אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ד פרק ג

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ד פרק ג

ספר משכן העדות שער ד פרק ב

ועתה אבוא לבאר דגם דברי הנוב"י בזה שמחליט דלא בעי' מה"ת בעדות ממון למען נוכל לקיים כאשר זמם דוקא לענ"ד גם זה אינו כמ"ש הוא בעצמו חדא דהא מה דבעי' עדות שיכול להזימה דוקא היא מקרא ועשיתם לו כאשר זמם וזה קאי גם על ד"מ. גם א"א דמוכח כן מדבעי' דו"ח הא גם בד"מ בעי' דו"ח. ומ"ש שם דמוכח כן מקרא להדי'. מדמכשירי' עדות מיוחדת לענין ממון. ושומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר ומקרא יליף לה. ובזה היא עדות שאאי"ל דהא העדים לא באו רק לשבועה. ומוכח מקרא דבד"מ ל"ב עדות שילה"ז. אם יהי' מזה ראי' מוחלטת דל"ב לענין ממון עדות שיכול להזימה. יהי' קשה להיפך אמאי כשר בד"מ עדות מיוחדת בשעת הגדה. נימא דעדות מיוחדת בשעת הגדה היא פסול משום דהיא עדות שאאי"ל. ומ"ש הנוב"י דהא מקרא יליף לה היא תמוה דהא דאמרי' בגמ' דבקראי פליגי היא להיפך דמאן דס"ל דעדות מיוחדת בשעת הגדה כשר היא משום דלא מקשינן הגדה לראי'. ולדברי הנוב"י נהי דלא מקשינן הגדה לראי' ולא מוכח מהקרא דעדות מיוחדת פסול, מ"מ יהי' פסול משום דהיא עדות שאאי"ל. כיון דלא מוכח מקרא דעדות מיוחדת היא, כשר. ואם גם דלית לן לימוד דהיא פסול מ"מ היא פסול משום דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה. וראיתי בנוב"י מהדו"ת בסי' י"ח בחו"מ שכתב לישב זה. והוא דבגמ' דסנהדרין מבואר. דת"ק ור"נ דפליגי בעדות מיוחדת בשעת הגדה אי מקשינן לראי' היא דס"ל כת"ק דריב"ק דבעדות מיוחדת בשעת הראי' היא פסול. משא"כ לדידן דקימ"ל כריב"ק דעדות מיוחדת בשעת הראי' היא כשר. ממילא דמכח כ"ש עדות בשעת הגדה כשר. וגם י"ל דאמרי' להיפך דמקשינן הגדה לראי' וכמו בהראי' עדות מיוחדת כשר כ"כ בשעת הגדה עי"ש אמנם דזה היא דוחק גדול דמה כ"ש היא די"ל דוקא בשעת הראי' כשר עדות מיוחדת. משא"כ בשעת הגדה פסול עדות מיוחדת משום דבעי' שיהי' עדות שיכול להזימה וגם על הגמ' דסנהדרין שם בע"ב קשה בזה דאמרי' שם ומה עיקר ראי' בהדי הדדי לא בעי' בשעת הגדה לא כ"ש. ולדברי הנוב"י מה כ"ש היא דילמא דוקא בשעת הראי' ס"ל דלא בעינן שיראו כאחת מקרא דאם ראה או ידע. משא"כ בשעת הגדה בעי' כאחת שיהי' עדות שיכול להזימה. די"ל אם גם דעדות מיוחדת בשעת הראי' כשר מ"מ בשעת הגדה פסול משום דלא מקשינן הגדה לראי'. וחידוש גדול שמענו בהא דמודה ריב"ק לר"נ דהא בעיקר הדבר דס"ל לר"נ דלא מקשינן הגדה לראי' ע"כ דע"ז חולק [גם לפמ"ש האו"ת בס"ק י"א דבאמת הא דמהני עדות מיוחדת בשעת הראי' היא רק מדרבנן עי"ש נדחים ג"כ דבריו] ולזה ע"כ צ"ל דאם גם דנימא דגם בד"מ בעי' עדות שיכול להזימה אפ"ה י"ל דעדות מיוחדת בשעת הגדה כשר וממילא דנדחי' ראי' הנוב"י:

ומצאתי מבואר בהדי' בהר"ן בשם ר"ת דגם בממון בעי' עדות שילה"ז למען נוכל לקיים כאשר זמם והיא בחידושי הר"ן לסנהדרין ד' ט' ע"ב בד"ה ממון לזה ונפשות לזה וז"ל ור"ת ז"ל כתב ודאי ממון לזה ונפשות לזה פטור וכו' ולא אמרי' ממון לזה ונפשות לזה חייב אלא בעדים זוממין דוקא וכו' וטעמא דמילתא משום דאמרי' ממון לזה ונפשות לזה פטור לא קרינן בי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ונמצאת העדות בטלה לגבי ממון וה"ל עדות שאאי"ל ואינה כלום ולפיכך חייבו לשלם כל מה שהי' מחייבן וכו' עכ"ל עי"ש בכל דבריו דמבואר בהדי' דבעי' בממון עדות שיכול להזימה למען נוכל לקיים כאשר זמם דוקא דבל"ז נתבטל העדות לענין ממון [ובדבריו יש לעיין כמה ענינים חדא בהא דב"ק ע"ה בעדים שהעידו שגנב וטבח ומכר. דבזה באים לשני דברים. באחד שהי' באים לפסלו לעדות ולשבועה דהא גנב ונעשה חשוד לעדות ולשבועה. בשנית לחייבו בקרן וכפל. והנה בהעדות דהי' רוצים לפסול אותו ל"ש כאשר זמם. דאם גם דהם יפסלו אח"כ לעדות ולשבועה. זה אינו מחמת כאשר זמם. רק מחמת דהעידו שקר. ונפ"מ היא דאם הם העידו בתשרי שגגב בניסן. דבזה אם נימא דהם פסולים מחמת כאשר זמם צריכים לפסול אותם מניסן משעה שהי' רוצים לפסלו. אבל ז"א דהא הם לא נפסלו רק מזמן שהעידו בב"ד והא דלא נפסלו משעה כאשר זממו לפוסלו משום כאשר זמם זה אינו דא"כ יהי' נתבטל שהעידו מקודם לענין ממון ויפסידו אחרים ואמרי' כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחרים וכדומה שראיתי כן בס' אחד. וכיון דא"א לפוסלן משום כאשר זמם ממילא יהי' מחוייבין מלקות דהיא במקום כאשר זמם וכיון דהם מחוייבין מלקות אמאי יהי' מחוייבין לשלם ד' וה' נימא לענין זה קים לי' ב"מ ומלקות יפטור אותן מן התשלומין. ואף דבעדים זוממין אמרינן ממונא משלם מילקי לא לקי היא דוקא היכא דהחיוב מלקות יהי' משום ל"ת. אבל לא היכא דהחיוב מלקות היא מכח כאשר זמם. והיא ממש כמו עידי הבעל שהוזמו דנהרגין ואינם משלמין ממון וכמו שכ' הר"ן שם. ובאמת הוא מבואר בהדי' במתני' דגנב ע"פ שנים אם הוזמו משלמין דו"ה. וכ"כ יש לעיין היכא דהיא ממון לזה ונפשות לזה. לדברי הר"ן דמחייב בזה גם בממון נימא דלענין ממון היא עדות שאאי"ל דאינו בזוממי זוממין דאם יוזמו, העדים לא יתחייבו בממון משום דיהי' ממון ונפשות לאחד. ואף דבכל מקום היכא דאיכא ממון ונפשות לאחד מחוייב בממון ולא אמרי' דהיא עדות שאאי"ל דאם יוזמו יהי' פטורים העדים מלשלם ממון. זה ניחא דמ"מ יהי' העדים חייבים בעיקר העדות כאשר זממו לעשות לו לחייבו נפשות. אבל היכא דאיכא ממון לזה ונפשות לזה. בזה אם יוזמו העדים לא יהי' חייבים בכלום במה שהי' רוצים להפסיד המועד עליו לענין ממון ויש לישב בדברי הר"ן וצ"ע] גם מדברי השר מקוצי הנ"ל בפ"ב מהא דכתב בטעמא דאין עד נעשה דיין מבואר ג"כ דבעי' עדות שילה"ז גם לחייב מתורת כאשר זמם דוקא כנ"ל. עוד נ"ל ראי' מדברי הירושלמי ביבמות בפ' נושאין על המתני' דכהנת שנתערבה וולדה בולד שפחתה דאיבעי' מהו שיעידו בעדות אחת ותעלה להם עדות אחת. ופשיט לי' מאחר שאלו ימצאו העדים זוממין אין נהרגים ואין ההורג נהרג. והפי' היא דה"ל עדות שאאי"ל דכל אחד יאמר דלא על פיו נגמר דינו רק ע"פ חבירו ובאם נימא דבד"מ לא בעי' עדות שיוכל להזימה ה"ל למבעי' על עדות ממון אם מהני וגם פשטא דירושלמי משמע דהאיבעי' הי' בזמן שנהוג עכשיו ולא מיבעי' לי' בהלכתא למשיחא כמ"ש הרא"ש בחולין גבי האיבעי' דאיברי בשר נחירה. אע"כ דהאיבעי' הי' לענין עדות ממון ומוכח דגם בזה בעינן עדות שילה"ז דהיינו לקיים בו כאשר זמם דוקא. ומזה יהי' ג"כ ראי' למש"ל דגם בעדות דלא נוכל לקיים כאשר זמם רק יהי' לוקין אפ"ה בעינן גבייהו שיהי' העדות ראוי להזמה להיות לוקים למענש להו העונש דכתיב גבייהו. דאל"כ אכתי ה"ל למיבעי' בעדות הללו דלא שייך בהו הזמה והיא בעדות אשה לאסור אשה על בעלה. ומזה יהי' מוכח אם גם דבזה"ז לא שייך לא עונש מלקות ולא עונש כאשר זמם משום דהיא קנס אפ"ה בעי' שיהי' עכ"פ ראוי העדות לעשות בו דין הזמה דוקא. דהא מסתמא האיבעי' הי' בזה"ז. ודלא כמש"ל דבזה"ז ל"ב רק שיהי' עונש הבושה וצ"ע עוד בזה. מ"מ זה מוכח עכ"פ דמה"ת בעי' לקיים כאשר זמם דוקא. וכן משמע מהא דירושלמי דהביאו הרי"ף דעדים הקרובי' להדדי פסולים משו' דאין עד זומם נהרג בעדות אחיו והרי"ף הביא זה להלכה ועימש"ל בשער... פ'.. ומוכח דגם בממון אמרי' כן כמ"ש. וכן יש להביא ראי' מפי' רש"י ר"פ אחד ד"מ בקו' הגמ' על הא דשטר שכתוב באחד בשמיטה. דפי' בקו' דכיון דדו"ח היא לבטל את העדות למען יכחישו אהדדי היכא דהם מוכחשין מעדים אחרים אמאי מתרצינן אותם עי"ש. וקשה אמאי לא פי' בקו' הגמ' כמ"ש הראב"ן הא הוא עדות שאאי"ל. י"ל משום דאי קו' הגמ' הי' משום עדות שילה"ז בלא המתני' דאחד ד"מ ה"ל להקשות כן ועימש"ל. וכן יש להביא ראי' מהא דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ משום נ"ד וע"כ דזה לא הי' מחשש דדילמא יכחישו זא"ז בדו"ח דזה ודאי אינו דמה"ת לחוש על ההכחשה כיון דהמעשה הוא אמת לזה נראה החשש הי' דיאמרו איני יודע בדו"ח. הרי דמוכח דגם בעדות ממון פוסל אינו יודע בחקירות. ואם גם דמזה ליכא ראי' דבעי' שיתקיים כאשר זמם דוקא. משום די"ל כמש"ל. דאף אי ל"ב כאשר זמם מ"מ פוסל אינו יודע בחקירות למען יהי' העדות ראוי להזמה למען יהי' להם יראת הבושה מ"מ מפשטות נראה דמשום כאשר זמם בעי' כן ועימש"ל. מכל זה נראה דמה"ת בעינן בעדות ממון כאשר זמם דוקא. ומה שהבאתי ראי' לדבריו מהא דכתובות ל"ג נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה. דמזה מוכח דל"ב בד"מ עדות שילה"ז. דאל"כ יקשה קו' המפרשים כיון דקודם התראה היא עדות שאאי"ל ול"ח עדות ויכולין לחזור. ע"ז יש לפקפק דהא אם נימא דבד"מ ל"ב עדות שילה"ז וע"כ דמוכח כן מכח הראי' הנ"ל שהביא הנוב"י דכל אחד מהעדים יאמר לשבועה באתי ולא לחייב ממון. ובאם נימא דצריך התראה דוקא. ממילא לא יהי' מהני שום עדות בלא התראה משום דהיא עדות שאאי"ל. וממילא הא דצרפי' עדות מיוחדת היא ג"כ באופן דהתרו בהו הוו יודעי' שאם יבא עוד אחר להעיד כן יהי' מהני עדותן לממון. ותהי' חייבים משום כאשר זמם. ובזה ל"ש לומר דיאמרו לשבועה באנו דהא התרו בהו. וא"כ בס"ד זו דבעי' התראה בודאי בעי' בממון עדות שיכול להזימה דוקא. כיון דבס"ד זו לא יהי' ראי' להיפך. ממילא דיהי' בעינן עדות שיכול להזימה דוקא. ובישוב קו' זו נ"ל די"ל דבס"ד זו דלענין לחייבם בעונש כאשר זמם בעי' התראה בס"ד זו ודאי הי' מוכח דלא בעי' עדות שיכול להזימה דאל"כ האיך יתקיים עדות בשטר דבר תורה הא עדותן היא עדות שאאי"ל דאם יוזמו לא יהי' מחוייבים מעונש כאשר זמם כיון דלא הי' התראה משא"כ לפי האמת דל"ב התראה י"ל דגם בשטר חייבים מכאשר זמם ובעי' בכל מקום עדות שילה"ז ועימש"ל בפ':

ועתה אבוא לדחות ראיותיו. הנה אם נימא דגם בע"א שהעיד לענין שבועה ולא לממון והוזם אח"כ דלא נוכל לקיים כאשר זמם חייב מלקות כמו בעדות דבן גרושה דמשום דלא נוכל לקיים כאשר זמם חייב מלקות כ"כ בזה. יש מקום לומר אם גם דכתבו תוס' ריש מכות. דלענין חיוב מיתה לא הוה מלקות כאשר זמם משום דבהדי' כתיב נפש בנפש. אפ"ה י"ל דגבי ממון מקיימינן במלקות כאשר זמם ואף דבהדי' כתיב יד ביד ודרשינן דבר הניתן מיד ליד יש לחלק ולומר דוקא במיתה דודאי מיתה חמור ממלקות. ובזה אמרי' שפיר כיון דכתיב נפש בנפש בעי' דוקא שיהי' אצלם חיוב מיתה גמור כמו שהי' רוצים לחייבו ולא סגי בעונש מלקות כיון דהוא קיל ממיתה לא מקיימינן בהו כאשר זמם. משא"כ בעדות ממון דהא באמת קימ"ל דמלקות חמיר מממון ועוד צ"ע בכתובות דל"ב ובהפלאה ובית יעקב שם ושבועות דל"ז] ומשו"ה בכ"מ היכא דמחויב ממון ומלקות אמרי' קלב"מ ומלקות פטרו מממון. רק דבעדים זוממין גלי לן רחמנא דממונא משלם מילקי לא לקי. אבל מ"מ בודאי מלקות חמיר מממון. וכיון דמלקות חמיר מממון. וממילא אם זמם. לחייבו בממון אם נדונין אח"כ במלקות בזה י"ל דודאי חשיב בזה כאשר זמם כיון דהם נדונין בעונש חמור ממה שהי' מחייבי' אותם. ובזה י"ל דברי התוס' כתובות ד' ל"ג בד"ה אלא דמקשי ג"כ כקו' התוס' מכות. אמאי לקי אעדות דב"ג הא הוה עדות שאאי"ל. וכתבו כיון דלוקי' חשיב יכול להזימה ודוקא בטריפה דלא נוכל לקיים כאשר זמם לא במיתה ולא במלקות חשיב עדות שאאי"ל ע"ש. ודברי תוס' תמוהים דאם נימא דגם במלקות חשיב. יכול להזימה גם היכא דבאו לחייב מיתה. רק דבטריפה כיון דאין לוקין ג"כ חשיב אאי"ל א"כ קו' התוס' מכות מעידי נערה המאורסה במ"ע הא מ"מ יהי' לוקי' [ואפשר לומר. כאן דבנערה המאורסה קאי על שני דברים חדא לאסרה על בעלה. וחדא לחייבה מיתה. ובאם לא באו לענין מיתה רק לאסרה על בעלה הי' ג"כ לוקים. כיון דבזה לא נוכל לקיים כאשר זמם וחייב מלקות וא"כ אם גם דיהי' לוקים אח"כ היא רק מחמת העדות דהי' באים לאסרה על בעלה. אבל מכח העדות לחייבה במיתה בזה לא יקויים כאשר זמם כלל. דלא יהיה מחויבין אפי' מלקות. וי"ל דגם בטריפה בלא העדות דבאים לחייבו מיתה מחויבים ג"כ מלקות דהעידו עליו שהוא רשע ופסול לעדות ולשבועה וצ"ע] אבל לפמ"ש י"ל דודאי לענין מיתה לא חשיב מלקות כאשר זמם. כיון דמיתה חמור ממלקות. רק בטריפה כיון דהם לא באו רק לחייב טריפה וט"ז מקיימינן כאשר זמם במלקות דענין מיתה בטריפה אינו ענין כ"כ כיון דלא באו רק לחייב טריפה. ולפ"ז י"ל דלענין ממון בודאי מקיימינן כאשר זמם במלקות כיון דמלקות חמור מממון. ואם גם דאם לא הי' מהני עדותו רק לשבועה דלא הי' מצרפינן עדותו עם אחד בזה י"ל דליכא חיוב כאשר זמם כלל כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ח הוא דלענין שבועה ל"ח עדות. משא"כ היכא דהי' לו צירוף בעדות לענין ממון בזה חשיב עדות גמור. והיכא דלא נוכל לחייבו בממון מכאשר זמם הם מחוייבים מלקות כמו עדות דבן גרושה:

ובזה הי' מקום ליישב דברי המרדכי והד"מ בסי' ל"ג שכתב דטריפה כשר להעיד בעדות ממון כיון דלענין ממון לא בעינן עדות שיכול להזימה והוא תמוה דבעדות ממון מה"ת לא יהי' גם בטריפה עדות שילה"ז דהא אם יוזם יצטרך לשלם ממון משום כאשר זמם. והש"ך מדחה דבריהם בשתי ידים. אבל לפמ"ש י"ל קצת לפמ"ש בפ' הקודם דאם חייבו לטריפה מלקות והוזמו פטורים גם ממלקות כמו ממיתה. כיון דהם לא חשבו ללקות רק לטריפה. והאיך נוכל ללקות אותם הא מלקות חשיב כמו מיתה וממלקות יכול לצמוח מיתה כדאמרי' בסנהדרין ד' ט'. ולכן אם הוא טריפה היא עדות שאאי"ל גם בעדות ממון דאם יוזם יאמר לחייבו שבועה באתי ולפוסלו לעדות אח"כ כמ"ש הנוב"י ולא יהי' מחוייב בממון. ואין לומר דמ"מ יהי' לקי. דהא בטריפה לענין מלקות היא עדות שאאי"ל. שאינו בזוממי זוממין דאם יוזמו הזוממין יהי' פטורים ממלקות דיאמרו דהם לא חייבו מלקות רק לטריפה. ולפ"ז ליכא ראי' מהא דעדות מיוחדת די"ל כמ"ש דכיון דלוקי' חשיב לענין ממון עדות שילה"ז [ובזה י"ל ג"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח די"ל דכונתו דבעדות נפשות בעי' כאשר זמם דוקא לחייב מיתה דוקא. אבל בעונש ממון בזה ל"ב כאשר זמם דוקא רק במלקות חשיב כאשר זמם. ובאם נימא דהיכא דחייבו לטריפה מלקות אז לוקים גם הם דדוקא ממיתה פטורים אם הרגו לטריפה כיון דגברא קטילי קטלי ולא ממלקות י"ל דהרמב"ם בא להשמעינן דבעדות ממון אף עד טריפה נאמן כיון דל"ב עדות שיכול להזימה דוקא לענין ממון. וממנ"פ בזה יכול להזימה או בממון או במלקות]: עוד הי' נ"ל דהנה יש לדקדק בגמ' דסנהדרין במה דאמרי' בעידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מפני שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ואמאי נקט שיכולין לומר ה"ל למימר דיאמרו לאסרה על בעלה באו. ולזה אפשר לומר דכמו דאמרי' דהיכא דהוא מחוייב ממון שהיא קנס. אם מודה מעצמו פטור מטעם מודה בקנס. ה"נ גם אם הוא מיתה שאינו רק קנס אם מודה מעצמו פטור ג"כ משום מודה בקנס. ועי' בתוס' מכות ד' ה' ע"א בד"ה דבעידנא. וזה היא כונת הגמ' כיון דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ואז יהי' פטורים ממיתה ממילא אף אם הם מודים דבאו לחייבה מיתה יהי' ג"כ פטורים ממיתה משום מודה בקנס כיון דהי' יכולין לפטור עצמם ולומר דלא באו רק לאסרה על בעלה. ובזה י"ל קו' התוס' מכות דמקשי אמאי יחשב עדות שאאי"ל הא מ"מ יהי' לוקין. ומה שקשה על תוס' כתובות דמשמע דאם בטריפה הי' חיוב מלקות ה"ל עדות שילה"ז. וא"כ בהאי דנערה המאורסה קו' התוס' במ"ע הא מ"מ יהי' מחוייבים מלקות אבל בזה די"ל כיון דהם יאמרו באמת דבאו לחייבה מיתה. והם מחוייבים מיתה משום כאשר זמם. רק דיהי' פטורים ממיתה משום מודה בקנס. מ"מ ל"ש לחייבם מלקות. כיון דבאמת חייבים מיתה משום כאשר זמם. רק דפוטרים עצמם מכח הודאתם וממילא דליכא חיוב מלקות. ובזה מדויק הלשון היטב בגמ' מפני שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו דהוא כיון דיכולין לומר ממילא הם פטורים אף אם הם מודים משום מודה בקנס. והגמ' נקט הך משום כדי לפטור אותם אפי' ממלקות. ולפ"ז י"ל דבממון ל"ק דיאמרו לחייבו שבועה באו דזה הוא דבר רחוק. ומסתמא באו לחייבו ממון דהי' סבר דיפרוש אפי' משבועת אמת וישלם לו ממון. והא דאם ע"א הוזם פטור לגמרי מכאשר זמם היא כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ח כיון דלא הי' נגמר הדין לענין ממון רק לשבועה. משא"כ היכא דהב"ד צירפו עדותן בעדות מיוחדת לענין ממון ונגמר הדין על ידם לחייב ממון בזה הם מחוייבים לשלם מכח כאשר זמם כיון דכונתם הי' לחייב ממון אם לא ישבע. גם י"ל דבזה מסתמא יודו דלחייבו ממון באו כמו שהיא באמת, ובזה לא יהי' פטורים משום מודה בקנס כיון דהי' יכולין לפטור את נפשם ולומר דלשבועה באו. דאדרבא הם לא רצו לומר דלשבועה באו דאז יהי' חייבים מלקות דחמור מממון. ועוד י"ל ע"פ דברי המרש"א ר"פ שור שנגח דהיכא דאיכא רגלים לדבר שהוא מחוייב בקנס אף אם מודה ל"ח מודה בקנס. דזה ל"ח הודאה גמורה. משום דהוא מודה מחמת הרגלים לדבר. ולפ"ז י"ל שם באשה חבירה בזה אם יהי' מודים דבאו לחייבה מיתה בזה חשיב מודה בקנס כיון דיכולין לומר לאוסרה על בעלה וכמ"ש תוס' הנ"ל דיאמרו דהם לא יודעים דהיא אשה חבירה. וגם מהא דחבר א"צ התראה. ולזה ליכא רגלים לדבר דידעו שהיא אשה חבירה משא"כ בעדות מיוחדת בזה ודאי איכא רגלים לדבר דבאו רק לחייב אותו ממון. דזה היא דבר רחוק שיהי' כוונתם לחייבו שבועה ולפסול אותו אח"כ כדברי הנוב"י. ולזה אם יודע אח"כ דבאו לחייבו ממון לא יפטרו משום מודה בקנס ועוד י"ל לפמ"ש תוס' סנהדרין ד' ט' ע"ב בד"ה עידי האב נהרגים דמקשים הא יכולין לומר לחייב הבעל באנו. ותי' כיון דיודעים דגם היא תהי' חייבת מיתה לא יכולין לומר כן. דאם גם דהם לא באו. מ"מ הא הב"ד יגמור את דינה למיתה. אבל התם לא יודעים דהיא אשה חבירה או דחבר אין צריך התראה עי"ש ולפ"ז ה"ה בזה כיון דעדות מיוחדת כשר בממון ויודעים דאם יבוא עוד אחר יצרפו הב"ד עדותן לחייב ממון תו לא יכולין לומר לחייב שבועה באנו [ובזה לק"מ קו' הנוב"י דעל מ"ש משום דמלקות חמור חשיב מלקות עדות שיכול להזימה. ע"ז יש לדקדק דגם חיוב מלקות ליכא בזה היכא דלא באו רק לחייבו שבועה וגם מדברי הש"מ ב"ק ד' ע"ה הבאתיו בפ' הקודם. מבואר דגבי ממון לא הוה ג"כ במלקות כאשר זמם]:

ויותר נ"ל ע"פ מה דבארתי בשער הקודם בפ' י"ג דלאחר דעקרו חכמים הדו"ח מד"מ והוה כל עדות עדות שאי אתה יכול להזימה אפ"ה הוה עדות דאו'. ובארתי שם טעם הדבר דהא דהוצרך התורה בכל עדות דו"ח. ולמען יהי' עדות שיכול להזימה. זה הי' רק מתקנת התורה למען יהי' שבקת חי' לכל ברי'. דאל"כ האנשים הנמצאין בעולם אשר לא יראו מעונש השמים אשר היא על עון עדות שקר. הם יעמדו להעיד שקר. ולזה החמיר התורה על עדים למען יהי' עליהם עונש הזמה בכאשר זמם. ולהצריך אותם בדו"ח למען יהי' עדות שילה"ז. ואם גם דודאי בשני עדים כשירים הבאים להעיד בתורת עדות בלא דו"ח ובלא אימת הזמה נאמנים ג"כ דודאי לא יעידו שקר בלא עונש הזמה מחמת איסור הלאו דל"ת. ובודאי בלא עונש הזמה נוכל להאמין אותם יותר מרוב וחזקה וכדומה. אעפ"כ הי' מההכרח שיהי' כל העדות עדות שיכול להזימה למען יראו מעונש הזמה. מפני אותן האנשים הנמצאים בעולם אשר אין עליהם יראת חטא והם חשודין לעשות איסור ולחטוא לשמים. כי אין עליהם יראת החטא דעדות שקר. ולזה הוצרכה התורה לאיים עליהם מכח יראת עונש הזמה. וכמו שמקשים בתוס' בכל מקום אי אמרי' דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא יכול לטעון מזוייף א"כ לא שבקת חי' לכל ברי' דכל אחד יזייף שטר ויגבה בו ולזה דייקו דמה"ת אם טוען מזוייף בעי' קיום מה"ת. ואמרתי דקו' התוס' אם גם דאמרי' לא חציף אינש לזייף שטר מ"מ י"ל בזה כמ"ש הרא"ש בפ' כל הנשבעים על הא דמכיר כליו וספריו וז"ל ול"ש אחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקינן שהרי אינו אומר שהוא גנבו אלא שנגנבו ממנו וכמה גנבי איכא בשוקי עי"ש. ובזה ג"כ אם גם דהיכא דאנו דנין על איש יחיד מוקמינן אותו על חזקת כשרות. ובודאי הוא מאותן דלא חציפי לזייף. מ"מ בעלמא ודאי נמצאים אנשים אשר הם חצופים לזייף. וקו' התוס' היא לחוש מאותן האנשים דחציפי לזייף דהם יזייפו שטר. ובזה ישבתי הא דמקשים אם יזייפו הם שטר יזייף הוא שובר דהא הוא לא יחציף לזייף שטר. ואמרתי בזה ליישב שיטת הר' אביגדור. דס"ל היכא דטוען מזוייף בעי' קיום מה"ת. וכתב הב"ש בסי' ק' דזה היא טעמו דרמב"ם במביא גט בארץ ישראל ובא לערער ואמר מזוייף דתצא והבנים ממזרי' מה"ת. ותמהו דא"כ האיך אמרי' ריש גיטין דמשו"ה הימנוה לשליח על בפנ"כ ובפנ"ח משום דדבר תורה א"צ קיום. הא אם יערער הבעל יהי' צריך קיום מה"ת. אבל בזה ניחא כיון דזה לא הי' רק מחמת תיקון העולם. אבל היכא דאנו דנין על איש יחיד אמרי' דודאי הוא מן אותן דלא חשידי לזייף ולזה לאחר דתיקנו רבנן שיהי' נאמן ולא יכול הבעל לערער הוה הגט מה"ת משום דאמרי' דהשליח אית לי' חזקת כשרות ובודאי הוא מאותן אנשים דלא חציפו לזייף. ואכ"מ להאריך בזה. וכמו כן י"ל דודאי מצד הדין ה"ל להיות דעדים שבאו להעיד בתורת עדות יהי' עדות שיהי' נוכל לדין ע"פ עדות זה. דאם גם דלא יהי' עליהם יראת הזמה מ"מ לא חשודין להעיד שקר מחמת האיסור שהיא לשמים בעדות שקר. רק הא דהוצרך התורה דו"ח ושיהי' עדות שילה"ז זה הי' לתיקון העולם עבור האנשים אשר אין להם יראת חטא. והם חשודין להעיד שקר בלא עונש הזמה. ולזה החמיר התורה עליהם עונש ההזמה למען שבקת חי' לכל ברי' וגם אותן אשר אין עליהם יראת חטא יראו ג"כ להעיד עדות שקר מעונש הזמה. ולזה הי' כח ביד חז"ל לעקור הדו"ח גם בעדות נשים. וכדומה שהיא מה"ת היא מטעם זה דהא מה"ת מצד הדין הי' מהני עדותן אף בלא עונש הזמה. רק דהי' מההכרח לזה מחמת תיקון העולם לאותן האנשים החשודים להעיד שקר בלא עונש הזמה. והא דלא מתקיים עדות העדים אם לא כוונו עדותן בדו"ח ואמרו איני יודע בחקירות. ונימא אם גם דלא יראו מעונש הזמה. מ"מ נימא דהעדות היא אמת. דבלא עונש הזמה לא יעידו שקר ג"כ. ומסתמא העדים שבאו לפנינו הם בחזקת כשרות זה הי' משום לא פלוג. וכיון דהעדים אינם נאמנים בעדותן בלא דו"ח ובלא עדות שיכול להזימה. ואין העדות נגמר רק לאחר דו"ח ויכולין לחזור קודם דו"ח ממילא עד לאחר גמר הדו"ח אין אנו יודעי' אם האמת כדבריהם. וממילא אם הם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל העדות. ולא אמרי' דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת על פיהם דכיון דנתבטל העדות יחשב כאלו לא אמרו כן בתורת עדות ולא ידעינן אם המעשה היא אמת. ומשו"ה לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח. וכל עדים אמרי עדותן בתורת עדות אף בלא דו"ח דהא יודעי' דהב"ד ידין ע"פ עדותן נעשה עדות דאו' ואמרי' דודאי הם בחזקת כשרות ולא יעידו שקר אף בלא עונש הזמה מעונש החטא עי"ש ולפ"ז י"ל כיון דבע"א לענין שבועה לא בעי' עדות שיכול להזימה כיון דלענין שבועה ל"ש כאשר זמם וממילא אם שני עדים אומרים עדות אחד בזה אחר זה לענין שבועה מ"מ ידעינן דהעדות היא אמת. כיון דשני עדים העידו כן בתורת עדות והי' תועלת בעדותן לענין שבועה. ובאם העידו שקר עברו על לאו ל"ת. ממילא ידעינן דהיא עדות אמת אף דלא הוה עדות שיכול להזימה ולזה מצרפינן עדותן אף לממון ועימש"ל דזה הפי' בתוס' מכות דע"כ הקרא דלא יקום ע"א דהיא לפסול. עדות מיוחדת ל"ק אממון משום דעד קם לשבועה. לאו כונתם דשבועה חשיב ממון דזה אינו דשבועה ל"ח ממון. ובאם שבועה הי' חשיב ממון הי' בעי' גם בשבועה עדות שיכול להזימה רק דכונתם כיון דעכ"פ מהני עדותן לענין שבועה. וממילא אמרו עדותן בתורת עדות גמור. ולזה מצרפינן עדותן אח"כ גם לענין ממון כיון דאיכא שני עדים כשירים. ודוקא בדנ"פ הי' יכולין לפסול עדות מיוחדת. דכיון דיהי' פסול ממילא לא ידעינן אם היא אמת כיון דאינם אומרים בתורת עדות. משא"כ לענין ממון כיון דעכ"פ איכא תועלת בעדותן לענין שבועה ממילא ידעי' דהיא אמת. ולפ"ז לענין עדות שיכול להזימה אמרי' ג"כ כיון דאמרו כן בתורת עדות ולזה מצרפינן עדותן אף דהיא עדות שאאי"ל כיון דמ"מ ידעינן דהיא עדות אמת. ומסתמא הם בחזקת כשרות. ולא יעידו שקר אף בלא עונש הזמה. ולכן מהני עדות מיוחדת לענין ממון אף דהוה עדות שאאי"ל. אמנם כל זה היכא דהם לא באו רק לענין שבועה דבזה הי' נאמנים לענין שבועה דהיא עדות שאאי"ל בזה אמרי' כיון דהם אומרים בתורת עדות נאמנים. משא"כ היכא דבאו ב' עדים לחייב ממון גמור. בזה הדר דינא ואמרי' דבעי' שיהי' עדות שאתה יכול להזימה. ובאם היא עדות שאאי"ל לא חשוב עדות כלל. וכיון דלא חשיב עדות ממילא לא ידעינן דהיא אמת דאמרי' כיון דהיא עדות שאאי"ל אינם אומרים בתורת עדות. ואזי אף אם מעידי' שקר [אין עוברים על לא תענה על כן] לא ידעינן אם העדות היא אמת דכיון דידעו דלא יועיל עדותן אינם אומרים בתורת עדות:

ולפ"ז י"ל דהיכא דהעידו העדים בעדות מיוחדת לענין שבועה בזה מצרפינן עדותן גם לענין ממון ואם גם דהיא עדות שאאי"ל. מ"מ ידעינן ע"פ שני עדים כשירים דהי' אומרים עדותן בתורת עדות גמור כיון דהי' נפ"מ בעדותן עכ"פ לענין שבועה. ואמרי' דודאי היא אמת. משא"כ אם מיד כשבאו להעיד בב"ד היא עדות שאאי"ל בזה אמרי' דהעדות לא מהני משום דהיא עדות שאאי"ל. דהיכא דהם מעידים מיד על ממון בעי' עדות שיכול להזימה דוקא ובזה לא ידעינן אם העדות היא אמת דאמרי' כיון דלא יועיל עדותן לענין ממון כיון דהתורה פסלה עדות היכא דהיא עדות שאאי"ל ממילא לא אמרו כן בתורת עדות ולא ידעינן אם העדות היא אמת. ועדיין יש לדון ולומר דהיכא דבאו שני עדים להעיד עדות בתורת עדות לענין ממון נימא אם גם דלא מהני עדותן לענין ממון משום דהיא עדות שאאי"ל מ"מ יהי' מהני עדות כל אחד מהם לענין שבועה עכ"פ דלענין זה הא לא בעי' עדות שילה"ז. וכיון דמהני עדותן לענין שבועה הדר הדין דהב"ד מצרף עדותן גם לענין ממון כיון דכל אחד אומר בתורת עדות כיון דידע דעכ"פ נפ"מ בעדותו לענין שבועה. ובאם נימא כן מיושב הגמ' בכתובות ל"ג הא דנתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה דכיון שהגיד דתמהו כיון דבל"ז יהי' עדות שאאי"ל ולא יתקיים העדות כלל ממילא דיכולים לחזור ולהגיד. די"ל דמ"מ בלא התראה הוה מהני עדותן עכ"פ לענין שבועה ממילא דמהני עדותן אח"כ גם לענין ממון. ונסתר מ"ש. אמנם בזה י"ל כמ"ש הרמב"ן בסוגי' דחוששין ללעז לדחות ההוכחה דעידי זנות בעי' דו"ח. וכתב דשם כיון דבאו לענין מיתה דהיא עיקר העדות נתבטל אח"כ העדות גם לאסרה משום עדות שבטלה מקצתה ב"כ עי"ש ה"ה בזה כיון דבאו לענין ממון נתבטל עדותן גם לענין שבועה מכח עדות שבטלה מקצתה ב"כ:

ובזה י"ל ג"כ הדקדוק של הנוב"י הנ"ל הא דדייק הגמ' בקרובין דפסולין גם לעדות ממון משום משפט אחד יהי' לכם משפט השוה ולא בכל מקום דגמרי' עדות ממון מעדות נפשות. די"ל דבכל מקום לאחר שהשוה הכתוב ד"מ לדנ"פ בכל הענינים כגון לענין דו"ח לא נעשה עול בהא דלא מוציאין ממון בעדותן ונימא דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת די"ל כמ"ש דלאחר דפסלוה רחמנא ממילא לא אומרי' בתורת עדות ולא ידעינן אם היא אמת. משא"כ בקרובים אם גם דהיכא דקרובים באו להעיד בזה אמרי' ג"כ כיון דהתורה פסלוה לא ידעינן אם היא אמת כיון דאינם אומרים בתורת עדות. מ"מ יהי' קשה בעדים הקרובין להדדי. והם עדות מיוחדת, וכל אחד לא ידע מחבירו, והעיד כל אחד מהם בפני ב"ד (אחר) לענין שבועה. בזה נימא כיון דכל אחד הי' מעיד עדותו בתורת עדות גמור וידעינן ע"פ שני עדים דהמעשה היא אמת. ובזה ל"ש דלא יאמרו בתורת עדות כיון דהם קרובין דזה אינו כיון דכל אחד לא ידע מחבירו וכל אחד בפני עצמו הוא עד כשר והי' מהני עדותו לענין שבועה ובזה הקו' במ"ע נימא דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת. ולזה אמרי' משפט השוה לכם כיון דבדנ"פ לא מהני שני עדים שהם קרובים זה לזה ה"ה בד"מ לא מהני משום משפט השוה לכם [ויש לעיין בזה בדברי הרי"ף דכתב הטעם בעדים הקרובים הדדי משום דאין עד זומם נהרג בעדות אחיו ולא משום משפט השוה לכם. די"ל דהיא מטעם זה דמ"מ ידעינן דהיא עדות אמת בד"מ. אמנם דלפמ"ש יש לעיין דהיכא דבאו בעדות מיוחדת דבזה לא מחייבין מדין הזמה כמ"ש נימא דבזה הם כשירים כיון דבזה ליכא חיוב כאשר זמם כלל עליהם וצ"ע עוד בזה די"ל דע"ז קאי משפט השוה. וכיון דאם אינו עדות מיוחדת פסולים ה"ה בעדות מיוחדת פסולים. וזה כונת הגמ' במשפט השוה לכם] וי"ל בזה דברי הרמב"ם הנ"ל די"ל דמ"ש דעדות שאאי"ל אינו עדות בדנ"פ היא דבעדות נפשות ליכא שום צד שיהי' מוכשר עדות שהיא עדות שאאי"ל. משא"כ בד"מ משכחת שיוכשר עדות שאאי"ל. כגון באופן שהי' עדות מיוחדת. וכל אחד העיד בפני עצמו לענין שבועה דבזה מצרפינן עדותן אף דהיא עדות שאאי"ל. משא"כ היכא דמעידים על ממון בזה ס"ל לרמב"ם ג"כ דבעי' עדות שיכול להזימה:

והנה הנוב"י בסי' ע"ב הביא עוד שני ראיות דבממון ל"ב מה"ת כאשר זמם דוקא א' מהא דכתיב בקרא אם יקום והתהלך בחוץ ונכה המכה רק שבתו יתן והקשה הא היא עדות שאאי"ל דאם יוזמו לא יהי' צריכים ליתן לו השבת מכאשר זמם דיאמרו לחייבו מיתה באו דלא הוה ידעינן דיתהלך בחוץ. וכתב שם ובמה שנתחייבו מיתה לא מיקרי דין הזמה לענין ממון דכתיב יד ביד עי"ש. ולא אדע למה הוצרך לזה. ת"ל הא העדים אינם מחוייבים מיתה דהא לא נגמר דינו למיתה רק אם ימות. וכל זמן שלא מת לא הי' מחוייב גם אותו שהעידו עליו מיתה. אמנם אם נימא כדבריו קשה להיפך הא גבי מיתה ודאי בעי' עדות שיכול להזימה ואמאי יחייב מיתה אם ימות. הא אם יוזמו יאמרו העדים אנן לא באנו לחייבו מיתה רק לחייבו ממון באנו ליתן לו שבתו. דהי' סוברים דיקום ויתהלך בחוץ וע"כ דהיא כמ"ש תוס' סנהדרין הנ"ל כיון דהם יודעי' שאם ימות המוכה יומת גם המכה מתחייבו גם הם. ה"ה גם לענין ממון אמרי' כן כיון דהם ידעו דאם לא ימות יהי' צריך ליתן לו שבתו מחוייבים גם הם את שניהם מכאשר זמם הן עונש מיתה אם מת המוכה והן עונש ממון אם לא מת. ובלא"ה אין זה ראי' מוכרעת כמ"ש הנוב"י שם. עוד הביא ראי' מב"ק ד' פ"ח מקו' הגמ' לר"י זוממי עבד לא יהרוגו. ופי' התוס' וממילא דגם העבד יפטר משום דהיא עדות שאאי"ל. וע"ז תי' הגמ' דכתיב ובערת הרע. וע"ז הקשה הנוב"י למה לא פריך הגמ' קו' זו לענין ממון דמבואר במתני' אשה ועבד פגיעתן רעה נשתחרר העבד חייבי' לשלם. ובזה קו' הגמ' במ"ע הא ה"ל עדות שאאי"ל עי"ש. ובאמת ה"ל להקשות ביותר דבזה לא יהי' שייך תי' הגמ' ובערת הרע [רק לפמ"ש הוא הפי' בגמ' ובערת הרע דמשכחת שהרגו בפני ב"ד גם בממון י"ל כן] והנוב"י כתב שם דא"א כמ"ש תוס' ריש סנהדרין דהא דלא דנין גזילות וחבלות היא דוקא גזילות ע"י חבלות. משא"כ גזילות לחודא דנין. י"ל דמתני' איירי בתר תקנתא דרבנן דדנין ד"מ בלא דו"ח אף דהיא עדות שאאי"ל עי"ש בנוב"י. אמנם לפמ"ש נדחה זה דגם בזה"ז בעינן שיהי' העדות ראוי להזמה עכ"פ אם יוזמו יפסלו לעדות. ובזה לקו' הגמ' דעבד אינו אחיו ממילא לא עבר כלל על ל"ת ולא נפסל לעדות אף אם העיד שקר. ובזה יש לדון ג"כ דליכא אף מלקות. ואף אי הוה אמרי' דבמלקות מקיימינן כאשר זמם, ולפמ"ש י"ל דבממון הוה מלקות כאשר זמם. מ"מ גבי עבד י"ל דליכא אף חיוב מלקות כיון דלא עבר על איסור דל"ת. ואפשר לומר לפי תי' הגמ' דשם דכתיב ובערת הרע והיא קשה הבנה ומ"ש הנוב"י הוא דוחק ולזה י"ל דהפי' היא כן משום דכתיב ובערת הרע. ומשו"ה אמרי' אף אם אינו אחיו רק במקצת אפ"ה חשיב אחיו לענין עדות למען יהי' מחוייב מיתה ע"פ העדים למען נקיים ובערת הרע. ועי' בלח"מ בפ"ט מהל"ע הל' ד' ולזה לפי האמת י"ל כיון דהתורה גלי דלענין כאשר זמם אמרי' גם אם הוא אחיו במקצת חייב ג"כ משום כאשר זמם ה"ה דאמרי' כן גם בעדות ממון דל"ב רק שיהי' אחיו במקצת משום משפט אחד וא"כ בתי' הגמ' מיושב גם מעדות ממון. והגמ' בס"ד מקשי מדינ"פ יותר:

עוד יש לומר בישוב קושיא זו כיון דבמתניתין קתני אשה ועבד פגיעתן רעה נשתחרר העבד חייב לשלם וא"כ העדים שהעידו בעבד שחייב ממון לא הי' רוצים לחייבו כל זמן שיהי' עבד. דהא אז אין לו לשלם רק באו לחייבו לאחר שיצא לחירות. ואז חשיב אחיו לגמרי. וא"כ בזה מחוייבים שפיר משום כאשר זמם לעשות לאחיו דהא כונתם הי' לחייבו לאחר השחרור ואז יהי' אחיו לגמרי. דלאחר השחרור הוא בכלל אחיו לגמרי, ובדרך פלפול י"ל הפי' בדברי הגמ' ובערת הרע דהא איכא למ"ד דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור וא"כ באופן כזה אם הפקיר עבדו בודאי הוא בכלל אחיו לגמרי [וקצת צל"ע במעוכב גט שחרור אי הוה בכלל אחיו לפי מה שפי' הא דעבד אינו בכלל אחיו היא משום דמותר באחותו ובמעוכב גט שחרור כתבו דאסור בשפחה ובבת חורין עי' בגיטין ד' מ' ברש"י ובתוס' בד"ה אותו. וממילא דאסור באחותו. וי"ל דאז הוא בכלל אחיו ועי' ברמב"ם בפ"ט מהל"ע דכתב דמעוכב גט שחרור פסול ג"כ לעדות משום דאינו אחיו. ואולי ס"ל לרמב"ם כתוס' דמותר בשפחה וכעת לא עיינתי בזה] כיון דהוא יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור הוא ישראל לגמרי והנה בכריתות דכ"ד אמרי' שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה. משום דמשנגמר דינו נעשה הפקר ועי' בנתיבות בסי' רס"ב דזה עדיף יותר מיאוש כיון דהיא דבר האבוד מכל העולם ובמ"א פלפלתי בזה הרבה ואכ"מ להאריך בזה. ובירושלמי הביאו המ"ל בפ"ח מהל"ע דגם בעבד שהוזמו עדיו אמרי' כן והיא בירושלמי סנהדרין פ' חלק [ובירושלמי שם פליגי ר"י ור"ל בזה דר"ל ס"ל דהיא יאוש בטעות ובעל ק"ע הקשה למה הוסיף בירושלמי גם בעבד ובגמ' לא נזכר רק בשור עיי"ש. ולענ"ד דהיא חידוש גדול משום דברי ר"ל דחולק על ר"י וס"ל דהוא יאוש בטעות. משום דאי לא הוה נקט אלא בשור הו"א דטעמא דר"ל היא דודאי ס"ל דיאוש בטעות ה"ל יאוש רק דס"ל דלא הוה הפקר משום דהיא בטעות ויאוש ל"מ בזה כמ"ש הנתיבות הנ"ל משום דיאוש ל"מ עד דבא ליד זוכה. ובזה כיון דהוזמו הרי לא בא ליד זוכה ממילא כיון דלאחר שהוזמו עדיו תו לא מתיאש יותר היא של הבעלים ממילא בעבד דהעבד הוא מוחזק בעצמו ובא ליד זוכה דהוא ליד העבד ה"א דגם ר"ל מודה בעבד. ולזה חידוש גדול השמיענו דגם בעבד חולק ר"ל. וי"ל דמשו"ה בגמ' דידן דלא נקט הפלוגתא דר"ל ולא נקט עבד כיון דהיא כ"ש משור דלא בא ליד זוכה ואפ"ה אמרי' כל הקודם בהם זכה מכ"ש עבד דבא ליד זוכה דהעבד זכה בעצמו. משא"כ בירושלמי דהביא דר"ל נקט עבד להשמעינן חידוש לר"ל. ובזה יש לעיין די"ל דהא דאמרי' גבי שור משנגמר דינו אבל קודם גמר דין לא יכול אחר לזכות בו. היא דוקא בשור. דבזה ע"י היאוש לא יכול אחר לזכות בו כיון דלא בא ליד זוכה ולא מהני יאוש רק לאחר גמר דין היא כמו הפקר. וכמ"ש הנתיבות דהיא דבר האבוד מכל העולם משא"כ בעבד דבא ליד זוכה י"ל אפי' קודם שנגמר דינו מיד ע"פ עדות העדים הוא מיאש דידע שהב"ד יגמרו הדין ע"פ עדותן ובעבד ע"י היאוש לחוד יצא ג"כ מרשות הבעלים ע"י דהעבד מוחזק בעצמו. ובזה י"ל הא דהקשה המ"ל בפי"ב מהל"ע על הסוברים דגם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה האיך משכחת דהעבד יוצא בשן ועין הא היא עדות שאאי"ל משום כאשר זמם ולא כאשר עשה. עי"ש ובל"ז ה"ל להקשות דהא הסוברים דבממון אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר. עשה היא משום דאפשר למהדר להחזיר לו הממון. משא"כ בעבד הא אי אפשר למהדר כיון דבגמר הדין מתיאש מני' וזכה העבד בעצמו. ובזה לכ"ע אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה. רק דבאמת ניחא כדאמרי' שם בגמ' דכריתות דהיכא דהבעלים ידעו דהעדים משקרים לא מתיאשים דסמכו דיבואו עידי הזמה. ה"ה בענין זה כיון דהוא ידע דהעדים מעידים בשקר לא מתיאש. רק בס"ד דגמ' דכריתות בהקו' דהעיר הנידחת דהי' ס"ל דבכל מקום מתייאש אף אם ידע דהעדים משקרים יהי' קשה האיך משכחת עדים על שן ועין. וי"ל ועימש"ל.] ולפ"ז יהי' קשה מאי פריך הגמ' לר"י מזוממי עבד לא יהרוגו. דילמא ר"י ס"ל במפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור. וא"כ י"ל גם בזה דאם לא הוזמו עדים. והי' העבד יצא ליהרג ואז בשעה שהי' יוצא ליהרג בודאי הי' נעשה כהפקר גמור. דהוא אבוד מכל העולם. וי"ל דזה עדיף אף מהפקר גמור. וכיון שכן בשעה שיהי' נהרג יהי' בכלל אחיו ואמרי' שפיר דהוה בכלל כאשר זמם לעשות לאחיו. דהוא הי' רוצה שיהרג. ואז יהי' בכלל אחיו וי"ל דקו' הגמ' היא להיפך דהא מצווין אנחנו להציל את הנדון. וקו' הגמ' היא זוממי עבד לא יהרוגו. דהיינו דנימא דלא יהרוגו. דכיון דהם מעידים על איש שאינו בכלל אחיו. ונימא דאם גם דאח"כ יהי' בכלל אחיו. מ"מ הא הם לא הי' רוצים כעת לגרום מיתה רק לעבד. וממילא דגם הוא יהי' פטור משום דהוה עדות שאאי"ל. ובזה מדויק הלשון בגמ' זוממי עבד לא יהרוגו דהיינו שלא נהרוג אותם. וכיון שכן לא יהרג הוא ואז לא יהי' בכלל אחיו. וע"ז תי' הגמ' שפיר דכתיב ובערת הרע מקרבך. ולזה מחוייבים אנחנו לבער הרע ואמרי' להיפך דנהרג. וגם הם יהרגו. כיון דבשעה שהי' רוצים להרגו הי' בכלל אחיו כיון דלאח"כ יצא לחירות. ואין בזה מקום להא דאמרי' דהיכא דהבעלים יודעים לא מתיאשים משום דסמכו להביא עידי הזמה. והא גם בזה העבד ידע דהם עידי שקרים. דמ"מ כיון דהם זוממים להרגו. דסמכו דלא יכול להביא עידי הזמה. ובאם יהי' נהרג שפיר יהי' אחיו כיון דיצא מרשות הבעלים וכמו במפקיר עבדו דיצא לחירות ה"ה בזה דחשיב הפקר גמור וי"ל דהא עדיף אף מהפקר כמ"ש. ובזה יתיישב הפי' בתי' הגמ' ובערת הרע דמ"ש שם הנוב"י בפי' הגמ' הוא דוחק מבואר. ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בזה שנית:

ומה שהביא הנוב"י שם עוד ראי' מדברי הנמ"י ב"ב שהקשה שם על הך דג' אחין. והם עדות אחת להזמה. הא הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה, ותי' הנמ"י דאיירי דלא הי' מוחזק בו. והקשה הנוב"י אמאי לא הקשה ביותר אמאי מהני עדות חזקה הא הוה עדות שאאי"ל עי"ש ולפמש"ל דלאחר דעקרו הרבנן הדו"ח ל"ב בממון עדות שיכול להזימה רק שיהי' ראוי להזמה מיראת עונש הבושה. ושיהי' בזוי בעוה"ז. ממילא י"ל דמשו"ה לא הוה מקשי לי' על כל עידי חזקה משום די"ל דזה הי' לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. ולא בעי' עדות שיכול להזימה. ולזה לא הקשה הנמ"י רק אמאי יהי' מחוייבים לשלם מכאשר זמם הא הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועימש"ל בפ' הבא. ועוד אפשר לומר די"ל דהנמ"י סובר דהיכא דלא משכחת לקיים כאשר זמם כלל כגון הכא דתמיד יהי' בעדות זה כאשר זמם ולא כאשר עשה בזה ל"ב עדות שיכול להזימה. וכמ"ש תוס' ריש מכות כיון דעל עדות זה לא קאי הך כאשר זמם. ואם גם דבעדות ממון משכחת שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם. מ"מ כיון דבעדות זה לא משכחת כאשר זמם לא בעי' בזה עדות שיכול להזימה. ומשו"ה לא הקשה הנמ"י מעידי שובר ופרעון הא הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה די"ל דכיון דלא משכחת בעדות זה לקיים דין הזמה ממילא דלא בעינן עדות שילה"ז ול"ק ג"כ קו' המ"ל על אותן השיטות משחרור עבד בשן ועין דכיון דלא משכחת דין הזמה ל"ב עדות שיכול להזימה, ולזה לא הקשה הנמ"י רק על המתני' דקתני והם עדות אחת לענין הזמה הרי דצריכים לשלם משום כאשר זמם. ואפי' אם נימא באמת לפי תי' הנמ"י דמשכחת לה דלא הי' מוחזק בהשדה. י"ל להיפך דמשכחת לה דין הזמה בעדות חזקה היכא דלא מוחזק בה צריכים בכל עדות חזקה עדות שיכול להזימה. מ"מ י"ל דבקו' הנמ"י דלא ס"ל הך דלא הי' מוחזק בו וא"כ לא משכחת בעידי חזקה לקיים כאשר זמם. ובס"ד זו ל"ב בעדות חזקה עדות שיכול להזימה אמנם באמת מהני עדות חזקה אף אם הוא מוחזק בו דאל"כ לא הועילו חז"ל בתקנתם שיהי' מהני עדות חזקה כיון דלא יהי' מהני משום דיהי' עדות שאאי"ל. וי"ל דמ"מ יהי' ביד המוחזק להוציא מתח"י בשעה שיעידו העדים על החזקה דיהי' מחוייבים משום כאשר זמם:

ובזה הי' נ"ל לישב דברי הגמ' בחולין בסוגי' דרוב דרבינא אמר אחי' מעדים זוממין דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם. וניחוש דילמא הך דאסהידו בי' טריפה הוה. וכ"ת דבדקינן לי' והתניא ברבי אומר לא הרגו נהרגים הרגו אין נהרגים. והי' קשה לי לאיזה ענין הוצרך להביא הך דברבי דאם גם דאמרי' דגם בהרגו נהרגים משום דק"ו הוא כמבואר במכות מ"מ בודאי אם לא הרגו נהרגים ג"כ משום דפשטות הקרא נראה כאשר זמם ומחוייבים על המחשבה אף אם לא נעשה מעשה כלל. ועי"ש במכות בפי' המשניות. ובדברי הפ"י. וכיון שכן בלא הך דברבי ה"ל להקשות דבלא הרגו אמאי יהי' מחוייבים מיתה. ולזה י"ל דבלא הך דברבי הוה אמרי' דמה דכתיב כאשר זמם. היא משום דלוקים חשיב כאשר זמם כתי' הא' בתוס' מכות. רק דתוס' כתבו דלענין מיתה לא אמרי' כן משום דבהדי' כתיב נפש בנפש. וי"ל דאי הוה אמרי' דלא אזלין בתר רוב. ממילא בלא הרגו לא מחוייבים מיתה כלל. וע"כ הא דכתיב נפש בנפש. זה לא קאי על לא הרגו. דבזה לא מחוייבים מיתה משום דדילמא טריפה הוא רק הוה אמרי' דהך דנפש בנפש קאי אם הרגו. משא"כ בלא הרגו לא קאי נפש בנפש בשום אופן. ולא בעי' במיתה עדות שיכול להזימה כלל. היוצא מכל מ"ש דליכא ראי' לדברי הנוב"י על מה דהמציא דבד"מ לא בעי' עדות שיכול להזימה מה"ת ולזה אמרי' דגם בד"מ בעי' עדות שילה"ז והיא לקיים כאשר זמם דוקא כמ"ש: אמנם דיש לעיין לשיטת הרז"ה הנ"ל דס"ל בעדות שבשטר ל"ש הזמה כלל עי"ש. ולפ"ז יש לדון אמאי יהני באמת עדות שבשטר כיון דהיא עדות שאאי"ל. דהיינו לקיים בהו כאשר זמם. אמנם אם גם דנימא כמ"ש הנוב"י דמה"ת ל"ב בממון עדות שילה"ז. ול"ק מהא דעדות שבשטר. מ"מ יהי' קשה מגיטין ושטר קידושין דמהנים מה"ת. ונימא דלא מהני כיון דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה והנמ"י ר"פ אחד ד"מ הקשה על הא דמהני גט שאין בו זמן וכתב דמהני רק מדרבנן כיון דאפקוה הדו"ח מעידי נשים עי"ש ולדברי הרז"ה יהי' קשה על דין תורה בגיטין וקידושין אם גם דכתיב בו זמן מ"מ היא עדות שאאי"ל. דאם יוזמו לא יהי' חייבים מעונש כאשר זמם. ולשיטת הנוב"י דהיכא דלא נוכל לקיים כאשר זמם לא בעי' עדות שיכול להזימה. ניחא דהא בגיטין וקידושין ל"ש כאשר זמם אבל לפמ"ש דבכל ענין בעי' שיהי' ראוי להזמה. לעשות דין מלקות בהנהו עדות דלא מקיימינן בהו דין הזמה דהיינו כאשר זמם מ"מ בעי' שיקיים בהו מלקות. יהי' קשה לשיטת הרז"ה. חוץ מבאם נימא כמ"ש הרמב"ן סנהדרין דהיכא דלא באו להרשיע לכלום בעדותן ליכא אף חיוב מלקות. ול"ב עדות שיכול להזימה רק כמ"ש שיראו מעונש הזמה ויפסלו לעדות ובזה גם בשטר שייך הזמה לענין זה דעכ"פ נפסלו לעדות כמ"ש הש"ך בסי' ל"ח גם לפמ"ש האו"ת בסי' כ"ח ס"ק... בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דשטר לא מהני מה"ת כלל משום מפיהם ולא מפי כתבם ותמהו מגיטין עי"ש ותי' דשטרי גיטין וקידושין י"ל דלא הוה שטרי ראי' רק דהיא לקנין ושתהי' מגורשת עי"ש ובנתיבות ממילא דל"ק גם על דברי הרז"ה משטרי גיטין וקידושין. ועי' במ"ש בשער... דכיון דשטרי קנינים מהני מה"ת לענין קיום הדבר. ונפ"מ עכ"פ בעדותן אז נוכל לדון ע"פ עדותן בשטר אף דהיא מפי כתבם ועדות שאי אתה יכול להזימה:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה