדות שני עדים המחזיקים אותה בחזקת מקודשת וכו' וכי אמרי' עדים המכחישין זא"ז בדו"ח עדות כולן בטלה היינו דלפי כולן קידשם קידושין וכו' אבל זה דלדבריו אינה מקודשת ה"ל כע"א אומר לא נתקדשה ושנים אומרים נתקדשה דאמרי' אין דבריו של אחד במקום שנים. או דילמא כיון דראה הקידושין ובא להעיד וכו' עכ"ל עי"ש. ולדברי התוס' שכתבתי ראי' אם גם דמעידים בדבר אחד כדברי הכשירים. מ"מ אם אינו מעיד על גוף העדות לש"ל נמצא קו"פ עדותן בטלה כיון דאינו ממקיימי הדבר. והיכא דהשני עדים מכחישין לע"א המכחיש אותן ואומרים, דמעיד בשקר. בזה י"ל לשיטת הסוברים דבראי' לחוד פוסל אף אם לא בא לב"ד כלל. ממילא בזה דלדבריהם הוא מעיד בשקר ונעשה פסול לעדות. ממילא מבטל בכל ענין כאשר אבאר לקמן. דלאותן השיטות דס"ל דל"ב שיבוא לב"ד גם בנפסל אח"כ פוסל אף אם לא בא לב"ד וה"ה גם בזה אף אם מכחיש העדים בעיקר קיום הדבר מ"מ כיון דלדבריהם ידע גם הוא העדות ומעיד שקר במה שאומר דלא הי' המעשה כדבריהם פוסל אף דאינו עכשיו בשעת הגדה ממקיימי הדבר. משא"כ באופן דהשני עדים המעידים על קיום הדבר לא מכחישין את העד הג'. כגון דהם מעידים על ההתראה. והג' אומר דלא שמע ההתראה. דבזה אינם מכחישין זה לזה. דהא באמת יכול להיות דלא שמע התראה כלל בזה לכ"ע אינו פוסל דגם לאותן השיטות דס"ל דלא בעינן שיבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר היא דס"ל דאף אם לא בא לב"ד מ"מ כיון דראוי הוא להעד בב"ד דידע גוף העדות ויכול להתקיים הדבר על פי עדותו ולכן פוסל. משא"כ היכא דלא ראה בשעת מעשה כל העדות שהיא לקיום הדבר בזה לכ"ע הקו"פ אינו מבטל אותו מקצת עדות שראה כיון דבעדות שראה ל"ח עדות שהיא לקיום הדבר ה"ל כאלו הי' הקו"פ גם בשעת הראי' ולא ראה את העדות דבענין זה ודאי דאינו פוסל, ה"ה בזה אם גם דראה מקצת העדות מ"מ כיון דלא ראה כל העדות, לא חשיב בכלל העדים. ולא נתבטל אף אותן מקצת עדות דראה. דגם לאותן השיטות דלא בעינן שיבוא בב"ד. מ"מ בעינן שיהי' ממקיימי הדבר לענין זה שיהי' ראה וידע כל העדות ובאם ידע עיקר העדות מבטל. ובאם לא ידע עיקר העדות אינו מבטל כלל אף המקצת שידע:
ובזה אמרתי לישב ג"כ דברי הרמב"ן בסוגי' דחוששין ללעז הבאתיו לעיל בפ"ה דכתב לדחות מה דהביאו ראי' מפי' ר"ת דמפרש דהביא הבעל עדים ולא כוונו עדותן בדו"ח דעידי זנות בעינן דו"ח. וכתב הרמב"ן די"ל דבכל מקום לא בעינן דו"ח. ובסוגי' דבאים ג"כ לנפשות נתבטל כל העדות אף לענין איסור מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והקשיתי דעדיין יהי' הקו' במ"ע לתי' אביי ואידך אמוראי דלא הי' התראה וליכא מיתה דלא בעינן לחיוב מיתה כלל לא יתבטל העדות אבל בזה י"ל באופן הנ"ל דלאביי ואידך אמוראי לא מוכח מידי די"ל דאיירי דהי' הכחשה גמורה באופן שנתבטל גם בד"מ. ועיקר הראי' היא רק מתי' רבא דל"ל דאיירי דהיה הכחשה גמורה דא"כ ל"ש לעז דאף אם יבואו עדים אחרים יתבטל ג"כ עדות דכת השני' משום עדות הראשונה דה"ל כנמצא קו"פ:
ואקדים לישב דברי המרש"ל בסוגי' דחוששין ללעז דכתב באוקימתא דפליגו בפלוגתא דריב"ז ורבנן. דאיירי דהעדים הראשונים לא העידו למיתה כלל רק דחיישינן לעדים אחרים שיעידו יותר מהראשונים. והקשה המרש"א דא"כ לתי' אביי ור"א דלא הי' התראה כהוגן יהי' קשה ניחוש לעדים אחרים שיעידו יותר מהראשונים דהי' התראה גמורה עי"ש. דלפמ"ש י"ל להפך בתי' אביי ור"א דאיירי דהתרו בהו סתם. והעדים הכחישו זא"ז בדו"ח. ובזה פליגי דר"מ דסבר בג' ס"ל דבהתראה סתם או באשה חבירה חייבת ג"כ מיתה וכיון דהיא חייבת מיתה ע"פ העדים המעידים על התראה סתם כמו באותן עדים המעידים על התראה גמורה. ממילא גם העדים הראשונים הם ממקיימי הדבר. דהא הם באים לחייבה מיתה. וכיון דהם ממקיימי הדבר. ממילא כיון דהכחישו זא"ז בדו"ח תו ל"ש לעז דיבואו עדים אחרים. דאף אם יבואו עדים יהי' נתבטל עדותן ג"כ מכח העדים הראשונים. דכיון דהכחישו זא"ז בדו"ח ואחד מהם הוא פסול בודאי נתבטל כל הצירוף שהי' להם בשעת הראי' משום נמצא קו"פ. ואף דהעדים האחרים יעידו יותר מהראשונים דהי' התראה גמורה. מ"מ כיון דגם העדים הראשונים באו ג"כ לענין מיתה חשיבי גם הם ממקיימי הדבר ונתבטל עיקר העדות שמעידים עלי' שזינתה ואף דלא נתבטל העדות שיעידו העדים האחרונים לענין התראה גמורה. כיון דמזה לא ידעו העדים הראשונים מ"מ יהי' נתבטל עיקר העדות דעלי' חייבת מיתה דע"ז מעידים גם הראשונים כיון דעדים הראשונים הם ג"כ ממקיימי הדבר [ואף דלדברי המרש"ל דהחשש היא דיעידו העדים אחרים יותר מהראשונים ולכאורה לא יתכן דהי' להם צירוף עמהם בשעת הראי' דא"כ הוה ידעו גם אותן העדים מההתראה גמורה וכנ"ל אין זה קו' די"ל דהי' להם צירוף ע"י מקצתם רואין זא"ז. אבל מ"מ אם גם דהעדים אחרים התרו בהו ממש מ"מ העדים הראשונים לא הי' יודעים מגוף התראה] ורבנן דס"ל בכ"ג ס"ל דליכא מיתה בהתראה סתם או באשה חבירה. ולפ"ז ממילא העדים הראשונים לא הוה כלל ממקיימי הדבר דהא לפי עדותן ליכא חיוב מיתה כלל. וממילא אף דמכחישין זא"ז ממש בדו"ח. מ"מ עדיין יש לחוש על עדים אחרים דיעידו יותר מהראשונים דיאמרו דהי' התראה גמורה והעדים הראשונים לא הי' יודעין מההתראה. ואין לומר דיתבטל עדותן דכת הב' מכח כת הראשונה המעידים ג"כ על מעשה הזנות. ויהי' נמצא אחד מהם קו"פ לענין זה דיתבטל העדות על מעשה הזנות. ואם גם דהא דמעידים על ההתראה לא נתבטל כיון דע"ז לא מעידין העדים הראשונים דלא ידעו כלל מהתראה. מ"מ כיון דנתבטל עיקר העדות על מעשה דזנות נתבטל כל העדות דהא על התראה בלא מעשה הזנות ליכא מיתה. דזה אינו כיון דבעדות דהכת הראשונה ליכא חיוב מיתה כלל ממילא דלא הוה ממקיימי הדבר ולא נתבטל העדות כלל על ידם דהם לא חשיבי בגדר מקיימי הדבר שיבטלו העדות ובל"ז הא הקו"פ אינם מבטלין אא"כ כוונו להעיד דוקא ואם גם אם הוכחשו זא"ז בדו"ח נתבטל כל העדות משום קו"פ. ולא שואלין אותם אם כוונו להעיד. היא כמ"ש הנתיבות דמסתם עדים כשירים מכוונים להעיד. משא"כ בזה דלא הי' התראה לש"ל דכוונו להעיד לענין מיתה דהא ליכא מיתה כלל. וראי' לזה היא מדברי תוס' סנהדרין הנ"ל דכתבו דלר"י אם הקו"פ לא התרו בו אינו מבטל משום דאינו עד ונימא דעכ"פ מבטל גוף מעשה הרציחה וכדומה. אע"כ דבעי' דוקא שיהי' עד המעיד שיבטל משום קו"פ ממקיימי הדבר ויודע בגוף העדות: ובזה י"ל קו' התוס' באשה חבירה דמקשי' דעדיין ליכא מיתה דיאמרו לאסרה על בעלה באנו. דהא באמת אותן העדים המעידים על הזנות הם הכחישו זא"ז. רק דחיישינן לעדים אחרים וי"ל דהעדים אחרים יעידו על התראה גמורה לרבנן. ולר"מ מ"מ כיון דמשכחת מיתה גם בעדים הראשונים אם הי' אומרים דיודעים מזה שהוא אשה חבירה ואינה צריכה התראה. מבטלין ג"כ את העדים שיבואו אח"כ כיון דמשכחת שיהי' חיוב מיתה ע"פ העדים חשיבי ממקיימי הדבר. ולפ"ז ממילא מיושב דברי הרמב"ן דמאביי ור"א לק"מ משום דבזה איירי דהי' הכחשה גמורה שיתבטלו גם כת הב' משום נמצא קו"פ. וממילא דלא מוכח דעידי זנות בעי' דו"ח דכיון דהי' הכחשה גמורה נתבטל ג"כ בד"מ. ועיקר הקו' היא רק לתי' רבא דע"כ איירי דלא הי' הכחשה גמורה:
ובזה נ"ל לישב דברי הרמב"ם בפ"כ מהל"ע הנ"ל דפסק בהי' עדים מרובים שנים מהם כוונו עדותן בדו"ח. והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר. ותמהו עליו דהא בגמ' ר"פ ה"ב אמרי' מתני' דלא כר"ע ופי' רש"י דכיון דאומר איני יודע לא נוכל להזים אותם. וממילא דאין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו כולן. והיא עדות שאאילה"ז. ופי' התוס' היא משום דה"ל כנמצא אחד מהם קו"פ. וא"כ הרמב"ם דפסק כר"ע אמאי ס"ל דתתקיים העדות בשאר. ותי' הלח"מ דהרמב"ם איירי דהעידו לאחכ"ד וס"ל כפי' רש"י דהפי' היא כיון דאינם נהרגים עד שיזומו כולן. ולכן בהעידו לאחכ"ד דנהרגים אף בלא הוזם הג' חייבין עי"ש. ותמהו דא"כ אמאי לא תי' הגמ' ג"כ דאיירי דהעידו לאחכ"ד ומתני' כר"ע ולפמ"ש יש לישב. ובזה יהי' מיושב ג"כ הא דקשה על הרמב"ם בפ"כ דהביא כל החקירות חוץ מהחקירות דמכירים אתם אותו התריתם בו את מי עבד עי"ש והיא תמור אמאי לא הביא גם הנך חקירות דהיא לעיקר העדות. אבל לפמ"ש י"ל דבכיוון לא הביא הרמב"ם הנך חקירות משום דהא הרמב"ם מחייב בהי' עדים מרובים שנים כוונו עדותן בדו"ח ואחד אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר, אבל בזמן שהם מכחישין זא"ז נתבטל העדות. וכיון דהרמב"ם איירי דהעידו לאחכ"ד דבזה לא נתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות כנ"ל רק משום דהוה כנמצא אחד מהם קו"פ. דדוקא שיתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות בזה בעינן תוכ"ד דוקא כמ"ש הנתיבות ואו"ת בסי' ל"ו. משא"כ משום נמצא קו"פ מבטלין גם בלאחכ"ד. ולפ"ז באותן החקירות שהם לגוף העדות דעל ידו חייב מיתה כגון דשנים אומרים דהרג לישראל ואחד מהם אומר דהרג לעכו"ם. או דשנים אומרים דהי' התראה ואחד אומר דלא הי' התראה בזה ל"ש לומר דיתבטל כל העדות אף לאחכ"ד משום נמצא אחד מהם קו"פ. דזה אינו דהא הג' דמכחיש אותם אינו ממקיימי הדבר. דהם מעידין דהוא חייב מיתה דהרג לישראל. והשלישי מעיד דפטור ממיתה דהרג לעכו"ם. ובאופן זה ל"ש לבטל משום נמצא קו"פ. והרמב"ם בא להשמעינן אותן החקירות באם הג' מכחיש אותן אף לאחכ"ד שיהי' ג"כ מבטל משום נמצא קו"פ. ולזה הוצרך לנקוט דוקא שאר החקירות דעל חיוב המיתה הם מעידים כמו עדים הראשונים דהוא מחוייב מיתה דהרג לישראל והי' התראה גמורה רק דמכחיש אותם בזמן החקירות. ולזה חשיב ממקיימי הדבר. ומבטל אף אם מכחיש אותם לאחכ"ד משום נמצא קו"פ. ולפ"ז במתני' דנזכר ג"כ אותן החקירות דמכירים אתם אותו התריתם בו וע"ז קתני במתני' דבאחד אומר איני יודע תתקיים העדות. אבל במכחיש אותם נתבטל העדות. ובזה ל"ל דאיירי לאחכ"ד דא"כ אמאי יתבטל העדות כשמכחישין זא"ז. ואי משום דה"ל כנמצא אחד מהם קו"פ הא בזה אינו ממקיימי הדבר. ולזה ע"כ צ"ל דמתני' איירי דמעידים תוכ"ד. ובזה אף אם מכחישין זא"ז בגוף העדות נתבטל ג"כ כל העדות. וכמ"ש בשער... כיון דהיא תוכ"ד חשיב כעדות אחד. ובאם נתבטל אחד מהעדים נתבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומשו"ה לא מצינו לאוקמי מתני' בלאחכ"ד:
ויש להוסיף עוד דהא עדיין קשה על הרמב"ם הא אין דרכו שלא להביא דין המפורש בגמ' רק דין אחר מסברא כיון דמתני' איירי בהעידו תוכ"ד. ה"ל להביא דין המתני' בהעידו תוכ"ד גם באיני יודע נתבטל עדותן. ולזה יש להוסיף דלהרמב"ם גם המתני' איירי לאחכ"ד דוקא דאי איירי תוכ"ד. קשה הא ה"ל עדות שאאילה"ז כפי' רש"י כיון דל"ש הזמה בהעד האומר איני יודע. ולזה המתני' איירי בהעידו לאחכ"ד. והא דאמרי' בגמ' מתני' דלא כר"ע. י"ל דמה שכתבתי אם העד המכחיש אותם מכחיש אותם בהחקירות שהם בגוף העדות כגון שאומר דהרג לעכו"ם או דלא הי' התראה אינו מבטל משום נמצא קו"פ משום דאינו ממקיימי הדבר זה דוקא לשיטת התוס' והרא"ש וסייעתם דצריכים לבוא לב"ד ולהעיד שיהי' ממקיימי הדבר בזה יש מקום לדברינו כיון דהם באו לבטל שלא יהי' מחוייב מיתה משום דלא הרג לישראל ולכן אינו מבטל. משא"כ לשיטת הסוברים. דמשום הראי' לחודא נתבטל ג"כ העדות אף אם לא בא לב"ד כלל. ולפ"ז ממילא גם בזה כיון דשני עדים המכחישין את השלישי מעידי' שהרג לישראל והוא מחוייב מיתה. וממילא דלדבריהם העד השלישי הוא פסול לעדות דמעיד שקר בכונה במה דאומר דהרג לעכו"ם ומשו"ה נתבטל עדותן מחמת צירוף הראי' לחוד דל"ש דאינו ממקיימי הדבר והא בכל ענין פוסל אף אם לא בא לב"ד כלל. ואף דגם בזה הי' כשר בשעת הראי' דלא נפסל רק משעה שמעיד בב"ד דהרג לעכו"ם. אפ"ה הא גם בזה מבטל שכל ענין אף אם לא העיד עדותו בפני ב"ד וכדברי הנתיבות וכנ"ל בפ' הקדום. והיא נכון לענ"ד בסברא בעזה"י. והנה כבר כתבתי בשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל בזה דצריכים לבוא לב"ד דמשום כונה לחודא לא נתבטל העדות אם לא נתקיים מחשבתן. ולפ"ז ממילא גם בזה אם מעידים אח"כ לפני ב"ד שהוא פטור ממיתה ל"ש לומר דמבטלין משום קו"פ. דהא בודאי אם הקו"פ הי' מתכוין בשעת הראי' לילך להעיד בב"ד להפך מאשר הי' שיעיד שהוא פטור ממיתה בזה בודאי ל"ח כונה להעיד ואדרבא כונתו היא לפטור אותו ושלא להעיד האמת. וממילא אם בא לב"ד אח"כ ואומר דהרג לעכו"ם דבזה אינו מבטל דממנ"פ אם הי' כונתו מתחילה להעיד כן ל"ח כונה להעיד. ואף אם כונתו הי' להעיד עדות גמור מ"מ הא לא נתקיים מחשבתו דהא לא העיד לחייב אותו רק לפטור אותו ממיתה. וזה תלי' בפלוגתא שבין רבי ור"י אליבא דר"ע דלר"י דפוסל אפי' אם לא כוון להעיד ממילא דבזה קו"פ פוסל בכל ענין אף אם לא בא לב"ד כלל. כנ"ל בפרקים הקודמים. וממילא דלר"י נתבטל עדותן אף במכחישין זא"ז בגוף הדבר אשר החיוב מיתה תלי' בו. ודיהי' כאלו לא בא לפני ב"ד כלל הא פוסל ג"כ. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל בפי' הגמ' כן מתני' דלא כר"ע היא רבי אליבא דר"ע ס"ל דבעינן כוונו להעיד דוקא ואז הקו"פ אינו מבטל רק אם בא להעיד בב"ד שיהי' נתקיים מחשבתו. ולפ"ז לרבי אליבא דר"ע ל"ל דמתני' איירי דהעידו לאחכ"ד דא"כ אמאי במכחישין זא"ז בחקירות דמכירים אתם אותו התריתם בו נתבטל העדות. הא זה חשיב כאלו לא בא לב"ד כלל כיון דאינם מעידים העדות שהי' לחיוב מיתה. אע"כ דמתני' איירי בהעידו תוכ"ד דוקא דבזה אם הכחישו זא"ז בחקירות נתבטל העדות בכל ענין. ובאם נימא דמתני' בתוכ"ד קשה הא ה"ל עדות שאילה"ז אם העד הג' אומר איני יודע ואמאי יתקיים העדות בזה. ומזה הוכיח רבא דמתני' אתיא כר"י אליבא דר"ע דס"ל דלא בעי' כונה להעיד וממילא דקו"פ פוסל אפי' אם לא בא לב"ד כלל. ולפ"ז י"ל דמתני' איירי בהעידו לאחכ"ד. ומשו"ה באחד אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר דאיני יודע לא הוה כנמצא קו"פ והיא עדות שיכול להזימה. משא"כ במכחישין זא"ז בכל החקירות נתבטל העדות לר"י אליבא דר"ע דל"צ לבוא לב"ד והראי' לחודא פוסל אף אם לא בא לב"ד כלל. ולפ"ז להרמב"ם מתני' איירי בהעידו לאחכ"ד דוקא. ומשו"ה הרמב"ם דפסק כרבי אליבא דר"ע הביא הדין דמתני' דבאיני יודע נתקיים העדות בהעידו לאחכ"ד. ובמכחישין זא"ז נתבטל העדות. רק דלא הביא החקירות דמכירים אתם אותו התריתם בו. משום דלרבי אליבא דר"ע לא נתבטל העדות באותן החקירות אם אחד מכחיש לשנים בלאחכ"ד משום קו"פ כיון דאינו ממקיימי הדבר. וכמ"ש בשיטת הרמב"ן ומזה יהי' ראי' ג"כ למ"ש בפרקים הקודמים דגם לדעת הרמב"ם בעינן תרתי. ואף בנפסל אח"כ פוסל בכל ענין אף אם לא בא לב"ד כלל [ולפמ"ש דהיכא דהעד המכחיש בא לבסוף לא נתבטל העדות. כיון דבשעת הגדה מהעדים הראשונים לא נפסל עדיין. צ"ל בהרמב"ם או דאיירי דלא העיד לבסוף רק מתחילה קודם גמר העדות. או די"ל דהרמב"ם איירי דבאו להעיד כאחד ואומרים מתחילה דבאו כולם להעיד ביחד. וי"ל דבזה חשיב כעדות אחת וכדברי הר' ישעי' בסי' ל"ח] ולפ"ז תו לק"מ ברמב"ם ודמדייק בלשונו הי' במה שלא הביא כל החקירות דמתני':
ובזה מיושב הקו' הנ"ל לשיטת ר"ת בסוגי' דחוששין ללעז דאיירי דהיכא דהכחישו זא"ז בדו"ח. דא"כ האיך שייך לעז אף אם יבואו עדים אחרים יתבטל ג"כ עדותן מכח הכחשת העדים הראשונים דה"ל כנמצא אחד מהם קו"פ. די"ל דאיירי דעדים הכחישו זא"ז באותן החקירות דהם לחיוב המיתה. דזה אומר דהי' התראה וזה מכחיש אותו. או דאומר דלא הי' התראה בתוכ"ד מעדותו. דבזה לא יהי' נתבטל העדים אחרים. דלא הוה כנמצא אחד מהם קו"פ. כיון דהעד המכחיש אותם בהחקירות לא הוה ממקיימי הדבר כלל. ובזה י"ל דברי התוס' הנ"ל במה הוכיחו דעידי זנות בעי' דו"ח דאל"כ אמאי יתבטל עדותן לענין להיות נאסרה עליו. ותמהו הא גם בד"מ אף דלא בעינן דו"ח מ"מ אם מכחישין זא"ז בדו"ח נתבטל ג"כ העדות. די"ל הא דנתבטל העדות בהכחשת החקירות בד"מ היא דוקא באותן החקירות שהם לגוף העדות שמעידין עליו כגון באיזה יום וכדומה. משא"כ אם לאחר שהעידו עדותן לענין ממון הכחישו עצמם בעדות אחרת שאינו ענין לעדות זה. לא נתבטל העדות לענין ממון. כיון דהיא עדות בפני עצמו. ואין לו ענין עם העדות שהעידו לענין ממון. וממילא אף דודאי אח"כ נפסל אחד מהם מ"מ בשעה שהעידו העדות לענין ממון עדיין היה כשירים ונתקיים העדות. ואף דבממון אם לא הי' דו"ח כלל מתקיים העדות ובאם חקרו אותם בדו"ח אח"כ והכחישו זא"ז בדו"ח נתבטל העדות למפריע זה דוקא אם הכחישו עצמן באותן החקירות שהם לאותן העדות. משא"כ אם מכחישין בדבר אחר שאינו לגוף העדות לא נתבטל העדות למפריע. ולפ"ז בעדים הבאים להגיד עלי' שהיא חייבת מיתה ולאסרה על בעלה הם שני עדות. עדות אחת למיתה. והיא דהי' התראה גמורה. והחקירה זו היא רק לענין מיתה. ולענין להיות נאסרה על בעלה אין לו ענין בחקירה זו. ולפ"ז הביאו שפיר ראי' דעידי זנות בעינן דו"ח. דבשלמא אי אמרי' דצריך דו"ח. ממילא דלא נגמר העדות גם לענין לאסרה על בעלה עד לאחר כל החקירות. ומשו"ה אם הכחישו עצמם בהחקירה דהתריתם בו אף דחקירה זו אין לה שייכות לענין הזנות לאסרה על בעלה. מ"מ כיון דע"י החקירה זו שהיא לנפשות נפסל אחד מהם. וא"כ ממילא כיון דנפסלו קודם גמר החקירות שהיא לאוסרה על בעלה כגון באיזה שעה נתבטל עדותן ג"כ לענין איסור. כיון דקודם שנגמר עדותן נפסלו העדים. משא"כ אי אמרי' דבעידי זנות לא בעי' דו"ח. ממילא מיד שהם מעידים על הזנות נגמר העדות לאסרה על בעלה, ואף אם היו מכחישין זא"ז אח"כ בחקירות שהם לעדות זו לענין איסור נתבטל עדותן למפריע. מ"מ בזה הא לא מכחישין עצמם בהחקירות שהיא לענין איסור על בעלה. רק בהחקירה שהיא לענין מיתה. וכיון דאין בחקירה זו שייכות לענין האיסור על בעלה לא נתבטל מכח הכחשת חקירה זו העדות לענין זנות למפריע. והא דדייקו תוס' דעידי זנות בעי' דו"ח דילמא איירי בהחקירות דזמן שהם ג"כ לענין העדות דזנות היא משום הקו' הנ"ל דא"כ הא ל"ש לעז דאף אם יבואו עדים אחרים יהי' נתבטל ג"כ עדותן משום דהוה כנמצא קו"פ. ולפ"ז מיושב ג"כ דברי הרמב"ן הנ"ל דתי' שפיר דבזה נתבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דבאו לנפשות משא"כ לתי' אביי ואידך אמוראי. דלק"מ הקו' שהקשיתי דאף אם יבואו עדים אחרים יתבטל עדותן משום הכחשת עדים הראשונים דיהי' כנמצא קו"פ כמו שכתבתי. דכיון דלא הי' התראה ל"ח עדים כלל לענין קיום הדבר. וכמ"ש בישוב דברי המרש"ל. וכיון שכן ממילא י"ל דהי' ביניהם הכחשה בשבע החקירות השייכים ג"כ לענין העדות לאסרה על בעלה. ובזה אף אם לא בעי' דו"ח אפ"ה נתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות. ועימש"ל בשער... פ'... דבארתי את כל זה היטב כי שם עיקר מקומו. ובזה מיושב ג"כ מה דהקשיתי על תי' הרמב"ן דהיא מטעם עדות שבטלה מקצתה הא יש מקום לקיים אח"כ אותו העדות שנית רק לענין איסור. דהא משום עדות שבטלה מקצתה לא נתבטל רק אותה הגדה ולא הצירוף הראי' למפריע. וא"כ יש תקנה שיעיד שנית רק על מעשה הזנות ולא על ההתראה כלל. ולפמ"ש ניחא דלאחר שהכחישו זא"ז תו אי אפשר יותר שיעידו שנית. כיון דעכשיו הם פסולין מכח ההכחשה לענין חיוב מיתה ועיקר קו' הרמב"ן היא שיתקיים גוף העדות שהי' מעידים קודם שהוכחשו זא"ז בחקירות אמנם דגם בשבע החקירות המביאים לידי הזמה יש לעיין ג"כ לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דצריך לבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר. ולשיטת הרמב"ן שיתקיים מחשבתו. ולזה באם אחד הכחיש לשנים בחקירות דאיזה יום וכדומה והעידו לאחר כ"ד באופן דלא נתבטל מכת הכחשה בחקירות רק משום נמצא אחד מהם קו"פ נימא ג"כ אם דגם עד המכחיש אותם מעיד ג"כ על עיקר העדות מ"מ הא לא מעיד על מעשה זו שהם מעידים רק מעיד על מעשה שנעשה בשעה אחרת או ביום אחר ועל המעשה דהם מעידים לא מעיד כלל ולפ"ז נימא ג"כ דלא הוה ממקיימי הדבר דלא מעיד כלל המעשה שהעדים הכשירים מעידים עליו רק מעשה אחרת. הגט עצמך לאותן השיטות דס"ל דקו"פ אינו מבטל רק אם בא לב"ד דוקא. אם יבוא לב"ד ויעיד על מעשה אחרת ודאי אינו מבטל דלא הוה ממקיימי הדבר דהא לא מעיד על המעשה שהעידו העדים שהי' בפניהם. וא"כ בהכחשה בהשבע החקירות נימא ג"כ דאינו מבטל. ולפ"ז הלח"מ דכתב בדעת הרמב"ם דהכחשה בחקירות מבטל אף לאחכ"ד והיא משום נמצא קו"פ. י"ל דהיא דוקא בשיטת הרמב"ם כפי מה שהבינו התומים דס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם דאף אם לא בא לב"ד כלל מבטל ג"כ וכמש"ל דגם בנפסל אח"כ אמרי' כן. ומשו"ה יהי' כאלו לא העיד כלל מבטל ג"כ. משא"כ לשיטת התוס' והרא"ש והרמב"ן דצריך להעיד העדות דוקא בב"ד. יש לעיין הא בזה אינו מעיד אותו העדות שהעידו השנים שראה עמהם וממילא דלא הוה ממקיימי הדבר ואינו מבטל ובאם נימא כן ממילא מיושב ג"כ הא דהקשיתי בסוגי' דחוששין ללעז הא גם אם יבואו עדים אחרים יתבטל ג"כ העדות משום נמצא קו"פ. די"ל דאיירי בשבע החקירות ובזה לא יהי' ממקיימי הדבר. ושיטת ר"ת היא כשיטת התוס' דצריך לבוא לב"ד ג"כ. ובזה יהי' מיושב ג"כ דברי תוס' בפלוגתא דריב"ז ורבנן בהכחשה בבדיקות דכתבו דליכא למיחש לעדים אחרים דיהי' מוכחשין ג"כ בבדיקות. די"ל דכונתם דבזה כיון דהם מעידים על אותה עדות שמעידים הראשונים ועל אותו הזמן רק מכחישין זא"ז בבדיקות. ומשו"ה ליכא למיחש לעדים אחרים דבזה הקו' במ"ע אף אם יבואו עדים אחרים כיון דגם העדים אחרים יעידו ג"כ על אותה מעשה ממילא דיתבטל ג"כ עדותן משום דה"ל כנמצא קו"פ:
אמנם י"ל כיון דהם באין לב"ד להעיד על מעשה אחת שראו ביחד וכל אחד מהעדים אומר דהוא מעיד על אותה מעשה שראוה במעמד אחד. רק דמחולקים בזמן שנעשה אותה מעשה חשיב ממקיימי הדבר כיון דהם מעידים על אותה המעשה ומעידים לענין חיוב מיתה גמור. מ"מ יש מקום למ"ש דהיכא דלפי עדות העד המכחיש לשנים ליכא חיוב מיתה כלל בזה י"ל כמ"ש המרי"ט דבזה אינו מבטל משום נמצא קו"פ. והא דנתבטל במתני' גם במכחיש אותם בהחקירה דמכירים אתם אותו. היא דוקא במעידין תוכ"ד דבזה נתבטל מכת הכחשה בחקירות. או כמ"ש בשיטת הרמב"ם דמתני' אתי' כר"י אליבא דר"ע. ואליביה ל"צ לבוא לב"ד כלל, ומשו"ה מבטלין בכל ענין, משא"כ לדידן דקימ"ל כרבי אליביה לא נתבטל העדות מכח נמצא קו"פ היכא דמכחיש אותן בגוף העדות. וכדברי המרי"ט הנ"ל ועי' בשו"ת ב"י בסי' יו"ד וי"א: ולפמ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין בר"פ ה"ב דצידד לומר דאם העדים אינם לפנינו לשאול אותם הך חקירה דמכירים אתם אותו נהרג הרוצח. משום דסמכינן על מה דהעידו מתחילה בשעת בואם לב"ד דהוא חייב מיתה בסתם. וסתמא הרג לישראל והי' התראה עי"ש ולפ"ז י"ל דמשו"ה אף אם אומרי' אח"כ דהרג לעכו"ם מ"מ חשיבי ממקיימי הדבר מכח תחילת בואם לב"ד בסתם דהוא מחוייב מיתה. וממילא דנסתר מ"ש בישוב דברי הרמב"ם דגם היכ' דמכחישין זא"ז בהתראה ודמכירים אתם אותו. י"ל דמ"מ הם ממקיימי דבר מתחילת העדות. ולפ"ז י"ל ג"כ בדברי המרי"ט הנ"ל לענין קידושין אם גם דמכחיש אותם אח"כ בגוף ענין הקידושין ולדבריו לא הוה קידושין. מ"מ כיון דבא מתחילה להעיד בסתם על הקידושין חשיב ממקיימי הדבר על העדות שהעיד כן בתחילה ועדיין צע"ג בזה. מ"מ מ"ש בתחילה היכא דליכא הכחשה כלל בין העדים רק דהקו"פ לא ראה התראה בזה הענין אינו מבטל. כמ"ש תוס' סנהדרין לר"י אם הקו"פ לא התרו בו אינו מבטל. ומתוס' נראה אף דבאו מתחילה הקו"פ לב"ד עם הכשירים והעידו ג"כ דהוא חייב מיתה, ואח"כ אומר דלא התרו בו אינו מבטל. ויהי' מזה ראי' דאף אם העידו בסתם מתחילה, מ"מ אינו מבטל אם לא דנימא דלר"י שאני דס"ל דאותו עד דלא התרו בי' ל"ח עד כלל וצ"ע:
ולפ"ז י"ל כמו באם ראה גוף העדות ולא שמע התראה דאינו מבטל את העדות כיון דאינו ממקיימי הדבר. כ"כ להיפך אם הקו"פ שמע ההתראה רק דלא ראה גוף העדות. י"ל ג"כ דאינו מבט אף העדות דמעידים הכשירים על ההתראה. ונימא כיון דמבטל עדות על ההתראה ממילא אם גם דאינו מבטל גוף העדות מ"מ כיון דעל גוף העדות בלא ההתראה ליכא חיוב מיתה. וכיון דהקו"פ מבטל עכ"פ העדות שמעידים הכשירים על התראה. ונתבטל העדות על ההתראה. וממילא ליכא חיוב מיתה כלל. את זה לא אמרי' משום דכיון דהקו"פ לא ראה ולא ידע מגוף העדות ואם גם דשמע ההתראה מ"מ הא על ההתראה לחודא ליכא חיוב מיתה. והתראה לחודא ליכא עדות כלל. וממילא דלא הוה הקו"פ ממקיימי הדבר כיון דלא ידע מגוף העדות. ואז אינו מבטל אף ההתראה. דכיון דאינו ממקיימי הדבר אינו מבטל כלל. וממילא דנהרג ע"פ העדים הכשירים המעידים על ההתראה ועל גוף העדות:
אמנם זה היא לתי' הגמ' דתי' ממקיימי הדבר הכתוב מדבר ובעי' דוקא שיהי' ממקיימי הדבר. אז אינו מבטל מחמת הראי' מהתראה לחודא בלא העדות. משא"כ בס"ד דגמ' דלא הוה ידעי' מהא דמקיימי הדבר והי' סברו דבכל ענין מבטל אף אם אינו ממקיימי הדבר כ"כ מבטל עכ"פ אותו מקצת עדות שראה. וכמו כן אם ראה התראה ולא ראה עיקר העדות מבטל ג"כ. ובזה הי' נ"ל לישב דברי התוס' בסוגי' ד"ה אלא מעתה הרוג יציל דפי' מפני שהיא בע"ד ותמהו דהא באמת קימ"ל דקרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח. ואף הנרצח גופא משום דלא איכפת לי' בהריגת הרוצח. והאיך יתכן דהוא בגדר בע"ד. ולענ"ד אפשר לומר נהי דלא הוה בע"ד על מעשה הרציחה דלאחר שהרגו לא איכפת לי' במיתת הרוצח כיון דכבר נהרג הוא. מ"מ על מעשה התראה קודם שהרגו יהי' מתרים בו אם יהרגו יהי' מחוייב מיתה. ע"ז ודאי הוא בע"ד גמור דהא עיקר ההתראה הוא שלא יהרגו דאם יהרגו יהי' מחוייב מיתה. וע"ז הוה הנרצח בע"ד גמור דרוצה בכך אם יהרגנו יהי' מחוייב מיתה כדי שלא יהרגנו. ומשו"ה לפי האמת דאמרי' יקום דבר ממקיימי הדבר הכתוב מדבר. ולפ"ז ממילא העדות על ההתראה לחודא אינו מבטל. משו"ה הנרצח רשאי להעיד על הרוצח. דבשעת התראה דאז הי' בע"ד על ענין התראה מ"מ לא הי' מבטל כיון דבהתראה לחודא ליכא עדות כלל. ובשעה שהורגו לא הוה בע"ד כיון דכבר הוא נהרג ולא איכפת לי' במיתת הרוצח. ובלא"ה הא לפי האמת דאמרי' ממקיימי הדבר בע"ד אינו מבטל. ולכן אינו מבטל אף ההתראה. משא"כ בס"ד דגמ' מקשי הגמ' שפיר דיהי' עכ"פ מבטל ההתראה דע"ז הוא בע"ד. וממילא הוה אח"כ עדות בלא התראה. וליכא חיוב מיתה על עדות זה:
ויש לישב בזה קו' התוס' דמקשי' מאי פריך הגמ' הרוג יציל הא ההרוג לא בא לב"ד, לפמ"ש הריטב"א קידושין לענין קידושין כיון דבעי' בזה עדים לקיום הדבר דאין לקידושין קיום בלא עדים כלל. בזה מבטלין אף אם לא בא לב"ד עימש"ל בפ'... ולפ"ז גם לענין התראה. י"ל כן דהא התראה בל"ז דצריכים להעיד עדות התראה בב"ד צריכים לקיום הדבר דאינו נהרג בלא התראה כלל. והתראה בעינן כדי שיתיר עצמו למיתה. ולא הוה ענין התראה כמו גוף העדות דלא איברי סהדי אלא לשיקרי ולכן עיקר תועלת העדות היא רק שיעיד אח"כ בב"ד. ומשו"ה אם לא כיון להעיד בב"ד ל"ח עדות. משא"כ ענין התראה בעינן שיהי' יתיר עצמו למיתה י"ל דהיא לענין זה כמו עידי קידושין רק דזה אינו דמ"מ לא נגמר העדות בהתראה לחודא בלא ידעו גם מגוף העדות דאינם ממקיימי הדבר ויש להאריך עוד בזה:
ולפ"ז י"ל דמשו"ה הביאו דברי הרשב"א דכתב אם התרו הקו"פ חשיב כאלו כוונו להעיד. דממתני' לא הי' מוכח דאם התרו בהו הקו"פ דמבטלין גם בזה"ז דליכא נפ"מ בהתראה כלל. דהי' מקום לומר דהא דמבואר במתני' דאם הקו"פ התרו בו מבטלין לאו משום דכיון דהתרו בי'. מסתמא הי' כונתם להעיד גם על גוף המעשה, די"ל דאם גם דהתרו בי' מ"מ יכול להיות דלא כוונו להעיד על גוף המעשה כיון דידעו דאין תועלת בעדותן בב"ד כיון דהם קרובין. והא דמבטלין בהתרו בי' היא משום דעכ"פ העדות על התראה נתבטל. וממילא דליכא עדות על ההתראה. וליכא חיוב מיתה. משא"כ בזה"ז דליכא תועלת בהתראה כלל רק בגוף העדות. ומה בכך דגוף התראה נתבטל כיון דאין תועלת בהתראה כלל רק בגוף העדות. ובגוף העדות יכול להיות דלא כוונו להעיד ולכן הי' מקום לומר דבזה"ז לא נתבטל העדות אף אם התרו בי'. ולזה הביאו דין זה בשם הרשב"א ומטעם דהרשב"א י"ל דע"כ מוכח דהא דמבטלין בהתרו בי' ע"כ דבזה ידעינן דכונתו הי' להעיד גם בגוף העדות. דאל"כ מה בכך דהתראה נתבטל מ"מ בגוף התראה ל"ח ממקיימי הדבר: