משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ה פרק ב
סנהדרין כ "ה בגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול. וכתבו אף די"ל דעכשיו חזר בתשובה. מ"מ הא הוה תחילתו בפסלות. ויש לעיין לפמ"ש תוס' דגם גזלן דאו' לא נפסל רק משעה שהעידו עליו בב"ד. דדוקא הכרזה לא בעי' אבל מ"מ קודם שהעידו עליו לא נפסל כמ"ש בסוגי' דעד זומם א"כ לא הוה תחילתו בפסלות דהא קודם שהעיד על עצמו דהוא פסול כשר הי' להעיד. אף אם באמת הוא פסול. נהי דבס"ד סבר דאדם משים עצמו רשע ונאמן על עצמו מ"מ הא גם אם עדים מעידים עליו לא נפסל רק מכאן ולהבא. ועכשיו חזר בתשובה. ולשיטת הסוברים דלאותו עדות גם בפסול דרבנן לא בעי' הכרזה י"ל דכ"ש היא דבפסול דאו' ודאי נפסל אף קודם שהעידו עליו בב"ד:
שם ע"ב בתוס' ד"ה סתם גבאי כשר דלא ידע למאן יחזיר ויש לעיין הא באמת בגזלן לא הוה רשע דהא בעינן דוקא לאו שיש בו מלקות. רק הא דפסול משום דהוא רשע דחמס. דעובר משום חימוד ממון. והחשש שיעיד עדות שקר ג"כ מחימוד ממון. וא"כ בזה כיון דשב בתשובה שלימה. וידעינן דלא יעבור עוד מחמת חימוד נהי דלא תיקן עדיין איסור גזילה. מ"מ הא בזה לאו מחמת האיסור פסול דהא הוא לאו שאין בו מלקות רק מחשד דיעיד שקר מחמת ממון. וכיון דשב ל"ש זה. דהא באמת רוצה להחזיר גוף הגזילה. ולהוציא הגזילה מתחת ידו רק דלא ידע למי יחזיר אמאי לא יהי' כשר. ואפשר לומר דהא באמת הא דליכא מלקות באיסור גזל משום דהוא לאו הניתק לעשה דיכול לקיים והשיב את הגזילה. משא"כ בזה דלא ידע למי יחזור. ולא יכול לקיים העשה. ממילא הדר ה"ל לאו שיש בו מלקות ויש לעיין בזה א"א קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו:
והנה לגי' המרש"ל והיא ג"כ שיטת הרמב"ם משמע דאינו מחזיק המעות לעצמו. וא"כ לא הוה רשע דחמס. ולא הוה גזלן גמור. ומשו"ה הוסיפו עליהם דמדאו' לא נפסלו רק דרבנן פסלוה משום דעבר על איסור דאו' וכמו בכל מקום באם עבר על איסור דאו' אף דליכא מלקות ולא חימוד ממון פסול עכ"פ מדרבנן. דדוקא באי' דרבנן בעינן חימוד ממון ולא באיסור דאו' והי' ניחא ג"כ דברי התוס' כיון דלא ידע למאן יחזיר ולא קיים האיסור דהשבת הגזילה מפסל עכ"פ מדרבנן אך דזה צ"ע דיפסל מדאו' דהוא ג"כ רשע דחמס אף דלא שייך חימוד ממון. מ"מ הא הוא רע לשמים ורע לבריות. והוה כעד זומם דפסול לכ"ע משום דהוא עד חמס משום דהוא רע לשמים ולבריות ועיקר רשע דחמס היא היכא דהוא רע לשמים ורע לבריות רק היכא דעבר מחמת חימוד ממון הוה כמו רשע דחמס, ועי' מש"ל בזה:
והנה הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ע"א כתב דמשו"ה בגנב וגזלן אעפ"י שהחזיר לא חזר לכשרותו דמ"מ עדיין לא סבל שום עונש על שעבר הלאו דלא תגזול עיי"ש וצריך לומר אף דמשום לאו זה לא נפסל דהא היא לאו שאין בו מעשה. רק מטעם דחשוד לשקר משום ממון. וכיון דהחזיר ל"ש זה דמ"מ מדרבנן נפסל. ולקמן כתבתי עוד מזה:
ומדברי הסמ"ע מבואר דגם בגנב וגזלן אף אם מחזיר מ"מ עדן צריך תשובה לתקן גוף האיסור. דלא תיקן בזה רק העבירה שבין אדם לחבירו. אבל מ"מ צריך תשובה דהא בזה עבר ג"כ למקום כמו בכל האיסורין וע"ז צריך תשובה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה הל' א' שכתב שם וז"ל וכן החובל בחבירו ומזיק ממונו אעפ"י ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם עכ"ל. וכתב ע"ז הה"מ משנה בב"ק סוף החובל ד' צ"ג אעפ"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה. ומ"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ"ע עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד נראה דהרמב"ם לא כיון למשנה זו דדין זה מבואר לקמן בפרק ב' הל' ט'. רק דכונת הרמב"ם אעפ"י שהחזיר לו מה שהפסידו. וגם מפייסו שימחול לו כמבואר במשנה שם. לאח"כ צריך תשובה נגד החטא שחטא בינו לבין המקום דעדין לא תיקן חטא זה:
אמנם דזה צע"ק הא דאמרי' בכ"מ חשוד אממון לא חשוד אשבועה משום דממון איתא בחזרה דנראה לאו מטעם דאיסור ממון קיל מאיסור שבועה דזה הוה לאו שיש בו מלקות. ואיסור גזילה לאו שאין בו מלקות היא. כיון דניתן לחזרה זה לא נראה רק הטעם דאיסור זה דגזילה בידו לתקן אח"כ אם יחזיר לו ממונו. ולפ"ז יהי' קשה דהא במה שחטא נגד המקום אף אם יחזיר לו אח"כ מ"מ לא יתקן איסור זה עד שישיב וכ"כ יוכל להשיב ג"כ על איסור שבועת שקר. ובאמת גבי הכופר במלוה ל"ק די"ל דתלינן דאין לו עכשיו מה לשלם. ואין לו שום חטא. רק דהתוס' כתבו כמה פעמים דגם גזלן גמור לא נפסל מה"ת לשבועה מטעם זה וזה צ"ע:
שם ד' כ"ז מומר אוכל נבילות לתיאבון ד"ה פסול וכו' בסוגי' מבואר דרע לשמים ורע לבריות הוא ג"כ רשע דחמס ולהסביר הענין נ"ל כן דרבא ס"ל באוכל נבילות להכעיס כשר להעיד דמה דחשוד לאכול נבילות היא משום דזה אינו עון בעיניו דמבעט במצוה זו אבל על איסור גזל או עדות שקר דהיא מצות שכליות ע"ז לא חשוד. דאף דהוא רע לשמים היא משום דאין זה איסור בעינו כלל משא"כ על דבר שהיא איסור בעיניו לא נחשד לעבור כלל אף בשביל ממון. משא"כ היכא דהוא רע לשמים ורע לבריות בזה פסול הוא להעיד דחשוד הוא לעבור על איסור עדות שקר כיון דהוא רע לשמים ומשו"ה במומר אוכל נבילות לתיאבון בזה הא דאוכל נבילות לאו משום דאין זה איסור בעיניו דהא אדרבא חזינן דגם זה איסור בעיניו. ודוקא לתיאבון אוכל נבילות בשביל הנאתו. ומשו"ה פסול ג"כ להעיד. אף דזה היא רע לבריות מ"מ הא גם מה שהוא רע לשמים הלא גם זה היא איסור בעיניו. ואעפ"כ משום הנאתו עובר ע"ז כ"כ יעבור אף על איסור שהיא רע לבריות: ולפ"ז כל זה היא אי אמרי' חשוד על איסור קל חשיב ג"כ על איסור חמור. בזה י"ל כמו דחשיד לעבור על איסור קל משום ממון. כ"כ יעבור משום ממון על איסור חמור. ומשו"ה גנב וגזל, פסולין לעדות. אף דזה היא איסור חמור מגזל. וגם איסור גזילה איתא בחזרה. משא"כ איסור דעדות שקר. אפ"ה אמרי' כמו דעובר על איסור קל משום ממון חשוד ג"כ לעבור על איסור חמור משום ממון. וממילא לר' יוסי דס"ל הוזם בד"מ כשר לעדות נפשות. היינו דס"ל חשוד על איסור קל אינו חשוד על איסור חמור. ואף דחשוד לעבור על דבר שהיא רע לשמים ולבריות. מ"מ לא יעבור על איסור חמור. ממילא גם גנב וגזלן כשירים ג"כ להעיד עדות דינ"פ. דאף דחשוד לעבור משום ממון על איסור קל מ"מ לא חשיד לעבור על איסור חמור. וזה ניחא דדייק הגמ' סוף סוגי' דלא כר"י מהא דגנב וגזלן כשירים להעיד בעדות נפשות. (והא דתי' הגמ' ההוא ר"י היא א"א חשוד על קל חשוד גם אחמור אפ"ה דוקא גנב וגזלן דהם חשודין ולא אחמור) וצ"ע עוד בזה: והנה הרמב"ם כתב דגנב וגזלן אף שהיא לאו שאין בו מלקות אפ"ה פסולין כיון דהם רשע דחמס דעברו משום חימוד ממון ויש לעיין הא בל"ז הוא ג"כ רשע דחמס דהם רע לשמים ורע לבריות והוה כמו עד זומם. ואפשר לומר דעדיין יהי' קשה דילמא אינו רע לבריות ורע לשמים רק במידי דמרויח ממון לזה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם זה דחשיד לעדות שקר ג"כ בשביל ממון דכמי שהוא רע לבריות לגזול בשביל ממון כ"כ יעיד שקר: וקצת יש לעיין לרבא דס"ל דרשע דחמס בעינן. והיא משום דס"ל דאל תשת רשע עד היא דוקא רשע דחמס. וא"כ מנ"ל דגנב וגזלן פסולין לעדות דילמא בעינן בחמס ג"כ שיהי' רשע לעבור על איסור שיש בו מלקות. בשלמא לאביי דס"ל דגבי רשע שאינו של חמס בעינן דוקא לאו שיש בו מלקות. שפיר דזה דאל תשת רשע עד. קאי ברשע דאינו של חמס. דבזה בעינן לאו שיש בו מלקות. ועד חמס ילפינן מאל תשת חמס עד ובזה לא כתיב רשע. משא"כ לרבא:
שם מאי שבועות שבועות דעלמא. ויש לעיין דגם בשבועות של ממון אמאי יהי' פסול לעדות. נימא כמו בכופר בממון כשר לעדות משום דתלינן באישתמוטי ה"נ נימא. אף אם נשבע לשקר. בזה לא הי' רק רע לשמים ולא לבריות דמה דנשבע לשקר הי' שלא הי' לו עתה מה לשלם. ולשמים הוא רע. ולא לבריות דהא עיקר השבועה היא רק משום זה. ועי' בתוס' ובחידושי הר"ן בסוגי' ואף דידעינן דהוא רע לשמים מ"מ לרבא לא הוה חשוד להיות רע לבריות:
יש לעיין בהא דאמרי' הבזוין פסולין לעדות. וכ' רש"י בקידושין כיון דאין להם בושה לא יראו מעונש עולם הזה שיפסלו הא לפי האמת לא בעינן בד"מ עדות שיכול להזימה. וא"כ כל העדים לא יראו שיפסלו אח"כ אם יוזמו כיון דלא שייך הזמה. ואפ"ה מהני העדות דהחכמים עקרו הדו"ח מד"מ לגמרי. וא"כ גם הבזוים יהי' כשירים להעיד עדות ד"מ דהא כל עדים לא יראו מזה. ויהי' מזה ראי' להש"ך ס"ס ל"ג דבעינן עכ"פ עדות הראוי להזמה. וי"ל דהא עונש עוה"ז הוא שיהי' בזוי בעיני השוכרו וזה שייך אפי' אם לא יזומו אותם. דמ"מ השוכרו ידע מזה. ועי' בסי' כ"ח בש"ע ובסמ"ע על הא דנקט המחבר תרווייהו ועי' שם בט"ז:
ועוד הי' נ"ל דאפשר לומר לפי האמת ל"צ טעם זה. והיא די"ל דודאי בזה שמבזה עצמו היא איסור גמור ואף איסור דאו' דהא חזינן דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת באיסור שהיא שב ואל תעשה כמבואר בברכות ד' כ'. וממילא באם מבזה עצמו בודאי הוא איסור גמור רק הא דהוצרך רש"י לטעם זה דלא יראו מעונש עוה"ז. היא דבזה י"ל דאף מדאו' פסולין. משא"כ מחמת האיסור לא נפסלו מה"ת דמ"מ היא לאו שאין בו מעשה, והא ראי' דאיסור שהיא בקום ועשה אינו דוחה. דנראה דזה ל"ח ג"כ רק כמו שב וא"ת. אמנם מדרבנן פסולין כמו בעובר על כל איסור שאין בו מלקות דפסולין מדרבנן. והא דלא בעינן הכרזה. היא משום דפסולין ידוע כמו ברועה דנפסל אף בלא הכרזה מטעם זה וצ"ע:
ובזה י"ל הקו' שראיתי בס' רבינו אבד"ק פוזנא על תשו' הרמ"א דכתב בבזוים שאינם נאמנים להוציא אשה מבעלה. ואמאי מדאו' כשירים הם להעיד די"ל דודאי גם מה"ת הם פסולים משום עדות שאאילה"ז והא דאמרי' דהוסיפו עליהם הבזוים. היא דלאחר דעקרו הדו"ח מעדים משום דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ממילא גם הם הי' כשירים להעיד רק אח"כ הוסיפו עליהם הבזוים דבלא הטעם דעדות שאילה"ז פסולים ג"כ מטעם שכתבתי. וזה היא מדרבנן כיון דליכא איסור שיש בו מלקות אמנם לאחר שפסלו י"ל דהם פסולים מדאו'. גם י"ל דס"ל להרמ"א דבעדות להוציא אשה מבעלה בעינן דו"ח כאשר האריכו בזה. [וי"ל בזה בדברי הנוב"י דהוא ס"ל דבזה לא בעינן מה"ת עדות שיכול להזימה]. גם נ"ל דפסולי עדות דרבנן פסולים אפי' להעיד לאסרה על בעלה מכח הראי' דכל עדות שהאשה כשירה לה וכו'. והיא כיון דרבנן פסלו ממילא לא ידעי' אם המעשה היא אמת כיון דאינם אומרים כן בתורת עדות, והא דכתבו תוס' בסוגי' דעד זומם דאם גם דמכאן ולהבא נפסל מ"מ לענין איסור ודאי דנפסלים למפרע שם כיון דלא הי' יודעים דהם פסולים ודאי אמרו דבריהם בתורת עדות:
בעזה"י ר"פ זה בורר אין העידים חותמין על השטר אא"כ יודעים מי חותם עמהם. ופי' רש"י דאם ימצא אחד מהם קו"פ יתבטל כל העדות. וקשה דהא באמת מבואר בגמ' דבשטר לא אמרי' נמצא קו"פ. דאמרי' רוחא שבק למאן דקשיש מיני'. וכמבואר ברי"ף ורא"ש בסוגי' דקו"פ. ואפשר לומר דהא באמת צריכים להבין הטעם דלא אמרי' בזה נמצא קו"פ. אי משום דלא ידעו בפסולו. הא ס"ל דגם בלא ידע מפסולו פוסל ג"כ. ואי משום דחתם זה שלא בפני זה. והוה כאלו לא הי' להם צירוף בשעת ראי'. גם בזה יש לעיין, ל"מ לסברת הרמ"ה בסי' ל"ו דלא בעי' צירוף ראי' בד"מ. ואף בל"ז הא עיקר העדות היא בשעת מסירת השטר ואז כבר נחתמו שניהם. וצ"ל דהטעם היא דאמרי' דלא חתמו רק למילוי ולא לשם עדות. ולא כוונו להעיד. ולא נתבטל. וא"א דלכשרי' שואלין אם כוונו להעיד בלא הפסולין ניחא בל"ז כיון דחתמו זה שלא בפני זה ודאי לא כוונו להעיד. משא"כ אם שואלין להפסולין צ"ל כן ולפ"ז י"ל דזה היא לפי האמת דאמרי' אין העדים חותמין על השטר אא"כ יודעין מי חותם עמהם. וא"כ ידעינן דרותא שביק למען דקשיש מיני' והקרובי' למילוי חתם משא"כ אי הוה חותמים אף אם לא ידעו מי חותם עמהם. יכול להיות דקרוב חתם עצמו לעד ויבטל:
ולשיטת הרי"ף דס"ל דהיכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל צריך לומר פי' אחר בגמ' דהא כיון דלא ידעו אי חותם עמהם לא יתבטל משום קו"פ. וגם לאח"כ ע יתבטל השטר משום זה דתלינן דשביק רוחא. ולפמ"ש במק"א דבשני עדים כיון דכל אחד צריך לחבירו יש להם צירף אפי' אם לא ראו זא"ז ואפי' אם לא ידעו בפסולו אף לשיטת הרי"ף. כמו דאמרי' בזה לענין הזמה אף העידו לאכ"ד אפ"ה צריך שתהי' נזומין שניהם כיון דצריכים זה לזה ה"ה בזה י"ל דבגמ' ב"ב דף קס"ב בהא דאמרי' רוחא שביק הוא דוקא בהי' ג' עדים ואחד מהם קו"פ דבזה אמרי' רוחא שביק. והוה כלא הי' צירוף אבל בשני עדים בזה פוסל אף אם לא יהי' להם נירוף. ולכן אמרי' בגמ' אא"כ יודעין מי חותם עמהם ויהי' ניחא גם לשיטת הרי"ף. אמנם בגמ' משמע דאין העדים חותמים משמע אף שני עדים. וקצת צ"ע בהא דעידי השטר חותמין אף זה שלא בפני זה דודאי הא ע"א חשוד בכל מקום למשקר וא"כ ניחוש דילמא ע"א יחתום עצמו על השטר בזמנו. ועד השני יחתום לאח"כ והשטר פסול דהוא מוקדם. ובזה ל"ש ג"כ עידיו בחתימיו זכין לו: ע"ב צריך לברר וקשה דמ"מ נוגע בעדות הוא דילמא יאמרו כת דכוונו להעיד עם הראשונים ויתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. א דמשכחת לה דלא נתבטל משום קו"פ דכת הב' אמרו ללא כוונו להעיד מ"ח נוגע הוה. וי"ל דכת שמעידים עתה אמרו דלא ראו כת הב' וא"כ לא יתבטל אח"כ. אף אם הכת שיבואו יאמרו שהם ראו אותה. מ"נ הא בעינן רואין זא"ז דוקא. ולשיטח הרמ"ה הנ"ל בסי' ל"ו דס"ל דבד"מ לא בעינן רואין זא"ז הקו' בא"ע. ולשיטת הרי"ף דס"ל דלא הכיר בפסולו אינו אאאאפ דאיירי דבשעה ראי' לא ידעו שהמה פסולין. כיון דעכשיו פוסל אותם. וממילא דלא מבטל. וי"ל ג"כ די"ל דבזה לאו לברר כיון דהוא קי' סבר שהמה כשירים שלא ידע שהם יפסלו אותם ומה יעשה אם נתגלה שהמה פסולין. הא הוא הי' סבר דבאמת יש לו שני כיתי כשירים:
ועי' בירושלמי בסוגי' דכתב דאיירי דכבר הכריזו עליהם. ועי' במפרש אמאי לא פי' דאיירי בפסולי עדות תורה דבזה לא צריכים הכרזה. ולאיזה ענין צריך לדחוק דאיירי בפסולי דרבנן וגם הכריזו עליהם גם אם נימא כן ל"ל מ"ש ברש"י דבזה האופן חשיב בירר כיון דאיירי דכבר הכריזו עליהם. וידע מפסולם:
ולפמ"ש הכנה"ג בסי' ל"ו דפסולי עדות דרבנן אינם מבטלים משום קו"פ ובסוגי' שם הארכתי בזה י"ל דמש"ה מפרש הירושלמי דאיירי בפסולי עדות דרבנן שלא יהי' קשה הנ"ל הא חשיב נוגע. שלא יתבטל העדות אח"כ משום קו"פ. ויהי' ראי' מזה לכנה"ג. וי"ל ג"כ דבא לפסלן להכריז עליהם. קודם הגדה. וממילא יפסלו להעיד אח"כ:
בסוגי' יש לעיין קצת לסברת העיר שושן בסי' ל"ז דפסול נוגע היא כמו קרוב. ולא מטעם דחשיד לשקר וא"כ י"ל אם הי' נוגע בשעת מעשה, והוא לא ידע מזה שהוא נוגע ואח"כ נתגלה שהוא נוגע נתבטל ג"כ עדותו כמו בקרוב שהעיד ולא ידע שהוא קרוב. ואח"כ נתגלה שהוא קרוב דבודאי בטל עדותו כ"כ בזה. משא"כ א"א דנוגע פסול רק משום דחשוד לשקר ממילא היכא דלא ידע בשעת עדות שהוא נוגע. ל"ש דחשוד למשקר ומהני עדותו דבזה י"ל כהא דאמרי' כבר העידו. דתלי' בזה לדעת הע"ש כיון דעכשיו נתגלה שהי' נוגע בטל עדותו. משא"כ להסמ"ע דסובר דמטעם משקר פסול ל"ש זה ויש לחלק גם לסברת הע"ש וצע"ק: