משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ו פרק ד
דעת הרי"ף בתשו' וכן בפסקיו דאף בראו זא"ז בשעת הראי' רק דלא הכיר הכשר בפסולו של הפסול אינו פוסל ג"כ ומתקיים העדות בהכשירים. וז"ל הריטב"א מכות תוך ד"ה למיחזי אתיתן ועוד יש להוסיף שלא לפסולין בלבד אנו אומרים למאי אתיתן כי לפי התוספתא שכתבתי לעיל וכדעת רבי' אלפסי ז"ל אם הכשירים לא נתכוונו להצטרף להיות עדים עמהם אין נפסלים אלא לכל אלו העדים שנמצא לנו בהם קו"פ אנו שואלין למחזי אתיתן או לאסהודי אתיתן וכי אמרו כולהו לאסהודי אתינא מיפסל וכו' עי"ש מבואר מדבריו דשיטת הרי"ף היא כדעת רח"כ בתוס' בסוגי' בד"ה לאסהודי אתיתי דתוס' מקשים דא"כ לא יהרג אדם מעולם דהקרובין יבואו ויאמרו דכוונו להעיד ופי' רח"כ דאמרי' לעדים כשירים לאסהודי עם הפסולין אתיתי או למיחזי אתיתי בלא הפסולין וכו' עכ"ל ולזה גם הרי"ף ס"ל דבעינן שגם העדים הכשירים יתכוונו להעיד עם הפסולין דוקא. ולכן אם הי' שוגגים דלא ידעו הכשירים בהפסולין. דאז הצירוף הי' טעות דבאם הי' יודעין דהם פסולין לא הי' מצטרפו עמהם להעיד ס"ל להרי"ף דבזה לא נתבטל עדותן מכח הצירוף כיון דהצירוף הי' בטעות. ועימש"ל בפ"א בדברי הרי"ף:
ובדברי התוס' צל"ע דעדיין קו' התוס' יהי' קשה לר"י דס"ל אף בלא כוונו להעיד נתבטל ג"כ עדותן וא"כ לא יהרג אדם מעולם דהקרובים יבואו להב"ד. והי' נ"ל דאפשר לומר דהא בהא תלי' דלתי' רח"כ ל"ק ג"כ לר"י. והוא דלדברי רח"כ אף אם הקרובין כוונו להעיד עם הכשירים מ"מ לא חשיב צירוף להיות עדות אחת רק אם הכשירים כוונו להעיד עם הפסולין. ובין הכשירין ובין הפסולין צריכים להתכוין להעיד זה עם זה. ממילא גם בעדות מיוחדת אמרי' כן. בדאיכא שני עדים ואחד ראה לחבירו רק חבירו לא ראה אותו חשיב ג"כ עדות מיוחדת. דבעינן דוקא שיהי' רואין זא"ז. ובאם א' ראה חבירו וחבירו לא ראה אותו אם גם דזה הרואה את חבירו אית לי' צירוף בחבירו. מ"מ חבירו אין לו צירוף עמו וחשיב עדות מיוחדת ובגמ' בסוגי' ד' ו' אמרי' אם הי' רואין את המתרה או המתרה רואה אותם מצטרפים. מבואר בגמ' אם המתרה רואה אותם אף דהם אינם רואים את המתרה אפ"ה מצרף הוא אותן להיות צירף. וא"כ ממילא מוכח דגם בשני עדים אם אחד רואה את חבירו אף דחבירו אינו רואה אותו חשיב צירוף דאל"כ נהי דהמתרה אית לי' צירוף עם העד מ"מ הא העד אין לו צירוף עם המתרה כיון דאין העד רואה את המתרה. והרמב"ם בפ"ד הל' א' כתב וז"ל הי' זה המתרה רואה את העדים והעדים רואין אותו אעפ"י שאין רואין זא"ז מצרפין ועי"ש בכ"מ דאף דבגי' שלנו היא או הם רואין את המתרה. מדברי הרמב"ם נראה דהי' גורס הי' רואין את המתרה והמתרה רואה אותן עכ"ד. וי"ל דהיא מטעם זה כיון דבב' עדים בעינן דוקא שיהי' רואין זא"ז דוקא ולא מהני אם אחד רואה חבירו ואין חבירו רואה אותו. כ"כ לא מהני אם המתרה רואה אותו. כי יהי' המתרה כגוף העד לצרף עמו. מ"מ הא אין להעד צירוף עם המתרה. והנה הש"ך בס"ק ה' הקשה על קו' התוס' דהא אין הפסולין נאמנים לומר דהי' שם בשעת הראי' אם לא דהעדים מעידים על זה דהי' שם עי"ש ובזה י"ל דמ"מ מספיקא לא נוכל להרוג את הנפש. כי דילמא האמת עם הפסולין דהי' שם ונתבטל העדות. ועימש"ל בפ'... מ"מ זה קשה על דברי התוס' נהי דהי' שם. מ"מ הא הכשירים לא ראו את הפסולין. ולא הי' להם צירוף בשעת הראי', וע"ז ודאי נאמנים הכשירים שלא ראו את הפסולין. וראיתי בנתיבות שעמד בזה עי"ש. ולזה י"ל דבקו' התוס' לא בעינן שיראו זא"ז רק דסגי אם אחד רואה חבירו אף דאין חבירו רואה אותו. וזה מוכח מגי' הגמ' או המתרה רואה אותם. וא"כ מקשי' תוס' שפיר דא"כ הקרובין יבואו ויאמרו דכוונו להעיד עם הכשירים דהם ראו את הכשירים וחשיב עדות צרופה אף אם אין הכשירין רואין את הפסולין. וי"ל דע"ז תי' שפיר דרח"כ ס"ל דהכשירים בעינן שיהי' להם ג"כ צירוף עם הפסולין. כיון דבעינן שיהי' להם צירוף זה עם זה דוקא. וממילא דבעי' ג"כ בכל עדות להיות שניהם רואין זא"ז דוקא. וממילא דל"ק גם לר"י. דאף אם הקרובין יבואו מ"מ ל"ח עדות צרופה כיון דהכשירים לא ראו את הפסולין. וממילא דלפ"ז לכל השיטות אף לאותן דחולקים על שיטת רח"כ וס"ל דשואלין רק להפסולין בלבד. מ"מ י"ל דבזה ס"ל דבשעת הראי' בעינן דוקא שיהי' שניהם רואין זא"ז דוקא וממילא לענין קו"פ בעינן שיהי' הכשר יודע בהקו"פ שראה אותו והקו"פ הי' ידע בהכשר:
וכן נראה מדברי הריטב"א שהקשה על המתני' דקתני בזמן שרואין זא"ז הרי הם עדות אחת. והקשה כיון דרואין זא"ז האיך שייך הזמה הא עידי הזמה מוכחשין מכת הב' שאמרו שראו שם בשעת העדות. ותי' או דסגי בזה אם אמרו דראו אותם בראי' כוללת וכבדדמי או דהרגישו רק בהם דהי' שם. או דסגי' בע"א דל"ב רק מקצתם רואין זא"ז עי"ש ואמאי לא תי' בפשיטות דאיירי דכת שהוזמו הי' אומרים דהם ראו את הכת שלא הוזמו והכת שלא הוזמו לא הי' מעידים כן לכתחילה שראו ג"כ את הכת שהוזמו, ולכן עדות צרופה חשיב. כיון דהכת שהוזמו היו אומרים שראו אותם. ולאחר הזמה לא הוה כת הב' מוכחשין מזה נראה ג"כ דבעינן דוקא שיהי' שניהם רואין זא"ז דוקא. וכמו כן בשתי כיתות שיהי' נחשבים לכת אחת. צריכים שיהי' השני כיתות רואין זא"ז דוקא. ול"מ אם כת אחת רואה כת הב'. אם אין כת הב' רואה אותם. ועוד ראי' ממס' סנהדרין ד' ס"ז במסית דאמרי' שם אמר לשנים הן עדיו. ואם אין שם אלא אחד מכמינן לו עדים. וקשה אמאי צריכים להכמין לו שני עדים הא סגי' בע"א דהניסת יכול להצטרף עמו וראיתי בבעל קרבן העדה על הירושלמי שהביא בשם הפ"ח כיון דעדים עומדים אחורי הגדר ובבית אפל. וממילא דאין הניסת רואה את העד. ולכן אין מצטרפין דהיא עדות מיוחדת דבעינן ג"כ שיהי' שניהם רואין זא"ז דוקא עי"ש ועימש"ל בשער:
ובזה י"ל מה דהי' קשה לי לר' יוסי דס"ל דקו"פ בכל ענין פוסל אף בלא כוון להעיד מקרא דכתיב גבי מסית כי יסיתך אחיך וכו' ובזה קשה אחיו יציל דהוא קרובו. ובזה ל"ש דהוא מעושי הדבר דהא באמת הניסת נעשה עד על המסית. וכעת ראיתי שכונתי בקו' זו לדעת הגדול רבינו ע"א בספרו בסי' רי"א. ובסי' רי"ב כתב דל"ל דאיירי באופן דהניסת לא ראה את העדים. די"ל כיון דלר"י לא בעינן כוונה להעיד כ"כ אם לא ידע מהצירוף הראי' פוסל ג"כ עי"ש. ולפמ"ש יהי' מוכח מסוגי' אף לדידן דקימ"ל כרבי לא בעינן שידעו מהצירוף. מהא דאמרי' או המתרה רואה אותם מצטרפים. והא בזה לא ידעו מהצירוף. אמנם א"א דבעינן שיהי' רואין זא"ז דוקא. ובל"ז ל"ח צירוף י"ל דאם גם דהעדים הי' רואין את הניסת. מ"מ כיון דהניסת לא ראה את העדים לא מצי הניסת להצטרף עם העדים ומשו"ה אינו פוסל לר"י דאם גם דר"י לא בעי כוונה להעיד. מ"מ בעינן עכ"פ שיהי' עדות צרופה שיהי' כשירים להעיד אם הי' כשרים ובאם הקו"פ לא הי' לו צירוף עם הכשירים שלא ראו אותם ודאי אינו מבטל בדנ"פ. ועדיין יש לעיין לפמ"ש הריטב"א הנ"ל דבהא שיהי' רואין זא"ז סגי' בראי' כללית. או אם הם מרגישים שהם שם. אף דלא ידעו בתורת עדות עי"ש ולפ"ז עדיין קשה אם דלא ראה הניסת את העדים. מ"מ כיון דמכמינן לו העדים וממילא דידעו מזה שהעדים עומדין אחורי הגדר. ממילא חשיב צירוף גמור והו"ל כאלו ראה גם הוא את העדים ואולי י"ל דבאמת אם הניסת הוא קרוב להמסית מכמין לו הב"ד עדים והניסת לא ידע כלל מי הן העדים. ובאופן כזה לא חשיב צירוף כלל כיון דלא ידע כלל מי הן העדים. וצ"ע בזה ג"כ דא"כ עדיין יהי' קשה קו' הנ"ל באם אינו אלא אחד לאיזה ענין צריכים להכמין לו שני עדים הא סגי בחד ושידע הניסת מאותו העד שהכמינו לו ואז יכול להצטרף עמו אף דלא ראה אותו כיון דהרגיש בו וידע דהוא עומד אחורי הגדר. ודוחק לומר דהיא לאו דוקא בהא דנקט עדי' רק דסגי בע"א. [ויש לעיין לטעמא דרש"י דס"ל דמשו"ה לא ס"ל לר"י רק בדנ"פ ולא בד"מ משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. וכנ"ל בפ"א. ולפ"ז אפשר לומר כיון דבמסית מכמינן לו עדים אחורי הגדר ונהרג בלא התראה משום דכתיב ולא תחמול עליו. מכ"ש דלא אמרינן בי' ושפטו העדה דמהדרינן אזכות. ומשו"ה לא אמרי' לר"י כלל במסית הדין דנמצא קו"פ עדותן בטילה כמו דלא אמרי' כן בד"מ משום דל"ש גם בזה ושפטו העדה. ובזה י"ל קו' התוס' אמאי לא ילפינן ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד. די"ל דלר"י דס"ל דל"ב כוונו להעיד ובכל ענין קו"פ פוסל ע"כ מוכח דל"א הדין דקו"פ רק בדנ"פ משום ושפטו העדה. דאל"כ קשה ממסית למה לא יהי' אחיו מציל. ובזה מיושב ג"כ הנ"ל הא דהוסיף רבי ואימתי בזמן שהתרו בהם כיון דס"ל דאמרי' גם בד"מ נמצא קו"פ אף דל"ש בזה והצילו העדה. וא"כ הקו' קשה ממסית. ולזה קאמר ואימתי בזמן שהתרו בהם וממילא דלק"מ ממסית דשם לא יתכוין להעיד, ויש להאריך בזה בסתירת הנב"י בסי' ע"ב בסתירת היתר הא' במ"ש לענין דו"ח בממון דלא ילפינן מנפשות דכתיב ושפטו העדה עי"ש. ועיקר דו"ח במסית כתיב ועוד חזון למועד לעיין בזה אי"ה]:
ואחזור להנ"ל דלשיטת הרי"ף ע"כ צ"ל דס"ל כשיטת רח"כ דגם להכשירים שואלין אם כוונו להעיד עם הפסולין ובש"ע בסי' ל"ו הביא המחבר דעת הרמב"ם. וכתב הרמ"א על דבריו אפי' לא ידע זה מזה. ותמהו דהא דמוכח דקו"פ פוסל אפי' לא ידעו זה מזה היא משום קו' התוס' בסוגי' דהוכיחו דקו"פ אינו מבטל אלא אם בא להעיד בפני ב"ד דוקא. וע"ז תמהו מהא דמה יעשו ב' אחים לא יעידו וע"ז תי' דפעמים לא ידעו זה מזה. ומוכח דס"ל דלא כשיטת הרי"ף רק אף אם לא ידעו מהפסול פוסל ג"כ. משא"כ המחבר דקאי בשיטת הרמב"ם דס"ל דל"ב שיבואו לב"ד. וממילא דל"ק קו' התוס' מהא דמה יעשו שני אחים. ומנ"ל דחולק על הרי"ף. והש"ך תי' על קו' זו דהפי' דלא ידעו זה מזה היא דאיירי דמקצתם רואין זא"ז ואיירי דהכשר ידעו מהפסול. ולזה כתב הרמ"א באם כשר אחד מכיר בפסול. נתבטלו אף שאר הכשירים שלא ראו את הפסול. וכתב הנתיבות בס"ק ה' הטעם דבזה נתבטל אף לשיטת הרי"ף אף דשאר הכשירים לא ידעו מפסולו. ומה"ת יתבטלו. דהיא דדוקא בעד פסול. דבזה אין שם עדות על הפסול. ול"ש גבי עדות שבטלה מקצתה כיון דאין שם עד עליו. רק שיפסל שאר העדים משום נמצא קו"פ. לזה בעינן דוקא כוונו להעיד. ושיהי' יודעים מפסולו. משא"כ היכא דנתבטל אחד מהעדים הכשרים אשר הי' עליו שם עד בזה נתבטל כל העדות מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומשו"ה גם באחד אומר איני יודע בחקירות נתבטל כל העדות על ידו. ומשו"ה גם בזה כיון דהעד הרואה את הפסול נתבטל מחמת הצירוף שהי' לו עם הפסול. נתבטלו גם שאר העדים מחמת עד הכשר שנתבטל דחשיב עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ובזה גם הרי"ף מודה עי"ש בנתיבות:
ובזה הי' נ"ל להמתיק דברי התוס' בסוגי' בד"ה אף שנים דמקשי'. תימא אימא דעדים אתי אפי' לארבעה ונמצא אחד מהם קו"פ יותר מן הג' דכתיבי אבל טפי מארבע לא. ותי' כיון דכת אחת מזמת ב' כיתות ה"ה ק' והפי' בדברי התוס' י"ל דאי לא הוה כתב רק דשנים יכולין להזים ג'. הוה אמינא דבאמת שני עדים לא יכולין להזים רק שנים. והא דנתבטל עדותן באם הי' ג' עדים. היא דבאמת אינם נאמנים בהזמתם רק להזים שנים. ואפ"ה נתבטל כל העדות. דכיון דהוזמו עכ"פ שנים מהם לא נשאר רק ע"א וע"א ל"מ. משא"כ בדאיכא ד' בזה הי' מקום לומר אם גם דנאמנים להזים שנים. מ"מ הא נשארו עוד שנים ולזה הוצרך הכתוב לכתוב עדים דיכולין להזים אפי' שתי כיתות וממילא ידעינן אפי' מאה. אמנם על קו"פ קו' התוס' במ"ע כיון דבעי' קרא על ארבעה. ע"כ דלא נוכל ללמוד ארבעה מג' לענין קו"פ. ואף דגם בג' ואחד מהם קו"פ נשארו שנים. ונשאר כת אחת כשירים. ואפ"ה נתבטל עדיין. וממילא ידעינן דגם בד' ואחד מהם קו"פ ידעינן ג"כ דנתבטל עדותן. ואפ"ה איצטריך קרא. וממילא קו' התוס' במ"ע דילמא הקרא אתי רק לארבעה. אמנם לפמ"ש ניחא כיון דסגי במקצתם רואין זא"ז. א"כ הי' ס"ד לומר דדוקא בג' נתבטל כל העדות דכיון דנתבטל אותו העד שראה את הפסול משו"ה אף אם לא נתבטל העד שלא ראה את הפסול. מ"מ לא נשאר רק ע"א דלא מהני. משא"כ בארבעה ואחד מהם הוא קו"פ ומקצתם רואין זא"ז הי' ס"ד אם גם דנתבטל העד שראה את הפסול. מ"מ נשארים שנים שלא ראו את הפסול ויתקיים העדות בשני הכשירים שלא הי' להם צירוף עם הפסול. ולזה איצטריך קרא להשמעינן דבאם עד כשר הי' לו צירוף עם הפסול נתבטל כל העדות אף אידך כשרים שלא הי' להם צירוף עם הפסול. וכיון דידעינן דנתבטל כת אחת אף אותם דלא הי' להם צירוף עם הפסול. ממילא הדין כן אף בק':
אמנם דלפמש"ל בפשיטות ל"ק קו' הסמ"ע והש"ך על הרמ"א דכיון דהרמב"ם ס"ל דאם נמצא הקו"פ בהעדים שכוונו להעיד עדות כולם בטלה אף אותן דלא כוונו להעיד. ובאם נימא דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף היכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל ממילא בזה בעינן ג"כ שהכשירים יתכוונו להעיד ג"כ. וממילא אם הפסולין כוונו להעיד והכשירים לא כוונו להעיד. יתקיים העדות בהכשירים. ואין לומר גם בזה כמ"ש הנתיבות כיון דעכ"פ העד שכיון להעיד עם הפסול עדותן נתבטל. נתבטל גם עדות הכשירים אף שלא כוונו להעיד משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דעדיין קשה אם אותו עד שראה את הפסול אותו עד לא נתכווין להעיד. ממילא אם גם שאר העדים כוונו להעיד לא יתבטל ג"כ עדותן. דהא העדים שהי' מתכוונים להעיד לא הי' יודעים מהפסול כלל. והעד שהי' יודע מהקו"פ כיון דלא נתכוין להעיד לא נתבטל עדותו מחמת הקו"פ. וא"כ באופן זה יתקיים העדות באותן שכוונו להעיד ומסתימת לשון דהמחבר משמע דבכל ענין אם נמצא הקו"פ באותן שכוונו להעיד נתבטל כל העדות. ולשיטת הרי"ף משכחת לה שהקו"פ יתכוין להעיד וגם הכשירים יתקיים ג"כ עדות הכשירים. כגון דהקו"פ התכוין להעיד עם עד הרואה להקו"פ. והעד לא כוון להעיד. ואז אם גם דהעדים הראוים להכשיר שהי' לו צירוף עם הפסול וכוונו להעיד עמו. אפ"ה לא יהי' נתבטל עדותן. מזה משמע דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת הרי"ף. והנה מתחילת לשון המחבר שהוא דברי הרמב"ם דכתב עדים רבים שנמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד. אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר. עכ"ל מזה הי' נראה דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף. ומשו"ה כתב דבעינן שיתכוונו כולם להעיד דוקא. משא"כ אם הקו"פ כוון להעיד והכשירים לא כוונו להעיד תתקיים העדות בהכשירים שלא כוונו להעיד ועי' בבית מאיר בסי' מ"ב שכתב באמת כן בדעת הרמב"ם. אמנם בסוף דבריו שכתב וכיצד בודקים את העדים מפרישין אותו וכו' אם נמצא באלו שכוונו להעיד עדותן בטלה מבואר כדברי הש"ך. דהיינו באם הקו"פ הוא כוון להעיד נתבטל אף אותן העדים שלא כוונו להעיד. וזה הוא ע"כ שלא כדעת הרי"ף. רק הרמב"ם ס"ל דעיקר הטעם דבעי' כוונו להעיד שיהי' חשובים עדים בדבר ועימש"ל בפ'... ובאם הכשירים כוונו להעיד ולא הפסולין אמרי' דהכשירים דכוונו להעיד חשיבי עדים והפסולין דלא כוונו להעיד לא חשיבי עדים. ומשו"ה אם הפסולין כוונו להעיד ולא הכשירים את זה לא נוכל לומר דאותן שלא כוונו להעיד לא חשיבי עדים ואותן דכוונו להעיד חשיבי. דזה אינו דאם אותן דלא כוונו להעיד חשיבי עדים. מכ"ש אותן דכוונו להעיד ומשו"ה אם הקו"פ כוון להעיד נתבטל העדות בכל ענין להרמב"ם וע"כ מוכח דלא ס"ל כשיטת הרי"ף וצ"ע. ולפ"ז לשיטת הרי"ף אם הי' ארבעה עדים. ומקצתם רואין זא"ז והקו"פ כוונו להעיד גם העד שצירף עמו כוון ג"כ להעיד. רק העד הצירף עם העד היודע מהפסול לא כוון להעיד אינו נפסל עד זה. וממילא דאינו פוסל את העד שצירף עמו. ומתקיים העדות בשני עדים האחרונים חוץ מאם נימא כמ"ש הנתיבות וכמ"ש דהיכא דנפסל אחד מהכשירים נתבטלו כולם וצ"ע:
והנה אם הי' כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ דג"כ פוסל כאשר אבאר לקמן בעזה"י בפ'... והאחרונים הקצוה"ח והנתיבות כתבו דלשיטת הרי"ף דס"ל בלא ידע מפסולו אינו פוסל ממילא בזה דהי' כשר בשעת הראי' הא לא ידע מפסולו ובזה ודאי אינו פוסל עי"ש רק דזה צ"ע מהירושלמי הנ"ל בפ"א דכתב בפ' שבועת העדות. באם השביע עשרה עדים. וכפר הראשון דלמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הראשון חייב וכולם פטורים. משום דנתבטל עדות הכשירים מחמת כפירתו דנעשה חשוד ופסול לעדות עי"ש והא בזה בשעת הראי' כשר הי' ולא נפסל רק משעה שכפר בב"ד ואפ"ה פוסל. ולזה הי' נ"ל דאפשר לומר דהיכא דהי' עד כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ בזה פוסל אף לשיטת הרי"ף. דדוקא אם הי' קו"פ בזה סברת הרי"ף היא נכון דאנן סהדי אם הי' יודע בשעת הראי' שהוא קו"פ לא הי' מצטרף עמו. וכמ"ש דהי' הצירוף בטעות. ולכן אינו פוסל. משא"כ אם הי' כשר בשעת הראי' בזה ליכא שום גנאי לפניו. ולש"ל דהי' הצירוף בטעות כיון דהי' אז כשר לגמרי. ולכן פוסל אפי' לשיטת הרי"ף. וכ"כ י"ל דמשו"ה במקצתם רואין זא"ז נתבטל ג"כ אף אותן דלא ידעו מהקו"פ אף דהוא לא ידע מקו"פ מ"מ כיון דצירף עצמו עם העד שצירף עצמו עם הפסול ובזה לש"ל דאם הי' יודע שהעד הכשר צירף עצמו עם הפסול לא הי' מצטרף עמו. כיון דהוא בעצמותו עד כשר. עוד אפשר לומר דהיא מטעם הנתיבות הנ"ל דהיכא דהי' עד כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ. בזה כיון דשם עד עליו קודם שנפסל נתבטל כל העדות על ידו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. בזה יהי' מדוייק הא דנקט הירושלמי הטעם משום עדות שבטלה מקצתה ולא משום נמצא קו"פ עי"ש בירושלמי משום דבזה ל"ש נמצא קו"פ כיון דלא הכיר מפסולו. ויש לעיין עוד בזה הרבה כמ"ש בפ"א דעדות שבטלה מקצתה עם נמצא קו"פ דין אחד להם:
עוד נ"ל היכא דהעידו ביחד כל אחד תוך כדי דיבור מחבירו בזה נתבטל עדות כולם, אפי' לשיטת הרי"ף כיון דעיקר טעם של הרי"ף היא דהיכא דלא הכיר בפסולו הי' הצירוף בטעות וה"ל כלא כוון להעיד עם הפסול. וממילא לפמש"ל בפ' הקדום דהיכא דהעידו ביחד תוכ"ד אף בלא כוונו להעיד בשעת הראי' נתבטל ג"כ העדות מכ"ש בלא ידעו מפסולן בשעת הראי' די"ל כן. ואי דהא גם בשעת הגדה לא ידעו מפסולן ג"כ לשיטת הרי"ף ע"ז י"ל דבשעת הגדה לא איכפת לן בזה. דבשלמא בשעת הראי' שיהי' עדותן נתבטל מחמת צירוף הראי' דבזה בעינן דוקא כוונו להעיד ובזה ס"ל להרי"ף דהיכא דהכוונה הי' בטעות לא נתבטל העדות. משא"כ אם העידו כולם בתוכ"ד דבזה לא בעינן כוונו להעיד. ואף אם לא כוונו להעיד כלל זה עם זה רק דהם ידעו זה מזה והעידו תוכ"ד נתבטל ג"כ עדותן. וממילא דל"ש דהי' הכוונה בטעות דהא בזה לא בעינן כוונה כלל וראי' לזה היא ממתני' דלקמן. דהי' שנים רואין אותו מחלון זה בזמן שמקצתם רואין זא"ז הם עדות אחת ופי' התוס' דהיא ג"כ לענין זה אם הוזם כת אחת נתבטל עדות כולם דהוה כנמצא קו"פ. ולשיטת הרי"ף יהי' קשה הא בזה לא ידעו מפסולן כלל כיון דמתני' איירי באופן דליכא הכחשה מכח הב' לעידי הזמה כמ"ש הריטב"א הנ"ל וא"כ גם בזה לא ידעו מפסולן ואמאי יתבטל משום קו"פ. ואף דהרמב"ן הנ"ל בפ' הקדום ס"ל באמת דגם בעדות צרופה אם הוזם כת אחת לא נתבטל עדות דכת השני'. הא כבר כתבתי דעיקר כונת הרמב"ן היא דבזה לא נתבטל רק אותה הגדה ומהני הגדה שני' עי"ש. ובזה י"ל הא דהוצרך הרמב"ן להא דל"ל דמבטל משום קו"פ דכיון דהוזם לא הי' שם בשעת הראי' כלל. ואמאי לא כתב הרמב"ן ג"כ דאם גם דחשיב כאלו הי' שם מ"מ הא לא הכיר בפסולו ואינו פוסל כלל. דהא הרמב"ן ס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל. אבל לפמש"ל בפ' הקדום ניחא. דודאי זה ס"ל להרמב"ן דאותו הגדה נתבטל בהעידו בתוכ"ד. רק דבא להשיב דל"ל גם בזה לא מהני הגדה שני' כיון דנתבטל הצירוף למפרע משעת הראי'. וע"ז כתב דבזה לש"ל דנתבטל הצירוף משעת הראי' כיון דלא הי' שם. ולפמ"ש בפ"א דלשיטת הרי"ף אם לא הכיר בו רק קודם הגדה פוסל ג"כ עי"ש ממילא לא הי' יכול להקשות על רש"י מטעם דלא הכיר בפסולו. כיון דעדות זה נתבטל גם לשיטת הרמב"ן. ועיקר קו' היא רק שיהי' מועיל הגדה שנית. ובזה בשעת הגדה שני' כבר הכירו מפסולן ע"י עידי הזמה שהזימו אותן ולזה לא הוקשו רק הא לא הי' בשעת הגדה כלל. ואינו מבטל. ובל"ז י"ל דהא הרמב"ן הקשה קו' זו על פי' רש"י עי"ש ודעת רש"י מבואר דלא כהרי"ף דהא רש"י פי' על הא היכא דשואלין להם לקו"פ למבדקו. דמשמע דלא שואלין רק לקו"פ. ולהרי"ף שואלין גם לעידי כשירים כמ"ש:
ובזה י"ל ג"כ לשיטת הרי"ף הא דהקשה הנתיבות במקצתם רואין זא"ז. אם גם דהעד הרואה את הכשר ידע מפסולו. די"ל דבאמת לשיטת הרי"ף בזה אינו פוסל גם משום נמצא קו"פ רק בהעידו תוכ"ד דוקא. ובזה נתבטל בכל ענין והי' מקום לישב בזה דברי רש"י ד"ה והוא שהעידו כולם תוכ"ד דפי' דקאי גם על קו"פ די"ל כיון דמתני' ע"כ איירי במקצתם רואין זא"ז. כמ"ש מהא דאיצטריך קרא לד' עדים ולא נלמד זה משלשה ובמקצתם רואין זא"ז קשה אמאי יתבטל אותן העדים שלא הי' יודעים מפסולו ולזה בעינן תוכ"ד דוקא. אמנם באמת ברש"י א"א לומר כן דהא רש"י ס"ל שלא כדעת הרי"ף כמ"ש. ולפמש"ל בשם הנתיבות הטעם בזה משום עדות שבטלה מקצתה. אפשר לומר דגם היכא דהעידו תוכ"ד בלא נמצא קו"פ נתבטל ג"כ משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וי"ל דמשו"ה בהוזם כת אחת נתבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה ובתשו' מהר"מ אלשקר בסי' ט"ז הנ"ל שם הי' המעשה שהעידו תוכ"ד והוזם אחד מהם. ופלפל בזה בתשו' הרי"ף דכיון דלא ידע מפסולו אינו פוסל עי"ש ולפמ"ש זה אינו וראיתי בכנה"ג באות כ"ה וז"ל והיינו דוקא בקו"פ אבל בזומם אפי' להרי"ף פוסל אפי' לא הכיר בפסולו הר"ר אלי' בתשו' כ"י עכ"ל ואולי הוא מטעם שכתבתי. או משום דהיכא דהעידו תוכ"ד גם לשיטת הרי"ף נתבטל. או משום דבהוזם אחד מהם הוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דבזומם דהוא כשר בעצמותו שם עד עליו ואמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דדוקא בקו"פ דאין עליו שם עד ל"ש עדות שבטלה מקצתה משא"כ בזומם דבשעת הגדה הוא עד כשר אמרי' גבי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. [ויש לעיין דלפמש"ל בפ"א דמב"ק ד' ע"ב מוכח דגם לר"י דס"ל בד"מ ל"א נמצא קו"פ עדותן בטלה אפ"ה ס"ל דאמרי' גם בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עי"ש. ולפ"ז יש מקום לומר דגם לר"י אם הי' ג' עדים בד"מ והוזם אחד מהם נתבטל גם לר"י העדות משום עדות שבטלה מקצתה ולפ"ז יהי' הדין גם לדעת הרי"ף אם העידו בפני ב"ד בתוכ"ד והי' ביניהם קו"פ בזה נתבטל כל העדות אף לשיטת הרי"ף כיון דבזה האופן נתבטל אף אם לא כוונו להעיד כלל כיון דהעידו תוכ"ד. וממילא לפ"מ דמבואר בהרמ"ה ובהר' ישעי' בטור בסי' ל"ח הנ"ל דבשני עדים כיון דצריכים זה לזה אף אם העידו לאחכ"ד חשיב כתוכ"ד. ולפ"ז בשני עדים שהעידו אף לאחכ"ד והי' גומרים הב"ד הדין על פיהם. ואח"כ נמצא אחד מהם קו"פ ממילא בזה נתבטל העדות אף לשיטת הרי"ף ובזה י"ל הקו' שראיתי בס"ס ד"מ על הש"ך דמפלפל בדברי הרמב"ם. אם ס"ל כהרי"ף אם לא. והא מבואר בהרמב"ם בר"פ כ' מהל' עדות בנמצא אחד מהם קו"פ והוזמו אין נענשי' כיון דנתבטל עדותן בלא הזמה משום קו"פ. והא בזה ע"כ בשעת העדות לא הי' ניכר דהם קו"פ כיון דהב"ד גמרו הדין על ידיהם ובאופן כזה, הא לא נתבטל עדותן כלל משום קו"פ כיון דלא הכיר בפסולו עי"ש. ולפמ"ש י"ל כיון דמפשטא לישנא דהרמב"ם נראה דאיירי כשני עדים ואחד מהם קו"פ. ובזה נתבטל כל העדות מחמת צירוף שהי' להם בשעת הגדה. גם לשיטת הרי"ף. והא דצריכים בזה הטעם דאינם נענשין כיון דנתבטל כל העדות. ת"ל אף אם לא נתבטל עדות הכשר מ"מ הא הכשר ליכא רק ע"א ולא הי' מחוייב ממון על פיו רק שבועה. ומה שייך בזה כאשר זמם. עימש"ל בשער... דגם בזה חייב או ממון או מלקות. וגם אי הרמב"ם איירי בעדים הרבה. מ"מ י"ל כמ"ש בשם הר' ישעי' דהיכא דבאו כולם כאחת ובאו כולם להעיד ביחד חשיב חד עדות עי"ש. והרמב"ם ע"כ איירי באופן דהיה להם צירוף בשעת הגדה או כדברי הר' ישעי'. או דהרמב"ם איירי דהעידו תוכ"ד. דהא הרמב"ם נקט ג"כ בהל' זו דאינם נענשין עד שיוזמו כולם. וזה הוא דוקא באופן שהי' להם צירוף בשעת הגדה. ובאופן זה גם לשיטת הרי"ף נתבטל:
אמנם מה דעומד לנגדי היא דמדברי הרי"ף נראה אף אם העידו בתוכ"ד אפ"ה אם לא הכיר מפסולו לא נתבטל דז"ל הרי"ף בתשובה הביאו הריטב"א בסוגי' בשטר שנמצא קו"פ וכו' ולא עוד אלא שאם אמר עד הכשר שלא הכיר בו נאמן אם אין פסולו של זה מפורסם וכו' והיינו דתני בפ' ג"פ ה' שהי' חותמים על השטר וכו' דמסתמא תלינן בהכשירא אלא דשביק רוחא וכו' עכ"ל. ולכאורה תמוה דהא הוא ראי' לסתור מהא דנקט הגמ' שם רוחא שביק. ולא מטעם דתלינן דלא ידע מפסולו. ואף דאין זה קו' על הרי"ף די"ל דהגמ' נקט הטעם להכשירא אף אם הי' פסולו מפורסם. ועי' באו"ת ס"ק ט' מ"מ ראי' לדבריו ליכא משם. ומהרי"ף משמע דמשם היא ראי' לדברי הרי"ף. ובדוחק י"ל דהרי"ף הביא ראי' להא דתלינן להכשירא דלא הכיר בפסולו כמו דתלינן דרוחא שביק. ולזה הי' נ"ל דכונת הרי"ף היא דהא בכל שטר בשעת החתימה לא מעידים העדים שום עדות עדיין כיון דקימ"ל כותבים שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו. וא"כ בשעה שחתמו העדים על השטר לא הוה עדיין שום עדות דהא יכול להיות דלא ימסור השטר למלוה כלל. ועיקר התחייבות היא בשעה שמוסר השטר למלוה. ואז חשיב עדות. כיון דהם מעידים דהשטר נכתב בכשרות. ממילא מעידים ג"כ על המסירה. דהאיך הי' בא השטר ליד המלוה אם לא מסר לו השטר וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש. וא"כ קשה על הגמ' דתלינן להכשירא דרוחא שביק והפסול החתים עצמו אח"כ. דמה בכך אם גם דהחתים עצמו אח"כ. מ"מ בשעת עיקר העדות דהיא בשעה שמסרו לו כבר הי' חתום הקו"פ ג"כ על השטר. ובשעת העדות הוה כראו כולם ביחד את העדות. והיא דומה לאם הי' קו"פ בשעת ראי' העדות. רק דלא באו בשעה חדא לראות את העדות דהכשר בא מקודם דודאי בזה נתבטל כל העדות. כיון דבשעת הראי' הי' כולם ביחד וראו כולם את העדות. וא"כ גם בשטר נימא כן. דהא במה דחתם עצמו הכשר בלא הפסול ל"ח עדיין עדות. ואין לומר דכיון דאמרי' רוחא שביק ולא ידע הכשר מהפסול. ממילא הוה כאלו לא ראו זא"ז בשעת העדות. דבשלמא אם חתמו כולם ביחד בזה כיון דידעו זה מזה וידעו דימסור לו השטר הוה כאלו ראו זא"ז. מ"מ אפשר לומר כמו דאמרי' בסוגי' אם הי' המתרה רואה אותם מצטרפין. כ"כ בזה דבשעת מסירת השטר המלוה והלוה דידעו מכולם וראו חתימת כולם חשיב כאלו ראו זא"ז. ועי' בש"ך בסי' מ"ה ס"ק כ"ד שכ' כעין זה. ולפ"ז י"ל דזה הי' קשה לו להרי"ף. ולזה ס"ל הטעם דהא דאמרי' בגמ' דתולין דשבק רוחא. היא כיון דשבק רוחא ולא ידע הכשר מהפסול. משו"ה השטר כשר דחשיב כאלו לא הכיר מפסולו כיון דלא ידע מהפסול כלל. וזה כונת הרי"ף דמשם מוכח דהיכא דלא הכיר מפסולו אינו פוסל. דעיקר טעם דגמ' דרוחא שביק היא רק דע"י זה לא הכיר בפסולו ואינו פוסל. ועי' בנתיבות בסי' מ"ה. והנה בשטר שנמצא אחד מהם קו"פ גם לשיטת הרא"ש דס"ל דכל זמן שלא בא לב"ד אינו מבטל. אפ"ה ס"ל להרא"ש ג"כ דנתבטל כל העדות כמבואר בתשו' הרא"ש בסי' ס"ה והיא כיון דהעדים החתומים על השטר חשיב כאלו נחקרה עדותן בב"ד ה"ל כאלו העידו ג"כ בב"ד וממילא דלפמ"ש דהא דעדים החתומים על השטר חשיב כאלו נחקרה היא רק בשעת מסירת השטר לבע"ד דאז היא כנחקרה וכמבואר בהראשונים בסוגי' דיבמות ל"א. ולפ"ז יהי' כאלו העידו כולם בתוכ"ד ג"כ דהא ברגע אחת חשיב כאלו נחקרה עדותן בב"ד. ואפ"ה לשיטת הרי"ף אינו פוסל ומתקיים העדות בשטר ע"י הכשירים משום דלא הכירו בפסולו:
ולזה הי' נ"ל גם בהרי"ף כמש"ל בפ' הקדום בשיטת הרמ"ה. דדוקא בהזמה אם העידו שלשה עדים בב"ד ונתקבל עדותן בכשרות ונגמר הדין על פיהם. ואח"כ הוזם אחד מהן. בזה נתבטל עדותן גם לשיטת הרי"ף משום כיון דהי' להם צירוף בשעת הגדה דהעידו תוכ"ד חשיב צירוף גמור אף דלא הי' להם צירוף בשעת הראי'. או כמ"ש בשם הנתיבות לענין צירוף מקצתם ה"ה בזה כיון דעדותן נתקבל בב"ד בכשרות ואז הי' כשירים אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משא"כ אם הי' ג' עדים ואחד מהם הוא קו"פ בזה אף אם העידו תוכ"ד. מ"מ הא הב"ד אינם מקבלין עדות הפסול לעדות. וממילא דלא חשיב צירוף בשעת הגדה כיון דהב"ד מחלקין עדותן לשנים ועדות הכשירים חשיב עדות. ולא עדות הפסול. ולכן אף אם העידו תוכ"ד מ"מ לא חשיב צירוף הגדה וי"ל כמש"ל דהיכא דלא הי' ידוע להב"ד דהוא קרוב והי' גומרים את הדין על פיהם חשיב צירוף גמור. ומשו"ה יש מקום לדברי מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בפ"כ דשם לא ידעו הב"ד מפסולו. ומכ"ש א"א הטעם בהרי"ף בהזמה דהיא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. בזה י"ל דוקא אם הי' כשר בשעת העדות ולא נפסל רק מכח עדות זה. ממילא בזה שם עד עליו. ונתבטל כל העדות ע"י משום עדות שבטלה מקצתה. משא"כ אם הוא פסול אין שם עד עליו ול"ש עדות שבטלה מקצתה כיון דאין שם עד עליו רק שיתבטל משום נמצא קו"פ. ובזה אינו פוסל לשיטת הרי"ף כיון דלא הכיר בפסולו ודוקא גבי הזמה אמרי' כן דבזה הי' שם צירוף עמו בשעת הגדה וגם שם עד עליו. ובזה יש ליתן טעם לשיטת הרי"ף הא דבעי' בהזמה שיעידו תוכ"ד לענין שיתבטל כל העדות ע"י אם הוזם. ונתקשה הקצוה"ח הנ"ל דל"ל כמ"ש תוס' כיון דהמעשה היא שקר לא הי' להו צירוף בשעת הראי', ולזה צריכים צירוף בשעת הגדה. דא"כ לאיזה ענין צריכים להיות רואים זא"ז עי"ש בס"ק.. דבזה י"ל כיון דבהזמה לא הוה ידע מפסולו בשטת הראי' ג"כ כמ"ש הריטב"א ולכן אינו פוסל אם לא הי' לו צירוף עמהם בשעת עדות:
והרמב"ם בפי"ח מהל' עדות הנ"ל דס"ל בשתי כיתי עדים שהעידו אף לאחכ"ד והוזם כת אחת נתבטל כל העדות על ידם משום קו"פ. וכתב הב"ח הטעם כיון דלדבריהם הי' עמהם בשעת הראי' נתבטל כל העדות משום קו"פ עי"ש. וממילא דמוכח מהרמב"ם דלא ס"ל כשיטת הרי"ף. כיון דגם הרמב"ם איירי דלא הי' הכחשה גמורה כגון דהי' אומרים דראו אותם בדדמי וכדומה כמ"ש הריטב"א. וא"כ גם לדבריהם לא יתבטל העדות כיון דלא הוה ידעו מפסולן הן בשעת הראי' והן בשעת הגדה, אע"כ דהרמב"ם חולק על הרי"ף. וממילא דמיושב קו' הסמ"ע והש"ך על הרמ"א דכתב בס"א על שיטת הרמב"ם אפי' לא ידעו זה מזה דמנ"ל זה דהרמב"ם חולק על הרי"ף [וי"ל לדברי הסמ"ע דכתב בס"ק ב' הא דשואלין אותם תחילה קודם דידעינן דיש ביניהם קו"פ. די"ל דאם ימתינו עד שיהי' נודע הקו"פ. י"ל דהקו"פ יאמר בכוון דכוונתו הי' להעיד לבטל העדות עי"ש. ולפ"ז כיון דהקו"פ לא ידע בעצמו דהוא קרובו. מסתמא גם הכשירים לא ידעו. וא"כ לאיזה ענין צריך לשאול אותם. אם גם דיתודע אח"כ דהוא קו"פ לא יהי' נתבטל ג"כ העדות כיון דלא הכירו בו הכשירים] ולפמ"ש מוכח ג"כ דהרמב"ם חולק על הרי"ף וס"ל דאף בלא הכיר בפסולו פוסל ג"כ. ולפמ"ש דהיכא דהי' כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ בזה פוסל גם להרי"ף. אף דלא ידע מפסולו. בזה יש מקום לומר דהרמב"ם ס"ל רק בהזמה כיון דלדבריהם הי' שם והי' לו צירוף עמהם בשעת הראי' וממילא כיון דלא נפסל רק לאח"כ נתבטל כל העדות אף דלא הכיר בפסולו כנ"ל:
היוצא ממ"ש דהיכא דהוזם אחד מהעדים נתבטל כל העדות אפי' לשיטת הרי"ף היכא דהעידו כולם בתוכ"ד. ואף דלא הכיר בפסולו כיון דהי' צירוף הגדה ובנמצא קו"פ אם נתודע הפסול לב"ד בשעה שהעידו. י"ל דבזה ל"מ צירוף. כיון דהב"ד לא מקבלין עדות הקו"פ. ותו לש"ל דזה יחשב צירוף. וראי' לזה ממ"ש הרי"ף דהשטר כשר דתלינן דלא ידעו מפסולו. והשטר חשיב כאלו העידו תוך כ"ד. אלא הטעם דבזה כיון דאין הב"ד מקבלין עדות הפסולין דהא מבטלין השטר ול"ח צירוף בשעת הגדה כלל. רק אם הב"ד קבלו העדות דקו"פ וגמרו הדין על פיהן צע"ק. וממילא לפמש"ל דהיכא דלא נתבטל הראי' יכולין להעיד מחדש. דלא נתבטל רק ההגדה. ה"ה בזה אמרי' כן דבאם הוזם אחד מהן יכול להעיד אח"כ שנית: