אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ג פרק יד

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ג פרק יד

ספר משכן העדות שער ג פרק יג

הרמב"ם בפ' י"ב מהל' גירושין כתב זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי ה"ז מותרת לכל. ואע"פ ששניהם החזיקוה לאשת איש הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים עכ"ל. ומזה דייק המחנה אפרים בהל' עדות סימן ו' דבאם לא מעידים על עצמם רק שזה אומר שהיא נתקדשה לראובן וזה לשמעון בזה הוחזקה לאשת איש על פיהם ואף דמכחישין זה לזה ובודאי אחד מהם הוא פסול וקשה קו' הר"ן בסוגי' דתרי ותרי וי"ל דלהרמב"ם לא הי' קשה לי' קו' הר"ן כיון דמבואר בסוגי' דעד זומם בתי' הגמ' והלכתא שהעידו בבת אחת דאף אם העידו באמת שקר מ"מ לא נפסל רק לאחר כ"ד מעדותן ובתוכ"ד כשירים הי' כיון דבידם לחזור. וה"ה בזה אם גם דמכחישין אהדדי לאחכ"ד מעדותן שנתקדשה במה שאומרים למי נתקדשה מ"מ לא נפסלו רק לאחר כ"ד ומה שהעידו מקודם שהיא אשת איש הי' בכשרות עי"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע לומר לשיטת הרמב"ם כדבריו. דאף דיש מקום לומר כן בקו' הר"ן בסוגי' דתרי ותרי באחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דאמרי' תרווייהו באשת איש קא מסהדי. וע"ז הקשה הר"ן הא אחד מהם הוא פסול ודאי. ובש"מ שם בד"ה תרווייהו בא"א וכו' כתב באמת כתי' המחנה אפרים כיון דבשעה שהעידו על אשת איש תרווייהו כשירים הי' עי"ש ובדברי האחרונים שהעמידו כן בכונתו. אמנם הא תינח בנתגרשה דהגירושין אין להם שום ענין עם הקידושין והקידושין מחזיקין אותה לאשת איש ולא הגירושין. ומשו"ה אמרי' שפיר נהי דמתכחשין אהדדי על הגירושין מ"מ כיון דלא מוכחשין על העדות דאשת איש שהעידו קודם תוכ"ד ואז כולם הי' כשירים. משא"כ בזה דתרווייהו מעידים על הקידושין, וזה העדות למי נתקדשה היא כחקירות על העדות דאשת איש על הקידושין. לשיטת הרמב"ם דס"ל דמה שהיא לגוף העדות חשיב מן החקירות. וזה למי נתקדשה היא לגוף העדות וה"ל הכחשה בחקירות דנתבטל העדות לשיטת הרמב"ם אף בד"מ דלא בעי' דו"ח, מ"מ ס"ל להרמב"ם אם הכחישו זא"ז בדו"ח עדותן בטלה. ובזה אף אם העידו תחילה על הלואה סתם. ולאח"כ חקרו הב"ד אותם באיזה יום והכחישו זא"ז דאז נתבטל עדותן למפרע. ובזה נימא ג"כ דהא לא נפסלו רק משעה שהכחישו זא"ז ומתחילת עדותן כשירים הי' אלא הטעם כיון דהיכא דמכחישין זא"ז הניחו הדין על דין תורה דבעי' דו"ח ובזה אם מכחישין עצמם בדו"ח נתבטל עדותן למפרע. ועי' בנתיבות ר"ס ל' דכתב יותר מזה אף אם החקירות הי' לאח"כ מעדותן נתבטל ג"כ עדותן למפרע. וממילא דגם בקידושין אם גם דהיא כמו ד"מ ולא בעינן דו"ח. מ"מ בהכחישו זא"ז בדו"ח נתבטל עדותן ה"ה בזה כיון דמכחישין זא"ז בחקירות דהיא בגוף העדות נתבטל עדותן לגמרי. ודוקא בסוגי' דתרי ותרי שם העדות דנתגרשה אין לו שייכות מענין העדות דאשת איש ולא הוה מחקירות אמרי' שפיר גם דהכחישו זא"ז מ"מ כיון דלא הוה חקירות מן העדות דאשת איש לא נתבטל עדותן למפרע. ולזה לענ"ד דודאי לשיטת הרמב"ם אם מכחישין זא"ז בהעדות למי נתקדשה נתבטל עדותן מכח הכחשה בחקירות. והא דדייק הרמב"ם בטעם כיון דלעצמו הם מעידים ולא כתב הטעם כיון דאחד מהם מעיד שקר י"ל בפשיטות דודאי נוגע בדבר אם גם דחשדינן לי' דמעיד שקר בשביל נגיעתו. מ"מ אם גם דהעיד שקר. מ"מ לא נפסל דעל עצמו אינו בגדר עד. וכל נוגע חשיד להעיד שקר במה שהיא לעצמו. ובמה שלא נוגע לעצמו לא יעיד שקר. ה"ה בזה קשה אם גם דהי' אומר בשקר במה שהי' אומר דנתקדשה לו. מ"מ בשביל כך לא נפסל כיון דלעצמו העיד. ויהי' נאמן במה שהי' אומר מקודם דהיא אשת איש דע"ז לא הוה נוגע והוא כשר להעיד גם אח"כ. הגע בעצמך בזה דכל אחד מעיד לעצמו דהוא קדשה ובודאי אחד מהם העיד שקר. אפ"ה יכולין להצטרף שניהם יחד לעדות אחרת ולא אמרי' דאחד מהם הוא פסול בודאי ויהי' פסולין להצטרף שניהם יחד כמו לר"ה בשתי כיתות עדים המכחישין זא"ז. וזה אינו דליכא שום פסול משניהם כיון דלעצמו הוא מעיד. ומשו"ה ליכא למימר הטעם דאחד מהם הוא פסול דזה אינו. ובזה הי' נ"ל לישב בהא דפלוני רבעני לרצוני דאמרי' פלגינן דבורא דרבע לאחר או דהי' לאונסו. ועימש"ל דאיירי דעד השני אומר ג"כ דהי' לרצונו ודלא כראב"ן וא"כ יהי' קשה האיך נוכל לומר דהי' לרצונו הא עכ"פ יהי' הכחשה בבדיקות דנתבטל ג"כ העדות. ועי' בנתיבות בסי' ל"א. ואי אמרי' דלא מחלקינן רק הכונה כשיטת הרמב"ם ניחא, אבל בזה ניחא די"ל דמה דנוגע לעצמו ל"ח כלל מהעדות ואף אם מכחיש להעד השני לא נתבטל העדות ג"כ. ובזה מיושב קו' התוס' שם מקו' הגמ' מכות נרבע יציל דתמהו דהא לרבא כשר הוא להעיד. די"ל דהא דאמרי' דמה שמעיד על עצמו ל"ח עדות ולא נתבטל מכוחו מחמת הכחשת הבדיקות הוא דוקא לתי' הגמ' במקיימי הדבר הכתוב מדבר דעל עצמו אינו בגדר עד. משא"כ לס"ד דגמ' דגם על עצמו חשוב עד ממילא ל"ל פ"ד דא"כ יתבטל העדות מכח הכחשת בדיקות. כיון דגם מה שמעיד על עצמו חשוב בגדר עדות ועימש"ל. ולזה הוצרך הרמב"ם לומר דאמרי' דתחילת אמירתו דהיא אשת איש היא לעצמו. משא"כ בזה דאמרו דנתקדשה לאחר ומכחישין זא"ז אמרי' דנתבטל גם עדותן על אשת איש כיון דאחד מהם הוא פסול בודאי. וכ"כ להרמב"ם דס"ל הכחשה בחקירות פוסל י"ל ג"כ אם על החקירות מעיד לעצמו זה לא הוה בגדר עדות ואינו מבטל גם משום הכחשה בחקירות. ולשיטת הראב"ן שמכשיר הכחשה בחקירו' בד"מ. ממילא דגם בעידי קדושין כשר הכחש' בחקירות כמש"ל בזה יש מקו' לומ' דגם היכא דמכחישין זא"ז בהחקירות אמרי' כן [וגם אי אמרי' כשיטת החכמי לוניל דלאחר העדות לא בטל העדות כלל משום הכחשה בחקירות י"ל ג"כ כמש"ל]:

וראיתי בס' חדש שכ' לדחות דברי בעל מחנה אפרים מהא דאמרי' בב"ב בעדות אהבתי' ואכלי שני חזקה. דאמרי' שם על אכילתה דאיתכחיש איתכחיש אהבתי' דלא איתכחיש לא איתכחיש דמזה הביא המחנה אפרים ראי' דל"ל דקו' הר"ן היא דנימא גם בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו דאמרי' בסוגי' דעד זומם בעדות דגניבה וטביחה דאם איתזמי אטביחה איגלאי מילתא למפרע דנתבטל גם עדות דגניבה שהעידו תוכ"ד כיון דנתבטלה עדות הטביחה. וא"כ י"ל דקו' הר"ן כיון דהעידו העדות דנתגרשה תוכ"ד מהעדות שהוא אשת איש י"ל דנתבטל כל העדות. ומזה הביא ראי' מב"ב דאמאי לא אמרי' גם שם כיון דנתבטל עדות שני חזקה נתבטל ג"כ עדות אהבתי'. אע"כ דדוקא בהזמה אמרי' כן ולא בהכחשה וע"ז השיב בעל ד"מ דהא אמרי' ב"ב לר"ח דס"ל מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל כ"ע לא פליגי דנתבטל ג"כ עדות אהבתי' דהעידו תוכ"ד. מבואר הטעם דדוקא לר"ה לא נתבטל עדות אהבתי' כיון דהיא עדות אחרת. ובעדות אחרת אמרי' דגם שני חזקה באמת העידו. משא"כ לר"ח דפוסל אותם לעדות אחרת ע"כ דהיא גם בשעה שאנו דנין על עדות אחרת חיישינן דהעידו בשקר אותו העדות שהי' מכחישין זא"ז והוה כמו בהזמה דנתבטל מחמת עדות שקר שהעידו תוכ"ד. ולפ"ז קו' הר"ן היא שפיר כיון דלר"ה פסולין ע"כ שניהם ביחד להעיד עדות אחרת. וה"ה גם עדות על הקידושין נתבטל מאותו העד שהעיד שקר תוכ"ד עי"ש וגם אנכי כוונתי בזה לדבריו עי"ש. ובזה הי' נ"ל ליישב דברי הריטב"א כתובות גבי עד אומר תנאי ועד אומר לא הי' שם תנאי דאמרי' שם תרווייהו בשטרא מעלי' קא מסהדי והא דקאמר תנאי ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכתב הריטב"א דאיירי דהשני אומר זה כתב ידי. ועל התנאי לא מעיד דלא שמע התנאי ולא מכחיש דברי העד השני שמעיד על התנאי רק דהוא אומר דלא ידע מזה. דל"ל דמכחיש להעד המעיד על התנאי דא"כ ע"כ חד מינייהו משקר וליכא על הקיום רק ע"א עי"ש. והי' קשה לי על דברי הריטב"א דגם באם אינו מכחיש העד על תנאי אמאי אמרי' דגובה בהשטר אף אם העד מעיד דלא נתקיים עדיין התנאי נימא ג"כ ממנ"פ אם האמת כדברי העד שהי' בו תנאי ממילא דליכא שטר כיון דלא נתקיים התנאי ובאם היא שקר ולא הי' בו תנאי כלל. ממילא העיד שקר במה שהי' אומר דהי' תנאי ולא הוה עד על הקיום כיון דהוא עד פסול. אבל לפמ"ש ניחא די"ל דבזה י"ל כדברי בעל מחנה אפרים כיון דהעדות על כתב ידו העיד מקודם ואז לא נפסל אף אם דלא הי' באמת תנאי דכיון דלא מכחישין זא"ז ממילא דיכולין להצטרף בעדות אחרת אף שניהם יחד. ולזה מהני העדות שהעידו קודם דלענין עדות זה אמרי' דלא העיד שקר כלל וגם במה דהי' מעיד על התנאי הי' אמת רק דהשני לא שמע בהתנאי:

אמנם לענ"ד יש לעיין בזה דבאם ע"א אומר תנאי דבס"ד דגמ' דהעד האומר תנאי אינו נאמן משום דתרווייהו בשטרא מעלי' קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים. ממילא י"ל אם גם דנתגלה אח"כ שהי' מעיד שקר במה שהי' אומר תנאי אפ"ה אינו נפסל לעדות. דכיון דבמה שהי' אומר תנאי לא הי' תועלת כלל בעדותו ולכן לא נפסל אף אם באמת שקר העיד. וקו' הריטב"א היא דבאם עד השני האומר דלא הי' תנאי בדבר מכחיש הראשון נימא דילמא העד האומר דלא הי' תנאי הוא מעיד שקר דהוא ידע מהתנאי והוא בודאי נפסל דמעיד שקר במה שיהי' תועלת בעדותו דבאם יאמר ג"כ דהי' תנאי יהי' שני עדים על התנאי ולזה כתב שפיר דע"כ האחד האומר דלא הי' תנאי לא מכחיש להעד כלל. ואז אמרי' דליכא עד פסול כלל דהעד האומר תנאי אם גם מעיד בשקר אפ"ה לא נפסל כיון דליכא תועלת בעדותו. ולפ"ז היכא דמכחישין זא"ז באמת דזה אומר דהי' תנאי וזה מכחיש אותו וכן בהא דע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה בהא דמקשי' נימא דחד מהם הוא פסול הוא רק דניחוש דילמא העד האומר לא נתגרשה מעיד בשקר. ואז הוא פסול לעדות. ולפ"ז י"ל כתי' המח"א דעל העדות שמעידים מקודם שהעידו העדות דנתגרשה הם נאמנים כיון דלא נפסלו רק לאחר כ"ד. ואי כהנ"ל הא חד מהם הוא פסול ודאי. י"ל דלעדות אחרת מוקמינן שניהם אחזקת כשרות. ואמרי' דהעד האומר נתגרשה הוא הי' מעיד בשקר וליכא פסול כלל. דדוקא לאותו עדות שמכחישין זא"ז. י"ל ממאי דהעד האומר נתגרשה מעיד שקר דילמא העד השני. משא"כ לעדות אחרת מוקמינן תרווייהו אחזקת כשרות. וזה נ"ל בכונת הש"מ כתובות הנ"ל הא דתי' דלר"ה לא נפסלים להעיד ביחד רק משעה שהעידו עליהם ולא למפרע לא כמ"ש בכונתו דהוא כתי' המח"א רק כונתו דעד השעה שהעידו האחרים ומכחישים זא"ז כשירים להעיד יחד דעד שעה זו כשירים מחזקת כשרות ואמרי' דכת השני הי' הפסולים ואפ"ה לא הוה פסולים רק משעה שהכחישו אותם בב"ד. ולזה לענין להעיד יחד היכא דנוכל לומר דלא הוה כל אחד פסול מכשירים אותו. ה"ה בזה לענין להעיד יחד אמרי' דהעד האומר נתגרשה הוא העד שקר ולא נפסל לעדות כלל אף אם העיד שקר בזה כיון דלא הי' מהני עדותו דידע דע"א על הגירושין לא מהני כנ"ל נכון בדברי הרשב"א עי"ש:

ובזה הי' מקום להאריך בהא דאמרי' לב"ה אחד אומר מנה ואחד, אומר מאתים דיש בכלל מאתים מנה. ותמהו דמ"מ הא איכא אחד דהוא פסול בודאי והאיך מצרפינן להו לעדות ועי' בחידושי הר"ן שם די"ל כיון דאמרי' דיש בכלל מאתים מנה ועל מנה לא הוכחשו ולזה אמרי' אף דהוכחשו על מנה השני מ"מ כיון דהם מעידים תוכ"ד כמ"ש תוס' לאידך תירוצים דאיירי בהעידו תוך כ"ד. וא"כ גם העד שמשקר מ"מ לא נפסל רק לאחר כ"ד. ובעת שהי' מעיד על העדות של מנה לא הי' נפסל בין אם הפסול היא בעד הר' ובין בעד של מנה מ"מ לא נפסלו רק לאחר כ"ד. ומשו"ה מתקיים העדות. דלא מכחישין זא"ז והגמ' מייתי שפיר ראי' דעדות המכחשת בבדיקות כשירה בד"מ. דאל"כ עכ"פ יהי' נתבטל מכח הכחשה בבדיקות. וכ"כ י"ל גם במנה שחור ומנה לבן דמהאי טעם נתקיים העדות. כיון דאין מכחישין זא"ז על גוף המנה ואף אם מעיד בזה אחר זה מ"מ כיון דאמרי' יש בכלל מאתים מנה ואותו העד שמעיד על ר' בכלל ק' אמרי' דבשעה שהעיד על המנה אז לא הי' נפסל. דאם הפסול הוא בעד של ר' מ"מ לא נפסל רק לאחר כ"ד כיון דהי' יכול לחזור. ובשעה שהעיד על הר' שיש בכלל ק' עדיין לא הי' פסול וגם אם העד של ק' העיד שקר אמרי' ג"כ דלא נפסל רק לאחר כ"ד כיון דהי' יכול לחזור ולומר ר'. וכיון דבשעה שהעידו על המנה תרווייהו הי' כשירים ולזה מהני עדותן. רק בהעידו תוך כ"ד בזה ל"צ לבוא לתירוצים של התוס' בד"ה שב"ש דמקשי' אמאי לא יתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ י"ל לב"ה טעמו דגם אחד מהם לא הי' פסול בשעה שהעידו עדותן על מנה רק לאחר כ"ד כשכבר העידו נפסלו. ולא נתבטל עדותן למפרע. משא"כ בהעידו בזא"ז. לכאורה בזה יש לחוש דילמא העד שהעיד תחילה הוא הפסול. ובשעה שהעיד השני כבר נפסל הראשון ויהי' מבטל משום קו"פ כמ"ש דגם בנפסל אח"כ פוסל ג"כ וצריכים לבוא לתירוצים של תוס'. אמנם גם בזה יש לומר דאם גם בנפסל אח"כ פוסל ג"כ מ"מ זה הי' נראה לענ"ד דבאם הי' שני עדים בדבר והעיד אחד עדותו לפני ב"ד ואח"כ נפסל קודם שהעיד השני עדותו לפני ב"ד בזה אינו מבטל עדות השני ג"כ. ואף דנפסל קודם הגדת השני. מ"מ כיון דכבר העיד עדותו בב"ד תו אין לו שייכות עוד בענין הזה עם השני דהעד שכבר העיד כבר הוא מסולק מענין זה ואי"ה אדבר עוד מזה. וא"כ גם בבאו בזה אחר זה י"ל כן לב"ה דמשו"ה ס"ל דיש בכלל ר' ק' דבשעה שהעיד על הר' עדיין לא נפסל:

והנה הר"ן בחידושיו וכן בנ"י הביאו דעת הרבה פוסקים וכן קימ"ל בש"ע דבמנה ומאתים צריך לתבוע המלוה את שניהם עיש"ה. וחתרו למצוא טעם אמאי יהי' הכחשת התובע עדיף מהכחשת העדים ולענ"ד הי' אפשר לומר דהא באמת צריכים להבין הטעם דאמרי' דיש בכלל מאתים מנה הא מ"מ אחד מהעדים נפסל בודאי. ולזה י"ל לשיטת החכמי בריסק שהביא הש"ך בסי' ל"א דבחד המוכחש מחד לא נפסל כלל ועי"ש בנתיבות דכיון דאין פסולו ברור תלינן דאומר כן בדדמי. ולפ"ז גם במכחישין זא"ז בק' ור' אמרי' דהיא שני עדות על זה מעידין בשוה דחייב לו ק'. ועל המנה השנית מכחישין זא"ז. ומשו"ה אמרי' כיון דלא הוה רק הכחשת עד בעד ובזה לא נפסלו והם כשירים לעדות אחרת ומשו"ה נתקיים אותו העדות שאין בו הכחשה. ולפ"ז י"ל היכא דהבע"ד מכחיש ג"כ להעד האומר ר' ואינו תובע רק מנה ממילא בזה העד של ר' הוא מוכחש מהעד השני ומהבע"ד שהוא נאמן לחובתו יותר מק' עדים וגם הוה עד כשר לחובתו לענין זה שיכול להעיד על העד של ר' דהוא פסול, וממילא הוה פסולו מבורר. ואז תו לא יכול להצטרף גם על המנה כיון דפסולו מבורר הוה הוכחש משנים ולא תלינן דאומר לן בדדמי. דדוקא במוכחש מחד תלינן דאומר בדדמי כמבואר בנתיבות. ומשו"ה הבע"ד צריך לתבוע שניהם. ואז לא הוה הפסול מבורר דהבע"ד לא הוה עד לפסול העד של ק' כיון דהוא אומר כן לטובתו ועי' בנתיבות בסי' ע"ט: ולפ"ז גם לב"ה יהי' קשה קו' התוס' בד"ה שב"ש אמאי לא אמרי' בשתי כיתות עדים נמצא אחד מהם קו"פ משום דיש סברא לומר להפך דדוקא בשני עדים המכחישין זא"ז בזה מתקיים העדות דאמרי' דאין כאן שום פסול ומה דמעיד אחד מהם שקר על מנה השני' אומר כן בדדמי. משא"כ היכא דמוכחש משני עדים דלא תלינן דאומר כן בדדמי בזה קשה נהי דאיכא עכ"פ כת אחת דלא משקרי מ"מ יהי' נתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. וצריכים לבוא לתי' התוס' כיון דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה. ובזה אמרתי לישב דברי הרמב"ם וגבי מנה ומאתים פסק באחד אומר מנה ואחד מאתים נתקיים העדות ובנזיר נקט דינו בשתי כיתי עדים. ותמהו אמאי לא נקט גם בנזיר בכת אחת די"ל דבא להשמעינן השני דינים הן בכת אחת והן בשתי כיתות דחדא לא הי' נשמע מחברי' דבאם הי' נקט דינו בב' כיתות הוה אמרי' דוקא בשתי כיתות אמרי' דיש בכלל ולא בכת אחת וכדברי ב"ש. ובאם הי' נקט דינו בכת אחת הוה אמרי' דוקא בזה דליכא שום פסול כיון דלא הוה מוכחש כל אחד רק מחד ולכן נתקיים העדות משא"כ בשתי כיתות דבזה איכא כת אחת שהם מוכחשים משנים יהי' נתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. ולזה הוצרך להשמעינן דין זה גם בשתי כיתות עדים. ובכל אחד נקט אופן אחר לרבותא ולפי האמת נלמד חדא מחברי' דבשניהם הן בכת אחת והן בשתי כיתות אמרי' דמתקיים העדות בשאר דיגיד עליו חבירו דד"מ נשמע מנזיר. ונזיר נשמע מד"מ. ודלא כהאו"ת שכתב דנזיר הוה דומי' דנפשות ולכן בכת אחת הוה הכחשה בבדיקות דזה דוחק גדול דא"כ אמאי אמרי' ג"כ בנזיר לרשב"א ס"ל לב"ה דינו אף בכת אחת המכחישין זא"ז דמתקיים עדותו. וכי לא ס"ל דהכחשה בבדיקות מבטל העדות בדנ"פ ועימש"ל עוד בזה ולזה ע"כ דנזיר לא הוה דנ"פ כיון דעכשיו אינם באים לנפשות. ואף דיכול להסתעף דיני נפשות אם יכנס במקדש טמא כמ"ש האו"ת אין בזה כלום כיון דעכשיו אינם מעידים לנפשות. והוה כאלו מעידין על החתיכה שהיא חלב נימא ג"כ דהיא כנפשות דיכול להסתעף מזה מלקות ועימש"ל. ובזה מיושב קו' התוס' דמקשי לר"י דס"ל במנה שחור לא מצרפי' והוא ס"ל בב"ב כרשב"א די"ל דטעמו משום דדוקא גבי מנה ומאתים בזה אמרי' על המנה לא מכחישין זה לזה רק על המנה השני והם כשירים לעדות אחרת אפי' שניהם יחד כשיטת חכמי בריסק. משא"כ היכא דמכחישין זה לזה באותו מנה ע"כ דבאותו מנה אחד מהם לא דקדק בעדותו ואומר בדדמי לכן עדותן בטלה. ושיטת הסוברים דלא בעי' שיתבע את שניהם. י"ל או דס"ל כמ"ש אם גם דאחד מהם הוא פסול מ"מ מה שהעיד תוך כ"ד לא נתבטל ולזה לא בעינן ג"כ שיתבע את שניהם. דאם גם דלדבריו העד של הר' הוא פסול מ"מ בשעה שהעיד עדותו על המנה דהי' נכלל בר' עדיין הי' כשר. [או די"ל דס"ל דלא כשיטת חכמי בריסק רק בחד המוכחש מחד נפסל ג"כ וע"כ הא דמצטרפי' על המנה הוא דתלינן דאומר כן בדדמי דטעו בבדיקות. ולזה מה בכך דהם מוכחשים בב"ד]:

אמנם די"ל אפי' אי אמרי' כמ"ש דלא נפסל למפרע. רק לאחר כ"ד. מ"מ י"ל באם הטעות היא בעד המעיד על ר' ל"ש בזה לומר דיש בכלל ר' ק'. דנהי דבשעה שהי' מעיד ר' עדיין לא הי' נפסל כיון דהי' יכול לחזור מ"מ כיון דמ"מ העיד שקר במה שהי' אומר ר' האיך נדע שיש ממשות בעדותו על ק'. נימא כמו דהעיד על ק' ר' כ"כ יכול להיות דלא הי' רק חמשים והוא הי' אומר על חמשים ר' ודבר זה מבואר היטב בנתיבות עיי"ש דכתב דמשו"ה באם תובעו שניהם אמרי' דהטעות היא בעד של ק'. ועדיין יש מקום לומר כמו דאמרי' בכל מקום דע"א אינו נאמן משום דע"א יכול להיות דאומר כן בדדמי ושני עדים נאמנים דהיכא דאיכא שני עדים לא תלינן דהי' אומר בדדמי כלל אף אחד מהם. ומשו"ה בזה אמרי' שפיר אף אם הוא אומר ר' מ"מ אמרי' על מנה השני דליכא רק הוא ע"ז אמרי' דהי' אומר בדדמי. משא"כ על המנה דהעיד גם העד של ק' לא אמרי' כלל דהיא בדדמי כיון דעל מנה זה איכא ב' עדים תו לא תלינן יותר בדדמי. רק דבזה קשה אמאי ניתלי בדדמי ולא מחזקינן אותו למשקר במזיד והוא פסול לעדות לשיטת החולקים על חכמי בריסק וס"ל דגם בחד המוכחש מחד נפסל ג"כ. בזה יש מקום לומר כמ"ש דודאי בכל עד שמעיד עדות לא תלינן דאומר כן בדדמי כיון דמעיד כן בתורת עדות צריך לדקדק בעדותו היטב אמנם כל זה הוא לאחר שנגמר עדותו ולא יכול עוד לחזור בזה אמרי' דודאי אינו אומר כן בדדמי כיון דאינו חוזר מעדותו, אבל כל זמן שבידו לחזור בזה י"ל דהי' אומר עדותו בדדמי. כיון דעד זמן שיכול לחזור לא צריך לדקדק כל כך כיון דיש בידו לחזור. ולזה רשאי להעיד כן בדדמי. ולפ"ז י"ל כמ"ש דמשו"ה אמרי' דיש בכלל ר' ק' היא דבשעה דהי' מעיד ר' אף אם באמת לא הי' רק ק' מ"מ לא הי' נפסל אז די"ל דלא הי' מדקדק על סך המעות והי' סבר דהיא ר' ולא תלינן דהי' משקר במזיד דהי' ידע דהוא חייב לו רק ק' ובשקר העיד על ר' דמה"ת נימא זה כיון דיש לו חזקת כשרות, רק תלינן דאז הי' אומר כן בדדמי ובאם דזה ודאי דנפסל אח"כ מדלא חזר מעדותו. מ"מ בשעה שהעיד על ר' אז עדיין מחזקינן אותו לכשר ובדדמי העיד ר'. וכיון שכן אמרי' שפיר דעל הק' דאיכא שני עדים לא תלינן כלל לאומר בדדמי ובודאי דהי' ידע בבירור דהוא חייב לו ק' רק על המנה הב' הי' אומר בדדמי כיון דעל מנה איכא שני עדים ועל מי דמעידים שני עדים לא תלינן בדדמי. וי"ל דמשו"ה ס"ל דלא בעינן תובעו שניהם דאף דהבע"ד מכחישו מ"מ אמרי' בשעה שהעיד עדיין הי' כשר כיון דהי' בידו לחזור ואמרי' דעל מנה השני הי' אומר בדדמי ועל המנה דאיכא שני עדים לא תלינן כלל דהי' אומר כן בדדמי. ומשו"ה ס"ל דלא בעינן תובעו שניהם ובזה י"ל קו' הר"ן על אותן דס"ל דלא בעי' תובעו שניהם והקשה הר"ן מהא דאמרי' ביש נוחלין מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה ואי אמרי' גם לגבי בע"ד דיש בכלל ר' ק' נימא גם בזה הא העדים מעידים על כולו והיא בכלל החצי ולא יהי' צריך לישבע על החצי עיי"ש די"ל דשם היא הטעם כיון דהוא אומר פרעתי מחצה. ולזה לדבריו ע"כ העדים לא דקדקו בסך המעות והי' סוברים על החצי דהוא כולו וממילא דכמו כן ליכא ראי' על החצי דכמו כן י"ל דהי' סוברים על השליש שהוא כולו ולזה צריך לישבע כיון דבזה ע"כ צריך לומר דלא דייקי אף דשני עדים מעידים כן וניחא ג"כ הא דהקשה הנתיבות יהי' המלוה גובה את הכל. כיון דלדברי הלוה העדים פסולים הם. די"ל דאם גם דהעדים הם פסולין מ"מ אינם פסולין רק לאחר כ"ד. ובשעה שהעידו על כולו לא, הי' פסולין משום דהי' יכולין לחזור. ולזה תלינן דבשעה שהי' אומרים דפרעו כולו. הי' אומרים כן בדדמי דלא דקדקו בסך המעות. אבל מ"מ זה לא תלינן דמתחלה העידו בשקר דמה"ת נחוש לזה. רק אמרי' דהי' אומרי' אז בדדמי. וכיון דעכ"פ מחזיקינן דפרע לו מקצת השטר איתרע שטרא ואינו גובה רק בשבועה כמ"ש הנתיבות. ולזה ניחא דשבועה צריך כיון דלדברי הלוה לא דקדקו העדים בסך המעות. אבל בשבועה גובה דהוה כאלו מעידים על השטר שזה ידעו בבירר שפרע לו על השטר רק לא ידעו כמה דצריך לישבע עכ"פ. ואף דלדברי הלוה העדים פסולין כיון דהעידו בשקר שפרע כולו. ויכול להיות דכמו כן לא פרע לו כלום די"ל דגם לדברי הלוה לא הוה העדים פסולין בשעה שהעידו שפרע ועוד חזון למועד לעיין בזה אי"ה: ויש להסביר יותר דהנה במה דאמרי' היכא דהעידו שני עדות ביחד תוכ"ד ונתבטל האחרון גם עדות שהעידו תוך כ"ד נתבטל כולו מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. זה דוקא אם העדות נתבטל מחמת דהעידו בשקר בזה נתבטל כולו משא"כ היכא דהעידו באמת אף אם לא נתקיים העדות בזה ל"ש עדות שבטלה מקצתה. כיון דגם העדות שנתבטל ראוי הי' לקיים. וראי' לזה מהא דאמרי' בעדות, דגניבה וטביחה והוזמו על הטביחה דלרבנן דס"ל מכאן ולהבא נפסל לא נתבטל העדות דגניבה שהעידו תוכ"ד ואף דעדות דהזמה ודאי נתבטל גם לרבנן אפ"ה אמרי' כן וע"כ הטעם כיון דא"א מכאן ולהבא נפסל אמרי' דעד שהוזמו גם בהעדות דטביחה העידו באמת. ואין לומר הטעם דבזה אמרי' דעד שהוזמו חשיב כאלו לא נתבטל עדות דטביחה דזה אין סברא לומר כן וגם דא"כ היכא דהוזמו תוכ"ד מעדותן של טביחה נימא בזה דנתבטל גם העדות דגניבה כיון דבזה נתבטל גם העדות דטביחה מיד. וגם בהא דאמרי' גבי עדות אבהתי' דאכילתה דאיתכחש איתכחש. ולא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. היא ג"כ מטעם זה דבשעה שאנו דנין העדות דאבהתי' אמרי' דגם העדות דאכילה באמת העידו ואף דמ"מ נתבטל אפ"ה כיון דבאמת העידו ל"ש עדות שבטלה מקצתה. וכמו כן י"ל אם העידו שני עדות תוכ"ד ונתקיים העדות השני אף אם באמת הי' עדותן שקר אפ"ה העדות שהעידו קודם מהני כיון דאז עדיין לא הי' פסולין. ואי דהעידו אח"כ שקר תוך כ"ד מ"מ אם גם דהעידו שקר הא גם העדות שהעידו בשקר לא נתבטל והאיך שייך לומר דהעדות שהעידו בכשרות יהי' נתבטל מחמת עדות שבטלה מקצתה, ולפ"ז י"ל לפמ"ש דאם העד של הר' העיד בשקר לא נפסל ג"כ דאין בעדותו תורת עדות כיון דאין תועלת בעדותו וכמו כן בע"א אומר תנאי והשני מכחישו באם העד האומר תנאי העיד בשקר לא נפסל כיון דליכא תועלת בעדותו. וכן בעד האומר נתגרשה אי הוא העיד שקר לא נפסל ג"כ די"ל דהעיד כן כיון דאין תועלת בעדותו. ולפ"ז בכל זה י"ל דמה דהעידו מקודם תוכ"ד מתקיים. ואי דנימא בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דזה אינו מכח ממנ"פ דאם העד שהי' אומר ר' או תנאי או נתגרשה העיד בשקר. אם גם דלא מתקיים עדותו ל"ש בזה עדות שבטלה מקצתה כיון דאמרי' דלא הי' אומר כן בתורת עדות כיון דליכא תועלת בעדותו. וכ"כ בזה ל"ש עדות שבטלה מקצתה. דהא באמת לא נתבטל עדותו רק דאינו נאמן בדבורו כיון דאינו רק ע"א. הגע עצמך עדות הבא לחייב שבועה נימא כיון דעדותו בטלה לענין ממון נתבטל ג"כ לענין שבועה וזה לא אמרי' והטעם דלענין ממון לא הי' ממש בעדותו וכמו כן בזה. ובאם העד המעיד על מנה דחשיב שני עדות דאינו חייב לו יותר ממנה הוא העיד שקר בודאי ל"ש בזה עדות שבטלה מקצתה. דהא גם עדותו שהי' מעיד דאינו חייב לו יותר ממנה נתקיים ג"כ דהא הב"ד פוסקים כוותי' ולזה בעדות המכחישין זא"ז לש"ל כלל עדות שבטלה מקצתה. וי"ל עוד לפמ"ש בתוס' דהיכא דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה. כ"כ י"ל דהיכא דלא ידעינן אם העדות נתבטל לא אמרי' ג"כ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דתרווייהו חד דינא אית להו. כדברי הראב"ד הנ"ל ולכן בשני עדים המכחישין זא"ז ל"ש לומר על עדות דהעידו מקודם עדות שבטלה מקצתה. כיון די"ל דילמא עדות של העד [שנתבטל] זה הי' באמת. כגון דאחד אומר תנאי וע"א מכחישו דאמרי' דהעדות על קיום השטר נתקיים ולא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו דבזה אמרי' להיפך דילמא העד שאומר לא הי' תנאי הוא העיד שקר ועדותו לא נתבטל כלל דהא הב"ד פוסקים כדבריו ואי דמ"מ נתבטל עדות העד שהי' אומר תנאי זה אינו כיון דמ"מ העיד באמת ואף דלא נתקיים אפ"ה ל"ש בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו וצ"ע עוד בזה: ובירו שלמי סוטה ס"פ מי שקינא גרסי' וז"ל כל ההן פירקא משקינא לה ונסתרה נסתרה בפני שנים אמר ע"א אני ראיתי שנטמאת מתוך כדי סתירה יש כאן סתירה ויש כאן טומאה עיי"ש בהמפרש דמגי' בירושלמי יש כאן סתירה ואין כאן טומאה דכיון דאומר שנטמאת תוך כדי סתירה הרי השני מכחיש עיי"ש ולפ"ז יהי' קשה אמאי יהי' סתירה נימא כיון דמכחישין זא"ז אח"כ על הטומאה ואחד מהם הוא פסול בודאי. ממילא לא הוה על הסתירה רק ע"א וע"א אינו נאמן על הסתירה. מזה נראה ג"כ דהטעם אם גם דהירושלמי איירי דהעידו בתוך כ"ד אפ"ה אמרי' דנתקיים העדות על הסתירה כיון דאז לא הי' פסולין עדיין. והא דלא נתבטל עדותן על הסתירה מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"כ צ"ל כמ"ש דבזה ל"ש עדות שבטלה מקצתה. וא"כ מוכח מירושלמי דאפי' בשני עדים המכחישין זא"ז דבזה פסולין לעדות שניהם יחד גם לר"ה אפ"ה לא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדברי המחנה אפרים. וא"כ ממילא צ"ע קו' בעל מחנה אפרים על הר"ן ועוד חזון למועד לעיין בהירושלמי:

ולזה נ"ל דגם שם הר"ן מודה אי הוה העדים מעידים תחילה על זה שהיא אשת איש ואח"כ הי' מעידים שהיא נתגרשה בזה בודאי לא הי' קשה קו' הר"ן כמ"ש כיון דהעידו מתחילה שהיא אשת איש. ואז עדיין לא הי' פסול רק דהר"ן הקשה שפיר דמגמ' משמע דהעד המעיד נתגרשה לא הי' מעיד מתחילה כלל על זה שהיא אשת איש רק כיון דמעיד דבפניו נתגרשה ע"י הוה כהעיד שהיא אשת איש דכיון דנתגרשה מסתמא היתה אשת איש וע"ז הקשה הר"ן שפיר כיון דצריך לומר דזה היא שקר במה שהעיד נתגרשה ממילא [לא] ידעי' דהיא אשת איש כיון דצריכים לומר דהעיד שקר במה שאמר נתגרשה. ובזה ל"ל ג"כ כיון דהי' בידו לחזור. וא"כ בשעה שהי' אומר נתגרשה עדיין הי' כשר דמ"מ כיון דמה דהי' אומר נתגרשה הי' משקר וא"כ הא לא ידעינן דהיא אשת איש. וכמ"ש הנתיבות ר"ס ל"א. משא"כ אם הי' אומר בתורת עדות שהיא היתה אשת איש רק נתגרשה. בזה הוה מקום לומר דבשעה שהי' אומר שהיא אשת איש עדיין לא הי' פסול ול"ק שוב מהירושלמי הנ"ל כיון דשם היא שני עדות. וממילא גם בהעדים שמכחישין זא"ז במנה ומאתים. אמרי' ג"כ דמנא ידעינן דחייב לו מנה ממה דהי' אומר מאתים והא זה הי' שקר ויכול להיות דאינו חייב לו אף מנה כיון דע"כ צ"ל דהי' מעיד בשקר בהמאתים:

ויש להוסיף עוד לפמש"ל דהכחשה בחקירות דקימ"ל דפוסל אף בד"מ ובזה אף אם העידו תחילה בסתם שחייב לו מנה ואח"כ חקרו הב"ד אותם על הזמן הכחישו זא"ז נתבטל ג"כ עדותן ובזה קשה נימא דבשעה שהעידו על המנה שניהם הי' כשירים ואף בנפסל אח"כ אחד מהם מ"מ הא ידעינן עכ"פ דחייב אותו מנה. וצ"ל כיון דמה"ת לא נגמר עדותן רק לאחר הדו"ח. וממילא דבשעה דהי' מעידים על המנה קודם הדו"ח אין ממשות בעדותן והי' יכולין לחזור. רק דרבנן הפקיעו הדו"ח מד"מ. ומ"מ במכחישין זא"ז בחקירות הניחו על דין דאו' דפוסל אף לאחכ"ד ול"ש לומר דבשעה דהעידו על מנה אז הי' כשירים דזה אינו דמ"מ הא אז לא הי' נגמר עדותן רק לאחר הדו"ח כשמכחישין זא"ז. ולפ"ז אם העידו שניהם על זה דהיא אשת איש דבפניהם קיבלה קידושין והי' הב"ד דרשו וחקרו אותן בזמן והי' מכחישין זא"ז אז הי' נתבטל ג"כ עדותן למפרע. ולפ"ז גם בזה אם הי' מעידים על הגירושין והי' הב"ד דרשו וחקרו אותו מנא ידע. והוא מעיד דראה דנתגרשה בפניו. ואחר מכחישו בזה נתבטל ג"כ עדותו. כיון דמכחישין זא"ז בחקירות כיון דהמגירושין ידע עיקר העדות. והיא בגוף העדות דנצמח מזה העדות דהיא אשת איש והוה מן החקירות. ובזה נתבטל עדותו ג"כ. ול"ש לומר כיון דבתוכ"ד לא נפסל ובשעה שהעיד על הגירושין ונכלל בתוכו שהיא אשת איש הי' כשר עדיין. ולא נפסל רק לאחר כ"ד דזה אינו דמ"מ כיון דהוה הכחשה בחקירות ובזה נתבטל אף שהוא לאחר כ"ד מעדותן שהעידו בלא הכחשה: וי"ל דמשו"ה במנה ומאתים ס"ל לב"ה דיש בכלל מאתים מנה דהיא כמ"ש כיון דבשעה שהי' מעידים הי' כשירים כיון דהי' יכולין לחזור מעדותן ולזה אמרי' דיש בכלל מאתים מנה ומה דהעיד על יותר הי' דלא הי' מדקדק על המנה השני' ובמנה דהם שווין אמרי' בודאי דקדק כנ"ל. ובזה לש"ל כיון דמכחישין זא"ז בחקירות נתבטל עדותן אף מה דהעידו כבר דזה אינו דודאי אם יעידו שניהם עדות על מנה. ואח"כ יכחישו זא"ז במנה אחרת. בודאי לא נתבטל עדותן על המנה הראשון דבזה ל"ש דהיא הכחשה בחקירות. כיון דהיא עדות אחרת ואין לו ענין בחקירות על המנה הראשון ה"ה בזה כיון דהם שווין על מנה. ומה דמכחישין עצמם על מנה השני' אין לו ענין להכחשת חקירות רק להכחשת בדיקות ומשום זה לא נתבטל העדות בדיני ממונות ובזה יובן היטב החילוק בתוס' לר"י דס"ל במנה שחור ומ"ל אין מצטרפי' ובק' ור' אמרי' יש בכלל ר' ק' משום דבמנה שחור ולבן ס"ל לר"י כיון דהיא בגוף העדות היא כחקירות. ומשו"ה ל"ש לומר כיון דהם מעידים עכ"פ על מנה יתקיים העדות וכמ"ש כיון דבשעה שהעידו על מנה לא נפסלו דזה אינו כיון דמכחישין מ"מ אח"כ על מנה שחור ומנה לבן וזה הוה הכחשה בחקירות כיון דהיא בגוף העדות ונתבטל כל העדות אף מה שהעידו מכבר אם מכחישין זא"ז. משא"כ במנה ומאתים דעל מנה ליכא הכחשה כלל. רק באידך מנה ולזה ס"ל דזה לא הוה הכחשה בחקירות ומאן דמביא ראי' מב"ש וב"ה דגם במנה שחור ולבן היא כמ"ש הר"ן דס"ל דגם זה היא בגוף העדות. דמ"מ מנה של זה אינו כמו מנה של זה. ולכן הוה בזה ג"כ הכחשה בחקירות. ותו ל"ש דלא יתבטל כיון דבשעה שהעידו עדיין לא הי' פסולין דאפ"ה נתבטל העדות אח"כ למפריע כשמכחישין זא"ז בחקירות. ולפ"ז י"ל דברי הרמב"ם בפ' י"ב מהל' גירושין הל' ט' דכתב וז"ל האשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א ואמר אשת איש היתה ונתגרשה וכו' ולא הביא תי' הר"ן דאיירי דזרק לה הגט ספק קרוב לה. די"ל משום דהרמב"ם נקט בלשונו דהי' אומר דהיא א"א ונתגרשה. וא"כ בזה בלא הגירושין [העיד] ג"כ דהיא אשת איש. ממילא לא חשיב זה במה שהעיד דנתגרשה [הכחשה] בחקירות כיון דזה אין לו ענין לגוף העדות דהגירושין נעשים אח"כ וממילא דל"ק קו' הר"ן כמ"ש בעל מחנה אפרים והוא נכון בעזה"י:

ויש להאריך עוד ולבאר אם בא העד של ק' תחילה ואח"כ בא העד של ר'. בזה י"ל אם העד של ר' העיד שקר לא נפסל כלל. ואף דהעיד שקר. מ"מ י"ל כיון דידע דהעד השני מכחישו ולא יהי' תועלת בעדותו במה שהעיד על ר' ולכן לא נפסל אף אם העיד שקר. וגם דבזה י"ל דאומר כן בדדמי דלא דייק בעדותו כיון דידע דלא יהי' תועלת בעדותו כיון דעד השני מכחישו. משא"כ על מנה אחת דאיכא תועלת בעדותו בזה ודאי מדייק ולכן מהני עדותו עכ"פ על מנה. ומשו"ה ס"ל לב"ה דאמרי' דיש בכלל מאתים מנה. דתלינן דהעד של ר' העיד בשקר ולא נפסל לעדות כלל. וטעמא דב"ש היא דס"ל כיון דיכול להיות דהעד של מנה העיד בשקר. ובאם העד של ק' העיד בשקר בודאי נפסל לעדות. דבאם הי' מעיד ר' הי' גובה ר'. וכיון דאיכא עד פסול ליכא רק ע"א. ובאם נימא כן י"ל דמשו"ה דעת הראב"ד דלא צריך לתבוע שניהם. דאם גם דתובעו רק מנה. ולדבריו העד של ר' העוד בשקר אפ"ה לא נפסל כיון דידע דלא יהי' תועלת בעדותו ולא מיבעי' אם ידע העד דהבע"ד אינו תובעו רק ק' בזה י"ל דודאי לא הוה פסול דידע כיון דאינו תובעו רק ק' לא יהני עדותו על המנה השני'. ואפי' אם לא הוה ידע בזה דאינו תובעו רק ק'. וא"כ יש לחוש דילמא יתבע אותו אח"כ ר' מ"מ י"ל דלא נפסל. דגם אם יתבע אח"כ ר' לא יוכל להוציא ג"כ ממנו רק מנה דעל מנה השני' ליכא רק ע"א. ואף דיש למצוא נפ"מ עכ"פ לענין שבועת מודה במקצת לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ז דבשבועת מב"מ ואיכא עד המסייעו בהכחשת עד אחר מחוייב לישבע שבועת מב"מ עי"ש. וא"כ בזה אם תובעו ר' כיון דהוא מחוייב ליתן לב"ה ק'. והוה מודה במקצת ע"פ עדים והוא מחוייב שבועת מב"מ על מנה השני'. ואף דהעד של ק' פוטר אותו משבועה. מ"מ הא עד של הר' מכחישו וחייב לישבע שבועת מב"מ. וכיון דאם נכשיר עדותו של העד הר' ממילא איכא תועלת בעדותו לענין שבועה ויהי' נפסל. י"ל דבאמת לא צריך לישבע שבועת מב"מ לב"ה כיון דעיקר טעם דתלינן דהעד של ר' מעיד בשקר ובדדמי על מנה השני'. משא"כ אי הוה אמרי' דבעד של ק' מעיד בשקר בזה לא הי' מחוייב ליתן לו אף מנה וא"כ אינו יכול לתבוע אותו אח"כ שיהי' מחוייב לישבע לו על מנה השני' שבועה דאו' הא עיקר הטעם דמחוייב לו במנה היא משום דתלינן דאינו מחוייב לו יותר ממנה. משא"כ אי הוה ידעינן דהעד של ר' מעיד באמת אין ממש בהעדות של ק' ול"צ ליתן לו אף מנה כיון דליכא רק ע"א. וי"ל דמשו"ה ל"צ לישבע לב"ה שבועה כלל. וכיון שכן ממילא דליכא תועלת בעדותו על מנה השני'. ולכן לא נפסל לב"ה משום דתלינן הטעות בהעד השני של ר'. והי' אומר בדדמי כיון דהי' ידע דליכא תועלת בעדותו ועל המנה דאיכא תועלת בעדותו לא תלינן בדדמי דזה מעיד בתורת עדות. וגם י"ל אף אם באמת איכא תועלת בעדותו לענין שבועה מ"מ משום זה י"ל כיון דאינו מבורר פסולו כשירה עדותו לעדות אחרת דלענין שבועה תלינן דהי' אומר כן בדדמי ולא נפסל לעדות אחרת כלל וכמ"ש הנתיבות בסי' ל"א בשיטת חכמי בריסק דהיכא דאין תועלת בעדותו רק לענין שבועה תלינן דהיה אומר כן בדדמי עי"ש:

ולפ"ז יש להקשות קו' התוס' דמקשים לב"ש כיון דבע"א נחלקה עדותן גם בשתי כיתי עדים יהי' נתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. ולפמ"ש גם לב"ה יהי' קשה קו' זו כיון דעיקר טעמו דב"ה היא לפמ"ש דתלינן דהעד של ר' העיד שקר אבל מ"מ לא נפסל כיון דאין תועלת בעדותו כיון דאינו רק ע"א ממילא בשתי כיתי עדים אחת אומרת ק' ואחת ר' דבזה איכא תועלת בעדות הכת של ר' ג"כ כיון דבזה הוה הכחשת תרי ותרי על מנה השני' וממילא דמהני תפיסה גם על מנה השני'. וכיון דאיכא תועלת גם בהעדות כת של ר' יהי' קשה גם לב"ה נימא נמצא אחת מהם קו"פ עדות כולם בטלה. וי"ל ג"כ להפך לב"ה דהטעם הוא רק משום דתלינן דהטעות היא בעדים דמעידים על ר'. בזה י"ל דלא יכול לתפוס דבאם יתפוס ר' ויאמר דהעדים של מנה העידו בשקר. ממילא בזה אינו מחוייב ליתן לו אף מנה משום נמצא קו"פ עדותן בטלה. ועיקר טעם דב"ה דמכשירים עדותן היא כיון דאומרים נמצא קו"פ עדותן בטלה בזה י"ל דהכת של הר' הי' מעידים כן בדדמי כיון דאין תועלת בעדותן גם לענין שבועה דלא יכול לתפוס אח"כ משום דבאם חייב לו ר' יהי' פטור משום נמצא קו"פ. [ובל"ז י"ל דכיון דיפטר לו ממנה השני רק לענין תפיסה בזה ל"ח עדות גמור. ומשום זה לא נפסלו דיכולים לומר דהי' אמרו בדדמי ולזה ל"ח דילמא יתפוס. וזה הוא כעין ספק ספיקא דילמא לא יתפוס. וגם אם יתפוס דילמא באמת חייב לו ר' כיון דהם אצלם ספק ולדעתם באמת חייב לו ר' ולזה העידו זה ע"פ אומדנא, וי"ל כמ"ש הרא"ש גבי ראה סלע שנפלה דמשום תפיסה לא מיאש דבקל יכול לתפוס ועי' בש"ש ש' פ' מ"ש בזה]:

ובזה יש להמתיק תי' התוס' שם דתי' בחד תי' דהיכא דאין הפסול ידוע ל"א נמצא קו"פ עדותן בטלה. דלכאורה אין סברא לדברי התוס'. גם תמהו מדברי הסמ"ע בסי' ל"ו דכתב בשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז דפסולין להעיד יחד בעדות אחרת. כיון דודאי חד מהם הוא פסול. וכתב הסמ"ע דאם העידו בעדות אחרת ל"צ אפי' לישבע דהוה נמצא אחד מהם קו"פ. ובזה הא הוה אין הפסול ידוע. דלפמ"ש טעמו דב"ש היא משום דילמא העד של ק' מעיד שקר דבזה נפסל לעדות. משא"כ אי הוה ידעינן דהעד של ר' העיד בשקר בזה גם לב"ש הוה מהני עדותו דאותו העד לא נפסל אף אם באמת העיד בשקר כיון דאין תועלת בעדותו. ולזה כתבו שפיר דבזה לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה דבזה אין הפסול ידוע כי דילמא אין כאן עד פסול דדילמא העד של ר' העיד בשקר ולא נפסל לעדות כלל. ולזה כתב הסמ"ע שפיר בשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז דבזה איכא עד פסול בודאי ולכן פוסל משא"כ בזה כיון דיכול להיות דליכא עד פסול כלל לא נפסל [וכבר כתבתי טעמו של דבר כיון דכל ענין דקו"פ דעדותן בטלה היא דגמרי' מה שנים עדותן בטלה אף לשבועה. והיכא דאין הפסול ידוע בזה אין עדותן בטלה לשבועה כי דילמא ליכא עד פסול ובשלמא ממון לא נוכל להוציא מספק משא"כ שבועה דעיקר השבועה היא על הספק ולכן גם בזה צריך לישבע מספק כי דילמא ליכא עד פסול כלל] ובזה י"ל ג"כ מה דהקשיתי על תי' התוס' ב"ב דאיירי דלא כוונו להעיד. והקשיתי לפמ"ש הש"ך בסי' ל"א דהיכא דכולם לא כוונו להעיד נתבטל ג"כ העדות. ובזה הא ע"כ הפי' בתוס' דכולם לא כוונו להעיד דאם כת אחת כוונו להעיד ניחוש דהם המה הפסולין וא"כ הדרא קו' התוס' למקומו נימא נמצא קו"פ עדותן בטלה אבל בזה י"ל דאיירי דהעדי' של ק' לא כוונו להעיד והעדים של ר' כוונו להעיד. דבזה לא נתבטל העדות ממנ"פ אם העדים של ק' הם הפסולין דהם העידו בשקר לא מבטלין כיון דלא כוונו להעיד ומתקיים העדות בהעדים שכוונו להעיד ובאם כת ב' של הר' דכוונו להעיד העידו בשקר ליכא כאן פסול כלל ולכן מתקיים בזה העדות:

ומעתה לפמ"ש הטעם בשיטת דסברי דל"צ לתבוע את שניהם. היא דאף אם תובעו רק מנה. והעד של הר' מעיד בשקר אפ"ה לא נפסל כיון דליכא תועלת בעדותו כיון דחבירו מכחישו ואף אם יתבע אח"כ ר' אפ"ה לא יהני עדותו ממילא באם העד של הר' בא תחילה בזה יש מקום לומר דנפסל דבזה איכא תועלת כיון דאם לא יבוא העד האחר על מנה יהי' צריך לישבע עכ"פ על ר'. אמנם דגם בזה י"ל לפמ"ש דע"א לענין שבועה חשדינן לי' דאומר בדדמי וי"ל דלענין שבועה הוא אומר בדדמי ולפי אומדן דעתו חייב לו ר' ולזה אינו נפסל דבאם באמת אינו חייב לו. הא יכול לישבע להכחישו ולפטור עצמו מן השבועה. אמנם בשני כיתי עדים. והכת של ר' מעידים תחילה. בזה י"ל דהם פסולין כיון דבאם לא יבואו כת האחרת יהי' צריך לשלם לו ר' וא"כ גם לב"ה יהי' קשה נימא נמצא קו"פ. אמנם גם בזה י"ל כתי' התוס' דהיכא דמכחישין זא"ז לא אמרי' נמצא קו"פ דעדותן בטלה. ולכן אף בבאו הכת של ר' תחילה לא נתבטל עדותן משום קו"פ. ולכן מחויב ליתן מנה כיון דכת אחת הם כשירים בודאי. ובזה י"ל קו' הר"ן על הני הסוברים דהכחשת התובע אינו פוסל להעדים והקשה הר"ן בחידושיו מהא דאמרי' לוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים על כולו נשבע וגובה מחצה. ואמאי יהי' צריך לישבע נימא דהי' מחצה בכלל הגדת העדים דפרע כולו. אבל בזה י"ל דלא מיבעי' אם באו העדים קודם שהודה הלוה שלא נפרע ממנו רק החצי בזה ודאי הם פסולין לדברי הלוה כיון דהי' יכול לטעון אח"כ שפרע כולו. אלא אפי' אם באו העדים לאחר הודאות הלוה שלא פרע לו רק החצי וא"כ בזה י"ל דלא נפסלו כיון דליכא תועלת בעדותן על החצי האחר. אמנם גם בזה איכא תועלת בעדותן כיון דגם חצי האחר אינו גובה רק מנכסים בני חורין ולא ממשעבדי וכיון דאיכא תועלת בעדותן ממילא בזה לדברי הלוה הם פסולין לעדות ולא יכולין לפטור אותו משבועה לדבריו דהם פסולין לעדות:

ולפ"ז דבאם העד של ר' העיד בפסול לא נפסל כלל. ממילא יש מקום להנ"ל דגם לב"ש חיישינן להעד של ק' דיכול לומר דהוא הפסול. ואפ"ה לא נפסל עדותו שהעיד על מנה כמ"ש דבשעה שהעיד על מנה עדיין לא פסול להעדות כיון דהי' יכול לחזור תוך כ"ד ולומר דחייב לו מאתים. רק דאח"כ כשלא חוזר מעדותו נעשה פסול. ולזה נתקיים עדותו מה שהעיד על המנה דאז עדיין לא הי' פסול ובזה לש"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כמ"ש דלעדות אחרת מוקמינן כל חד אחזקת כשרות. ואמרי' דליכא כאן עד פסול בודאי ואין לומר כיון דחד מהם הוא פסול בודאי. דזה אינו דיכול להיות דליכא פסול כלל דהעד השני שהעיד על ר' ודאי לא נפסל אפי' אם העיד שקר כיון דליכא תועלת בעדותו [ועימש"ל בפ'... דא"כ יהי' קשה הא דמבואר דמישבים שני כיתי עידים במה דנוכל שלא יפסל, אחד מהם ולפמ"ש הא י"ל דהעד של ר' העיד בשקר ואפ"ה לא, הוה פסול כיון דליכא תועלת בעדותו] ולבאר את זה יותר אבאר תחילה קצת הסוגי' דעד זומם ולהביא את הנ"ל בתוס' ביאור:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה