אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ה פרק א

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ה פרק א

ספר משכן העדות שער ה

סעיף א' רשע פסול לעדות מקור דין זה היא בסנהדרין ד' כ"ז ע"א פליגי אביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס אביי אומר פסול דה"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן. וקימ"ל כאביי דלא בעי' רשע דחמס. רק דגם לאביי יש נפ"מ בין רשע לרשע דחמס והיא דברשע שאינו של חמס בעי' דוקא שיעבור על עבירה שיש בו מלקות וז"ל הרמב"ם בפ"י מהל"ע הל' ב' איזה רשע כל שעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות זהו רשע ופסול שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והי' אם בן הכות הרשע וכו' עכ"ל משא"כ בלאו שאין בו מלקות לא נפסל מה"ת רק מדרבנן כמבואר שם ברמב"ם משא"כ ברשע דחמס לא בעי' שיהי' איסור שיש בו מלקות כמבואר שם ברמב"ם הל' ד' וז"ל ועוד יש רשעים שהן פסולין לעדות אעפ"י שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש וכו' עכ"ל והחילוק הוא דבאיסור שאינו של חמס דזה ילפינן מקרא דאל תשת רשע עד ורשע לא הוה עד שיש בו מלקות. משא"כ באיסור דחמס דזה ילפינן מקרא כי יקום עד חמס ל"ב איסור שיש בו מלקות (וצ"ע קצת על התוס' ב"מ ד' ה' ע"ב ד"ה חשוד דכתבו דגזלן כשר לשבועה דדוקא לעדות הוא דפסול מדאו' משום אל תשת רשע עד. ולמה נקטו קרא זה דמשום זה לא הי' נפסל משום דהא אינו רשע דלית בו מלקות דניתן לתשלומין רק מקרא כי יקום עד חמס נפקא] ומשו"ה גנב וגזלן פסולין מה"ת אף דלית בו מלקות דניתן לתשלומין:

ולא הבנתי דהא בגמ' פריך שם לאביי מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי בריבית ומסיק בגמ' שם דהל' כאביי. ופריך הגמ' והא איתותב ותי' הגמ' ההוא ר' יוסי היא ופריך הגמ' ותהוי נמי ר"י ר"מ ור"י הל' כר"י ותי' הגמ' משום דסתם תנא כר"מ כי הא דבר חמא קטיל נפשא וכו' אסהידו בי' בחד מהנך דגנב א"ל מה דעתיך כר"י ומסיק דסתם במתני' דקתני ואלו הן הפסולין והאיכא עדות בדינ"פ עיש"ה. והי' קשה לי דהא הגמ' מוקי לעיל הך ברייתא אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד כר"י הרי אף דר"י ס"ל מוזם בד"מ כשר לדנ"פ מ"מ הגזלנין ומלוה בריבית פסולין להעיד אף לר"י והטעם ע"כ משום דבזה הוה רשע דחמס ורשע דחמס פסול גם לר"י דחיישינן דיעיד שקר בשביל חימוד ממון כמו דפסול באמת גם לאביי גזלן אף דליכא מלקות. דע"כ צ"ל כן. וא"כ גבי בר חמא דאסהידו עליו דגנב והוה רשע דחמס מאי א"ל מאי דעתיך פר"י הא בזה גם לר"י פסול. וכן קשה על הא דאמרי' דסתם תנא כר"מ הא במתני' כולן רשע דחמס הן ובזה גם לר"י פסול. וחפשתי ומצאתי בנוב"י סי' נ"ז קו' זו ותי' שם דלר"י ודאי גם רשע דחמס כשר דהא אין לך רשע דחמס גדול מעד זומם דהוא רע לשמים ורע לבריות ומעיד שקר לגזול ממונו של זה בעדותו עי"ש אמנם דעדיין קשה דהא הגמ' מוקי הך ברייתא דגזלנין ומלוי בריבית כר"י הרי דגם לר"י פסול. ואף אם נדחוק ונימא לפי האמת לא אתי הך ברייתא כר"י א"כ יהי' קשה לפסק הלכה דקימ"ל כאביי וזה אי אפשר דממנ"פ א"א דרשע דחמס פסול גם לר"י ממילא לא מצינו היכא סתם התנא כר"י וקו' הגמ' במ"ע ר"מ ור"י הלכה כר"י. וא"א דלר"י רשע דחמס כשר ג"כ ממילא ליכא לאוקמי הך ברייתא כר"י וקו' הגמ' במ"ע הא איתותב אביי והוא צע"ג לדעתי. ולחומר הקו' צ"ל דבאמת גם לר"י גנב וגזלן פסולים הם להעדות ממון עכ"פ כיון דחזינן דמחמת חימוד ממון גוזל הוא בעצמו מכ"ש דהוא חשוד להעיד שקר בעדות שהיא בגזל דליכא ג"כ רק איסור גזל משום ממון. וגם הוה כחשוד לאותו דבר דלא דנו ולא מעידו. משא"כ בעבר על איסור דליכא חימוד ממון כלל לא נפסל לר"י כלל, דהא גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד לא ס"ל רק שיהי' פסול מחמת שהוא חשוד. והוא אינו חשוד רק לעשות איסור שהוא רק לשמים לחוד. ועדות שקר הוא רע לשמים ורע לבריות. ולר"מ דוקא גנב וגזלן פסולין לכל העדות דחשוד לעשות איסור בשביל ממון. אף אם הוא נוגע לדינ"פ דהוא ס"ל דחשיד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה. משא"כ לר"י וא"כ קאמר הגמ' שפיר דסתם תנא כר"י דלר"י עכ"פ גזלן כשר לדינ"פ והברייתא דלעיל דקתני הגזלנין ומלוי בריבית פסולין להעיד היא דוקא לעדות ממון. אך דזה היא דוחק גדול. דלעדות ממון יהי' פסולים משום חשוד לאותו דבר. ועוד קשה לי דא"כ גם הברייתא לא אתי כר"י. דהא ע"כ צ"ל לר"י דגזלן כשר לעדות נפשות. והיא אף דחשיד לגזול אינו חשוד לדינ"פ מחמת חימוד ממון. וגם זה היא לר"י דאף דהוא חשוד לעבור איסור אם הוא אינו של חמס כשר להעיד. והיא משום דרע לשמים אינו רע לבריות. וא"כ ממילא לר"י מומר אוכל נבילות לתאבון לא יהי' פסול דאף דהוא חשוד לעשות איסור משום חימוד ממון. מ"מ לא יהי' חשוד משום חימוד ממון לעשות איסור שיהי' רע לשמים ובריות דהיא חמור כמו דהוא כשר לדינ"פ. ובגמ' אמרי' דרבא כר"י. הרי דגם זה לר"י פסול. ועוד דהא בברייתא קתני הגזלנין ומלוי בריבית. בשלמא גזלן י"ל ג"כ דהוא רע לבריות דהא גוזל בע"כ. משא"כ מלוה בריבית ליכא רע לבריות דהא יהיב לי' מדעתי' וכ"כ המ"ל בפ"ד מהל' מלוה ולוה הל' ו'. וא"כ יהי' כשר גם לר"י גם לעדות ממון. בשלמא לפי האמת לדידן מלוה בריבית פסול לכל העדות כמו מומר אוכל נבילות לתיאבון דהוא רשע דחמס י"ל דהיא באמת גזירת הכתוב משא"כ לר"י. וצע"ג:

והנה לפי האמת עד זומם פסול לכל התורה כולה גם לרבא דאף רבא דס"ל דבעינן רשע דחמס דוקא. וא"כ הוזם בד"מ אמאי יהי' פסול לדינ"פ. מ"מ הוא פסול כיון דהיא בכלל עד חמס כמו דאמרי' בגמ' דע"כ לא קאמר ר"מ אלא עד זומם דהוא רע לשמים ורע לבריות. אך דזה נראה לי היכא דהעיד עדות שאינו רע לבריות כלל בזה לא נפסל לרבא דמשום דהוא רשע ליכא לפוסלו דהא אינו רשע דחמס, ולא חשוד להעיד שקר אלא בעדות שאינו רע לבריות. משא"כ על עדות שהוא רע לבריות לא חשוד והוא כשר:

ובזה אמרתי לישב קו' התוס' שבועות ד' מ"ז ע"ב ד"ה בהדי דמקשי' כיון דרבא ס"ל כר"ה בשתי כיתות דזו באה בפני עצמה ומעידה למאי הוצרך לשנויי בעדות החודש הא הם כשירים לכל העדות ותי' התוס' דמשני כן לר"ח וקשה לי גם לר"ח לא הוצרך רבא לשנויי כן דהא רבא לשיטתו דס"ל דבעינן רשע דחמס דוקא. ועד זומם פסול משום דהוא רע לשמים ורע לבריות. ממילא גבי עדות החודש דלא הוה רק רע לשמים ולא רע לבריות ממילא יהי' כשר להעיד דאף דחשוד להעיד שקר. מ"מ לא גרע ממומר אוכל נבילות להכעיס דכשר להעיד לרבא משום דלא חשוד להעיד שקר בדבר שהיא רע לבריות. ולזה י"ל דלרבא הי' קשה להיפך דהא מלשון הברייתא דמצטרפין לעדות אחרת כתב האו"ת בסי' ל"א דמשמע דוקא דיכול להצטרף עם אחר עי"ש אבל שיעידו שניהם ביחד לא. משום דכיון דהם מוכחשים הוה אחד מהם ודאי פסול. והי' קשה לו לרבא הא לעדות אחרת הם כשירים להעיד. ולזה מתרץ לעדות החודש דבזה הם פסולין דהא חשודין הם להעיד שקר בעדות החודש והוא נכון:

ויותר מזה אני מסתפק גם לדידן דקימ"ל כאביי. מ"מ בשלמא עד זומם פסול משום דהוא חייב מלקות ואף היכא דלא לקי. מ"מ י"ל דהוה רשע דחמס דהוא רע לשמים ורע לבריות. משא"כ בעדות החודש דלא הוה רע לבריות. וליכא רק איסור עדות שקר. והא לאו זה באמת הוא לאו שאין בו מעשה דל"ש בו מלקות. ועי' ברמב"ן ב"ק בסוגי' דעדים שהוזמו בנפש ובסנהדרין ד' פ"ו דאם העידו בדבר שלא נעשה רשע דאינם לוקים אף אם הוזמו דבעינן דוקא והרשיעו את הרשע, וא"כ ממילא בעדות החודש לא יהי' פסולין לעדות אחרת שהיא ג"כ רע לבריות ואם נימא כן י"ל בזה דברי הרמב"ם שהביא תי' רבא דמצטרפין לעדות אחרת של ר"ח ותמהו עליו דהא לפי האמת ל"צ די"ל כמ"ש לרבא. וכמ"ש האו"ת הנ"ל לישב דברי הרמב"ם. ואין להאריך עוד בזה [וי"ל בעדות החודש בזה ודאי חשוד לכל איסורים כיון דהיא נוגע לאיסור כרת דהב"ד מקדשים את החודש על פיהם ומתקנים את המועדים. ויכול לבוא לידי איסור כרת. ועי' בר"ן בחמש שיטות שכ' דמשו"ה בבא על הערוה פוסל גם לרבא. אף דס"ל דבעינן רשע דחמס. מ"מ בזה דהוא איסור חמור ודאי חשוד להעיד שקר. וה"ה בזה. אלא די"ל דהא באמת קימ"ל בקידוש החודש אתם ואפי' מוטעים ואפי' שוגגים וא"כ ממילא גם שקידשו בטעות מ"מ לא יבוא לידי איסור כרת] אמנם לרבא ודאי מ"ל כמ"ש דאף אם העיד שקר בעדות החודש מ"מ לא הוה רשע דחמס וכשר לעדות החודש. ומיושב קו' התוס' כמ"ש:

ואף דמ"מ מדרבנן ודאי הוא פסול דעבר על איסור דאורייתא ופסול אף דליכא מלקות. מ"מ לרבא י"ל דגם באיסור דרבנן בעי' רשע דחמס דוקא. וראי' לזה היא לפי מה שאכתוב לקמן בקו' התוס' ב"מ בשטר שיש בו ריבית דמקשי' דהעדים יהי' פסולין דהוא דעכ"פ מדרבנן הם פסולין ואפ"ה כתבו דלרבא ניחא כיון דלא מרויחים כלום. הרי דלרבא גם בפסולי דרבנן אף היכא דהעבירה היא דאו' בעי' חימוד ממון דוקא. ובל"ז הא המ"ל הביא דאף באיסור דאו' היכא דלא נפסל רק מדרבנן בעינן אף לדידן חימוד ממון. וגם בל"ז י"ל. כיון דפסול דרבנן בעי' הכרזה והכא לא תיקנו כיון דאחד מהם ודאי כשר וכל אחד בפני עצמו כשר להעיד ג"כ לאח"כ ל"ש הכרזה. שוב ראיתי בס' פ"ה סי'... שפלפל ג"כ בזה. וראיתי דבר אחד שהיא תמיה דכתב שם לישב קו' המפרשים דמקשי' הא דתי' הגמ' שם בעדות החודש אמאי לא יהי' בטל העדות משום נמצא קו"פ כיון דאחד מהם הוא פסול בודאי. וע"ז תי' כיון דלא פסול רק מדרבנן ובעי' הכרזה. וא"כ קודם הכרזה עדיין הוא כשר עי"ש והיא תמוה דלעדות החודש ודאי הוא פסול מדאו' דהא הוא חשוד לאותו דבר לעדות שקר בעדות החודש. רק לעדות אחרת י"ל כמ"ש דהוא כשר מה"ת כיון דאינו רע לשמים:

ולכאורה הי' נ"ל ליישב קו' המפרשים הנ"ל ואקדים דבר אחד מה שאמרתי לעיין. לדידן דקימ"ל כאביי ורשע פסול להעיד אף דאינו רשע דחמס כגון גנב וגזלן פסולין אף דליכא מלקות כנ"ל. והטעם הוא דבזה הפסול אינו מחמת האיסור שעבר דהא היא איסור שאין בו מלקות. רק הטעם דחשוד להעיד שקר מחמת חימוד ממון וכמו שאכתוב לקמן. ועי' מ"ש הנוב"י הנ"ל הפי' בהש"ג דמשו"ה ס"ל דהמקדש בפני גזלנים הוה קידושין כיון דהמעשה היא אמת. והם עדים כשירים ופסולן היא רק מחשש דיעידו שקר. משא"כ היכא דידעינן דהמעשה היא אמת הם עידי כשרים וא"כ הא דקימ"ל נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה. ברשע דחמס יהי' העדות קיים. דהא בזה פסולו היא רק מחשש דיעיד שקר. והכא הא ידעינן דהמעשה היא אמת ע"פ עדים הכשירים. וממילא גם על הפסולין לאו שם פסול. ועי' במ"ש לקמן בסי' ל"ו שהוספתי עוד טעמים אחרים, ואף די"ל דמ"מ מבטל דעכ"פ פסול מדרבנן היכא דעבר על איסור דאוריי' אף באופן דאינו רשע דחמס. וא"כ עכ"פ מדרבנן מבטל. מ"מ יהי' קשה לרבא לדידי' דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא ובזה פסולו מחשש דיעיד שקר. א"כ היכא משכחת לה לרבא דין דנמצא פסול שיבטל. גם לדידן יהי' נפ"מ עכ"פ באם עבר על איסור דרבנן דבזה בעי' חימוד ממון בזה נימא דלא יבטל מחמת קו"פ. ועי' מש"ל בסי' ל"ו על הכנה"ג דצידד באמת לומר דפסול מדרבנן אינו מבטל אלא דא"כ יהי' קשה לרבא:

והי' נ"ל די"ל דגם לרבא דס"ל דרשע דחמס פסול לאו מטעם דחשוד להעיד שקר רק משום גזירת הכתוב וכמו שאכתוב לקמן לדידן רק דרבא ס"ל דגזירת הכתוב היא דוקא ברשע דחמס. אבל לא מטעם דחשוד להעיד שקר חדא דהא לר"י ע"כ מוכח לפי האמת דגם גנב וגזלן כשירים לעדות כנ"ל וע"כ הטעם דאף דחשוד לעשות איסור משום ממון. מ"מ אינו חשוד לעשות איסור אחר שהוא חמור וגם הוא לבריות משום ממון. ובזה הא קימ"ל כר"י דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה. וא"כ ממילא גם גנב וגזלן אינם חשודים לאיסור אחר החמור. ואמאי יהי' פסולין מה"ת אע"כ דהיא משום גזירת הכתוב. ועוד דהא באמת לרבא עד זומם בד"מ פסול אף לידינ"פ. ואמאי הא קימ"ל חשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר החמור. אע"כ משום דזה חשיב רשע דחמס דהוא ג"כ רע לבריות ופסול לרבא מחמת הגזירת הכתוב. ולאו מחשד דיעיד שקר. וי"ל דמשו"ה קו"פ מבטל דאף דידעינן דהמעשה היא אמת מ"מ הם עידי פסולים מגזירת הכתוב. משא"כ בעדות החודש בזה לא הוה רשע כלל דליכא מלקות כמ"ש רק דפסול לעדות החודש מחמת דחשוד לשקר. ובזה י"ל דלא מבטל מחמת קו"פ כיון דבזה ידעינן דהמעשה היא אמת. אין שם עד פסול עליו:

אלא דזה ליתא דהא לר"י ודאי לא משכחת פסול מה"ת שיהי' פסול מגזירת הכתוב רק מחשש דחשוד לשקר וכמ"ש ואפ"ה ס"ל לר"י דקו"פ מבטל. ויותר מזה כתבו תוס' דשונא מבטל למ"ד דשונא פסול להעיד ובזה ודאי הפסול היא מחשד דיעיד שקר מחמת שנאה. ועל קו' המפרשים כתבתי לקמן בסי' ל"ו ישוב אחר וגם כתבתי עוד מזה עי"ש:

ואחזור להנ"ל הא דעד זומם פסול לרבא וכן לדידן לכל התורה. ואף לעדות נפשות דע"ז ל"ל דפסול מטעם דהוה חשוד לאותו דבר דהא באמת קימ"ל כר"י בזה דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה בפרט לדבר החמור. וע"כ הא דעד זומם פסול היא מחמת הגזירת הכתוב אל תשת רשע עד. וא"כ קשה הא זה הוה לאו שאין בו מעשה וליכא מלקות משום ל"ת. ואף היכא דלוקה היא רק משום כאשר זמם. וכמו שאכתוב לקמן אי"ה בסי' ל"ח. ואין לומר כמ"ש דזה הוה רשע דחמס משום דהוה ג"כ רע לבריות דמשו"ה פסול ג"כ לרבא. דזה ליתא דגם ברשע דחמס כי האי בעינן דוקא איסור שיש בו מלקות. ובאיסור שאין בו מלקות אף דהוא ג"כ רע לבריות מ"מ אינו נפסל. והא דגנב וגזלן פסולים היא משום דכיון דעושה מחמת חימוד ממון הוה כמו רשע דחמס וכ"כ רש"י בסוגי' בד"ה ה"ז מומר עי"ש. ואביא ב' ראיות ע"ז חדא מהרמב"ם הנ"ל דכתב דישנם עוד פסולין אף דליכא מלקות כגון הגנבים והגזלנין דפסולין כיון דעושים כן מחמת חימוד ממון. ולמ"ל זה ת"ל כיון דהוא גנב וגזלן דהוא רע לשמים ולבריות הרי הוא רשע דחמס. ופסול אף אם הי' עושה כן בלא חימוד ממון. וה"ל להביא רק מלוה בריבית דבזה אף דליכא מלקות מ"מ פסול משום חימוד ממון:

ועוד נ"ל ראי' לזה מנמ"י יבמות ד' כ"ה דכתב שם וז"ל ול"א רשע הוא כיון שאמר הרגתיו. ואפי' לרבא דאמר רשע דחמס בעינן בהא מודה חדא דהא קרי' רחמנא רוצח רשע וכו' עי"ש וראיתי במשובב נתיבות סי' מ"ו ס"ק ז' שהקשה עליו דהא גם חייבי מלקות הם רשעים. ואפ"ה לרבא כשר היכא דלא הוה רשע דחמס גם הנמ"י כתב שם דהא דנרבע לרצונו פסול לרבא משום דהוה כרשע דחמס משום דעושה זה מחמת הנאתו. הרי דבל"ז הי' כשר אף דהוא מחייבי מיתות ב"ד והוא רשע אע"כ דלרבא רשע כשר להעיד. וא"כ בהרגתיו אמאי יהי' פסול לרבא. ונ"ל דזה לק"מ דודאי עיקר רשע דחמס אינו היכא דעושה כן מחמת חימוד ממון. רק דרשע דחמס הוה היכא דהוא רע לשמים ורע לבריות. והא ראי' דמשו"ה עד זומם בד"מ פסול גם לרבא אפי' בדינ"פ. וא"כ גבי הרגתיו פסול גם לרבא אף דל"ש דעושה כן מחמת חימוד ממון מ"מ פסול הוא דהא הוא רשע דחמס דהוא רע לשמים ורע לבריות. וזה הוא עיקר רשע דחמס. רק בפלוני רבעני לרצוני בזה לא הוה רע לבריות דהא עושה כן מרצונו ולא הוה רע לבריות. בזה הוצרך הנמ"י לטעם זה דעושה כן מחמת הנאתו הוה ג"כ כמו רשע דחמס ועי' בר"ן בחמש שיטות דכתב די"ל דבא על הערוה הוה ג"כ רשע דחמס משום דהוא רע לשמים ולבריות. כיין דפוגם את האשה. הרי מבואר דזה הוא רשע דחמס. ומשו"ה בהרגתיו דליכא רע לבריות יותר מזה דהרג את הנפש. והוה רשע דחמס ומשו"ה פסול גם לרבא ולק"מ על הנמ"י. אמנם אפ"ה הוצרך הנמ"י לזה דמ"מ נקרא רשע הרי מבואר דבל"ז הי' כשר אף דהוא רשע דחמס וא"כ הקו' מע"ז במק"ע אמאי יהי' פסול. וצ"ל דגם עד זומם אף במקום דליכא מלקות מ"מ התורה קראו רשע דכתיב והי' אם בן הכות הרשע דקאי על העדים ומזה קשה יותר מה שהקשיתי לקמן על הא דמגבי' ידו על חבירו דיהי' פסול מה"ת אף דליכא מלקות מ"מ הא גם בעד זומם ליכא מלקות אפ"ה פסול משום דהתורה קראו רשע:

עוד הקשה שם הא דפריך הגמ' וכ"ת בעדות אשה אקילו בה רבנן והא אמר ר"מ גזלן דאו' פסול לעדות אשה. והקשה הא י"ל דוקא גזלן פסול דהוא רשע דחמס דמשום חימוד ממון חשוד למשקר. משו"ה גם לעדות אשה פסול מחשש דמשקר. משא"כ רשע דאינו של חמס דאינו פסול רק מגזירת הכתוב ולא מטעם דמשקר משו"ה בעדות אשה דגם עבד ואשה כשירים גם הוא כשר. ולפמ"ש לא יהי' קשה דגם בהרגתיו הוה רשע דחמס ואף די"ל דמ"מ ברשע דחמס כזה דאינו עושה מחמת חימוד ממון לא חשוד לשקר. משא"כ היכא דעושה מחמת ממון מ"מ אין זה קו' די"ל בזה דהוא איסור גדול וחמור דהרג את הנפש והוא חיוב מיתה וגם הוא רע לשמים ולבריות ודאי חשוד להעיד שקר וכ"כ בהר"ן הנ"ל דמשו"ה בא על הערוה פסול גם לרבא אף דלא הוה רשע דחמס כיון דהיא איסר חמור. אלא דזה ליתא. דא"כ למאי הוצרך הנמ"י להא דגם לרבא הוא פסול מחמת רשע דחמס. ת"ל דחשוד למשקר. ועוד דא"כ קשה על הש"ע דמבואר בסי' נ' דרשע דאו' פסול גם לעדות אשה והוא דמוכח כן מר' מנשה דס"ל הרגתיו פסול הא י"ל בזה הוא פסול מחמת דחשוד למשקר. משא"כ היכא דלא חשוד דילמא באמת כשר כמו עבד ואשה. ועוד אמאי לא פריך הגמ' שם בפשיטות ת"ל הא הוה חשוד. ול"צ לזה הטעם דאל תשת רשע עד ודוקא בפלוני רבעני צריך לזה כיון דאינו רע לבריות. ולזה נ"ל דהתם ל"ש לומר שיהי' פסול מחמת דחשוד למשקר דהא התם דאמר הרגתיו יהי' נאמן במיגו דלא אמר דהוא הרגו רק דאיש אחר הרגו ולזה ודאי אינו משקר. ועוד דאם נימא דמשקר ולא הרגו ממילא לא חשוד כלל. אע"כ דפסול כיון דאמר דהרגו גזירת הכתוב היא דאל תשת רשע עד ואף דידעינן דהמעשה היא אמת. וא"כ קו' במ"ע, ומזה היא ג"כ ראי' למ"ש דגם רשע דחמס אינו מטעם חשוד למשקר וצ"ע עוד בזה:

והנה לפי האמת דקימ"ל בעובר עבירה שיש בו מלקות פסול מה"ת. לאו הטעם דמשום דקימ"ל כר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה דהא באמת אנן לא קימ"ל בזה כר"מ. והיא באמת קו' התוס' שם ד"ה אימר דהא אנן לא קימ"ל כר"מ. ואמאי יהי' פסול לכל התורה. ותי' דדוקא לענין עדות פסול מגזירת הכתוב אל תשת רשע עד עי"ש. ובזה קשה לי על המחבר סעיף ה' הביא ב' דעות בשבועה דלהבא י"א דאינו נפסל ובב"י הביא דהיא דעת רש"י בשבועות עיי"ש ולא זכיתי להבין דרש"י כתב זה דוקא לענין שבועה דאם הוא חשוד לעבור על שבועה דלהבא לא נפסל לשבועה לשעבר משום די"ל דיצרו תוקפו. והא תינח לענין שבועה. משא"כ לענין עדות הא מ"מ כיון דעבר על שבועה לשעבר ה"ל רשע דחייב מלקות ופסול. ואף די"ל דלא נחשד להעיד שקר. הא בכל מקום אינו חשוד להעיד שקר רק דפסול מגזירת הכתוב. ה"נ בזה הא מ"מ הוה רשע גמור וחייב מלקות כמו במומר אוכל נבילות לתיאבון דפסול נימא ג"כ דיצרו תוקפו. ולבו אנסו לאכול נבילות וע"כ הטעם דפסול או משום דהוא רשע. או דחשוד להעיד שקר להנאתו כמ"ש רש"י. וכי היכא דאמרי' דיצרו אנסו לאכול לעבור השבועה או לאכול נבילות דבזה לכ"ע פסול. ורש"י י"ל דלא כתב כן רק לענין שבועה. וצ"ע ועי' ב"ח והסמ"ע והש"ך שהביאו באמת בשם הריב"ש להכריע מטעם זה דפסול. אלא דלא ידעתי לחלק בין זה לאוכל נבילות לתיאבון וראיתי בנוב"י הנ"ל להקשות על הא דאמרי' החשוד על הערוה כשר לעדות לשיטת המפ' דבא על הערוה כשר משום דיצרו תוקפו. ואמאי הא מ"מ ה"ל רשע ופסול מגזירת הכתוב וכתב שם לישב די"ל באמת משום דיצרו תוקפו כ"כ ל"ח אף רשע. והא דנדון בסקילה ושריפה היא משום דהי' התראה ושוב לא מיקרי אנוס עי"ש מ"מ בעובר על השבועה לאכול בזה ודאי ל"ל דהוא אונס כמו באוכל נבילות לתיאבון. גם על דברי הנוב"י יש להשיב דא"כ למאי הוצרכו התוס' והרא"ש לדחוק בהא דאמרי' לעיל לרצוני ה"ל רשע דעל הרביעה אין יצרו תוקפו כ"כ ואמאי לא תי' בפשיטות דהא מיירי שבא לחייב הרובע וע"כ דהי' התראה ומסתמא גם העדים התרו אותו ושוב ל"ח אונס. ועי' בר"ן חמש שיטות לסנהדרין מ"ש באמת די"ל דר"נ ס"ל כרבא. רק דזה קשה לי לפמ"ש דלר"י ודאי גם רשע דחמס כשר להעיד רק לדבר שחשוד בו. א"כ יהי' קשה הא התוס' כתבו לעיל ט' ע"ב ד"ה לרצוני דמקשי' אע"ג דרבא בעי' רשע דחמס ותי' דזה הוה רשע דחמס כיון דעובר להנאתו ע"ד קונו כ"כ יעיד שקר. הרי דבל"ז לא הי' פסול להעיד כי אף דחשיד ארביעה. מ"מ לא יעיד שקר. וא"כ ממילא לר"י דס"ל דגם רשע דחמס כשר להעיד בדבר שאינו חשוד בו. ממילא אף אם הוא חשיד ארביעה. מ"מ כשר הוא להעיד לעדות בדבר שהוא רע לשמים ורע לבריות, וא"כ יהי' קשה על הא דפי' תוס' שם בקו' הגמ' מכות נרבע יציל דהיא מנרבע לרצוני משום דהוה רשע, הא קו' הגמ' שם לא הוה רק לר"י כמ"ש רש"י ותוס' דלרבי ל"ק דס"ל דבעינן כוונו להעיד רק לר"י קשה ולר"י לשיטתו לא מקשה הגמ' מידי דהא באמת כשר להעיד ויש לישב:

והא דרשע דחמס דפסול אף במקום דליכא איסור מלקות לכאורה הי' מקום לומר כי גם זה היא מגזירת הכתוב כמ"ש הרמב"ם הנ"ל דכתיב כי יקום עד חמס באיש. ולא מטעם דחשוד לשקר דהא באמת לא קימ"ל כר"מ דחשוד לדבר אחד לאו חשוד לכל התורה. וחשיד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור. וא"כ גם בזה נהי דחשוד לאיסור קל משום הנאתו מ"מ לא יהי' חשיד לדבר חמור. אע"כ דגם בזה אין פסולו רק מגזירת הכתוב וכתוס' הנ"ל ב"מ ד' ה' דכתבו דגזלן כשר לשבועה דדוקא לעדות פסול מקרא דאל תשת רשע עד. וגם דהא קימ"ל חשיד אממון לא חשיד אשבועה מה"ת משום דממון איתא בחזרה משא"כ שבועה. וה"נ לא יהי' חשוד לעדות שקר דחמיר כשבועה דליתא בחזרה אע"כ דפסול מגזירת הכתוב. ואף במומר אוכל נבילות לתיאבון דל"ש דאיתא בחזרה. מ"מ לא יהי' חשוד להעיד באיסור חמור כמו עדות דינ"פ. וכדומה. אם לא מגזירת הכתוב וכמש"ל:

וכן הי' נראה מלשון רש"י בסוגי' דכתב ד"ה ה"ז מומר דכיון דמשום ממון קעביד ה"ל כרשע דחמס ופסול לעדות. הרי דלא כתב דפסול משום דחשוד להעיד שקר גם בשביל ממון רק דהוה רשע דחמס דפסול מגזירת הכתוב. אלא דבאמת לא נראה כן. וז"ל הנמ"י על הא דאמרי' בסוגי' דשבועות שוא פסול. ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא וכו' ולאביי לא הוה טעמא משום דעבירה קא עביד אלא טעמא דאביי משום דרחמנא פסלי' וכו' וכתיב אל תשת רשע עד אבל בשאר איסורים דל"ש עדות דאפי' ע"א כשר ואפי' אשה ליכא למיפסלי' עכ"ל הרי דרשע דחייב מלקות דאינו פסול מחשש דמעיד שקר רק מגזירת הכתוב. משו"ה כשר במקום דלא בעינן עדות משא"כ רשע דחמס דפסולו דחשוד להעיד שקר פסול גם לעדות אשה דדוקא גזלן דרבנן כשר לעדות אשה. ועי' בקצוה"ח סי' נ"ב דהביא ג"כ דברי המישרים דמבואר כן. אמנם מתוס' הנ"ל מבואר להיפך. ובאמת יהי' קשה קצת על התוס' אמאי יהי' גזלן דאו' פסול לעדות אשה כיון דאין פסולו דיעיד שקר אפשר לומר דדרשי' בזה טעם המקרא. כיון דבכל מקום בעי' דוקא איסור שיש בו מלקות. משא"כ ברשע דחמס ע"כ דהתורה פסלה לעדות מטעם דחששו דיכול להיות דיעיד שקר משום ממון ואי דבכל מקום לא חשיד מ"מ לענין עדות החמיר הכתוב לפסול אותו משום זה ודוחק:

ובזה הי' נ"ל לישב דברי הטור. דכתב על הרמב"ם הא דאמרי' בחייבי מלקות דכיון שלקו הם כשירים להעיד דדרשינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ובגנב וגזלן ועד זומם לא מהני אף שהחזירו הגניבה והגזילה. ושילם עד הזומם הממון שהוזם עליו דהטעם היא משום דבכפיית ב"ד ישלמו פסולי עד שישלמו מעצמם ועדיין קשה דהא גם מלקות לוקין אותו בכפיית ב"ד ואפ"ה חזר לכשרותו והסמ"ע ס"ק ע"א כתב הטעם דאף שחזרו מ"מ הא לא סבלו שום עונש על שעברו הלאו דלא תגזול. ולפמ"ש גם זה ליתא. דהא באמת בשביל הלאו לחוד אינו פסול דהא הוה לאו שאין בו מלקות. ואף דלא סבל שום עונש מ"מ הא לא, נפסל משום איסור זה. ולכן נ"ל די"ל דזה הוא החילוק דבשלמא היכא דלא הוה רשע דחמס דאז אין פסולו מחמת דחשיד להעיד שקר רק מגזירת הכתוב דהוא רשע. ולכן כיון שלקה בב"ד דילפינן לה מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון דלקה הרי הוא כאחיך. וא"כ שוב לא נקרא יותר רשע וכשר להעיד. ואף דהי' בכפיית ב"ד מכופר לו האיסור שעבר ולא הוה יותר רשע וכשר להעיד משא"כ ברשע דחמס דפסולו הוא מחמת דחשוד להעיד שקר. בזה שפיר מחלק הטור כיון דהחזיר בכפיית ב"ד י"ל דלא חזר בתשובה שלימה בלבו ועדיין הוא חשוד להעיד שקר. ולכן פסול:

אלא דלפ"ז יהי' קשה על הה"מ דכתב שם על דברי הרמב"ם דמשו"ה נקט בעד זומם אע"פ ששלם. דאם הוזם בעדות דליכא חיוב ממון דחייבים מלקות דאז כשירים הם דכיון שלקו. ולפמ"ש זה ליתא דהא בעד זומם בל"ז דה"ל רשע פסולין ג"כ להעיד דהא הם חשודין לאותו דבר להעיד שקר. ממילא לא יהני אף דלקי. נהי דלא הוה תו יותר רשעים. מ"מ יהי' פסולין כיון דלקו בכפיית ב"ד חשודין הם להעיד שקר והוא כמו רשע דחמס דל"מ החזרה כמ"ש. ובאמת זה הי' קשה לי קצת על הגמ' בסוגי' דעד זומם דאמרי' שם אביי אמר למפרע הוא נפסל משעה דאסהידו ה"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ת"ל בל"ז יהי' פסולין מחשש דחשודים הם לאותו דבר להעיד שקר ולפמ"ש קשה ביותר דהא מטעם דה"ל רשע היכא דלקו כשירים הם אף בכפיית ב"ד. משא"כ להטעם דהם חשודין לאותו דבר פסולים גם אח"כ אף שלקו. ואפשר לומר דהה"מ קאמר הטעם דמשום זה פסולין הם גם לעדות נפשות. אף דלזה לא הוו חשודים דהם מעידים עדות שקר בד"מ דהיא קל ואינו חשוד לדבר, החמור להעיד שקר בדנ"פ מ"מ פסולים הם מגזירת הכתוב דאל תשת רשע עד וכנ"ל. משא"כ מטעם חשוד לאותו דבר הי' כשירים ולפ"ז הי' מקום לומר דעד זומם שלקה כשר להעיד עדות נפשות. דהא מטעם רשע אינו פסול כיון שלקה הרי הוא כאחיך וחשוד לא הוה להעיד עדות שקר בדנ"פ ושפיר י"ל כמ"ש הה"מ דמשו"ה נקט הרמב"ם ושלם דאז הוא פסול לכל העדות אף לעדות נפשות מטעם דעדיין ה"ל רשע דחמס דהא על האיסור לא סבל עדיין שום עונש כמ"ש הסמ"ע ועדיין הוא חשוד להעיד שקר, משא"כ במקום דלקו בזה הי' כשירים להעיד עדות נפשות. ולפ"ז יהי' דין מחודש באם הוזם בעדות אעפ"י שלקו מ"מ הם פסולין לאותו עדות שהם חשודין עדיין עליו להעיד שקר. ולפ"ז גם במומר אוכל נבילות לתיאבון בזה לא הי' מהני ג"כ אם לקה בב"ד דהא בל"ז דהוא מומר וחייב מלקות נפסל ג"כ מטעם רשע דחמס דחשוד להעיד שקר בשביל הנאתו, ואין זה משמע דכל כי זה ה"ל להראשונים לפרש וצע"ג:

גם י"ל כנ"ל דגם רשע דחמס פסול מגזירת הכתוב דהא חזינן דפסול להעיד גם לעידי נפשות. ובזה לש"ל דחשוד להעיד שקר משום ממון דהא אינו חשוד לדבר חמור והא דלא מהני החזרה בגנב וגזלן י"ל כמ"ש הסמ"ע כיון דלא סבל שום עונש על החטא ועדיין הוא חשוד ה"ל עדיין רשע דחמס. או די"ל דבאמת מה"ת גם גנב וגזלן מהני החזרה. רק דמדרבנן עדיין פסול מטעם שכתב הסמ"ע כיון דלא סבל עדיין שום עונש. ואף דעבר על איסור שאין בו מלקות. מ"מ פסול עכ"פ מדרבנן ועי' במ"ל פ"ד ממלוה ולוה הנ"ל דבזה לא בעינן רשע דחמס. אף דבאיסור דרבנן בעי' רשע דחמס היינו היכא דעבר אאיסור דרבנן. משא"כ באיסור דאו' נפסל בכ"מ מדרבנן:

מ"מ מ"ש היא נכון ליישב דברי הש"ג הביאו הב"ש בסי' מ"ב ס"ק... דכתב בשם הריא"ז דאם קידש בפני גזלנין הוה קידושין מה"ת. ועי' בנוב"י הנ"ל מה שדחק בישובו. די"ל דהש"ג ס"ל דגם בגנב וגזלן מהני החזרה כיון שהחזירו מה שגנבו. והוא לאו הניתק לעשה העשה מנתק הלאו תו לא הוה רשע דחמס ושוב ליכא לפוסלו. רק דבזה מחלק הש"ג דלדבר שהוא חשוד בזה פסול הוא מה"ת ולא מהני החזרה כיון דהיא בכפיית ב"ד חשוד הוא עדיין לאותו דבר. משא"כ להעיד בדבר שאינו חשיד בו נהי כל זמן שלא החזיר ודאי פסול מה"ת מגזירת הכתוב דאל תשת חמס עד מ"מ לאחר שהחזיר כשר הוא מה"ת רק לדבר שהוא חשוד פסול מה"ת אף לאח"כ כמ"ש. והנה בגנב וגזלן מסתמא כיון דיודע מזה הב"ד תיכף כופין אותו להחזיר הגזילה ובזה כתב הש"ג דהם כשירים מה"ת וסיים שם דלא נפסל רק בדבר שהוא חשוד בו דהיא דלזה חשוד אף לאחר שהחזיר הגזילה כן י"ל אף שהיא דחוק קצת:

והנה אם עבר על דאו' היכא דלא משמע לי' האיסור דלא נפסל כמבואר ברמב"ם ובש"ע. אך דבזה יש דעות מחולקים אם פסול עכ"פ מדרבנן. דתוס' ס"ל דעכ"פ פסול מדרבנן דכתבו בסוגי' ד' כ"ד ט"ב ד"ה ואלו דמלוה בריבית אינו פסול מה"ת משום דלא משמע לי'. הרי אף דלא משמע לי' מ"מ פסול עכ"פ מדרבנן והר"ן בחמש שיטות חולק ע"ז וכתב דאם נימא דלא משמע לי' אמאי יהי' פסול מדרבנן יהי' כמו קוברי מת ביו"ט ראשון דכשירים משום דסברו מצוה קעבדו. ואפי' מדרבנן כשירים הם. ועל התוס' י"ל כמ"ש המ"ל דהתם עדיף משום דסברי דהיא מצוה. ואפי' מדרבנן לא נפסלו. אמנם דדברי התוס' צ"ע מדבריהם ב"מ ע"ב ד"ה שטר שיש בו ריבית. דמקשי' הא העדים הם פסולים דעברו על ל"ת ותי' ב' תירוצים או דאיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלו משום דלא מרויחים. ובתי' הב' תי' משום דלא משמע להו האיסור. וא"כ קשה בתי' הב' יהי' העדים פסולים עכ"פ מדרבנן. ואין לומר כיון דלא פסולים אלא מדרבנן לא מיפסלו כיון דצריכים הכרזה. דזה ליתא. דא"כ למאי הוצרכו לתרץ בתי' הא' דאיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלו משום דלא מרויחים ת"ל דלא הי' הכרזה. אע"כ דתוס' ס"ל כהנמ"י בסוגי' דלאותו עדות ל"צ הכרזה. וממילא מוכח דהיכא דלא משמע להו כשירים אף מדרבנן וכבר תמהו ע"ז המפרשים ועי' במ"ל הנ"ל אמת כי מתוס' ב"ק ד' ס"ב ד"ה חמסן מבואר להיפך מדעת הנמ"י דמקשי' מב"מ ד' ה'. ותי' דכשר הוא לשבועה משום דעדיין לא הכריזו עליו עיי"ש והיא שלא כדעת הנמ"י דהא לאותו דבר פסול בלא הכרזה. וא"כ גם לשבועה לאותו דבר לא יהי' צריך הכרזה אמנם בתי' זה ע"כ צ"ל דס"ל כהנמ"י וא"כ הקו' במ"ע. וכן מקשי' באמת לפסק הלכה דקימ"ל דעידי ריבית כשירים הם והיא משום דלא משמע להו עכ"פ יפסלו מדרבנן כמו מלוה ולוה בריבית: והאו"ת ס"ק י'. כתב דאין לדמות גזירת חכמים זה לזה וקצת מהם פסלו מדרבנן אף דלא משמע להו. וקצתם כשירים אף מדרבנן עיי"ש והיא, סברא בלא טעם. גם מתוס' כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא מוכח דלא כהאו"ת. דהא התוס' מקשי' דהא אמרי' בב"מ דלא תחמוד בלא דמי משמע להו. משמע דבאמת עובר אף דיהיב דמי והקשה המרש"א דמאי מקשי' דמ"מ כיון דלא משמע להם כשירים להעיד. ותי' דקו' התוס' היא דעכ"פ מדרבנן יפסלו כמו מלוה ולוה בריבית דאף דל"מ מ"מ פסולין מדרבנן. ולהאו"ת מאי מקשי דילמא בזה לא גזרו כמו בעידי ריבית. הן אמת שהאו"ת בס"ק י"א תי' תי' אחר על קו' המרש"א והיא דקו' התוס' היא דלאחר שתיקנו חז"ל לפסול אותם מדרבנן קשה יהי' פסול מדאו'. והיא דהא ודאי לאו זה דבר ברור דלא ידע באמת הדין רק דיכול לומר דלא ידע משום דהעולם טעו בזה. ומחמת חזקת כשרותו אמרי' דלא ידע. משא"כ היכא דעבר איסור דרבנן איתרע חזקתו ונפסל אף מדאו' עיי"ש. והיא דוחק דמ"מ נימא דלא משמע לי' אף לאיסור דרבנן. ועוד נ"ל דמתוס' הנ"ל כ"ד ע"ב ד"ה ואילו משמע דלא כדבריו דז"ל שם. אפי' למ"ד אסמכתא היא דאסמכתא לא קניא מ"מ אינו דאו' כיון שאינו סבור לעשות איסור לבוא לידי פסול דאו' עכ"ל משמע דמזה ידע עכ"פ שהיא איסור מדרבנן. רק דסבר שלא יבוא לאיסור דאו'. ויש להאריך עוד בזה בכונת דברי התוס' דלכאורה למה הוצרכו לזה ואין לומר דבאמת זה הי' קשה להו אם לא משמע להו האיסור אמאי יהי' פסול מדרבנן, וע"ז כתבו דהוא סבר דליכא איסור דאו' דוקא. ובזה יהי' ניחא די"ל עידי ריבית לא משמע להו איסור כלל משו"ה אף מדרבנן כשירים. דא"כ יהי' מ"מ קשה מאי מקשי' מחמסנין דילמא בזה לא משמע להו אף איסור דרבנן. וי"ל מזה נראה דלא כהאו"ת:

והי' נ"ל דאפשר לומר דזה הוא החילוק דהיכא דאם באמת הוה ידע מן האיסור אז הי' פסול מן התורה כמו בחמסנים דאי הוה ידע שהיא איסור דאו' הי' פסול אף מה"ת. בזה אף דלא משמע להו מ"מ פסול עכ"פ מדרבנן. כי אף דלא משמע להו מ"מ הא ודאי ישנם בני אדם שיודעים בטוב הענין כמו שהיא. ולכן חששו חכמים דילמא ידע מזה ופסלו אותו עכ"פ מדרבנן. משא"כ במקום דאף אם ידע באמת האיסור לא הי' פסול מה"ת רק מדרבנן בזה היא ספק אם פסול מדרבנן. כי דילמא לא ידע וכשר אף מדרבנן. לא גזרו בזה החכמים וכשר אף מדרבנן. והנה הא דמקשי תוס' ב"מ על עידי ריבית דהם פסולים דעברו על ל"ת כבר האריך בזה המ"ל הנ"ל אמאי יהי' פסולים הא ליכא בזה איסור מלקות עי"ש. ונ"ל די"ל באמת דקו' התוס' אינו רק דעכ"פ מדרבנן יהי' פסולין דעברו על איסור דאו' פסולין אן דליכא מלקות מדרבנן. ואף דלא הי' הכרזה י"ל כנ"ל דתוס' ס"ל כנמ"י דלאותו עדות ל"צ הכרזה. וע"ז תי' שפיר דאיירי בריבית דרבנן. ולא מיפסלו כיון דליכא חימוד ממון. משא"כ אם הי' ריבית דאו' הי' פסולין מדרבנן אף דלא מרויחי וכמ"ש המ"ל שם ועוד דלא משמע להו האיסור. ולכן אף מדרבנן לא הוה פסולין בזה. דהא אף אם באמת משמע להו מ"מ לא הוה רק פסולים מדרבנן. בזה ל"ה אף פסולים מדרבנן משא"כ מלוה בריבית וכן חמסנים. דאם הי' משמע להו הי' פסולים מדאו' דאף דליכא מלקות מ"מ הוה רשע דחמס בזה אף דלא משמע להו מ"מ פסולין עכ"פ מדרבנן. וכן י"ל חילוק זה בש"ע דמשו"ה פסק דעידי ריבית כשירים אף מדרבנן:

ועל דברי הנמ"י הי' קשה לי בסוגי' דהביא שם שיטה אחרת והוא דמלוה פסול מדאו' רק משום הלוה נקט המתני' מלוה בריבית דהיינו מלוה הבאה בריבית דלוה אינו פסול אלא מדרבנן. משום דלא משמע להו איסור דריבית אלא למאן דשקל עי"ש וקשה לי דהא לוה בריבית חשיב ג"כ רשע דחמס כמ"ש הרא"ש דהא רבא סבר דלוה בריבית פסול לעדות. ועי' במ"ל שכתב דלוה בריבית ודאי עבר על לאו דלפני עור אף אם יכול ללות לאחר בריבית כיון דגם האחר יהי' עובר ע"ז עי"ש וא"כ האיך שייך לומר דלוה לא פסול מדאו' משום דלא משמע לי' הלאו אלא למאן דשקל הא מ"מ עובר על לאו דלפני עור ויהי' פסול מדאו' דהא משמע דגם להלוה משמע דהמלוה עובר על לאו זה וכמ"ש הסמ"ע בטבח שיוצא נבילה מתחת ידו דהוא פסול אף דלא עבר רק על לפני עור דליכא מלקות מ"מ פסול דה"ל רשע דחמס ה"נ שייך בלוה: ולכאורה הי' אפשר לומר דהנמ"י ס"ל דמשום לאו דלפני עור אינו נפסל לעדות. והא ראי' דהא התוס' ב"מ כתבו דמשו"ה לא הוה העדים פסולים משום דלא תשימון לא משמע להו אלא במלוה. ואמאי לא יהי' פסולים משום דל"ע. ודוחק לומר דאיירי במקום דל"ש לפני עור כמ"ש התוס' בסוף א"נ. גם על המחבר יהי' קשה דהשמיט העדים משום דלא נפסלו ואמאי הא משכחת לה שגם העדים יהי' פסולים באופן שלא הי' רוצה להלות לו אלא בשטר דוקא דאז הם פסולים מחמת לפני עור כמ"ש המ"ל דאף דהי' יכול להלות לו בפני עדים אחרים מ"מ הא גם הם הי' עוברים על לפני עור. והרא"ש בסוגי' על הא דאמר רבא לוה בריבית פסול לעדות כתב דגם הוא רשע דחמס דמחמת חימוד ממון עבר על הלאו דלא תשיך. משמע רק בשביל זה היא. ואמאי לא כתב דהוא פסול מחמת לפני עור. ועי' במ"ל שם דכתב לדעת המרדכי בהא דבר בניתוס דאמר לדידי אוזיף בריבית הפי' היא דלא שקיל דאל"כ הוא פסול מחמת נגיעה. והקשה המ"ל דא"כ מאי פריך הגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול. הא הלוה כיון דלא עבר על לא תשימון רק על לא תשיך. א"כ אינו פסול רק בשעת נתינה. ותי' בקו' הגמ' היא דיהי' נפסל מחמת הלאו דלפני עור. וא"כ נראה לפמ"ש דלא כהמרדכי י"ל דמשום זה לא נפסל. והי' נ"ל קצת ראי' דע"כ דמחמת הלאו דל"ע נפסל ג"כ הלוה. לפמ"ש האו"ת ס"ק כ"ח על קו' הגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול דילמא פירושא אוזיף לי בריבית ועשיתי תשובה. ונאמן הוא בכך במיגו דהי' אומר סתם אוזיף בריבית ולא הי' אומר לדידי. ותי' דקו' הגמ' דמ"מ הוה תחילתו בפסלות עי"ש. ואם נימא דמשום לפני עור לא נפסל הלוה. קשה הא בזה הוה תחילתו וסופו בכשרות רק דנפסל בנתיים דזה הוה כשר. דהא המלוה פסול מיד בעת הלואה דעבר על לא תשימון ואז הלוה עדיין כשר. וא"כ י"ל דרבא פסלו משום דעבר המלוה על לא תשימון בעת הלואה. וא"כ בשעת ראי' העדות עדיין הי' הלוה כשר. וגם בשעת הגדת העדות הוא כשר לדברי האו"ת. אלא מזה נראה דגם משום לפני עור פסול הלוה וא"כ הוה שפיר תחילתו בפסלות דהא בעת שנפסל המלוה נעשה הוא ג"כ פסול וזה צ"ע קצת על הרא"ש דכתב דנפסל משום דל"ת. וא"כ הקו' הנ"ל על הנמ"י במ"ע:

והנה בעבירה דרבנן מבואר בתוס' ב"מ הנ"ל וכן הביא הרמ"א דעת י"א דבעי' חימוד ממון דבלא זה אינו נפסל. ועי' במ"ל הנ"ל שהאריך בזה היכא דעבר על איסור דאו' רק שהוא לאו שאין בו מלקות דגם בזה פסול עכ"פ מדרבנן בזה י"ל דנפסל מדרבנן אף דליכא חימוד ממון. דמתוס' ב"מ משמע כן וגם לפמ"ש בפי' דברי תוס' דמקשי' דהעדים יהי' פסולים דהיא דעכ"פ מדרבנן יהי' פסולים. מבואר להדי' דהיכא דהוא איסור דאו' פסולין מדרבנן אף בלא חימוד ממון. וקצת משמע כן מהא דכתב הרמ"א המגבי' ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן דהתם הוא ג"כ איסור של תורה רק דאין בו מלקות ואמאי הא ליכא חימוד ממון. [וקצת יש לעיין בזה הא הרמב"ם כתב דחייבי מיתות ב"ד פסולים ג"כ משום שהתורה קראו רשע. וא"כ גם בזה נהי דליכא אף לאו מ"מ התורה קראו רשע שנאמר רשע למה תכה רעך כמ"ש הסמ"ע וי"ל] גם בהא דכתבו המלוה מעות יתומים בריבית לא נפסל משום דקסברי מצוה קעביד בל"ז הא ליכא חימוד ממון. אמנם היכא דהאיסור הוא רק דרבנן נראה להלכה ג"כ דבעי' חימוד ממון כמ"ש התוס' ועי' במ"ל שם דנראה דמסיק כן להלכה:

וצל"ע בהא שכתבו בבא על ארוסתו או על ארמית בשם המרדכי דפסול ג"כ מדרבנן. והיא משום דליכא איסור דאו' רק דרבנן אמרו כלה בלא חופה אסורה לבעלה כנדה הא אמרי' בגמ' דבא על הערוה כשר להעיד משום דיצרו תוקפו. ועי' בהר"ן חמש שיטות דהטעם היא דר"נ ס"ל כרבא דבעי' רשע דחמס דוקא וזה לא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו ואף דלפי האמת בא על הערוה פסול היא משום דאנן קימ"ל כאביי דלא בעי' רשע דחמס. מ"מ בזה נראה דבא על הערוה ודאי לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו. ולפ"ז בבא על ארוסתו כיון דליכא רק איסור דרבנן ובזה בעי' רשע דחמס וזה לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו. ולשיטת דגרסי חשוד על העריות בזה י"ל דגם זה הוה רשע דחמס. משא"כ לגי' רש"י ואינך דקאי בשיטתו. גם כפי הנראה דבגוף הסברא לא פליגי וכולם סברו דזה לא הוה רשע דחמס. חוץ באם נימא כמ"ש הר"ן שם דזה הוה ג"כ רשע דחמס דעל בולמוס של עריות יהי' מעיד עדות שקר ה"נ י"ל בזה. ובאמת ברמ"א לא מבואר דין זה וצ"ע לדעתי:

והנה אם העדים כללו הריבית עם הקרן בשטר כתב המ"ל שם דגם בזה לא נפסלו. כיון דאיסור הריבית לא משמע להו. ואי משום דהא הם חשודין לאותו דבר להעיד שקר דהא הם מעידין שחייב לו יותר ממה שהלוה כתב המ"ל דמ"מ לא נפסלו דלא הוה רשע דחמס כיון דאינם רק רע לשמים ולא רע לבריות כיון דהלוה נותן לו מדעתו. ואינם רע לבריות ולכן לא חשוד להעיד שקר. אמנם הט"ז ביו"ד סי' ק"ס כתב להפך דזה הוה כחשוד להעיד שקר. ונ"ל הטעם דאף דלא הוה רע לבריות מחמת הלוה דיהיב לו מדעתו. מ"מ המה רע לבריות דהא יכול לבוא לידי טריפת לקוחות שלא כדין וראי' לזה י"ל דהא הר"ן והנמ"י מקשים ג"כ שם על הא דמוקדמים הא העדים פסולין ותי' די"ל דטעו בדרב אסי וכתבו שטר ללוה ואין מלוה עמו בשטר דלאו אקנייתא ומ"מ בשביל זה לא הוה פסולין עי"ש. וקשה הא עיקר קו' הר"ן היא לאביי דלא בעי' רשע דחמס ואביי לשיטתו הא ס"ל דעדים בחתומיו זכין לו ול"ש תי' הר"ן. וצ"ל דקו' הר"ן היא ג"כ אף לרבא דהא במוקדמים פסולין דהא חשודין לאותו דבר להעיד שקר וכן נדפס בחידושי הר"ן על הגליון ואם נימא כמ"ש המ"ל יהי' הקו' על הר"ן במ"ע דהא לרבא לא הוה פסולין כיון דאינם רע לבריות דמסתמא הם הקדימו ברצון הלוה. אע"כ דמ"מ הוה רע לבריות כמ"ש ומוכח דלא כהמ"ל:

ובעיקר קו' המ"ל על התוס' דמקשים הא העדים הם פסולין דמקשי הא ליכא מלקות כבר כתבתי די"ל דקו' התוס' אינו אלא דעכ"פ מדרבנן יהי' פסולים. ועוד נ"ל דאפשר לומר בקו' התוס' דהא דבעינן רשע דוקא שיהי' איסור שיש בו מלקות הוא משום דהא לפי האמת קימ"ל דחשוד לדבר אחד לא הוה חשוד לכל התורה. רק לעדות הוא פסול מגזירת הכתוב דאל תשת רשע עד. ורשע לא הוה אלא באיסור שיש בו מלקות כנ"ל. וא"כ ממילא לר"מ דס"ל דחשוד לדבר אחד הוה חשוד לכל התורה כולה בזה לא בעינן הגזירת הכתוב. רק די"ל דפסול כיון דהוה רשע וחשוד להעיד שקר. וכן מבואר בהדי' בתוס' הנ"ל בכורות ד' ל"ו ד"ה אימר. וא"כ י"ל דעיקר קו' התוס' היא לר"מ דכן דייקו התוס' דהא דלא מגבינן הקרן לר"מ אינו אלא משום קנס ת"ל לדידי' העדים פסולים. ואף דליכא מלקות מ"מ הם פסולין דחשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה ואף על החמור. והא דכתבו התוס' דלרבא ניחא היא משום דלרבא גם לר"מ אינו חשוד להעיד שקר שהוא רע לבריות ג"כ. וכן כתבו התוס' שם בבכורות ד' ל"ה ע"ב ד"ה כהני עי"ש. ועוד אפשר לומר דתוס' מקשי' גם לרבנן דהא חכמים דר"מ הם ר' יהודא כמבואר בכל מקום ור"י הא ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ העדים פסולין מדאו'. משא"כ לדידן דלא קימ"ל כר"מ ור"י באמת ליכא בשום אופן על העדים פסול דאו' כיון דהיא איסור שאין בו מלקות:

אך אם נימא כן הדרא קו' הנ"ל למקומו. דלפ"ז קו' התוס' היא דיהי' פסולין מדאו'. וע"ז תי' משום דלא משמע להו לא הוה פסולים אף מדרבנן. ואמאי לוה ומלוה ובאיסור דלא תחמוד אף דלא משמע מ"מ פסולין עכ"פ מדרבנן ומ"ש המ"ל דהיכא די"ל דמחמת חימוד ממון עברו בזה פסול עכ"פ מדרבנן כי חששו דילמא ידעו ועברו מחמת חימוד ממון. משא"כ היכי דליכא חימוד ממון בזה מוקמינן על החזקה דמה"ת יעבור על איסור. וחזקה אין אדם חוטא ולא לו. ומסתמא לא ידע. מ"מ יהי' קשה הא בגמ' אמרי' לקמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמי' גנב דהיא ג"כ מחמת חימוד ומ"מ מכשירינן אפי' מדרבנן. וזה קשה נמי לפמש"ל לחלק דהיכא דלא נפסל רק מדרבנן מזה מספק מכשירינן. דמ"מ בזה אם באמת ידעו הם פסולין מדאו' וי"ל: [וקצת יש להסביר הענין מש"ל דהיכא דלא הוה רק פסול דרבנן מכשרינן מספק לפמ"ש הרשב"א בשבועות ר"פ שבועת העדות בפסול דרבנן מהני תפיסה. וידוע קו' הכנה"ג בכל ספק אמאי לא יהי' מחוייב מחמת ספיקא דאו' דהיא ספק איסור גזל ותי' דהא גם בזה יהי' איסור גזל וא"כ י"ל בזה דהוא ספק דאם העדים באמת לא ידעו וטעו בדין כשירים אף מדרבנן. ולכן מספק מחוייב לשלם מחמת איסור גזל ובאידך לא יהי' איסור גזל. דאף אם באמת הם ידעו מהאיסור והמה פסולין מדרבנן מ"מ מהני תפיסה] ויש להאריך עוד ולפלפל דיש לחלק די"ל דדוקא ברשע דחמס דבזה הפסול היא מחשש דיעיד שקר בזה אמרי' כיון דלא משמע לי' לא הוה רשע דחמס דאינו עושה דבר זה משום ממון. משא"כ היכא דחייב מלקות בזה לא מכשרינן משום זה דהא הכתוב קראו רשע. ובזה י"ל דברי התוס' גבי חמסן לפ"מ שאכתוב לקמן: ומדי דברי בענין אזכיר דבר אחד השייך ג"כ לענין זה אשר אמרתי לעיין ברמב"ם פ"א מהל' גזילה הל' ט' דפסק שם דלאו דלא תחמוד היא אפי' יהבי דמי ואפי' אמר רוצה אני ואין לוקין על לאו זה דהוה לאו שאין בו מעשה. והראב"ד משיג עליו דנטילת החפץ ודאי חשיב מעשה. רק דכתב שם דפטור מפני שהוא לאו הניתן לתשלומין כמו גזלן דפטור דהוא חייב להחזיר הגזילה. ועי' בהה"מ ובשער המלך מ"ש על הרמב"ם דהוא לאו שאין בו מעשה כיון דאמר רוצה אני א"כ הנטילה לא הי' באיסור רק התחלה וזה אין בו מעשה. ואמרתי לעיין דהאיך זה בלאו דלא תחמוד לאו הניתן לתשלומין בשלמא בגזילה הוה לאו הניתק לעשה. דמחוייב להחזיר גוף הגזילה. ואף אם גוף הגזילה אינו בעין דנאבד מ"מ מקיים העשה בחזרת דמים, משא"כ על לאו דלא תחמוד. ל"מ א"א כשיטת הרמב"ם דלאו דלא תחמוד היא באמת אף אי יהיב דמי. א"כ בהחזרת הדמים לא שייך לומר דמקיים העשה. דהא אף אי יהיב דמי. א"כ בהחזרת הדמים לא שייך לומר דמקיים העשה. דהא אף אי יהיב הדמים בשעת מעשה מ"מ עבר על לאו דלא תחמוד. וגוף החפץ לא צריך להחזיר דהא קני החפץ כיון דאמר רוצה אני. וסוף הקנין הי' בהיתר. וא"כ ממילא ליכא לפוטרו משום דהוה לאו הניתק לעשה רק משום דהוא לאו שאין בו מעשה. אך דזה יש לעיין להרמב"ם היכא דלא אמר רוצה אני גם בסוף ונותן לו הדמים בע"כ דבזה ודאי חשיב לאו שיש בו מעשה. ואח"כ נאבד החפץ בענין דלא יכול להחזיר לו גוף החפץ בזה יהי' מחוייב מלקות משום לאו דלא תחמוד. דבזה ל"ש דהיא לאו הניתן לתשלומין דהא בהחזרת הדמים אינו מקיים העשה ללאו דלא תחמוד דהא לאו זה הוא אפי' היכא דיהיב דמי וזה בודאי ליתא דא"כ יהי' קשה דהא גזלן עובר ג"כ על לאו דל"ת והיכא דאינו מחזיר גוף הגזילה יהי' מחוייב מלקות משום לאו זה, ועוד הא דאמרי' במכות בסוגי' דבטלו ולא ביטלו דל"מ ביטלו אלא בשלוח הקן משא"כ בגזילה ומשכון ל"ש זה כיון דהוא מחוייב בתשלומין הא משכחת לה בלאו דלא תחמוד. דהוא באופן דנטל חפץ ממנו בע"כ ויהיב לו הדמים דמ"מ עובר על ל"ת רק אם מחזיר גוף החפץ. משא"כ אם הי' מפסיד החפץ בידים איכא מלקות. ונ"ל דס"ל לרמב"ם דלאו דלא תחמוד אינו אלא היכא דקני גוף החפץ דבזה לא עבר על לאו דלא תגזול ועובר על ל"ת והיא במקום דאומר רוצה אני. משא"כ היכא דלא אמר רוצה אני דאז ל"ק גוף החפץ כמ"ש השער המלך עיי"ש בזה לא עבר כלל על לא תחמוד כיון דגוף החפץ אינו שלו והיא של הבעלים ומחוייב להחזיר להם ועבר על לא תגזול. וכן בכל גזלן לא עבר על לא תחמוד. דבלא"ה ל"ל ג"כ דלאו דל"ת יהי' לאו הניתק לעשה דהאיך מצינו עשה על זה. וכ"כ האו"ת ס"ק י"ג. וצ"ע עוד בזה:

וא"כ לדעת הרמב"ם דס"ל באמת דל"ת היא אף ביהיב דמי. וצ"ל באמת על קו' התוס' הא דלא מפסלו מדאו' היא משום דלא משמע להו. ועי' ברמב"ם הנ"ל דכתב דישנם פסולין שאינם בני מלקות ואפ"ה פסולין מה"ת כגון הגנבים וחמסנים. וכתב הכ"מ דבמקום חמסנים צ"ל גזלנים. דהא חמסן לא פסול מדאו' אלא מדרבנן ואין זה קו' כ"כ די"ל דהא הרמב"ם קאי על דין תורה ומה"ת ודאי חמסן פסול. רק דהחכמים הכשירו אח"כ משום דלא משמע לי' האיסור. דהא ע"כ צ"ל כן בברייתא דמקשה אגמ' לאביי דאל תשת רשע עד א"ת חמס עד. אלו גזלנין ומלוי בריבי' והברייתא קאי על הקרא דמחשב פסילי דאו' והא מלוה בריבית לשיטת התוס' לא פסול אלא מדרבנן. אע"כ צ"ל דהא מ"מ פסול מדאו' רק דהחכמים הכשירוהו מה"ת משום דלא משמע לי'. [וקצת קשה על קו' הגמ' דמקשה על אביי מברייתא דלא קתני אלא רשע דחמס דילמא הברייתא בא לפרש סדרו דקרא דא"ת חמס. ולכן חשיב אותם שאינם בני מלקות. משא"כ איסור שיש בו מלקות א"צ לחשוב. וי"ל דהא מברייתא מייתי ג"כ הקרא דא"ת רשע עד]:

והקצוה"ח בסי' נ"ב האריך דרשע אינו פסול אלא משעה שנעשה רשע ואילך. משום דפסולו גזירת הכתוב היא. משא"כ רשע דחמס דפסולו מחמת דיעיד שקר. ובזה נפסל אף לאותו שעה עי"ש דבזה מיושב כל הקו' ובסוף כתב דהא דפריך הגמ' נרבע יציל ופי' התוס' דיציל לפי שהוא רשע דהיא לפי שצריך לבוא לב"ד לשיטת התוס', ואז כבר הוא רשע וזה ליתא דהא בס"ד בקו' הגמ' ל"צ לבוא לב"ד דהא הגמ' מקשה מהרוג ג"כ וע"כ כמ"ש תוס' דדוקא לפי האמת דתי' הגמ' במקיימי הדבר לזה צריך לבוא לב"ד. ומ"ש עוד שם דהא התוס' כתבו דזה הוה רשע דחמס. זה ניחא דהא ע"כ צ"ל כן בקו' הגמ' דמכות דהא הקו' שם היא לר"י כנ"ל ואליבי' לא נפסל משום גזירת הכתוב רק משום דחשיד למשקר [ואף דבזה ל"ש לומר הטעם דיהי' פסול מחמת דחשוד למשקר. כיון דישנם עוד עדים וידעינן דהמעשה הוא אמת ואז ממילא הוא עד כשר לר"י מ"מ ע"כ צ"ל כן דאל"כ מאי פריך הגמ' ועי' מש"ל בסי' ל"ו בזה] וכ"כ המרי"ט חלק א' בסי' ל"ח בשם המרש"ך:

ויש לפלפל בזה ולישב קו' האו"ת בסי' ל"ו דהקשה לשיטת הראב"ד דתי' הגמ' יקום דבר לא קאי רק על ההורג והרובע. משא"כ על קו' הגמ' הא' צ"ל תי' הגמ' הרגו מאחוריו א"כ קשה מכל העריות דהבועל יציל את הערוה שלא להרוג אותה. וכן קשה אמאי פריך הגמ' נרבע יציל. ולמה לא פריך דהבועל יציל אותה דע"ז לא יהי' שייך תי' הגמ'. וכמ"ש האו"ת שם סוף הסימן. די"ל באמת כמ"ש הר"ן בחמש שיטות על הא דבא על הערוה כשר להעיד. דהוא רק א"א דבעינן רשע דחמס י"ל בזה לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו. משא"כ אי לא בעינן רשע דחמס ודאי פסול להעיד דהא מ"מ התורה קראו רשע והוא מחייב מיתה. ועל קו' התוס' והרא"ש על הא דאמר רבא לרצוני רשע הוא צ"ל דעל הרביעה אין יצרו תוקפו כ"כ. וא"כ קו' הגמ' דהיא על ר' יוסי ואליבי' לא אמרי' דהיא גזירת הכתוב. רק הפס ל היא מחשש דחשוד להעיד שקר. ולכן לא מצי להקשות הבועל יציל. דע"ז י"ל דלא חשיד להעיד שקר. דדוקא ע"ז הוא חשוד מחמת דיצרו תוקפו, משא"כ ארביעה פריך הגמ' דע"ז ל"א יצרו תוקפו. ומש"ה חשוד להעיד שקר שגם זה היא איסור גדול דחייב מיתה כמ"ש הר"ן הנ"ל עי"ש. וגם לפי האמת לדידן דקימ"ל דרשע פסול מגזירת הכתוב ל"ק ג"כ הבועל יציל. די"ל דרשע דחמס לא הוה כיון דיצרו תוקפו ורק דמ"מ הוא פסול דהא הוא רשע וחייב מיתה ע"ז י"ל כיון דלא פסול רק מגזירת הכתוב לא נעשה פסול רק לאח"כ לאחר שנעשה רשע. ויש להאריך עוד בזה:

עוד יהי' מיושב מה שהקשיתי במקום אחר על הא דאמרי' בב"ק ע"א דלענין טביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה. ובאם שלח שליח לשחוט בשבת חיב ג"כ המשלח דו"ה. והי' קשה לי בזה נימא השליח יציל דהוא ג"כ עד דהא קימ"ל שליח נעשה עד. ובקנס הא בעינן עדות דאל"כ הוה מודה בקנס. וזה הוא רשע דחילל שבת די"ל דלא נעשה פסול אלא מגמר שחיטה ואילך דאז הוא רשע. אלא דגם זה ליתא דהא קימ"ל מומר לחלל שבתות הוה מומר לכל התורה כולה. משום דהיא איסור חמור וממילא בחשוד לחלל שבתות הוא חשוד לכל התורה וא"כ בלא גזירת הכתוב אפשר לומר דפסול ג"כ מחשש דחשוד להעיד שקר והוה כמו רשע דחמס דפוסל וצ"ע:

עוד אמרתי לעיין לפמ"ש תוס' ב"ק ד' ק"ח ד"ה תרי כפילי דאף דחשוד על השבועה מ"מ אינו נפסל מן התורה לשבועה עי"ש והיינו דאפי' לאותו דבר אינו נפסל מה"ת. ועי' בקצוה"ח סי' צ"ב. דאמרי' דחזר לכשרותו. והאחרונים האריכו בזה. כי גם י"ל דמשום פעם אחת לא נעשה חשוד כלל ודוקא גבי עדים היא גזירת הכתוב אל תשת רשע עד דהוא פסול. וא"כ ממילא י"ל גם גבי עד זומם. דבלא הגזירת הכתוב דאל תשת רשע עד לא הי' פסול מחשש דהוא חשוד לאותו דבר להעיד שקר. כמו דלא נפסל לשבועה מה"ת. אף היכא דעבר על השבועה. ה"ה בזה אף דהעיד עדות שקר. מ"מ לא חשוד ע"ז. ואמרי' דחזר לכשרותו. או דלא נפסל מפעם אחת. ובזה ניחא מה שהקשיתי לעיל למאי הוצרך אביי להא דעד זומם משעה דאסהיד ה"ל רשע ת"ל דפסול דחשוד להעיד שקר. די"ל דלא חשיד כלל רק מגזירת הכתוב פסול. וא"כ ראי' המרי"ט במ"ע מהא דב"ק דאמרי' שם דא"א למפריע נפסל אף מה שהעיד תוכ"ד בטל. דל"ל כמ"ש הקצוה"ח דהיא מטעם דחשוד למשקר. דגם עד זומם ל"ח למשקר דבר תורה רק מגזירת הכתוב פסול:

[ובזה צל"ע על ר"י דלא ס"ל הך דגזירת הכתוב וא"כ גם עד זומם יהי' כשר לעדות דאף דחשוד לאותו דבר הא מה"ת לא הוה חשוד כלל. וי"ל דאל"כ לא הי' משכחת הא דאל תשת רשע עד וצ"ע]:

אמנם הראי' שהביא המרי"ט מהא דעד זומם בלא"ה אין זה ראי' מוכרעת כמ"ש הנתיבות לקמן בסי' נ"ב דהתם הטעם היא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולקמן בסי' ל"ח אדבר אי"ה מזה. וכיון דליכא ראי' להיפך מסברת מהרש"ך סברא זו נכונה, כיון דזה היא גזירת הכתוב דרשע פסול להעיד לכן אין לך בו אלא חידושו. ולכן לא נפסל אלא לאחר שנעשה רשע. והראי' שכתבתי לעיל מהראב"ד דאל"כ יהי' קשה בבא על הערוה הבועל יציל היא נכון. ואף דעדיין קשה הא בל"ז דהוא פסול קשה ג"כ דיציל לפי שהיא קרובו אף דזה י"ל דבל"ז ל"ק להראב"ד מכל העריות דבאמת י"ל כן. רק דהקו' היא מקרא דאיש אשר ישכב את אשת אביו. מות ימותו שניהם ואיש אשר ישכב את כלתו כמ"ש האו"ת שם הנ"ל. ומשום קורבה י"ל דאיירי לאחר מיתת אביו או בנו. או כמ"ש האו"ת רק מחמת רשעה קשה דיציל ולפמ"ש ניחא. ואף דעדיין קשה דהא גם בנפסל אח"כ לאחר ראית העדות מציל ג"כ בשעת הגדה. וא"כ קשה דיציל בשעת הגדה דזה ליתא חדא די"ל כמו שהארכתי לקמן בסי' ל"ו דבזה צריך להיות צירוף מחדש בשעת הגדה עי"ש. ועוד די"ל באמת משכחת לה דלא בא לב"ד כי לראב"ד באמת לא צריך לבוא לב"ד [וממילא אף אם בא לב"ד מחמת זה אינו מבטל] כמ"ש האו"ת:

גם מקו' הב' שכתבתי מהא דב"ק ע"א היכא דשלח שליח ושחט בשבת. דחייב המשלח ואמאי נימא בזה השליח יציל דהא קימ"ל שליח נעשה עד והוא עד נגד הגנב. ובלא הראב"ד י"ל כיון דגם הא דאמרי' יש שליח לדבר עבירה היא רק שגם המשלח חייב. אבל גם השליח חייב וכמ"ש הש"ך בסי' קפ"ב לענין שליחות יד עי"ש. ובמקומו כתבתי מזה. ולכן כיון דגם השליח חייב ג"כ לכן הוא ממקיימי הדבר ולא הוה עד. משא"כ להראב"ד קשה דאף דנגד עצמו לא הוה עד. מ"מ לגבי המשלח הוא עד. אבל בזה ניחא די"ל כיון דלא הוה פסול רק לאחר גמר השחיטה. וא"כ השחיטה הי' בהכשר גמור דבעת השחיטה עדין הי' כשר ולא מבטל את העדות. ואף דעדיין יהי' קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דמיד בהתחלת השחיטה הוא מחוייב משום שבת. וא"כ כבר הוה רשע קודם גמר השחיטה. מ"מ י"ל דהראב"ד חולק בזה על הרמב"ם. ועל הרמב"ם ל"ק ג"כ די"ל דס"ל כיון דגם השליח חייב הוה הוא ג"כ ממקיימי הדבר דלא כהראב"ד:

והנה בקצוה"ח לקמן כתב לישב בזה קו' התו' דמקשי' בב"מ בשטר שיש בו ריבית הא העדים הם פסולים די"ל כיון דבמלוה ע"פ לא עברו כלל על לא תשימון רק בשטר ואך בשעת חתימה עדיין העדים כשירים הי' רק לאח"כ עי"ש ובמשובב נתיבות דכתב שם. ואף דלאחר החתימה עדיין צריך לעדותו דאל"כ האיך יגבה בו דילמא לא מסר לו הלוה. די"ל כיון דבזה היא מטעם שכתב הר"ן דאנן סהדי שמסר לו. כיון דעדים מעידים שהם כתבו ללוה בשליחותו. והאיך בא לידו. ואנן סהדי דבודאי מסר לו הלוה וא"כ גם בזה כיון דבעת חתימה כשירים הי' אף דנפסלו קודם שבא השטר ליד המלוה מ"מ מהני עיי"ש. וכן הי' נ"ל בהשקפה הראשונה. ואמרתי לישב ג"כ קו' התוס' אף א"א דלא כהמרש"ך. דהא ודאי עדים אם כתבו שטר שיש בו ריבית כל זמן שהשטר היא תחת ידם ודאי לא נפסלו. דהא עדיין לא עברו על שום איסור כל זמן שהשטר היא תחת ידם. ואף דכונתם היא למסור השטר למלוה. מ"מ בשביל המחשבה לא נפסלו. רק לאח"כ כשמסרו למלוה אזי נפסלו. וא"כ ל"ק קו' התוס' דהא בעת חתימה ואף לאחר החתימה עדיין כשירים הי' כל זמן שהשטר תחת ידם. ולא נפסלו רק לאח"כ כשמסרו להמלוה או להלוה. ומשו"ה יכול לגבות הקרן בשטר זה כיון דבעת חתימה לא נפסלו. וגם בגמר החתימה לא נפסלו ג"כ רק לאחר המסירה. ולא מקשים התו' מידי. אלא דבאמת נראה לי דברי הנתיבות [הנדפס שנית] בזה דודאי אם נפסלו העדים קודם שמסר השטר למלוה ודאי לא מהני השטר. וגם בחתנו הדין כן. דהא דמהני בסי' מ"ו בשטר שחתם קודם שנעשה חתנו. היא היכא דהמסירה הי' קודם משא"כ אם בין החתימה למסירה נעשה חתנו לא מהני וה"ה בזה אף א"א דנפסל אחר החתימה מ"מ הי' פסול מהחתימה ואילך עי"ש. ול"ש ג"כ מ"ש. אבל מ"מ נ"ל די"ל כמ"ש הקצוה"ח ומטעם שכתבתי דכל זמן שהשטר לא יצא מתחת ידם לא נעשה שום איסור כי היכא דבמלוה ע"פ העדים לא עברו על לא תשימון כי דילמא לא יבוא צידי גביי' ה"נ קודם שנמסר השטר למלוה עדיין לא עברו על לא תשימון כי דילמא לא יבוא ג"כ לידי גביי' דהלוה לא ימסור השטר כלל למלוה. ועיקר הלא תשימון היא רק בעת שהלוה מסר השטר למלוה. וע"ז שפיר י"ל כמ"ש הקצוה"ח כיון דלא נפסלו רק מעת שנעשו רשעים. וא"כ בעת המסירה עדיין הי' העדים כשירים לגמרי דלא נפסלו רק לאחר המסירה דאז עברו על לא תשימון ומיושב קו' התוס' בתי' הקצוה"ח ול"ק מ"ש הנתיבות עליו. אלא דא"כ יהי' מוכח באמת מהתוס' דלא כהמרש"ך. אמנם דאין זה דבר ברור כ"כ דהעדים לא עברו מקודם על לא תשימון כי גם במלוה ע"פ אין הדבר ברור דלא עברו על ל"ת ועי' במ"ל שם [ואף דעדיין יש להבין דמ"מ יהי' קשה קו' התוס' כיון דע"כ צריך אתה לומר דעדים פסולין דהא בודאי עברו על לא תשימון וא"כ מנא ידעינן דהלוה לו ונכתב השטר בשליחות הלוה דילמא כתבו לאחר הזמן השטר למלוה שלא ברצון הלוה דהא ממנ"פ הם פסולין אף אם כתבו בשם הלוה. ע"ז י"ל ג"כ כמ"ש הקצוה"ח שם. דהא העדים לא נחשדו לשקר. ומשו"ה גם ברשע דאינו של חמס לא בעינן הוחזקו כתב ידם בב"ד עי"ש]:

ולפמש"ל דעיקר קו' התוס' היא לר"מ לשיטתו דס"ל דחשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה מקשי' התוס' ג"כ שפיר דהא לר"מ הטעם דפסול מחמת דחשוד להעיד שקר ובזה נפסל אף מאותו שעה שנעשה חשוד. אלא דא"כ קו' הנ"ל מב"ק במ"ע דהא ר"מ הוא התם דמחייב ע"י השליח וא"כ השליח יציל ואפשר לומר דהא רבא תי' שם זה ורבא לשיטתו ס"ל דבעינן רשע דחמס דוקא ושיהי' רע לשמים ורע לבריות וכנ"ל והתם לא הוה רע לבריות. ובזה ניחא ג"כ דבל"ז התם הוא חשוד לחלל שבתות וכנ"ל:

אמנם בעיקר הדין הנה מ"ש הקצוה"ח ראי' מחידושי הר"ן דתי' שם על השוחט בשבת דכיון דלא נעשה מומר רק בגמר השחיטה לכן בעת השחיטה עדיין כשר הוה ה"ה בזה אין זה ראי' דהתם שאני שיהי' מומר ודינו כנכרי שלא יהי' בכלל וזבחת. לזה בעינן דוקא שיהי' כבר מומר וכמ"ש הנתיבות. אמנם נ"ל ראי' להיפך. והיא מה שהקשה מהרש"ך גופו. מקו' התוס' חולין בהשוחט בשבת דמקשי' הא הוה מומר לחלל שבתות. ות"ל דלא הוה מומר אלא בגמר השחיטה. דהא קודם גמר השחיטה הוא מקלקל ומ"ש הקצוה"ח דהתוס' ס"ל בזה כהרמב"ם דחייב מיד כיון דהוא מקלקל ע"מ לתקן זה א"א לומר בכונת התוס' לפמ"ש התוס' בשבת ד' ק"ו דחובל וצריך לכלבו משו"ה פטור כיון דלא בא התיקון מיד. משא"כ בשחיטה בא התיקון מיד. דמוציאו מן איסור אבר מן החי כיון דאין זה תיקון גמור לזה צריך שיבוא מיד. ול"ד לקורע ע"מ לתפור דהתם כיון דהיא תיקון גמור ל"צ לבוא התיקון מיד. משא"כ בשחיטה דאינו תיקון גמור עיי"ש. ולפ"ז לשיטת התוס' ליכא למימר דמתחייב בהתחלת השחיטה משום מקלקל ע"מ לתקן. דהא צריך שיבוא התיקון מיד משא"כ הרמב"ם י"ל דלא ס"ל בזה כתוס' שבת, [ובמקום אחר הארכתי בזה. וגם י"ל ראי' דהא הרמב"ם פסק באמת דמפרכסת אסור לב"נ אף דהי' שחיטה מעליא כנודע. וא"כ בכ"מ לא בא התיקון מיד דהתיקון דמוציאו מן אבר מן החי נראה דהוא דוקא לנכרי. דהא לישראל לא הוה תיקון כיון דעדיין הוא אסור משום לא תאכלו על הדם]:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה