משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ו פרק ז
בסוגי' דחוששין ללעז בסנהדרין מחולקים רש"י ור"ת שיטת רש"י דכולי סוגי' קאי להפסידה הכתובה דהבעל הביא עדים דזינתה להפסיד לה הכתובה. ולשיטת ר"ת דקאי לענין מאה כסף דהבעל הביא עדים שזינתה והוכחשו. או לא כוונו עדותן בדו"ח וצריך ליתן ק"כ כמבואר בתוס' שם ד"ה מוציא שם רע. ובתוס' בד"ה והביא האב עדים עי"ש. ובדברי התוס' מבואר. דבאם הביא הבעל עדים וחזר והביא האב עדים והכחישו לעידי הבעל. מחוייב הבעל ליתן ק"כ. דהא התוס' מפרשים הא דריב"ז דהוכחשו בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות. דלרבנן דפליגי על ריב"ז וס"ל דהכחשה בבדיקות אינו פוסל איירי דעידי האב הכחישו לעידי הבעל ומשו"ה צריך ליתן ק"כ. אמנם בחידושי הר"ן בסוגי' מבואר להיפך. דבהכחשה מעדים אחרים ליכא חיוב ק"כ דשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז ה"ל תרי ותרי. ועדיין יאמר הבעל שעדיו הם אמתיים ואין לחייבו ק"כ אע"כ איירי כשהוכחשו מחמת עצמן ושלא ידעו לכוין עדותן. דבזה כיון דנתבטל עדותן נראה כמשקר ובזה צריך ליתן ק"כ עי"ש בחידושי הר"ן. וממילא דקו' התוס' על הא דהוכחשו בבדיקות על פי' הר"ת לשיטת הר"ן במ"ע:
עוד מחולקים רש"י ותוס' בהא דחוששין לכבודן של הראשונים דרש"י ס"ל דבדינא אחריתא ל"ש כבודן של הראשונים. ותוס' ד' ח' חולקין ע"ז וס"ל בדינא אחריתי שייך ג"כ כבודן של הראשונים. ולזה תמה המרש"א בתוס' ד"ה רבה אמר דפי' דאיכנף הבעל כ"ג לעידי הזמה הא בל"ז בעינן ג"כ משום כבודן של הראשונים דעידי הבעל. עוד הקשה המרש"א לרבה האיך יפרש הא דתבעו ממון בג'. הא בעינן כ"ג משום כבודן של הראשונים. ולזה יצא המרש"א לחלק דבי דינא אחריתי דהוא לנפשות שייך כבודן של הראשונים אף בדינא אחריתי. משא"כ היכא דאינו נוגע לנפשות רק לממון בזה ל"ש בדינא אחריתי כבודן של הראשונים. ובהזמה אף במקום דל"ש בזה נפשות כגון בהוזמו קודם גמר דין אפ"ה שייך כבודן של הראשונים. כיון דבשם הזמה איכא נפשות. ומשו"ה כתבו תוס' לקמן דאף קודם גמר דין איכא כבודן של הראשונים. מ"מ יש לאוקמי הא דתבעו ממון בג' בהביא האב עדים והכחישו לעידי הבעל. דבזה איכא דינא אחריתי ואינו נוגע לממון. והא דפי' התוס' דאכנף הבעל כ"ג היא באמת לאו דוקא עי"ש. במרש"א והדוחק מבואר. גם לשיטת הר"ן בר"ת קו' המרש"א במ"ע דהאיך מוקים בהא דתובעו ממון דל"ל דאיירי דהביא האב עדים להכחיש עידי הבעל דהא בזה ליכא ק"כ כלל. אמנם בחידושי הר"ן בד"ה דכ"ע כתב וז"ל ולשיטת ר"ת ז"ל נפרש כגון דאכנף לדיני נפשות שהי' אומר הבעל שיביא עדים שזינתה תחתיו ובאו העדים והעידו כן אלא שהכחישו זא"ז בחקירות ואיבדור ובא האב לפני הג' הנשארים שידונו לו דין ק"כ שיש לו על הבעל עכ"ל מבואר מזה ג"כ דלא כמרש"א. דהא בזה היא ג"כ בדינא אחריתי דמתחילה הי' הבעל תובע ועתה האב תובע ק"כ ואפ"ה שייך בדינא אחריתי כבודן של הראשונים. ובזה ליכא חיוב מיתה ג"כ. וממילא דל"ל בהא דתובעו ממון כפי' המרש"א דאיירי דהאב הביא עדים להכחיש עידי הבעל דהא גם בזה שייך כבודן של הראשונים ואם גם דיש לומר דדוקא היכא דהחיוב ממון דהיא הק"כ נמשך מהדין הראשון של הכ"ג בזה שייך כבודן של הראשונים גם בדינא אחריתא כיון דהחיוב דק"כ היא מכח שהכחישו העדים אצלם בדו"ח חשיב דין אחת דגם הם הי' יכולין אז לדין ע"ז דהבעל מחויב ליתן ק"כ. ולכן גם בזה איכא כבודן של הראשונים. משא"כ היכא דהחיוב דק"כ בא מכח דינא אחריתא כגון היכא דעידי הבעל כוונו עדותן. והאב הביא עדים להכחיש עידי הבעל. ובזה החיוב דק"כ היא מכח עידי האב והיא דינא אחריתי ובזה ל"ש כבודן של הראשונים ולפ"ז י"ל גם להר"ן הפי' בהא דתובעו ממון כמ"ש המרש"א אמנם דל"צ לזה. די"ל בפשיטות בהא דתובעו ממון לפי' הר"ן קאי על תביעת הבעל אם לא תבע מתחילה רק ממון ולא כניף כ"ג בזה אף אח"כ היא בשלשה דל"ש כבודן של הראשונים משא"כ בתובעו נפשות דהי' כ"ג בזה בעינן אח"כ ג"כ כ"ג. דלרבא אם לא תבעו הבעל תחילה רק ממון לא בעינן כ"ג כיון דללעז לא חייש. ותוס' מקשי' על אביי ואידך אמוראי שפיר כיון דהם חיישי ללעז וא"כ הי' בעינן מיד כ"ג. וי"ל גם לפמ"ש דר"ת ס"ל כשיטת רש"י דבדינא אחריתא ל"ש כלל כבודן של הראשונים ולזה מוקי להא דתובעו ממון בג' כתי' רבא דעידי האב הזימו לעידי הבעל דבזה ודאי מחוייב ליתן ק"כ אפ"ה היא בג'. וי"ל להיפך דלרבה גם אם הוזמו אף לאחר גמר דין דבזה איכא חיוב נפשות אפ"ה אם הבעל אינו תובע רק ממון היא בג'. ואף דיבוא אח"כ לידי נפשות ויהי' לעז הא רבה לא חייש ללעז. והא דחיישינן לכבודן של הראשונים. בהביא הבעל עדים והוכחשו זא"ז בדו"ח. אם תבע האב אח"כ ק"כ היא משום כיון דתביעתו נצמח מדין הראשון דהיינו מכח הכחשת עידי הבעל חשיב כדין אחת. משא"כ היכא דתביעת האב אינו מכח עידי הבעל רק מכח עידיו היא דינא אחריתא ול"ש בזה כבודן של הראשונים. ועי' עוד במ"ש בזה המר"מ לובלין דלא מחלק ג"כ בין היכא דהתביעה הב' היא לענין ממון:
ולענ"ד הי' נראה לישב קו' המרש"א באופן אחר דהא דכתבו תוס' דגם בדינא אחריתא איכא ג"כ כבודן של הראשונים היא דוקא היכא דלא הי' בהראשונים גמר דין. דבזה לא סלקו עדיין הראשונים מדין זה, ולזה אם יוגמר הדבר בג' איכא כבודן של הראשונים. כיון דלא הי' גמר הדין ולא משכו ידיהם מדין זה. אם יוגמר הדבר בג' יהי' נגד כבודן. משא"כ היכא דהי' גמר הדין וסלקו ידיהם מדין זה לגמרי. רק לאח"כ מחמת עדים אחרים נשתנה הדין בזה ל"ש כבודן של הראשונים כלל. כי כל הרואה ידע דהדין הראשון נסתלק לגמרי וזה הוא דין אחר והוא נכון בסברא לענ"ד. ולזה התוס' כתבו לקמן שפיר לאביי ולאידך אמוראי דס"ל דחיישינן ללעז. ולזה ע"כ הא דתובעו ממון בג' איירי דהוזמו קודם גמר דין. דלאחר גמר דין כיון דאיכא לדון בדין זה דיל"פ גם בתובעו ממון הוא בכ"ג משום לעז. אע"כ דאיירי קודם גמר דין. ובזה שפיר שייך כבודן של הראשונים משא"כ לרבא דלא חייש ללעז. ולפ"ז י"ל הא דתובעו ממון איירי גם לאחר גמר דין הביא האב להזים עידי הבעל. רק דהוא אינו תובע רק ממון ק"כ והוה בג' אם גם דיהי' אח"כ דיני נפשות לענין עדים ל"ח ללעז. וכיון דאיירי לאחר גמר דין תו ל"ש כבודן של הראשונים:
והר"ן בחידושיו הביא עוד פי' אחר בסוגי' וז"ל בד"ה מתני' ויש לפרש שעל ק"כ של בעל נחלקו. וכגון שהביא הבעל עדים שזינתה והאב בא לב"ד ואמר שיזים את עדיו וכונתו בהזמה זו אינו אלא כדי שיגבה ק"כ ולא להרוג את העדים ובהא פליגו ר"מ סבר הואיל ואינו בא אלא לגבות ממון מבעל יכול לבוא לב"ד של ג' ויקבלו הזמת העדים ומחייבי לבעל ליתן ק"כ וכשירצה הב"ד לדון את העדים המוזמין דיני נפשות יחזרו ויקבלו הזמה בכ"ג שהעדות שקבלו הג' מההזמה אינה כלום לגבי חיוב העדים ואין חוששין ללעז ולא לכבודן של הראשונים ורבנן סברו דכיון שיש בעדות הזמות העדים חיוב נפשות אעפ"י שהאב אינו תובע אלא הקנס לא לקבל ההזמה אלא בכ"ג לפי שיש בה דיני נפשות עדים המוזמין. וזה הפי' עולה יפה לפי משנתינו ושני אוקימתות עכ"ל ואמרתי לעיין לפמ"ש בשער... פ'... דהא דאמרי' דלא חשיב נגיעה משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים היא דוקא היכא דמה דהעיד בתחילה לא הי' בתורת עדות ולזה לא חשיב נגיעה אם לא יאמר כדבריו הראשונים. משא"כ היכא דהעיד כן בתורת עדות והי' תועלת בעדותן גם אז דהי' עדות לענין אחד בזה חשיב נוגע משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים ואם גם שדבריו הראשונים המה ג"כ באמת נאמרי' וא"כ מה בכך דיאמר כדבריו הראשונים. וכמ"ש האו"ת בסי' מ' לדברי הלבוש דכתב דנוגע פסול משום קרוב. ולזה אפי' אם העדות היא אמת פסול ג"כ. וא"כ בזה אם יאמר כדבריו אפי' דגם דבריו הראשונים בודאי הי' באמת נאמרים. וממילא גם מה שהוא מעיד עתה היא אמת מ"מ לא חשיב עדות דהוא פסול משום נגיעה. ולפ"ז גם בזה אמאי אם יעיד עתה בפני ב"ד של ג' לענין ק"כ יהי' רשאי להעיד אח"כ אותו עדות בפני ב"ד של כ"ג נימא דהוא נוגע משום דעביד אינש להחזיק דבריו הראשונים. כיון דמה שהי' מעיד בפני ג' הי' בתורת עדות גמור דנפ"מ להכחיש עידי הבטל ולחייבו בק"כ. אמנם בזה כאשר כתבתי שם. דזה לא חשיב נוגע כיון דבגוף העדות לא איכפת לו אם נקבל עדותו שנית אם לא ונוגע לא חשיב רק דיש לו נגיעה בעדותו. ולא בזה דגם אם לא יעיד כלל לא איכפת לו. רק דהשתא דמעיד דנימא דהוא נוגע משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים בזה י"ל כמ"ש האו"ת דל"ש זה כיון דגם דבריו הראשונים באמת נאמרים. אמנם דזה קשה לי נימא דעדותו דמעיד שנית בפני ב"ד של כ"ג לענין מיתת העדים היא עדות שאי אתה יכול להזימה. כיון דאותו עדות עצמו הי' מעיד בתחילה בפני ב"ד של ג' לענין ק"כ. וממילא אם יזומו אח"כ את עידי האב בזה למפרע הם פסולין משעה שהעידו אותו עדות בפני ב"ד של ג' בזה הם פסולין כיון דהעידו שקר לענין ק"כ. וממילא בשעה שהעידו שנים בפני ב"ד של כ"ג כבר הי' פסולין ולא מהני עדותן כקו' הגמ' בב"ק בסוגי' דעד זומם. ובזה גם לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל קשה ג"כ דהא מ"מ עדות זה נתבטל למפרע. ומשעה דהעיד עדותו בפני ב"ד של ג' נתבטל. וממילא דאינו מועיל הגדתו שנית לחייב העדים מיתה כיון דהיא עדות שאאילה"ז דאם יוזמו גם הם לא יהרגו [ובזה ודאי ל"ש מ"ש דעיקר עדות שאאילה"ז היא שיהי' ידעינן דהמעשה היא אמת ואינם מעידים שקר. ובזה הא ידעינן ג"כ דעדותן היא אמת מכח עדותן הראשון דאז הי' יכול להזימה דזה לא נראה דמ"מ לענין מיתה היא עדות שאאילה"ז] וצ"ע:
ובזה יש לעיין ג"כ בדברי תוס' במ"ש בד"ה והביא דאיירי דהוזמו קודם גמ"ד. וכונתם דלאחר גמר דין אם גם דהאב לא תבע כעת רק תביעת ממון מ"מ כיון דאיכא גם דיני נפשות איכא חשש לעז דיהי' אח"כ אם יקבלו עדות לנפשות לענין מיתת העדים כדברי הר"ן דיכולין לקבל שנית. ולפמ"ש דלא יכולין לקבל שנית בפני ב"ד של כ"ג לענין נפשות דהיא עדות שאילה"ז ממילא די"ל דאיירי אפי' לאחר גמר דין. ותובעו ממון בג' היא כיון דאם נקבל עכשיו בג' לא יהי' יכול לבוא אח"כ לנפשות כלל. ולא יהי' יותר לעז. מזה נראה דגם התוס' ס"ל דיכולין להזים אותם שנית ול"א דהוה עדות שאאילה"ז. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' ח"י מהל' עדות הל' ה' דז"ל ועדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזומו אותן בפניהם אין כאן עדות עכ"ל. מבואר מדבריו דאם הוזמו שלא בפניהם יכולין אח"כ להזים אותם בפניהם, וקשה גם בזה כיון דבמה דהזימו אותם שלא בפניהם הי' תועלת גמור עכ"פ לבטל עדות הראשונים. והי' אומרים כן בתורת עדות. ממילא אם יוזמו יהי' נפסלים למפריע. ויהי' ג"כ עדות שאי אתה יכול להזימה, מזה נראה ג"כ דזה ל"ח עדות שאאילה"ז וצ"ע. ומתוס' ליכא ראי' כ"כ די"ל דס"ל באמת דאין נוכל לקבל עדותן שנית. והא דכתבו דהיא קודם גמר דין היא דלאחר גמר דין בלא החשש דלעז אין לקבל עדותן לענין ממון כיון דע"י זה שנקבל עדותן לענין ממון לא נוכל לדין אח"כ לענין מיתת העדים. ובאמת מצווים אנחנו ע"ז לקיים ובערת הרע מקרבך. ולזה לא נוכל לקבל עדותן לענין ממון שלא יהי' נפסל עדותן לענין מיתת העדים. ולזה כתבו דהיא קודם גמר דין. והנוב"י מהדו"ק בסי' ע"ב כתב להוכיח מתוס' דלא כריב"ש דס"ל בהוזמו שלא בפניהם נתבטל העדות לגמרי דלענין זה האחרונים נאמנים לגמרי. ודוקא לעשות דין בגוף העדים אמרי' אין מזימים עדים אלא בפניהם. אבל במה שהוא נוגע בגוף העדות נתבטל עדות הראשונים לגמרי והקשה ע"ז הנוב"י דלפ"ז אמאי לא כתבו תוס' דאיירי דתובעו ממון להזים את העדים שלא בפניהם דלענין גוף העדות עדות הראשון נתבטל לגמרי ול"ח לעדים אחרים. אבל ליכא נפשות עי"ש. והוא תמוה דהא מ"מ בזה איכא נפשות להזים אותן אח"כ בפניהם. ואם נימא דל"מ אח"כ שנית משום דהיא עדות שא"א ילה"ז. א"כ ע"כ צ"ל בכונת התוס' דאסור לגרום לבטל עדותן לענין נפשות. ממילא כמו כן לענין לקבל עדות שלא בפניהם. וממנ"פ ל"ק קו' הנוב"י. רק דקשה הא משכחת דתבעו ממון הוא במתו העדים ולא יכולין להזים אותם בפניהם ולא יכול לבוא לידי נפשות יותר. אבל אין זה קו' כ"כ דעיקר קו' הנוב"י קשה אמאי הוצרכו תוס' לדחוק בהא דתובעו ממון דאיירי קודם גמר דין דבזה לא שייך תובעו ממון. דמלשון תובעו ממון משמע דיכול לתבוע ג"כ נפשות רק דהוא אינו תובעו רק ממון. ובקודם גמר הדין הא לא יכול לתבוע נפשות כלל. ויותר ה"ל למנקט שלא בפניהם דבזה מדויק הלשון יותר תובעו ממון כיון דיכול לתבוע ג"כ נפשות להזים את העדים בפניהם. אבל לפמ"ש דע"כ צ"ל באופן דמתו העדים. וא"כ בזה אי הוה נקטו גם שלא בפניהם לא הי' מדויק ג"כ הלשון תובעו ממון. ולזה נקטו בפשיטות קודם גמר דין דלצ"ל דאיירי דמתו העדים. וי"ל לפמש"ל הא דלא תי' לרבא כמ"ש תוס' לאביי ולאידך אמוראי דאיירי בלא התרו כלל. משום דלשון תובעו ממון משמע דהי' יכול לתבוע ג"כ דיני נפשות וי"ל בהוזמו קודם גמר דין י"ל הפי' דתובעו ממון משום דהי' בידו להמתין מלהביא העדים עד לאחר גמר דין ולתבוע ג"כ נפשות ולזה אם איירו דלא מתו העדים ניחא הלשון תובעו ממון כיון דיכול לתבוע נפשות להזים אותו בפניהם. משא"כ אם מתו דבזה לא יכול לתבוע נפשות כלל ל"ש הלשון תובעו ממון. וה"ה די"ל לדברי הריב"ש דאיירי גם לאחר גמר דין ובמתו העדים דבזה לא יכול לבוא לידי נפשות. ומעתה לפ"ז לפמ"ש דלאחר גמר דין ס"ל לתוס' ג"כ דבדינא אחריתא ל"ש כבודן של הראשונים ממילא די"ל קו' התוס' בד"ה חוששין ללעז דמקשי' לאביי ולשאר אמוראי האיך יפרשו הא דתובעו ממון בג' דליכא לאוקמי שהביא האב עדים והזימם כיון דהם סברי דחוששין לכבודן של הראשונים די"ל דלדידהו יש לאוקמי לאחר גמר דין ובמתו העדים דבזה ל"ש כבודן של הראשונים כיון דהיא דינא אחרינא. ולאחר גמר דין של הראשונים. ולרבא דס"ל דל"ח לכבודן של הראשונים יותר יש לאוקמי קודם גמר דין מלאוקמי לאחר גמר דין ושלא בפניהם ובמתו העדים. משא"כ להנהו דס"ל דחיישינן לכבודן של הראשונים יש לאוקמי שלא בפניהם:
עוד אמרתי לישב זה בדרך פלפול והיא דבזה אם נקבל העדות לענין ממון לא מצינן לקבל עדותן שנית לענין נפשות כמ"ש דהיא עדות שאאילה"ז. והא דהוצרכו תוס' לנקוט קודם גמר דין הא בל"ז ל"ש לעז כיון דלא יבוא אח"כ לידי נפשות היא דהא רבא ס"ל לקמן ד' ע"ח ע"א עידי טריפה שהוזמו נהרגין. וכתב רש"י דרבא ס"ל כיון דעדים זוממין חידוש היא אע"ג דהוה עדות שאאילה"ז מקטלי עי"ש. ולפ"ז הוצרך התוס' לנקוט דהיא קודם גמר הדין. דאם הי' לאחר גמר הדין אין מקבלין העדות לענין ממון כיון דיכול לבוא אח"כ לענין נפשות להעדות שנית. ואף דיהי' עדות שאאילה"ז הא לרבא בעדים זוממין לא בעינן עדות שיכול להזימה. ויכול לבוא לידי נפשות. ולפ"ז לאביי ולאידך תירוצם שפיר י"ל דאיירי לאחר גמר הדין רק כיון דהוא תובעו ממון הא לא יכול לבוא אח"כ תו לענין נפשות ול"ש לעז ולכן מקבלין. ולפ"ז י"ל דאיירי אפי' לאחר גמר הדין. ומיושב ג"כ קו' התוס' לפמ"ש דלאחר גמר הדין ל"ש אף כבודן של הראשונים:
ובזה י"ל מה דקשה לי לפמ"ש האחרונים בעדים שהוזמו קודם גמר דין דבזה ל"ש בדין הזמה אז לוקין העדים מחמת לאו דל"ת כמו בבא ההרוג ברגליו. ועי' בס' פתח הבית בסי' כ"ח ומכ"ש למ"ד דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דודאי י"ל בעדים שהוזמו קודם גמר דין דלוקים כמבואר בסי' הנ"ל. ולפ"ז יהי' קשה לתי' רב אשי בסוגי' דהתרו בהו למלקות וטעמא דרבנן דס"ל בכ"ג דס"ל כר' ישמעאל דגם למלקות בעינן כ"ג. ובזה יהי' הקו' במ"ע האיך יפרש הא דתובעו ממון בג' דצריך לומר ג"כ דאיירי דהוזמו קודם גמר דין. ובזה קשה אם גם דהיא קודם גמר דין מ"מ הא העדים מחוייבים מלקות משום ל"ת ובעי' ג"כ כ"ג לרבנן משום מלקות. ולתי' התוס' ד"ה חוששין דלאידך אמוראי איירי הא דתובעו ממון דלא הי' התראה כלל ניחא דבזה י"ל לפי האמת דאיירי אפי' לאחר גמר הדין דמחוייבים העדים משום כאשר זמם וליכא מלקות מ"מ ל"ש כבודן של הראשונים כיון דמתחילה לא הי' אלא ג' ולא לעז. משא"כ לשיטת רש"י דס"ל בדינא אחרינא ל"ש כבודן של הראשונים דבזה נראה הא דתובעו ממון היא בפשיטות דהוזמו קודם גמר דין. וא"כ בזה קשה יהי' חייבין מלקות גם קודם גמר דין ויהי' בעינן כ"ג אבל לפמ"ש י"ל דלרב אשי לשיטתו דחולק לקמן על רבא בעדי טריפה וס"ל דלא נהרגים משום דגם בזוממין בעינן עדות שיכול להזימה י"ל דאיירי לאחר גמר דין רק דהאב לא בא לתבוע רק ק"כ ובזה ליכא מלקות. וי"ל דהם חייבים בכתובה משום כאשר זמם. ואפי' אם נימא דבזה אינם חייבים בכתובה כיון דעיקר עדותן היא להרגה. ופטורים מליתן לה הכתובה כמבואר לקמן בגמ' בעידי נערה המאורסה מ"מ י"ל דבזה כיון דליכא מיתה בעדים מחוייבים ליתן לה הכתובה משום כאשר זמם. ובזה י"ל על הרמב"ן עי"ש ובל"ז י"ל הא חיוב מיתה גמור בעדותן בודאי ליכא מלקות כיון דע"י עדותן הם מחוייבים מיתה אם הזימו אותן בפניהם. וכאשר בארתי זה במ"א. גם לפמ"ש י"ל דאיירי לפי האמת דהזימו את העדים שלא בפניהם דמתו דבזה ליכא חיוב מיתה ולא מלקות:
ועתה אחזור להנ"ל לפמ"ש הר"ן בפי' דברי רבה דאיכנף כ"ג היא דהבעל איכנף כ"ג להביא עדים שזינתה. והוכחשו זא"ז ואיבדור ותבע האב למידן לו ד"מ ובזה ס"ל לרבה דחיישינן לכבודן של הראשונים ובעינן גם על תביעת הבעל לענין ק"כ כ"ג. לפ"ז ע"כ צ"ל או דגם בתביעה אחרת והיא רק לענין ממון בעינן ג"כ כ"ג דלא כהמרש"א. או די"ל דבזה לא חשיב תביעה אחרת כיון דתביעת האב נצמח מכח עדות הבעל שהכחישו זא"ז יהי' איך שיהי' ע"כ צ"ל לפי ר"ת לתי' אביי ולאידך אמוראי דתי' דהביא עדים שהתרו בהו סתם והוכחשו זא"ז בדו"ח. דעידי הבעל לא העידו בתחילה בפני ב"ד של כ"ג. רק בפני ב"ד של ג' כמ"ש רש"י בד"ה אביי אמר כגון שהביא הבעל עדים בתחילת הזמנתו לדין וכו' והני אמרי באפי' תלתא וכו' עכ"ל כ"כ צ"ל לפי' ר"ת דל"ל דהעדים העידו בתחילה בפני ב"ד של כ"ג והוכחשו זא"ז בדו"ח. דא"כ אם גם דלר"מ לא חיישינן ללעז דגם אם יבואו עדים אחרים לא יהי' חיוב מיתה כיון דהי' התראה סתם. מ"מ אמאי לא בעינן כ"ג משום כבודן של הראשונים מתביעת הבעל. אע"כ דעידי הבעל לא העידו בתחילה רק בפני ב"ד של ג'. וכן לכל התירוצים בגמ' באשה חבירה או דהתרו למלקות או בנמצא קו"פ. או לתי' דהוכחשו בבדיקות לכולן צ"ל דעידי הבעל לא העידו תחילה רק בפני ב"ד של שלשה בתחילת הזמנתו. ולכן ל"ש בזה כבודן של הראשונים רק לפי' המרש"א דהיכא דהתביעת האב אינו אלא לענין ממון אז בדינא אחרינא ל"ש כבודן של הראשונים בזה יש מקים לומר דהעדים העידו מתחילה בפני ב"ד של כ"ג ואפ"ה כיון דעכשיו היא תביעה אחרינא והיא רק לממון ל"א בזה כבודן של הראשונים ועי' בחדושי הר"ן בד"ה דכ"ע חוששין ללעז במ"ש או אפשר שנאמר וכו' דהבמ"ע כגון שהביא הבעל עדים סתם. ועדיין לא ידענו אם התרו בה סתם וכו' וכיון שהי' אפשר לבוא לדנ"פ שעדיין לא ידענו האיך יפול הדבר משו"ה קבלו עדות העדים בכ"ג ואח"כ נמצא דהתרו בה סתם וכו' דר"מ סבר כיון דליכא דנ"פ אפשר לדון ד"מ בג' אע"ג דחוששין לכבודן של הראשונים וכו' עי"ש. ולפמ"ש בחידושי הר"ן הפי' בדברי רבה דהבעל איכנף כנ"ל צ"ל משום דשם איכנף לדנ"פ שייך כבודן של הראשונים גם בדינא אחרינא. משא"כ היכא דליכא נפשות ל"ש בזה כבודן של הראשונים]:
ולפ"ז יש לעיין על דברי הרמב"ן שהביא בחידושי הר"ן שם שכתב לישב על הא דמקשי' על פי' ר"ת דאיירי דהוכחשו זא"ז בדו"ח כיון דקימ"ל דבד"מ לא בעינן דו"ח. א"כ לגבי הפסד כתובה מהימנא ומהימנא למיסרי עליו והאיך אפשר שישלם ק"כ אחרי שהפסידה הכתובה ונאסרה עליו וכתב הר"ן וז"ל אלא שהרמב"ן ז"ל תי' קו' זו ואמר שאעפ"י שבד"מ לא בעי' דו"ח הכא כיון שעיקר העדות היא בדנ"פ אעפ"י שיוצאין ממנה ד"מ כשם שבטל העדות לדנ"פ כך היא בטל לענין ד"מ היוצאין ממנה עכ"ל ולפמ"ש יהי' עדיין הקו' במ"ע על תי' אביי ואידך אמוראי דאיירי דהעידו דהתרו בהו סתם. וזה העידו בפני ב"ד של ג'. ולר"מ לא חיישינן ללעז כיון דס"ל דעל התראה סתם ליכא מיתה ולפ"ז הא בעדות זה ליכא נפשות כלל דהא על התראה סתם ליכא חיוב מיתה כלל לר"מ. וגם לא העיד רק בפני ב"ד של שלשה. וממילא דלא העידו כלל לענין מיתה. כיון דלענין מיתה לא מהני עדות בפני ב"ד של ג'. ועיקר עדותן לא הי' רק לאסרה עליו ולהפסיד לה הכתובה. ובזה הקו' במ"ע כיון דבד"מ לא בעינן דו"ח. אמאי יתבטל עדותן משום שלא כוונו דבריהם בדו"ח בשלמא אי אמרי' דקבלת עידי הבעל הי' בפני ב"ד של כ"ג כיון דלא ידענו האיך יפול הדבר בזה י"ל כיון דקבלת עדות הי' בפני ב"ד של כ"ג משום דביאתם לב"ד הי' משום דינ"פ אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה. משא"כ אי אמרי' דלא הי' בפני ב"ד של כ"ג כלל קשה בזה הא לא העידו כלל לענין נפשות כיון דלא העידו בפני ב"ד של כ"ג. ויותר מזה לתי' ר"פ דלא התרו בהו כלל ובאשה חבירה דר"מ סבר דאשה חבירה צריכה התראה. דבזה כיון דלא הי' התראה כלל אז לר"מ דמצריך גם באשה חבירה התראה לא העידו לנפשות כלל. ובזה הקו' במ"ע הא לא הי' עדותו רק לממון ולאשרה. ולזה מהני עדותן אף אם לא כוונו עדותן בדו"ח:
ונראה לענ"ד לישב דברי הרמב"ן בטוב טעם ודעת. דהנה בהא דכתב הרמב"ן דלא כוונו עדותן בדו"ח. י"ל בשני אופנים. או דהי' הכחשה גמורה בין העדים בדו"ח. או די"ל דהי' אומרים לא ידענו על החקירות דבזה נתבטל ג"כ עדותן היכא דבעי' דו"ח והחקירות היא משום עדות שאי אתה יכול להזימה. ואיני יודע פוסל כמבואר בר"פ הי' בודקים. והנה לפי האמת קימ"ל דגם בד"מ דלא בעי' דו"ח מ"מ אם הוכחשו ממש בחקירות עדותן בטלה. דדוקא אם לא בדקו אותם כלל בחקירות או דבדקו אותם והי' אומרים לא ידענו בחקירות לא נתבטל עדותן. משא"כ היכא דהוכחשו ממש בחקירות בזה נתבטל עדותן גם בד"מ כמבואר בסי' ל' ובש"ך ס"ק... דלא כהראב"ן. ולפ"ז יהי' קשה על הא דתמהו על שיטת ר"ת דאיירי דלא כוונו דבריהם בדו"ח. הא לענין לאוסרה לא בעינן דו"ח. הא י"ל לשיטת ר"ת איירי בהכחשה גמורה דהכחישו זא"ז ממש בדו"ח. וזה פוסל גם בד"מ. וממילא דנתבטל עדותן לגמרי:
ולישב את זה אקדים דבר אחד. דלאביי ולאידך אמוראי בהא דחיישינן ללעז שיבאו עדים אחרים ע"כ הא דחיישינן לעדים אחרים היא שהעדים אחרים הי' להם צירוף עם אותן עדי' בשעת ראי' דבשעת מעשה ראו זא"ז. משא"כ שיהי' חשש שיבואו עדים אחרים שלא ידעו הני עדים מהם דלא ראו אותם בשעת העדות ולא הכירו בהם את זה ס"ל דלא חיישינן. וע"כ צ"ל כן דהא הטעם דלא חיישינן דילמא יבואו עדים אחרים שהי' התראה ממש לכל התירוצים היא. דאם הי' התראה ממש אז הי' אותן העדים יודעים מזה. והא תינח אם לא חיישינן לעדים אחרים שלא הי' יודעים מהם אותם העדים. משא"כ אם ניחוש לעדים אחרים שלא הכירו בהם אותן העדים שהעידו עתה בזה יהי' קשה אמאי לא ניחוש דילמא העדים אחרים התרו בהו ממש רק הם לא ידעו מזה כיון דלא ראו אותם אע"כ דלזה ל"ח שיהי' עדים שלא הכירו בהם בשעת מעשה. ועוד ראי' לזה מתי' רבינא דאיירי דנמצא ביניהם קו"פ. ור"מ דס"ל בג' כר"י דקו"פ מבטל אף אם לא כוונו להעיד. והנה לר"י דס"ל דקו"פ פוסל אף אם לא כוון להעיד היא דוקא היכא דראו זא"ז בשעת מעשה דאז הי' להם צירוף וחשיב עדות אחת. משא"כ אם לא ראו זא"ז בשעת ראית העדות בזה ודאי גם לר"י אין הקו"פ פוסל. בפרט בנ"ד דעדות מיוחדת פסול והוה שני עדות דהא ר"י לא פליג על המתני' דמכות ד' ו' ע"ב בזמן שאין רואין זא"ז הוה שתי עדות. וזה ברור. ולפ"ז יהי' קשה אמאי לא ניחוש לכת אחרת שיבואו אח"כ להעיד ויאמרו דלא ראו. ולא ידעו בשעת הראי' כלל מהקו"פ דאז אינו פוסל ויתקיים העדות בהכת אחרת שיבואו אח"כ. וממילא דיבוא לידי נפשות גם לר"מ וניבעי' כ"ג משום לעז. אע"כ דלזה לא חיישינן לדילמא יבואו עדים אחרים שלא ראו זא"ז בשעת מעשה דזה היא דבר רחוק. ומסתמא ידעו זה מזה. ולכן לר"מ בג' דאף אם יבואו כת אחרת הא גם עדותן יהי' נתבטל משום נמצא קו"פ דפוסל כל העדים: ובזה הי' נ"ל לישב דברי המרש"ל בתוס' ד"ה בפלוגתא דב"ז דכתב בפי' דברי התוס' במ"ש א"נ איירי דיש לבעל שני כיתי עדים המכחישין זא"ז בבדיקות תו ליכא למיחש לר"מ לעדים אחרים דאפי' יבואו יהי' מוכחשים מאלו בבדיקות וכו' עכ"ל ופי' המרש"ל דאיירי דאותן העדים לא התרו בהם כלל דאל"כ קשה הא לרבנן נתקיים עדותן. ול"ל דאיירי דהי' הכחשה גמורה מעידי האב דבזה לא חיישינן לעדים אחרים שיהי' ג"כ מוכחשים מעידי האב. ולזה כתב דאיירי דעדים האלו לא התרו כלל רק לרבנן חיישינן דיבואו עדים אחרים ויעידו דהי' התראה גמורה. ולר"מ לא חיישינן לעדים אחרים כיון דיהי' מוכחשים בבדיקות. ותמה המרש"א עליו הא לכולי אמוראי לא חיישינן לעדים אחרים דיעידו יותר מהראשונים. ולפמ"ש י"ל דהמרש"ל ס"ל הא דכתבו תוס' דהבעל הביא שני כיתי עדים שהוכחשו זא"ז בבדיקות. ולמה לא כתבו בפשיטות דהבעל הביא ד' עדים. ומהם הכחישו שנים מול שנים בבדיקות. מזה נראה דאיירי דהי' שני כיתי עדים דלא הי' להם צירוף בשעת ראי' כלל דלא ראו זא"ז וכמו דדייק הירושלמי במתני' דשבועת עדות הבאתי' בש"א פ"ג. עי"ש והטעם י"ל דהוצרכו התוס' לזה דהי' שני כיתי עדים דבאם הי' כת אחת אשר הי' להם צירוף בשעת ראי' וכעת הי' להם ג"כ צירוף בשעת הגדה כיון דבאו בבת אחת. בזה יהי' קשה לר"מ אמאי לא חיישינן לכת אחרת. ואי דאותן הכת הבא אח"כ יהי' מוכחשים מאחת מהשני הכיתות. זה אינו דודאי אם שני כיתי עדות מכחישין זא"ז. ובאחת מהשני הכיתות נמצא אחד מהם קו"פ. דודאי מתקיים העדות דכת אחרת. דלא הוה עדות מוכחשת מכת זו כיון דעדות מכת זו נתבטל מחמת הקו"פ. ולפ"ז אם נימא דהעדות דהביא הבעל הם כת אחת שראו זא"ז בשעת מעשה וא"כ ממילא דעכשיו כיון דשנים מהם הם פסולין בודאי דנתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ. ממילא דמתקיים העדות דכת אחרת הבאים אח"כ דל"ל דהם מוכחשין מכת זו דהא כל העדות הראשונים נתבטל משום נמצא קו"פ. וממילא דלא חשיבי מוכחשים כלל. ולזה הוצרכו התוס' להא דבאו שתי כיתי עדים והי' מכחישין זא"ז בבדיקות. דבזה לא נתבטל עדותן משום קו"פ כיון דלא הי' להם צירוף כלל בשעת הראי' וממילא דהכת שיבואו אח"כ יהי' מוכחשים מאחת מאלו הכיתות. ולפ"ז כתב המרש"ל שפיר דחיישינן שיבואו כת אחרת שהתרו בהם. ואף דלכולי אמוראי ל"ח לכת אחרת שיעידו יותר מהראשונים היינו משום דמסתמא אמרי' דהי' רואין אותם. ומסתמא הי' יודעים מהם אם הי' התראה ממש. אבל לתי' רבינא כיון דחזינן דהבעל הביא שתי כיתי עדים דלא הי' יודעים זה מזה שפיר יש לחוש דילמא הי' עוד כת דלא הי' יודעין זה מזה. ועימש"ל עוד בישוב דברי המרש"ל:
ולפ"ז יש להקשות לשיטת ר"ת דאיירי דהעדים הכחישו זא"ז בדו"ח וטעמא דרבנן דחיישינן ללעז שיבואו עדים אחרים ויעידו ג"כ על המעשה ולא הכחישו זא"ז בדו"ח. כיון דלזה ל"ח שיבואו עדים אחרים שלא הי' להם צירוף בשעת ראי'. וכיון דהעדים אחרים הי' להם צירוף בשעת ראי' עם כת זו, ממילא אף אם יבואו כת אחרת ויעידו כאחד מכת זו מ"מ הא גם אם הי' ג' עדים ואחד הכחיש לשנים בדו"ח נתבטל ג"כ כל העדות כמבואר לקמן במתני' דהי' בודקים. וא"כ גם עדות דכת הב' יהי' בטל ג"כ מכח הכחשה דכת זו בדו"ח. ואם גם דהאחרונים החליטו דהא דנתבטל כל העדות בהוכחשו זא"ז בדו"ח היא דוקא אם העידו תוכ"ד. משא"כ אם העידו לאחכ"ד לא חשיב עדות אחת. ומתקיים העדות ע"פ אותן השנים דמכחשי להג' כמבואר בנתיבות בסי' ל' ס"ק ב'. ולפ"ז באותן הכת שיבואו אח"כ. כיון דודאי יהי' לאחכ"ד לא יהי' נתבטל עדותן מכח הכחשה בדו"ח. אמנם דזה אינו דהנתיבות כתב זה דדוקא היכא דיהי' נתבטל העדות מחמת הכחשה בחקירות בזה בעינן דוקא תוכ"ד. משא"כ משום נמצא אחד מהם קו"פ משום זה נתבטל כל העדות אף לאחכ"ד כמבואר בתוס' בסוגי'. ולזה תי' הנתיבות שם הקו' שמקשי' מהא דמרדעת דאמאי לא יתבטל גם העדות משום הכחשה בדו"ח דלזה בעינן תוכ"ד. והא דלא נתבטל משום נמצא קו"פ י"ל דלא ראו זא"ז בשעת מעשה עי"ש בנתיבות. משא"כ בסוגי' דלפמ"ש ל"ח שיבואו אחרים שלא ראו זא"ז. וא"כ אם גם דלא יהי' נתבטל מחמת הכחשה בחקירות. מ"מ יהי' נתבטל משום נמצא קו"פ. דכיון דכת זה מכחישין זא"ז בחקירות. בזה אמרי' דחד מהם הוא פסול יהי' הקו' במ"ע בל"ז דמשום הכחשה בחקירות יתבטל ג"כ העדות משום נמצא קו"פ. ולפמ"ש התוס' לקמן ד' ל"א ע"ב בהא דלא נחלקו ב"ש וב"ה דהיכא דמכחישין זא"ז לא אמרי' נמצא קו"פ יהי' ניחא. משא"כ לאידך תירוצים הקו' במ"ע דבזה אם יבוא כת אחרת יהי' הפסול מבורר. כיון דאז יהי' אותו העד מוכחש משנים. ול"ש כל התירוצים שכתבו שם בתוס' ולפ"ז לא יהי' שייך לעז כלל. ולפמ"ש בפ' הקדום דהא דכתבו תוס' דבהוכחשו זא"ז לא אמרי' נמצא קו"פ עדותו בטלה היא דוקא במכחישין זא"ז בגוף העדות. ולא היכא דשווין בגוף העדות רק בחקירות מכחישין זא"ז עי"ש. ממילא דגם לתי' זה יהי' קשה קו' זו. ובלא"ה הא כתבו דבאמת לא נקטינן תי' זה להלכה כנ"ל וגם לדברי הקצוה"ח הנ"ל דהיכא דנפסל אח"כ. ובשעת הראי' הי' כשר בעינן שיהי' להו צירוף מחדש דיעידו דוקא תוכ"ד מעדותן. ומחמת הצירוף שהי' להו בשעת הראי' לא נתבטל העדות כיון דאז הי' כולם כשירים ניחא דהכת אחרת שיבואו אח"כ לא יתבטלו מחמת עד זה כיון דלא הי' להו צירוף עמהם בשעת הגדה אמנם דהא כבר כתבתי בפ' הקדום דהעיקר כדברי הנתיבות דחולק על הקצוה"ח וס"ל דגם בנפסל אח"כ פוסל בכל ענין. וממילא דהקו' במ"ע:
והנה הרמב"ם בפ"כ מהל"ע כתב וז"ל הי' העדים מרובים שנים מהם כוונו עדותן בדו"ח. והג' אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר עכ"ל מבואר מדבריו דבאם הכחיש אותן נתבטל כל העדות. רק באומר איני יודע לא נתבטל העדות. ועי' באו"ת בסי' ל' ס"ק ג' מ"ש דהרמב"ם ס"ל דבאם אומר איני יודע לא הוה כנמצא אחד מהם קו"פ. כיון דאינו פסול בעצמותו ולכן באומר איני יודע לא נתבטל כל העדות מחמת קו"פ. משא"כ היכא דמכחישין אותם דהוא פסול לעדות גמור בזה נתבטל העדות כולו משום נמצא קו"פ. ועימש"ל בשער פ'... וטעם הדבר דבאומר איני יודע גם העד האומר איני יודע לא נתבטל עדותו לגמרי דיכול אח"כ לומר נזכרתי בדו"ח רק דלא נגמר עדותו עדיין. ולכן לש"ל דיתבטל כל העדות על ידו משום דה"ל כנמצא קו"פ. דהא גם עדותו של העד האומר איני יודע לא נתבטל ג"כ לגמרי. ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דהיכא דאומר איני יודע לא נתבטל העדות משום קו"פ. וכמו דס"ל לרש"י בסנהדרין בפ' ה"ב דפי' בקו' הגמ' דשם מתני' דלא כר"ע דהיא דר"ע ס"ל דאין עדים זוממין נהרגין עד שיזמו כולן. ולא ס"ל כפי' התוס' דשם דקו' הגמ' היא משום דיהי' כנמצא אחד מהם קו"פ. מזה נראה ג"כ דרש"י ס"ל דבאמר איני יודע לא חשיב כנמצא קו"פ. ולפ"ז אם נימא דהא דפי' ר"ת דאיירי דלא כוונו עדותן בדו"ח הוא דהי' אומרים איני יודע בחקירות. בזה שייך שפיר לעז דיבואו עדים אחרים שיכוונו עדותן ויודעים בטוב בדו"ח. מתקיים העדות על פיהם. ולא מבטל עדותן מחמת העדות שהי' אומרים אין אנו יודעין בדו"ח. דהא באמרו אין אנו יודעין לא חשיב כנמצא קו"פ. וי"ל מ"ש תוס' דאיירי דלא כוונו עדותן בדו"ח הוא דהי' אומרים איני יודע בחקירות. ומ"ש דהכחישו או דלא כוונו. הפי' בהכחישו היא דעידי הבעל הכחשו את עידי האב. דהא התוס' ס"ל דגם בהכחשה עידי אב לעידי הבעל צריך ליתן ג"כ ק"כ: ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל דהוכיחו תוס' שפיר מר"ת דעידי זנות בעי' דו"ח. דאם נימא דלא בעי' דו"ח לענין זנות ונאסרה עליו אף בלא דו"ח כלל. יהי' קשה מה בכך דלא כוונו עדותן בדו"ח דהי' אומרים אין אנו יודעין בדו"ח. הא עידי זנות לא בעי' דו"ח. וממילא דאם אמרו אין אנו יודעין בדו"ח דלא נתבטל העדות ועיקר ראי' התוס' היא מלישנא דר"ת דנקט בלשונו דלא כוונו עדותן בדו"ח. וזה איירי ע"כ דהי' אומרים איני יודע בדו"ח. דל"ל דאיירי דהי' הכחשה גמורה ביניהם. באופן דנתבטל העדות גם בד"מ. וממילא דלא יהי' מוכח דעידי זנות לא בעינן דו"ח. דע"כ ל"ל דאיירי באופן זה. דאל"כ לא שייך לעז. דאף אם יבואו עדים אחרים הא יתבטל עדותן ג"כ משום כת הראשונה דה"ל כנמצא קו"פ. וע"כ במה דנקט דלא כוונו עדותן היא דלא הי' הכחשה גמורה באופן דלא נעשה פסולין ולא נתבטל העדות מחמת קו"פ ומוכח שפיר דעידי זנות בעי' דו"ח. והא דלא תי' הגמ' על הברייתא דתבעו ממון דאיירי באופן דל"ש לעז דהי' הכחשה גמורה יבואר לקמן בעזה"י:
ובזה י"ל ג"כ דברי התוס' ד"ה והביא האב עדים במ"ש בפלוגתא דריב"ז ורבנן דל"ח לעדים אחרים לר"מ כיון דגם העדים אחרים יהי' מוכחשים ג"כ בבדיקות. ותמהו המרש"ל ומרש"א דילמא עדים אחרים לא יכחשו זא"ז בבדיקות. ומאיזה ענין חיישינן בבדיקות יותר על עדים אחרים דיכחישו זא"ז מבחקירות. אבל לפמ"ש י"ל דהא דתי' הגמ' דאיירי דמכחישין זא"ז בבדיקות ע"כ צ"ל דאיירי דהי' הכחשה גמורה ביניהם. דל"ל דאיירי דהי' אומרים אין אנו יודעין בבדיקות. דזה אינו דגם למ"ד הכחשה בבדיקות פוסל ג"כ הוא דוקא הכחשה גמורה, משא"כ אם אומרים אין אנו יודעים בבדיקות לכ"ע לא נתבטל העדות כלל וא"כ ע"כ צ"ל דהי' הכחשה גמורה בבדיקות. ולפ"ז לר"מ דס"ל דהכחשה בבדיקות פוסל ג"כ תו ליכא חשש דיבואו עדים אחרים שיכוונו עדותן גם בבדיקות דאם גם דהערים דיבואו אח"כ לא יכחישו זא"ז בבדיקות. מ"מ יהי' נתבטל עדותן מכח כת זו האיכא הכחשה גמורה ביניהם. ונפסל אחד מהם בודאי לר"מ. וממילא דנתבטל כל העדות משום נמצא אחד מהם קו"פ כיון דהי' להם צירוף בשעת הראי' נתבטל כל העדות אף דלא הי' להם צירוף בשעת הגדה כמ"ש. ולכן בהכחשה בבדיקות ל"ש לעז לר"מ כלל ועימש"ל בשער:
אמנם הא באמת התוס' בסנהדרין מ"א חולקים על פי' רש"י וס"ל דקו' הגמ' כמאן דלא כר"ע היא משום דה"ל כנמצא אחד מהם קו"פ. הרי דס"ל דגם באומר איני יודע היא כנמצא קו"פ. ולפ"ז ממילא הקו' במ"ע האיך שייך לעז דאם גם דהפי' בהא דלא כוונו עדותן דהי' אומרים אין אנו יודעין בדו"ח אפ"ה הא הוה כנמצא אחד מהם קו"פ ויתבטל גם עדות דכת הב'. ולפמ"ש בשער.. פ'.. דגם התוס' י"ל דס"ל דבאומר איני יודע לא חשיב כנמצא קו"פ מטעם הנ"ל דלא נתבטל עדותן לגמרי דיכולין לומר אח"כ נזכרנו. רק דקו' הגמ' היא דבמתני' מבואר דעל כל החקירות אם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת אף בהחקירה אם הרג לנכרי או לישראל. ובחקירה זו לא יכולין לומר אח"כ נזכרנו. דדוקא בחקירות דאיזה יום דהיא מילתא דלא רמי' עלי'. והיא מילתא דעבידא למטעי' יכולין לומר נזכרנו ולא בחקירה זו דהיא עיקר העדות. וקו' הגמ' היא רק דמתני' משמע דעל כל החקירות עדותן קיימת באמרו אין אנו יודעין עיש"ה ניחא די"ל דאיירי בחקירות דיכולין לומר נזכרנו ול"ש נמצא קו"פ:
ומעתה אבוא לישב שיטת הרמב"ן. והנה שיטת רש"י בכל אוקימתא דגמ' היא דלר"מ ליכא לדון דיני נפשות רק ד"מ ולכן סגי בג'. ולרבנן איכא עדיין לדון דינ"פ. ולכן בעינן כ"ג. וממילא גם באוקימתא דרבינא דהיא שנמצא אחד מהם קו"פ. היא ג"כ דר"מ ס"ל כר"י דבכל ענין נמצא קו"פ עדותן בטלה. ולכן תו אין לדון דינ"פ כיון דכבר נתבטל עדותן. רק ד"מ דלזה לא נתבטל עדותן לר"י דס"ל בד"מ תתקיים העדות בשאר. ולזה סגי בג' משא"כ לרבנן דס"ל כרבי דגם בנפשות לא נתבטל העדות אם לא כוון להעיד. ולכן כיון דאיכא גם דיני נפשות בעינן כ"ג. ולפ"ז יש לעיין לשיטת רש"י דס"ל בסוגי' דמכות דגם לענין קו"פ בעינן ג"כ שיעידו דוקא תוכ"ד. ובל"ז לא נתבטל העדות כנ"ל בפ"ה. ולפ"ז יהי' קשה גם לר"מ ניבעי' כ"ג משום לעז שמא יבואו עדים אחרים שלא יהי' ביניהם קו"פ כלל ויהי' חיוב מיתה גם לר"מ. ואין לומר דאף אם יבואו עדים אחרים יתבטל ג"כ עדותן משום נמצא קו"פ. דהיא מחמת הקו"פ שנמצא בכת הראשונה כיון דהי' להם צירוף בשעת הראי' דהא לשיטת רש"י אינו פוסל אא"כ העיד עמהם תוכ"ד דוקא. וי"ל לפמ"ש בפ"ה דרש"י לא כתב כן רק לרבי בעינן צירוף הגדה תוכ"ד. משא"כ לר"י פוסל בכל ענין עי"ש ממילא דלק"מ כיון דר"מ ס"ל כר"י תו ל"ש לעז דאף אם יבואו עדים אחרים יתבטל עדותן ג"כ מכח הקו"פ שנמצא בהראשונה אף דלא העיד עמהם בתוכ"ד. ובזה יהי' מיושב ג"כ הא דלא מפרש רבינא בתירוצו דאיירי שנמצא ביניהם קו"פ. והקו"פ לא התרו בה דלא כוון להעיד משום דבאמת י"ל באוקימתא דרבינא בכל ענין אף אם איירי דהי' כוון להעיד. אפ"ה ניחא ג"כ די"ל דאיירי דהקו"פ לא, בא לב"ד כלל דקודם שהעידו בב"ד נמצא שהאחד מהעדים הוא קו"פ. וגם אי איירי דהעיד עמהם י"ל דאיירי דלא העיד עמהם תוכ"ד. ומשו"ה לר"מ דס"ל כר"י בזה בכל ענין הקו"פ פוסל אף אם לא בא לב"ד כלל. וכ"ש אם לא העיד עמהם תוכ"ד. ולכן תו אין לדון דיני נפשות כיון דכבר נתבטל עדותן לענין נפשות. [ואדרבא בזה מיושב יותר אם נימא דאיירי דלא העידו עדיין כלל בפני ב"ד רק דבאו להעיד. וידעינן דהי' ביניהם קו"פ. דבאם נימא דאיירי דהעידו בב"ד למיתה י"ל כיון דנתבטל עדותן לנפשות נתבטל ג"כ לממון מכח עדות שבטלה מקצתה כדברי הרמב"ן וי"ל] רק ד"מ ולכן סגי' בג'. וגם ל"ש לעז דאם יבואו עדים אחרים יתבטל עדותן ג"כ מכח הקו"פ שנמצא בהראשונים. משא"כ לרבנן דס"ל כרבי דבעי' כוונו להעיד. וממילא דבעי' ג"כ שיעידו תוכ"ד דוקא כנ"ל. ולכן אפי' אם הקו"פ כוון להעיד י"ל דאיירי דלא העיד עמהם בב"ד תוכ"ד. דבאופן זה לא נתבטל לרבי. והא דכתב רש"י בסוגי' ע"ב בד"ה שראו דאיירי דהקו"פ לא כוונו להעיד. י"ל דבא לישב אי איירי דהעיד עמהם תוכ"ד אז צ"ל דאיירי דלא כוון להעיד. אבל מ"מ לא נזכר זה בגמ' משום דאין זה מוכרח די"ל דאיירי גם בכוונו להעיד רק דאיירי דלא העיד עמהם בב"ד בתוכ"ד. אמנם זה היא אם נימא דשיטת רש"י היא כפי מה דס"ל לתוס' בסוגי' דקו"פ דגם לענין קו"פ בעינן תוכ"ד דוקא. משא"כ לפמ"ש דרש"י ס"ל באמת כשיטת רשב"ם ב"ב קי"ג דבראי' לחודא פוסל ג"כ אף דלא בא הקו"פ לב"ד כלל, וכאשר העיד הרשב"ם בשמו ניחא בפשיטות הא דלא חיישינן ללעז שיבואו עדים אחרים כיון דראי' לחודא פוסל ג"כ. וממילא מחמת הצירוף הראי' לחוד נתבטלו כל העדים שהיה שם באותו המעמד. וניחא ביותר הא דנקט רש"י בע"ב דאיירי דהקו"פ לא כוון להעיד דבכוון להעיד נתבטל כל העדות לרבי אף אם לא בא לב"ד להעיד כלל:
ולשיטת התוס' והרא"ש בסוגי' דקו"פ דס"ל הא דקו"פ מבטל כל העדות היא דוקא אם בא להעיד אח"כ בב"ד דאז הוא ממקיימי הדבר ומבטל. משא"כ אם לא בא לב"ד ל"ח מקיימי הדבר ולא נתבטל העדות מחמת צירוף הראי' לחודא דמשום ראי' העדות לחוד אינו מבטל. ולפ"ז לשיטת ר"ת דאיירי לענין ק"כ ממילא בתי' רבינא דפליגו בנמצא ביניהם קו"פ. ולפי' ר"ת דפי' דהבעל הביא עדים והי' ביניהם קו"פ. דלא כוון להעיד ונתבטל עדות זה [וי"ל לר"ת דאיירי דהכשירים העידו בפני ב"ד והכחישו ג"כ בדו"ח דאל"כ משום דנמצא קו"פ אמאי יהי' מחויב ליתן ק"כ הא אם גם דהי' ביניהם קו"פ הא יכול להיות דגוף המעשה היא אמת מכח הכשירים. אע"כ איירי דהכשירים לא כונו עדותן ג"כ בדו"ח] ולזה לרבנן דס"ל דקו"פ אינו מבטל אם לא כוון להעיד בזה יש לחוש דיבואו עדים אחרים ולא יהי' נתבטל העדות על ידם כיון דלא הי' כוונתם להעיד. ולר"מ דס"ל דפוסל אף אם לא כוון להעיד בזה אין לחוש לעדים אחרים. כיון דגם עדותן יהי' נפסל מכח הקו"פ. דזה ל"ל דלא חיישינן לעדים אחרים דגם בהעדים אחרים יהי' ביניהם קו"פ דמה"ת נימא זה. ובכל התירוצים ל"א דלא חיישינן לעדים אחרים שיעידו יותר בגוף העדות מהראשונים. משא"כ דניחוש שיהי' ביניהם קו"פ מה"ת נימא כן. וגם הא אין להקו"פ לבוא לב"ד שלא לבטל את העדות. וע"כ הפי' כמ"ש. ולפמ"ש ע"כ איירי להר"ן דהעדים שהי' ביניהם קו"פ לא העידו מתחילה בפני ב"ד של כ"ג. דבאם העידו בפני ב"ד של כ"ג ממילא דהי' בעינן אח"כ גם לענין תביעת האב ב"ד של כ"ג משום כבודן של הראשונים. וע"כ דלא העידו מתחילה רק בפני ב"ד של ג' כנ"ל. ולפ"ז יהי' קשה גם לר"מ אמאי יהי' בעינן גם עתה ב"ד של כ"ג מחשש דקו"פ דהא מבואר בהר"ן הנ"ל דקבלת עדות שהי' בפני ב"ד של ג' אינו כלום לענין נפשות. וממילא לענין נפשות חשיב קבלת עדות שהי' בפני ג' כאלו הי' אומרים חוץ לב"ד דכיון דבעי' כ"ג דוקא. ואין נפ"מ בהגדתן בפני ב"ד של ג' לענין נפשות. וממילא כיון דלא הי' במה שהעידו בפני ב"ד של ג' הגדה לענין נפשות. ממילא אם יבואו אח"כ כת אחרת ויעידו עדותן בפני ב"ד של כ"ג יהי' מהני לנפשות. ולא יהי' נתבטל מחמת נמצא קו"פ. כיון דהקו"פ לא העיד עדותו בפני ב"ד של כ"ג. ולענין נפשות לא הוה ממקיימי הדבר דה"ל כאלו העיד עדותו לענין ממון. ואי כיון דמ"מ העיד בתחילה עדותו בפני ב"ד של שלשה. וזה היה חשיב עדות עכ"פ לענין התביעת ממון. ומשום זה חשיב ממקיימי הדבר כיון דהוא עד לענין ממון ולכן מבטל דזה לא נראה כיון דמ"מ לענין נפשות לא הוה ממקיימי הדבר. והא התוס' כתבו בהא דנותנים גיטין וקידושין במעמד קרובין ולא נתבטל העדות משום נמצא קו"פ דהיא משום דהקרובין לא באו לב"ד. והא בגיטין וקידושין אף אם לא באו לב"ד מ"מ הם ממקיימי הדבר לענין גוף הגיטין וקידושין דאין להם קיום כלל בלא עדים ובאמת מטעם זה ס"ל להריטב"א בקידושין דצריכים לזמן עדים. ואפ"ה התוס' ס"ל דמ"מ כיון דלא בא לב"ד אינו מבטל אף אם הוא לענין אחד מקיימי הדבר. ממילא בזה אם גם דהי' ממקיימי הדבר לענין ממון מ"מ כיון דלא העיד בפני ב"ד לנפשות לא יהי' נחשב ממקיימי הדבר לענין נפשות. ולדברי הריטב"א קידושין י"ל שפיר כמ"ש דמ"מ הוא ממקיימי הדבר. ויהי' מסוגי' ראי' קצת לדברי הריטב"א. משא"כ לתוס' דמחולקים על דברי הריטב"א וצ"ע. וצריכים לומר לדברי התוס' דמ"מ חשיב ממקיימי הדבר. כיון דהעיד עדותו בב"ד דהי' מהני לענין ממון. וי"ל עוד כיון דלמקצת העדות דהיינו לענין ממון נתבטל עדות האחרונים ג"כ אם העידו בפני ב"ד של ג' אח"כ לענין ממון נתבטל כל עדות. וזה דוחק כיון דעיקר העדות היא רק לנפשות. ולענין זה לא העיד הקו"פ בפני ב"ד: והנה התוס' כתבו הטעם הא דבעי' שיבואו לב"ד דוקא היא שיהי' ממקיימי הדבר. וממילא דלטעם זה גם לר"י צריכים לבוא לב"ד דוקא שיהי' ממקיימי הדבר כמבואר בתוס' אמנם הרמב"ן ב"ב בסוגי' דעד נעשה דיין כתב טעם אחר הא דצריכים לבוא לב"ד היא דמסתברא דראי' לחוד בלא כונה לא מהני. כיון דעיקר הטעם דפוסל היא כיון דבעי' שיהי' כונתו להעיד. והכונה לחוד אם לא הוציא מכח אל הפועל את כונתו אינו מזיק בלא המעשה עי"ש. ובזה יש להקשות יותר דזה נראה ברור אם הקו"פ יאמר דכונתו הי' להעיד בפני ב"ד של ג' דוקא ולא בפני ב"ד של כ"ג דלא הי' כונתו להעיד לענין נפשות רק לענין ממון בזה בודאי אינו פוסל כיון דלא היה כונתו להעיד בפני ב"ד של כ"ג לענין נפשות. וממילא דלענין נפשות חשיב זה לא כוון להעיד. וממילא אם לא בא להעיד בפני ב"ד של כ"ג דאינו מבטל אף אם היה כונתו באמת להעיד בפני ב"ד של כ"ג אפ"ה הא לא נתקיים מחשבתו. ובמה שהעיד בפני ב"ד של ג' זה אינו ולא מהני לענין נפשות. ואי דמ"מ הוא ממקיימי הדבר הא לרמב"ן מטעם אחר צריך לבוא לב"ד שיהי' נתקיים מחשבתו וא"כ לשיטת הרמב"ן צ"ע ביותר. גם לר"מ יהי' החשש דהכשירים יבואו לב"ד ויהני עדותן לגמרי אף לנפשות כיון דהקו"פ לא בא לב"ד:
אמנם לשיטת הרמב"ן הדבר נכון דכבר האריך האו"ת בסי' ל"ו דלסברת הרמב"ן ממילא לר"י דס"ל דקו"פ פוסל אף אם לא כוון להעיד בזה לא בעינן ג"כ שיבוא לב"ד. כיון דעיקר הטעם דצריכים שיבוא לב"ד שיהי' נתקיים כונתו. ולר"י דלא בעינן כונה כך לא בעינן שיבוא לב"ד ג"כ עי"ש ולפ"ז י"ל הפי' בגמ' היא כך דאיירי דהי' ביניהם קו"פ. וי"ל דאיירי דהקו"פ לא בא לב"ד כלל ולא בא אף לפני ב"ד של ג'. רק דלר"מ דס"ל כר"י. וממילא אף אם לא בא לפני ב"ד מבטל ג"כ. ותו ל"ח ללעז שיבואו כת אחרת דהא כת אחרת לא יבואו ג"כ למיתה דיהי' נתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. משא"כ לרבנן דס"ל כרבי דבעינן כוונו להעיד. וממילא דבעינן שיבוא לב"ד ג"כ. ובאם לא בא לב"ד אינו מבטל וממילא דאיכא חשש דיבואו כת אחרת להעיד לנפשות ועדותן לא יהי' נתבטל מחמת הקו"פ כיון דלא בא להעיד בב"ד. ובדברי הרמב"ן מיושב ג"כ הא דיש לדקדק קצת על הגמ' הא דלא מבואר בהדי' דאיירי דהי' ביניהם קו"פ והקו"פ לא כוון להעיד. אבל לדברי הרמב"ן ניחא די"ל דלא תלי' כלל בזה דלר"מ דס"ל כר"י בזה הקו"פ פוסל אף אם לא כוון להעיד ולרבנן דס"ל כרבי ממילא כיון דבעינן כוונו להעיד כ"כ הא בעינן שיבוא לב"ד דוקא וכיון דלא בא לב"ד אינו מבטל אף אם כוון להעיד. ולפ"ז תו לק"מ לשיטת הרמב"ן די"ל דאיירי בכל גוונא הן אם בא להעיד עכשיו בפני ב"ד של ג'. הן אם לא בא כלל דלר"מ מבטל אף אם לא בא כלל ולא כוון להעיד. ולרבנן אף אם כוון להעיד ובא להעיד עתה בפני ב"ד של ג' אפ"ה אינו מבטל כת אחרת שיעידו אח"כ בפני ב"ד של כ"ג דזה לא חשיב כלל בא לב"ד:
ובזה אמרתי לישב דברי רש"י בסוגי' דבד"ה בזמן שהתרו כתב וז"ל אבל לא התרו הקו"פ וכו' והכשירים התרו בהם אין אלו נעשו עדים ותתקיים העדות בשאר עכ"ל מבואר מדבריו דבעינן תרתי. דהקו"פ לא יכוין להעיד והכשירים יתכוונו להעיד משא"כ אם גם הכשירים לא כוונו ג"כ להעיד נתבטל עדותן אף אם גם דהקו"פ לא נתכוין להעיד. ולקמן בשער... הבאתי ראי' מזה לדברי הש"ך בסי' ל"ו ס"ק ב' דכתב כן דאם כולם לא נתכוונו להעיד נתבטל גם כן העדות. ולפי זה יש לדקדק בע"ב כתב רש"י בד"ה שראו וזה לשונו. ופלגתא דר' מאיר ורבנן שנמצא אחד קרוב ופסול וראה ושתק ולא התרו עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא כתב ג"כ דאיירי דהכשירים התרו דבל"ז נתבטל עדות הכשירים ג"כ. אבל לפמ"ש ניחא. דהא כתב הנתיבות שם על דברי הש"ך הא דאם כולם לא כוונו להעיד נתבטל ג"כ עדות הכשירים היא דוקא אם הקו"פ בא לב"ד, משא"כ אם לא בא לב"ד והכשירים העידו בפני ב"ד בזה לא נתבטל עדות שאר העדים. אף לאותן השיטות דס"ל דקו"פ מבטל אפי' אם לא בא לב"ד היא דוקא אם הי' כונתם להעיד משא"כ אם כולם לא כוונו להעיד בזה אמרי' דאותן דבאו לב"ד חשיבי' עדים עי"ש. ולפ"ז רש"י כתב שפיר בד"ה בזמן שהתרו דבעינן דוקא שיהי' הכשירים התרו דשם איירי דהקו"פ בא לב"ד דהא קאי על הא דמה יעשו שני אחין ובזה יבואו לב"ד כמ"ש תוס' ולכן כתב דבעי' דוקא שיהי' הכשירים התרו. משא"כ בסוגי' י"ל לשיטת רש"י דס"ל דהקו"פ לא בא לב"ד כלל כיון דלשיטת רש"י דקו"פ פוסל אף אם לא בא לב"ד. ואף אם בא בפני ב"ד של ג' אפ"ה זה לא חשיב ב"ד לענין נפשות. וממילא דבזה יכולין השנים הנשארים להעיד אח"כ בפני ב"ד של כ"ג לענין נפשות. ולזה לא כתב דאיירי דהכשירים התרו בהו דאם גם דלא התרו ג"כ כיון דהם יבואו אח"כ לב"ד והקו"פ לא בא באופן זה לא נתבטל העדות. היוצא מזה דלשיטת הרמב"ן י"ל שפיר דלענין נפשות לא חשיב הגדת הפסולין בפני ב"ד של ג' הגדה כלל לבטל העדות. ובאם העיד הקו"פ בפני ב"ד של ג' יכולין הכשירים להעיד אח"כ בפני ב"ד של כ"ג לענין נפשות. ולא נתבטל עדותו מחמת אמירת הקו"פ:
ומעתה לפ"ז לאביי ואידך אמוראי. לפמ"ש לשיטת הר"ן איירי ע"כ דעידי הבעל לא העידו בפני ב"ד של כ"ג. דאל"כ הא גם לר"מ בעינן ג' משום כבודן של הראשונים. ולפ"ז לשיטת הרמב"ן י"ל דאיירי דהעדים הוכחשו ממש בדו"ח דזה אומר בג' וזה אומר בה'. והא דחוששין ללעז שמא יבואו עדים אחרים ואף דיהי' מוכחשים מע"א מכת זו ויהי' הכחשה בחקירות. ולהרמב"ם הנ"ל נתבטל העדות אף לאחכ"ד. היא דלפי האמת הא קימ"ל כרבי דבעינן כוונו להעיד ויבוא לב"ד דוקא. ולפ"ז אם יבואו כת אחרת לא יתבטל עדותן משום נמצא קו"פ כיון דעכשיו לא העידו רק בפני ב"ד של ג'. ולענין נפשות חשיב זה כאלו לא העיד כלל בב"ד. והיכא דלא העיד בפני ב"ד של כ"ג לא נתבטל העדות דכת אחרת משים נמצא קו"פ:
ובזה י"ל קו' התוס' ד"ה באשה חבירה דמקשי' דיאמרו לאסרה על בעלה באנו. די"ל כיון דכת זה דמעידים עכשיו מכחישין זא"ז בחקירות. והא דלא נתבטל עדות דכת אחרת שיבואו אח"כ משום נמצא קו"פ היא כיון דכת הראשונים לא העידו רק בפני ב"ד של ג' ולא העידו לענין נפשות כלל חשיב כאלו לא בא לפני ב"ד ואינו מבטל. ולפ"ז לרבנן אם לא יעידו כעת רק בפני ב"ד של ג'. ואח"כ יבואו כת אחרת ויעידו בפני ב"ד של כ"ג דזינתה והם יהי' יודעים מכת זו שבאו תחילה והוכחשו זא"ז אז שפיר קטלינן להו. דבזה לא יכולין לומר דלאסרה על בעלה באנו דא"כ יש להם צירוף בכת הראשונים ונתבטל עדותן גם לענין לאסרה על בעלה משום נמצא קו"פ מחמת הכחשת העדים דכת הראשונים בחקירות. כיון דלאסרה על בעלה באו כת הראשונה ג"כ להעיד בפני ב"ד ונתבטל גם עדותן מחמת נמצא קו"פ. ולא נאסרה על בעלה בעדותן כלל. ולאיזה ענין באו לב"ד. אע"כ דבאו לחייב מיתה. ולענין זה לא נתבטל עדותן מחמת כת הראשונה כיון דלא העידו בפני ב"ד של כ"ג ולכן שייך לעז דחיישינן שיבואו עדים ושיהי' יודעים מכת זו דהכחישו זא"ז. וע"כ יהי' מוכח דבאו רק להורגה דלאסרה על בעלה הא ל"מ עדותן:
ולפ"ז י"ל דברי הרמב"ן הנ"ל דכתב שפיר לישב הקו' שמקשי' על ר"ת הא עידי זנות לא בעינן דו"ח די"ל דהטעם בזה כיון דנתבטל העדות לענין העיקר דהיא לענין נפשות בטלה כולה. ומה דהקשיתי הא לאביי ולאידך אמוראי איירי דלא העידו כלל בפני ב"ד של כ"ג לנפשות ואפ"ה חייב בק"כ לר"ת. י"ל דמאביי ואידך לא הי' קשה לרמב"ן כלל על ר"ת משום דבזה י"ל דהפי' דלא כוונו עדותן בדו"ח היא דהוכחשו ממש בחקירות ובזה נתבטל העדות גם בד"מ כנ"ל. רק דעיקר הקו' שמקשים על ר"ת היא מעולא ורבא דהם לא ס"ל כבודן של הראשונים כלל רק דהחשש היא משום לעז. וא"כ מסתמא עידי, הבעל העידו תחילה בפני ב"ד של כ"ג לנפשות. ובזה ל"ל דאיירי דהוכחשו ממש בחקירות דא"כ האיך שייך לעז הא גם אם יבואו כת אחרת יהי' נתבטל ג"כ עדותן מחמת נמצא קו"פ. דבשלמא לאביי ואידך אמוראי דאיירי דלא הי' התראה למיתה ולא העידו כלל בפני ב"ד של כ"ג ניחא דלא נתבטל משום דלא העידו בפני ב"ד של כ"ג. משא"כ לרבא ועולא דאיירי דהעידו תחילה בפני ב"ד של כ"ג בזה אם הוכחשו זא"ז בחקירות יתבטל גם עדות, דכת האחרת משום נמצא קו"פ. ולזה ע"כ צ"ל לעולא ולרבא דלא הכחישו ממש רק דלא כוונו עדותן בדו"ח דהי' אומרים אין אנו יודעין בדו"ח. ובזה לא נתבטל העדות משום קו"פ כנ"ל ברמב"ם. ובזה כתב הרמב"ן שפיר דהיא משום דנתבטל העדות כיון דנתבטל עיקר העדות שהוא לנפשות. ותירוץ הרמב"ן היא מכח ממנ"פ אי איירי דהעידו בפני ב"ד של כ"ג מתחילה דלא הי' יודעין דלא הי' התראה סתם וכדומה והעידו לענין מיתה דבזה ע"כ דלא הי' הכחשה ממש דאל"כ ל"ש החשש דלעז. בזה נתבטל עדותן משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והיכא דלא העידו מתחילה בפני ב"ד של כ"ג דל"ש עדות שבטלה מקצתה בזה י"ל דאיירי דהוכחשו ממש בחקירות. והא דנקט הרמב"ן שהוכחשו או לא כוונו עדותן בדו"ח היא באם העידו שלא בפני ב"ד של כ"ג איירי דהוכחשו ממש. ובאם העידו בפני ב"ד של כ"ג איירי דלא כוונו עדותן דהי' אומרים איני יודע בחקירות אמנם דלפ"ז יש להקשות מאי פריך הגמ' על עולא מהא דתובעו ממון בג' והוצרך רבא לתרץ דאיירי דהוזמו קודם גמר דין. ולמה לא מוקי בפשיטות. דאיירי דהוכחשו ממש בחקירות דבזה ל"ש לעז דאף אם יבואו עדים אחרים יהי' נתבטל ג"כ עדותן משום נמצא קו"פ. ובאופן זה היא בג'. וי"ל דהא בל"ז קשה הא יש לאוקמי גם לעולא כמו לאביי ולאידך אמוראי דכתבו תוס' בד"ה חוששין ללעז דהם מוקמי להא דתובעו ממון בג' באופן דלא הי' התראה כלל. וי"ל דניחא לי' לרבא לתרץ דהוזמו קודם גמר דין יותר דהא מלשון תובעו ממון משמע דהי' אפשר לו לתבוע גם נפשות רק דהוא אינו תובע רק ממון כנ"ל. ולזה בהוזמו קודם גמר דין י"ל דהפי' היא דהביא האב עדים קודם גמר דין דאינו רוצה לתבוע נפשות רק ממון ולזה לא המתין להביא את העדים עד לאחר גמר הדין ולתבוע ג"כ נפשות. משום דאינו רוצה לתבוע נפשות רק ממון. משא"כ בלא התרו בהו דלא יכול לתבוע נפשות כלל אינו מדוקדק הלשון תובעו ממון ולאביי ולאידך אמוראי דלא מצי לאוקמי בהוזמו קודם גמר דין משום דעדיין איכא כבודן של הראשונים. ע"כ צ"ל הפי' דלא הי' התראה כלל. ולפ"ז י"ל דמשו"ה לא בעי לאוקמי ג"כ הא דתובעו ממון דהוכחשו זא"ז בחקירות ממש דגם בזה אינו מדוקדק הלשון דתובעו ממון [ובזה מיושב ג"כ מה דמקשי' אמאי לא מוקמי' לי' בהכחשה גמורה באופן דליכא למיחש לעדים אחרים כגון דאומרים דהי' עמהם כל היום. ועי' בהר"ן ובחידושי אנשי השם. ולפ"ז י"ל דהיא ג"כ משום זה דלשון תובעו ממון לא יהי' מדוקדק בזה] ולפ"ז מיושב ג"כ קו' התוס' דלאביי ולאידך אמוראי י"ל הברייתא דתובעו ממון איירי בהכחשה גמורה דגם לתי' התוס' אינו מדוקדק:
ולשיטת השוברים דבעידי זנות לא בעי' דו"ח. ולא ס"ל הא דרמב"ן דנתבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה דהיא לענין נפשות. וא"כ ע"כ צ"ל בר"ת דגם לרבא איירי דהוכחשו זא"ז ממש בחקירות. אמנם דא"כ לתי' רבא ועולא יהי' קשה הא בזה ל"ש לעז דאם יבואו כת אחרת יהי' נתבטל משום קו"פ. ויהי' צריכים לומר דרבא חייש דילמא יבואו כת אחרת שלא ראו את אלו ולא הי' להם צירוף עמהם בשעת ראי' דבזה לא נתבטל משום קו"פ. וי"ל דמשו"ה לא תי' לרבא ולעולא כמ"ש תוס' לאביי ולאידך אמוראי דאיירי דלא התרו בהו כלל. די"ל כיון דהוא חייש לעדים שלא ידעו אלו מאלו. וממילא דגם אם העדים מעידים דלא התרו בהו עדיין יש לחוש דילמא יבואו עדים אחרים שהתרו בהו. ולזה ע"כ צ"ל הפי' בהוזמו דבזה אמרי' דהמעשה היא שקר ולפ"ז לאביי ולאידך אמוראי דס"ל דלא חיישינן לכת אחרת דיעידו יותר מהראשונים. וע"כ דס"ל דלזה ל"ח דהעדים לא יהי' יודעי' זה מזה ואז שפיר י"ל הא דתובעו ממון איירי דלא הי' התראה כלל:
ולפמ"ש לקמן בשער... פ'... להיפך מדברי הקצוה"ח הנ"ל דס"ל בנפסל אח"כ צריך צירוף מחדש להעיד תוכ"ד ואמרתי די"ל להפך בנפסל אח"כ גם לשיטת הסוברים דבאם לא בא לב"ד אינו מבטל היא דוקא אם הי' מיד פסול בשעת הראי'. משא"כ בנפסל אח"כ י"ל בכל ענין פסול אף אם לא כוון להעיד ולא בא לב"ד. והטעם דהא באמת הרבה חולקים על הש"ך הנ"ל וס"ל דאם הקו"פ לא כוון להעיד תתקיים העדות בהנשארים אף אם גם הכשירים לא כוונו להעיד והטעם משום דקרוב דבעצמותו אין שם עד עליו ולכן אם לא כוון להעיד לא הוה בכלל עדים, ואינו מבטל. ודוקא אם כוון להעיד שם עד עליו. משא"כ על הכשר שם עד עליו אף אם לא כוון להעיד ולפ"ז אם כשר בשעת ראי' ונפסל אח"כ בזה אמרי' כיון דמתחילה הי' שם עד עליו ולזה נתבטל כל העדות אף אם לא בא לב"ד ל"מ לשיטת הרמב"ן הנ"ל דס"ל דהא דבעינן שיבואו לב"ד היא משום דבמחשבה לחוד אינו מבטל. ממילא דבזה כיון דלא בעינן אף כוין להעיד דל"צ לבוא לב"ד. וגם לשיטת התוס' י"ל דקרוב כיון דבעצמותו הוא עד פסול בזה אמרי' דקודם שבא לב"ד ל"ח ממקיימי הדבר כיון דל"ח עד. משא"כ אם הי' כשר בשעת הראי' בזה שם עד עליו ובכל עלין פוסל. והבאתי ראי' לזה מדברי הירושלמי בפ' שבועת העדות הנ"ל בש"א פ"ג דכתב שם דמשום דהראשון כפר בשבועת העדות ונפסל נתבטל כל העדות. והקשיתי הא שם כיון דכפר עדותו ממילא חשיב לא בא לב"ד ולזה י"ל היכא דנפסל אח"כ מבטל בכל ענין אף אם לא בא לב"ד ולא כוון להעיד עי"ש. ולפ"ז נסתר כל מ"ש כיון דבזה דהי' כשר בשעת הראי' ולא נפסל רק משום דהוכחשו בחקירות. ממילא דנתבטל עדות כולם אף אם לא העיד בב"ד כלל וצ"ע: