אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ד פרק ב

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ד פרק ב

ספר משכן העדות שער ד פרק א

הנה הנוב"י הנ"ל האריך להוכיח דבעדות ממון לא בעינן מה"ת עדות שיכול להזימה משני ראיות. חדא מהא דאמרי' בסנהדרין ד' ל' ע"ב דפליגי ריב"ק ורבנן בעדות מיוחדת בשעת הראי'. ואח"כ פליגי ר' נתן ורבנן אם שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין את דבריו ואמרי' במה פליגי איב"א קרא ואיבע"א סברא איבע"א סברא מ"ס ע"א כי אתי לשבועה אתי לממונא לא אתי. ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא מסהדי אלא מצרפינן ה"נ מצרפינן והנה אנן קימ"ל כר"ן דשומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין ג"כ את דבריו ובזה כיון דהעד לא בא אלא לחייבו שבועה ודאי דלא הוה עדות שיכול להזימה דאם יוזם הא לא הי' מהני עדותו לענין ממון ול"ש לחייבו מכאשר זמם. ואמאי יהי' מהני עדות זה לענין ממון הא ה"ל עדות שאאי"ל מזה ראי' דלא בעי' בממון עדות שילה"ז. ואי דהיא גופו קשה אמאי יהי' מהני עדות מיוחדת הא ה"ל עדות שאאי"ל. י"ל דמוכח כן מקרא דל"ב עדות שיכול להזימה דהא בקראי פליגי ועוד הביא ראי' דהא כל עיקר עדות שיכול להזימה היא משום דגמרי' ממשפט אחד מדנ"פ. וא"כ י"ל כמ"ש תוס' מכות ד' ו' ע"ב בשם מהר"י מאורלייניש הא דלא גמרי' דגם עדות מיוחדת פסול בד"מ משום משפט אחד, דהיא דע"כ דקרא דלא יקום ע"א דקאי על עדות מיוחדת ולא קאי אממון דהא בממון מהני עכ"פ עדות מיוחדת לענין שבועה. אמרי' בזה דע"כ לא בעי' עדות שילה"ז בממון דהא גם עדות שאאי"ל מועיל עכ"פ לענין שבועה. ובסי' ע"ד דחה ראי' זו. דהא כאשר זמם לאו ממשפט אחד גמרי' רק דהקרא ועשיתם לו כאשר זמם קאי גם על עדות ממון. וכתב דמעדות דע"א מוכח כן כיון דע"א לענין שבועה דהיא כממון מהני קשה אמאי הא היא עדות שאאי"ל דיאמר לשבועה באתי עיש"ה. והנוב"י הוצרך לדחוק לפי דבריו אמאי פוסל איני יודע בחקירות בד"מ כיון דלא בעינן עדות שיכול להזימה ולאיזה ענין בעי' כלל דו"ח עי"ש. אבל לפמ"ש י"ל להיפך דבממון לא בעי' עדות שיכול להזימה וזה מוכח מכח הראיות הנ"ל. והא דבעינן בהו דו"ח היא דגם אם לא נקיים בהו כאשר זמם דוקא אפ"ה בעי' דו"ח למען יוכל להזימם למען יראו מעונש הזמה עכ"פ אם יוזמו יהי' פסולים לעדות. ויתגלה לעין כל שקרותם. כמו בכל עדות היכא דליכא כאשר זמם כגון בעדות החדש בארתי ג"כ דבעי' דו"ח עכ"פ שלא יפסלו לעדות ה"ה כמו כן י"ל דגם בממון בעי' דו"ח וגם איני יודע בחקירות פוסל ג"כ כי בלא העונש כאשר זמם צריכים לחוש דילמא יוזמו ויפסלו לעדות ולשבועה כנ"ל:

וראי' לזה. מע"א לענין שבועה דבזה החליט הנוב"י באם הוזם אין עליו שום עונש גם עונש מלקות עי"ש ויבואר אח"כ בעזה"י וא"כ בע"א לענין שבועה אמאי נבעי' דו"ח כלל כיון דלגבו ליכא כאשר זמם כלל לא בממון ולא במלקות. וגם אם חקרו אותו ואמר איני יודע בחקירות לא יתבטל עדותו לענין שבועה. דהא בע"א ל"ש כאשר זמם. וכ"ת ה"נ דע"א לענין שבועה ל"ב דו"ח. וגם איני יודע בחקירות אינו פוסל. א"כ יהי' קשה האיך גמרי' עדות ממון מעדות נפשות דבעי' דו"ח ממשפט אחד אמאי לא נימא כמ"ש תוס' מכות הנ"ל דלענין עדות מיוחדת לא נוכל ללמוד ד"מ מדנ"פ כיון דע"א קם לשבועה כמו כן בזה האיך נוכל ללמוד ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד דבעי' דו"ח. הא בד"מ [מהני] עדות בלא דו"ח. וכן אם העדים הי' אומרים איני יודע בחקירות לא נתבטל עדותן לגמרי דהא ע"א קם לשבועה בלא דו"ח. ואף אם בעי' דו"ח מ"מ אם אומר איני יודע בחקירו' לא נתבטל עדותו עכ"פ לענין שבועה. וממילא בשני עדים הבאים ואומרים איני יודע בחקירות מהני ג"כ עכ"פ עדותן לענין שבועה ובביאור דברי התוס' מכות הי' נראה לי דלא כמ"ש הנוב"י כיון דע"א קם לשבועה והיא כממון. ולזה מהני עדות מיוחדת לענין ממון. דזה אינו דשבועה לא הוה ממון. רק דכונת התוס' היא דודאי הא דעדות מיוחדת הוא פסול גזירת הכתוב היא דמ"מ הא ידעינן דהמעשה הוא אמת ע"פ שני עדים. ומשו"ה אמרי' בסנהדרין פ"א באם הרג את הנפש בעדות מיוחדת כונסים אותו לכיפה עי"ש רק כיון דהתורה פסלה עדות מיוחדת. ממילא כיון דהעדים יודעין דליכא תועלת בעדותן כיון דעדות מיוחדת פסול ממילא לא אומרים עדותן בתורת עדות. ולא עברו על לא תענה אף אם באמת העידו שקר וממילא דלא חשיב זה לעדות ולא נוכל לדין ע"פ עדות זה והא תינח בדנ"פ דע"א לא מהני ואמרי' כיון דאמרי בעדות מיוחדת לא נתקיים העדות כלל וה"ל כאלו לא העידו כן בתורת עדות. משא"כ בד"מ כיון דעדותן קם לענין שבועה. תו ל"ל אם אמרו בעדות מיוחדת לא מהני עדותן. כיון דעכ"פ הי' צריכים לדקדק בעדותן כמו בעדות גמור. דהא עדות ע"א תורת עדות עליו לענין שבועה. ובאם העיד שקר לענין שבועה עבר ג"כ על לא תענה ופסול לשבועה וכיון דהעיד כן בתורת עדות ממילא שם עד עליו. ומשו"ה בשני עדים שהעידו בממון בעדות מיוחדת תורת עד על כל אחד ואחד בפני עצמו כיון דנפ"מ עכ"פ בעדותו לענין שבועה. ולכן מצטרפין אח"כ עדותן לענין ממון כיון דישנו שני עדים בדבר דהי' אומרים עדותן בתורת עדות. ואנן קימ"ל דמצטרפין עדות מיוחדת לענין ממון וזה כונת התוס' כיון דעכ"פ נפ"מ בעדותן לענין שבועה לכן תורת עד עליו ומצטרפין עדות. משא"כ בדנ"פ משו"ה לא מצטרפין בעדות מיוחדת. כיון דלאחר דפסלה התורה עדות מיוחדת תו לא הוה עדות בדבר כלל. וזה לא נוכל ללמוד ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד. כמו דגמרי' בקרובין דפסולים גם בד"מ דזה אינו. דבשלמא בקרובין לאחר דגמרי' דקרובין פסולים לעדות גם בד"מ ממשפט אחד תו לא הוה עדים בדבר כלל. כיון דלא מהני עדות קרובין. ממילא לאחר דפסלינהו התורה אינם אומרים עדותן בתורת עדות. כיון דידעו דאין תועלת בעדותן לגמרי ואפי' לענין שבועה לא מהני עדות הקרוב וכיון דליכא עדים בדבר לא נוכל להוציא ממון. משא"כ בעדות מיוחדת כיון דגם אם נימא דעדות מיוחדת ל"מ לענין ממון. מ"מ יהי' מהני לענין שבועה. וכיון דמהני עדותן ממילא איכא שני עדים בדבר ומצטרפין אותם אף לענין ממון. ומעתה גם לענין דו"ח אם נימא דע"א לענין שבועה אם אומר איני יודע בחקירות לא נתבטל עדותו. ומהני עדותו עכ"פ לענין שבועה. ממילא בשני עדים ושניהם אומרים אין אנו יודעים בחקירות מ"מ מהני עדות כל אחד מהם לענין שבועה. דבזה אינו פוסל איני יודע בחקירות וכיון דמהני עדותן לענין שבועה ממילא הוה שני עדים דהי' מעידים בתורת עדות והי' מהני עדותן לענין שבועה. ממילא מצרפינן הב"ד עדותן גם לענין ממון כמו בעדות מיוחדת דלא העידו רק לענין שבועה מצרפינן עדותן כ"כ באם אמרו איני יודע בחקירות יהי' מהני עדותן ג"כ לענין ממון. מזה מוכח דגם בע"א הבא לחייב שבועה בעי' דו"ח גמור כמו בשני עדים ואם אומר איני יודע בחקירות נתבטל עדותו לענין שבועה. ובזה קשה הא בע"א אם הוזם בודאי לא מקיימין בי' תורת הזמה כלל ועי' בקצוה"ח בסי' ל"ח ואמאי יתבטל העדות באומר איני יודע בחקירות. וצ"ל ג"כ דבלא דין הזמה בעינן ג"כ כל הדו"ח למען יהי' ראוי להזימו. להיות עליו יראה להעיד שקר דילמא יוזם ויופסל לעדות ויתגלה שקרותו וזה בעי' גם בע"א:

עוד הבאתי ראי' לזה מהא דאמרי' בקידושין ד' מ' ע"ב דמי שאין לו בושת פסול לעדות. ופי' רש"י בד"ה ופסול לעדות וז"ל דכיון שאינו מן הישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל. וכן מבואר בהרמב"ם בפי"א מהל' ע' הל' ה'. ומשמע מזה דעיקר פסולן דאין להם בושה אם יוזמו יפסלו לעדות. הרי מבואר דבעי' ג"כ שיהי' להם יראה מעונש הבושה שיהי' להם אם יוזמו. והבאתי עוד קצת סמוכים לזה מתוס' בסוגי' דעד זומם דכתבו דילמא באמת עדים שהוזמו לא נפסלו לעדות כלל רק עושין בהו דין הזמה וכתבו דלא הימנה התורה לחצאין. ואמרתי בפירוש דברי התוס' כיון דהא דחייבה התורה לעדים שיהי' מחוייבים מכאשר זמם זה הי' רק למען שיהי' להם יראת הזמה ולא יעידו עדות שקר. ומשו"ה חייבה התורה להם מכאשר זמם. והימנה לבתראי יותר מקמאי ודילמא זה אינו רק לענין שיחייבו מכאשר זמם דזה הי' מההכרח להאמין לבתראי למען יתקיים העדות שיהי' כל עדות עדות שאתה יכול להזימה כמש"ל פ' הקודם. משא"כ לאחר דהאחרונים יהי' מחייבים להקמאי כאשר זממו שוב אינו מההכרח להאמין להאחרונים יותר מהראשונים. ואמרי' תרי ותרי הם ובאמת לא נפסלו הקמאי כלל. וע"ז תי' התוס' דלא משמע כן מן התורה דלא הימנה התורה להאחרונים לחצאין. ומשמע מן התורה דלגמרי נאמנים אף לפסלן זה נ"ל הפי' בתוס' רק דיש לעיין באמת דאמאי הימנה התורה להאחרונים לגמרי אף שיפסלו לעדות כיון דכל ענין הא דהימנה התורה להאחרונים היא שיהי' עדות שיכול להזימה ואם גם דלא הימנה התורה לגמרי הי' ג"כ עדות שיכול להזימה. ומאיזה טעם הימנה התורה אף לענין זה שיפסלו לעדות. אלא דזה היא מטעם שכתבתי למען יהי' להם יראת עונש הזמה אם יפסלו יהי' פסולי' לעדו'. ויהי' להם בושה. וכפי הנראה זה הוא העיקר שמאיימין עליהם. משום דהיא עיקר יראת עונש הזמה כיון דמיראת כאשר זמם לא יראו כ"כ כיון דמשום כאשר זמם אינם מחוייבים רק לאחר שנגמר הדין וקודם שנעשה מה שהעידו עליו דהא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה. וזה היא לא שכיח לגמרי שיהי' מוזמין לאחר הגמר דין וקודם שנעשה הדין אבל מיראת העונש שיהי' פסולים לעדות זה יהי' להם לעולם. ומזה ראי' דבעי' שיהי' ראוי להזימם בלא כאשר זמם אף היכא דל"ש כאשר זמם יהי' להם עכ"פ יראת הבושה שיהי' להם. ומשו"ה בע"א לענין שבועה אם גם דל"ש כאשר זמם. אפ"ה באם אמר איני יודע בחקירות נתבטל עדותו דבעינן עכ"פ שיהי' עונש אם יוזם יפסל לעדות ויהי' לו בושה אח"כ. וממילא אם גם דאמרי' בזה כהנוב"י דבד"מ לא בעינן עדות שיכול להזימה דהיינו לענין זה שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם. אפ"ה אם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל עדותן לגמרי משום דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען יהי' להם יראת העונש אם הוזמו:

ויש ראי' לדבריו לענין דמה"ת לא בעינן בממון עדות שאי"ל מסוגי' דכתובות ד' ל"ג ע"א בהא דאמרי' שם עדים זוממין ל"צ התראה דנתרי בהו אימת נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה. ופי' רש"י דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותמהו האחרונים כיון דבאם נימא דלעניין עונש כאשר זמם לא מקיימינן אלא בהתראה ממילא בלא התראה לא נקיים בהו העונש כאשר זמם. וכיון שכן לא נגמר עדותן עד לאחר ההתראה. דקודם התראה היא עדות שאאי"ל ול"ח עדות. וכיון דהעדות לא נגמר רק לאחר התראה ממילא דאין בזה משום חוזר ומגיד. כמו דקימ"ל דקודם דו"ח יכולין לחזור מעדותן משום דהעדות לא נגמר עד לאחר גמר הדו"ח אין בזה משום חוזר ומגיד כ"כ נימא קודם התראה עי"ש בהפלאה. אבל לדברי הנוב"י ניחא דאם גם דנימא דאין עונשים להם אם לא התרו בהו אפ"ה יתקיים העדות בלא התראה אם גם דהיא עדות שאאי"ל דלענין ממון לא בעינן עדות שיכול להזימה רק דאם יוזמו לא יענשו. אבל מ"מ יתקיים העדות. וכיון שכן ממילא אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דדוקא לענין דו"ח דבזה לא מתקיים גוף העדות אף בעדות ממון ואף לענין שבועה וכמ"ש משום שיהי' להם עכ"פ עונש הבושה אמרי' דקודם הדו"ח לא נגמר העדות ואין בזה משום חוזר ומגיד. משא"כ לענין התראה אמרי' דגם בלא התראה נגמר העדות: ולפ"ז יש להשוות כל דברי הפוסקים מה שהביא הש"ך בסי' ל"ג ס"ק... דגם בממון בעינן עדות שנוכל להזימו ומשו"ה כתבו דעדים הקרובים לדיינים פסולים עי"ש משום דהא דבעי' בזמן הזה עדות שיכול להזימה ע"כ אינו משום לקיים בהו עונש הזמה והיא כאשר זממו לעשות זה אינו חדא דגם בעדות החדש כתבו שם בסוגי' דכתובות דאין עד נעשה דיין והיא ג"כ מטעם דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה דלא יקבלו הזמה על עצמם. והא בעדות החדש בודאי, ל"ש כאשר זמם כלל. ואף מלקות ליכא דהא לא הרשיעו לשום אדם בעדותן לא עונש ממון ולא שום עונש אחר. ובזה ליכא אף חיוב מלקות היכא דלא נוכל לקיים כאשר זמם כמ"ש הרמב"ן סנהדרין, ועוד הי' נ"ל דבעדות החדש לענין חיוב כאשר זמם אף אם נימא דבכל מקום דלא נוכל לקיים כאשר זמם מחוייבים מלקות מכאשר זמם מ"מ בעדות החדש ליכא החיוב כאשר זמם כלל. אפי' אם הי' נוכל לקיים בהו כאשר זמם אפ"ה הי' פטורים. כיון דקימ"ל דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין וגם קימ"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולזה בעדות החדש אם יוזמו קודם הגמר דין הם פטורים מעונש הזמה ואם יוזמו לאחר גמ"ד פטורים ג"כ דהא גמר הדין בעדות החדש היא מה דאומרים הב"ד מקודש מקודש וזה הוה כאשר עשו דהא כיון דאמרו הב"ד מקודש מקודש אמרי' אתם אפי' מוטעים אפי' שוגגים והיא מקודש אפי' אם נתגלה דהי' ע"פ עידי שקרים ואינו חוזר הדין. והוה כאשר זמם ולא כאשר עשו. ולזה בעדות החדש בכל ענין ל"ש עונש הזמה. וא"כ ע"כ ל"ל דמשום עונש הזמה אמרי' דאין עד נעשה דיין דהא בל"ז לא יהי' עליהם עונש הזמה. וכמו כן בכל עדות אף בעדות ממון ל"ל דמשו"ה אין עד נעשה דיין וגם דיינים הקרובין לעדים פסולין דהיא עדות שאאי"ל דלא יקבלו עליהם עדים להזימם ולא יהי' מחוייבים משום עונש כאשר זמם דהא בלא"ה בזה"ז ל"ש לחייבו משום כאשר זמם כיון דהיא קנס וזה לא דנין בזה"ז. ואין לומר דמ"מ חשיב עדות שיכול להזימה דאף דאין דנין בזה"ז מ"מ עכ"פ אם יוזמו יהי' מהני תפיסה, ויראים מעונש כאשר זמם דאם יוזמו יהי' מהני עכ"פ תפיסה. דזה היא דוחק דמנ"ל דמשום תפיסה תחשוב לעדות שיכול להזימה:

גם בעיקר הדין שיהי' מהני תפיסה אם הוזמו העדים. ויהי' מחוייבים מכאשר זמם. ואח"כ תפס דנימא בזה דהתפיסה מהני כמו בכל הקנסות צל"ע ואמינא מילתא בטעמא הנה המחבר בסי' ל"ח לא ביאר דיני הזמה וכתב הרמ"א דהי' לו לבאר משום דנפ"מ בעד זומם לענין זה שיפסל לעדות והסמ"ע והש"ך כתבו דהא בל"ז איכא נפ"מ ג"כ לענין תפיסה וכ"כ הב"י עי"ש ולענ"ד צ"ע בזה דהא כתבו האחרונים להוכיח מהא דשבועות ל"ג בהאיבעי' משביע עידי קנס מהו ופשט הגמ' מחצי נזק ותמהו לשיטת הראב"ד דס"ל בחצי נזק אף אם מודה אפ"ה מהני תפיסה וא"כ האיך פשט הגמ' מחצי נזק הא הטעם במשביע עידי קנס דפטור אינו אלא משום דכי מודה מקמי דאתי יהי' פטור ובחצי נזק עכ"פ מהני אע"כ דזה לא חשיב ממון שיהי' מחוייבים משום זה קרבן שבועה, ובש"ש לקצוה"ח בש"ז פ"ב הקשה ע"ז מדברי הרמב"ם בפ' כ"א מהל"ע דכתב [הכ"מ] לישב הרמב"ם דפסק שם בהעידו על פלוני שהפיל שן עבדו וסימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו. והשיג הראב"ד דהא הרמב"ם פסק בה' חובל דהאדון אינו משלם דמי העין אלא אם תפס העבד ואמאי יהי' העדים מחוייבים לשלם. וכתב הכ"מ כיון דאם תפס הי' מהני לזה צריכים העדים לשלם ומזה הקשה הש"ש דהא מזה מוכח דהיכא דמהני תפיסה הוה ממון לשלם משום כאשר זמם. וא"כ גם לענין השביע עידי קנס נימא ג"כ דחייבים דהוה ממון משום דיכול לתפוס עי"ש. אמנם באמת דזה לק"מ דודאי משום תפיסה לא הוה ממון והא דפסק הרמב"ם דהעדים צריכים לשלה היא מטעם שכתב המגדול עוז שם. וז"ל משום דתלי רחמנא במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו ואם יתפוס לא מפקעינן מיני' עכ"ל מבואר מזה דהתם שאני כיון דהם אמרו הפיל את שינו וסימא את עינו ולאיזה ענין אמרו עליו דסימא את עינו הא לא יהי' צריך לשלם לו דמי עינו. אע"כ דהם אמרו כן למען יוכל לתפוס. וכונתם הי' בזה לחייבו אם יתפוס. ולזה צריכים לשלם משום מחשבתם. משא"כ בענין אחר לא מחייבין כיון דיכול לתפוס דאמרי' דילמא לא יתפוס. ומשום זה ל"ח ממון. ולפ"ז ממילא אם העדים העידו עדות אחד והי' נפ"מ בזה לשני דברים לענין ממון באותו העדות, מצד אחד הי' מחייבין אותו בעדות זה ממון גמור דהי' צריך לשלם לו. ומצד השני לא הי' מחוייב לשלם לו רק אם הי' תפס הי' מהני תפיסתו. אמנם כל כמה דלא תפוס לא הי' מחייבים הב"ד ליתן לו. ואח"כ הוזמו העדים בזה גם להרמב"ם י"ל דאין העדים מחוייבים רק מה שהי' ממון גמור במה שהי' צריך לשלם לו מה"ד. אבל במה שהי' יכול לתפוס את זה לא צריך לשלם כי הם יאמרו דלא הרשיעו אותו בזה כלום כיון דיכול להיות דלא יתפוס. וזה ל"ח ממון. והם לא באו רק לחייב בהממון שהוא חייב מה"ד. ודוקא בהא דסימא את עינו בזה לא באו רק להרשיע לו לענין תפיסה בזה מחוייב משום כאשר זמם. כיון דהי' במחשבתם. אבל בזה יאמרו דלא הי' במחשבתם כלל לענין תפיסה. וזה ברור לענ"ד. ולפ"ז יש לעיין הרבה בעדים שהוזמו בזה"ז דלא דנין דיני קנסות רק אם תפס מהני אבל בזה לא יכול לתפוס מהעדים כלל דלענין זה לחייב את העדים משום כאשר זמם היא דיני קנסות ובעי' לענין זה עדות שאתה יכול להזימה. ויאמרו העדים המוזמין הא עדות הזוממין נגד המזומין היא עדות שאאי"ל שאינם באמת זוממין דאם יוזמו גם הם לא יהי' חייבין מה שהי' מחייבי' בעדותן את הזוממין לענין תפיסה כי יאמרו דזה לא הוה חב להם דלא הי' מניחין לתפוס והם לא באו לחייב את העדים לענין תפיסה. רק באו לפטור את הנדון מה שהי' חייב בעדותן. אבל לא לענין תפיסה. ועי' באו"ת בסי' ל"ח שהקשה באמת בכל מקום יהי' עדות העדים על הזוממין עדות שאאי"ל כי הם יאמרו שלא באו לחייב את העדים רק לפטור את הנדון. רק דזה לא קשה דמ"מ כיון דהם יודעים שיהי' העדים מחוייבין בעדותן משום כאשר זמם ולזה חייבים ודוקא באשה חבירה יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו כמ"ש תוס' בסנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה עידי האב. דהתם יאמרו דלא הי' יודעים שהיא אשה חבירה ולזה היו סוברים דלא נדון אותה למיתה כלל עי"ש משא"כ בזה יאמרו דהם לא באו רק לפטור את הנדון ולא לחייב את העדים, כי מה שהי' מחייבו את העדים אם יתפוס זה לא הוה חוב לפני העדים דלא יניחו לתפוס. וכיון דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה בזוממי זוממין. ממילא לא הוה עדות בקנס דבזה בעי' עדות שיכול להזימה. ואף דבזה יש לעיין בהא דמבואר בסי' א' ובסי' שמ"ח סעיף ד' דאם העידו העדים על הגניבה באופן דאיכא כפל אם גם דאין דנין דיני קנסות ולא מחוייב כפל מ"מ מהני תפיסה על הכפל. ולפמ"ש יהי' קשה אמאי יהי' התפיסה על הכפל נימא דלענין זה היא עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו העידים הא לא יכול לתפוס מהם הכפל כי הם יאמרו דהם לא באו לחייב לו הכפל לענין תפיסה רק לחייבו הקרן באו י"ל אי דנימא כיון דמ"מ מהני עדותן על הקרן אף דהיא עדות שאאי"ל דהא לענין הקרן אף אם יוזמו לא יהי' העדים מחוייבים כיון דהיא קנס. רק כיון דבממון עקרו הדו"ח ממילא דלא בעינן עדות שיכול להזימה וכיון דמהני עדותן לענין ממון מהני ג"כ לענין הקנס. כמ"ש בעידי נשים דעקרו הדו"ח גם על עדות אשה משום צד ממון שבו ה"ה בזה. או דנימא דלענין תפיסה לא בעי' בזה עדות שיכול להזימה כיון דלא הוה בתורת חיוב גמור ול"ב בזה שיהי' העדות על התפיסה. עדות שיכול להזימה. אמנם דנימא דמשום דיכול לתפוס אח"כ מהעדים הניזומים יהי' עדות שיכול להזימה זה בודאי אינו דהא גם מה דיכול לתפוס אח"כ מהעדים אף דהיא עדות שאאי"ל ע"כ משום דזה לא הוה ממון גמור ויש להאריך עוד בזה ולחלק בין אם מהני עדותן לענין ממון ג"כ או דלא מהני עדותן רק לענין קנס י"ל דבזה בעינן עדות שיכול להזימה ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בזה שנית. מ"מ זה נראה ברור דבמה שיכול לתפוס אח"כ מן העדים ע"י זה לא חשיב עדות שיכול להזימה כיון דזה לא חשיב ממון כמ"ש וע"כ הא דהדיינים הקרובים לעדים פסולים משום עדות שאאי"ל אינו משום החיוב כאשר זמם. רק דבלא החיוב כאשר זמם בעינין ג"כ שיהי' העדות ראוי להזמ' שיהי' להם בושה אם יוזמו ויפסלו לעדו' כיון דבעי' בכל עדות דו"ח ואף בעדות דלא מקיימינן בהו כאשר זמם אפ"ה בעי' דו"ח ממשפט אחד ואיני יודע בחקירות נתבטל העדות וע"כ דבעי' שיהי' להם יראת העונש עכ"פ לענין זה אם יוזמו יפסלו לעדות ויהי' להם בושה וזה שייך גם בזה"ז ולזה בעינן גם בזה"ז לענין זה שיהי' העדות ראוי להזמה. ומשו"ה אמרי' דאין עד נעשה דיין אף בעדות החדש דל"ש כלל כאשר זמם מ"מ כיון דבעי' דו"ח גם בעדות החדש ואינו יודע בחקירות י"ל דפוסל גם בזה ע"כ דהיא מטעם שכתבתי דבעי' שיהי' ראוי להזמה. מיראת הזמה דיפסלו אח"כ: ולפ"ז ממילא דלא מוכח מכל הפוסקים דפסלו עדים הקרובים לדיינים משום דהוה עדות שאאי"ל דס"ל דגם בממון בעי' שיהי' ראוי לעשות בהו כאשר זמם די"ל דלענין ממון אף אם לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם אפ"ה נתקיים העדות. משום דבממון לא בעי' שיהי' ראוי העדות לקיים בהו כאשר זמם מכח ראי' הנוב"י רק דאפ"ה בעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזים אותם למען יהי' להם יראת עונש הזמה אם יוזמו יפסלו לעדות ויהי' להם בושה. ומשו"ה גם בע"א הבא לענין שבועה צריך דו"ח ואינו יודע פוסל כמ"ש. ובזה"ז עיקר הא דבעי' עידות שיכול להזימה היא רק מחמת שיהי' להם יראת הבושה כמ"ש דדין הזמה ממילא לא מקיימינן בהו בזה"ז דאין דנין דיני קנסות. ומשו"ה גם בעדות ממון עדים הקרובים לדיינים פסולים משום דהיא עדות שאאי"ל ואין להם אף יראת הבושה שיהי' להם אם יוזמו והיא כמו אם אמרו איני יודע בחקירות דפוסל גם בעדות ממון. ועוד ראי' מהא דנראה מרמב"ם ומש"ע בסי' ל"ד סעיף... דהא דבזויים פסולים לעדות היא רק משום דאין להם בושה אם יוזמו עי"ש והא בזה"ז לא בעי' עדות שיכול להזימם. ואמאי יהי' נתבטל העדות. אלא ע"כ דגם בזה"ז בעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה עכ"פ לענין זה אם יוזמו שיהי' להם בושה ויהי' נפסלים לעדות. ולכן הבזויים דלא חשו על הבושה שיהי' להם פסולים לעדות. ומש"ה כתבו הפוסקים שפיר דמשו"ה גם עדים הקרובים לדיינים פסולים כיון דבזה לא יראו מחמת הזמה דהא הב"ד לא יקבלו הזמה עליהם ואין להם אף יראת הבושה שיהי' להם אם יוזמו. והם כבזויים ופסולים לעדות מטעם זה, אבל לא מטעם דבעי' בממון כאשר זמם. דזה אינו דבלא"ה לא בעי' בממון כאשר זמם מראי' הנוב"י ואף אם נימא דלא כהנוב"י בזה רק דמה"ת בעי' גם בממון עדות שנוכל לקיים דין הזמה מ"מ בזה"ז ודאי דלא נוכל לפסול עדים הקרובים לדיינים מטעם זה. דהא בכל ענין ל"ש בזה"ז לקיים בהו כאשר זמם. רק דפסולים משום דבעי' ראוי להזמה מיראת העונש. ומשו"ה סתמו ולא חלקו דע"א לענין שבועה כשר אף אם הדיינים קרובים לו דהא בזה ל"ש כאשר זמם. והיא מטעם שכתבתי דגם בע"א בעי' שיהי' ראוי להזים אותו מטעם זה כמו דפוסל גם בע"א אם אומר איני יודע בדו"ח:

ובזה נ"ל לישב הא דדחו התוס' בסוגי' דאין עד נעשה דיין הטעם שכתבו דהיא משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה דלא יקבל הזמה על עצמו דא"כ גם עדים הקרובים לדיינים יפסלו מהאי טעמא. אע"כ משום דאם גם דהם לא יקבלו הזמה עליהם מ"מ כיון דראוי להזים אותם בב"ד אחר חשיב ראוי להזמה כ"כ לענין אין עד נעשה דיין אמרי' אם דהוא לא יקבל הזמה על עצמו יהי' ראוי להזים בב"ד אחר. והמרדכי בסנהדרין הביא בשם השר מקוצי כתב דגבי עד נעשה דיין לא יכולים להזים אותו בב"ד אחר דאם יוזם כיון דלמפרע הוא נפסל משעה שהעיד. וכל הפסולים לעדות פסולים לדין. וכיון דקימ"ל דאין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם. וכיון דהוא הי' פסול לדין ממילא הוה כלא נגמר הדין עי"ש ולכאורה הוא תמוה על הבעלי התוס' שלא הרגישו בטעם זה. אבל במ"ש ניחא דהא בד"מ לא בעי' כלל שיהי' העדות ראוי להזמה משום כאשר זמם כמ"ש הנוב"י ובל"ז בעדות החדש בלא"ה ל"ש כאשר זמם כמ"ש. ואף אם נימא דגם בממון בעי' מה"ת עדות שיהי' לקיים כאשר זמם דוקא מ"מ בזה"ז ודאי לא בעי' לקיים כאשר זמם רק דבעינן שיהי' העדות ראוי להזים אותם שיהי' נפסל אח"כ לעדות ויהי' לו בושה למען יחוש להעיד שקר וע"ז כתבו תוס' שפיר כמו עדים הקרובים לדיינים כשרים ונימא דלא יקבלו הזמה עליהם ולית' להו יראת הבושה וע"כ משום דראוי להזים בב"ד אחר משו"ה אית להו בושה כמו כן יכול הוא להיות דיין דראוי להזים אותו בב"ד אחר ואי דמ"מ לא יהי' מחוייב מכאשר זמם הא בד"מ בלא"ה לא בעי' שיהי' העדות ראוי לשלם אח"כ מכאשר זמם רק שיהי' ראוי להזים אותו למען יהי' לו בושה אם יוזם יפסל לעדות. וזה יהי' לו גם אם הוא יהי' דיין ויוזם אח"כ יפסל מ"מ לעדות ויהי' לו בושה. ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה הנתיבות בסי' ל' ס"ק ב' אי אמרי' דגם בממון בעי' עדות שיהי' ראוי להזמה מהא דאמרי' בסנהדרין דבשתי כיתות עדים אחת אומרת ק' ואחת ר' דס"ל לב"ש דחייב ליתן לו ק' משום דיש בכלל ר' ק' ואף דבכת אחת ס"ל דנחלקה עדותן היא משום דאחד מהם הוא פסול בודאי. משא"כ בזה כת אחת בודאי הם כשירים על מנה. והקשה הנתיבות כיון דקימ"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם ובזה אם יוזמו כל כת וכת יאמרו דלא נפסק הדין על פיהם רק מחמת הכת הב' עי"ש אבל בזה ניחא דהא דבעי' בזה"ז עדות שילה"ז היא רק למען יראת הבושה שיהי' להם. ולדברי הנוב"י מה"ת לא בעי' בד"מ עדות הראוי להזמה ובושה בודאי יהי' להם אם יוזמו דמ"מ יהי' נפסלים לעדות דהעידו שקר בתורת עדות [וקצת י"ל לפמ"ש אם גם דנימא דחשיב ראוי להזמה גם בזה"ז כיון דיהי' יכול לתפוס מהם י"ל בשתי כיתות עדים ולא ידעינן ע"י איזה כת נפסק הדין מ"מ אם תפס לא מפקינן מיני' כיון דהיא ספק ודילמא נפסק הדין על פיהם] היוצא מכל זה דאם גם דלא בעי' שיהי' העדות ראוי להזמה לקיים בהו כאשר זמם. מ"מ בעינן שיהי' העדות ראוי להזמה למען יהי' להם יראת העונש שמאיימין עליהם שיהי' בזוי אח"כ ויתגלה לעין כל שיהי' עידי שקר. ויהי' ג"כ פסולים לעדות. ומטעם זה פוסל איני יודע בדו"ח בד"מ כמ"ש:

ולפ"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הנ"ל בהא דפסק עדים שהעידו על טריפה שהרג את הנפש פטור משום דהיא עדות שאאי"ל דאם יוזמו יהי' פטורים שהרי לא זממו אלא להרוג את הטריפה. וכל עדות שאאי"ל אינה עדות בדנ"פ די"ל דדוקא בהא דטריפה הא בזה היא עדות שאתה יכול להזימה לענין זה אם יוזמו יהי' להם בושה דהא יהי' נתגלה דהעידו שקר. ויהי' ג"כ פסולים לכל עדות שבתורה. רק דלא נוכל לקיים בהו דין הזמה דהיינו לקיים כאשר זמם כיון דהם לא זממו אלא להרוג את הטריפה. וזה חשיב עדות שאאי"ל רק בדנ"פ דבזה בעינן דוקא שיהי' העדות ראוי לקיים בהו כאשר זמם דוקא. אבל בל"ז אף אם נוכל להזים אותם ואז יהי' להם בושה ויהי' פסולים לעדו' אפ"ה ל"מ. וזה היא דוקא בדנ"פ משא"כ בד"מ אם גם דבעי' שיהי' העדות ראוי להזמה. ובלא"ה ל"ח עדות ומשו"ה אם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל העדות. היא רק דבעינן שיהי' ראוי להזים אותם שיהי' להם יראת הזמה מחמת הבושה ושיהי' פסולים לעדות. אבל את זה לא בעינן שיהי' ראוי דוקא לקיים בהו כאשר זמם מכח ראי' הנוב"י הנ"ל. ותו ל"ק על הרמב"ם מדברי הפוסקים דס"ל דגם בממון בעי' עדות שיכול להזימה דזה היא דוקא לענין זה שיהי' העדות ראוי להזים אותם למען יהי' להם בושה בעוה"ז וזה ס"ל לרמב"ם ג"כ כמבואר ברמב"ם גופו בפ' כ"ג מהל' מלוה ולוה דז"ל מכאן אתה למד דשטר שאין בו מקום או זמן כשר אעפ"י שעדות זו אאי"ל שאין מדקדקין בד"מ בדו"ח כמו שיתבאר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולפיכך שט"ח המאוחרין כשירים אעפ"י שאאי"ל עכ"ל מבואר מזה דדוקא לאחר שעקרו חכמים הדו"ח מד"מ כשר עדות אף שהיא עדות שאאי"ל אבל מדין תורה דבעי' דו"ח בעי' גם בד"מ עדות שיכול להזימה. אבל לפמ"ש ניחא דודאי את זה בעי' בד"מ כל זמן שהי' בעי' דו"ח שיהי' העדות ראוי להזמה דהא משו"ה בעי' בהו דו"ח. ובאם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל העדות. וע"כ דהיא מטעם שיהי' להם יראת הזמה דאם יוזמו יתגלה דהעידו בשקר. וזה בעי' מה"ת רק לאחר דעקרו הדו"ח לא בעינן אפי' שיהי' להם יראת העונש בזה שיהי' בזויים. אבל לענין זה דנימא דבעי' מה"ת שיהי' העדות ראוי לקיים בהו דין הזמה והיינו כאשר זמם זה לא בעי' מכח ראיות הנוב"י. אבל לפמ"ש הש"ך דגם לאחר דעקרו הדו"ח מ"מ בעינן שיהי' העדות ראוי להזים אם יבואו עדים להזים אותם מכח ראי' הפוסקים את זה י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזים. ומטעם שכתבתי דבל"ז היא כבזויים דפסולים גם אחר דעקרו החכמים הדו"ח וע"ז אינו חולק הרמב"ם: ועתה אבוא לישב קו' הנ"ל מגמ' דב"ק ד' ע"ה דפריך גם בד"מ והא עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוה עדות והתם הא ראוי להזים אותם ויהי' להם בושה רק דלא נוכל לקיים בהו דין הזמה מחמת הודאת בע"ד כיון דהוא הודה שבפניהם גנב וטבח. וע"כ דקו' הגמ' היא דמ"מ לא נוכל לקיים בהו דין הזמה מכאשר זמם. ומוכח דגם בממון בעי' דוקא לקיים בהו עונש הזמה והיא כאשר זמם. והנוב"י כתב לישב קו' זו על פי דרכו והיא דד"מ לא גמרי' מדנ"פ ממשפט אחד. משום דע"א בא לשבועה אבל בדיני קנסות ל"ב למילף כלל לענין הזמה ממשפט אחד רק כקו' התוס' ריש סנהדרין ד' ג' דמקשים ת"ל דעיקר דו"ח [בעדים זוממין כתיב בד"מ ובדנ"פ. ותי' דמעדים זוממין לא נוכל למילף וכתב הוא בכונת התוס' דהיא משום דעדים זוממין היא קנס משא"כ קנס נוכל ללמוד מעדים זוממין ולא בעינן משפט אחד ולזה בקנס בעי' מה"ת עדות שיכול להזימה עי"ש ועימש"ל בשער... דגם קנס לא נוכל ללמוד מעדים זוממין משום די"ל דעדים זוממין היא דין מרומה דהא תרי ותרי נינהו וי"ל דמשו"ה בעי' דו"ח דוקא. אמנם באמת אפי' קנס ודין מרומה אפי' תרווייהו לא נוכל ללמוד מעדים זוממים כמ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין ד' מ' ע"ב בד"ה ואתו נחנקי' וז"ל ה"א ה"מ עדים זוממין דקילי דלא עשו הכונה כלל אלא שבקשו להרוג עכ"ל מבואר דמעדים זוממין לא נוכל ללמוד אף קנס דשם מחמרינן כיון דלא נעשה מחשבתן כלל. גם דברי הנוב"י תמוה בעיני. דהא הגמ' תי' בחד תי' המתני' דאחד ד"מ איירי בדיני קנסות. ולדברי הנוב"י אי איירי בדיני קנסות לאיזה ענין בעי' בזה הדרש דמשפט אחד. ובמתני' קתני אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח שנאמר משפט אחד וכו' מבואר דגם בדיני קנסות דבעי' דו"ח היא רק ממשפט אחד ולא משום דגמרי' מעדים זוממין. ובל"ז ליתא לדבריו כמ"ש שם דהא דין הזמה לאו ממשפט אחד גמרי' רק מועשיתם לו כאשר זמם ואולי י"ל כיון דעיקר הראי' דבד"מ לא בעי' עדות שיכול להזימה היא משום דכל עד יאמר לשבועה באתי. משא"כ בדיני קנסות דל"ש זה הא אמרי' דהדר הדין דבדיני קנסות בעי' עדות שנוכל לקיים הזמה מועשיתם לו כאשר זמם דוקא. וכמדומה דהנוב"י בעצמו כתב כן וכעת אינו תח"י לעיין בו. אמנם נראה לענ"ד לישב קו' זו בתי' נכון:

ואקדים דברי הש"מ שם בב"ק ע"ה בד"ה עדות שאאי"ל היא וז"ל דאם הוזמו לא משלמי מידי כיון דגנב מסייע להו ונ"ל דכמו כן לא לקי אלאו דל"ת דאי לקי מיקרי שפיר עדות שיכול להזימה בעדות של בן גרושה וב"ח דלקי אלאו דל"ת דלענין ממון ניחא דא"א להזימם דהודאת בע"ד כק' עדים דמי, אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כיון שהעידו שקר ולא דמי לעדות דבן גרושה דמיקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון דלקי דשאני התם דמרבינן מלקות דידהו מוהי' אם בן הכות. ומסתבר לאוקמי הקרא היכא דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם אבל עדות דגניבה דאלמלא הודאתו אפשר לקיומי כאשר זמם לא מוקמי' הקרא דוהי' אם בן וכו' לומר דמיקרי עדות דבעיקר עדות דגניבה אפשר לקיים כאשר זמם הרא"ש ז"ל עכ"ל. מבואר מדבריו דבאם הי' במלקות מקויים כאשר זמם גם בממון אז אפי' אם הוא מודה חשיב עדות שיכול להזימה כיון דמ"מ אם יוזמו יהי' לוקין משום ל"ת ולענ"ד צ"ע בזה דאם גם דהי' במלקות עדות שאתה יכול להזימה מ"מ י"ל דבזה היכא דמודה דבפניהם גנב וטבח לא חייבי' מלקות כלל. ומ"ש דהודאתו לא מהני לענין מלקות צל"ע דהא עיקר המלקות היא כיון דעבר על לא תענה. ואם גם החיוב מלקות היא משום כאשר זמם מ"מ הא כל החיוב דכאשר זמם היא קנס כיון דהעיד שקר וגרם רעה לחבירו בעדותו. והיכא דבע"ד מודה ובא לב"ד ואומר דבפני העדים הללו גגב וטבח ומכר ומביא עדים שיעידו לו כן. בזה נראה אפי' אם העדים העידו באמת שקר מ"מ לא עברו כלל על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר. כיון דהוא מודה מעצמו דטבח בפניהם ומרוצה לזה דיעידו לו כן בפני ב"ד. ולא גרמו לו שום רעה בעדותן. דהא הוא רוצה את זה שיעידו לו, וממנ"פ אם היא שקר באמת מ"מ דהוא אומר כן ורצונו שיעידו לחובתו ולחייב לו ממון. וזה הוא בידו לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב. והם עשו רצונו והעידו לו כן שבפניהם גנב וטבח ודילמא כונתו ליתן לחבירו מתנה וכדומה. ולזה גם אם העידו שקר מ"מ לא עברו כלום על לאו דל"ת דהא רצונו הי' שיעידו לו כן. ולזה אף אם, בשקר העידו מ"מ לא יהי' מחוייבים מלקות כיון דהוא מודה שבפניהם גנב וטבח ומכר והם לא גרמו לו שום רעה בעדותן דהא הוא רוצה את זה שיעידו לו כן ולא עברו על ל"ת דהא לי גרמו לו רעה. ואף דיש לפקפק על זה מ"מ יש לי להביא ראי' ברורה לזה מדברי ריטב"א ריש מכות: דז"ל הריטב"א בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות פי' רש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו דבמאי עסקינן אם בשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם כשאומר שלא הרג אין עדותן כלום וכו'. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכם דבכה"ג חייבים וכדאמרי' בב"ק גבי טבח ומכר וכו' עכ"ל מבואר מזה דאם אומר דבפניהם הרגו בשוגג נתבטל עדותם משום דהיא עדות שאאי"ל. ולדברי הש"מ יהי' קשה כיון דמ"מ אם יוזמו יהי' חייבין מלקות משום ל"ת ויהי' עדות שיכול להזימה דהא לענין לחייבו גלות חשיב מלקות עדות שיכול להזימה דגם אם לא אומר דבפניהם הרגו ליכא ג"כ על העדים חיוב יותר ממלקות. ובזה הם מחוייבים אפי' אם הודה לדבריהם. ואפי' אם נדחק ונימא דגם המלקות בבן גרושה ובגלות אינו משום כאשר זמם כמ"ש תוס' שם בתי' אחד והיכא דהם פטורים מכאשר זמם ליכא עליו גם חיוב מלקות. דעיקר החיוב מלקות היא רק משום כאשר זמם. מ"מ נ"ל דהא תינח לתי' הריטב"א דמשכחת החיוב מלקות בעידי גלות משום כאשר זמם באופן שיהי' מחוייבים מכאשר זמם כגון דלא אמר שבפניהם הרגו. בזה י"ל דהיכא דאמר שבפניהם הרגו דלא נוכל לקיים כאשר זמם פטורים גם ממלקות. משא"כ בס"ד דריטב"א דלא משכחת עדים לחייבו גלות רק אם אומר שבפניהם הרגו. ממילא בזה אי אמרי' דהתורה חייבה גם באופן זה מלקות ע"כ המלקות יהי' משום ל"ת. ואף דיש לדחות את זה מ"מ לענ"ד כונת הריטב"א היא כמ"ש דכיון דהודה שהוא הרגו שוגג בפניהם לא עברי על לא תענה כלל. כיון דאין זה רעה אצלו. ורצונו שיעידו לו כן. ולכן אף אם היא שקר מ"מ כיון דלא היא לרעתו דהוא חפץ בזה ליכא ל"ת: ובדברי הריטב"א יש לעיין די"ל דהא דאמרי' בסוגי' דב"ק היכא דהודה לדברי העדים הוה העדות עדות שאאי"ל היא דוקא בענין ממון ולא במיתה וכדומה דאף אם מודה לפני ב"ד שהרג הנפש בפני פלוני ופלוני בהתראה באופן דחייב מיתה ואח"כ העידו העדים כדבריו בזה מחויב הוא במיתה וכבר פלפל בזה האו"ת בסי' ל"ח [ע"ש במ"ש על תוס' בגלות ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל] דאל"כ כל אחד יערים כן לומר בפני ב"ד שהרגו בפני פלוני ופלוני. ולפמ"ש יש לחלק בפשיטות די"ל דהא דאמרי' בגמ' אם מודה הוא שבפני העדים גנב וטבח הא דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אינו משום דהודאת בע"ד לחובתו היא כק' עדים דע"ז יש לפקפק עפמ"ש דהודאת בע"ד היא משום מחילה. ויש לעיין לשיטת הירושלמי בכתובות פ' א"נ דבקנס לא יכול למחול עי"ש [א"ה ד"ז צ"ע רב] רק הטעם היא כמ"ש דלא חייבים מכאשר זמם אף. אם העידו בשקר כיון דלא גרמו לו רעה בעדותן דרצונו הי' להעיד לו כן ולא הי' עוברים על ל"ת ובזה יובן היטב דברי היש"ש שהביא שם האו"ת דכתב אם הודה לאחר עדותן חשיב עדות שיכול להזימה. והאו"ת מדחה את דבריו דגם אם מודה לדבריהם לאחר שהעידו נימא ג"כ דלא יהי' מחוייבים מכאשר זמם מחמת הודאת בע"ד כיון דהוא אומר שהעידו באמת. ולפמ"ש הדבר נכון. דדוקא אם אומר תחילה שבפניהם גנב בזה לא גרמו לו רעה בעדותן. משא"כ אם כבר העידו כן ואז גרמו לו רעה חשיב עדות שיכול להזימה דבאם יוזמו יהי' חייבים משום כאשר זמם. ואי דמ"מ יהי' פטורים מחמת הודאת בע"ד כיון דהוא אומר דבאמת העידו י"ל דבזה משכחת יכול להזימה אם יתן אמתלא למה הי' אומר, כן וכ"ש לפמ"ש דקנס לא יכול למחול. וכיון דלפמ"ש דעיקר הטעם הא דל"ח עדות שיכול להזימה דהיא כיון דלא גרמו לו רעה בעדותן י"ל דדוקא בדבר שבממון דבזה יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ויכול ליתן מתנה לחבירו אף אם העדים העידו בשקר מ"מ לא עברו על ל"ת כיון דרצונו היה להעיד לו כן ויכול לחייב עצמו ליתן לו קרן וכפל. משא"כ אם העידו העדים שהוא חייב מיתה בזה ל"ל דהא רצונו הי' שיעידו לו דאם גם דרצונו היא בכך מ"מ אסור להם להעיד ולגרום לו מיתה. כיון דגם לו אסור לאבד עצמו לדעת. וכיון שכן ממילא מחוייבים העדים אח"כ משום כאשר זמם דהא הי' איסור לגרום לו מיתה אף אם רוצה. ולפ"ז הי' מקום לומר דגם לענין גלות אמרי' כן כמ"ש הריטב"א שם בא"ד דהא דאינו גולה ע"פ עצמו היא שהרי יש חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום והרגו גואל הדם עי"ש. וממילא דאסורים להעיד לו גם אם ירצה כיון דע"פ עדותן שהוא הרגו אם יצא חוץ לתחום יכול לבוא לידי חיוב מיתה ויש להאריך עוד בזה דגם בהא דב"ק אם גם דלענין הממון יכולים הם להעיד עליו מ"מ לענין זה שהוא רשע שגנב בזה היא איסור. וגם הוא מוזהר ע"ז שלא להוציא שם רעה עליו. וכדאמרי' חציף מאן דמפרסם חטאו. מכ"ש שיאמר דחטא והוא לא חטא. וכעת לא עיינתי בזה. מ"מ מדברי הריטב"א נראה דהיכא דמודה ליכא חיוב מלקות כלל. דאם הי' חייב מלקות הא בגלות חשיב מלקות עדות שיכול להזימה וע"כ דהיא מטעם שכתבתי דבזה לא עברו כלל על ל"ת כיון דעשו רצונו להעיד לו כן. וכ"ש בהא דב"ק דהוא דבר של ממון דיכולין להעיד עליו אם ירצה: ולפ"ז י"ל ג"כ בהרמב"ם כמ"ש דאם גם דהרמב"ם ס"ל דבממון לא בעינן עדות שיכול להזימה לענין זה שיהי' חייבים דוקא מכאשר זמם מ"מ לענין זה בעי' שיהי' העדות ראוי להזמה שבאם יוזם יהי' לו בושה. ויהי' נפסל לעדות. דהא משו"ה בעי' בממון דו"ח כמ"ש ולכן בהא דב"ק לפמ"ש אם יוזמו לא יפסלו לעדות ג"כ ולא יהי' בזוין כלל דאף אם העידו שקר מ"מ לא עברו על ל"ת כיון דהוא הי' רוצה את זה שיעידו לו כן ולחייב אותו לשלם לו הקרן עם הכפל. וכיון דלא יהי' להם עונש כלום ע"י עדותן בזה חשיב עדות שאאי"ל וזה פסול גם בד"מ דזה מוכח מהא דהוצרך התורה דו"ח גם בד"מ ובאמרו אינו יודע נתבטל עדותן כמ"ש. ולפ"ז לק"מ על הרמב"ם לדברי הנוב"י דבממון לא בעי' כאשר זמם דוקא. אבל מ"מ בעי' שיהי' ראוי להזמה מכח עונש הבושה. וכמ"ש. ובזה מיושב ג"כ הא דהקשיתי בפ' הקודם על הסוגי' דריש פ' אחד ד"מ בהא דפריך הגמ' על המתני' דאחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח מאוחרים אמאי כשירים ופי' הא הוה עדות שאאי"ל. והקשיתי בל"ז הו"ל להקשות הא גם בד"מ בעי' עדות שיכול להזימה וזה מוכח מקרא ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד ודרשינן דבר הניתן מיד ליד. אבל לפמ"ש ניחא די"ל בלא המתני' דאחד ד"מ לק"מ דאם גם דבדנ"פ מוכח מהא דנפש בנפש דבעי' עדות שיכול להזימה מ"מ בד"מ ודאי לא בעינן עדות שיכול להזימה מכח הראי' שהביא הנוב"י. רק כיון דאמרי' במתני' אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח. וקשה לאיזה ענין בעי' בד"מ דו"ח המביא אותם להזמה. ואינו יודע בחקירות יפסל בהו כמו בדינ"פ משום משפט אחד דמשמע דדין אחד אית להו ואינו יודע בחקירות פוסל. וכיון דלא בעינן בד"מ עדות שיכול להזימה מאיזה טעם יתבטל העדות מכח אינו יודע בחקירות. אע"כ דהטעם היא כמ"ש דאם גם דלא בעינן ראוי להזמה בעדות ממון מחמת העונש כאשר זמם. מ"מ בעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען יראו להעיד שקר מעונש שבאם יוזמו יהי' בזוין בעיני כל ויפסלו לעדות ולזה פריך הגמ' מאוחרים אמאי כשירים הא הוה עדות שאאי"ל לגמרי שלא יפסלו לעדות. ובזה יובן היטב דברי הש"ך בסי' ל' במ"ש לישב דברי הרז"ה דס"ל בשטר ל"ש הזמה. ותמהו מסוגי' דאחד ד"מ מקו' הגמ'. וכתב הש"ך דגם הרז"ה מודה דגם בעדות שבשטר נעשים פסולים עי"ש ולפמ"ש ניחא דעיקר קו' הגמ' היא רק משום שיהי' פסולים לעדות ולא משום דבעי' עדות שילה"ז למען נוכל לקיים כאשר זמם דא"כ אין זה ענין להמתני' דאחד ד"מ בדו"ח רק בפשיטות ה"ל להקשות כיון דבעי' בד"מ עדות שילה"ז דהא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם וזה קאי גם על ד"מ. וכיון דמאוחר היא כשר הא הוה עדות שאאי"ל אע"כ כמ"ש הנוב"י דמה"ת לא בעי' בד"מ למען נוכל לקיים כאשר זמם ולזה בפשיטות ל"ק מאוחרים אמאי כשירים הא לא נוכל לקיים כאשר זמם דאין זה מעכב שיפסל עדות. רק דקו' הגמ' היא דממתני' מוכח כיון דבעי' דו"ח דבלא כאשר זמם בעי' ג"כ דו"ח וע"כ כמ"ש למען יהי' להם עונש הבושה וזה שייך גם בעדות שבשטר:

היוצא מכל מ"ש דבדבר אחד אומר אני כדברי הנוב"י די"ל דבממון לא בעי' מה"ת שיהי' ראוי לקיים כאשר זמם דוקא וזה היא מכח ראי' הנוב"י מהא דמצרפין עדות מיוחדת לענין ממון. ולזה ע"כ אף אם לא נוכל לקיים כאשר זמם מתקיים העדות. אמנם דבזה אומר אני דלא כדברי הנוב"י רק דאפ"ה אם בעדות ממון העדים אומרים איני יודע בחקירות נתבטל העדות משום דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען יהי' להם בושה ויפסלו לעדות. ונפ"מ בזה מדין דאו' אם שני כיתי עדים באו כת אחת אומרת בניסן הרג פלוני את זה. וכת השני אומרת לא כי אלא בתשרי הרגו. דבדיני נפשות ל"ח עדות כמ"ש הנתיבות הנ"ל דהא לא נוכל לקיים כאשר זמם כיון דלא ידעי' על איזה מהכריתות נגמר דינו למיתה אבל בד"מ באופן זה מתקיים העדות ד"ת. דל"ב למען נוכל לקיים כאשר זמה דוקא. ולענין בושה חשיב עדות שיכול להזימה. כיון דאם יוזמו יפסלו לעדות עכ"פ ויהי' להם בושה דכ"ע יודעי' שהם עידי שקר. ובזה ל"ק מכל הפוסקים שהביא הש"ך בסי' ל"ג דמבואר דבעי' בד"מ עדות שילה"ז כמ"ש דכל זה היא בזה"ז ובודאי לאו טעמם למען נוכל לקיים דין הזמה רק למען יהי' להם יראת הבושה להעיד שקר וזה הוא גם בד"מ. ומיושב בזה דברי הרמ"א דבד"מ כתב בטריפה שהוא כשר להעיד בעדות ממון. ואף דהוא פסול לעדות נפשות היא משום דבעי' עדות שיכול להזימה משא"כ בד"מ דל"ב עדות שיכול להזימה כשר. [ועל קו' הש"ך על הב"י ורמ"א הא בד"מ נוכל לקיים בטריפה גם כאשר זמם עי' מש"ל בפ' הבא] והקשה הסמ"ע אמאי לא הגיה על המחבר בסעיף י"ז דפסק דעדים הקרובים לדיינים פסולים והיא מטעם שהיא עדות שאאי"ל דלא יקבלו הזמה על הקרובים והא להרמ"א ל"ב בממון עדות שיכול להזימה עי"ש בס"ק כ"ו אבל לפמ"ש ניחא דוקא בטריפה דבזה לענין הבושה ושיהי' נפסל להזמה לענין זה חשיב עדות שילה"ז דאם יוזם את הטריפה יפסל ג"כ ויהי' לו בושה רק משום כאשר זמם חשיב עדות שאאי"ל. וזה ל"ב בממון. אבל עדים הקרובים לדיינים פסולים למען יהי' להם עכ"פ עונש הבושה כמ"ש:

והנוב"י מחליט להיפך דכיון דל"ב בד"מ עדות שילה"ז ממילא אינו פוסל אינו יודע בחקירות. ולזה הא קשה אמאי יהי' עדים הקרובים לדיינים פסולים בד"מ כיון דל"ב עדות שילה"ז. וכתב לישב דמשו"ה דייק הגמ' בהא דקרובים משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכם דלא מצינו הך משפט השוה לכם בכל מקום רק בקרובים ובפ' אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח משום דכתיב משפט אחד לא נזכר הך משפט השוה לכם. ולזה פי' הוא דכוונת הגמ' בהך דמשפט השוה לכם היא אף דהטעם דהפסול קרובים להדדי בדנ"פ דהיא משום דהיא עדות שאאי"ל ל"ש בד"מ אפ"ה אמרי' מכח גזירת הכתוב משפט השוה לכם שיהי' פסולים עי"ש. והדוחק מבואר. גם לא אדע אמאי לא קאמר גם בהא דבודקים בד"מ בדו"ח. משום משפט אחד משפט השוה לכם. דהא מפשטות הדו"ח הוא למען יהי' עדות שיכול להזימה. ובד"מ הא ל"ב עדות שיכול להזימה וה"ל לפרש ג"כ הך דמשפט השוה לכם. ומה דכתב הוא דבד"מ החקירות הם כמו הבדיקות. וגם בדנ"פ החקירות הם כמו הבדיקות. וי"ל דמשו"ה ל"ק משפט השוה. מ"מ זה אינו ע"פ דרכו דבד"מ הבדיקות אינם פוסלים מה"ת. וגם אמאי לא גמרי' גם לענין זה משפט השוה לכם שיהי' איני יודע בחקירות פוסל גם בד"מ כמו בדנ"פ אף דל"ש הטעם ולזה נ"ל כמ"ש דגם בד"מ איני יודע פוסל משום דבעי' עכ"פ שיהי' ראוי להזמה למען יהי' להם יראת עונש הזמה, למען יהי' בזוין אם יוזמו. ומשו"ה אינו יודע בחקירות פוסל גם בד"מ וגם משו"ה עדים הקרובים לדיינים פסולים גם בד"מ כמ"ש. ועל מה דדייק על הא דאמרי' גבי קרובים משפט השוה לכם בארתי את זה בשער... דהא קרובים לאו פסולים משום דחשודין לשקר. וגם הא פסולים אפי' לחוב ולחוב ודאי לא ישקרו. ולזה האיך נוכל ללמוד ד"מ מדינ"פ ממשפט אחד. דילמא דוקא בדינ"פ דבעי' עדים דוקא ואומדנא לא מהני וכיון דקרובין ל"ח עדים לא מתקיים העדות. משא"כ בד"מ דגם מיגו מהני. ואמאי לא יהי' מהני עדות קרובים אם גם דלא מהני בתורת עדות מ"מ לא יהי' גרע ממיגו. רק דנימא דלאחר דפסלה רחמנא קרובים גם בד"מ ממשפט אחד. ממילא הקרובים לא אמרו בתורת עדות כיון דידעו דאינם עדים בדבר. ולא יהי' מהני עדותן כלל ממילא דלא דקדקו בעדותן ואינם אומרים בתורת עדות וממילא דלא ידעינן אם העדות היא אמת. דדוקא היכא דהעדים אומרי' עדותן בתורת עדות אזי ידעינן דהמעשה היא אמת דלא יעברו על ל"ת וגם צריכים, לדקדק היטב בעדותן שלא יהי' מוטעים בדבר משא"כ אם אינם אומרים בתורת עדות לא ידעי' אם המעשה היא אמת, דיכול להיות דלא דקדקו בעדותן ואמרו ע"פ אומדנא. וגם אם אמרו שקר כיון דלא עברו על ל"ת וממילא דלא ידעינן אם המעשה היא אמת. ולכן לאחר דפסלה התורה קרובים לעדות לא ידעי' אם המעשה היא אמת כיון דאינם אומרים בתורת עדות. ולזה דייק הגמ' משפט השוה לכם היא דהתורה כתבה למען יהי' משפט שוה בין בד"מ ובין בדנ"פ. ולזה פסלה התורה קרובין. ולאחר דפסלה לא נעשה עוול אם לא מוציאין ממון על פיהם דכיון דלאחר דפסלה לעדות לא אמרו בתורת עדות. אבל לענין דו"ח לא צריך לומר משפט השוה. רק כמו דבעי' בדנ"פ דו"ח, דע"י זה יתברר דהם עידי אמת. דאם הם עידי שקר יכחישו זא"ז. וגם שיהי' להם יראת הזמה. ה"ה גם בד"מ מטעם זה בעי' דו"ח דע"י זה יראו מעונש הזמה. ואם דל"ש כאשר זמם מ"מ יראו שאם יוזמו יהי' בזוין בעיני כל ויפסלו לעדות:

ומה שהביא ראי' לדבריו מירושלמי דפוסל ג"כ דיינים הקרובים להדדי כמו בעדים. ובאם נימא דהטעם בעדים היא משום דהיא עדות שאאי"ל כמבואר שם בירושלמי והא בדיינים ל"ש כן עיש"ה ולענ"ד אפשר לומר דחד טעם אית להו כמו דפסולין עדים הקרובין להדדי משום דהיא עדות שאאי"ל דעד זומם אינו נהרג בעדות אחיו כ"כ י"ל טעם זה גם אם הדיינים קרובין להדדי. ואמינא מילתא בטעמא ע"פ דברי הנתיבות דכתב לדחות דעת האומרים דעדים הקרובים לדיינים חשיב עדות שילה"ז כיון דמצי להזים אותם בב"ד אחר. וע"ז כתב הר"ן דמ"מ אם יוזמו יכפרו דלא העידו מעולם כן. וצריכים הב"ד להעיד עליהם דהעידו לפניהם. ובאם הב"ד הם קרובין יהי' הם פסולין להעיד. והעדים יכפרו דמעולם לא העידו עי"ש וי"ל דמשום זה גם בדיינים הקרובים להדדי פסולים ג"כ משום דאז עדות העדים שהעידו לפניהם היא עדות שאאי"ל. דאם יוזמו יכפרו ויאמרו דמעולם לא העידו עדות זה. ואי דהב"ד שהעידו לפניהם יעידו כן בתורת עדות שכן העידו לפניהם. הא הב"ד הם פסולים לעדות משום דהם קרובים להדדי. ועדים הקרובים להדדי פסולים הם להעיד ואם דזה היא דרך פלפול מ"מ לא נראה לענ"ד דברי הנוב"י. דאם הי' מפורש בקרא דהעדים הקרובים לדיינים פסולים בדנ"פ הי' מקום לומר כמ"ש דגמרי' ממשפט אחד משפט השוה שיהי' גם בד"מ פסולים. אבל באמת הא זה לא מפורש רק דפסול בדנ"פ משום דלא הוה עדות שאתה יכול להזימה. וממילא בד"מ דלא בעי' עדות שיכול להזימה יהי' כשירים כמו איני יודע בחקירות דכשר בד"מ לדבריו. ולזה נראים דברי מדבריו דגם בד"מ בעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה משום בושה ומשו"ה גם איני יודע בחקירות פסול גם בד"מ:

ובזה יש לישב הא דתמהו האחרונים לשיטת הסוברים דעדים הקרובין לדיינים פסולים משום דבעי' שיהי' העדות ראוי להזמה בפני אותו הב"ד דוקא. הא דאמרי' בריש סנהדרין דדיני ממונות בשלשה הדיוטות ודיני קנסות בפני מומחים דוקא ותמהו דא"כ לא יהי' מהני העדות בפני הדיוטות משו"ה דהוה עדות שאאי"ל דאם יוזמו הא לא יכולין הב"ד לקבל הזמה עליהם כיון דהיא קנסות. ובעי' מומחים דוקא. אבל לפמ"ש י"ל דהא לא בעי' שיהי' ראוי להזמה משום כאשר זמם. רק שיהי' להם בושה. ובזה הא מ"מ יקבלו הב"ד הזמה עליהם. למען יתבטל עדותן עכ"פ לענין ממון. וממילא יהי' הם פסולין. ולפ"ז מכל מ"ש יתיישב הסוגי' על נכון אי אמרי' לענין זה כהנוב"י דבד"מ ל"ב מה"ת שיהי' העדות ראוי להזמה משום כאשר זמם. ולזה כתב הרמב"ם שפיר דדוקא בדנ"פ בעי' כאשר זמם דוקא [אמנם דבדברי הרי"ף יש לעיין בהא דהביא דברי הירושלמי דעדים הקרובים להדדי פסולים משום דאין עד זומם נהרג בעדות אחיו, ומשמע דגם בד"מ מהאי טעמא פסול. מבואר דגם בד"מ בעי' שיהי' מחוייבים מכאשר זמם דוקא. ומשמע דגם בזה"ז בעי' שיהי' העדות ראוי להזמה מכאשר זמם דוקא. דל"ל הפי' כיון דעכ"פ יהי' נפסלים לעדות. וזה היא ע"י עדות אחיו. דאם לא העיד עמו אחיו בב"ד לא הי' מהני עדותן ולא הי' נפסל לעדות ג"כ דזה אינו. דהא מבואר בסוגי' דסנהדרין דמשו"ה חשיב אין עד זומם נהרג בעדות אחיו כיון דקימ"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיוזמו כולם עי"ש ומש"ל בשער... גם לדברי הרי"ף יהי' קשה דא"כ היכא דל"ש דין הזמה כלל יהי' עדים הקרובים להדדי כשירים. ואף דגבי בן גרושה וכן בכל מקום דחייבים מלקות פסולים דגם בזה נהרגים בעדות אחיו. וי"ל כמ"ש דאם גם דלא בעי' בהנהו עדות שיכול להזימה היא לקיים כאשר זמם דוקא. אבל מ"מ בעי' שיהי' העדות ראוי להזמה לקיים בהו מלקות. מ"מ יהי' קשה בעדות החדש לפמ"ש דבזה ל"ש אף מלקות יהי' העדים הקרובים להדדי כשירים וזה אינו כמבואר בהדי' בראש השנה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהם. מבואר דשניהם יחד פסולים להעד והא בזה ל"ש דאין עד זומם נהרג וצ"ע]. אבל בד"מ לא בעי' שיהי' ראוי להזמה משום כאשר זמם. רק כמ"ש משום יראת הבושה. וזה שייך גם בזה"ז ולכן קימ"ל דגם בד"מ ובזה"ז עדים הקרובים לדיינים פסולים משום דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה משום בושה. וכמ"ש דמשום זה גם איני יודע בחקירות פסול. ועימש"ל בשער דדו"ח לישב דברי הש"ך מ"ש דגם לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ אפ"ה אינו יודע פוסל:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה