אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ד פרק ד

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ד פרק ד

ספר משכן העדות שער ד פרק ג

דעת הרז"ה הביאו הש"ך בסי' ל"ח דבעדות שבשטר ל"ש הזמה כלל אפי' אה כתוב בו בזמנו כתבנוהו. והש"ך האריך דדברי הרז"ה אינם רק לעונש הזמה משום כאשר זמם דבזה אמרי' כיון דהיא חידוש ואין לך בו אלא חידושו אבל מ"מ שייך הזמה לפסול אותם [וקצת יש לעיין דגם לפסול אותם היא ג"כ חידוש דהא תרי ותרי נינהו כמבואר בסוגי' דעד זומם וי"ל כיון דעדי השטר חותמין זה בלא זה ממילא דאין אחד מעיד על חבירו ובעדות מיוחדת לא הוה חידוש כמבואר שם בסוגי' ובתוס' עי"ש] וזה מדויק בדברי הרז"ה דדייק בלשונו לשלם ממון דוקא עיי"ש בש"ך ומיושב לפ"ז מה דקשה על דברי הרז"ה מסוגי' דר"פ אחד ד"מ דפריך הגמ' משטר שכתוב בו אחד בשמיטה השטר כשר וקו' הגמ' היא כיון דמתרצינן אותם באחרנוהו הא הוה כל שטר עדות שאאי"ל, ולשיטת הרז"ה קשה דהא בל"ז בשטר ל"ש הזמה, אבל בזה ניחא דעכ"פ בעינן שיהי' ראוי להזמה משום פסול עדות וכבר כתבתי מזה דאדרבא יש להביא ראי' מסוגי' לשיטת הרז"ה דאל"כ בלא הך מתני' דאחד ד"מ ה"ל להקשות כיון דגם בממון בעי' עדות שיכול להזימה וזה מוכח מהקרא דועשיתם לו כאשר זמם וא"כ אמאי מתרצינן אותם באחרנוהו. אבל לשיטת הרז"ה ניחא דבל"ז הוה אמרי' דבשטר כיון דבל"ז ל"ש לקיים בהו כאשר זמם ולכן שטר כשר אף אם היא עדות שאאי"ל אבל במתני' דאחד ד"מ י"ל או כמ"ש דמוכח דבכל עדות בעי' דו"ח למען יהי' ראוי להזמה לפסול אותם. או דנימא כפי' רש"י דמהדרינן לבטל העדות. וקו' הגמ' כיון דגם בד"מ מהדרינן לבטל עדות אמאי היכא דהם מוזמין בפנינו יהי' מתרצינן להו. ועי' באו"ת מ"ש ע"ז בביאור היטב. והאו"ת בסי' ל"ד הקשה על הש"ך דהא בהרז"ה מבואר דמשו"ה עידי קיום יכולין להיות קרובין להדיינים כיון דבל"ז בעדות שבשטר ל"ש הזמה, ולדברי הש"ך הא עדיין יהי' פסולים משום דלא יקבלו הזמה עליהם אף לפסול אותם. ואם נימא כמ"ש הריטב"א במכות ד' י"ב דמשו"ה עדים הקרובין לדיינים פסולים כיון דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין. ומשו"ה אם הדיינים קרובים לעדים לא נוכל לקיים בהו דין הזמה דאין עד זומם נהרג בעדות אחיו ה"ה בזה אינם נהרגים ע"פ גמר הדין דקרוביהם עיי"ש ממילא י"ל גם בהרז"ה דס"ל שם דמטעם זה לא יהי' הדיינים קרובים לעדים משום דברי הירושלמי דאם הוזמו מפיהם נהרגו וזה לא שייך לפסול אותם דהא גם בלא גמר הדין נפסלים לעדות על אשר העידו שקר ואין לומר דגם זה חשיב דנהרגים על פיהם. דהא על פיהם נפסלים לעדות. דזה אינו דבשלמא לענין גמר הדין אמרי' שפיר כיון דאם הם לא הי' גומרים הדין לא היו מחוייבים משום כאשר זמם אף אם הם העידו שקר. מ"מ חיוב הזמה בא להם ע"י גמר הדין. משא"כ הפסול לעדות זה בא להם ע"י דהעידו שקר ולא מחמת הדיינים שהם קרוביהם. ולזה ל"ק על הרז"ה. וזה ראיתי בס' ד"מ בסי' ל"ח:

וקצת צל"ע דברי הריטב"א דמכות י"ב הנ"ל דהביא ג"כ טעם זה על עד שאינו נעשה דיין כיון דהיא עדות שאאי"ל דאם יוזם לא מפי עצמו נהרג. והיא על גמר דינו דהא הם עצמם גמרו את הדין על פיהם וזה היא הטעם דהדיינים לא יהי' קרובים להעדים כיון דאם יוזמו יהי' נהרגין ע"פ גמר הדין דקרוביהם ודחה זה דהא בגמ' דסנהדרין מבואר דהזמה מעלמא קאתי עיי"ש ומשמע דדחה משום זה גם הטעם דאין עד נעשה דיין דהא משום קו' זו מפרש טעם אחר על הא דאין עד נעשה דיין. ובזה הא י"ל טעם השר מקוצי הנ"ל אם גם דל"ש בזה דנהרג ע"פ עצמו משום. גמר הדין דעל פיו משום די"ל הזמה מעלמא קאתי. מ"מ י"ל כיון דאח"כ יתגלה דהי' נפסל למפריע והי' פסול לדין ממילא ה"ל כאלו נגמר הדין ע"פ פסולים לדון ול"ח גמר דין ע"פ דיינים ולא נוכל לקיים בהו דין הזמה בשלמא לענין הטעם דדיינים לא יהי' קרובים להעדים דחה שפיר כיון דהזמה מעלמא קאתי. אבל לענין אין עד נ"ד הא י"ל טעם השר מקוצי:

ובזה הי' נ"ל ליתן טעם על דברי הרז"ה דס"ל בעדות שבשטר ל"ש הזמה לשלם מכאשר זמם משום דלא מיבעיא א"א כשיטת האומרים דהשטר לא חשיב כאלו נחקרה עדותן בב"ד עד זמן שבא השטר לפני ב"ד לדין עליו דודאי י"ל משום דבזה אם יוזמו יהי' הם פסולים משעה שחתמו נפשם על שטר זה ומסרו לו השטר מאותו שעה נעשו פסולין כיון דהי' יכול להוציא השטר לפני ב"ד ולגבות בו מיד. וממילא כיון דנעשו פסולים משעה שמסרו לו השטר קודם שנחקרה עדותן לפני ב"ד דהיינו קודם שבא השטר לפני ב"ד וכיון דהם פסולים קודם שנחקרה עדותן בב"ד. וחיוב הזמה היא רק על מה דנחקרה עדותן בב"ד וע"ז הם פטורים כיון דבאותו שעה כבר הי' פסולים כיון דמסרו לו שטר פסול רק אפי' אם נימא דבכל שטר חשיב מיד כאלו נחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה מ"מ י"ל דהיא דוקא בשטר כשר. משא"כ בשטר פסול בודאי לא חשיב כאלו נחקרה מיד עדותן בב"ד כיון דבזה אין שם שטר עליו רק הוא עכ"פ כמו עדות. ומהני רק כשבא השטר לפני ב"ד דאז חשיב כמו עדות עכ"פ. משא"כ קודם שבא השטר לפני ב"ד ל"ח עדות כלל ועי' בתשו' רמ"א הביאו בנתיבות בסי' כ"ח ס"ק... דכתב דגם היכא דמתקיים עדות מפי כתבם מ"מ לא חשיב עדות עד שבא הכתב לפני ב"ד עיי"ש ה"ה בזה אם יוזמו כיון דהי' שטר פסול ול"ח כאלו העידו לפני ב"ד רק בשעה שבא השטר לפני ב"ד לדין עליו. וראו הב"ד את עדותן הנאמר בשטר אמנם הם כבר נפסלו למפריע משעה שמסרו לו שטר פסול ולכן לא שייך הזמה:

אולם דיש לי מקום עיון בהא דאמרי' כיון דלמפריע הוא נפסל ולא הוה ראוי להעיד לא נוכל לקיים בהו דין הזמה צל"ע מהא דאמרי' בב"ב ד' נ"ו ע"ב במתני' ג' אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו ג' עדות והן עדות אחת להזמה. והוא דאינם מחוייבים מכאשר זמם רק עד שיוזמו כולם. ובזה נימא דהג' שהצטרף עמהם בכל עדות אם הוזם על השלשה עדות איגלאי מילתא למפריע דבשעה שהעיד עם השני ועם השלישי כבר הי' פסול להעיד מכח עדות הראשון ולא הוה תו ראוי להעיד ואמאי ישלם משום כאשר זמם הא בשעה שהעיד שנית כבר הי' נפסל ולא הי' ראוי להעיד. ואין לומר כיון דהיא עדות אחת על החזקה ובתחילת עדות הי' כשר ומשו"ה צריך לשלם מכאשר זמם על התחלת עדות דאז הי' ראוי להעיד. ועיקר חיובו הוא רק על תחילת העדות. ואם גם דמבואר במתני' דהם שלש עדות לענין שהאחים כשירים להעיד כל אחד על שנה השנית. מ"מ כיון דלענין הזמה הוה עדות אחת צריך לשלם הוא על תחילת העדות. מ"מ עדיין יהי' קשה על השני אחים מהכת הב' והג' אמאי משלמין הם הא מבואר ברמב"ם בפ"כ מהל"ע הל' א'. דאם העידו כת אחת והוזם ונתגלה דהי' אחד מהם קו"פ שאינו ראוי להעיד לא צריכים לשלם. מכאשר זמם כיון דעדותן לא הי' מהני אף בלא הזמה וא"כ גם בזה נימא כיון דהוזם הג' על עדות השלישי ממילא דהוא פסול ונתבטל עדות השני ויהי' גם הם פטורים מלשלם. וצ"ל דמ"מ כיון דלענין הזמה חשיב עדות אחת נחשב העדות דהכת השני והג' ג"כ מתחילת העדות ואז יהי' כולם ראוים להעיד וצריכים לשלם וכמו כן צל"ע על הרמב"ם בפ' ח"י הל' ה' דכתב וז"ל אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו' ועדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו לפיכך אם מתו העדים שהזימם קודם שיזומו אותן בפניהם אין כאן עדות וכו' עכ"ל מבואר מזה דאם לא מתו עדי הזמה יכולין להזימם אח"כ אף לענין הזמה. והוא שיזומו אותן בפניהם. וקשה נימא ג"כ דהיא עדות שאאי"ל. דאם יוזמו העדים לא יהי' חייבים על ההזמה שהזימו אח"כ את העדים. כיון דנתגלה שהי' פסולים אז מכבר משעת הגדה הראשונה שהעידו באותו עדות לענין שיתבטל גוף העדות למען יהי' עדות מוכחשת. וכל השתי עדות היא עדות אחת. וא"א שיהי' פסולים בעדות השני שלא יהי' נעשים פסולים למפריע מעדות הראשון. וכזה קשה ג"כ על הר"ן בחידושיו לסנהדרין בסוגי' דחוששין ללעז בד"ה מתני' מוציא שם רע וז"ל ויש לפרש שעל ק"כ של בעל נחלקו וכגון שהביא הבעל עדים שזינתה והאב בא לב"ד ואומר שיזים את העדים. וכונתו בהזמה זו אינו אלא כדי שיגבה ק"כ לא להרוג את העדים ר"מ סבר הואיל ואינו בא אלא לגבות ממון מבעל יכול לבוא לב"ד של ג' ויקבלו הזמת העדים ומחייבו לבעל ליתן ק"כ. וכשירצה הב"ד לדון את העדים המוזמין בדיני נפשות יחזרו ויקבלו הזמה בכ"ג שהעדות שקבלו הג' מהזמה אינה כלום לגבי חיוב העדים עכ"ל. ובזה קשה ג"כ יהי' עדות העדים שנית בפני ב"ד של כ"ג לענין מיתה עדות שאאילה"ז דאם יוזמו יהי' פטורים כיון דכבר הם פסולים משעת הגדה הראשונה בפני ב"ד של ג' לענין ק"כ. דודאי מאותו שעה פסולים הם לכל עדות. ואמאי יהי' כשירים להעיד שנית לענין נפשות ועימש"ל:

ובדרך פלפול אמרתי לישב את זה עפ"י מה דאמרתי לישב הא דתמהו האחרונים על מה דאמרי' בשתי כיתות עדים שאחת אומרת ק' ואחת ר' דיש בכלל ר' ק' וחייב ליתן לו ק' עכ"פ כיון דכת אחת מהם כשירים בודאי. ותמהו דמ"מ חשיב עדות שאאי"ל. דאם יוזמו הא לא נדע על איזה מהם שנגמר הדין. והיא כמבואר בירושלמי הנ"ל בפ' הקודם. ומ"ש דבד"מ לא בעי' עדות שילה"ז. מ"מ יהי' צ"ע מהא דב"ק בסוגי' דמיפך והזמה דאמרי' בכת אחת אומרת עינו והדר שינו וכת אחת אומרת להיפך דנפיק לחירות מכח ממנ"פ. והתם הקו' במ"ע דהא יציאת העבד בראשי איברים היא קנס ובודאי בעי' עדות שילה"ז. גם בירושלמי מבואר דגם בדנ"פ אמרי' כן ועי' בנוב"י בסי'... אמנם די"ל הקו' בפשיטות ע"פ דברי התוס' בסנהדרין ד' פ"א ד"ה ונגמר דינו דמקשי אמאי נתחייב בחמורה מחמת עדות דכת הב' הא הוה עדות שאאילה"ז דאם יוזמו כת הב' יפטרו משום דגברא קטילי קטלי כדאמרי' במכות ד' ה' ותי' וז"ל ועוד י"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' עכ"ל וכונתם כיון דמשכחת לה שיבואו עדים דכת הב' לידי חיוב הזמה. והיא אם יפסלו העדים הראשונים. ויוגמר דינו ע"פ עדותן. ממילא אם אח"כ יוזמו גם הם יתחייבו כת השני משום הזמה. כיון דבלא עדותן לא הי' נהרג לזה חשיב עדות שילה"ז כיון דמשכחת לה שיבואו לידי חיוב מיתה עי"ש במרש"א. וממילא גם בזה י"ל דמשכחת דין הזמה באם יוזמו כת אחת מהעדים או יתכחשו בזה לא נוכל לגמור ע"פ הכת שנתכחשו ויגמור הדין על פיהם חשיב עדות שיכול להזימה. ודוקא בהא דירושלמי בכהנת שנתערבה וולדה בולד שפחתה. דבזה אם יפסל אחד מהם ממילא יתבטל גם העדות דעד השני דדילמא הוא העבד בזה חשיב עדות שאאי"ל משא"כ בשתי כיתות חשיב יכול להזימה כיון דאם יוזם כת אחת מהם יתקיים העדות ע"פ כת הב' ואז יהי' חל ההזמה עליהם לחייבן מכאשר זמם. ובירושלמי וכן בהא דשתי כיתי עדים צ"ל דאיירי דלא העידו תוכ"ד. דאל"כ גם אם יוזם כת אחת מהם הא יתבטל גם עדות דכת הב' משום נמצא אחד מהם קו"פ רק איירי דלא העידו תוכ"ד ולענין הזמה בעי' שיהי' להם צירף הגדה. ויותר י"ל אפי' אם העידו תוכ"ד כיון דהב"ד מחלק אותם משום ההכחשה שביניהם לא חשיב להו צירף ולא נתבטל עדותן כלל (גם י"ל דהא יכול להיות דיתכחשו ובזה כיון דאין הפסול מבורר לא אמרי' נמצא אחד מהם קו"פ ואכ"מ להאריך בזה]: והנה בסנהדרין ד' כ"ז פליגי ר"מ ור"י דר"י ס"ל דהוזם בד"מ כשר לעדות נפשות. אמנם דאנן קימ"ל דגם בהוזם בד"מ פסול בעדות נפשות ועימש"ל בשער... דהא דפסול אינו מטעם דחשוד להעיד שקר בנפשות דזה אינו כמו דס"ל לר"י דאם הוא חשוד לעדות ממון אינו חשוד לנפשות. ויותר מזה אף אם הוזם בעדות ממון בלא הגזירת הכתוב אל תשת רשע עד הי' כשר להעיד שנית אף בעדות ממון. ואף דידעינן דהי' מעיד שקר בעדות ממון מ"מ הוה מכשירין לי' לעדות כמ"ש תוס' ב"ק ד' ק"ח דבחשוד על השבועה מוסרים לו שבועה שנית מה"ת וכתבו דמה"ת מוקמינן לי' אחזקת כשרות. ואם גם דעבר על איסור תלינן דודאי עשה תשובה. ולזה משביעי' אותו שנית. רק דלענין עדות גזירת הכתוב היא דפסול. ואמרתי לדין אם העדים העידו שקר בפני ב"ד והוזמו ואח"כ נתגלה דהב"ד הי' פסולים לדין. כגון דהי' קרובים או פסולים מחמת עבירה באופן דנעשים פסולים לדין. בזה ל"מ דהעדים שהעידו בפניהם דל"צ לשלם מכאשר זמם כיון דנגמר הדין ע"פ פסולין. רק די"ל דאפי' לעדות הם כשירים כיון דבזה לא חשיב עדות מה שהעידו בפני הב"ד כיון דהם לא חשיבו ב"ד ופסולים הם להיות ב"ד, וה"ל כאלו לא העידו בפני ב"ד כלל. ואם גם דעכ"פ עשו איסור וחשיב כאלו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה דצריך ג"כ כפרה. ה"נ הא במחשבתו הי' להעיד שקר. זה אינו דודאי משום זה לא נפסל לעדות. ואם גם דצריך כפרה מ"מ לא חשיב רשע ובזה כשירים הם להעיד. כיון דגם אם העידו שקר. מ"מ לא חשודי' הם להעיד שקר. ולפ"ז י"ל גם בהא בסוגי' דחוששין ללעז דמשכחת לה שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם גם על עדות נפשות. והיא אם יתגלה אח"כ דהב"ד של ג' הי' פסולין לדין ממילא דלא נעשו העדים שהעידו בפניהם פסולים אף אם העידו שקר. וכשירים הם לכל עדות. וכיון דמשכחת לה הזמה נקבל עדותן כמ"ש תוס' הנ"ל בשתי כיתי עדים דאם הוזמו או מוכחשו ה"ה גבי ב"ד משכחת שיפסלו הדיינים מחמת רשעות וכדומה: אמנם דכל זה היא דרך פלפול. ולזה ע"כ דצריכים לחלק הא דמבואר בסוגי' דעד זומם היכא דהעדים הי' פסולים בשעת הגדת העדות לא צריכים לשלם אח"כ מכאשר זמם זה הוא דוקא אם הי' פסולים מחמת עבירה. או אם מחמת עדות אחר. משא"כ היכא דנתגלה דהי' פסולים מחמת עדות זה בזה אמרי' כיון דהחיוב כאשר זמם בא להם מחמת דהעידו עדות זה בשקר. ואם גם דנעשו פסולים הא מה דנעשו פסולים הוא רק מכח העדות דהעידו בשקר בזה חייבים מכאשר זמם, וי"ל דמשו"ה לא ס"ל להריטב"א טעם של השר מקוצי. דאם גם דנתגלה אח"כ דהם פסולים לדין מ"מ הא לא נעשו פסולים רק מחמת דהעידו עדות שקר. ובל"ז הי' כשירים לדין. ולזה אמרי' דמחוייב כיון דאם לא העיד בשקר הי' כשר לדין ג"כ והיא כמו שכ' הרמב"ן והר"ן דנוכל לקבל העדות שנית. ואף דבזה יתגלה ג"כ דהי' פסולים מהגדה הראשונה. אבל מ"מ יש מקום למ"ש בישוב דברי הרז"ה דגם אם נימא כן הא גם בזה העיקר דנפסלים היא משום עדות זה. יש לחלק דהתם עכ"פ הי' אומרים עדות זה בפני ב"ד. ומשעה שהתחילו להעיד בפני ב"ד הוא התחלת העדות. משא"כ בעדות שבשטר קודם שבא השטר לפני הב"ד לא חשיב הגדה כלל ואין שם עדות ע"ז לכן אמרי' שפיר כיון דאיגלאי מילתא דפסולים הי' ל"צ לשלם אח"כ מכאשר זמם. וצ"ע עוד בכל זה. והאו"ת כתב בסי' ל"ד ס"ק... טעם אחר בהרז"ה והיא דאם הוזמו אז הדר ה"ל השטר מפי כתבם ולא חשיב עדות כלל. דהא עיקר הטעם דשטר ל"ח מפי כתבם היא כמ"ש הרז"ה ביבמות דהם נעשים שלוחו של לוה. ובאם הוזמו הא לא נעשו שלוחים והדר ה"ל מפי כתבם. והביא ראי' להרז"ה מהא דגיטין שאין בהם זמן כשירים הם מה"ת ואף דהיא עדות שאאי"ל וע"כ דהיא מטעם הרז"ה דבל"ז חשיב ג"כ עדות שאאילה"ז עיי"ש ובנתיבות ומ"ש בפ' הקודם דאין מזה ראי' וגם די"ל כדברי הש"ך דעכ"פ ראוי להזמה בעי' מיראת הזמה לענין בושה ושיפסלו לעדות. דמשו"ה בעי' בכל עדות אף במקום דליכא דין הזמה, וגם בעדות ע"א דו"ח. ובאם אומר איני יודע בדו"ח נתבטל העדות ג"כ כנ"ל בפ'... משום דעכ"פ בעי' שיראה קצת מעונש הזמה לענין הבושה:

ומה דהביא האו"ת עוד ראי' מסוגי' דעדים שאמרו בס"ד דרמב"ח דגם בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ג"כ לומר אנוסים היינו מחמת נפשות ואין בזה משום חוזר ומגיד וא"כ קשה הא הו"ל עדות שבשטר עדות שאאי"ל דאם יוזמו יאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות עיי"ש ומזה יהי' ראי' דל"ב יראת הזמה כלל אף לענין בושה דהא אם יאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות לא יפסלו אפי' לעדות ולא יהי' להם בושה. אמנם נ"ל דזה לק"מ דבלא"ה צריכים להבין לס"ד דרמב"ח דגם בכתב ידם יוצא ממקום אחר יכולין ג"כ לומר דאנוסין היינו מחמת נפשות האיך נוכל לדון כלל ע"פ עדות שבשטר דילמא יאמרו העדים אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. וכמו דהוכיחו דבשני עדים לא מהני אמתלא. דאל"כ האיך נוכל לדון ע"פ עדות העדים דילמא יתנו אח"כ אמתלא לדבריהם ה"ה בזה ניחוש דילמא יאמרו אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. וכמו כן יהי' קשה, לרמב"ח האיך נוכל לדון ע"פ הגט להתיר אותה להנשא דילמא יאמרו אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. וצ"ל דל"ח לזה דהיא לא שכיח. אבל באמת לק"מ לפמ"ש דגם בס"ד דרמב"ח דס"ל דהעדים נאמנים לומר אנוסים היינו מ"נ לאו דנאמנים הם לגמרי דהא העדים בעצמם לא עדיפי מאלו באו שני עדים אחרים ואמרו דאנוסים הי' דג"כ אינם נאמנים לגמרי רק דנעשה תרי ותרי ה"ה אם הם בעצמם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות. אם גם דאין בזה משום חוזר ומגיד. מ"מ לא עדיפי מעדים אחרים. ולזה אינם נאמנים לגמרי רק דנעשה כתרי ותרי משום דחשיב ג"כ כאלו הי' עדים דלא הי' אנוסים משום אנן סהדי. ומשו"ה שפיר נוכל לדון ע"פ השטר. ולא חיישינן דילמא יאמרו אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות כיון דכל זמן שאינם אומרים כן אנן סהדי דלא הי' אנוסים ולא חיישינן שהם יאמרו כן כמו דלא חיישינן לפי האמת דילמא יבואו עדים אחרים ויאמרו דהי' אנוסים מחמת נפשות דמה"ת ניחוש שיבואו עדים אחרים להכחיש האנן סהדי ה"ה דלא חיישינן שהם בעצמם יכחישו האנן סהדי. ולפ"ז כיון דמה דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות צריכים להעיד דוקא בתורת עדות. ובל"ז אינם נאמנים להכחיש האנן סהדי דהיא כמו עדים. ממילא אם הוזמו ונפסלו לעדות. והם אומרים אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. בזה בודאי אינם נאמנים להכחיש האנן סהדי. כיון דצריכים להעיד כן בתורת עדות. והם נפסלים לעדות זה משום דהם נוגעים בדבר דאמרו כן למען הציל נפשייהו מדין הזמה. ושלא יפסלו לעדות ולאחר הזמה ודאי אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות להכשיר נפשייהו. וממילא דנדחה ראי' האו"ת לשיטת הרז"ה. ובדברי האו"ת הנ"ל אמרתי הא דס"ד דרמב"ח דבשטר לא אמרי' כיון שהגיד. דהיא ג"כ מטעם זה. דהא כל שטר היא מפי כתבם. רק דבשטר כשר אמרי' כאלו נחקרה עדותן בב"ד. או כמ"ש הרז"ה כיון דהם שלוחו. ממילא בזה אמרו אנוסים היינו ולא נעשים שלוחו ממילא דהדר הו"ל השטר מפי כתבם. ולזה ס"ל דבכל מקום אמרי' כיון שהגיד. כיון דכבר העיד בב"ד לא יכול להיות חוזר ומגיד משא"כ בעדות שבשטר אם אמרו דהם הי' אנוסים ממילא לדבריהם לא העידו מעולם שום עדות דלפי דבריהם השטר הוא מפי כתבם. וס"ל לרמב"ח דל"ש בזה כיון שהגיד דהא לדבריהם מעולם לא העידו. אבל לפי האמת אמרי' דה"ל כאלו נחקרה ולא יכולין אף ע"ז לומר דמעולם לא העידו. [ובזה אמרתי דמשו"ה גם אם אמרו לא חתמנו אמרי' ג"כ כיון שהגיד וע"כ היא כן דגם באנוסים ה"ל כאמרו לא חתמנו דלדבריהם לא חשיב זה עדות כיון דהיא מפי כתבם] ועימש"ל בשער זה. מ"מ זה ברור דאין מזה שום ראיה להרז"ה:

ויש להביא ראי' להרז"ה מהא דהוה ס"ד בגמ' דכתובות ד' ל"ג דעדים זוממים צריכים התראה דוקא שיתחייבו מכאשר זמם. ולפ"ז ממילא לא נוכל לדין בעדות בלא התראה כיון דבעדות בלא התראה היא עדות שאאי"ל. ולפ"ז יהי' קשה האיך משכחת עדות שבשטר. הא העדות הי' בלא התראה ולא הי' מהני אף אם העידו עדותן בעל פה בפני הב"ד ואמאי יהני אם אמרו כן בשטר. הא ה"ל עדות שאאי"ל דאם יוזמו לא יהי' מחוייבים מכאשר זמם כיון דלא הי' התראה. ויהי' מזה ראי' לשיטת הרז"ה דבעדות שבשטר בלא"ה לא שייך כאשר זמם. אלא די"ל להיפך דמזה ראי' נגד הרז"ה. והיא כמ"ש דאם לא הי' משכחת בעדות שבשטר דין הזמה כלל לחייבו משום כאשר זמם אז לא הוה מחלקינן בין עדות שבשטר לעדות בעל פה. והוה אמרי' דבכל עדות לא בעי' עדות שאתה יכול להזימה. דזה אינו מעכב. ולזה בס"ד דגמ' דבלא התראה לא מקיימינן כאשר זמם באמת בס"ד זו מוכח דלא בעי' עדות שיכול להזימה מהא דמהני עדות שבשטר. ומזה מוכח דנתקיים עדות אף בלא התראה אף דהוא עדות שאאילה"ז. ומתיישב בזה מה דתמהו על הגמ' דשם דאמרי' נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה ופי' רש"י כיון שהגיד ותמהו הא בס"ד זו דבעי' התראה דוקא וממילא בלא התראה היא עדות שאילה"ז ול"ח עדות ויכולין להיות חוזר ומגיד עיי"ש. אבל לפמ"ש ניחא דבס"ד זו ע"כ מוכח דלא בעי' עדות שילה"ז מהא דמתקיים עדות בשטר אף דלא הי' התראה. וע"כ דלא בעי' בשום עדות עדות שיכול להזימה. רק לפי האמת דל"ב התראה ממילא נוכל לדון דין הזמה גם בעדות שבשטר אמרי' דבעי' בכל עדות עדות שילה"ז. משא"כ בס"ד דגמ' ע"כ הי' מוכח דל"ב עדות' שיכול להזימה מהא דמתקיים עדות שבשטר. וממילא דאמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ולפי מ"ש האו"ת בכונת דברי הרז"ה דבעדות שבשטר ל"ש הזמה כלל ולא בעי' דו"ח בעדות שבשטר דהא כתב דמשו"ה גט שאין בו זמן כשר מה"ת כיון דל"ש בו הזמן לא בעי' דרישה וחקירה. יש לעיין דאם כן אם הוזמו העדים על זמן השטר. והם אמרו בזמנו כתבנוהו דבזה שייך הזמה לשיטת הרי"ף. ולדברי הרז"ה לא יהי' שייך הזמה אף לבטל את השטר ויהי' השטר כשר לגבות בו ג"כ. דהא הט"ז בסי' מ"ג תמה על הך דבאם אמרו העדים בשטר בזמנו כתבנוהו והוזמו אמאי יהי' שייך בו הזמה ופסלינן לשטרא נימא דמאוחר היא והא דאמרו בזמנו שיקרא היא אלא השתא הן אומרים כן והנתיבות בר"ס ל' מישב קו' זו דכמו בהעידו עדות בניסן והוכחשו בחקירות בתשרי דנתבטל עדותן למפריע. ה"ה בזה אם אמרו בזמנו כתבנוהו דהיא החקירות על העדות שבשטר והוזמו נתבטל עדותן עי"ש. אמנם הא תינח אי אמרי' דמן התורה בעי' דו"ח רק דהחכמים עקרו הדו"ח בזה אמרי' כיון דהיכא אם מכחישין זא"ז בחקירות הניחו על דין תורה. ה"ה אם אמרו בזמנו כתבנוהו הניחו ג"כ על דין תורה ושייך בזה הזמה. אבל אי אמרי' דבעדות שבשטר ל"ש דו"ח אף מהדין תורה בזה הקו' במ"ע כיון דהשטר כשר מה"ת דאמרי' דאחרנוהו ובזה אף אם יכחישו עצמם אח"כ על החקירות לא נתבטל עדותן ואמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמו כן לא יכולין להוסיף דבר שיתבטל העדות על ידו. מה שנגמר כבר כיון דמה"ת ל"ב דו"ח בעדות שבשטר ונגמר העדות מיד ממילא דלש"ל כדברי הנתיבות. וא"כ אם אמרו אח"כ בזמנו כתבנוהו לא יתבטל ג"כ השטר ואף לתי' הט"ז שם והאו"ת מבאר דבריו דלהכי נפסלים דמה"ת ישקרו ויאמרו בזמנו כתבנו אם באמת אחרוהו למה להם לשקר ולומר על זמן אחר וימנעו את האמת. אלא ודאי ששיקרו בגוף הלואה עיי"ש מ"מ לענ"ד הי' נראה דודאי אין לומר כפשטות דברי הט"ז דמשום זה פסלינן לשטרא כיון דיש רגלים לדבר דהם אומרים אמת. דאדרבא נימא דאינם נאמנים לומר כן משום דאין אדם משים עצמו רשע וכמו כן אינו נאמן שיצמח מעדותו שהוא רשע והעיד שקר. וגם היא בכלל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואמרי' דבכוון אמרו כן כדי שיתבטל העדות. ולזה הי' נ"ל בכוונת דבריו דהיא כעין תי' הנתיבות רק דבתי' הנתיבות יש לדקדק כיון דכבר נגמר העדות לגמרי. ואיך יכולין להוסיף שיתבטל העדות נימא כמו דאמרי' לאחר שנגמר העדות בד"מ לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ לא יכולין להיות חוזר ומגיד כמבואר בסי' כ"ט ואף דהעידו בלא דו"ח מ"מ אמרי' דלאחר דעקרו כבר נגמר העדות ואמרי' בזה כיון שהגיד. כמו כן נימא דלא יכולין להוסיף דבר שיתבטל העדות וממילא דלא יכולין לומר בזמנו כתבנוהו למען לא יתבטל העדות רק דכונת תירוצו היא דבאם אמרו בזמנו כתבנוהו רגלים לדבר דגוף הלואה היא שקר. ומשו"ה אם גם דלא נוכל לפסול השטר משום זה מ"מ ה"ל כדין מרומה דקימ"ל דבעי' גבי' דו"ח משום דבזה הניחו על דין תורה כמבואר בסוגי' דר"פ אחד ד"מ וא"כ גם בזה אם העדים אמרו בזמנו כתבנוהו. כיון דרגלים לדבר דמעידים שקר בגוף הלואה. ה"ל לכל הפחות דין מרומה ובעי' בזה דו"ח כמו מה"ת. וכיון דבעי' דו"ח ממילא דלא נגמר העדות עדיין ויכולין לחזור. ועימש"ל. ומשו"ה נתבטל העדות לגמרי כיון דזה היא מן החקירות דבעי' בעדות זה גם מדרבנן כיון דנעשה דין מרומה. ולפ"ז הא תינח אי אמרי' דבעדו' שבשטר בעי' מה"ת דו"ח רק דרבנן עקרו בזה שייך לומר דבדין מרומה הניחו על דין תורה. משא"כ אי אמרי' דגם מה"ת לא בעי' דו"ח. הקו' במ"ע כיון דכבר נגמר העדות מן התורה ממילא דגם בדין מרומה לא יתבטל העדות שכבר נגמר ונימא בזה כיון שהגיד ואם גם די"ל כמ"ש האו"ת לדברי הרז"ה בפי' סוגי' הגמ' בר"פ אחד ד"מ בקו' הגמ' אמאי מתרצינן אותם לאמר דאחרנוהו כיון דמן התורה בעי' דו"ח לבטל את העדות עי"ש. וי"ל דע"ז תי' הגמ' שם כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה והיא דבדין שאינו מרומה מתרצינן אותם משא"כ בדין מרומה לא מתרצינן אותם ולפ"ז י"ל דמשו"ה אם אמרו העדים בזמנו כתבנוהו ה"ל דין מרומה ולא מישבים את דבריהם לאמר דאחרנוהו. מ"מ עדיין צ"ע:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה