משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ג פרק יב
לבאר עדות נשים במקום דבעי' לכתחילה דו"ח ובאיזה אופן נכללו בתוך עדות ממון ולא בעינן גבייהו דו"ח:
תנן סוף יבמות אין בודקים עידי נשים בדו"ח דר"ע ר"ט אומר בודקי' וכו' מ"ס כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי' ומ"ס כיון דשרינן א"א לעלמא כדינ"פ דמי' וז"ל הרמב"ן בחידושיו בד"ה הא דתני י"מ דהא נמי קודם שהוחזקו מ"מ כר"ע קימ"ל וכו' וכך פסקו הגאונים וכו' וק"ל וכיון מאחר דאיכא דינ"פ שאין הדין נותן שיהי' נאמנים למה האמינוה משום ד"מ שבו וכי מקילין על דינ"פ משום ד"מ. ועוד ארוסה מאי א"ל דהא ליכא כתובה למשקל וא"ל דהכי קאמר כיון דתיקנו רבנן בכל ד"מ שאין בהן דו"ח והדין נותן שתגבה האשה הזו כתובתה על פיהם א"א שלא להאמין אותם על נישואין שלה דבעי' לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי הילכך איתא לתקנתא דרבנן בכל האי דינא. וא"א נמי להחמיר בארוסה יותר מבנשואה דא"כ שויתינהו למילי דרבנן כחוכא א"נ ה"ק מן התורה כל הדין שבתורה בדו"ח שכולן בכלל והשתא דתקון רבנן שלא לדרוש בד"מ עידי נשים למי דומה לד"מ דמי שאין בהם דינ"פ השתא כלל. ויש בהם ממון לפעמים ברובם. ומ"ס כיון דשרי א"א דבעלמא אתי לדין דינ"פ כדנ"פ דמי ואין מקילין בהם משום ממון שלו כנ"ל ואע"ג דגבי כתובה ליכא נ"ד וכו' לא פלוג רבנן בד"מ. ואע"ג דבדיני קנסות בעי' דו"ח הנהו לאו בכלל ד"מ נינהו וכו' אבל בשאר ד"מ לא פלוג רבנן. ועוד דהא חששו משום חינא וה"ה לעידי גירושין ולכל דיני גיטין וקדושין שא"צ דו"ח וכו' עכ"ל ובביאור דברי הרמב"ן נראה לענ"ד דזה לא הי' קשה לו האיך יש כח ביד חז"ל שלא להצריך דו"ח בעדות נשים דהיא כדינ"פ. והאיך עקרו דבר מה"ת. כיון דמה"ת היא בחזקת אשת איש ואסורה להנשא בהעדים כיון דלא הי' דו"ח. והאיך יתירו א"א לעלמא. דע"ז י"ל כמש"ל בפ'... דלאחר דעקרו רבנן הדו"ח ונאמנים העדים בעדותן בלא דו"ח. הם נאמנים אף מה"ת וראי' לזה דאם נימא דבאמת מה"ת אין נאמנים בלא דו"ח. וא"כ ע"כ היא דנאמנים לענין האיסור היא משום דאפקינהו רבנן הקידושין משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כמו בנאמנות עד המיתה. וע"כ יהי' צריך לומר גם להי"מ דאמרו קודם שהוחזקו הי' ג"כ הנאמנות מדרבנן אם נימא כן לא הי' צריכים לומר דר"ט דבעי. דו"ח הוא מטעם דכיון דשרינן א"א היא כדינ"פ. הא בפשיטות כיון דהיא איסור ס"ל דבעי' דו"ח שלא הקו' במ"ע להנהו דמפרשי דלא הי' התראה למיתה דבזה ליכא עדות לנפשות ויתקיים עדותן בלא דו"ח לאסרה עליו, אבל בזה ניחא די"ל דזה היא תי' הרמב"ן כיון דהיכא דאיכא נפשות בזה נתבטל העדות גם לאסרה עליו משום עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה. ולכן אף דבעדות זה ליכא נפשות. מ"מ כיון דבעלמא איכא עדות כזה לנפשות. ובזה לא הימנו הרבנן גם לענין איסור משום עדות שבטלה מקצתה ולכן אינם נאמנים אף במקום דליכא נפשות. וי"ל דהנמ"י הוציא דבריו מדברי הרמב"ן הללו לחלק בין בזמן דהי' נפשות לזמן הזה דלית לנו נפשות. ויותר י"ל דודאי גם להנמ"י גם בזמן שהי' דנין דיני נפשות לא הי' צריכים בעידי נשים דו"ח דפלוגתייהו כד"מ דמי' הי' גם בזמן שהי' דנין דיני נפשות דק דבעת הזאת הי' הטעם בהא דאין בודקים עידי נשים בדו"ח כתי' הא' של הרמב"ן דכיון דעל צד הממון הי' צריכים להקל ממילא הוצרכו להקל גם להשיא אותה. אף שהוא כנפשות כיון דבעי' לכשתנשאי ומשו"ה בעת שהי' נפשות באמת היכא דלא הי' ד"מ לא הי' מקילין בעדות אשה דהיא חמור. וזה לא אמרי' כמו דהקילו בעדות ממון כמו כן הקילו בעדות נשים כיון דהיא חמור, רק דעיקר קו' הנמ"י היא מנאמנות ע"א כמ"ש ע"ז כתב דלאחר שנתבטל הדיני נפשות בלא זה הקילו בעדות אשה שיהי' נאמנים גם להתיר כמו בעדות ממון. אבל גם להנמ"י גם בעת שהי' נפשות לא הי' צריכים בעדות אשה דו"ח. וכדמשמע פשטא דלישנא דרמב"ן בסנהדרין ותוס' דבעת הזאת הי' דיני נפשות ואפ"ה הי' סברא לומר דבעידי זנות לא בעי' דו"ח וכאשר יבואר לקמן בעזה"י וממילא לתי' בתרא דרמב"ן עידי גיטין וקידושין לא בעי' ג"כ דו"ח כמ"ש. וברשב"א סוף יבמות וכן היא בריב"ש בסי' רס"ו הובא במ"ל הל' כ"ח דבעידי גיטין וקידושין לכ"ע לא בעי' דו"ח משו' הדיני ממונות שבו ואף ר"ט דחולק על ר"ע היא דוקא בעדים הבאים להעיד על מיתת בעלה דזה היא לא שכיח. ולזה ס"ל לר"ט דבעי' דו"ח. משא"כ עידי גט וקידושין דהיא שכיח גם לר"ט לא בעי' דו"ח עיי"ש אמנם זה אינו אלא אי אמרי' ארוסה אית לה כתובה דבזה י"ל דלא בעי' דו"ח משום הד"מ שבו. משא"כ אי אמרי' ארוסה לית לה כתובה ממילא בעידי קידושין בעי' דו"ח כיון דלית בי' צד ממון. משא"כ לתי' ב' דרמב"ן. ולפמ"ש דלפי האמת היא כן משום קו' הנמ"י דאמאי יהי' לאחר שהוחזקו ע"א נאמן אע"כ דלפי האמת בלא הד"מ הימנו בעדות אשה גופו. ממילא אם גם דארוסה לית לה כתובה לא בעי' דו"ח משום דהוה בכלל עדות אשה כן הי' נ"ל. אך בהדי' מבואר להיפך בדברי הב"י בסי' ל"ו שהביא דברי הנמ"י סוף יבמות וז"ל כבר כתב הנמ"י בשם הרמב"ן דדיני נפשות ליתנייהו בזמן הזה טפי דמי' לד"מ ולא מפלגינן בארוסה. ועי' שם. אך בעידי קידושין כיון דקימ"ל ארוסה לית לה כתובה הי' נראה שצריך לבודקן בדו"ח וכו' עכ"ל ולענ"ד צ"ע דהא בהדי' מבואר שם בהרמב"ן, דגם בארוסה ל"צ דו"ח אף דליכא כתובה משום לא פלוג בתקנתם כמו דלאחר דתיקנו רבנן שלא להצריך בד"מ דו"ח משום נעילת דלת והי' עיקר התקנה משום עידי הלואה אפ"ה גם עידי הפרעון דל"ש נ"ד אפ"ה ל"ב דו"ח משום לא פלוג ה"ה בזה. ואם נימא בכונת הב"י משום די"ל דעדות אשה לא חשיב רק כעדים הבאים להתיר אשה להנשא לכל העולם דבזה הוא מתקנה שלא להצריך אותם בדו"ח ומשום חינא וכמ"ש הרמב"ן משא"כ עדות הבאים לאסרה על כל העולם בזה ל"ש חינא ובעי' דו"ח. גם זה מנ"ל דילמא כיון דתיקנו רבנן דבעדות אשה לא בעינן דו"ח אף לאסרה על כל העולם לא בעינן דו"ח, דהוה כמו עידים המעידים על הפרעון דהיא היפך מעידי הלואה. אפ"ה משום, לא פלוג תיקנו בכל עדות ממון שלא להצריך דו"ח. כ"כ י"ל אם גם דלאסרה דהיינו עידי קידושין ל"ש חינא מ"מ לא בעינן דו"ח משום לא פלוג דכיון דתיקנו דלא בעי' בעידי נשים דו"ח כ"כ בכל מקום וכמבואר בהדי' ברמב"ן שם וברשב"א דה"ה בכל דיני גיטין וקידושין לא בעי' דו"ח והא הרמב"ן סובר בקו' דארוסה לית לה כתובה אפ"ה לא בעי' דו"ח וע"כ מטעם שכתבתי דלפי האמת דתיקנו בעידי נשים דל"ב דו"ח תיקנו כן בכל עידי נשים. ומה דכתב הרמב"ן ומפורש יותר בנמ"י משום דלרוב פעמים איכא ד"מ היא כמ"ש כיון דלרוב פעמים איכא ד"מ משום לא פלוג תיקנו בכל מקום דלא בעינן דו"ח. ועי' בב"י בסי' י"א שהביא בשם תשו' הרשב"א דבעידי קידושין יש מקום לומר דלא בעי' דו"ח משום דזה אינו דומה לדינ"פ. דדוקא בעידי מיתה הבאים להתיר אותה להנשא בזה כיון דמתירים להנשא מתירים דבר ערוה בעי' דו"ח דה"ל כדינ"פ. משא"כ בעידי קידושין הא עכשיו ליכא דינ"פ רק דיוכל להסתעף דיני נפשות אם יבואו עלי' אחר זה ל"ח דיני נפשות עיי"ש ומעתה יש סברא להקל בדיני קידושין יותר דלא בעי' דו"ח ועי' בחידושי הר"ן בסנהדרין שהביא ג"כ בסוף ד"ה רבא אמר וז"ל ולענין דיני קידושין וכתובה ודאי בכלל הודאות והלואות נינהו וכדאיתא בהדי' ביבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי' הילכך ל"ב דו"ח הרשב"א ז"ל עכ"ל מדלא הביא דקימ"ל כר"ע משמע דלכ"ע בעידי קידושין לא בעי' דו"ח גם לר"ט. ומטעם הנ"ל בהרשב"א כיון דזה ל"ח דיני נפשות כיון דהם לא מעידים להתיר דבר ערוה רק לאסרה על כל העולם ומסתמא לא יבוא לידי נפשות רק בהא דכתב הרשב"א דהוא בכלל הודאות והלואות אפשר דהרשב"א לשיטתו אזיל דס"ל כפי מה שהביא בב"י בסי' נ"ה דארוסה אית לה כתובה עיי"ש ולזה בכלל הודאות והלואות היא וצ"ע עוד בכל זה וכבר איפסק בש"ע בסי' מ"ב דעידי קידושין לא בעי' דו"ח עיי"ש:
ולענין לאסור אשה על בעלה סתם המחבר בסי' י"א סעיף ד' דבעי' דו"ח והב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ג דחק בזה לחלק בין עידי נשים דלא בעי' דו"ח בין עידי זנות עיי"ש. ובאמת מעידי נשים לא הי' קשה כולי האי די"ל דבזה משום עיגונא הקילו. רק דהא הש"ע סתם בסי' מ"ב דעידי קידושין לא בעי' ג"כ דו"ח. ומ"ש עידי זנות מעידי קידושין ובזה נדחה מ"ש הב"ש דבעידי זנות ל"ש דאיכא כתובה למשקל עיי"ש דהא גם בארוסה סתם הרמ"א סוף סי' מ"ב דארוסה לית לה כתובה ואפ"ה לא בעי' דו"ח. ובתשו' רמ"א סי' ר"ב כתב לחלק דבעי' דוקא דאיכא כתובה למשקל דבזה שייך הטעם דחינא ולא במקום דמפסדת הכתובה עיי"ש ועי' באבני מילואים בסי' י"א אמנם דעדן קשה מהא דבקידושין גבי ארוסה דליכא כתובה כלל ואפ"ה לא בעי' דו"ח. וע"כ דהיא משום תי' הב' שכתב הרמב"ן דהא דאמרי' משום דאיכא כתובה למשקל היא דבעידי נשים גופו האמינוהו כד"מ. ומשום לא פלוג האמינו בכל עידי נשים אף היכא דליכא כתובה. ממילא גם לענין לאוסרה על בעלה אם גם דבזה ליכא חינא מ"מ נימא כמו בד"מ. בכל ענין לא בעי' דו"ח אף במקום דל"ש נ"ד משום לא פלוג ה"ה בזה. דעידי נשים דעקרו הדו"ח משום חינא אף במקום דל"ש חינא לא ניבעי' ג"כ דו"ח משום לא פלוג ומעתה לתי' ב' דהרמב"ן י"ל דגם בעידי זנות לא בעי' דו"ח כמו בארוסה ולענין קידושין דמבואר ברמב"ן ג"כ דלא בעי' דו"ח וע"כ משום לא פלוג:
והנה לתי' הא' דהרמב"ן דתי' הא דעקרו הדו"ח היא כיון דהדין נותן שתגבה הכתובה ממילא דהוצרך לעקור גם הדו"ח להתיר אותה להנשא דבעי' לכשתנשאי לאחר. ומעתה אם נימא דבעידי זנות אפשר לחלק להפסיד לה הכתובה ושלא לאסרה על הבעל. כמו בהא דסוף נדרים באומרת טמאה אני לך דקימ"ל בסי' קט"ו סעיף ו' דאינה נאמנת לאוסרה על הבעל ואפ"ה מפסדת הכתובה. וה"ה בזה אם נימא דנוכל להאמין את העדים לענין הכתובה ושלא לאסרה עליו. ממילא בזה לתי' הא' דהרמב"ן אמרי' דלענין הכתובה לא בעינן דו"ח אבל לאסרה בעינן דו"ח כיון דבזה אינם קשורים יחד דנימא כיון דבעי' להאמין העדים לענין הכתובה יהי' ג"כ נאמנים לענין איסור ולזה אמרי' דע"ז נאמנים וע"ז אינם נאמנים. ובזה הי' מקום לומר הא דנקט המחבר שם בסי' י"א וז"ל וי"א שאם באו עדים שאשת איש זינתה צריכים דו"ח ונתקשה הנוב"י אמאי נקט דוקא בעידי זנות ממש ולא בעידי דבר מכוער דאיירי לעיל מיני' דמשום זה אוסרין ג"כ אבעלה. די"ל דאם גם אם באמת נטמאה וזינתה בזה לית לה הכתובה אף אם לא נאסור אותה לבעלה ע"פ עדים הללו בעדותן כיון דלא הי' דו"ח ואינם נאמנים לענין לאסרה על בעלה מ"מ כיון דנאמנים לענין עדות ממון בלא דו"ח אזי ידעינן ע"פ העדים דנאמנו בעדותן לענין ממון דודאי זינתה ומפסדת הכתובה. משא"כ אם לא מעידים על הזנות גמור רק על דברים מכוערים. י"ל אם גם דמחמת עידי כיעור מוציאין אותה מבעלה אבל מ"מ לא נוכל להפסיד לה הכתובה ע"י עידי כיעור. דלענין ממון בעינן דוקא שנדע בבירר שזינתה ממש. אבל בעידי כיעור לא נפסיד לה הכתובה. רק כיון דנאסרה על בעלה ע"י עידי כיעור. ממילא לית לה הכתובה. כיון דהיא גרמה להוציא נפשה מבעלה לא גרע מעוברת על דת דלית לה ג"כ כתובה ועי' במ"ל בריש פ"ב מהל' סוטה. משא"כ אם לא נוציא אותה מבעלה ע"י עידי כיעור. ממילא לא מפסדת הכתובה כלל ע"י כיעור, דאמרי' לענין ממון בעי' עידות גמור שזינתה. ומשום כיעור לא מפסידין לה הכתובה רק היכא דמוציאין אותה מבעלה. ולפ"ז בעידי כיעור כיון דבזה תלי' הנאמנות לענין הכתובה במה שמוציאין אותה מבעלה. ממילא בזה כיון דהא בהא תלי' אמרי' גם לענין הוצאת אשה מבעלה ל"ב ג"כ דו"ח. רק די"ל בהפך דבזה כיון דעיקר מה שמפסידה הכתובה היא משום דמוציאין אותה מבעלה ובאם לא נוציא אותה מבעלה לא יהי' מפסדת הכתובה ה"ל כקו' הנמ"י בנאמנות ע"א. כ"כ בזה לא נאמין להם להוציא אותה מבעלה בלא דו"ח. וממילא לא תפסיד את הכתובה. ולזה י"ל דבעידי כיעור ודאי בעי' דו"ח. רק בעידי זנות ה"א כיון דבזה נאמנים העדים בעדותן לענין ממון בלא דו"ח יהי' נאמנים ג"כ לאסרה על בעלה ומטעם שכתבתי דכיון דמאמינים אותם לענין ממון ממילא ידעינן דהיא אמת ונאסור אותה גם אבעלה. אפ"ה כתב בשם י"א דגם בעידי זנות בעי' דו"ח רק דבמ"ש יש לעיין להפך גם בעידי מיתה קשורים ג"כ דאם לא נתיר אותה להנשא ממילא לא יהי' לה הכתובה כיון דלא תוכל להנשא ובעי' לכשתנשאי לאחר. וי"ל דזה הוא קו' הנמ"י על תי' הא' דהרמב"ן דאם גם די"ל דמשום הממון לא בעי' הדו"ח מ"מ בזה ע"כ לדין תחילה על גוף העדות אם היא מותרת. דאם לא נתיר אותה לבעלה לא יהי' לה כתובה משום דבעי' לכשתנשאי לאחר. ולזה הקשה לא נהימן להנשא. וממילא לא יהי' לה הכתובה ולזה הוצרך לתי' הב' של הרמב"ן ולפ"ז לתי' הא' של הרמב"ן י"ל דבעידי כיעור לא בעי' דו"ח כיון דבזה נתקשר הממון עם האיסור ועוד חזון למועד אי"ה לעיין עוד בזה והרשב"א בתשו' הביאו הב"י בסי' י"א וז"ל נ"ל באמת דעידי קידושין א"צ דו"ח דהשתא מיהו לא אדיני נפשות קא, מסהדי וכו' ואע"ג דמקידושין אפשר דאתו לידי נפשות השתא מיהו לאו אנפשות מסהדי וכולהו סוגי' משמע דלא בעי' דו"ח בעידי גיטין וקידושין וכו' ותדע לך ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו אין בו זמן וכן לגבי קידושין אלמא גיטין וקידושין ליתנייהו בדו"ח דאף הם כד"מ דבדידהו נמי איכא נ"ד וכו' וההיא דפרק הי' בודקים לא ידענא מאי דייק מינה דההיא לאו בעידי קידושין אלא במי שנתקדשה כבר ובאו עדים ואמרו זינתה ועדות זו צריכה דו"ח דבנפשות קא מסהדי ע"כ עי"ש והנה מה שהביא ראי' מגט שאין בו זמן דכשר וכן משטר קידושין נראה מדבריו דגם לר"ט דבעי' דו"ח בעדות אשה אפ"ה בגיטין וקידושין לא בעי' דהא ר"ט לא יחלוק על הא דג' גיטין. וזה צ"ע דבשלמא בקידושין י"ל כמ"ש דזה לא הוה כדיני נפשות כיון דלא באו להתיר אותה רק לאסרה. ומה שיכול להסתעף זה ל"ח דיני נפשות., משא"כ בגט אשה דמתירים ערוה לשוק הא באמת יהי' קשה לר"ט אמאי יהי' כשר גט שאין בו זמן. ובאם נימא כמש"ל בשם הנתיבות. כיון דעיקר הגט היא רק שנכתב בצווי הבעל ולזה לא בעי' דו"ח. וכיון דאמרו כן בתורת עדות ממילא ידעינן דהיא אמת כאשר בארתי את זה היטיב אמנם אין זה משמע מדברי הרשב"א דא"כ לא הי' ראי' מזה לעידי גיטין וקידושין דלא בעי' דו"ח. ובדברי הנמ"י ר"פ אחד ד"מ מבואר ג"כ כדברי הרשב"א וז"ל וכן גט דמכשרינן אפי' אין בו זמן מהאי תקנתא היא דל"ב דו"ח כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ובהאי גט אפקיענהו הרבנן הקידושין מיני' וכן למקדש בשטר לא בעי שיהי' הזמן כתוב בשטר וכו' עכ"ל מבואר מדבריו דבגט וקידושין כיון דהם שכיח טובא הם כהודאות והלואות. וי"ל דגם לר"ט זה הי' מן התורה. ומבואר מדבריו ג"כ דלא כמ"ש דלאחר דתיקנו רבנן דלא בעי' דו"ח הוה דאו' דאם נימא כן לא הי' צריך להא דעקרו הקידושין. מ"מ לק"מ על הא דקימ"ל דעידי קידושין לא בעי' דו"ח ועידי זנות בעי' משום דבקדושין כיון דשטר קידושין שאין בו זמן כשר ממילא בכל עדים ל"ב דו"ח. משא"כ בעידי זנות י"ל דבעינן דו"ח דאין זה בכלל הודאות והלואות ועי' בתשו' הרא"ש הביאו הב"י ג"כ בסי' י"א דמצריך ג"כ דו"ח בעידי זנות:
ומה שהראה הרשב"א הנ"ל מקום להא דעידי נערה המאורסה האחרונים פלפלו בזה אם נימא דעידי זנות לא בעי' דו"ח הא מבואר בש"ע סי' י"ז סעיף כ"א דהיכא דלא בעי' דו"ח אסור לדרוש. ממילא האיך יאמרו לאוסרה על בעלה באו. הא ראו דנפ"מ בעדותן לענין מיתה מהא דהב"ד בדקו אותם בדו"ח. ובפשיטות אין זה קו' דהא בלא"ה קשה האיך יאמרו לאוסרה על בעלה באו הא ראו דהב"ד בדקו אותם בפני ב"ד של כ"ג כדיני נפשות ובאם לא בדקו אותם רק לאסרה על בעלה הא לא בעי' ב"ד של כ"ג רק סגי בב"ד של ג' דבזה ל"ש לעז כיון דלא הי' התראה. ולזה י"ל דהם הי' סוברים דהב"ד לא ידעו מזה דלא הי' התראה והי' סוברים דיעידו ג"כ על ההתראה. דהא בלא"ה כתבו תוס' בסוגי' דחוששין ללעז דיאמרו דלא הי' יודעין דהיא אשה חבירה. וממילא יכולין לומר דהי' סוברים דמשו"ה קבלו עדותן בפני ב"ד של כ"ג ובדו"ח דהב"ד הי' סוברים דיעידו על ההתראה והם השיבו כהוגן על הדו"ח כיון דהם לא ידעו דהיא אשה חבירה. הי' סוברים דגם בדו"ח לא יבוא לידי נפשות. ובדרך פלפול הי' נ"ל לישב קו' זו דהא בלא"ה תמהו על קו' הגמ' אלא אשה חבירה דקימ"ל דמיקטלה היכא משכחת לה. הא י"ל דמשכחת דמיד שבאו להעיד עדותן בב"ד קודם גמר עדותן אמרו הב"ד לעדים דהיא אשה חבירה ותהי' חייבת מיתה אף בלא התראה וכיון דקודם דו"ח יכולין לחזור ומדלא חזרו וכוונו עדותן בדו"ח ש"מ דלמיתה באו ולזה י"ל להיפך דיהי' ראי' מגמ' דעידי זנות לא בעי' דו"ח. לפמ"ש דהא דיכולין לחזור קודם דו"ח היא דוקא היכא דבעי' דו"ח. משא"כ היכא דלא בעי' דו"ח מיד לאחר עדותן נגמר העדות. ולא יכולין שוב לחזור. וא"כ עדים הבאים לאסור אשה על בעלה כיון דלא באו רק לאסרה ממילא מיד לאחר עדותן על הזנות נגמר עדותן ולא יכולין לחזור אף קודם דו"ח. כיון דבזה לא בעינן, דו"ח ממילא נגמר עדותן מיד. ולפ"ז שפיר י"ל דלאסרה על בעלה באו דהיינו תחילת ביאתן לב"ד הי' לאסרה על בעלה ואי דהי' להרגיש אח"כ דנפ"מ לענין מית' מהא דהב"ד בודקים אותם אח"כ בדו"ח ע"ז אמרי' להיפך כיון דכבר העידו עדותן לענין זנות וע"ז הי' נגמר עדותן ולא הי' יכולין לחזור וכיון דלא יכולין לחזור ממילא אינם חייבים אף שאמרו אח"כ הדו"ח גם לענין מיתה מ"מ כיון דמתחילה העידו לענין הזנות. וכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בכתובות ל"ג נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוי ופי' רש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואף די"ל דמ"מ כיון דהב"ד הי' בודקים אותם בדו"ח והי' סוברים דהם אומרים העדות לענין מיתה ממילא דהי' יכולין לחזור. מ"מ י"ל דעיקר חיוב העדים על כאשר זמם. היא על תחילת עדותן שהעידו גוף העדות ולא על הדו"ח. והוספתי עוד דלפי מה דאמרי' בסוגי' דעד זומם דפריך הגמ' כיון דאיתזמי אגניבה איגלויי מילתא דבשעה דאסהידו אטביחה פסולים הי' אמאי משלם ותי' הגמ' דאסהידו בתוכ"ד וכל זמן שיכולין לחזור לא נפסלו וא"כ בכל עדות דאם מיתזמי אח"כ נפסלו למפרע מתחילת עדות אף קודם דו"ח כמבואר בנתיבות ריש סי' ל' וא"כ אמאי יחייבו נימא בכל מקום הא בסוף העדות קודם דו"ח כבר הי' פסולים. ועל העדות בלא דו"ח לא יהי' מחוייבים וצ"ל או דהם מחוייבים על תחילת העדות שאמרו עדותן לחייב אותם או דאמרי' כיון דהי' יכולין לחזור ראוי' הם להעיד ועימש"ל בפ'... אמנם עדים הבאים להעיד על אשת איש שזינתה לחייבה מיתה בזה היא שני דברים אחד למיתה ואחת לאסרה על בעלה ובזה נימא כיון דכבר באמרו עדותן אף בלא דו"ח היא עדות גמור לאסרה על בעלה ונגמר העדות ולא יכולין אח"כ לחזור ואמאי יהי' חייבים אם הוזמו הא ה"ל עדות שאאי"ל דבאם יוזמו הא יהי' פסולים אף קודם הדו"ח. רק דזה אינו חדא די"ל דהם חייבים על תחילת עדותן דאמרו עדותן גם לענין מיתה. וגם דבזה הא אם חזרו נתבטל עדותן גם [לאסרה[מפני עדות שבטלה מקצתה. וכמ"ש הרמב"ן. משא"כ באשה חבירה ואמרו דמתחילה לא העידו כלל לענין מיתה רק לאסרה על בעלה. וממילא ליכא לחייבן על תחילת העדות שזינתה כיון דבזה לא כוונו להרגה ולא הי' כונתם רק לאסרה על בעלה. ואי דיהי' חייבין על גמר העדות בדו"ח דאז אמרו כן לענין מיתה. ובזה אם יוזמו יהי' עדות שאאי"ל דבאם יוזמו יהי' פסולים לעדות מתחילת הגדה שהעידו לענין זנות לאסרה על בעלה כיון דהי' בכונתם רק לאסרה על בעלה ממילא נגמר עדותן אף קודם דו"ח ולא יכולין שוב לחזור וכיון דהי' נגמר עדותן ולא הי' יכולין לחזור ממילא דפסולים לעדות בשעה שהי' דו"ח דזה היא עדות לענין מיתה. ומדוייק הלשון בגמ' לאסרה על בעלה באנו דהיינו דתחילה עדותן הי' לאסרה על בעלה. וע"ז יהי' נאמנים אם יאמרו דלא ידעו דהיא אשה חבירה. ובכל מקום אמרי' מסתמא הי' באים מתחילה להעיד גם על המיתה ולכן חייבים על תחילת העדות. משא"כ בזה בודאי יהי' נאמנים דלא ידעו דהיא אשה חבירה. ובזה י"ל קו' התוס' ריש מכות דמקשי' כיון דלוקים די"ל דעל העדות לענין מיתה לא יהי' חייבים גם מלקות כיון דכבר הי' פסולים. ולזה לענין מיתה לא יקיים כאשר זמם כל עיקר:
עוד כתבו טעם אחר הא דבעי' בעידי זנות דו"ח היא משום דהיא לא שכיח לגמרי ועי' בבשמים הרא"ש בסי' י"א וזה כוונת התוס' ריש סנהדרין בסוגי' דחוששין ללעז במ"ש וכן נראה מסברא דהיא כמו גזילות וחבלות דהוא דהא בד"מ תיקנו בכל מקום דל"ב דו"ח רק בגזילות וחבלות והוא משום דהיא לא שכיח הניחו הדבר על דין דאו' ה"ה גם בזה אם גם דעידי נשים ל"ב דו"ח בשביל הצד ממון שבו. או כתי' הב' של הרמב"ן מ"מ זנות היא לא שכיח ובעי' דו"ח כמו בד"מ דבדבר דהיא לא שכיח לא תיקנו דו"ח ה"ה בזה. וי"ל לפמ"ש הריב"ש הנ"ל דעידי גיטין וקידושין לכ"ע ל"ב דו"ח אף לר"ט כיון דהיא שכיח ופליגי רק בעדות מיתה דהוא לא שכיח. וא"כ בעדות אשה תיקנו חז"ל דלא יבדקו בדו"ח אף במה דהיא לא שכיח. וכיון דלתי' השני דרשב"א משום לא פלוג תיקנו כן בכל מקום ממילא גם בזנות אם גם דהיא לא שכיח הא בעדות אשה עקרו רבנן הדו"ח אף במקו' דהיא ל"ש וי"ל [ובזה פלפלתי בהא דאמרי' סנה' דמ"א בהא דנערה המאורסה. נערה המאורסה דנקט אפי' נערה המאורסה דאינה יושבת תחת בעלה. ע"פ דברי הרשב"א הביאו הש"מ ריש כתובות דכיון דאינה יושבת גבי בעלה זנות שכיח יותר עיי"ש ונלאיתי להאריך יותר מזה] ובזה יש מקום לומר דעידי כיעור ל"ח אינו שכיח כ"כ ולא בעי' דו"ח:
והנה הנוב"י האריך שם דאם גם דעידי זנות בעי' דו"ח. מ"מ אינו יודע בחקירות אינו פוסל דהא עיקר הטעם דאינו יודע בדו"ח מבטל דהיא משום עדות שאאי"ל. וכיון דבעידי זנות הבאים לאסרה על בעלה ל"ש כאשר זמם. וצ"ל כתי' התוס' מכות כיון דל"ש כאשר זמם לא בעינן עדות שיכול להזימה וממילא דאינו פוסל אינו יודע. רק דלתי' אחד בתוס' מכות כיון דלוקים חשיב עדות שיכול להזימה ע"ז האריך שם להוכיח דעיקר כתי' התוס' דלא בעינן עדות שיכול להזימה דמלקות ל"ח כאשר זמם עיי"ש ובנוב"י בסי' ע"ד מבואר דבכמה מקומות נראה דהתוס' תופסים תי' זה לעיקר כיון דלוקים חשיב עדות שיכול להזימה דבב"ק ד' פ"ח גבי זוממי עבד ובכתובות ל"ג בתוס' ד"ה אלא לא כתבו רק תי' זה עיי"ש בנוב"י דדחק בזה [ולכאורה י"ל דבכתובות ל"ש כלל תי' זה דכיון דכאשר זמם ל"ק עלייהו לא בעי' עדות שיכול להזימה וע"כ צ"ל כתי' השני בתוס' מהא דאמרי' שם אלא עדים זוממים אפשר לקיימה בבן גרושה ובן חלוצה וא"כ בזה קשה הא עדות בן גרושה ה"ל עדות שאאי"ל ולא יהי' עדות כלל דל"ל דהקרא גלי דלא בעי' בזה עדות שאתה יכול להזימה מקרא והי' אם בן הכות הרשע כתי' התוס' ומבואר יותר בריטב"א מכות. דזה היא עיקר דמוכח מיני' דעדות דבן גרושה מהני אף דהיא עדות שאאי"ל. כיון דהקרא והי' אם בן הכות הרשע קאי על הנהו דלא נוכל לקיים כאשר זמם. דבל"ז ה"א דהיכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם ל"ח עדות כלל. והא דמשכחת בן גרושה וחלוצה כיון דעדות על זה לא מהני. בזה הוה אמרי' באמת דלא מהני על זה שום עדות. והא דמשכחת בן גרושה וחלוצה היא היכא דאמו היתה מוחזקת לנו מקודם לגרושה וחלוצה אבל עדות על בן גרושה וחלוצה ה"א דלא מהני. וראי' לזה מתוס' דלא מקשי רק אמאי מהני עדות זה הא הוה עדות שאאי"ל ולא מקשי על התורה האיך משכחת בן גרושה וחלוצה וכמו כן בגלות הוה אמרי' דגלות לא מחוייב ע"פ עדים. היכא דמכחיש את העדים. רק אם הרגו לפני ב"ד דבזה חייב בכל ענין. אע"כ הא דמהני עדות על הנהו דלא יכולים לקיים בהו דין הזמה היא רק מקרא והי' אם בן הכות הרשע. משא"כ בל"ז מהא דאמרה התורה לו ולא לזרעו לא הי' מוכח דלא בעי' בזה עדות שיכול להזימה. דאדרבה הוה אמרי' דלא מהני בהו שום עדות כיון דהוה עדות שאאי"ל. ולזה לא הביא הריטב"א מכות רק דמוכח דלא בעי' בהו עדות שיכול להזימה מקרא והי' אם בן הכות הרשע. ומעתה יהי' קשה להיפך על קו' הגמ' אפשר לקיימה בבן גרושה. נימא להפך דהקרא ע"כ לא קאי על עדות דבן גרושה דבזה ל"מ עדות משום דהיא עדות שאאי"ל. וא"כ ע"כ הקרא קאי לכל עדות. וזה היא קו' התוס' כתובות. ולזה כתבו רק תי' זה כיון דלוקים חשיב עדות שיכול להזימה. ומוכח דתי' זה היא העיקר. רק דאין זה ראי' מוכרעת גם י"ל דלפי האמת דמוכח דהקרא זה קאי אעדות דבן גרושה וחלוצה י"ל כתי' זה. והא דתוס' כתובות לא הביאו תי' זה משום דבס"ד דגמ' ל"ל כן אבל לפי האמת י"ל דתי' זה היא העיקר וצ"ע]: וממילא אי אמרי' דהעיקר כתי' הב' דכיון דלוקין חשיב עדות שיכול להזימה דנסתר דברי הנוב"י די"ל דבעי' עדות שיכול להזימה לענין מלקות ובזה הי' מקום ליתן טעם להא דאין בודקים עידי נשים בדו"ח די"ל לפמ"ש הרמב"ן בסנהדרין דמלקות ליכא רק אם באו לחייב אותו בממון או בדבר אחר. משא"כ אם לא באו להרשיע במידי לא חייבים אפי' מלקות. ולזה בעדות אשה דבאו להתיר אותה בזה יש מקום לומר דלא הוה אפי' מלקות. ולכן כיון דבזה לא יתקיים דין הזמה כל עיקר ודאי לא בעי' עדות שיכול להזימה ואז הדו"ח אינם מעכבין בדיעבד ומשו"ה הקילו חז"ל לכתחילה בעדות אשה. והי' מקום לומר דמשו"ה בעידי זנות דבזה כיון דאיכא מלקות דהרשיעו אותה ואסרו אותה על בעלה וכיון דאיכא מלקות בעי' דו"ח ואינו יודע פוסל משום דה"ל עדות שאאי"ל כיון דאפשר לקיים הזמה במלקות. אלא אף אם נימא כן י"ל אם גם דבזמן דהי' דנין דיני נפשות הי' עדות שיכול להזימה במלקות. מ"מ בזה"ז דאין דנין דיני מלקות ולא נוכל לקיים הזמה כל עיקר לכן אין אינו יודע פוסל וי"ל אפי' אם אמרי' בעדות ממון פוסל אינו יודע בחקירות אף דשם ל"ש ג"כ הזמה כיון דאין דנין דיני קנסות י"ל מ"מ בעדות ממון איכא נפ"מ אם נתחייבו משום כאשר זמם אם תפס אח"כ מהעדים מהני. וכיון דגם בזה"ז איכא קצת נפ"מ בהזמה ולזה פוסל אינו יודע בממון לשיטת הש"ך בסי' ל"ג. משא"כ היכא דלא נוכל לקיים כאשר זמם במלקות בזה הי' מקום לומר דאינו פוסל אינו יודע. ומזה לא הי' קשה מאי שהקשיתי בפ'... לדברי הנוב"י מתוס' בסוגי' דחוששין ללעז הא דהוכיח מר"ת דפי' דאיירי דעידי הבעל לא כוונו דבריהם בדו"ח דעידי זנות בעי' דו"ח. והקשיתי דל"ל דהתוס' ס"ל הפי' בר"ת דלא כוונו דהי' הכחשה ממש דהא בזה נתבטל עדותן גם בד"מ. וע"כ הפי' דאמרו אין אנו יודעים ולדברי הנוב"י הא לא נתבטל העדות לענין זנות אף אי אמרי' דבעי' דו"ח. דלפמ"ש י"ל כיון דשם הי' בזמן דהי' דנין דיני נפשות והי' בעינן עדות שיכול להזימה בעידי זנות הי' פוסל אינו יודע משא"כ בזה"ז אינו פוסל אינו יודע ואם גם דמתוס' ליכא ראי' שלא כדברי הנוב"י די"ל הפי' בתוס' בפשיטות דראית התוס' היא מאידך אמוראי דפי' דלא הי' התראה למיתה. וכיון דלא הי' התראה למיתה קשה אם נימא דלענין לאסור אשה על בעלה לא בעינן דו"ח לאיזה ענין בדקו הב"ד אותם בדו"ח. הא היכא דלא בעי' דו"ח אסור לדרוש אותם בדו"ח. ובזה מיושב הא דלא ס"ל לתוס' כתי' הרמב"ן דהוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל. מ"מ כבר בארתי לעיל דלא כדברי הנוב"י דגם לתי' הב' של תוס' דהיכא דלא שייך כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה היינו דלא בעינן לקיים כאשר זמם אבל מ"מ בעינן שיהי' ראוי למלקות שיהי' לוקין אם יוזמו עי"ש גם מ"ש די"ל דראית התוס' היא מאידך אמוראי דאיירי דלא הי' התראה למיתה לאיזה ענין בדקו הב"ד אותם יש לדחות די"ל דלא הי' יודעים דלא הי' התראה גמורה וי"ל דא"כ הי' בעי' כ"ג. מ"מ הי' מקום לומר דבזמה"ז אינו פוסל אינו יודע כיון דבזה"ז ודאי ל"ש הזמה. אמנם לפמ"ש דבעי' שיהי' ראוי להזמה בלא העונש כאשר זמם משום שיהיו בזויים בעוה"ז ויתגלו דהם עידי שקר וזה שייך גם בזה"ז. ולזה דברי הנוב"י צ"ע לדינא:
והנה לדברי הש"ך בסי' ל"ג דמחליט דגם לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ אפ"ה אם בדקו בדו"ח ואומרים איני יודע בדו"ח או דמכחישין זא"ז נתבטל עדותן. ממילא בעידי זנות אם הב"ד חקרו אותם והכחישו זא"ז או דלא כוונו עדותן בדו"ח ואמרו איני יודע בחקירות נתבטל עדותן ג"כ. דאף אי אמרי' דגם עידי זנות לא בעי' דו"ח היינו לכתחילה שלא לבדוק אותם. אבל אם חקרו הב"ד אותם ואמרו איני יודע נתבטל עדותן ולפ"ז יהי' הקו' בתוס' בסוגי' דחוששין ללעז במ"ע דמאי דייקו מר"ת דעידי זנות בעי' דו"ח הא אם לא בעי' דו"ח מ"מ כיון דהכחישו זא"ז או דאמרו איני יודע נתבטל ג"כ עדותן. ואפשר לומר דתוס' ס"ל לר"ת איירי הא דלא כוונו עדותן בדו"ח היא כגון דליכא שום הכחשה ביניהם באופן דלא נפסל אף אחד מהם לעדות והוא כגון באחד אומר דהי' בשעה זו. והשני אומר דהי' בשעה אחרת. באופן דלא נוכל לקיים עדותן לאמור דשנים העידו על שעה אחת כגון דהוא חילוק גדול ביניהם שלא טעו בזה. רק דנוכל לקיים דברי שניהם בזה לאמור דעדות שניהם הוא אמת. דזינתה בשעה זו ובשעה זו. דאין אחד מכחיש את דברי חבירו בלא כי. ויוכל להיות דשניהם העידו באמת. ואף דכל אחד מעיד דגם חבירו הי' עמו בשעה שראה את העדות וחבירו לא ידע מזה ממילא נפסל כיון דשקר בזה דאומר דחבירו הי' עמו. כבר בארתי לעיל דמשום זה לא נפסל דאומר כן בדדמי כמ"ש ריטב"א מכות הנ"ל בפי'. רק דלענין נפשות דעדות מיוחדת פסול נתבטל עדותן דאם גם דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. הא הוה עדות מיוחדת. משא"כ לענין לאסור אשה על בעלה דעדות מיוחדת כשר נוכל לקיים עדותן ולומר דהי' בעדות מיוחדת רק דמקום דבעי' דו"ח מכ"ש אי הוה אמרי' דבעידי זנות בעי' דו"ח ע"כ משום דזה היא כמו דיני נפשות לאסור אשה על בעלה. י"ל כמו דמבואר בגמ' דאמרי' אי דייקת בהני סהדי משום דמהדרינן לבטל העדות ולא לקיים העדות. ה"ה בזה כיון דשניהם באים להעיד לב"ד על מעשה אחת מהדרינן לבטל העדות לאמור דשניהם על מעשה אחת הם מעידים וממילא יהי' מוכחשים בעדותן. ושלא לקיים עדותן לאמר דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. משום דהיכא דבעינן דו"ח מהדרינן לבטל העדות. משא"כ אם לא בעי' דו"ח. בזה נימא דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. ויתקיים העדות לאסרה על בעלה. מזה מוכח דבעי' דו"ח. ומהדרינן לבטל העדות ולא לקיים עדותן. והא דהוכרחו תוס' ולא פי' בדברי ר"ת דאיירי דהי' הכחשה גמורה ואיירי דשניהם מעידים על שעה אחת ומכחישים זא"ז. י"ל או כמ"ש משום דבזה יהי' קשה האיך שייך לעז אף אם יבואו עדים אחרים הא יתבטל עדותן ג"כ משום נמצא קו"פ. אע"כ במה דכתב ר"ת דהוכחשו איירי דלא הי' הכחשה גמורה ביניהם דיכול להיות דלא נפסל אף אחד מהם. ובל"ז אם נימא דהי' הכחשה גמורה ואחד מהם הוא עד פסול בודאי בזה לא יהי' שייך לעז דנימא כיון דליכא רק ע"א. דהעד השני הוא עד פסול ולא נשאר רק עדות ע"א שהוא עד כשר. ומכח עדות דע"א לא מחזיקין הדבר לאמת למען ניחוש ללעז. אע"כ דאיירי דלא הי' הכחשה גמורה באופן דלא נפסל אף אחד מהם ויכול להיות דליכא פסול כלל. ומשו"ה חוששין ללעז דיבואו עדים אחרים ויעידו על המעשה הלזה כדברי אחד מהם ולא יתבטל עדותן משום הכחשה בחקירות כמ"ש דלזה בעי' תוכ"ד דוקא וגם לא משום נמצא קו"פ דהא יכול להיות דגם עד השני אינו פסול רק הי' מעיד על מעשה אחרת דדוקא בהכחשה בחקירות מהדרינן לבטל העדות ולא בנמצא קו"פ וכמ"ש תוס' בסנהדרין ד' ל' דהיכא דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ. ובזה לא הוה ג"כ הפסול ידוע. דיכול להיות דהוא עד כשר. והא דלא תי' דתוס' דהפי' בר"ת היא דאמרו איני יודע בחקירות דגם בזה אינו פוסל משום נמצא קו"פ. אבל מ"מ ידעינן דהם עידי אמת. ויכול להיות דהמעשה הוא אמת י"ל דהא הר"ת נקט שני דברים דהוכחשו או דלא כוונו דבריהם בדו"ח וראי' התוס' הוא מהוכחשו דע"כ הא דהוכחשו היא באופן דנוכל לתרץ דבריהם דליכא הכחשה. וכמ"ש וע"כ הא דלא כוונו דבריהם איירי דאמרו לא ידענו בדו"ח. וראי' התוס' היא מהוכחשו. גם י"ל כמ"ש בפי' דמאיני יודע ליודע לא הוה בכלל חוזר ומגיד. ויכולין אח"כ לומר נזכרנו בדו"ח. וא"כ בזה לכ"ע יהי' בכ"ג כיון דיכול לבוא לידי נפשות אם יאמרו אח"כ נזכרנו בדו"ח. ובאם נימא כן יהי' מוכח מתוס' דלא כנוב"י רק דבאינו יודע נתבטל ג"כ העדות בעדות לאסור על בעלה. כיון דלפמ"ש ע"כ דלא כוונו הי' דאמרו אין אנו יודעים:
עוד יש לעיין אי אמרי' דבעידי זנות בעי' דו"ח י"ל דהיא לגמרי כמו בדיני נפשות. וגם הכחשת בדיקות פוסל ג"כ. וראי' לזה מסוגי' דחוששין ללעז בתי' דאיתכחש בבדיקות. ועי' שם בתוס' ד"ה והביא האב עדים דכתבו וז"ל ומיהו קשה לפר"ת למאי דמסיק פלוגתייהו דמתני' בפלוגתא דבן זכאי דהשתא מוציא שם רע דאמר ר"מ בשלשה הוי תביעות ק"כ וכו' מבואר מדברי תוס' דלר"מ דס"ל הכחשת בדיקות בדנ"פ פוסל. פוסל ג"כ לענין זנות ולא נאסרה עליו בהכחשת בדיקות דבאם נאסרה עליו בודאי אינו מחוייב ליתן לו ק"כ כמ"ש בסוף תוס' בא"ד. ואם גם דלתי' התוס' דאיירי דמוכחשים ג"כ מעידי הבעל לא מוכח לשיטת התוס' דס"ל דגם ע"י הכחשה מחוייב ליתן ק"כ מ"מ בס"ד דתוס' לא מקשים רק דלא הוה דומי' התביעה לרבנן כמו לר"מ אבל לר"מ מחוייב ליתן ק"כ. אמנם קצת ראי' היא להפך מפי' רש"י דשם בסוגי' איירי מתביעות הבעל להפסיד לה הכתובה ולכולי אוקימתא בגמ' לרבנן היא בכ"ג משום דאיכא ג"כ חיוב מיתה. [ולר"מ] ליכא חיוב מיתה רק דהבעל תבע להפסיד לה הכתובה. ועימש"ל בשער... ולפ"ז להך אוקימתא דאיירי דהוכחשו בבדיקות יהי' קשה כיון דר"מ סבר דהכחשת בדיקות שמי' הכחשה א"כ נתבטל עדותן לגמרי ולא יכול להפסיד לה אף הכתובה כיון דלא נאסרה עליו. אבל אי אמרי' דבעידי זנות לא הוה בכלל דיני נפשות י"ל דלענין לאסרה עליו (לא) נאסרה בהכחשת בדיקות. וא"כ התוס' בקו' דמשמע דעידי זנות היא לגמרי כדינ"פ קשה אמאי מקשי דוקא דלפי' ר"ת אינו דומה התביעות דר"מ לרבנן כמו כן ה"ל להקשות גם לפי' רש"י. אם לא דנימא דלרש"י לא הי' קשה משום דאפשר לומר דרש"י ס"ל דבעידי זנות לא בעי' באמת דו"ח דכמו דעקרו מד"מ כ"כ עקרו מעידי זנות. ולכן אינו פוסל הכחשת בדיקות כלל. משא"כ לפי' ר"ת מקשים שפיר אפי' אם נימא דס"ל דבעידי זנות בעי' דו"ח ולא נאסרה עליו לר"מ כיון דהוא שוה לדינ"פ מ"מ לא הוה דומי' התביעות דלר"מ האב תובע ולרבנן חייבת מיתה וא"כ יהי' מוכח מפי' רש"י דעידי זנות לא הוה כדינ"פ. וי"ל דהיא מטעם דכיון דעקרו הדו"ח מד"מ דאם לא עקרו ודאי הי' פוסל הכחשת בדיקו' גם בעידי זנות. רק דאין מזה ראי' להכחשת בדיקות שהם בגוף העדות. די"ל דדוקא בהכחשת בדיקות דבן זכאי דהי' בודק בעוקצי תאינים דדוקא לענין נפשות הי' מחמיר בזה להציל נפש ומשו"ה אמרי' בסנהדרין פ"א ע"ב בעדים שהוכחשו זא"ז בבדיקו' דבן זכאי הי' כונסים אותו לכיפה, ופי' רש"י דאם גם דהוכחשו זא"ז באותן בדיקות מ"מ ידעינן דעידי אמת הם עיי"ש ומבואר באם הוכחשו בבדיקות שהם לעיקר העדות לא הי' כונסים אותו לכיפה. והיא משום דבזה יש לחוש דעידי שקר הם. ולפ"ז י"ל דגם בעידי זנות דהיכא דהוכחשו העדים בבדיקות דבן זכאי נאסרה על הבעל כיון דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת. והא ראי' דהא גם בדינ"פ הי' כונסים אותו לכיפה. משא"כ היכא דהוכחשו בבדיקות שהם לגוף העדות בזה נתבטל העדות בעידי זנות ולא נאסרה על הבעל וסוגי' דסנהדרין היא בבדיקות דבן זכאי. ולכן באותן הבדיקות נאסרה על הבעל. ולפמ"ש הנוב"י בסי' ע"ב דמה"ת אינם פוסלים הכחשת בדיקות בד"מ דלענין בדיקות לא גמרי' ממשפט אחד. ודוקא בדנ"פ מחמרינן בהו לבטל העדות בדו"ח עיי"ש אפשר לומר אם גם דעידי זנות אינו בכלל עדות ממון היא דוקא לענין זה דלא עקרו לגמרי הדו"ח מהעדים אבל הכחשת בדיקות אינו פוסל גם בעידי זנות דלענין זה לא מחמרינן בעידי זנות כמו בדינ"פ ממש כיון דמ"מ ל"ש בזה נכון. ובאם יהי' ראי' מסוגי' דחוששין ללעז דבעידי זנות נתבטל העדות ג"כ בהכחשת הבדיקות מחמת עדות שבטלה מקצתה ב"כ כמ"ש הרמב"ן שם:
ואדבר עוד מהנ"ל דמאיזה טעם הי' כח ביד חכמים לעקור הדו"ח בעדות אשה מה שהוא מן התורה הנה הנוב"י הביא בשם תשו' ר' בצלאל אשכנזי בסי' ה' וגם הריטב"א בחידושיו ליבמות כתבו דהרא"ה ז"ל בשם הר"פ אחיו ז"ל פי' אותו שמועה בסוף יבמות בענין אחר דלכ"ע בענין שריותא דאשה ובענין גיטין וקידושין לא בעי' דו"ח מה"ת מדין עצמו דלא ילפינן דבר דבר מממון אלא לענין דבעי' שני עדים בדבר שבערוה וכו' ובכל ממון בעי' דו"ח מדאורייתא ואף ממון של כתובה בכלל. ובהא פליגי וכו' ולגבי הא מילתא כיון דאית בה דינ"פ וכתובה גופו ג"כ בעי' דו"ח ואוקמינן אדין תורה ומ"ס כיון דבעיקר גיטין וקידושין דעלמא ל"ב דו"ח וכתובה יש תקנת חכמים לית לן למיחש למה דאית בה דינ"פ ומוקמינן עדות נשים בדין תורה ועדות כתובה בתקנות דרבנן עכ"ל הנוב"י שם ואין ספרים הללו תחת ידי לעיין בהו. מבואר דמה"ת לא בעי' בעידות נשים דו"ח כלל והא דהוצרכו לר"ט דו"ח אינו רק משום צד הממון שבו ולפ"ז ממילא יש לומר דבארוסה אם לית בזה שום צד ממון כלל דמה"ת ארוסה לית לה כתובה אז לכ"ע ל"ב בארוסה דו"ח וי"ל דמשו"ה גט ושטר קידושין שאין בו זמן כשר מה"ת כיון דבזה ל"ב דו"ח מה"ת. ויש לעיין לדבריו אם הכחישו זא"ז בדו"ח אם נתבטל העדות דכיון דהא דנתבטל העדות בד"מ לאחר דעקרו רבנן הדו"ח. אעפ"כ אם הכחישו עצמן בדו"ח נתבטל עדותן ולא אמרי' כיון דכבר נגמר עדותן מה בכך אם הכחישו עצמן בהחקירות. גם הא זה אינו מעיקר העדות. והיא רק תוספות דברים שאינו מעיקר העדות. ולא יפסלו אפי' אם אמרו שקר בכונה. וצ"ל כיון דמה"ת בעי' דו"ח דוקא ממילא דה"ל זה מעיקר העדות. וגם אם דרבנן עקרו מ"מ היכא דמכחישין זא"ז בדו"ח בזה הניחו הדין על דין תורה ונתבטל העדות ועימש"ל בפרקים הבאים לבאר את זה ולפ"ז אם נימא דבעדות אשה לא בעינן מה"ת דו"ח. ממילא יהי' הדין תורה אף אם הכחישו זא"ז בחקירות יתקיים ג"כ העדות כיון דאין זה מעיקר העדות והיא רק תוספות דברים ולא נתבטל העדות שכבר נגמר מה"ת. כי זה דוחק לומר כיון דנתבטל העדות לענין ממון משום דבעינן דו"ח מה"ת נתבטל ג"כ לענין עדות אשה דזה אינו דל"מ לשיטת התוס' בסוגי' דחוששין ללעז דהוכיחו מר"ת דס"ל דעדים הבאים לאסור בעי' דו"ח דאל"כ תאסר אבעלה אף אם לא כוונו דבריהם בדו"ח. וע"כ דלא ס"ל מ"ש הר"ן בחידושיו בשם הרמב"ן דאמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, בודאי י"ל דבעדות אשה כיון דמה"ת מתקיים העדות אף בלא דו"ח ממילא דלא נתבטל העדות אף אם מכחישין זא"ז. רק אפי' לדברי הרמב"ן דכתב שם באמת. דמשו"ה נתבטל העדות גם לאסרה אבעלה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. היא דוקא התם דבזה עיקר העדות שבאו הי' רק לענין מיתה. וכיון דנתבטל עיקר העדות נתבטל כל העדות. משא"כ בזה דעיקר העדות היא רק על העדות אשה רק דמסתעף ממנו ד"מ. בזה לש"ל כיון דנתבטל העדות לענין ממון נתבטל עיקר העדות דזה ודאי לא אמרי'. וגם הרמב"ן דייק כיון דנתבטל עיקר העדות עיי"ש וא"כ הקו' במ"ע כיון דמה"ת ל"ב בעדות אשה דו"ח לאיזה ענין בודקי' אותם הא גם אם יכחישו זא"ז לא יתבטל עדותן ג"כ כיון דזה אינו מעיקר העדות וגם עיקר העדות כבר נגמר אף בלא דו"ח ויש לעיין ג"כ בהא דר"ט דבדק לע"א ג"כ לא כך אמרת כמבואר שם ואי אמרי' דעיקר הדו"ח היא רק משום הד"מ שבו. ממילא בע"א נימא להיפך. דהא גם אם נבדוק אותו בדו"ח אפ"ה לא יהי' נאמן לענין הממון דבזה בעינן שני עדים דוקא רק עיקר נאמנותו היא רק לענין האיסור להתיר אותה להנשא. ומה דנוטלת הכתובה היא משום ספר כתובה דכתב לה לכשתנשא לאחר וכו' ובזה ל"ש לומר דבדקינן אותו בדו"ח משום צד ממון שבו. דהא גם עם הדו"ח אינו נאמן ג"כ לענין ממון רק לענין האיסור ובזה לא בעי' דו"ח כלל. וגם בהא דאמר לו לא כך אמרת. כתבתי לעיל דבאמת הי' מכבר מעיד ונימא בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד רק דאמרי' כיון דעדיין לא נגמר העדות לא אמרי' בזה כיון שהגיד. אבל אם נימא דלא בעי' מה"ת דו"ח ממילא נימא בזה כיון שהגיד אמנם דאין זה קו' כ"כ דהא כל עיקר נאמנות ע"א היא רק מדרבנן וי"ל דלא הימנוה רק לאחר הדו"ח ויש לומר אם גם דמה"ת בעדות אשה לא בעי' דו"ח אפ"ה יכולין הרבנן לתקן דבעי' דו"ח ובאם יכחישו יתבטל עדותן לגמרי ואין בזה משום האיך יכולין לעקור דבר מה"ת כיון דנפ"מ אם קבלה אח"כ קידושין מאחר. דלדין תורה דל"ב דו"ח ולא נתבטל עדותן מכח הכחשת החקירות והיא פנוי' אזי צריכה גט מהשני. אבל כיון דרבנן הצריכו דו"ח ונתבטל עדותן ולא צריכה גט משני. ויכול להסתעף מזה קולא להתיר דבר ערוה שהיא אסורה מה"ת. די"ל דמ"מ כיון דהרבנן הצריכו דו"ח. ממילא לא נגמר העדות עד גמר הדו"ח. ממילא כיון דהעדים יודעים דנבדק אותם בדו"ח לא נגמר עדותן רק לאחר החקירות. וממילא דבזה גם מה"ת נתבטל עדותן ועימש"ל בפרקים הבאים:
עוד ראיתי בשם הגהות דרישה בחו"מ סי' ל' דכתב דהא דהוצריכה התורה דו"ח בכל עדות היא רק היכא דהבע"ד מכחיש את העדות. משא"כ היכא דליכא הכחשה כלל מבע"ד לא בעי' מדין תורה דו"ח. ולזה בעדות אשה דליכא הכחשה כלל בזה ל"ב מה"ת דו"ח אלא מדרבנן ולזה הקילו שפיר משום צד ממון שבו. משא"כ בעדות קידושין וזנות דאיכא הכחשה מהאשה בעי' דו"ח מה"ת עיי"ש ובזה יהי' ניחא ג"כ הא דגט ושטר קידושין באין בו זמן כשר דשם היא רק להעיד על קידושין במקום דליכא הכחשה ויש לעיין ג"כ בהנ"ל. דא"כ גם היכא דהעדים מכחישין עצמם אח"כ לא יתבטל העדות מה שנגמר כבר מה"ת. ואין לומר כיון דהם מכחישין אח"כ זא"ז ה"ל כהכחשה ובעי' מה"ת דו"ח דזה אינו כיון דבשעת העדות לא הוה הכחשה. אלא דלענ"ד דבריו צ"ע דאם נימא דהיכא דליכא הכחשה לא בעי' מה"ת דו"ח ממילא דלא בעינן בזה מה"ת עדות שאתה יכול להזימה כיון דבלא הדו"ח לא נוכל להזים אותם כלל. וא"כ יהי' קשה מסוגי' דב"ק ד' ע"ה ע"ב בפלוגתא דסומכוס ורבנן באם אמר דבפניהם גנב וטבח ומכר דאמרי' התם דלא הוה עדות משום דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה עי"ש. ובזה נימא כיון דהוא מודה לדברי העדים וליכא הכחשה כלל בזה ל"ב מה"ת עדות שיכול להזימה. ואין לומר דמ"מ כיון דאם הי' כופר להעדים לא הי' מהני עדותן משום דהיא עדות שאאי"ל ממילא גם אם הוא מודה לדברי העדים מפטר משום מודה בקנס דזה אינו דא"כ לא הי' הגמ' דשם מתרץ לסומכוס עיי"ש וגם בזה הא אם הי' כופר הי' נחשב עדות שיכול להזימה. ועי' בתוס' ובמרש"א בר"פ שור שנגח מ"ש בזה לענין מודה בקנס ובדברי הפ"י ובדברי האו"ת בסי' פ"ח וגם הא דבעדות החדש בעי' דו"ח אף דשם ליכא שום הכחשה ואם גם די"ל דבאמת אינו רק מדרבנן לאחר שקלקלו ובזה יהי' ניחא הא דכתב הרמב"ם דבקידוש החדש מה"ת לא בעי' דו"ח כלל. והאו"ת בס"ק ג' דחק עצמו בטעמו אבל בזה י"ל כיון דאינו הכחשה בעדות זה מתקיים העדות בלא דו"ח וי"ל דכל עיקר הדו"ח בעדות החדש אינו אלא דרבנן. וכיון דרבנן תיקנוה ממילא אף אם מכחישין זא"ז נתבטל העדות כמ"ש ובעדות החדש אף בהכחשת בדיקות נתבטל ג"כ העדות כמבואר שם במתני' דאחד אומר ב' מרדעת וא"א ה' דזה לא הוה רק בדיקות. ויש לעיין עוד במ"ש הרשב"א קידושין ד' ס"ה בסוגי' דהמקדש בע"א דהא דצריכים למילף דבר דבר מממון היא רק היכא דליכא הכחשה. דבמקום דאיכא הכחשה בלא זה ידעינן דבעי' שני עדים עיי"ש, ובנתיבות בסי' ל"ו מ"ש בהתשו' וי"ל ע"פ דברי הריטב"א הנ"ל דלענין דו"ח לא ילפינן דבר דבר מממון. ולזה אם גם דבממון בכל ענין בעי' אף במקום דליכא הכחשה. מ"מ בעדות אשה דבזה כל עיקר העדות היא משום דגמרי' דבר דבר מממון. בזה לא בעי' דו"ח. רק דזה היא היכא דליכא הכחשה דבזה אי לא הוה גמרי' דבר דבר מממון לא הוה בעי' שני עדים. והא דבעי' שני עדים היא רק משום דבר דבר ובזה אמרי' כדברי הריטב"א דלענין דו"ח לא גמרי' כלל. ויש להוסיף וליתן קצת טעם לזה כיון דהא דבעי' מה"ת בעדות ממון דו"ח הוא למען יהי' עדות שיכול להזימה למען נוכל לקיים כאשר זמם. ממילא דבעדות אשה דל"ש כאשר זמם כמ"ש הנוב"י ל"ב מה"ת דו"ח כלל. משא"כ היכא דאיכא הכחשה. דבזה בלא הדרש דדבר דבר ידעי' ג"כ דבעי' שני עדים. ממילא בזה בעי' דו"ח כמו בכל מקום אף דלא נוכל לקיים כאשר זמם אפ"ה בעי' דו"ח כמש"ל. ומשו"ה בעדות זנות וקידושין במקום דאיכא הכחשת בעל דבר דבזה בלא הדרש דדבר דבר בעי' ג"כ שני עידים. ממילא דבעי' דו"ח ג"כ. משא"כ היכא דליכא הכחשה דבזה כיון דהא דבעי' שני עדים היא רק משום דבר דבר ובזה י"ל כמ"ש הריטב"א וצ"ע:
והנה בעדות אשה במקום דלא בעינן דו"ח מבואר בש"ע סי' י"ז סעיף כ"א דאסור לחקור אותם בדו"ח. וקצת יש לעיין בקו' התוס' יבמות פ"ח ע"א בד"ה אתא גברא וקאי דז"ל וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפי' איכא מאה דאמרו שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמי' עכ"ל ויש לעיין דהא רב אמר דינו להלכה והיא גם לאחר דעקרו הדו"ח מעדות אשה. ובזה מסתמא לא בדקו הב"ד את העדים שאמרו מת בדו"ח כיון דאסור לחקור אותם. וא"כ לאח"כ כשבא בעלה וכל העולם יודעים דהוא בכלה ודאי דנעשה עדותן לדין מרומה ובעי' דו"ח ולא מתקיים עדותן שהעידו מקודם בלא דו"ח. ואי דנבדק עכשיו אותם בדו"ח. זה אסור כיון דהיא ידוע לכל העולם שהיא דין מרומה הרי צריכים לסלק הב"ד מדין זה והאיך נבדק אותם על עדותן. ולדברי הריב"ש דס"ל דבדין מרומה לא מעכבין החקירות בדיעבד ניחא כיון דאם נסלק מדין זה מלבדוק אותם יהי' מהני עדותן מה שהעידו מקודם אף בלא דו"ח ויהי' מזה ראי' לדברי הריב"ש. ודוחק לומר דקו' התוס' היא מנ"ל להקשות לרב דילמא הוא אמר כן על המשנה דמשמע דהי' אף קודם דעקרו הדו"ח דהי' בזמן קרבן דזה דוחק: