משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ג פרק יג
בפרקים הבאים יבואר הכחשת חקירות ובדיקות בעדות ממון ובעדות אשה לאחר דעקרו רבנן הדו"ח מהם:
ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' ו' אעפ"י שאין עידי ממונות צריכין דו"ח אם הכחישו העדים זא"ז בדרישות או בחקירות עדותן בטלה וכו' עכ"ל וכן קימ"ל בש"ע סי' ל' סעיף ב' דהכחשה בחקירות מבטל אף בד"מ וכן מבואר בריב"ש בסי' רס"ו. אמנם הראב"ן בסי' מ"ג חולק ע"ז וס"ל דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ לא נתבטל העדות כלל אף אם מכחישין זא"ז בחקירות והרמב"ם הוציא דינו מהא דסנהדרין דף ל' ע"ב מדקאמר ר"י עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ משמע דדוקא בבדיקות. משא"כ בחקירות נתבטל העדות. והא דאמרי' שם באחד אומר בדיוטא התחתונה ואחד אומר בדיוטא העליונה דמצרפין עדותן אף דזה הוה הכחשה בחקירות תי' שם הכ"מ ומבואר יותר בב"י דבין דיוטא תחתונה לעליונה לא נפ"מ בהזמה כיון דהם קרובין זה לזה ונוכל לראות מזה לזה וכיון דלא נפ"מ לענין הזמה לא הוה רק הכחשת בדיקות עי"ש. וז"ל הראב"ן בסי' מ"ג שאלולי חכמי רנשבערג על ראובן ושמעון שהעידו על לוי שהלוה ליהודה מנה בפני שניהם אלא שנחלקה עדותן בזה שאחד אומר בב' בשבת הי' וא"א בג' בשבת הי' וכו' והשבתי דעתי נוטה דמצטרפין לעדותן ולא מיפסיל בהכי וכו' וקימ"ל כרשב"א אליבא דבית הילל דהא רב אמי דן כוותי' באחד שהעיד דמי חביות של יין וכו' ורבי נמי דן כוותי' בא"א אומר בדיוטא עליונה וכו' וכ"ת ה"מ היכא דמכחשי אהדדי בבדיקה כי הא דר"י דאמר ר"י עדות המכחשת בבדיקה כשירה בד"מ אבל היכא דמכחישין אהדדי בחקירות כגון באיזה יום כי הכא לא מצטרפין ליתא לדר"י מדר"ח דאמר ר"ח ד"ת אחד ד"מ ואחד דנ"פ בדו"ח ומ"ט אמרו ד"מ ל"ב דו"ח כדי שלא תנעול דלת. וכיון דלא בעינן דו"ח הוה החקירה כבדיקה מה בדיקה אע"ג דמכחשי אהדדי כיון דאמנה קא מסהדי מצטרף אף חקירה נמי כיון דאמנה קא מסהדי מצטרפי' ומדתי' רבא למתני' דד"מ וכו' כר"ח ש"מ כוותי' קיימא וכו' והשתא דקימ"ל כר"ח ולא בעינן למחקר אזמן ואי שתקי ולא מדכרי' לי' לא חקרי' עלייהו כי אמרי לי' אינהו ומכחשי אהדדי לא מפסל עדותן בהכי דהא לא עיקר העדות היא וכו' עכ"ל ומדבריו למדנו דס"ל דר"י חולק על ר"ח וס"ל דגם בד"מ בעי' דו"ח ולזה פוסל הכחשה בחקירות. ולפ"ז צ"ל דהכחשת בדיקות אינו פוסל בד"מ אף מדבר תורה. וכדברי הנוב"י הנ"ל בפ' הקודם ואולי אפשר לומר דגם ר"י ס"ל דמה"ת בעינן גם בד"מ לחקור אותם בבדיקות. ולזה גם הכחשת בדיקות פוסל רק דמדרבנן אף דבדקינן אותם בדו"ח. מ"מ בבדיקות לא הי' בודקים אותם. וכיון דלא בדקו אותם בבדיקות בזה אמרי' כמ"ש הראב"ן לר"ח על החקירות. כיון דאי שתקו ולא אמרו כלל על הבדיקות הי' נתקיים העדות ולזה אף אם מכחישין אהדדי לא יהי' בטל העדות. רק דזה צ"ע דאם ר"י חולק על ר"ח האיך יפרש המתני' דשט"ח המאוחרים כשירים ואולי י"ל דודאי ר"י אינו חולק על ר"ח רק כוונת הראב"ן היא בזה"ז דעקרו הדו"ח ליתא לדר"י ור"י קאמר דינו אף בזמן שהי' דו"ח ודוחק כי לא נראה מסוגית הגמ' כן וי"ל:
והא דלשיטת הראב"ן אינו פוסל הכחשת חקירות י"ל משני טעמים. חדא דהא השבע חקירות המביא אותם לידי הזמה אינם לגופו של עדות. דלזה לא נפ"מ בהזמן והמקום ומשו"ה לא הי' אלא כבדיקות והא דפוסל בהו אינו יודע היא משום דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה כמבואר בלח"מ ובמ"ל בפ"ב מהל' עדות ומשו"ה בדיוטא עליונה ותחתונה כיון דלא נפ"מ בזה להזמה לא ה"ל גם כהכחשת בדיקות גם לראב"ן כמבואר בדבריו דהא הוצרך להביא ראי' מהא דר"ח על הכחשת חקירות דאינו פוסל. ולא הוכיח כן מדיוטא עליונה. ומשו"ה לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ ממילא כיון דלא בעי' בד"מ דו"ח דלא בעי' עדות שיכול להזימה וכיון שכן החקירות הם כבדיקות ואינו פוסל בד"מ כמו הכחשת בדיקות דעיקר הטעם בחקירות הוא משום דזה הוא לעיקר העדות שיהי' יכול להזימה. משא"כ עכשיו דעקרו הדו"ח לא הוה רק כבדיקות עוד י"ל דהנה הא דבדנ"פ פוסל הכחשת חקירות ובדיקות ולא אמרי' כיון דמיד שהעידו שהוא חייב מיתה האיך יכולין לומר דבר שיתבטל העדות. ונימא בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, רק דזה אינו כיון דבעי' דו"ח ולבדוק אותם בבדיקות ממילא לא נגמר העדות רק לאחר הדו"ח וכיון דלא נגמר העדות אין בזה משום חוזר ומגיד. ולזה כתב שפיר כיון דבד"מ דעקרו הדו"ח ממילא מיד שהעידו על ההלואה מיד נגמר עדותן לגמרי דל"ב לחקור אותם. וכיון דנגמר עדותן לא יכולין לבטל העדות אח"כ מכח הכחשה. ויותר מזה אף אם ע"י הכחשה נעשה אחד מהם פסול לעדות. מ"מ עדותן על ההלואה נתקיים דהא אז עדיין לא הכחישו זא"ז ונתקיים גוף העדות. ויש להוסיף עוד ע"פ מה דבארתי כמה פעמים דאם העיד שקר בדבר שאינו לגוף העדות אף אם נתברר דהי' שקר גמור אפ"ה לא נפסל לעדות כיון דאין בזה תורת עדות. ועי' בריטב"א מכות גבי אילעא וטובי' מ"ש ע"ז בענין עדות שבטלה מקצתה. ולפ"ז אם מכחישין זא"ז בדו"ח אמאי יתבטל העדות נימא כיון דאין זה לעיקר העדות לא נפסל שום אחד מהם אף אם שקר בכונה. רק דזה אינו כיון דמה"ת בעינן בכל עדות דו"ח ממילא הוה זה לעיקר העדות כיון דע"י זה יתקיים העדות. ובאם יכחישו זא"ז יתבטל העדות. וצריכים לדקדק ע"ז כמו בעיקר העדות ולכן אם נתגלה שאחד מהם העיד שקר בדו"ח נתבטל העדות ועד המוכחש בדו"ח נפסל לכל עדות כיון דהוא הי' גרם שיתבטל העדות על ידו. ולפ"ז לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ אמרי' להיפך דתו לא הוה זה מעיקר העדות ולא נפסל העדות אף אם באמת שקר אחד מהם בכונה באחת מן החקירות כיון דאין זה לעיקר העדות ולא נתבטל העדות כלל מחמת הכחשת דו"ח וממילא הם כשירים להעיד. וראי' הראב"ן היא מכח כ"ש דאם באחד אומר ק' ואחד אומר ר' דבזה ודאי יש תועלת בהעדות וזה הוא נחשב לעיקר העדות. ובאם ידעינן העד דמשקר בודאי נפסל לעדות. אפ"ה אמרי' על מה דלא מכחישין זא"ז כשירים הם להעיד. מכ"ש בהכחשת חקירות במקום ובזמן דאין זה לעיקר העדות דאמרי' אם מכחישין זא"ז אף דבזה אחד מהם בודאי הוא משקר אפ"ה לא נתבטל גוף העדות והם כשירים לכל העדות:
אמנם לכל הטעמים הללו יהי' קשה להראב"ן האיך משכחת הזמה והכחשה לאחר דעקרו הדו"ח מד"מ נימא כיון דלא בעי' עדות שיכול להזימה לא דקדקו על הזמן והמקום. ואף אם הוזמו על המקום נימא דהי' נעשה העדות במקום אחר או בזמן אחר. והם לא דקדקו כיון דאין זה לעיקר העדות. וכמו באם הוכחשו מעדים אחרים על אחת מהבדיקות בודאי דלא נתבטל ע"י זה כיון דלא הוה זה מעיקר העדות ותלינן דאמרו כן בדדמי. וגם אם שקרו אפי' בכונה לא נפסלו לעדות ג"כ כמ"ש כ"כ נימא בזה דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ ולא בעינן עדות שיכול להזימה. החקירות דהזמה תלי' בהו ה"ל כמו הבדיקות ולא נתבטל העדות אף אם באמת הם משקרים. גם לפמ"ש כיון דכבר נגמר העדות אף אם מכחישין אח"כ לא נתבטל העדות שכבר נגמר יהי' קשה ג"כ כיון דכבר נגמר העדות האיך יכולין להוסיף דבר שעל ידי זה יגרם להתבטל העדות אח"כ. ועי' באו"ת בס"ק.. מ"ש בזה. והנתיבות בס"ק... מישב דברי הראב"ן דדוקא היכא דכל אחד מעיד גם על חבירו שהי' עמו באותו מעמד שהי' הלואה רק דמכחישין זא"ז בזמן ובמקום. משא"כ היכא דלא מעידין זע"ז נתבטל עדותן עיי"ש. אמנם דעדיין הדבר צריך טעם לדברי הראב"ן לא יהי' משכחת הכחשה והזמה לבטל העדות. משא"כ לשיטת הרמב"ם דבאם הם מעידין על הזמן הניחו על דין דאורייתא:
אולם דצריכים להבין הטעם בהרמב"ם אמאי אם מכחישין זא"ז בחקירות נתבטל עדותן אמאי לא נימא דבאמת דעקרוה חז"ל הדו"ח מד"מ יהי' החקירות כמו הבדיקות כיון דאין זה מעיקר העדות ובאמת יהי' הדין כיון דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ החקירות כמו הבדיקות ולא דייקו בזה. וי"ל דגם אם העידו בכיון בשקר אפ"ה לא נפסלו ממילא באמת לא יהי' שייך הזמה והכחשה בעדות ממון כיון דלא יהי' מוכחשים רק בהבדיקות ויתקיים גוף העדות משום דאמרי' דהי' בזמן אחר. ואי דיהי' עדות שאי אתה יכול להזימה מה בכך הא כיון דעקרו רבנן הדו"ח מד"מ הוה כל עדות ממון עדות שאאי"ל ואפ"ה יתקיים העדות כ"כ יתקיים העדות אף אם הוזמו והוכחשו. דאם גם נימא דגם לאחר דעקרו רבנן הדו"ח מד"מ אפ"ה לא הוה החקירות כמו הבדיקות. וצריכים לדקדק ע"ז כיון דהזמה תלוי' בזה. צריכים לחוש הרבה למען לא יזומו. אכתי קשה נימא כיון דעקרו הדו"ח מד"מ ממילא דלא בעינן עדות שיכול להזימה ונימא להיפך גם אם יזומו יתקיים העדות. וממילא דלא יהי' צריכים לדקדק עבור ההזמה כיון דגם אם יוזמו יתקיים ג"כ העדות. ובדוחק י"ל דאם גם דנימא דגם באם הוזמו יתקיים גוף העדות. אפ"ה לא יהי' החקירות כמו הבדיקות. דמ"מ הם מדקדקים ע"ז דבאם יוזמו יהי' נראה בעיני העולם כאלו הם שקר דלא יתלו שיהי' אומרים כן בדדמי. ומשו"ה אף אם לא נקיים בהו דין הזמה וגם אם יתקיים העדות ולא יפסלו כלל אפ"ה לא הוה כמו הכחשת בדיקות: ויותר מזה נ"ל להביא ראי' מזה לשיטת הש"ך בסי' ל"ג שהאריך דגם לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ מ"מ אם בדקו הב"ד את העדים ואמרו אין אנו יודעים בחקירות נתבטל העדות משום דבעינן שיהי' ראוי להזמה. והאחרונים תמהו על דבריו עיי"ש באו"ת. אבל לפמ"ש יהי' ראי' ברורה לדבריו דאם נימא דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ לא בעינן כלל שיהי' העדות ראוי להזמה. יהי' קשה להיפך אמאי אם מכחישין זא"ז בחקירות יתבטל עדותן נימא דלאחר דעקרו החקירות הם כמו הבדיקות כמ"ש. ומזה מוכח דגם לאחר דעקרו הב"ד הדו"ח מד"מ עכ"פ בעינן שיהי' העדות ראוי להזמה אם יוזמו ולכן לא עקרו רבנן הדו"ח לגמרי מד"מ למען יתקיים העדות גם אם מכחישין זא"ז. דאם יהי' כן באמת לא יפול בשום פעם הזמה על העדים. ובאם יוזמו יתקיים עדותן ולא יפסלו לעדות דאמרינן דהעדות נעשה בזמן אחר, וכיון שכן לא יהי' להעדים שום יראת הזמה וזה לא רצו חז"ל לעקור גם מד"מ דעכ"פ בעינן שיהי' העדות ראוי להזמה, אם יבדקו הב"ד אותם בדו"ח למען יראו להעיד שקר דדילמא יבדקו הב"ד אותם בדו"ח ולזה אם העדים מעידים על הזמן והמקום בזה הניחו הדבר על דין תורה שלא יוכלו לומר דלא דייקו על החקירות למען יפול הזמה עליהם, וכיון דהניחו החקירות על הדין היכא דאמרו הזמן והמקום ממילא כתב הש"ך שפיר דגם אם בדקו אותם ואמרו אין אנו יודעים החקירות נתבטל ג"כ עדותן דבעינן עכ"פ ראוי להזמה. וזה מוכח מהא דהכחשה בחקירות מבטל העדות גם לאחר דעקרו חכמים הדו"ח. דהיא ע"כ מטעם למען יהי' עדות ממון עכ"פ ראוי להזמה:
ובזה מיושב ג"כ מה דקשה להבין בטעמו דהרמב"ם דגבי אחד אומר מנה ואחד אומר ר' דמקיימין עדותן. ואף דבזה מ"מ אחד מהם ודאי מעיד בשקר ופסול הוא לעדות. דבזה ל"ש לומר כיון דאינו מעיקר העדות לא נפסל וגם דאומר כן בדדמי. דהא לענין המנה השני היא זה עיקר העדות וע"כ כיון דעל מנה זו לא מכחישין אהדדי מתקיים העדות. ממילא גם היכא דמכחישין זא"ז בחקירות נימא אם גם דאומר שקר במה דמכחיש לחבירו בחקירות יהי' זה כמו דהעיד שקר מ"מ על גוף הלואה דלא מכחישין אהדדי יתקיים העדות. אבל בזה ניחא די"ל דמה שהיא לעדות זה בעי' שיהי' כשר מדאורייתא למען יפול אח"כ הזמה עליהם. ובאם אחד אומר בב' לחדש ואחד אומר בד' לחדש אמרי' דאחד מהם מעיד בשקר גם בעיקר הלואה. ומשו"ה אינו אומר על הזמן כמו שאומר העד השני משום דידע דעל זמן זה יכול לבוא לידי הזמה. ובכיון הוא אומר על זמן אחר למען לא נוכל להזים אותו. ולזה אמרי' דמעיד שקר בעיקר העדות. משא"כ בק' ור' אמרי' דעל ק' לא מכחישין כלל ושניהם אומרים אמת. ולכאורה הי' נ"ל דגם להרמב"ם דפוסל הכחשה בדו"ח גם בד"מ היא דוקא באותן החקירות המבאר לן שהעידו שקר בגוף העדות משא"כ בדבר שהיא לגוף העדות דס"ל לרמב"ם ג"כ שהיא כמו חקירות ובאמרו איני יודע בהו נתבטל ג"כ העדות. מ"מ באותן חקירות לאחר דעקרו רבנן הדו"ח לא נתבטל העדות אף אם מכחישין זא"ז באותן חקירות. משום דבהנהו אמרי' דלאחר דעקרו רבנן הדו"ח ואין צורך להם ה"ל כאלו מעידים בדבר שאינו לעיקר העדות ולא נתבטל העדות אף אם מעידים שקר בהו. ומשו"ה ס"ל לרמב"ם באחד אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור דנתקיים העדות ואף דלהרמב"ם הוה זה ג"כ מעיקר העדות כיון שהיא בגוף העדות. ועיי"ש מ"ש בזה. אבל לפמ"ש י"ל דלאחר דעקרו רבנן הדו"ח מד"מ לא חשבי' את זה לעיקר העדות. רק אותן חקירות שהם למען יפול הזמה עליהם והיא מטעם שכתבתי למען יהי' אח"כ עדות שאתה יכול להזימה. משא"כ אותן חקירות דלא נפ"מ בהו לעיקר העדות אמרי' כיון דעקרו הדו"ח ה"ל דבר שאינו מעיקר העדות ויתקיים העדות. ולכן באחד אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור דלענין גוף העדות לא נפ"מ בזה לא נתבטל עדותן לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח. ודוקא בשבע החקירות המביא אותם לידי הזמה בזה מבטלין למען יהי' שייך בהו תורת הזמה:
והא דנתבטל העדות גם להרמב"ם במכחישין, זא"ז בדרישות והם דברים שהיא לעיקר העדות כגון באחד אומר חביות יין ואחד אומר חביות של שמן דס"ל להרמב"ם דנתבטל ונימא בזה יש בכלל שמן יין ויהי' מחוייב ליתן לו עכ"פ יין. י"ל דבאותן חקירות שהם לגוף העדות. ונפ"מ לענין זה להעדות הניחו דבריהם ג"כ על דין תורה ואמינא מילתא בטעמא. דהא כבר כתבתי לעיל בפ'... דהדרישות הם למען יבורר הדבר שלא מעידין בטעות שהם מוטעין בדבר. והבאתי דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין הא דלא נימא בזה כיון שהגיד דכיון דהי' מעידין מתחילה על ההלואה סתם דחייב ליתן לו מנה. ובאם בדקו הב"ד אותם האיך אתה יודע שחייב לו מנה ולפי דבריהם אינו מחוייב לו הא דלא נימא כיון שהגיד וע"כ צ"ל כיון דהב"ד בודקים אותם בהו למען נברר שאינם מוטעים בדבר ממילא לא נגמר העדות רק לאחר גמר הדרישות. ולכן אין בזה משום חוזר ומגיד עיי"ש. ולפ"ז י"ל דגם בהדרישות הי' מההכרח להניח הדבר על דין תורה ושלא יהי' נגמר העדות רק לאחר גמר הדרישות. דבאם היו עוקרים גם הדרישות מד"מ. ממילא בכל עדות לא הי' באפשרי לבדוק אותם בהדרישות למען יבורר שאינם מוטעים. דגם אם יבורר אח"כ דהי' מוטעין לא יתבטל ג"כ עדותן מה שהי' מעידים מתחילה בסתמא דהי' חייב לו משום כיון שהגיד ולזה לא עקרו גם הדרישות מד"מ למען לעמוד על הבירור אם אינם מוטעים בדבר. אמנם דכל זה אינו אלא במה שהוא בעיקר העדות, ויש נפ"מ בזה לענין העדות. משא"כ במה דלא נפ"מ לגוף העדות אם גם דהוא ג"כ מהדרישות כגון במנה שחור ולבן בזה לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ אינו מבטל כלל. רק השבע חקירות המביאים אותם לידי הזמה את זה לא עקרו למען יהי', העדות ראוי להזמה. וגם הדרישות שהם לעיקר העדות למען נוכל לחקור אותם על הדרישות אם לא הוה מוטעין משא"כ בשאר ענינים אף שהם לעיקר העדות מ"מ עקרו לגמרי ולא נתבטל העדות ע"י זה. וגם במ"ש נדחים דברי הראב"ן דכתב באם הכחישו זא"ז בדו"ח לא גרע מאלו לא בדקו הב"ד אותם כלל בהו דלפמ"ש גרע דע"כ היכא דבדקינן להו הניחו על דין דאורייתא ואם נימא כן ממילא גם בעדות נשים בהנהו דעקרו חז"ל ג"כ הדו"ח כגון להעיד על מיתת בעלה ועידי גיטין וקידושין כנ"ל. ממילא בזה חד דינא אית להו כמו בד"מ דלכתחילה לא בעי' דו"ח. משא"כ אם מכחישין זא"ז בדו"ח נתבטל עדותן י"ל דהוא דוקא במכחישין זא"ז בשבע חקירות המביא אותם לידי הזמה. או בהחקירות שהם לאותו העדות שהם מעידים והם הדרישות דהעדות תלוי בהו. דבאם אינו כדבריהם נתבטל גוף העדות. משא"כ בשאר הדרישות אף דבדנ"פ היא ג"כ כהדרישות לשיטת הרמב"ם אפ"ה בהנהו לא נתבטלו העדות כמו במנה שחור ובמנה לבן. ובזה יהי' מיושב מה דמקשים על הרמב"ם בפי"ב מהל' גירושין גבי שאמרו כל אחד זו אשתי דלא הוי עדות הואיל וכל אחד לעצמו הוא מעיד. ותמהו הא בל"ז ה"ל ג"כ הכחשת דרישות לשיטת הרמב"ם כמו בדיני נפשות למי עבד עי' בנתיבות ס"ק ב' ובמש"ל בפט"ו אבל בזה ניחא כיון דבזה היא שתי עדות חדא להחזיקה אשת איש לאסרה לכל העולם ועדות השני להעיד שהיא אשתו של זו שמעידים שנתקדשה לו. ואם גם דבדנ"פ היא מן הדרישות. מ"מ כיון דלעדות זה לאסרה לכל העולם לא נפ"מ בהא דלמי נתקדשה נתקיים עדות זה אף אם הם מעידים למי נתקדשה ומכחישים זה לזה. מ"מ לענין עדות זה חשוב כמו הכחשת בדיקות ונתקיים העדות כמו במנה שחור ולבן. ולכן גם בזה נתקיים ותו העדות דלא מכחישין זה לזה ואף דמ"מ אחד מהם הוא פסול בודאי. מ"מ יהי' כמו אחד אומר ק' ואחד אומר ר' דפסול ג"כ אחד מהם. ואפ"ה אמרי' דמתקיים העדות על מה דלא מכחישין זא"ז. ה"ה בזה. וכ"כ נימא ג"כ הא דכתב עוד הרמב"ם שם בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דכתב כיון דתרווייהו מעידים שהיא אשת איש נאסרה על כל העולם. ותמהו אמאי לא הביא תי' הר"ן דאיירי דהם מעידים דזרק לה הגט ספק קרוב לה או לו. דבזה יוכל להיות דשניהם הם אמת. דאל"כ האיך מצרפין אותם כיון דאחד מהם הוא פסול בודאי אבל לפמ"ש י"ל כיון דדיני קידושין חד דינא אית להו, עם דיני ממונות נתקיים אותו העדות דלא מכחישין זא"ז אף דאחד מהם נפסל ודאי כמו בק' ור' [ויש להאריך עוד בזה באם האשה מכחשת את העדים לומר דלא נתקדשה לשום אחד מהם לפמ"ש דזה חשוב דין מרומה וי"ל דבזה הדר הדין ונפסל העדות לגמרי כנ"ל ויש לעיין בזה בסוגי' דקידושין ס"ו ועימש"ל בפ'...]:
וי"ל בזה מה דתמהו על הש"ע בסי' י"ז דבסעיף ט' כתב בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג תנשא. ובסעיף כ"א מבואר דבאם הכחישו זה את זה בחקירות נתבטל העדות. ותמהו דהא גם באחד אומר מת וא"א נהרג הוה ג"כ הכחשה בחקירות כיון שהוא לגוף העדות. אבל לפמ"ש דגם בד"מ לאחר דעקרו החכמים הדו"ח אינו פוסל רק מה דנפ"מ לענין אותו, עדות שמעידים עלי' משא"כ במה שאינו נפ"מ לאותו העדות אף אם חשוב כחקירות מ"מ לאחר דעקרו רבנן הדו"ח לא נתבטל משום זה ומשו"ה במנה שחור ומנה לבן לא נתבטל עדותן וניחא גם בזה הא דסי' קמ"ה באחד אומר אכלה חיטין והשני אומר אכלה שעורים דמצטרפין אף להרמב"ם כיון דאין זה לעיקר העדות. ואף דבדנ"פ הוה זה מהדרישות וכמו כן קודם דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ הי' זה מהדרישות מ"מ לאחר דעקרו לא נפסל משום זה. ומשו"ה גם באחד אומר מת ואחד אומר נהרג כיון דלא נפ"מ לענין זה לגוף העדות דהיינו להנשא לא מחשב זה להכחשת דרישות כמו בד"מ. משא"כ ההיא דסעיף כ"א דמכחישין זא"ז בזמן או מהדרישות שהם תועלת לגוף העדות דבזה נתבטל העדות גם בד"מ נתבטל העדות גם בעדות נשים משום דחד דינא אית להו ויש להאריך בזה לישב קו' הנוב"י דתמה מירושלמי מבואר דבעדים המכחישין זא"ז במת ונהרג דלא תנשא די"ל דזה איירי קודם דעקרו הדו"ח מעדות אשה ואז נתבטל העדות גם בעדות אשה מכח הכחשת הדו"ח בכל ענין ואפי' בהכחשת הבדיקות. משא"כ עכשיו דעקרו הדו"ח לא נתבטל העדות משום זה וגם בדיוטא העליונה לתחתונה אם גם דאינו לענין הזמה כמ"ש הב"י מ"מ כיון דמעידים שהמעשה נעשה שם. ונימא ג"כ דהיא כדבר בעיקר העדות ואפ"ה נתקיים בד"מ מזה ראי' למ"ש וזה יש לדחות בקל]:
והנה הר"א ששון בסי' י"ז צידד לומר דהא דכתב הרמב"ם דהכחשה בחקירות מבטל העדות היא דוקא היכא דמכחישין זא"ז בלא דרישת ב"ד אבל באם מכחישין זא"ז מכח דרישת ב"ד לא נתבטל עדותן וכתב דזה לא מסתבר כלל רק כמו דמכחישין זא"ז בלא ב"ד נתבטל עדותן כ"כ אם הי' ע"פ ב"ד עיי"ש ולענ"ד הי' אפשר לומר להיפך דהיכא דמכחישין זא"ז מעצמם בלא דרישת הב"ד בזה אמרי' כיון דחכמים עקרו הדו"ח לא נתבטל כאלו לא העידו כלום בהחקירות. משא"כ אם הב"ד בדקו אותם בדו"ח והכחישו עצמם בדו"ח בזה אמרי' דחכמים לא עקרו הדו"ח רק כל זמן שאין הב"ד בודקים אותם בדו"ח בזה לא צריכים להשיב על הדו"ח וכיון שכן גם אם הכחישו בדו"ח לא נתבטל. משא"כ אם בדקו אותם בדו"ח. בזה לא עקרו וצריכים להשיב על הדרישות של הב"ד. ולכן אם מכחישין זא"ז בחקירות, עדותן בטלה. ובזה הי' מקום להשות דברי הראב"ן עם הרמב"ם דגם הראב"ן אינו חולק על הרמב"ם. רק דהראב"ן איירי שם מאם העדים הכחישו זא"ז בהחקירות בלא דרישת הב"ד כמבואר שם דכתב אלו לא אמרו כלל החקירות ובאם הב"ד בדקו אותם הרי צריכים להשיב על הדו"ח. משא"כ היכא דהב"ד בדקו בזה לא עקרוה [ולכן ניחא מה שהקשיתי על הראב"ן דגם להראב"ן משכחת הזמה והכחשה אם הב"ד בדקו אותם בדו"ח] ובזה מיושב ג"כ דברי הש"ך במ"ש באם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל עדותן כיון דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה ותמהו דהא אם לא אמרו הדו"ח כלל ודאי לא נוכל להזים אותן ואפ"ה נתקיים עדותן. אבל בזה ניחא דעיקר טעמו דהש"ך כיון דהיכא דהב"ד בדקו אותם בדו"ח בזה צ"ל דהניחו על דין תורה דאל"כ אמאי במכחישין זא"ז יתבטל עדותן נימא דיהי' כמו הכחשת בדיקות. וכיון דהיכא דבדקו אותם בדו"ח הניחו דבריהם על דין תורה. ואם מכחישין זא"ז נתבטל עדותן כמו כן באמרו איני יודע נתבטל ג"כ עדותן כיון דבזה הניחו דבריהם על דין תורה ונתבטל העדות כמו שהיא מדין תורה מחמת עדות שאאי"ל. ובדברים הללו על הש"ך אין לו ענין לזה דאפי' אם נימא דבכל ענין הכחשת חקירות מבטל העדות אף אם מכחישין, זא"ז מעצמם אפ"ה ניחא דברי הש"ך דמ"מ כיון דמוכח דהיכא דאמרו החקירות בזה הניחו על דין דאורייתא לענין הכחשה כ"כ הניחו על דין תורה לענין אם אמרו איני יודע משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה. בפרט לפמש"ל דעיקר הא דהניחו בהכחשת חקירות על דין דאורייתא היא למען יהי' שייך דין הזמה ולא יוכלו לומר אם הוזמו דלא דייקו ממילא מוכח דבעי' לפי האמת עדות שיהי' ראוי להזמה וכיון שכן הקו' הנ"ל בפ'... במ"ע דהא דכתב הרמב"ם בריש פ"ב אע"ג שלא כוונו בדו"ח עדותן קיימת הא ל"ל דאיירי שלא אמרו כלל החקירות דע"ז לא יתכן לא כוונו. ול"ל דאיירי במוכחשים דהא הרמב"ם ס"ל דהכחשת חקירות נתבטל וע"כ הא דלא כוונו הפי' דאמרו איני יודע בחקירות ומוכח דנתקיים העדות באינו יודע בחקירות ודלא כהש"ך עיי"ש. אבל לפמ"ש י"ל דהא דנקט הרמב"ם אע"פ שלא כוונו היא דהעדים מעצמם אמרו החקירות והם לא כוונו הדו"ח ובזה לא נתבטל אף אם הכחישו זא"ז או אם אמרו אין אנו יודעים בדו"ח דדוקא אם הב"ד בדקו אותם בדו"ח וע"י זה לא כוונו בדו"ח בזה הניחו על דין תורה. ולא אם הם מעצמם אמרו הדו"ח בלא דרישת ב"ד בזה אינו פוסל הדו"ח בד"מ. ובזה יתיישב ג"כ הש"ע בסי' י"ז בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דסתמא היא בלא דרישת ב"ד ובזה אינו פוסל. משא"כ בסעיף כ"א איירי בהוכחשו בחקירות ע"י דרישת הב"ד בזה פוסל:
ובזה הי' מקום לישב דברי התוס' בסוגי' דחוששין ללעז במה שהוכיחו מר"ת דפי' דהבעל הביא עדים ולא כוונו עדותן בדו"ח דעידי זנות בעי' דו"ח דאל"כ הא נאסרה על הבעל. ותמהו הא גם בד"מ אם מכחישין, זא"ז בדו"ח נתבטל ג"כ עדותן. דלפמ"ש יש להוסיף עוד הא דהיכא דהב"ד בדקו אותם בדו"ח ולא כוונו עדותן בדו"ח נתבטל העדות היא דוקא אם הב"ד בדקו אותם בדו"ח על עדות זה ולא כוונו עדותן בדו"ח בזה אמרי' כיון דהב"ד בדקו אותם על עדות זה לא נגמר העדות עד לאחר הדו"ח. והיכא דמכחישין זא"ז נתבטל העדות. משא"כ היכא דאיכא שני עדות בחד עדות. ועדות אחת נגמר מיד בלא דו"ח ולעדות השני בעי' דו"ח ובדקו הב"ד אותם בדו"ח עבור עדות השני, והכחישו זא"ז בדו"ח בזה לא נתבטל העדות הראשון. כיון דהדו"ח לא הי' לעדות הראשון ממילא נגמר העדות הראשון מיד לאחר גמר הגדתן. ומה דבדקו אותם בדו"ח היא לעדות השני' ולא נתבטל רק עדות השני' ולא עדות הראשון, ולפ"ז י"ל דראי' התוס' אם נימא דעידי זנות לא בעי' דו"ח וא"כ בעידי זנות לא בדקו הב"ד אותם בדו"ח. ונגמר העדות לאסרה על בעלה מיד לאחר עדותן על הזנות. ומה דהב"ד בדקו אותם אח"כ בדו"ח זה הי' על ענין נפשות. ולזה אם הוכחשו אח"כ לא נתבטל רק העדות לענין נפשות ולא לאסרה על בעלה דעדות זה נגמר מיד ולא משום זה בדקו הב"ד אותם בדו"ח. ובאם נימא כן י"ל דברי הרמב"ן דמדחה ראי' זו וכתב דבזה נתבטל העדות משום עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה כיון דהעדות לענין נפשות נתבטל. והקשיתי דמ"מ יהי' קשה לאידך תירוצים דאיירי דלא הי' התראה למיתה ולא באו רק לאסרה על בעלה. אבל בזה ניחא כיון דהם לא באו רק לאסרה על בעלה ולא לנפשות. ואפ"ה בדקו הב"ד אותם בדו"ח וא"כ בזה לא הי' הדו"ח רק על עדות לאסרה על בעלה. ובזה נתבטל העדות אף אי ל"ב דו"ח משום הכחשה בחקירות: אמנם אף דמ"ש היא נכון בסברא מ"מ מסתימת כל הפוסקים לא נראה כן רק דלהרמב"ם בכל ענין נתבטל העדות מכח הכחשת חקירות. אף אם הי' מכחישין זא"ז בלא דרישת הב"ד ולהראב"ן בכל ענין אינו מבטל אף אם יהי' ע"פ דרישות ב"ד ואף דלא מוכח כן מהראב"ן להמעיין בדבריו במ"ש כי אמרי אינהו ומכחשי אהדדי וכו' ואילו הוה אלו סהדי אתי למכתב שטרא והי' חולקין בזמן אלו הוה אתי לקמן למישאל היכא נכתב מי לא אמרי' להו כתיבו מיום ג' וכו' עכ"ל וכ"ז היא רק בהכחשת העדי' בלא הב"ד. וי"ל אם הי' ע"פ חקירות הב"ד בזה גם להראב"ן נתבטל. אמנם כל הפוסקים לא מחלקים בהכי. ומה שהקשיתי לשיטת הרמב"ם מתוס' בסוגי' דחוששין ללעז. כבר כתבתי כמה פעמים בישוב דברי התוס'. ואף דמפשטות דברי תוס' נראה דס"ל כהראב"ן מ"מ גם בחידושי הר"ן שם בסוגי' כתב ג"כ דמוכח כן מר"ת והר"ן ס"ל בהדי' כהרמב"ם דהכחשת חקירות פוסל. ומה דנימא בישוב דברי הר"ן בזה יהי' מיושבים דברי התוס'. ועי' באו"ת בס"ק ב' בהראי' שהביא בשם שב יעקב מהא דר"פ אחד ד"מ ובאם נימא דהא והחקירות פוסל אף בד"מ היא רק ע"פ ב"ד לא יהי' ראי' כלל מזה. ובל"ז האו"ת מדחה שם ראי' זו ועי' מש"ל בפ'... וצ"ע עוד בזה:
והנה חכמי לוניל הובאו בב"י הכריעו כהרמב"ם ולא מטעמי' רק היכא דמכחישין זא"ז בזמן הלואה דזה אומר בניסן הלוה וזה אומר לא כי אלא בתשרי דאלו שתק ולא אמר בתשרי הלוה. רק הכחיש אותו על עדות שמעיד על ניסן הי' אומר לא כי ה"ל הראשון ע"א בהכחשה. ולא הוה אפי' כע"א לחייבו שבועה דהא ה"ל מוכחש מפיו והשתא דאמר בתשרי הלוה יהי' מיחשב גם העד קמא לעד זה לא אמרי' דבשביל הוספתו על תשרי לא נכשיר עדות העד הראשון המעיד על ניסן כיון דהוא מוכחש ע"ז מהשני. וכתב האו"ת בס"ק ג' דנפ"מ בין שיטת הרמב"ם להכרעת חכמי לוניל היא דלהרמב"ם בהכחשת חקירות נתבטל העדות לגמרי ולא מחייבים אפי' שבועה כמו בנמצא קו"פ דעדותן בטלה אפי' לענין שבועה ה"ה בזה. משא"כ לשיטת חכמי לוניל דהם לא פסלו העדות מחמת הכחשת חקירות. רק משום דע"א מהם הוא בודאי עד פסול. וא"כ לענין שבועה אמרי' להיפך דאחד מהם הוא ודאי עד כשר ומחייבן שבועה עיי"ש. ולענ"ד צ"ע בזה דהא מבואר בסוגי' דעד זומם דאם העידו שקר לא נפסלו רק לאחר כ"ד מעדותן אבל תוכ"ד כיון דהי' בידם לחזור בודאי לא נפסלו. ואפי' אם נימא דמיד דהעידו עדות שקר נפסלו מ"מ מה דהעידו מקודם אפי' תוכ"ד ודאי לא נפסל כמבואר שם ומבואר בעזה"י לקמן בפרקים הבאים וא"כ גם בזה כיון דהעד השני מכחיש להעד הראשון ואומר לא כי רק בתשרי הלוה. וא"כ אף אם השני מעיד שקר במה דמעיד על הלואות תשרי ונפסל לעדות. מ"מ מה דהי' אומר קודם העדות שמעיד על תשרי. והיא מה דהי' מכחיש להעד הראשון ואומר לא כי זה ודאי לא נתבטל דהא אז עדיין הי' עד כשר. ואף אם הוזם אח"כ במה דאומר על הלואת תשרי מ"מ מתקיים הכחשתו להעד הראשון באמירת לא כי. לענין זה שיהי' עדות הראשון מוכחש מפיו ולא יהי' נאמן בעדותו אפי' לענין שבועה. וא"כ אמאי יהי' מחוייב לשיטת חכמי לוניל שבועה אמאי לא נימא אע"פ דאחד מהם הוא פסול ודאי. אבל מ"מ בשעה שהי' אומר לא כי יכול להיות דעדן לא הי' פסול. וה"ל עדות לענין שבועה ג"כ מוכחשת מעד כשר ולא יהי' מחוייב אפי' שבועה. ול"ל כמו דאמרי' בסוגי' דעד זומם בעדות גניבה וטביחה ומכירה. אם העידו השני עדות תוכ"ד והוזמו על עדות טביחה נתבטל גם העדות גניבה שהעידו מקודם מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ה"ה גם בזה כיון דאחד מהם נפסל בודאי ונתבטל עדותו במה שמעיד על תשרי. נתבטל ג"כ מה דהכחיש להעד הראשון באמירת לא כי שהעיד תוכ"ד לעדותו דזה אינו דהא מבואר בסוגי' ב"ב דל"א בעדות אבהתי' ושני חזקה דאמרי' דעל מה דהוכחשו הוכחשו. ולכן העדות דשני חזקה נתבטל ומתקיים העדו' אבהתי' שהעידו מקודם אף שהיא תוכ"ד מעדות שני חזקה. [וגם היא אותו עדות] ולא אמרי' דנתבטל עדות אבהתי' משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וע"כ דצריכים לחלק כמ"ש האחרונים בין הכחשה להזמה עיי"ש וה"ה בזה כיון דגם בעדות שמעיד על תשרי לא הוזם רק הוא מוכחש ל"ש עדות שבטלה מקצת' ויתקיי' העדות שמכחיש להעד הראשון די"ל דהעיד שקר על הלואת תשרי אבל מ"מ יתקיים העדות שמכחיש אותו. בשלמא אם לא מכחישין זה לזה באמירת לא כי רק דשניהם באו להעיד על מעמד אחד וזה אומר דהי' בניסן וזה אומר דהי' בתשרי. ואינם מכחישין זה לזה באמירת לא כי רק כיון דמעידים על הלואה אחת ממילא דה"ל מוכחשים. בזה י"ל כיון דבעדותו שמעיד על הלואת תשרי בזה משקר. וכיון דהעיד שקר באותו דבור שהעיד על תשרי לא נוכל לקיים את זה לעדות. ואף דהי' בידו לחזור ולא נפסל מ"מ לא נוכל לקיים זה לעדות ועי' מש"ל בפ' הבא אבל היכא דמכחיש אותו קודם באמירת לא כי צ"ע לענ"ד אמאי יהי' מחוייב בזה שבועה. נימא דהיא עדות מוכחשת מעד כשר:
ויותר מזה צל"ע במ"ש לישב דברי הש"ע בסי' י"ז במ"ש בסעיף ט' בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג תנשא. הא דלא אמרי' דיתבטל כל העדות מכח הכחשת חקירות. וכתבו דלשיטת חכמי לוניל כיון דהוא אינו פסול משום הכחשה בחקירות רק כיון דאחד מהם הוא פסול בודאי ובאמת מחוייב לישבע וכיון דבעדות אשה נאמן ע"א לגמרי לזה לא נתבטל עדותן רק דלפמ"ש הסמ"ע דבהכחשת חקירות נתבטל עדותן אף לענין שבועה קשה גם בזה אמאי לא יתבטל עדותן לגמרי. ולפמ"ש יש מקום לומר דהסמ"ע לא כתב דבריו רק על דברי הש"ע דאיירי דהעד השני מכחיש להעד הראשון באמירת לא כי די"ל דבזה ליכא חיוב שבועה משום דהעד השני מעיד שקר בהלואת תשרי. מ"מ לא הי' מעיד שקר במה דמכחיש להראשון באמירתו לא כי. ולא יהי' קשה מהא דמת ונהרג דשם לא מכחיש אותו באמירת לא כי רק דע"י זה דאומר נהרג מוכחש עד השני. ובזה אמרי' כיון דאחד מהם שיקר במה דאומר מת או נהרג לזה לא חשיב זה אף להכחשה רק דהאחרונים הלכו בדרך אחר. והוא דהא דאמרי' דהכחשה בחקירות מבטל כל העדות היא דוקא היכא דצריך עדות וצריכים להעיד בפני ב"ד דוקא בזה כיון דנתבטל כל העדות ה"ל כאלו לא העידו בפני ב"ד כלל ולא נתקיים העדות. משא"כ בעדות אשה דעד מפי עד נאמן ואף דלא העיד בפני ב"ד כלל, אפ"ה נאמן. ממילא גם דמכחישין זא"ז בחקירות ונתבטל כל העדות וה"ל כאלו העידו שלא בפני ב"ד מ"מ כיון דאחד מהם הוא עד כשר מהני עדותו אף אם לא העיד בפני ב"ד. ועי' בתשו' דרע"א בסי'... שמבאר את זה היטב דבמקום דלא בעי' שיאמרו עדות בפני ב"ד לא אמרי' עדות שבטל מקצתו בטל כולו. דמ"מ נתקיים אותו מקצת שלא נתבטל. ולכן גם בהכחשת חקירות לא נתבטל כל העדות:
ובזה אמרתי לישב דברי הרשב"א בתשו' הביאו הנוב"י בסי' ע"ב במה שנסתפק בענין שאמרו אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאת לא תשתה. ונסתפק אם הודה החשוד שנטמאת ממנו בסתירה אי אמרי' אין אדם משים עצמו רשע או אם נימא פלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא בעצמו בא עלי' וכו' ותמהו עליו דהאיך שייך לומר פלגינן דיבורא לומר שנטמאת עם אחר. הא כל עד הטומאה אינו נאמן בעדותו על הטומאה מאחר רק מאותו שנסתרה עמו עי"ש בנוב"י. ואמרתי דהא בענין פלגינן דיבורא היא שני פירושים או דאמרי' דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן בעדותו שמעיד על עצמו. ולזה אמרי' פלוני רבע ולא אותו רק לאדם אחר. או דהי' באונס כמ"ש התוס' שם ד' ט' בסוגי' דסנהדרין. אמנם מרש"י משמע פי' אחר והיא דגוף העדות לא פלגינן כלל רק דאינו נאמן על עצמו בעדות זה. ובמה שנוגע לעצמו אינו נאמן באמירתו. אבל במה שאינו נוגע לעצמו רק לאחר נאמן בעדותו אף במה שמעיד לעצמו ומשים עצמו רשע היא דוקא שאין לדין אותו ע"פ עדותו אבל נוכל לדין את האחר ע"פ עדותו אף דמשים עצמו רשע מ"מ מה בכך הא אין דנין אותו כלל בעדות זה. ולענין האחר נאמן אף במה דמשים עצמו רשע. וכן פי' בפי' המשניות בנדרים בהא דמשנה אחרונה. והא דלא פי' התוס' כפי' רש"י והרמב"ם אמרתי דס"ל דבשלמא אי אמרינן דפלגינן דיבורא שיהי' כאלו העיד רק לחבירו ולא העיד על עצמו. בזה לא קשה מה דכתב הראב"ד דנימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דהא היא שני עדות לשני אדם ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה כמ"ש הש"מ ב"ק בסוגי' הנ"ל. משא"כ אם נימא כפי' הרמב"ם ממילא חשיב עדות אחת שמעיד עדות זה לשני בני אדם. ולאחד מאמינים לו ולהשני אין אנו מאמינים לו דהא בעדות זה אנו מאמינים לו לגבי האחר ולא לגבי עצמו ובזה נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וי"ל דזה היא ספיקו דהרשב"א אי נימא אין אדם משים עצמו רשע. ואינו נאמן כלל במה דאומר על עצמו רק אנו דנין כאלו העיד שזינתה עם אחר ולזה אינו נאמן רק להעיד על החשוד או דילמא בזה אמרינן פלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאלו בא עלי' היינו במה שמעיד שהוא בא עלי' נאמן בזה במה שאינו נוגע לעצמו והיא לענין שלא תשתה בזה נאמן אבל במה דמעיד על עצמו דהיינו לענין שיהי' הוא רשע. ותהי' אסורה עליו אח"כ משום ונטמאה ונטמאה דאסורה לבועל זה לא אמרי' דמה דנוגע לעצמו אינו נאמן בעדותו ואי דנימא בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דאינו נאמן בעדות זה על עצמו. זה אינו כיון דגם באם שמע מעוף הפורח שנטמאת לא תשתה ג"כ. ממילא דלא בעינן גם בזה עדות להעיד בפני ב"ד דוקא ול"א עדות שבטלה מקצתה דהא לא גרע מעוף הפורח. ובתוס' סוטה ד' ל"א ע"ב ד"ה הא חד בחד כתבו ג"כ בשם הירושלמי דבעידי טומאה לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר עי"ש וי"ל דהכל חד טעם היא כיון דרגלים לדבר לזה אפי' אם שמע מעוף הפורח לא תשתה ג"כ ולא בעי' תורת עדות. ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועימש"ל בשער ד' פ"ד ולפ"ז יש ראי' לדבריהם דהיכא דלא בעי' עדות בפני ב"ד לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ומשו"ה אינו פוסל ג"כ הכחשת חקירות [ועימש"ל בזה בהא דתשו' הרשב"א באומר רבעתי לש"ל פ"ד דבזה אי אפשר לחלק הדיבור. והא דלא נימא דיהי' נאמן בכל העדות. רק דלגבי עצמו לדין אותו אינו נאמן רק במה שאינו נוגע לעצמו הוא נאמן. דהיא דאם נימא כן יהי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולפ"ז לא יהי' קשה קו' הרשב"א מהרגתיו דשם כיון דגם חוץ לב"ד הוא נאמן ל"א עדות שבטלה מקצתה:
ויש לעיין לענ"ד לכל התירוצים הנאמרים בישוב דברי הטור בסי' י"ז דהביא דין זה בשם תשו' הרא"ש בסי' נ"א כלל ד' ולמה לא הביא המשנה דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דתנשא וכתבו דמהמשנה לא הי' מוכח אם שני עדים כשירים מכחישין זה לזה משום די"ל בשני עדים נתבטל עדותן לגמרי מכח הכחשת חקירות כמו בממון דנתבטל עדותן לגמרי אף לענין שבועה ולזה בא להשמעינן זה בשם תשו' הרא"ש. ולענ"ד צ"ע בזה דמתשו' הרא"ש לא למדנו זה דשם איירי דהעדים המכחישין זא"ז לא מכחישים את עצמם לומר אחד על חבירו דהוא מעיד בשקר. דהא התם העדים השנים האחרונים לא הי' אצל המיתה כלל רק דהם מעידים דשמעו כן עד מפי עד. וכל אחד אומר דשמע מאחד שהמיתה הי' באופן אחר. ובזה הא יכול להיות דשני עדים מעידים באמת. וכל אחד שמע מעד כמו שאומר לפני ב"ד. רק דהעדים הראשונים שהי' מוסרים דבריהם להעדים הללו אחד מהם העיד שקר. וא"כ בזה אמרי' שפיר כיון דמ"מ אחד מהם הי' אומר אמת תנשא ול"ש בזה שיתבטל עדות הראשונים מכח הכחשה בחקירות דהא העדים הראשונים לא העידו בפני ב"ד והאיך שייך לומר שיתבטל עדותן מכח הכחשת חקירות הא לא העידו כלל לפני ב"ד. וגם אם העידו בפני ב"ד הא לא הי' להם צירף לא בשעת הראי' ולא בשעת הגדה דבאופן זה לא נפסל העדות משום הכחשה בדו"ח כנ"ל וא"כ י"ל דדוקא בזה האופן היכא דהעידו שלא בפני ב"ד כתב הרא"ש שפיר כיון דאחד מהם הוא בודאי עד כשר לכן תנשא. משא"כ אם שני עדים מעידים בפני ב"ד באופן דאית להו צירוף י"ל דגם הרא"ש מודה דנתבטל כל העדות מכח הכחשת חקירות דמבטל כל העדות אף לענין שבועה. וצריך לומר דזה היא סברא פשוטה דבעדות אשה כיון דעד מפי עד כשר אף אם לא העיד בפני ב"ד ל"ש שיתבטל העדות משום הכחשת חקירות. רק די"ל נהי דעד מפי עד כשר היא דמה שמעיד עד השני בפני הב"ד ה"ל כאלו העיד הראשון בפני ב"ד דעדות השני נחשב כמו שהעיד הראשון בעצמו. ולזה הוא בטל מכח הכחשת חקירות ע"ז הביא ראי' מתשו' הרא"ש כיון דהרא"ש כתב דלא נתבטל עדות הראשונים מכח הכחשה בדו"ח וע"כ הא דהעדים השניים העידו עדותן בפני ב"ד לא חשיב כאלו העידו הם בעצמם עדותן לפני ב"ד. וממילא דגם בעדים שמכחישין זא"ז ממש לפני ב"ד אמרי' ג"כ דמ"מ הוה כאלו העיד אחד מהם עדותו שלא בפני ב"ד [גם מדברי תשו' הרא"ש יש לעיין במ"ש דלא דנין ע"פ עד האחרון שהוא מעיד שהוא חי כיון דכבר התירוה להנשא. ולמה לא כתב דהא הוא מוכחש מכל העדים וי"ל כיון דהעדים הראשונים מכחישין זא"ז ולא הוה ג"כ רק אחד מהם כשר. וי"ל דהעד הראשון שהעיד על המיתה הוא עד כשר, וגם העד האחרון אם גם דמעיד שראוהו חי מ"מ הא הוא לא מכירו. רק מעיד ששמע ממנו ואולי הי' איש אחר אשר הטעו וצ"ע] יהי' איך שיהי' לדברי כולם הא דבע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דתנשא הוא כיון דאחד מהם ודאי אומר אמת: והנה בקידושין ד' ס"ה ע"ב על הא דאמרי' שם ע"א בהכחשה מי מהימן כתב רש"י וז"ל דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' מי מהימן אפי' לא מכחשה לי' איהי ליכא למאן דאמר דאין האחר בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא עכ"ל ודברי רש"י צריכים ביאור דגם ע"א בהכחשה מעד אחר לא מחייב אפי' שבועה. והי' נראה לענ"ד בכונת רש"י דאם גם דהוה הכא כל עד מוכחש מחבירו מ"מ בזה אחד מהם הוא כשר ואחד מהם הוא פסול ולזה לא יכול לדין בזה רק דעד כשר מוכחש מעד פסול. ולזה לענין שבועה דהכחשת הבע"ד לא הוה הכחשה להכחיש העד לענין שבועה וכמו כן אם עד פסול מכחיש לעד כשר לא הוה ג"כ הכחשה לענין שבועה. ממילא אי הוה שייך הכא שבועה הי' צריכים לישבע כיון דאיכא עד כשר המחייבו שבועה. ואותו העד אינו מוכחש מעד כשר. אבל לענין קידושין כיון דבאם הבע"ד מכחיש להעד אינו נאמן ג"כ ע"א על הקידושין. ממילא כמו כן גם בהכחשת עד פסול לא הוה ג"כ קידושין. דהכחשת עד פסול לא גרע מהכחשת הבע"ד. ולזה כתב רש"י שפיר אם גם דלא היתה האשה מכחישתו מ"מ הא הוא מוכחש מהעד השני. ואי דעד השני הוא עד פסול כיון דהעיד שקר במה דמעיד דנתקדשה לאחר מ"מ יכול להכחיש אותו במה דאומר דנתקדשה לזה וה"ל ע"א בהכחשה דאינו נאמן:
ולפ"ז גם בעד המיתה אם גם דע"א מהימן להעיד עלי' להנשא מ"מ היכא דהוא מוכחש ואפי' מעד פסול לא יהי' נאמן כמו דאינו נאמן בהכחשת הבע"ד. וא"כ אם נדון במת ונהרג להכחשת חקירות דאחד מהם הוא פסול בודאי ממילא לא יהי' השני נאמן ואף דאחד מהם הוא בודאי עד פסול במה דמעיד דמת או נהרג. מ"מ כיון דהוא מכחיש את העד במה דאומר מת ע"ז הוא מכחישו ואומר דלא מת. ואם גם דהוא מעיד בשקר במה דאומר דנהרג מ"מ יכול הוא להכחיש את העד במה דאומר דמת. וה"ל ע"ז כאלו העיד דמת ומוכחש הוא מעד פסול ואומר דלא מת והיכא דראו בבת אחת ה"ל ע"א בהכחשה ואינו נאמן. וזה נ"ל הפי' בירושלמי שהביא הנוב"י דמודה ר"מ בעדים משום דהכחשת צרה לא הוה הכחשה משו"ה כיון דאחת מהם משקרת ואי דמ"מ תהי' נאמנת להכחישתה ע"ז אמרי' דהכחשת צרה לא הוה הכחשה משא"כ בעדים אם גם דלא אמרי' בזה הכחשה בחקירות מבטל העדות כיון דאחד מהם הוא כשר בודאי וכמ"ש הב"ש וי"ל דהיא לשיטת הכרעת חכמי לוניל. מ"מ בזה אמרי' דדוקא שבועה מחייב כיון דבזה לא הוה הכחשה מה דהוא מוכחש מעד הפסול. משא"כ בעדות אשה דמהני הכחשת עד הפסול ולא יהי' נאמן דעכ"פ הוא מוכחש בהא דאומר מת מעד אחר. ולפ"ז הי' נ"ל דבמת ונהרג לא הוה כלל הכחשת חקירות או כמ"ש האחרונים דאף לשיטת הרמב"ם דוקא בסייף אבל במת ונהרג ל"ח הכחשה עיי"ש בבית מאיר. או כמ"ש דבזה גם הרמב"ם מודה ולזה אמרי' דלא הוה אף אחד מהם פסול דלא דייקו בענין המיתה ואף אם בכיון אמרו בשקר אפ"ה לא נפסלו כיון דאין זה לעיקר העדות. והא דמביא ראי' מתשו' הרא"ש היא ג"כ מטעם זה דאם נימא במת ונהרג ה"ל הכחשה דהיא כמו הכחשה בחקירות דגם זה הוא לעיקר העדות. ממילא יהי' קשה גם בתשו' הרא"ש אם גם דשם לא שייך לבטל העדות משום הכחשה בחקירות כמ"ש כיון דשם הוא עד מפי עד. והעדים הראשונים לא העידו כלל לפני ב"ד. מ"מ כיון דאחד מהם הוא בודאי עד פסול. דעל מה דמעיד דמת מכחיש אותו חבירו. ואם גם דאחד מהם הוא ודאי כשר מ"מ הא עכ"פ ה"ל מוכחש מעד פסול ולא מהני ג"כ עדותו אע"כ דזה לא חשיב להכחשה כלל ואמרי' דשניהם כשירים לעדות [וי"ל ג"כ כמ"ש דל"ק מדברי הירושלמי דמודה ר"מ בעדים די"ל דזה הי' קודם דעקרו הדו"ח מעדות אשה דבזה עכ"פ הי' נתבטל עדותן מכח הכחשה דמת ונהרג] ובזה ניחא ג"כ הא דמבואר בסעיף כ"א באם מכחישין זא"ו בחקירות נתבטל עדותן גם בעדו' אשה. ואף דבזה מ"מ אחד מהם הוא עד כשר בודאי ובעדות אשה מהני ע"א ואי דאמרי' בזה הכחשה בחקירות מבטל כל העדות הא זה ל"ש בעדות אשה היכא דעד מפי עד נאמן כנ"ל והאחרונים כתבו דזה איירי בעדות דאין ע"א נאמן וזה הוא דוחק אבל לפמ"ש ניחא כיון דבהכחשת חקירות אנו דנין דאחד מהם הוא בודאי עד פסול ולזה לא מהני עדותו להתירה להנשא אבל מ"מ לזה מהני להכחיש להעד הכשר וה"ל כאלו באו בבת אחת עד כשר עם עד פסול והפסול מכחיש להעד הכשר דנתבטל עדותו וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי:
עוד יש לחקור לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. אם גם דהכחשת חקירות פוסל. מ"מ יש לעיין אם הי' ג' עדים ואחד מהם הכחיש לשנים בהחקירות. אם נתבטל כל העדות, כמו שהי' קודם שעקרו הדו"ח באחד שהכחיש לשנים הי' נתבטל כל העדות. אם נימא דדוקא בשנים והכחישו זא"ז בדו"ח בזה כיון דאחד מהם הוא עד פסול ולא נשאר רק ע"א ואינו מחייב רק שבועה, בזה אמרי' דע"י הכחשת חקירות נתבטל כל העדות, וליכא אף חיוב שבועה. כיון דגם אם נימא דלא נתבטל מ"מ יהי' עכ"פ בטל לענין ממון. משא"כ היכא דהי' ג' עדים ואחד הכחיש לשנים. בזה אם לא נתבטל יהי' חיוב ממון בזה עקרו שיהי' מחוייב ממון. ולשיטת חכמי לוניל בודאי היכא דאחד מכחיש לשנים נתקיים העדות כמ"ש האו"ת הנ"ל בס"ק ג' רק דיש לעיין דגם לשיטת הרמב"ם יש סברא לומר כן דבג' עדים לא נתבטל כל העדות. כי לפמ"ש י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דלא נתבטל כל העדות מכח הכחשת חקירות רק בשנים והכחישו זא"ז בזה בטל עדותן כיון דלא נשאר רק ע"א וי"ל דאפי' שבועה אינו חייב מטעם שכתבתי כיון דהרמב"ם איירי במכחיש אותו ואומר לא כי. וי"ל דמשו"ה ה"ל ע"א בהכחשה מעד כשר. דבשעה שהי' אומר לא כי לא הי' עדיין נפסל. אבל משום הכחשה בחקירות שיתבטל כל העדות אין זה ברור גם לשיטת הרמב"ם. ומפשטות דבריו נראה דבג' עדים ואחד מהם הכחיש לשנים נתקיים העדות ע"פ הכשירים מדנקט הדין דבחקירות נתבטל העדות בהכחשת תרי ותרי ולמה לא נקט חידוש יותר דגם אם אחד מכחיש לשנים נתבטל העדות ג"כ משמע דדוקא בהכחשת חד מחד נתבטל כל העדות ולא בהכחשת תרי מחד [וי"ל דהכחשת חד מחד היא חידוש יותר דאפי' בזה לא הוה הפסול ידוע ושניהם כשרים להעיד בעדות אחר דהא לא ידעינן מי הוא הפסול ובזה כתבו התוס' סנהדרין ד' ל' דהיכא דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ וא"כ בזה לא יתבטל העדות משום קו"פ. אפ"ה נתבטל מכח הכחשת דו"ח. דבזה נתבטל אפי' אם אין הפסול ידוע מכ"ש אם אחד מוכחש משניהם דבזה ה"ל הפסול ידוע דהא ידעינן דעד המוכחש הוא הפסול בזה בלא הכחשת דו"ח נתבטל העדות ג"כ משום דה"ל כמו נמצא קו"פ. רק דיש לעיין בשיטת הרי"ף. דהיכא דלא ידע מפסולו אין פוסל משום קו"פ. ממילא בהכחשת חקירות לא נתבטל עדות משום קו"פ. רק משום הכחשת חקירות. וא"כ היכא דאינו מבטל משום הכחשת חקירות אינו מבטל משום קו"פ:
ויש ליתן קצת טעם בזה לאמר דלאחר שעקרו הדו"ח מד"מ גם בהכחשת חקירות אינו מבטל רק אם הוא מוכחש מחד. משא"כ היכא דהוא מוכחש משנים. ואם גם דבשני עדים ומכחישין זא"ז נתבטל עדותן לגמרי אפי' לענין שבועה אפ"ה י"ל בשלשה לא נתבטל עדותן לגמרי. ואמינא מילתא בטעמא. דהא גם בזה צע"ק כיון דלפמ"ש בפ'... דגם בד"מ הכחשת בדיקות פוסל אף מדין תורה ודלא כהנוב"י וא"כ אמאי לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ אם הכחישו זא"ז בחקירות פוסל אף בד"מ משום דגבי הכחשה העמידו דבריהם על דין תורה. ומדוע בענין הבדיקו' עקרוה לגמרי ואף במכחישין זא"ז בבדיקו' יתקיי' העדו' ואמאי בהכחש' חקירות הניחו על דין תורה ולא בהכחשת בדיקות ולפמש"ל דבזה הניחו למען יהי' העדות עדות שיכול להזימה ושלא יכולין לומר אח"כ דלא דייקו בזמן והמקום. וכן בדרישות למען נוכל לחקור אותם לעמוד על הבירר אם לא טעו. ניחא דבבדיקות כיון דלא נפ"מ בזה כלום עקרו לגמרי מד"מ. אבל בל"ז רק אם נימא בפשיטות דבזה עקרו ובזה לא צע"ק אמאי לא הניחו על דין תורה בהכחשת בדיקות ג"כ. וצריך לומר דדוקא בהכחשת חקירות כיון דהיא המביא אותם לידי הזמה ובזה ודאי דדייקו העדים בטוב לכוון הזמן והמקום למען לא יבואו לידי הזמה. ולזה במכחישין זא"ז לא תלינן בטעות. כיון דידעו דהזמה תלוי', בזה ודאי דלא טעו בזה. ולהכי אם מכחישין זא"ז אמרי' דודאי לא טעו. והא דאחד מכחיש את חבירו הוא משום דהוא לא ראה את העדות ומעיד בשקר וידע שבאם יעיד על זמן האמת יכולים להזים אותו עדים אחרים בעמנו הייתם. ולזה הוא מעיד על זמן אחר שידע דעל זמן זה לא יכולין להזים. ומשו"ה נתבטל העדות כיון דאחד מהם הוא עד פסול בודאי. וכמו כן אם הם מכחישין זא"ז בדרישות שהם לעיקר העדות כגון באחד אומר חביות יין ואחד אומר חביות שמן דבזה לא נוכל לתלות בטעות. כיון דנפ"מ בעדות זה. וכיון דלא נוכל לתלות בטעות רק אחד מהם הוא פסול בודאי ולזה נתבטל כל העדות משא"כ בהכחשת בדיקות דבזה אף אם מכחישין זא"ז מ"מ יכול להיות דהם עידי אמת. והא דמכחישין זא"ז הוא כיון דאין זה לעיקר העדות לא דייקו בזה, ומשו"ה אמרי' בסנהדרין ד' פ"א ע"ב על הא דאמרי' שם ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה ופריך הגמ' מנא ידעינן ותי' כגון דאיתכחש בבדיקות כדתנן מעשה ובדק ב"ז בעוקצי תאנים ופי' רש"י וז"ל בדיקות יתירה היא ונהי דב"ז פטר לי' וכו' מיהו עדות אמת היא עכ"ל ומשו"ה בהכחשת בדיקות דבזה אף אם מכחישין זא"ז. אפ"ה נראה דהיא עדות אמת. ואף דמ"מ מה"ת נפסל ולא הוה נכון וגם בד"ע פוסל מ"מ עקרו רבנן דמ"מ ידעינן דהיא אמת. אבל בהכחשה בחקירות דבזה היכא דמכחישין זא"ז לא ידעינן אם המעשה היא אמת. והא דס"ל להרמב"ם באחד אומר מנה שחור וא"א מנה לבן מתקיים העדות אף דזה היא ג"כ הכחשת חקירות להרמב"ם כיון דזה היא לגוף העדות. י"ל דמ"מ כיון דלא נפ"מ בזה לגוף העדות. י"ל דטעו. ואם גם דמשמע מגמ' דשם דאם מכחישין עצמם בזה בדבר שהוא בגוף העדות לא כונסים אותו לכיפה. דהא בגמ' קאמר דקאי על הבדיקות דב"ז. י"ל דעכ"פ בד"מ מקילין בזה דכיון דליכא תועלת בזה לגוף העדות אמרי' דכל אחד מהם מעיד באמת ולא דק בזה כיון דליכא נפ"מ בזה בגוף העדות: ובזה י"ל ג"כ הא דכתבו תוס' בסוגי' דחוששין ללעז להוכיח משיטת ר"ת דעידי זנות בעי' דו"ח משום די"ל דתוס' ס"ל דהא דאמרי' לר"ת דאיירי דהוכחשו בחקירות ל"ל דאיירי דהי' באותן חקירות דליכא למיתלי כלל בטעות. ובאם מכחישין זה לזה ידעינן דאחד מהם הוא פסול בודאי בזה לא הי' אומר ר"ת דרבנן ס"ל דחוששין ללעז שיבואו עדים אחרים שיכוונו עדותן דכיון דאי אפשר לומר דקושטא מסהדי דהא באותן חקירות דל"ש לומר דטעו בודאי אחד מהם שקר דהא נפסל באמת לעדות אחר אם נתברר מי העיד שקר ול"ח כנ"ל מהראי' דמרדעת ומה"ת ניחוש ע"פ ע"א דיבואו עדים אחרים הא אין ע"א נאמן בעדותו לגמרי. אע"כ דאיירי באותן חקירות שהם לגוף העדות ואינו תועלת בעדותן. דבזה אם גם דהם מהחקירות אפ"ה י"ל דלא נפסל אפי' אחד מהם משום דבזה י"ל דטעו אף דהוא מן החקירות. דכיון שאינו לגוף העדות טעו בזה. ומשו"ה חיישינן לעדים אחרים. ובזה ניחא ג"כ הא דהקשיתי בשער דקו"פ. הא אף אם יבואו עדים אחרים יתבטל עדותן משום נמצא קו"פ נהי דלא יתבטל מכח הכחשת חקירות כיון דלא העידו תוכ"ד מ"מ יתבטל משום קו"פ דזה אינו דבאותן חקירות דלא נפ"מ לענין הזמה ולגוף העדות אם גם דהעדות לא נתקיים מ"מ י"ל דלא נפסלו כלל [וכמו כן י"ל לתי' התוס' בתי' הגמ' דאיירי דהוכחשו בבדיקות ופי' דאח"כ הוכחשו גם מעידי האב ואמאי לא נימא דיהי' הכחשת תרי בחד כיון דאחד מעידי הבעל נפסל כיון דהי' מכחישין זא"ז בבדיקות. די"ל משום הכחשת בדיקות לא נפסלו כלום די"ל דטעו בזה] ובזה הביא תוס' ראי' דעידי זנות בעי' דו"ח דאלת"ה ממילא כמו בעדות ממון אינו פוסל הכחשת חקירות היכא דלא הוה בעיקר העדות כמו במנה שחור כ"כ נימא בזה: ולפ"ז י"ל באם הי' שלשה עדים ואחד מכחיש לשנים דבזה ידעינן עכ"פ דעדות אמת היא מכח השני עדים דלא הכחישו זא"ז בהכחשה כלל. וכיון דידעינן דהעדות היא עדות אמת עקרו לגמרי הדו"ח שלא יתבטל כלל עדותן מכח הכחשת חקירות. ואף דבשני עדים ומכחישין זא"ז בחקירות נתבטל עדותן לענין שבועה היא משום דלענין שבועה אם גם דידעינן דאחד מהם הוא עד כשר. מ"מ לא ידעינן דהוא מעיד באמת דהא דע"א מחייב שבועה אינו מטעם דודאי אומר אמת דהא לאחר השבועה נאמן הבע"ד יותר מהעד רק דהשבועה חייבה התורה על האדם יהי' הטעם שיהי' מ"מ כיון דלא ידעינן אם עד הכשר מעיד באמת ועימש"ל בשער דקו"פ פ"א ולזה נתבטל עדותן אף לענין שבועה. משא"כ בשלשה עדים ואחד מהם מכחיש לשנים דבזה ידעינן דהיא עדות אמת בזה לא נתבטל העדות כמו בהכחשת הבדיקות דלא נתבטל בד"מ משום דידעינן דהיא עדות אמת כ"כ בזה (וי"ל ג"כ התי' בסוגי' דחוששין ללעז די"ל באם איירי בהכחשה גמורה ס"ל דאיירי בג' עדים ואחד מכחיש לשנים דבזה כיון דנשארים עוד שנים ידעי' ג"כ דהיא עדות אמת. והוכיחו ג"כ שפיר דעידי זנות בעי' דו"ח דאל"כ יתקיים העדות ע"פ אותן דלא מכחישין זא"ז] ויש להוסיף עוד עפמש"ל בפ'... הא דאם אחד מכחיש לשנים דנפסל לעדות העד המוכחש ולא אמרי' כיון דהי' בידו לחזור קודם דו"ח לא יהי' נפסל אפי' אם העיד בשקר וכתבתי דבזה גרע משום דהוא מבטל עדות הכשירים אסור לו להעיד כיון דעל ידו יתבטל עדות הכשירים. ממילא לאחר דעקרו רבנן הדו"ח מד"מ אם נימא דאינו מבטל לא יופסל לעדות ג"כ עד המוכחש:
וקצת ראי' לזה מדברי הרמב"ם דבהל' נזירות פסק בכת אחת אומרת נזיר ב' ואחת אומרת נזיר חמש דהוה נזיר ב' משום דיש בכלל חמש ב' והקשה האו"ת בס"ק.. כיון דהרמב"ם ס"ל דגם בכת אחת אמרי' דיש בכלל ר' ק' אמאי נקט הרמב"ם בנזיר דוקא בשתי כיתות ולא בכת אחת ותי' דהא עכ"פ ה"ל הכחשת בדיקות ובנזיר פוסל הכחשת בדיקות משום דנזיר ה"ל כדיני נפשות עי"ש ובמ"ש דנזיר ה"ל כדנ"פ הוא דחוק דהא עכשיו אינם מעידים על נפשות. גם לפמ"ש תוס' בנזיר ד' כ' דאיירי בשתק וע"א נאמן בזה ודאי ל"ש לומר דהוא כנפשות. וי"ל בפשיטות כיון דמה"ת גם בד"מ פוסל הכחשת חקירות רק משום נ"ד עקרו שלא יפסל וזה ל"ש בנזיר ולכן פוסל הכחשת חקירות אלא דמ"מ קשה גם בשתי כיתי עדים יפסל משום הכחשת בדיקות כמו בהי' ג' עדים ואחד מכחיש לשנים דנתבטל העדות ג"כ אבל בזה י"ל קצת דמ"מ כיון דידעינן דהוא נזיר שתים מחוייב לעמוד בנזירות דמ"מ ידעינן דהמעשה היא, אמת:
ויש להאריך עוד לפמש"ל בפ'... דהיכא דע"א נאמן לא אמרי' כלל דהכחשה בחקירות מבטל העדות ולפ"ז י"ל דגבי נזיר דכתבו תוס' דאיירי בשתק ונאמן ע"א כמו בכל מקום דע"א נאמן באיסורים היכא דהוא שתק [ובזה ניחא הא דלא העמידו תוס' סנהדרין דבריהם דמקשי' לב"ש גם בשתי כיתות יתבטל העדות משום קו"פ על מתני' דנזיר משום דהיכא דע"א נאמן באיסורים לא אמרי' ג"כ הך דקו"פ כמש"ל בשער...] וי"ל באם הי' שני עדים והכחישו זא"ז אחד אומר נזיר שתים ואחד אומר נזיר חמש אם גם דבזה לא אמרי' הכחשה בחקירות מבטל העדות כיון דע"א נאמן בזה. וגם באיסורין לא בעי' ג"כ הגדה בפני ב"ד ובזה אינו מבטל מכח הכחשת חקירות. אפ"ה אמרי' כמ"ש כיון דאחד מהם הוא פסול בודאי ולא נשאר רק ע"א. ואף דע"א מהם הוא עד כשר מ"מ ה"ל ע"א בהכחשה כיון דהוא מוכחש מעד הפסול. ואם גם דמשקר בזה במה דאומר נזיר חמש. מ"מ נאמן בזה להכחיש אותו ולומר לו דלא הי' נזיר שתים ולא נשאר אף ע"א משום דה"ל ע"א בהכחשה. ולזה לא מהני עדותן כלל. ולא הוה רק ע"א. משא"כ בשני כיתי עדים בזה אמרי' אם גם דכת אחת ה"ל פסולים מ"מ הא כת אחת הם כשירים. ואף דמוכחשין מכת הפסולין מ"מ הא פסולין לא יכולין להכחיש את הכשירים. ודוקא בדליכא רק ע"א בזה יכול להכחיש אותו אף עד פסול כמו הבע"ד אבל בשתי כיתי לא. ולזה כתב הרמב"ם דינו דוקא בשתי כיתי. אבל בכת אחת לא הוה נזיר כלל. כיון דליכא רק ע"א דהוא עד כשר. וגם הוא מוכחש מעד פסול. והיכא דבאים בבת אחת ה"ל ע"א בהכחשה דלא מהני. אף אם הוא מוכחש רק בעד פסול והא דלא אמרי' בשתי כיתות הכחשה בחקירות נתבטל כל העדות דלענין זה אמרי' דהוא כמו באיסורין ולא נתבטל העדות מכח הכחשת בדיקות. וגם די"ל דגם בנזיר לא נתבטל מכח הכחשת בדיקות ובשני עדים לא מהני מטעם שכתבתי:
והנתיבות ר"ס ל' הוסיף עוד אפי' אם לאחר זמן מעדותן חקרו הב"ד אותם ומכחישין זא"ז בעדותן נתבטל ג"כ עדותן עיש"ה ולפמ"ש בפ'... צ"ע די"ל אם דד"מ היכא דמכחישין זא"ז הוא כדנ"פ. מ"מ לאחר דעקרו רבנן הדו"ח ודאי מהני העדות מדאורייתא ונגמר העדות מדאורייתא כמ"ש לעיל ואין יכולין להיות חוזר ומגיד כיון דלפמ"ש נגמר העדות מדאו':