משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ו פרק ה
ועתה אבוא לבאר באיזה ענין קו"פ פוסל דעת הרשב"ם ב"ב בסוגי' דעד נעשה דיין דבראי' בעלמא נעשה עד אם כוון להעיד בשעת מעשה אף דלא בא לב"ד הוא עד לענין אין עד נעשה דיין כמו דאמרי' דבראי' בעלמא אם כוון להעיד מבטל משום קו"פ. כ"כ הוא עד לכל דבר גם לענין אין עד נעשה דיין. והתוס' שם תמהו ע"ז דא"כ לר"י דס"ל בראי' בעלמא נעשה עד אף אם לא כוון להעיד. ממילא לא יהי' אף עד הרואה נעשה דיין. וא"כ לא נימא לר"י לא תהא שמיעה גדולה מראי' גם יהי' קשה דר"י אדר"י דהא ר"י פסק כר"י וס"ל דעד הרואה נעשה דיין עי"ש בתוס' ונ"ל לישב זה ע"פ דברי האו"ת הנ"ל בפ"א דכתב בהא דמחולקים רבי ור"י היא דר"י ס"ל דמדמינן שלשה לשנים מגזירת הכתוב כמו בשנים נתבטל כל העדות דהא ע"א כמאן דליתא דמי כ"כ בשלשה וממילא דגם בלא כוונו להעיד נתבטל כל העדות. כמו בשנים דנתבטל עדות השני. ורבי ס"ל דבשנים היא מצד הסברא דנתבטל כל העדות כיון דהם עדות אחת. וצריכים זה לזה. רק בג' הו"א דלא יהי' נתבטל כל העדות כיון דאין השנים צריכים לג'. ולזה מקשינן לשנים. וס"ל דמצד הסברא היא דוקא. בכוונו להעיד דאז חשובים עדות אחת כמו שנים עי"ש. ולפ"ז י"ל קו' הב' דתוס' על פי' רשב"ם דמקשי דמה"ת ניליף לענין אין עד נעשה דיין מנמצא קו"פ הא בנמצא קו"פ דנתבטל כל העדות היא מגזירת הכתוב עי"ש ולפמ"ש י"ל דראי' הרשב"ם היא מרבי דס"ל דבעי' כוונו להעיד דוקא. וא"כ ע"כ דאינו מצד גזירת הכתוב דא"כ בכל ענין יתבטל העדות וע"כ דהיא מצד הסברא דבכוונו להעיד חשובים עדים. ובלא כוונו להעיד לא חשיבי עדים. ולזה הביא ראי' דגם לענין אין עד נעשה דיין אמרי' אם כוון להעיד אינו נעשה דיין. ותו ל"ק לר"י כלל כיון דלר"י היא מגזירת הכתוב גבי נמצא קו"פ ולכן אין ללמוד מזה כלל לענין אין עד נעשה דיין:
אמנם בעיקר הדין חולקים התוס' על הרשב"ם וס"ל דגם לענין נמצא קו"פ לא נתבטל כל העדות מחמת הקו"פ אם לא בא לב"ד להעיד דוקא. והא דפריך הגמ' הרוג יציל. אף דהרוג לא בא לב"ד. היא דהא דצריכים לבוא לב"ד היא שיהי' ממקיימי הדבר דהפי' ממקיימי הדבר היא ג"כ באופן שבאו לקיים הדבר בב"ד. ולכן בס"ד דגמ' דלא ידע עדיין מהא דמקיימי הדבר. אז הי' מבטלין אף אם לא בא לב"ד. והא דמה יעשו שני אחים לא יבואו לב"ד י"ל משום דפעמים לא ידעו זה מזה ויעיד אחד אעפ"י שכבר העיד אחיו בב"ד. ואף דיעיד לאחכ"ד היא משום דלענין קו"פ לא בעינן תוכ"ד כיון דהי' להם צירוף בשעת הראי' ל"ב שיהי' להם צירוף בשעת הגדה רק דצריכים לבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר ולכן פוסל אף אם העיד לאחכ"ד ומזה הביא ראי' דתוס' לא ס"ל כשיטת הרי"ף בפ' הקדום רק דאפי' אם לא ידעו מפסולו פוסל ג"כ. דהא כיון דע"כ איירי דלא ידעו זה מזה. וא"כ הא לא היכיר בפסולו. כיון דבשעת הראי' לא הי' יודע כל אחד מחבירו ובשני אחין כל אחד בפני עצמו הוא עד כשר. ועי' בתוס' בסוגי' ובסנהדרין ד' ט' ד"ה בזמן. וב"ב ד' קע"ד ד"ה אבל. וכ"כ הרא"ש בסוגי'. וכן דעת הר"ן והריטב"א בסוגי'. והביא דכן דעת הרמב"ן והרשב"א. וכן מבואר ברמב"ן בסוגי' דב"ב בהדי'. וכ"כ שם הנמ"י עי"ש. רק דהם כתבו טעם אחר דהא דבעינן שיבואו לב"ד היא דמסברא דבכוונה לחודא בלא המעשה שיבוא לב"ד ויתקיים מחשבתן אינו פוסל דמחשבה אינו פוסל בלא המעשה. ועי' בב"י בסי' ז'. וז"ל הרמב"ן ב"ב ד"ה שלשה שאם לא העידו למה פוסלין אחרים. והלא אין נעשין עדים עד שיעידו וכו' ובודאי שזה דעת נוטה שאין מחשבה פוסלת לכשירים אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם עכ"ל עי"ש. ולטעמא דתוס' גם לר"י דס"ל דלא בעינן כוונו להעיד. מ"מ בעינן שיבוא עכ"פ לב"ד דוקא שיהי' מקיימי הדבר. וכמבואר בהדי' בתוס' דגם לר"י בעינן שיבואו לב"ד דוקא. משא"כ לטעם דרמב"ן דמחשבה לחוד אינו פוסל ממילא לר"י דלא בעי מחשבה כלל. ואף אם לא כוון להעיד פוסל ג"כ. ממילא די"ל דלא בעינן שיבוא לב"ד כלל לר"י. וע"כ צ"ל כן דאל"כ יהי' קו' התוס' מקו' הגמ' הרוג יציל במ"ע. הא ההרוג לא בא לב"ד. ואין לומר דבס"ד דגמ' לא הוה ידע מהא דמקיימי הדבר דהא לרמב"ן לאו מטעם זה צריך לבוא לב"ד. וע"כ דהוא ממקיימי הדבר אף אם לא בא לב"ד. אבל בזה ניחא דהא קו' הגמ' היא לר"י כמ"ש רש"י. דס"ל דלא בעי' כוונה להעיד. ולר"י לא בעינן ג"כ שיבוא לב"ד. וכן לא קשה מהא דמה יעשו שני אחין דהא אם נימא דלא בעינן כוונה לא יהי' צריכים ג"כ לבוא לב"ד. וממילא דלסברת הרמב"ן לא צ"ל בהא דמה יעשו שני אחין כתי' התוס' דלא ידעו זה מזה. רק דשפיר ידעו זה מזה דלהא לא חיישינן כלל. שלא יהי' ידעו זה מזה. רק דאם נימא דלא בעינן כוונה אז יהי' פוסלין אף אם לא יבוא להעיד בפני ב"ד. וממילא דל"ק קו' האו"ת ס"ק... דמקשה לשיטת התוס' דלא ידעו זה מזה. א"כ הקו' במ"ע דעדיין יכוונו להעיד עי"ש דלסברת הר"ן י"ל דידעו זה מזה. ואז לא יכוונו להעיד. וגם דאם יכוונו להעיד לא יבואו אלא אחד להעיד בב"ד שלא יתבטל העדות. ולקמן אדבר עוד מזה בעזה"י. ומעתה לענין דינא ליכא פלוגתא בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ן. דלכ"ע הראי' לחודא אינו פוסל אף אם כוון להעיד רק אם בא לב"ד ג"כ רק דמחולקים הם בטעם הדבר דלשיטת התוס' היא משום שיהי' ממקיימי הדבר. ולשיטת הרמב"ן דמחשבה לחודא אינו פוסל:
והא דתוס' לא ס"ל טעם דהרמב"ן היא משום דעיקר הוכחת התוס' היא דבעינן תרתי שיכווין להעיד ויעיד בפני ב"ד היא. דאל"כ האיך מצאנו ידינו בגיטין שנותנו במעמד קרובין. ותוס' מקשים קו' זו גם לר"י משום דגיטין היא כדיני נפש ת. וע"ז תי' דכל זמן שלא בא לב"ד אינו מבטל והוצרכו לזה דגם לר"י בעינן שיבוא להעיד בב"ד דוקא. וא"כ ממילא ל"ל טעמא דהרמב"ן דא"כ לר"י לא הי' בעי' שיבוא לב"ד. ויהי' הקו' מגיטין וקידושין במ"ע לר"י. ולזה הוצרכו לטעם משום ממקיימי הדבר צריכים לבוא לב"ד דמשום טעם זה גם לר"י צריכים לבוא לב"ד. או דס"ל דמה דלא נזכר בפלוגתא שבין רבי ור"י בגמ' לא פליגי, וכמו שהקשה הרא"ש על שיטת הרי"ף דס"ל דלא הכיר בפסולו אינו פוסל הא זה לא נזכר בגמ'. וממילא גם בזה אם בעינן שיבוא לב"ד אם לא הא זה לא נזכר ג"כ דמחולקים בזה. ומשו"ה הוצרך לחדש דגם לר"י בעינן שיבוא לב"ד אמנם הרמב"ן לא הקשה קו' זו דהאיך מצאנו ידינו בגיטין לר"י רק לדידן דנוהגין כן משום דלר"י ל"ק דילמא באמת לר"י לא הי' מניחין קרובין בשעת גיטין וקידושין. או דהי' מיחדין עדים לגיטין. רק מקשים לדידן דאנו נוהגין כן ואנן קימ"ל כרבי משו"ה תי' שפיר דלרבי הי' צריכים לבוא לב"ד דוקא. ואף דזה לא נזכר בגמ' אין זה קו' לרמב"ן דהא רמב"ן ס"ל ג"כ כשיטת הרי"ף דהיכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל אף דזה לא נזכר ג"כ בגמ'. והא דלא ס"ל להרמב"ן טעמא דתוס' היא משום דהא התוס' מקשי' מהא דמה יעשו שני אחין לא יעידו. ותי' דפעמים לא ידעו זה מזה. וממילא דמוכח דלא כהרי"ף. ומשו"ה הרמב"ן והרשב"א דס"ל כשיטת הרי"ף ע"כ ל"ל בהא דמה יעשו שני אחין דלא ידעו זה מזה. והקו' במ"ע. ולזה ס"ל הטעם דבעי' שיבואו לב"ד היא דמחשבה לחודא אינו פוסל. ממילא אם נימא דלא בעינן כוונו להעיד כר"י אז יהי' פוסל אף אם לא יבואו לב"ד: ודעת רש"י כפי הבנת התוס' בסוגי' מדבריהם דגם לענין נמצא קו"פ בעינן ג"כ שיעידו בב"ד תוך כ"ד דוקא. ומה שנראה לענ"ד בישוב דברי רש"י היא כשנדייק בדברי הרמב"ן ב"ב קי"ג ד"ה שלשה במ"ש וז"ל ובודאי שזה דעתי נוטה שאין מחשבה פוסלת לכשירים אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם עכ"ל משמע מדבריהם דאם העידו הכשירים בלא הפסול ואח"כ בא הפסול לבדו להעיד בב"ד בלא הכשירים אינו פוסל. ודלא כמבואר בש"ך בס"ק ז' דכתב דאף אם הכשירים העידו בב"ד בלא הפסולין ולא ידעו כלל שיבואו אח"כ הפסולין להעיד בב"ד. אם באו אח"כ הפסולין נתבטל ג"כ עי"ש. אמנם מדברי הרמב"ן נראה דצריכים לבוא לב"ד להעיד כאחת זה עם זה. וכן ראיתי בחידושים בש"מ דב"מ שהובא כן בשם הר"י הזקן בס' המכריע למס' מכות דמבואר בהדי' בבאו בזא"ז לא נתבטל העדות עי"ש וס' זה אין בידי לעיין בו. ונראה לענ"ד הטעם דס"ל בהא דשואלין להקו"פ אם כוונו להעיד היינו שבשעת ראי' העדות הי' כוונתם שיעידו אח"כ עם הכשירים שע"י זה חשיב צירוף כיון דהי' כוונתם להעיד עם הכשירים הם עדות אחת. משא"כ אם אמרו שבשעת העדות הי' כונתם להעיד בלא הכשירים זה לא חשיב כוונו להעיד. דכיון דלא הי' אז כונתם להעיד עם הכשירים לא חשיב צירוף ע"י כונה זו ואינם מבטלין עדות הכשירים. ולפ"ז לדברי הרמב"ן דס"ל בטעמא דצריכים לבוא לב"ד משום דמחשבה לחודא אינו פוסל אם לא נתקיימה מחשבתם. ממילא דצריכים להעיד ביחד זה עם זה. ואם העידו הפסולין בלא הכשירים הא לא נתקיימה מחשבתן דהא בשעת העדות כוונו להעיד עם הכשירים. ואח"כ העידו בלא הכשירים. ומשום מחשבה לחודא להעיד בלא הכשירים הא לא נתבטל העדות. ומשו"ה צריכים דוקא להעיד ביחד זה עם זה דוקא לטעמא דהרמב"ן, ולפ"ז י"ל דגם רש"י ס"ל טעמא דרמב"ן וממילא דצריכים לבוא לב"ד ביחד להעיד. ויש להוסיף דרש"י ס"ל דבד"מ דקימ"ל שומעין דבריו של זה היום. ובאם יבוא חבירו למחר מצרפין עדותן. ומשו"ה אם באו לב"ד להעיד ביחד פוסל אף אם לא העידו בפני ב"ד. משא"כ בדנ"פ דצריכים להעיד דוקא בתוכ"ד בזה אף אם באו להעיד ביחד אם לא העידו תוכ"ד הרי לא נתקיימה מחשבתן. דהא מחשבתן הי' להעיד ביחד. וכיון דהעידו לאחר כ"ד מעדות הכשירים. הא הב"ד מחלקי' עדותן לשנים. ולא מצרפינן עדותן לעדות הכשירים. וממילא חשיב ג"כ לא נתקיימה מחשבתן. ומשו"ה אינו פוסל. ולפ"ז הא דכתב רש"י דבעינן תוכ"ד היא דוקא בדנ"פ דבזה לא מצרפינן עדותן אם העידו לאחכ"ד וחשיב שני עדות. ממילא לא נתקיימה מחשבתן. משא"כ בד"מ דהב"ד מצרף עדותן אפי' אם העידו לאחכ"ד. בזה לא צריכים להעיד כלל תוכ"ד. ולפ"ז אף אם נימא דלא צריכים להעיד ביחד בב"ד כלל. וכדברי הש"ך מ"מ י"ל דזה היא דוקא בד"מ דשומעין דבריו של זה היום. ובאם יבוא חבירו למחר מצרפין. ומשו"ה אף אם הפסול בא אח"כ מ"מ מתקיים מחשבתו שהי' כונתו מתחילה להעיד עם הכשירים. דמה בכך דבא לב"ד להעיד בלא הפסולין. מ"מ כיון דהב"ד יצרף עדותן להיות עדות אחד. משו"ה אף אם העיד בלא הכשירים חשיב כאלו העיד עמהם כיון דהב"ד יצרף עדותן. משא"כ בדנ"פ דבעי' דוקא שיעידו תוכ"ד. ובאם העיד לאחכ"ד מעדות הכשירים חשיב שני עדות. ואין לו צירוף כלל בעדות הכשירים. וממילא דלא נתקיימה מחשבתן כלל ולא נתבטל העדות מחמת הכונה לחודא כמ"ש הרמב"ן:
ולפ"ז דעיקר טעמא דרש"י דבעינן תוכ"ד היא כמ"ש הרמב"ן שיהי' נתקיימה מחשבתן שהי' להם בשעת הראי' להעיד עם הכשירים. ממילא דלר"י דפוסל אף בלא כונה כלל דלא בעינן ג"כ שיעידו בב"ד כלל. וממילא דל"ק קו' התוס' על רש"י מהא דמה יעשו שני אחין כמ"ש האו"ת דאם נימא דלא בעינן כוונו להעיד אז יהי' פוסל אף אם לא יבוא לב"ד כלל וגם קו' הגמ' הרוג יציל היא שפיר כפי' רש"י דהיא לר"י דלא בעי' כונה להעיד ולדידי' לא בעינן ג"כ שיבוא לב"ד. ותו לק"מ על הרמב"ן שם וז"ל ומיהו כשנזמו הכשירים לעדות נראי' הדברים כדברי רש"י ז"ל ורש"מ תלמידו ז"ל דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים פסולין לעולם לדין ואפי' הי' שם עדים אחרים עי"ש. [ויש להאריך עוד בהנ"ל בפ"ב דהא דאמרי' בדנ"פ אם העיד לאחר כ"ד לית להו צירוף היינו דהראשון לא יכול להצטרף עם השני. משא"כ השני אית לי' צירוף עם הראשון. ולפ"ז בשני אחין הבא באחרונה אית לו צירף עם הראשון ופוסל ג"כ]:
ולפ"ז י"ל ג"כ דזה הוא נפ"מ לדינא בין שיטת התוס' והרמב"ן דלשיטת הרמב"ן צריכים להעיד דוקא ביחד הקו"פ עם הכשירים. משא"כ אם העידו הכשירים בלא הפסולין אינם מבטלין כמ"ש ולשיטת התוס' הא דצריכים לבוא לב"ד היא רק שיהי' ממקיימי הדבר אף אם באו אח"כ בלא הכשירים מ"מ הם ממקיימי הדבר ומבטלין. וכמ"ש תוס' בשני אחין דפעמים לא ידעו זה מזה. ויעיד אחיו אעפ"י שכבר העיד אחיו בב"ד. ובזה הא לא באו ביחד ואפ"ה פוסל. וכן נראה מקו' התוס' ד"ה לאסהודי דמקשים דא"כ לא יהרג אדם מעולם. דהקרובין יבואו ויאמרו לאסהודי אתינן. ובאם נימא דהיכא דמעידין בלא הקרובין לא נתבטלו הא יכולין להרוג ע"פ הכשירים ויעידו בלא הפסולין. ודוחק לומר בקו' התוס' דיבואו תמיד עם הכשירים. דמקו' התוס' נראה דיש לחוש דילמא יבואו קרובין אח"כ ויאמרו לאסהודי אתינא ולפ"ז לדברי הרמב"ן דצריכים לבוא כאחת ל"ק קו' התוס':
והנה הרמב"ן דייק בלשונו דאינו פוסל אם לא בא לב"ד והעיד דמבואר מדבריו אם בא לב"ד להעיד ולא העיד אינו פוסל. והוא מטעם דכיון דלא העיד אם גם דכונתו הי' להעיד מ"מ הא להרמב"ן משום כונה לחודא לא נפסל אם לא נתקיים מחשבתו. וא"כ מה בכך דבא לב"ד מ"מ כיון דלא העיד לא נתקיים מחשבתו. וכן הביאו בהדי' בשם הרמב"ן. עי' בכנה"ג אות ט' דקודם שהעיד אם אומר שכונתו הי' להעיד משתקין אותו דה"ל עד הרואה ואינו פוסל עי"ש. ולטעמא דתוס' י"ל דמיד שבא לב"ד ורצונו להעיד אף אם משתקין אותו מ"מ כיון דבא להעיד ה"ל ממקיימי הדבר ופוסל. ויש להביא ראי' לזה מקו' התוס' הנ"ל דלא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתינא. ובאם נימא דאינו פוסל אא"כ מעיד עדותו בפני ב"ד אין זה קו' כ"כ ול"ש בזה דלא יהרג אדם מעולם. דהא מסתמא ניכר לב"ד קרוביו. ובאם יבוא קו"פ לפני ב"ד להעיד הי' משתקין אותו כדי שיתבטל העדות לקיים ובערת הרע מקרבך. ועי' בכנה"ג אות כ"א דז"ל נ"ב דוקא שהעיד. אבל אם בא לב"ד להעיד ולא העיד לא נתבטל עדותן. ואפי' את"ל דנתבטל וכו' אם הב"ד לא הי' יודעין דאחד מהם קו"פ ושלחו בעד כולם ובאו להעיד ולא העידו לא נתבטל העדות וכו' אמר המאסף נ"ל להכריע מדברי הרא"ש שכ' או שכוון לראות כדי להעיד ולא העיד אינו פוסל. ואם איתא דאפי' שלא העיד אלא כל שבא לב"ד להעיד פוסל הל"ל או שכוון לראות כדי להעיד ולא בא להעיד פוסל עכ"ד מבואר בהדי' דכל שלא העיד אף אם בא לב"ד אינו פוסל. וכ"ש אם בא רק מכח הכרזה. ולפ"ז קשה לי טובא מדברי הירושלמי בפ' שבועת העדות הנ"ל דכ' דלמ"ד נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה. אם השביע עשרה עדים וכפר הראשון בזה הראשון חייב וכולן פטורין. דכיון דכפר הראשון נעשה חשוד ופסול לעדות מחמת השבועה. וממילא אף אם יעידו אח"כ הכשירים לא יהי' מהני עדותן כיון דנתבטל מחמת נמצא אחד מהם קו"פ עי"ש והא שם כיון דכפר דלא ידע לו העדות ממילא לא העיד עדותו בפני ב"ד. ובאופן זה אינו מבטל. דראי' לחודא אינו פוסל אלא דוקא אם העידו ג"כ בב"ד. ומכ"ש שם דלא בא מעצמו רק מכח שבועת עדות שהשביע שיעיד לו באופן זה לא חשיב כלל ממקיימי הדבר. ויהי' מזה קו' גדולה לשיטת התוס' והרמב"ן. וראי' לפי' רשב"ם ודעמו דסברו דמחמת ראי' לחודא נתבטל העדות ג"כ ולא בעינן הגדה בפני, ב"ד כלל ולכאורה הי' נ"ל דאפשר לומר הא דבעינן דוקא שיהי' בא לב"ד ג"כ היא דוקא אם הוא עד פסול דבזה אינו בגדר עד. רק דפסול מגזירת הכתוב משום נמצא אחד מהם קו"פ ולזה בעינן דוקא שיהי' ממקיימי הדבר. או כסברת הרמב"ן משא"כ אם הי' כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ. בזה כיון דבשעת הראי' הי' עד כשר. ולכן אם נפסל אח"כ נתבטל עדות כולו. משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכדברי הנתיבות הנ"ל ובזה פוסל אף לשיטת התוס' והרמב"ן אף אם לא בא לב"ד ומשו"ה בירושלמי בכפר בשבועת העדות דהי' כשר בשעת הראי'. רק מחמת כפירתו שכפר עתה. ונפסל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה. ובזה יהי' מדוייק הא דנקט הירושלמי שם הטעם משום עדות שבטלה מקצתה. ולא משום נמצא אחד מהם קו"פ עי"ש. אמנם אין זה נראה דמשמע דלשיטת הסוברים דבראי' לחודא אינו פוסל גם בנפסל אח"כ היא כן דצריך דוקא להיות ממקיימי הדבר ולהעיד בב"ד. ויותר מזה כתב הקצוה"ח היכא דנפסל אח"כ לכ"ע בעינן צירוף מחדש שיעידו תוכ"ד דוקא כיון דהי' כשר בשעת הראי' לש"ל דנתבטל הצירוף מאז עי"ש. וכמש"ל בפי' דלדברי הקצוה"ח לכל השיטות יהי' קשה מהירושלמי ובתוס' סנהדרין ד"ה שב"ש דמקשים כיון דבכת אחת ס"ל לב"ש דנחלקה עדותן ממילא בשתי כיתות יהי' נמצא אחד מהם קו"פ. ותי' בחד תירץ דהא דאמרי' נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה היא כשמסייעים להדדי. משא"כ כשמכחשי אהדדי לא עי"ש. והטעם נראה ג"כ דתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דצריכים לבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר. ולזה דוקא כשמסייעים להדדי הם ממקיימי הדבר. משא"כ כשהם מכחישין אהדדי ל"ח ממקיימי הדבר. ועי' בתשו' ב"י סי' י' י"א. [והאו"ת ס"ק ז' כתב להקשות לשיטת הרמב"ם דראי' לחודא פוסל משכחת שבועת העדות בקרובין שהשביע שיבואו לב"ד להכחיש את הכשירים ותי' דבאופן זה לא נתבטל עדות הכשירים עי"ש. והיא תמוה דהא עיקר הטעם דתוס' היא דהיכא דמכחישים אהדדי ל"ח ממקיימי הדבר. וממילא אי אמרי' דראי' לחודא פוסל ול"צ לזה שיהי' ממקיימי הדבר ואז גם במכחישין אהדדי פוסל ג"כ] והא גם בזה נפסלו אח"כ ובשעת הראי' הי' כשירים. ואפ"ה ס"ל לתוס' דצריכים להעיד דוקא בב"ד וצ"ע. ועימש"ל בפ':
ובהרי"ף לא נתבאר אי ס"ל כשיטת הרשב"ם או כשיטת התוס' והרא"ש וכתבו דנראה דס"ל כשיטת הרשב"ם דהא לשיטת התוס' והרא"ש צ"ל בהא דמה יעשו ב' אחין דלא ידעו זה מזה. וזה אינו פוסל לשיטת הרי"ף כיון דלא ידע מפסולו. ולפמ"ש עדיין י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן דהא דצריכים לבוא לב"ד היא דמחשבה לחודא אינו פוסל. וממילא דל"ק מהא דמה יעשו ב' אחין כמ"ש דא"א דלא בעי' כונה בכל ענין יהי' נתבטל אפי' אם לא יבואו לב"ד ג"כ. וראי' דהא הרמב"ן ס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל. ואפ"ה ס"ל דבעי' תרתי מכ"ש לפמ"ש דהא דלא ס"ל לתוס' ורא"ש טעמא דרמב"ן דס"ל דמה דלא נזכר בגמ' דפליגו ר"י ורבי לא מפשינן פלוגתא כמו שהקשה הרא"ש על שיטת הרי"ף. ולכן ס"ל לתוס' והרא"ש דגם לר"י צריכים לבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר. ממילא לשיטת הרי"ף דלא חש לקו' זו וס"ל דאף דלא נזכר בגמ' דפליגי אם לא הכיר בפסולו אפ"ה פליגי בזה. ממילא די"ל דס"ל כטעמא דרמב"ן. ובזה נדחה ג"כ מה דראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת בסי' ע"ו דהביא ראי' דהרי"ף לא ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש מהא דלא הביא הך דיקום דבר ממקיימי הדבר עי"ש. ולפמ"ש י"ל דבלא הך דיקום דבר צריכים ג"כ לבוא לב"ד משום דמסברא דמחשבה לחודא אינו פוסל. והרי"ף אם ס"ל דבעי' תרתי היא ע"כ מטעמא דהרמב"ן דל"ל דהיא משום יקום דבר דהא לשיטת הרי"ף ל"ש תי' התוס' דלא ידעו זה מזה כמ"ש:
ועוד דגם לשיטת התוס' והרא"ש ליכא מהא דמה יעשו שני אחין ראי' מוכרעת דליתא לדינא דהרי"ף והא ראי' דלא הקשה הרא"ש על הרי"ף מהא דע"כ צ"ל דגם בלא הכיר בפסולו פוסל ג"כ מהא דמה יעשו ב' אחין דע"כ צ"ל לשיטת הרא"ש דלא ידעו זה מזה. אע"כ דגם אי אמרי' דלא ידעו זה מזה. אפ"ה י"ל כדברי הרי"ף. והיא כמ"ש הש"ך בס"ק ז' כיון דמקצתם רואין אלו את אלו. והכשירים רואין את הפסולים מצטרפי' יחד עי"ש. ובנתיבות הנ"ל. והאו"ת דחה זה דבשני אחין כיון דכל אחד בעצמותו הוא עד כשר רק צרופה משווי' להו לפסולין. ואם אח זה לא ידע מהשני. ממילא אם גם דהשלישי מן השוק מצרף אותן ל"ש לפסול מפני שמצרף להפסולין דכיון דלא ידעו זה מזה המה ג"כ כשירים ואין כאן עד הפסול כלל עי"ש אמנם דעדיין י"ל לפמ"ש דעיקר טעמא דהרי"ף כיון דבעינן כוונו להעיד ובאם לא ידע מפסולן הי' הצירוף בטעות. וממילא אם נימא דלא בעי' כונה להעיד אז יהי' פוסל אפי' אם לא ידע מפסולו. וא"כ ממילא קאמר שפיר מה יעשו שני אחין דהיינו אם נימא דלא בעינן כוונה להעיד אז יהי' פוסל אפי' לא הכיר בפסולו. ומה יעשו שני אחין. וכמ"ש האו"ת שם ובזה יהי' מיושב קו' האו"ת ס"ק י' דהקשה לשיטת התוס' דלא ידעו זה מזה. א"כ הקו' במ"ע מה יעשו שני אחין כיון דלא ידעו זה מזה מסתמא יכוונו להעיד לקיים ובערת הרע כיון דכל אחד סבר דהוא עד כשר דלא ידע מפסול אחיו עי"ש. אבל בזה י"ל דראי' דרבי היא דבעי' כוונו להעיד. דאל"כ מה יעשו שני אחין אבל אם נימא דבעינן כוונו להעיד. ואז ממילא בלא הכיר מפסולו אינו פוסל. וא"כ בלא ידעו זה מזה אפי' אם יתכוונו להעיד לא יתבטל עדותן כיון דלא ידעו זה מזה ולא הכיר בפסולו אינו פוסל. וכיון שכן ממילא דליכא ראי' מתוס' דחולק על שיטת הרי"ף. די"ל דגם שיטת התוס' כהרי"ף דהיכא דלא הכיר מפסולו אינו פוסל:
ויותר מזה אני מסופק לפי האמת דבעינן כוונו להעיד דוקא דבל"ז אינו פוסל. א"כ לשיטת הרי"ף דס"ל דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל. אם שני אחים ואחד מן השוק ראו שום עדות. ואין אח זה יודע מחבירו. והשלישי מצרפן אפי' אם נימא כמ"ש הש"ך כיון דהשלישי יודע מהם הוה יודע מפסולן מ"מ כיון דבעינן דוקא כוונו להעיד. ובאם אין אחד מהאחין כוון להעיד אינו מבטל ממילא בשעת ראי' העדית לא ידע השלישי מפסולן כי דילמא אין כונתו להעיד. ואז אינם מבטלין. והוה כל אחד עד כשר להעיד בפני ב"ד ממילא אף אם באמת הי' כונתם להעיד לא יתבטל ג"כ העדות כיון דהוא לא הי' ידע מפסולן. בשלמא אם הי' עד פסול בשעת הראי' בזה אף אם לא, ידע אם כוון להעיד אם לא. מ"מ הא ידע דהעד בעצמותו הוא עד פסול להעיד חשיב הכיר בפסולו. משא"כ בשני אחין כל אחד בפני עצמו הוא עד כשר. רק אם צירף אותן נעשין פסולין. ובזה אם לא כוונו להעיד הם כשירים לעדות. ובאם נימא כן ממילא מיושב ג"כ קו' האו"ת הנ"ל די"ל דלפי האמת דבעינן כוונו להעיד אף אם האחין יכוונו להעיד מ"מ לא יהי' חשוב הכיר בפסולו כיון דאין הג' יודע אם כוונו להעיד. ועוד יש לעיין א"א דאינו פוסל אא"כ בא לב"ד דוקא נימא דחשיב ג"כ לא הכיר בפסולו. כיון דהוא ספק דילמא לא יבוא רק אחד להעיד בב"ד. ואז הוא עד כשר, וממילא גם אם באו אח"כ לב"ד לא יהי' נתבטל העדות דהא בשעת הראי' הי' ספק דילמא לא יבואו לב"ד ואינו פוסל. ויש לדחות את זה די"ל כיון דהוא מצרף שניהם ושניהם פסולין להיות שניהם עדים בכל ענין וצ"ע בזה. מ"מ זה ברור דגם לשיטת התוס' י"ל כשיטת הרי"ף. ממילא דליכא ראי' דהרי"ף לא ס"ל כשיטת התוס':
ובל"ז הא כל עיקר הראי' דתוס' חולקים על הרי"ף היא כפי מה דמשמע מתוס' בסוגי' דמכות ד"ה שמואל ומתוס' סנהדרין ט' ד"ה באתן דמשמע מלשונם דקאי על שעת הראי' דאז לא יהי' יודעים זה מזה. משא"כ לפי מה דמשמע מתוס' ב"ב ד"ה אבל דקאי על שעת הגדה דז"ל פעמים שאין אח זה יודע שכבר העיד אחיו בב"ד ומעיד עכ"ל מזה משמע דבאמת משעת הראי' יהי' יודעין זה מזה. רק דבשעת הגדה לא יהי' יודעין זה מזה שכבר העיד אחיו בב"ד. והיכא דהי' ידוע להם בשעת הראי' זה מזה גם לשיטת הרי"ף פוסל כיון דעיקר הצירוף היא בשעת הראי' והא דצריכים לבוא לב"ד היא שיהי' ממקיימי הדבר. וכ"כ הנתיבות בס"ק ט'. ואדרבא בזה ל"ק קו' האו"ת הנ"ל דכיון דידעו זה מזה בשעת הגדה לא יכוונו להעיד שלא לבטל העדות. והנהו דכתבו דתוס' חולקים על הרי"ף היא דס"ל זה לדוחק דבשעת הראי' יהי' יודעין זה מזה דא"כ ל"ש הלשון דמה יעשו ב' אחין כמ"ש הש"ך ס"ק ח' דבקל יעשו דלא יעיד רק אחד ויודיעו זה לזה מי שילך להעיד בב"ד. ולזה ע"כ דגם בשעת הראי' לא יהי' יודעין זה מזה. ובזה נ"ל לישב ג"כ הא דכתב הש"ך דהשלישי מצרפן דהוא ידע מפסולן דגם בזה י"ל דבאופן זה דהשלישי יודע משניהם ל"ש ג"כ מה יעשו כיון דהוא יודע משניהם מוטל עליו להודיע להם לכל אחד תיכף בשעת הראי' שאחיו ראה וידע ג"כ העדות. ושלא ילכו לב"ד כי אם אחד מהם. וצריך לעשות זה לקיים ובערת הרע. אע"כ דהחשש היא דגם הג' לא יהי' יודע משניהם כי יהי' הרבה עדים בדבר. כגון אם יהי' ד' עדים כל אחד מהשני עדים כשירים יהי' יודע מאח אחד. והכשירים יהי' רואין זא"ז. ואז חשיב צירוף גמור דחשיב עדות אחד כיון דסגי' במקצתם רואין זא"ז. ומ"מ לא יעלה על לבם להודיע להם שלא יעידו רק אחד. כיון דכל אחד לא ידע מחבירו וסבר שגם האח הוא עד כשר להעיד. וממילא דיעידו אח"כ כולם לפני ב"ד. ובזה חשיב שפיר לא ידע מפסולו כיון דגם אותן העדים דמצרפין לא ידעו מפסולן. ואמאי יהי' פוסל. אבל מ"מ אין זה קו' על הרי"ף. ואדרבא בזה מיושב היטב להרי"ף כמ"ש די"ל במקום דיהי' יודע מפסולו כגון שהג' יהי' יודע מהשני אחין בזה ל"ק מה יעשו דיודיע להם שלא ילכו שניהם להעיד. ובאם לא יהי' ידוע גם להג' מפסולן באופן שיהי' הרבה עדים. בזה כיון דבעינן כוונו להעיד. ממילא בעינן ג"כ שיהי' יודע מפסולן. ולא יתבטל העדות כלל אף אם באמת יכוונו להעיד גם האחין כמ"ש האו"ת כיון דלא ידעו זה מזה. מ"מ גם אם יתכוונו לא יתבטל העדות ג"כ כיון דלא ידעו מפסולן. ומה דהביא רבי ראי' דבעינן כוונו להעיד היא דלפ"ז אינו פוסל אם לא ידעו מפסולן. כמ"ש האו"ת. ולפ"ז ממילא ליכא ראי' כלל מהרי"ף דחולק על שיטת התוס' והרא"ש. די"ל דגם להרי"ף בעינן תרתי:
וקצת ראי' היא להיפך דגם הרי"ף ס"ל דבעינן תרתי. לפמ"ש המר"י בי רב לפרש דברי הש"ע בסי' א' במ"ש וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים כל מי שיודע לו עדות יבוא ויעיד. והעידו כשירים ופסולין לא נתבטל עדות הכשירים שלא הי' כוונתו אלא בראוי' להעיד. והיא תמוה דלא יהי' כונתו אלא בראוי' להעיד. מ"מ כיון דבאו לב"ד נתבטל ג"כ העדות. ועי' בהאחרונים מ"ש בזה. אמנם החליטו כולם כפי' הר"י בי רב דזה היא לשיטת הרא"ש דס"ל דבעי' תרתי שיבואו לב"ד ג"כ וכיון דהם לא באו רק מצד הכרזה אינו פוסל וקצת יש להוסיף לסברת רמב"ן דס"ל דבעינן שיבואו לב"ד לקיים מחשבתן. וא"כ בזה הא משום מחשבתן לא באו לב"ד רק משום דהכריז עליהם שיבואו לב"ד הרי לא באו משום מחשבתן. רק אם כונת הנתבע הי' שיבואו הי' פוסל ג"כ. ולזה קאמר דגם כונתו הי' רק בראוים להעיד. ואף דהרא"ש לא ס"ל טעמא דהרמב"ן. אפשר לומר דהרא"ש ס"ל ג"כ טעמא דהרמב"ן דלרבי דבעינן כוונו להעיד צריכים לבוא לב"ד דבשביל מחשבה לחודא לא נפסל. והא דהוצרך להא דיקום דבר היא דמשו"ה גם לר"י צריכים לבוא לב"ד כי הרא"ש ס"ל לדוחק דיהי' מחולקים רבי ור"י אם צריכים לבוא לב"ד כיון דזה לא נזכר בגמ'. אבל לרבי בל"ז ממקיימי הדבר צריכים ג"כ לבוא לב"ד דמחשבתן לחודא אינו פוסל. ואם גם דזה דוחק מ"מ לשיטת הרשב"ם ודאי קשה. אם גם דכונתו הי' להכשירים הא מחמת הראי' נתבטל כל העדות ולענ"ד הי' אפשר לומר עוד דהא יש לדקדק קצת על הא דלא הי' כונתו אלא בראוי' להעיד הא כיון דהוא הי' שם בשעה שקבלו הב"ד עדות של הקו"פ ושתק מסתמא הי' כונתו גם על הקו"פ. ומזה נראה דהקבלת עדות הי' שלא בפניו. וכן נראה מסתימת לשון הש"ע. ואף דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ול"ח קבלת עדות כלל שלא בפניו כמבואר בסי' כ"ח מ"מ כיון דהוא הרשה לב"ד שיקבלו עדות שלא בפניו מהני. ולפ"ז שפיר קאמרי' דכונתו לא הי' אלא בראוי' להעיד. אבל הקו"פ לא הי' כונתו כלל. וחשיב כאלו לא הרשה לב"ד לקבל שלא בפניו וממילא דל"ח קבלת עדות כלל כיון שהי' שלא בפני הבע"ד. והוה כלא העידו בב"ד כלל. ולא נתבטל העדות כלל. ועימש"ל בפ' הבא. יהי' הטעם שיהי' ע"כ הא דמצוה להחרים היא רק לשיטת התוס' והרא"ש וממילא הרי"ף דכתב ג"כ הא וכן מי שמצוה להחרים כדברי הש"ע ע"כ דס"ל ג"כ דבעינן תרתי שיבוא לב"ד ג"כ. ועי' באו"ת ובנתיבות ובקצוה"ח שכולן כתבו העיקר כפי' המר"י בי רב:
ובהרמב"ם לא נתפרש ג"כ היכא ס"ל וכולם תפסו שיטתו כשיטת רש"י ורשב"ם דראי' לחודא פוסל וזה צ"ע דמנ"ל הא. ובכל מ"ש בפ"ה כפי הנראה יותר מסתבר דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דז"ל שם בהל' ה'. וכיצד בודקים את העדים כשיבואו לב"ד. ועי' בב"מ בסי' מ"ב. וצ"ל בפשיטות מדסתם הרמב"ם בהל' ד' בד"א בזמן שכוונו להעיד ולא כתב ג"כ שיבואו לב"ד. משמע דלא צריכים לבוא לב"ד. וגם בהא דכתב מה יעשו ב' אחין לא כתב דלא יהי' יודעין זה מזה. ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' דס"ל כשיטת הרשב"ם דז"ל הרא"ש על הא דמה יעשו שני אחין כי כל הרואה דבר ערוה מחוייב הוא להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ובאים בערבוביא זה אחר זה בפני ב"ד ואין אח זה יודע שכבר העיד אחיו בב"ד עכ"ל. ונראה דהרא"ש בא לישב דמספק לא יעיד כי דילמא הי' שם קרובו וגרם הוא שיתבטל העדות על ידו לזה כתב דמחוייב הוא להעיד משום ובערת הרע. ולפ"ז ממילא בד"מ ל"ש זה דמה יעשו ב' אחין. דבד"מ לא יעידו עד כי יתבע אותם להעיד לו. וקודם התביעה לא מוטל עליהם להעיד. ואפי' משבועת העדות פטור עד שיתבע אותם, ולזה לא יעידו עד שיתבע אותם הבע"ד להעיד לו מסתמא הוא לא יתבע את שניהם שלא יתבטל העדות. ומשו"ה נקט רבי דוקא בדנ"פ מה יעשו ב' אחין שראו באחד שהרג את הנפש. כיון דבזה הם מחוייבים להעיד. ולפ"ז הרמב"ם דהוסיף בהא דמה יעשו ב' אחין גם בד"מ וז"ל מה יעשו ב' אחין וכו' או כשחטף חפץ מידו וכו' ובזה קשה לא יעידו עד שיתבע אותם כי מסתמא יתבע אותם להעיד לו. אלא מזה נראה דס"ל דראי' לחודא פוסל ג"כ. אמנם כל זה אין ראי' מוכרעת. דבפשיטות י"ל דהבע"ד לא יהי' ידע מהם כלל. שהי' רואין את זה מרחוק שחטף ממנו חפץ זה. ומסתמא היא כן שחטף ממנו שלא בעדים ולזה יבואו ג"כ לב"ד להציל את העושק. ובל"ז לפמ"ש בטעמא דרמב"ן דהא דצריכים לבוא לב"ד היא דבכונה לחודא בלא מעשה לא נפסל ממילא אי אמרי' דלא בעי' כונה אז יהי' הראי' לחודא פוסל ג"כ ולזה כתב הרמב"ם שפיר דמה יעשו גם בד"מ דאם נימא דלא בעינן כונה לא יהי' צריכים לבוא לב"ד ג"כ:
וקצת ראי' היא להיפך דהנה לשיטת התוס' והרא"ש ניחא הא דאמרי' מה יעשו שני אחין. ולמה נקט דוקא בעדים שיהי' קרובין להדדי. ולמה לא נקט מה יעשו קרובין שראו בא' שהרג את הנפש. ובאם יהי' קרובין לנרצח דבזה ודאי לא ירצו לבטל את העדות. וגם אם הי' קרובין להרוצח ג"כ הא קרובין לא נחשדו לעשות איסור. ושלא יהי' מקויים על ידם ובערת הרע. והוה מצי למנקט ג"כ מה יעשו קרובין דא"א דלא בעינן כונה להעיד אזי בכל ענין יתבטל העדות. אבל אי בעינן כוונו להעיד. אזי לא יתכוונו להעיד. ומסתמא היא כן דקרובים אינם מכוונים להעיד כיון דידעו שלא יהי' תועלת בעדותן גם אם יכוונו להעיד בכיוון לבטל עדות בזה נראה לענ"ד דלא נתבטל העדות כלל דבעינן דוקא שיהי' כוונו להעיד לקיים הדבר דאז אם הי' טועין בדבר דהי' סוברים דיהי' כשירים להעיד משא"כ אם היו יודעין דהם פסולין להעיד וכוונו להעיד לבטל העדות. בזה לא הוה ממקיימי הדבר ולא נתבטל עדות כלל. אבל לשיטת התוס' והרא"ש ניחא דקרובין כיון דידעו דליכא תועלת בעדותן מסתמא לא יבואו לב"ד שלא לבטל העדות לקיים ובערת הרע. ואם באמת ירצו לבטל העדות כגון אם יהי' קרובין להרוצח גם בכונה להעיד עדיין יאמרו דכוונו להעיד. ומשו"ה לא הוה מצי למנקט מה יעשו קרובין דכך יעשו לא יבואו להעיד לב"ד. משא"כ בעדים הקרובין להדדי בזה ודאי יבואו כיון דסברו דהם עדים כשירים דכל אחד לא ידע שהעיד חבירו. אמנם לשיטת רש"י ורשב"ם קשה אמאי לא נקט קרובין כיון דבראי' לחודא נתבטל העדות. וצ"ל הא דנקט ב' אחין היא דבזה אחד מהאחין הוא אחד מהעדים כגון בשני אחין ואחד מן השוק ראה עמם העדות. ואז צריכים אחד מהאחים לעדות. וכמ"ש רש"י והר"ן דמה יעשו שני אחין ואחד מן השוק וכו'. ולפ"ז הרמב"ם דנקט בלשונו ב' אחין שהי' בכלל העם הרי דמבלעדי האחין ישנם ג"כ עדים הרבה. ובזה קשה אמאי נקט דוקא אחין ולא קרובין אבל א"א דשיטת הרמב"ם כתוס' והרא"ש ניחא: ויש לעיין בהרמב"ם בפ' י"ב מהל' סנהדרין הל' ב' דז"ל ובין שהתרה בו אחד מן העדים. ובין שהתרה בו אחר בפני העדים אפי' אשה או עבד וכו' הרי זה נהרג עכ"ל. וזה מבואר בסוגי' דאם הקו"פ התרו בו ודאי מבטלין ועימש"ל בפ'... ולפ"ז אם נימא דגם עבד מבטל את העדים משום נמצא אחד מהם קו"פ יהי' קשה אי הרמב"ם ס"ל דבכל ענין נתבטל אף אם לא בא לב"ד אמאי לא יתבטל כל העדות משום נמצא אחד מהם קו"פ. כיון דהתרו בו. ויהי' ראי' דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת התוס' והרא"ש דהיכא דלא בא לב"ד אינו מבטל. וי"ל דהעבד לא בא לב"ד. אמנם אם נימא כמ"ש האחרונים. דעבד אינו מבטל משום קו"פ. כיון דאינו בגדר עדות ליכא ראי' ואדרבא קצת ראי' להיפך. מהא דנקט דוקא אשה ועבד ולא קרובין. די"ל דבקרובין נתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ. וי"ל דמשו"ה לא נקט קרובין דמסתמא המתרה בו בא גם לב"ד דמסתמא היא כן:
ולפמ"ש בש"א פ"ג בהא דמבואר בשבועת העדות דאם הי' שתי כיתי עדים וכפרו שניהם הראשונה חייבת ופריך הגמ' הא הוה רק כפירת דברים, ותי' דאיירי דכת שני קרובין בנשותיהן. ונשותיהן גוססין. ומחולקים רש"י ור"ת דפי' רש"י היא דהעדים הם קרובין להדדי. ור"ת פי' דהם קרובין להתובע או להנתבע. ואמרתי דרש"י לשיטתו דס"ל כשיטת הרשב"ם דבראי' לחודא נפסל פי' שפיר דאיירי דהעדים הם קרובין להדדי ועל קו' המפרשים אמאי יתחייב העד הראשון מכת הראשונה הא הוה רק כפירת דברים כיון דאיכא עדיין שני עדים ע"א מכת הא' וע"א מכת הב' זה אינו דהא נתבטל העדות דכת הב' בראי' לחודא משום נמצא אחד מהם קו"פ. ולא נוכל לצרף אף אחד מהם. [והא דלא נתבטל גם עדות דכת הראשונה מחמת כת השני' משום נמצא קו"פ. הא מבואר שם בירושלמי דאיירי בשני כיתות עדים באופן דלא הי' להם צירוף] והוצרך לפרש דהעדים הם קרובין להדדי. ולא כפי' ר"ת דקאי על הבע"ד דהם קרובין להתובע או להנתבע. דא"כ לאיזה ענין הוצרך הגמ' להא דהי' העדים קרובין דמבואר דשניהם הי' קרובין. הא סגי באחד מכת השני הוא קרוב לבע"ד. ואי דא"כ אמאי יחייב העד, הראשון מכת הראשונה הא איכא שני עדים ע"א מכת השני' דא"א כיון דנתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ בראי' לחודא. ואף אם הקרוב לא יבוא לב"ד יתבטל ג"כ עדות דעד השני כיון דהם כת אחת. ולזה פי' רש"י דהעדים הם קרובין להדדי. והא דנקט ונשותיהם גוססין הא סגי' באחת להגדיל החידוש כמ"ש שם הריטב"א. משא"כ לשיטת הר"ת דס"ל בראי' לחודא לא נפסל רק אם בא לב"ד. ממילא ל"ל כפי' רש"י דהעדים הם קרובין להדדי. דא"כ הקו' במ"ע אמאי יתחייב העד הראשון מכת הראשונה הא איכא מבלעדו עוד שני עדים עד השני וע"א מכת השני כיון דעדיין לא נתבטל עדותן דכת השני ג"כ כיון דעדיין לא בא לב"ד. ולכן פי' דהם קרובין לבע"ד. והוצרכו להא דשניהם הם קרובין דאם אחד מהם הוא קרוב אז העד השני ראוי להצטרף עם ע"א מכת הראשונה ויהי' קשה אמאי יהי' העד הראשון חייב והוא נכון. ולפ"ז הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הל' י"א דכתב ג"כ כפי' ר"ת וז"ל היתה הכת השני' קרובין להתובע או לנתבע בנשותיהם ממילא כיון דהרמב"ם נקט כפי' ר"ת ע"כ דס"ל דראי' לחודא אינו פוסל כשיטת התוס' והרא"ש. ועי' בכנה"ג אות... דהביא בשם הרבה מחברים דס"ל ג"כ דשיטת הרמב"ם כתוס' והרא"ש:
גם לפמ"ש האו"ת בס"ס ל"ו על הא דכתב הרמ"א על דברי המחבר כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד הוא דהיכא דלא הכיר בפסולו לכ"ע אינו פוסל אא"כ העיד עמו בב"ד. דלשיטת התוס' והרא"ש בלא"ה אינו פוסל אא"כ העיד עמו בב"ד. ואותן דחולקים וס"ל דראי' לחודא פוסל ס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל דעיקר הטעם דחולקים על הרי"ף היא מכח הקו' דמה יעשו שני אחין דקשה לא יעידו. וצ"ל דלא ידעו זה מזה. ומוכח דלא כהרי"ף. משא"כ אותן השיטות דס"ל דראי' לחודא פוסל מסתמא ס"ל כהרי"ף עי"ש. ולפ"ז לפמש"ל דהרמב"ם ע"כ חולק על הרי"ף. והיא מהא דס"ל בפ' ח"י מהל' עדות דגם בשתי כיתי עדים שהעידו לאחכ"ד והוזם כת אחת דנתבטל ג"כ עדות דכת השני' משום נמצא קו"פ. והא בהזמה תמיד לא ידעו מפסולו כנ"ל. וכתבתי דהרי"ף מודה היכא דהי' להו צירוף בהגדה בתוכ"ד בזה פוסל אף אם לא ידעו מפסולו עי"ש. וממילא הרמב"ם דס"ל בהוזם כת אחת נתבטל עדות דכת השני' אף אם העידו לאחכ"ד דבזה לא הי' להו צירוף בהגדה. ואפ"ה נתבטל עדותן אף דלא ידעו מפסולן. וע"כ דהרמב"ם חולק על הרי"ף וס"ל דגם בלא הכיר בפסולו פוסל ג"כ. וממילא דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש לדברי האו"ת רק דלענ"ד אין דבריו מוכרחים. מ"מ בזה יתיישב יותר הראי' שהבאתי מהרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הנ"ל דהנה יש מקום לומר אם דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם דבראי' לחודא נפסל אפ"ה הוצרך לומר הפי' בגמ' דהעדים הם קרובים לתובע ונתבע דאם הם קרובין להדדי יהי' קשה אמאי יתחייב העד הראשון דכת הראשונה הא עד הב' יכול להצטרף עצמו עם ע"א מכת השני' ואי דנתבטל כל העדות דכת השני' משום נמצא קו"פ. י"ל הא התוס' בסוגי' דשבועות העדות כתבו על תי' הגמ' דהי' כת השני' קרובין בנשותיהן דאיירי דבשעת הראי' הי' רחוקים דאל"כ בלא"ה הא כת השני' הם פסולין לעדות דבעינן תחילתו בכשרות עי"ש. וכמ"ש בשער... ובשער הנ"ל ולפ"ז לשיטת הרי"ף דס"ל דהיכא דלא ידעו בפסולו אינו פוסל. והסכימו האחרונים. דממילא היכא דהי' כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ אינו פוסל דהא לא ידע מפסולו. ולפ"ז הי' מקום לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם. והא דפי' דתרווייהו הם קרובין לבע"ד הא בזה סגי' בע"א. ולמה לא פי' דהם קרובין להדדי היא דא"כ הקו' במ"ע אמאי יהי' הראשון חייב הא יכול להצטרף עצמו עם ע"א מכת הב' כיון דלא נתבטל העדות משום קו"פ כיון דהי' כשר בשעת הראי' ולא ידע מפסולו. ולזה הוצרך להא דשניהם הם קרובין לבע"ד. אמנם אי אמרי' דהרמב"ם חולק על הרי"ף וס"ל דאף היכא דלא הכיר בפסולו פוסל ג"כ. ולקמן אבאר דל"צ אף לבוא לב"ד לאותן השיטות. דס"ל דראי' לחודא פוסל. ממילא ע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש מהא דפי' דהם קרובין לב"ד: ובזה הי' מקום ג"כ ליישב דברי הרמ"א דכתב על דינו של הרי"ף כיון דהעיד הפסול עמו בב"ד. די"ל דודאי אם הי' שיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף בודאי היינו פוסקים כותי' רק כיון דלא נתפרש בהרמב"ם היכן דעתו נוטה ולזה היא ספק כמאן קימ"ל. ומשו"ה אם העיד הפסול עמו בב"ד דוקא בזה האופן פוסל. משום דזה מוכח מהרמב"ם דבאופן זה פוסל מהא דמפרש דהעדים הם קרובין לב"ד. וממנ"פ חדא מינייהו מוכח מדבריו או דמוכח דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דבעי' תרתי. ומשו"ה הוצרך להא דשניהם הם קרובין לבע"ד. ובאם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם ע"כ הא דהוצרך להא דשניהם קרובין לבע"ד משום דס"ל כשיטת הרי"ף היכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל. ומשו"ה היכא דלא העיד עמו בב"ד אינו פוסל ממנ"פ. כי חדא מינייהו מוכח מהרמב"ם. או דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש. או דס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל. ולכן אם לא ידע מפסולו. ולא העיד עמו בב"ד. בזה בין לשיטת הרי"ף ובין לשיטת הרמב"ם לא נתבטל העדות הכי פסקינן. רק אם העיד עמו בב"ד בזה יש מקום לומר דהרמב"ם חולק על שיטת הרי"ף והא דמפרש שם דשניהם הם קרובין לבע"ד היא דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש. והיא נכון לענ"ד בעזה"י. ועי' מש"ל עוד בזה בפ' הבא [והראי' שכתבתי מהזמה דהרמב"ם חולק על הרי"ף י"ל]:
ומעתה לדינא הנה דעת התוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן והנמ"י והריטב"א והרא"ה והטור וב"י כולן ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דראי' לחודא אינו פוסל. ולפמ"ש י"ל דגם דעת רש"י והרי"ף והרמב"ם היא כן. ובש"ע הביא שני דיעות. והביא דעת התוס' והרא"ש באחרונה. מכל זה נראה דהעיקר כדעת התוס' דתרתי בעינן. ומה שהקשה הש"ך בס"ק ח' על אותן השיטות אין זה ראי' מוכרעת לדחות כל אותן השיטות כי בכל קו' הש"ך הרגישו בעצמם. ועוד דגם לשיטת הש"ך דכתב דזה דוחק לומר בקו' הגמ' הרוג יציל דבס"ד דגמ' דלא ידע עדיין מהא דיקום דבר לא הי' צריך לבוא לב"ד אף אם נימא דזה הוא דוחק מ"מ י"ל כטעם הרמב"ן הנ"ל דמשום מחשבה לחודא לא נפסל. וממילא דלק"מ מקו' הגמ' דהיא לר"י דס"ל דלא בעי' כונה להעיד. ממילא דלא בעינן ג"כ שיבוא לב"ד, ועימש"ל בפ'... דאף דר"י ס"ל דצריכים העדים להתרות בו דוקא אפ"ה פריך הגמ' שפיר. ועוד י"ל דתוס' והרא"ש תי' כן לקושטא דמילתא דס"ל בס"ד דגמ' לא הי' צריך לבוא לב"ד. אמנם עיקר הקו' י"ל בל"ז. דהא משכחת שיבוא ההרוג לב"ד כגון עשאו טריפה. ועי' בריטב"א מכות בסוגי' דכתב דהוא דוחק. והיא דמנ"ל להגמ' להקשות דאיירי בעשאו טריפה ובבא לב"ד דילמא איירי דמת מיד עי"ש. וגם ע"ז י"ל לפמ"ש תוס' יבמות כ"ה ע"ב ד"ה הוא ואחר. ובסנהדרין ד' ט' דקו' הגמ' הרוג יציל היא אם ההרוג הוא קרוב לההורג יציל. ודבר זה אינו מהא דמכה אביו ואמו דחייב מיתה עי"ש. ובזה הא בא לב"ד. ועל ההכאה לחודא חייב מיתה. גם מ"ש דזה הוא דוחק לאמר בהא דב' אחין דלא ידעו זה מזה. ולטעמא דהרמב"ן ל"צ גם לזה. רק א"א דל"ב כונה להעיד אז לא יהי' צריכים לבוא לב"ד ג"כ. ואדרבא מפשטא ראי' לדבריהם ממה דנקט דוקא מה יעשו ב' אחין. ולא מה יעשו קרובין מזה ראי' לסברת התוס' והרא"ש דלא יהי' ידעו זה מזה ויבואו. ומשו"ה ל"ש בקרובין דלא יבואו לב"ד כלל. ולפמ"ש בדברי הרמ"א הא דכתב על דברי הרא"ש דחולק על הרי"ף וס"ל דאפי' לא הכיר בפסולו פוסל ג"כ. והוא שהעיד עמו בב"ד. וכתבתי דס"ל להרמ"א דבאם לא העיד עמו בב"ד בזה לא נתבטל העדות כלל. דממנ"פ אי דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף היכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל. או דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דבעי' תרתי ממילא דנפ"מ היכא דלא הכיר בפסולו ולא העיד עמו בב"ד בזה גם לדידן לא נתבטל העדות דהכשירים כלל. ועי' בסי' מ"ב במ"ש הרמ"א בקידושין בפני שנים ואחד מהם קו"פ בזה לא נתבטלו הקידושין. ובדברי הב"ש דלשיטת הרא"ש לא נתבטלה עד שבא לב"ד. ועימש"ל עוד בזה. ולפ"ז היכא דלא ידעו מפסולו לכ"ע לא נתבטל העדות: