משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ג פרק יא
לבאר הדין בדין מרומה דמבואר דבעי' בזה דו"ח באיזה אופן יהי' הדו"ח וגם אם פוסל איני יודע בהו והכחשת בדיקות גבייהו:
בדין מרומה בעינן בכל עדות דו"ח. ואף בעדות ממון כמבואר ברמב"ם פ"ג מהל"ע ובריש סי' למד והיא תי' ר"פ בר"פ אחד ד"מ דתי' כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה. ומפשטות דגמ' נראה דבדין מרומה בעי' כל עניני דו"ח כאשר הוא מה"ת כיון דבזה לא עקרו חז"ל הדו"ח והניחו על דין דאו' ממילא דבעינן דו"ח ממש. ובאם לא דרשו אותם בדו"ח. או דאמרו אין אנו יודעים בדו"ח נתבטל עדותן. כמו להתרוצי קמאי בגמ' דשם דמעכבין הדו"ח בדיעבד כ"כ בדין מרומה. והרבה מגדולי המורים הסוברים כן. ובזה אמרתי לישב דברי רש"י ב"מ בסוגי' דשטר הקנאה ד' י"ג דכתב וז"ל בד"ה שמואל מוקי לה בשאין חייב מודה שאומר מזוייף הוא וא"ת יתקיים בחותמיו כיון שנפל איתרע ואמרי' מפני שפסול הי' לא נזהר בו ומהימנין לי' להאי עכ"ל. ותמהו בסברא זו דמה"ת ניחוש לדימה וזייף עי"ש בתוס' די"ל דלאו מטעם דחיישינן דדימה וזייף לא מהני קיום. רק כיון דנפל נראה דשטר פסול הוא. וקודם שקיימו תלינן דהוא זייף לו את השטר ולאחר שנתקיים השטר וידעינן בבירר דהוא חת"י העדים. מ"מ כיון דנפל רגלים לדבר דהוא שטר פסול. ולזה הוא בודאי כמו דין מרומה ויש לחוש בזה דילמא העדים מסרו לו שטר פסול. כיון דמחמת ריעותא דנפילה נראה שהיא שטר פסול. ולפ"ז ממילא בעינן דו"ח. וכיון דבכל השטרות לא הוה דו"ח כקו' הגמ' בסוגי' דר"פ אחד ד"מ כיון דיכולין לומר אחרנוהו וכתבנוהו. גם אפי' אם כתב בזמנו כתבנוהו. אפי' הכי חסרים הרבה מן החקירות. רק הא דמהני שטר היא כיון דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. וממילא דבדין מרומה דהניחוהו על דין דאו' ובעינן דו"ח והם מעכבין בדיעבד היכא דלא הוה דו"ח לא נוכל לדון ע"פ עדות העדים ממילא דאז השטר פסול כיון דנחסרו הדו"ח מעדות שבשטר. ולזה לא יחזיר שטר שנפל. והיא נכון אי אמרי' דדו"ח בדין מרומה מעכבין אפי' בדיעבד. ועי' בכנה"ג דהביא דעת הרבה פוסקים דס"ל דהדו"ח בדין מרומה היא לגמרי כמו עדות נפשות:
אמנם דעת הריב"ש בסי' רס"ז הביאו הרמ"א בסי' ט"ו. דדו"ח דדין מרומה אינם שווין לדו"ח שהיא מה"ת וז"ל הריב"ש שם אלא שנראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה ל"ב דו"ח כדנ"פ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לא שאם אמר על אחד מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה ור"פ דמוקים לה בדין מרומה דמשמע דשווין הם ר"פ מוסיף הוא על אוקמתא דרבא וכו' עי"ש וכן מבואר בחידושי הר"ן שם בד"ה כאן בדין מרומה בשם הר"ד עי"ש. וי"ל ג"כ הא דפי' בסוגי' דשטר הקנאה דאיירי בשטר שאינו מקויים ודייקו מזה דמיתומים ולקוחות גובין אף בשטר שאינו מקויים דאל"כ אמאי לא יחזור אם יקיימו בדין יגבו ואם לא יקיימו הא לא יכול לגבות מיתומים ומלקוחות. די"ל דהיא שטר שאינו מקויים רק כיון דנפל איתרע אמרי' דהוא שטר פסול ולזה אותן העדים הבאים לקיימו ומעידין דהוא שטר כשר בעי' דו"ח. כיון דמחמת ריעותא דנפילה אמרי' דהוא שטר פסול. ובזה עידי הקיום בעי' דו"ח. ומשו"ה לא יחזור דדילמא יקיימנו בעדים. והב"ד לא ידקדקו אח"כ לחקור עידי הקיום בדו"ח כי לא ידעו מהנפילה. וסברו לקיימו כמו בכל השטרות. ועי' בסמ"ע בסי' ט"ו ס"ק יוד שהביא בשם מהרי"ק דגם בשטר אם הוא דין מרומה צריך לחקור את העדים ולא אמרי' כיון דהם חתומים ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד עיי"ש. והי' נראה לענ"ד ראי' לדברי הריב"ש מסוגי' דגמ' דשם. בהא דפריך הגמ' מברייתא שטר שכתוב בו באחד בניסן בשמיטה וכו' ופריך תיקשי לי' ממתני' דשט"ח מאוחרים כשירים מחמת נפשות במיגו דפרוע כקו' התוס' בד"ה אין ואי דהוה מיגו במקום עדים או משום כיון שהגיד דמ"מ יהי' עכ"פ דין מרומה וניבעי' דו"ח. וממילא דיכולין לחזור. אע"כ דמשום מיגו להכחיש דברי העדים ל"ח דין מרומה. אבל זה י"ל דהיכא דנאמנים בתורת עדות דה"ל לגמרי כמו הכחשת תרי ותרי לדבריהם הראשונים בזה ה"ל דין מרומה ויכולין לחזור מעדותן לגמרי כיון דבעי' דו"ח:
ואדבר עוד מעט בסוגי' דכתובות דאם גם דבארתי דמזה מוכח דבמיגו לא נעשה דין מרומה יש מקום לומר דהיא דוקא היכא דהעדים אומרים דבר נגד דבריהם הראשונים בזה משום המיגו לא נעשה דין מרומה. משא"כ היכא דהבע"ד אית לי' מיגו להכחיש העדים כגון אם עדים מעידים דלוה בפניהם והלוה טוען לא לויתי דאינו נאמן להכחיש העדים ואף דאית לו מיגו דפרע. מ"מ אפשר לומר דבשביל זה נעשה דין מרומה ובודקים העדים בדו"ח. ואמינא טעם בדבר לחלק בין זה לזה והיא דהתוס' בסוגי' בד"ה הרי אלו נאמנים מקשי וז"ל וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים היא. דאנן סהדי דלא הי' אנוסי' ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו. ועי' במרש"א דפי' בדברי התוס' דכוונתם אינו דלא יהי' נאמנים כלל. כיון דברישא לא אמרי' כיון שהגיד ממילא הם נאמנים כמו עדים אחרים. רק דקו' התוס' דמשמע דנאמנים לגמרי אף לפסול את השטר וע"ז תמהו דלא יהי' רק הכחשת תרי ותרי עיי"ש. ולפמ"ש יהי' מיושב קו' התוס' דכיון דמ"מ יהי' הכחשת תרי ותרי ממילא יהי' דין מרומה ובעי' דו"ח ויכולין לחזור מעדותן ונפסל השטר:
אמנם נ"ל דזה אינו דהא בלא"ה יש לישב קו' התוס' דהא ברש"י בד"ה הרי אלו נאמנים כתב דהיא משום דהפה שאסר היא הפה שהתיר. ומשמע דנאמנים במיגו דלא הי' מקיימין את השטר. והקשו האחרונים ת"ל דבל"ז כיון דהם אמרו אנוסים היינו תוכ"ד. וא"כ ממנ"פ לא חשיב זה קיום במה דאמרו כתב ידם היא. דאם היא אמת דאנוסים הי' הוא שטר פסול. ובאם היא שקר דלא הוה אנוסים ממילא נעשו העדים פסולים. כיון דהם העידו בשקר דאמרו דהי' אנוסים וזה היא שקר. וכיון דהם נעשו פסולי עדות אינם נאמנים על הקיום. וכתבו די"ל דהיא שקר דאינם נאמנים במה דאמרו אנוסים. ואפ"ה לא נפסלו לעדות דכיון דאינם נאמנים ה"ל כמעידים בדבר דאינו לעדות. דליכא תועלת כלל בזה ולא נפסלו בשביל כך. דזה אינו בכלל עדות שקר ולא נפסלו משו"ה לעדות. ולפ"ז בקו' התוס' לפמ"ש המרש"א דתרי ותרי הוה דכיון דלא אמרי' בזה כיון שהגיד נאמנים הם כמו עדים אחרים ולפ"ז ממילא איכא תועלת בדבר במה דאמרו אנוסים היינו. כיון דעי"ז נעשה תרי ותרי ולא יכול לגבות בשטר וכיון דאיכא תועלת בעדותן במה דאמרו אנוסים היינו נעשה השטר פסול לגמרי כמו שטר שאינו מקויים משום הממנ"פ דאם באמת הי' אנוסים בודאי הוא שטר פסול. ובאם הוא שקר נעשו העדים פסולין כיון דמעידים שקר בזה דאמרו אנוסים היינו שעי"ז לא יגבה בשטר. וכיון דהם פסולים ממילא לא נוכל לקיים השטר על ידיהם. וממנ"פ הוה שטר שאינו מקויים וקרעינן לי' כמ"ש המפרשים. ולק"מ קו' התוס'. ולזה נ"ל דקו' התוס' היא להיפך. דהא באמת הם אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והא דנאמנים לומר אנוסים היינו היא רק משום מיגו דהפה שאסר היא הפה שהתיר ולאו מטעם דכיון דהיא תוכ"ד מעדותן יכולין לחזור דהא באמת אינם חוזרים ממה דאמרו כתב ידם היא כמ"ש בש"מ עיי"ש. והא דלא חשיב קיום במה דאמרו כתב ידם היא. היינו כיון דאמרו אנוסים היינו דע"ז נאמנים במיגו. משא"כ אם לא הי' נאמנים במיגו. ממילא אזי יהי' השטר שטר מקויים כיון דבמה דאמרו כתב ידם היא נתקיים השטר וכיון דיהי' שטר מקויים אז ממילא יהי' הדין דלא יהיה נאמנים בתורת עדות. משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דכיון דהיא שטר מקויים אמרי' כיון שהגיד, ואי כיון דהשטר נעשה מקויים תוכ"ד מעדותן ובתוכ"ד יכולין לחזור ע"ז פלפלתי דבקו' התוס' ס"ל דלאחר שנתקיים השטר ה"ל כאלו נחקרה, עדותן מכבר בשעת חתימה ומשו"ה אמרי' כיון שהגיד. ובזה ניחא ג"כ מה דתמהו המפרשים אמאי לא מקשים תוס' קושייתם על הברייתא דלקמן אמאי בסיפא אם הי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים להיות נעשה עכ"פ תרי ותרי וברישא אינם נאמנים אף לענין תרי ותרי עי"ש בפ"י ובהפלאה. די"ל משום דבברייתא מעידים כן עדים אחרים ול"ש בזה כיון שהגיד אז ברישא הם נאמנים והיא שטר שאינו מקויים מכח ממנ"פ דאם זה היא שקר דהי' אנוסים נעשים הם פסולי עדות כיון דהעידו שקר במה דאמרו אנוסים הי' וזה היא בתורת עדות כיון דעי"ז לא יגבה בהשטר משום דה"ל תרי ותרי. וממילא דאינם נאמנים על הקיום וכיון דקו' התוס' אינו דיהי' תרי ותרי רק דלא יהי' נאמנים לגמרי ממילא נסתר מ"ש דיהי' דין מרומה דהא ע"פ מיגו לא נעשה דין מרומה רק די"ל הא דלא נעשה דין מרומה ע"פ המיגו די"ל להפך כיון דהמגו לא מהני מחמת מיגו במקום עדים ולזה י"ל במה דחזרו העדים לומר שלא כדבריהם הראשונים בזה לא דייקו. ואומרים כן כיון דידעו דלא יהי' תועלת בזה. ול"ש מיגו דאמרי' להפך דבאמת לא רוצים לפסול את השטר. והיא אצלם רק דברים של מה בכך. משא"כ היכא דהבע"ד אית לי' מיגו לפסול את העדים י"ל דנעשה ע"י המיגו דין מרומה וצ"ע לעת הפנאי: אולם אם גם דכל זה היא נכון בסברא מ"מ יש לדון לדחות כל הנ"ל. לפי מה דבארתי בפ'... דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ ומעידי נשים לא אמרי' דהא דנאמנים עדים בד"מ ובעדות נשים היא רק מדרבנן משום הפקר ב"ד הפקר. רק די"ל דהיא מדאו' דדוקא מדין דאו' דבעינן דו"ח למען נעמיד על אמיתת הדבר אם אינם עידי שקרים. ואז כיון דהעדים יודעין דלא נדון ע"פ עדותן בלא דו"ח. ממילא עיקר עדותן הוא בגמר הדו"ח. וקודם הדו"ח אומרים בדדמי כיון דיכולין עוד לחזור. ולזה לא נעשה עול אם לא נדון בעדות שהי' בלא דו"ח. כיון דקודם דו"ח לא הי' אומרים כן בתורת עדות. אבל עכשיו דעקרו חז"ל הדו"ח. ממילא העדים אומרים מיד עדותן בתורת עדות כיון דידעו דלא יחקרו הב"ד אותם בדו"ח ולזה נגמר עדותן מיד אף בלא דו"ח ולזה אינו יכולין לחזור ולהעיד. ולפ"ז י"ל דהא דבדין מרומה יכולין לחזור ולהעיד קודם הדו"ח היא דוקא היכא דהי' נודע לנו מיד בשעת הגדת עדותן בב"ד שהיא דין מרומה בזה אמרי' דיכולין לחזור דכיון דבדין מרומה הניחו דבריהם על דין תורה ובעי' דו"ח. וממילא יודעין העדים דאין עדותן נגמר בלא דו"ח. וממילא לא חשיב אצלם עדות עד גמר הדו"ח. וקודם הדו"ח יכולין לומר בדדמי וכדומה כיון דלא נגמר העדות עד לאחר הדו"ח. ולזה יכולין להיות חוזר ומגיד ואין בזה משום כיון שהגיד כיון דקודם הדו"ח לא העידו כן בתורת עדות ולפ"ז הא תינח היכא דנודע מיד בשעת הגדת העדים דהיא דין מרומה בזה י"ל כמ"ש כיון דבעינן דו"ח לא נגמר העדות עד לאחר הדו"ח משא"כ אם בשעה שהעידו לא הי' נודע לנו שהיא דין מרומה. רק אח"כ כשבאו עדים להכחישם נתודע לנו ע"פ העדים שהוא דין מרומה י"ל דבזה ל"צ אח"כ דו"ח כלל. כיון דבשעה שהעידו לא הי' יודעי' הב"ד והעדים דהיא דין מרומה ממילא הי' אומרים דבריהם בתורת עדות אף בלא דו"ח. והב"ד הי' דנין ע"פ עדותן אף שהי' בלא דו"ח. ולכן חשיב עדות גמור אף שהי' אז בלא דו"ח. ולזה גם אם נעשה אח"כ דין מרומה לא בעינן דו"ח כלל כיון דכבר נגמר העדות וזה מהני מה"ת ג"כ כמ"ש. ואף אם נימא דמ"מ בעינן דו"ח לעמוד על אמיתית הענין מ"מ לא יכולין לחזור בו כיון דהי' אומרים מתחילה בתורת עדות והב"ד הי' דנין ע"פ עדותן אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וגם בזה משוו נפשייהו רשעים. ועי' באו"ת ר"ס ל' מ"ש לישב קו' המרש"א ב"ב. דנראה מדבריו ג"כ דהיכא דנעשה אח"כ דין מרומה לא בעינן דו"ח. ובפשיטות אין הבנה לדבריו אבל לפמ"ש הדבר נכון. ולפ"ז יהי' מיושבים כל הקו' הנ"ל שהקשיתי על שיטת הסוברים דדו"ח בדין מרומה הוא ממש כדנ"פ ומעכבין בדיעבד. מהא דמהני שטר בתרי ותרי עכ"פ לענין תפיסה. ומהא דנשאת לאחד מעידי'. משום דשם כיון דלא נודע לנו בשעת קבלת העדות שהוא דין מרומה. והעדים אומרים עדותן אז בתורת עדות ל"צ אח"כ דו"ח. דגם אם יכחשו זה את זה בדו"ח אין לבטל העדות כיון דכבר נגמר העדות לגמרי. ודוקא בכל מקום דלא נגמר העדות עד לאחר גמר דו"ח. בזה אם מכחישין זא"ז בדו"ח לא נתקיים העדות אבל היכא דכבר נגמר העדות אין ביכולת העדים לבטל העדות מה שהוא כבר נגמר לגמרי ועימש"ל בפ'...:
ולפ"ז י"ל דהיכא דהבע"ד אית לי' מיגו להכחיש דברי העדים חשיב ג"כ דין מרומה דהמיגו מברר דהאמת כדבריו רק היכא דאיכא עדים בדבר חשיב מיגו במקום עדים אבל מ"מ רגלים לדבר דהאמת אתו. וצריכים העדים דו"ח כמו דין מרומה. והא דמבואר בסוגי' דעדים שאמרו דאף מיגו לא נעשה דין מרומה מהא דלא יכולין [העדים לחזור מן עדותן שבשטר שהי' בלא דו"ח היא משום דאז בשעה שנתנו לו השטר לא הי' דין מרומה כלל ונגמר עדותן אז ה"ל כנחקרה עדותן אז בב"ד. ולכן אף אם אח"כ נעשה דין מרומה מ"מ לא יכולין לחזור ואמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וראיתי באחרונים שצידדו לומר היכא דהעידו עדים בלא דו"ח ואח"כ חזרו מעדותן לומר מבודה הייתי וצידדו לומר כיון דחזרו אח"כ מעדותן נעשה דין מרומה ויכולין לחזור. ולענ"ד זה אינו כמבואר בש"ע בסי' ל' לאחר שהעיד עדותו בב"ד לא יכולין לומר מוטעה או שוגג הייתי והסמ"ע כתב ע"ז הא דלא נקט המחבר כלשון הרמב"ם אחר שנחקרה עדותן. דהיא כיון דהחכמים עקרו הדו"ח מד"מ. ולזה מיד נגמר עדותן ולא יכולין לחזור אף קודם דו"ח. מבואר דאם חזרו לא אמרי' דנעשה דין מרומה ויכולים לחזור וראי' ג"כ מסוגי' דכתובות כמ"ש. ולפמ"ש דהיכא דנעשה אח"כ דין מרומה י"ל דלא יכולין לחזור ניחא בפשיטו' דאם גם דנעשה עכשיו דין מרומה אפ"ה לא יכולין לחזור. ועי' בסמ"ע בסי' ט"ו ס"ק ו' במ"ש בשם מהרי"ק דלא משמע כן דהא כתב דגם בשטר אם הוא דין מרומה צריך לחקור עידי השטר אף דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עיי"ש:
והנה הכנה"ג הביא הרבה פוסקים החולקים על הריב"ש וס"ל דבדין מרומה בעי' דו"ח ממש כמו בדנ"פ אמנם דעת רוב הפוסקים היא כהריב"ש וכמו דסתם הרמ"א כדבריו בסי' ט"ו והרבה מן הפוסקים נקטו בעדות שהוא לא שכיח הרבה כגון בבת מיוחסת שנתקדשה שלא מדעת אבי' היא ג"כ דין מרומה. ובסי' מ"ב כתב הב"ש בס"ק כ"ד הא דבעידי זנות בעי' דו"ח אף דהיא בכלל עידי נשים וכתב בחד טעם כיון דהאשה מכחשת העדים היא בכלל דין מרומה עיי"ש ולכאורה דבריו תמוהים דהא בכל עדות הבע"ד מכחיש את העדים. ואי גם דהמרדכי בר"פ אחד ד"מ כתב כן בקידושין כיון דהיא מכחשת אותם היא בכלל דין מרומה. גבי קידושין ניחא דכיון דהם מעידין דקבלה קידושין ונעשה מרצונה הטוב. דאל"כ אינה מתקדשת ומה"ת תכחיש הדבר אח"כ כיון דהיתה רוצה בקידושין. ולזה אם תכפור רגלים לדבר דגם מתחילה לא היתה רוצה בהקידושין. דאל"כ לא היתה כפרה אח"כ משא"כ בעידי זנות מה"ת תודה לדברי העדים ואמאי יהי' זה בכלל דין מרומה. ואולי דכונתו דזנות בלא"ה היא דין מרומה כיון דזנות לא שכיח. וכל דבר דהיא לא שכיח בכלל דין מרומה היא לבדוק את העדים אם אינם עידי שקר כיון דמעידים על דבר שהוא לא שכיח. ואפשר דזה כוונת התוס' בסוגי' דחוששין ללעז במ"ש להוכיח מר"ת דעידי זנות בעי' דו"ח וכתבו וכן מסתבר דלא גרע מגזילות וחבלות דבעי' ג"כ דו"ח. דהנה הרי"ף לא הביא תי' רבא דבדיני קנסות בעי' דו"ח. ועימש"ל... דהכנה"ג הקשה אמאי לא הביא הך דקנסות. ואי משום דלא נפ"מ כיון דאין דנין דיני קנסות בזה"ז הא נפ"מ לענין תפיסה. ואפשר לומר דס"ל דדיני קנסות נכלל בדין מרומה. כמו דבעינן בדין מרומה דו"ח כמו כן בעי' בעידי קנסות ג"כ דו"ח דכל עידי קנסות היא הדין מרומה דהיא לא שכיח והיא כ"ש אם החמירו בדין מרומה מכ"ש דהחמירו בעידי קנסות. כיון דבדין מרומה הקילו בזה יותר מעידי קנסות. דהא דין מרומה דנין בזה"ז ודיני קנסות א"ד בזה"ז וע"כ דדין מרומה הי' נצרך יותר לדין אף בזה"ז מדיני קנסות. דהא כל היכי דהי' שייך נ"ד קצת הרשו לנו לדין בזה"ז. ולכן ע"כ בדין מרומה שייך ג"כ נ"ד. ולזה דנין אותו בזה"ז. משא"כ דיני קנסות ל"ש גבייהו נ"ד כלל. אם לא נדון אותם בזה"ז. ולזה היא כ"ש אם דין מרומה דשייך נ"ד קצת דהא דנין אותם בזה"ז ואפ"ה בעי' בי' דו"ח מכ"ש דיני קנסות דבעי' בהו דו"ח. ובאם נימא כן יהי' מדברי הרי"ף קצת ראי' דלא כהריב"ש. דאם נימא דבדין מרומה לא בעי' לגמרי דו"ח, רק הא דתי' ר"פ בדין מרומה הוא מוסיף לדברי רבא וכנ"ל בודאי תימא על הרי"ף דלא הביא עיקר התי' ול"ל דהיא נלמד מדין מרומה דלית להו חד דינא דהא בדין מרומה לא בעי' לגמרי דו"ח. ובדיני קנסות ודאי דבעי' לגמרי ואיני יודע בדו"ח מעכב בדיני קנסות וצ"ע בזה. ומעתה אם נימא דכל דיני קנסות היא כמו דין מרומה י"ל דכונת התוס' בסנהדרין והב"ש היא ג"כ כמו דגזילות וחבלות בעי' דו"ח אף דבזה שייך ג"כ נ"ד והיא להפך למען לא יהי' הדלת פתוח לפני עושה עול כמ"ש תוס' ריש המס'. ואפ"ה בעי' בזה דו"ח וע"כ דזה היא כמו קצת דין מרומה כיון דהיא לא שכיח ה"ה בזה וכן היא כונת הב"ש כיון דהיא מכחשת היא דין מרומה. ולאו מכח הכחשתה. רק כיון דהיא ל"ש היא בגדר דין מרומה. ועדיין היא דוחק לישב בזה דברי הב"ש:
אמנם נ"ל דגם מה דהיא לא שכיח אפ"ה לא הוה בגדר דין מרומה הנ"ל דהא בשטר שכתוב בו באחד בשמיטה דמתרצין את העדים לומר דאחרנוהו דהיא לא שכיח לגמרי ואפ"ה תי' הגמ' כאן בדין שאין מרומה. הרי דגם זה חשיב דין שאין מרומה, וכן נ"ל דע"כ מוכח כן דאם נימא דהיא דין מרומה הקו' במ"ע אמאי נתרץ אותם באחרנוהו. ואף להריב"ש דבדין מרומה אינם מעכבין החקירות בדיעבד. מ"מ גם להריב"ש בדין מרומה היכא דמכחישין זא"ז נתבטל עדותן. וא"כ קו' הגמ' במ"ע כמו שפי' רש"י כאן דבדין מרומה מהדרינן לבדוק את העדים בדו"ח ולהעמיד על הבירור אם הם עידי אמת. דבדין מרומה חשדינן אותם לעידי שקר. היכא דהם מוכחשים לפנינו אמאי נתרץ אותם במילתא דלא שכיח לומר דאחרנוהו כיון דזה היא לא שכיח. ובזה יש לעיין בדין מרומה בעדות שבשטר דגם בזה צריכים דו"ח כמ"ש הסמ"ע בסי' ט"ו הנ"ל אם הוזמו אח"כ עידי השטר לא מתרצינן אותם לומר אחרנוהו. וי"ל דמשו"ה במצא שט"ח לא יחזור דיכול לבוא לידי גבי' שלא כדין אם יוזמו אח"כ. ונתרץ אותם באחרנוהו ובאמת כיון דהיא דין מרומה לא מתרצינן אותם כלל. אלא ע"כ דזה לא חשיב דין מרומה אף דהיא לא שכיח. אם לא דנחלק ולומר במילתא דלא שכיח אמרי' דחשדינן דעידי שקר הם כיון דהיא מילתא דלא שכיח. משא"כ בהא דשטר באחד בשמיטה ל"ל דזה מברר לן דהם עידי שקר דהא כמו כן הי' יכולין ליתן לו שטר על זמן אחר:
והנה הש"ך בסי' ל"ג כתב להפך מדברי הריב"ש דהיכא דבדקו הב"ד את העדים ואמרו אינו יודע בחקירות נתבטל העדות בכל מקום אף במקום דלא בעי' עדות שיכול להזימה מ"מ בעי' שיהי' ראוי להזמה. ממילא מכ"ש בדין מרומה דאינו יודע פוסל בחקירות. אמנם כל האחרונים השיגו על הש"ך בזה כאשר יבואר לקמן בפ'... וכבר כתבתי דאף אי אמרי' דלא כהריב"ש רק דבדין מרומה בעי' דו"ח ממש כמו בדנ"פ אפ"ה י"ל דבזה"ז לא נתבטל העדות אם אמרו איני יודע בחקירות. כיון דבזה"ז כל העדות היא עדות שאאי"ל כיון דאין אנו דנין דיני קנסות בזה"ז. ובזה י"ל דגם הרי"ף אינו חולק על הריב"ש. והא דהשמיט תי' רבא דבדיני קנסות בעי' דו"ח היא מטעם שכתבתי דס"ל דזה נלמד מדין מרומה. דבאם בדין מרומה דדנין בזה"ז. ואפ"ה בעינן דו"ח. מכ"ש בדיני קנסות דבעי' דו"ח. רק דכתבתי דה"ל להביא כאן דנפ"מ לענין אינו יודע בחקירות דפוסל בדיני קנסות. אבל לפ"ז י"ל גם דאינו יודע פוסל בדיני קנסות זה הי' בזמן דהי' דנין דיני קנסות והי' כל עדות עדות שיכול להזימה בזה הי' פוסל אינו יודע בדיני קנסות משום דה"ל עדות שאאי"ל. משא"כ בזה"ז דלא נפ"מ מדיני קנסות רק לענין תפיסה ולזה אין נפ"מ אם אומר איני יודע אי מכוין דבריו בדו"ח. דגם אם מכוין בדבריו בדו"ח ליכא נפ"מ חדא דבזה"ז אין אנו דנין דיני קנסות ובאם הוזמו לא יהי' חייבים מכאשר זמם משום דהיא קנס. ולכן בזה"ז אין אינו ותי' דעדיפי מיני' קאמרינן דאפי' אחד בניסן בשמיטה דל"ש אינשי דמוזפי דל"ל שמא איחרוהו וכתבוהו דלא מרע לשטרא ופי' רש"י בד"ה ל"ש דל"ל אחרוהו וכתבוהו דלא מרע לשטרא שהכל מרננים עליו לומר מזויף היא עכ"ל. ולפ"ז אם נימא דבדין מרומה בעי' דו"ח כמו מה"ת ומעכבין בדיעבד יהי' קשה הא גם בשטר שזמנו באחד בשמיטה היא ג"כ דין מרומה. כיון דל"ש לאוזפי באחד בניסן. וכ"ש שלא להאחר על אחד בניסן דמרע לשטרא. וגם בזה נראה דהיא רמאות בפקח כמו כל דין מרומה דהיכא דהיא דבר דלא שכיח חשיב דין מרומה. וא"כ גם בזה נימא דהיא דין מרומה ויפסול השטר. מזה נראה דדין מרומה אינו מעכב בדיעבד. וכן בזה אם דהיא מדין מרומה מ"מ הוא דיעבד כיון דאין העדים לפנינו לבדוק אותם כשר השטר. והא דתי' הגמ' כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה לפמ"ש קשה באיזה ענין הוצרך ר"פ לומר כאן בדין שאינו מרומה ת"ל דבזה חשיב דיעבד. ואפי' אם היא דין מרומה כשר. ועוד דהא באמת בברייתא דאחד בשמיטה היא באמת דין מרומה י"ל דהא באמת קו' הגמ' היא גם על המתני' דמאוחרים כשירים אמאי מאוחרים כשירים רק דעדיפי מיני' פריך אבל קו' הגמ' היא גם ממתני'. ובזה הוא לכתחילה אמאי תקנו מאוחרין כשירים לא יהי' כשירים למען יהי' שטר עדות שאתה יכול להזימה. וע"ז תי' הגמ' כיון דהיא דין שאינו מרומה. ולזה אף לכתחילה לא בעינן דו"ח. ומשו"ה תיקנו דמאוחרין כשירים וכיון דתקנו דמאוחרים כשירים ממילא ל"ק מברייתא דאחד בשמיטה אם גם דזה היא דין מרומה. מ"מ בזה חשיב דיעבד כיון דאין העדים לפנינו. ומרוח השמעתא לשיטת הריב"ש. ועדיין צ"ע אם נימא דהך דאחד בשמיטה היא דין מרומה. עדיין קו' הגמ' במ"ע לפי' רש"י בקו' הגמ' כיון דבעינן דו"ח היכא מתרצין להו בשמא. וא"כ אם נימא דהך דאחד בשמיטה היא דין מרומה, קשה דמ"מ כיון דבעינן בזה לכתחילה דו"ח כיון דל"ש שיוזפו באחד בשמיטה. ממילא היכא דהם ניזומים אמאי מתרצינן להו בשמא אחרנוהו דהא מאוחר ל"ש יותר דלא מרע לשטרא. ויהי' מוכח מזה באמת דמה דהיא ל"ש אינו בגדר דין מרומה. ועי' מ"ש לענין קידושין אם מכחשת אותם ה"ל ג"כ דין מרומה. והטעם דבקידושין ל"ש באם היא מקודשת שתהי' מכחשת אח"כ. וכזה כתבו באם העדי' מעידים שקבלו קידושין שלה מדעת אבי' חשיב ג"כ דין מרומה. ומזה משמע דדבר דל"ש אינו בגדר דין מרומה:
והנה המ"ל והאחרונים החליטו דתרי ותרי חשיב דין מרומה דהיינו באם שני עדים באים להכחיש העדים הראשונים הו"ל דין מרומה ובעי' דו"ח ובזה אמרתי בפי' דברי התוס' ריש סנהדרין ד' ג' ע"א ד"ה שנאמר משפט אחד יהי' לכם דז"ל וא"ת ת"ל דעיקר דו"ח בעדים זוממין בד"מ ובדנ"פ וי"ל דמ"מ לא הוה מצרכינן דו"ח בשאר ד"מ אלא בעדים זוממין אי לאו דכתיב משפט אחד עיי"ש ונתקשה הנוב"י מאיזה טעם לא נגמר מע"ז. וכתב הטעם משום דע"ז היא קנס ולזה לא נוכל לגמור ד"מ מיני'. ומזה המציא דבדיני קנסות לא צריכים ללמוד באמת דבעינן דו"ח ממשפט אחד רק דזה גמרי' מעדים זוממין עיי"ש ולענ"ד דבריו צ"ע. דהא הגמ' פריך בר"פ אחד ד"מ המתני' דאד"מ צריכים דו"ח ממשפט אחד. ותי' הגמ' בחד תי' דמתני' איירי בדיני קנסות. דבזה העמידו על דין תורה וכיון דאיירי בדיני קנסות לדברי הנוב"י קשה למאי הוצרך המתני' להא דמשפט אחד יהי' לכם. ת"ל הא בלא זה בעינן בדיני קנסות דו"ח משום דגמרי' את זה מעדים זוממין. ולענ"ד י"ל דמשו"ה לא הוה גמרי' מעדים זוממין כיון דעדים זוממין הוא חידוש דהא תרי ותרי נינהו ולזה הוה אמרי' דהא דהזוממין בעי' דו"ח היא משום דהיא דין מרומה כיון דאיכא שני עידי קמאי המכחישין אותם. משא"כ בשאר עדות ה"א דלא בעינן דו"ח. ואם דגם בזה קשה דהא לתי' אחד המתני' איירי בדין מרומה ולאיזה ענין הוצרך להא דמשפט אחד. ת"ל דדין מרומה גמרי' מעדים זוממין. י"ל דגם דין מרומה לא נוכל לגמור מע"ז משום דבעדים זוממין היא צירוף שניהם דהוא קנס והוא דין מרומה. ולא נוכל ללמוד רק היכא דאיכא תרווייהו דיני קנסות ודין מרומה [ויש להסביר הענין יותר. דהא באמת עדים זוממין הוא חידוש דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית כמבואר בסוגי' דב"ק ולזה אם לא הוה כתב רחמנא דין דדו"ח רק בעדים זוממין לא הוה מצינו ללמוד כלל מעדים זוממין דהוה אמרי' היא הנותנת דמהא דעידי זוממין נלמוד דבשאר עדות ל"ב דו"ח. והיא דאם נימא דבכל עדות בעי' דו"ח קשה אמאי הימנא רחמנא לעדים זוממין יותר מהראשונים משא"כ אי אמרי' דבשאר עדות לא בעי' דו"ח י"ל דזה היא הטעם דהאחרונים נאמנים יותר מהראשונים כיון דבעדות הראשונים לא דקדקו הב"ד לבדוק אותם יפה בדו"ח. אבל בהאחרונים דדקדקו הב"ד לבדוק אותם הרבה בדו"ח. ולזה האחרוני' נאמנים יותר מהראשונים. דלאחר שבדקו הב"ד אותם בדו"ח נראה יותר שהאמת עמהם מאותן העדות שלא בדקו אותם בדו"ח ואי דנבדוק הקמאי עכשיו בדו"ח. זה לא יתכן כיון דכבר נגמר עדותן. ולזה אי לא הוה כתב רחמנא דבכל עדות בעינן דו"ח ה"א דמהא דעדים זוממין דגילה התורה גבייהו דבדקינן אותם בדו"ח. דמזה מוכח דבכל עדות לא בעינן דו"ח. למען לא יהי' חידוש. והא דאמרי' בגמ' דע"ז היא חידוש היא רק לפי האמת דגלי לן הכתוב דבכל עדות בדקינן בדו"ח. ויש להאריך עוד בזה. דא"כ עדות הזוממין היא עדות שאתה יכול להזימה דהא אם יבואו עדים אחרים להזים אותם לא יהי' נאמנים יותר מהם כיון דבדקו גם אותם בדו"ח. ממילא תו לא הוה האחרונים נאמנים יותר מקמאי וי"ל דהא באמת לרבא ל"ב בעדים זוממין עדות שאתה יכול להזימה כנ"ל בפ'...]:
ולפ"ז דתרי ותרי ה"ל דין מרומה יש להביא ראי' לשיטת הריב"ש מהא דאמרי' בכתובות שנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו אנוסים היו קטנים פסולי עדות אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים. ופריך הגמ' ומגבינן בי' כבשטרא מעלי' והא תרי ותרי נינהו. ומסיק הגמ' דבאמת תרי ותרי נינהו ולא מקרע קרעינן לי' ולא מיגבי מגבינן בי' רק היא ספיקא דתרי ותרי ומהני תפיסה עיי"ש. ובאם נימא דבדין מרומה מעכב הדו"ח אף בדיעבד. יהי' קשה כיון דעכשיו דבאו העדים ואמרו אנוסים הי' כיון דנעשה עדות הראשונים דין מרומה ובעי' דו"ח ממילא דלא נוכל לדין ע"פ עדותן בשטר כיון דעדות שבשטר היא בלא דו"ח כקו' הגמ' סנהדרין. וממילא לא יחשב עדות שבשטר שום עדות כיון דלא הוה דו"ח. וממילא אמאי לא קרעינן לי' לשטרא ולא יהי' מהני תפיסה ויהי' גרע מתרי ותרי דהעדות שבשטר ל"ח עדות כלל. מזה הוכח כהריב"ש דהיכא דאי אפשר לבודקם בדו"ח לא נתבטל העדות. וכמו כן יש להביא ראי' מהא דאמרי' בסוגי' דתרי ותרי דתי' הגמ' בשנשאת לאחד מעידי' וגם לרמב"י דס"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת תצא רק בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא צריכים ג"כ לבוא לתי' הגמ' בשנשאת לאחד מעידי'. ובזה יהי' קשה כיון דבשעה שבאו והעידו על הגירושין מסתמא לא בדקו הב"ד אותם בדו"ח כמבואר דהדיין אין להחמיר ולבדוק בדו"ח היכא דלא בעינן דו"ח וממילא דאח"כ כשבאו העדים ואמרו לא מת דנעשה דין מרומה וצריכים לבדוק את העידי קמאי בדו"ח. וכיון דנשאת לאחד מעדים ה"ל בע"ד ואין שם עד עליו והאיך נבדוק אותו עכשיו בדו"ח הא עכשיו הוא פסול לעדות זה מזה ראי' ג"כ דהדו"ח אינו מעכב בדיעבד וי"ל בזה כמ"ש הרשב"א הובא בש"מ דאיירי דהי' ג' עדים מקו' התוס' הרגנוהו לא ישא את אשתו. וכיון דאיכא עוד שני עדים נוכל לבדוק אותם] והי' מקום לומר אם גם דבדין מרומה בעינן דו"ח מ"מ עיקר העדות נגמר משעה שהעידו רק כיון דנעשה דין מרומה צריכים לבדוק אותם בדו"ח למען נעמוד על המחקר אם דבריהם שהעידו קודם באמת נאמנים. ובאם מכחישין זה את זה בדו"ח ידעינן דהי' עדות שקר ובאם כוונו דבריהם בדו"ח ידעינן דמה שהעידו מקודם הי' באמת. וכיון דעיקר העדות היא מה שהעידו מיד. ממילא אף אם עכשיו נעשה בעל דבר והוא פסול לעדות דעל עצמו הי' מעיד. מ"מ כיון דעיקר העדות הי' קודם שנעשה נוגע ופסול. רק דהדו"ח דעכשיו היא למען נעמוד על הבירר אם באמת העידו וזה אף אם נעשה עכשיו נוגע. מ"מ נוכל לבדוק אותו עכשיו בדו"ח ובאם יכווין עדותו בדו"ח אמאי לא יתקיים העדות שהעיד מכבר. וי"ל להפך כיון דבדין מרומה בעינן דו"ח וקודם דו"ח יכולין לחזור וא"כ לא נגמר העדות בדין מרומה עד לאחר הדו"ח. וממילא בהעדים שהעידו בדין מרומה ונפסלו קודם דו"ח לא נוכל לדון ע"פ עדותן כיון דעיקר העדות אינו עד לאחר דו"ח ואז הם פסולין. וכיון שכן אם נימא דהדו"ח מעכבין בדיעבד הי' קשה בנפסל אח"כ לא נוכל לדון ע"פ עדות שהעידו בכשרות. משא"כ א"א דאינם מעכבין בדיעבד ממילא אם נפסלו קודם דו"ח מתקיים העדות ויש ראי' להריב"ש ועימש"ל בס"פ הבא:
והנה גם לדברי הריב"ש דס"ל דדו"ח אינם מעכבין בדיעבד אפ"ה אם העדים חזרו מעדותן קודם דו"ח יכולין לחזור וכמבואר במרדכי בר"פ אחד ד"מ בעדים שהעידו על הקידושין והיא מכחשת אותם וחזרו העדים קודם דו"ח ואמרו מבודים היינו כתב בזה המרדכי דאין בזה משום חוזר ומגיד. כיון דקודם דו"ח יכולין לחזור. וכתב הב"י בסי' ל' דהוא כיון דהיא מכחשת להעדי' הוה דין מרומה ובעי' דו"ח ומשו"ה יכולין לחזור. והא דהוה בהכחשת האשה בקידושין דין מרומה יותר מבכל מקום בהכחשת בע"ד. הוא דבכ"מ לא הוה דין מרומה דהבע"ד כופר דהוא נוגע בדבר להרויח ממון וכדומה. אבל בזה האופן אם באמת קבלה הקידושין והי' נעשה ברצונה הטוב. מה"ת תכחיש הענין כיון דניחא לה בהקידושין וזה היא דבר רחוק דמתחילה תהי' מרוצה ואח"כ תכפור בהקידושין מ"מ מבואר מהמרדכי דגם בדין מרומה דלא מעכבין הדו"ח בדיעבד אפ"ה יכולין העדים לחזור מעדותן קודם דו"ח. וכן היא במרי"ק שורש ס"ז בשם תשו' הרא"ש עיי"ש וי"ל בשטר כיון דבשעת מעשה עדיין לא הי' דין מרומה רק אח"כ כשבאו עדים אחרים כבר נחקרה עדותן בשעת שמסרו השטר לבע"ד. ולפ"ז היכא דהשטר בעצמותו היא דין מרומה י"ל דיכולים העדים לחזור בו. ובסוגי' דעדים שאמרו פלפלתי בזה ואביא קצת מה שנוגע לענין זה:
בהא דאמרי' שם בסוגי' בס"ד דגמ' דרמב"ח קאי אסיפא דמתני' באם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וע"ז אמר רמב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. אבל מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. וכתבו המפרשים דהא דאמרי' דנאמנים לא למפסל השטר לגמרי דנהי דס"ל בס"ד דבשטר לא אמרי' כיון שהגיד. מ"מ הא לא עדיפי הם בהגדתן האחרונים משני עדים אחרים שבאו להעיד על עדים החתומים בשטר שהי' אנוסים מחמת נפשות דלא הי' נאמנים ג"כ לגמרי לפסול השטר רק דלא למגבי בי' וזהו הכחשת תרי ותרי כמבואר בסוגי' דגמ' דשם בעדים החתומים על השטר ומתו. ובאו עדים ואמרו אנוסים הי' דבאם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לפסול השטר, רק דנעשה הכחשת תרי ותרי ה"ה גם בזה. עיי"ש במפ' ובזה אמרתי לישב קו' התוס' שם בד"ה ל"ש דמקשים אמאי לא יהי' נאמנים לומר קטנים כיון דבזה לא משוו נפשייהו רשעים [ומ"ש תוס' משום החזקה מלוה גופו צ"ע דא"כ אמאי יהי' נאמנים עדים אחרים לומר כן ובסוגי' דשם ישבתי זה] די"ל דלפ"ז דהם לא נאמנים לגמרי כיון דאנן סהדי דלא הי' אנוסין רק נעשה על ידיהם הכחשת תרי ותרי. ממילא דצריכים להיות נאמנים במה דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות בתורת עדות דוקא. דאל"כ אינם נאמנים להכחיש עדים אחרים כיון דאנן סהדי דלא הי' אנוסים. וכיון דצריכים להעיד כן בתורת עדות דוקא. ובזה ניחא הא דנקט אנוסים היינו דהיינו דכל אחד מעיד גם על חבירו דהי' ג"כ אנוס. דאל"כ לא הי' נאמנים כל אחד להעיד רק על עצמו דה"ל תרי בחד. כיון דזה דאנן סהדי. חשיב ג"כ כעדות גמור. ובעינן שני עדים להכחיש האנן סהדי. ולזה בעינן שכל אחד יעיד גם על חבירו למען יהי' הכחשת תרי ותרי דעל כל אחד מהם מעידים תרי סהדי דהי' אנוסים. ולפ"ז בקטנים היינו או פסולי עדות היינו. בזה אם גם במה דמעיד על עצמו נוכל לומר דחשיב עד בדבר מ"מ מה דמעיד על חבירו לא נוכל לקבל אותו לעד דממנ"פ אם הוא הי' אז קטן אז פסול להעיד על חבירו משום דהו"ל תחילתו בפסלות דבשעה שראה את חבירו חותם בשטר לא הי' ראוי להעיד כיון דהי' אז קטן ופסול לעדות וכיון דלא נוכל להאמין לו את זה בתורת עדות ממילא הוה הכחשת תרי בחד כיון דאנן סהדי דלא הי' אנוסים. ולזה בקטנים היינו לא חשיבי עדים. רק באנוסים היינו מחמת נפשות בזה הם נאמנים בתורת עדות להכחיש מה דהעידו מכבר כאלו העידו עליהם שני עדים שהי' אנוסים בס"ד דגמ' דלא אמרי' בזה כיון שהגיד:
והנה דברי תוס' שם בד"ה מחמת נפשות הרי אלו נאמנים דמקשים וז"ל וא"ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים היינו מחמת ממון יהי' נאמנים במיגו דאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר דאנוסים היינו מחמת ממון עכ"ד ודברי התוס' הללו תמוהים דהא כבר תי' התוס' בד"ה א"נ דכיון דמקוים הוא הוה מיגו במקום עדים. ובס' בית יעקב רוצה לישב זה דהתוס' ס"ל דיהי' נאמנים כן בתורת עדות כיון דבס"ד זו לא אמרי' כיון שהגיד והיכא דאיכא עדים ומיגו לא חשיב מיגו במקום עדים עי"ש ולענ"ד גם זה אינו. דהא בס"ד זו הא דנאמנים אנוסים מחמת נפשות בתורת עדות ולא נאמנים אנוסים מחמת ממון ג"כ בתורת עדות היא כיון דבאנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים לעשות נפשייהו רשעים דאדם קרוב אצל עצמו כמ"ש רש"י והא דנאמנים ברישא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר לומר דאנוסים היינו מחמת ממון אף דמשימו נפשייהו רשעים צ"ל דרמב"ח ס"ל דדוקא בתורת עדות אינם נאמנים לעשות נפשייהו רשעים משום דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול להעיד. משא"כ היכא דאית לו מיגו בזה נאמן להשים עצמו רשע כיון דזה אינו מתורת עדות רק דמיגו מברר דהאמת אתו. ולזה ברישא דאית להו מיגו אם גם דאינם נאמנים בתורת עדות נאמנים בתורת מיגו לפסול השטר. ולפ"ז בסיפא דמתני' דמקוים היא ואינם נאמנים משום מיגו דכיון דמקוים היא ה"ל מיגו במקום עדים. רק דמחמת נפשות נאמנים בתורת עדות. משא"כ מחמת ממון אינם נאמנים בתורת עדות כיון דמשימים עצמם רשעים וכן בקטנים היינו יהי' הטעם שיהי' כיון דאינם נאמנים בתורת עדות אינם נאמנים ג"כ משום מיגו כיון דה"ל מיגו במקום עדים. ונדחה תי' הב"י דבזה לא נעשו עדים כלל:
והי' נ"ל דמה שכתבו דבס"ד דרמב"ח דמה דאמר דנאמנים דלאו הפי' היא שיהי' נאמנים לגמרי זה היא דוחק דמפשטו' לישנא דרמב"ח משמע דנאמנים לפסול השטר דומי' דרישא. ולזה הי' נ"ל די"ל דנאמנים לפסול השטר. כיון דכל שטר היא עדות בלא דו"ח כנ"ל. דק דלא בעינן דו"ח בד"מ. וכיון דבדין מרומה בעינן דו"ח. ותרי ותרי חשיב דין מרומה. והא דמהני לקמן בשנים שהי' חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק אף דהיא דין מרומה כתבתי כיון דהיא דיעבד כיון דאין העדים לפנינו ולפ"ז היכא דהעדים לפנינו ובאו אחרים להכחיש אותם. בזה יש מקום לומר כיון דצריכים דו"ח יכולין לחזור בו קודם דו"ח. ובזה ניחא לישנא דגמ' דשם בהא דפריך הגמ' השתא דליתנייהו קמן דאלו הוה לקמן דילמא הוה מודה להו עיי"ש. והוא תמוה דהא גם אלו הוה מודה להו לא הי' נאמנים ג"כ. אבל במה שכתבתי ניחא דאלו הוה קמן הי' צריכים דו"ח וממילא דהי' יכולין לחזור ולהודות להו. ולפ"ז י"ל דמשו"ה בס"ד דגמ' דרמב"ח קאי אסיפא דמתני'. וכיון דרמב"ח ס"ל דבשטר לא אמרי' כיון שהגיד. ונאמנים הם בתורת עדות כמו עדים אחרים. וממילא כיון דה"ל הכחשת תרי ותרי דהיא דין מרומה ובעינן דו"ח יכולין הם לחזור ולפסול את השטר ולזה נאמנים לגמרי לחזור מעדותן. דהא גם אלו הי' מעידים עדים אחרים עליהם והי' לפנינו הי' יכולין ג"כ לחזור מעדותן כיון דבעינן דו"ח וכמ"ש. ולפ"ז י"ל דקו' התוס' היא מטעם אחר דכיון דאית להו מיגו דהי' אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות ומיגו מברר דהיא כדבריהם דהוא שטר פסול. ואם גם דאינם נאמנים בתורת מיגו משום דה"ל מיגו במקום עדים נימא עכ"פ דע"י המיגו יחשב כדין מרומה כיון דהמיגו מברר לן דהוא שטר פסול וניבעי' דו"ח. וממילא דיהי' יכולין לחזור מעדותן אף אם לא יהי' נאמנים בתורת עדות. רק דע"י המיגו יהי' נעשה דין מרומה ובעינן דו"ח. ויכולין לחזור מעדותן. אמנם דזה אינו דע"כ דמשום מיגו לא חשיב דין מרומה דאל"כ יהי' הקו' במ"ע בסיפא אמאי לא יהי' נאמנים אנוסין היינו לעקור הדבר מה"ת והוא לא ס"ל דעקרו רבנן הקידושין אע"כ כמ"ש דזה ל"ק דכיון דתיקנו הרבנן דלא ניבעי' דו"ח נאמנים העדים אף מה"ת. והרמב"ן הקשה רק נהי דהימנוה הרבנן על צד הד"מ דאית בי' מ"מ מאיזה טעם הקילו על צד האיסור דאית בו. ויהי' הדין בעדות אשה דעל צד הממון נאמנים העדים להגבו' לה הכתובה. ועל צד האיסור לא יהיו נאמנים כיון דזה היא כדינ"פ. מה"ת להו להקל גם בצד האיסור משום ד"מ דאית בי' [ולפמש"ל צ"ע די"ל דכיון דהימנוה הרבנן על צד ד"מ דאית בי' ממילא נאמנים העדים גם על האיסור דאם גם דהיא כדינ"פ מ"מ גם לענין נפשות נאמנים העדים בלא דו"ח לאחר דתיקנו רבנן דלא בעינן דו"ח והם אמרו בתורת עדות לענין הממון ממילא הם נאמנים גם על הנפשות כמש"ל] וע"ז תי' הרמב"ן כיון דעל צד ממון שבו נאמנים העדים מתקנות חכמים שלא להצריך בד"מ דו"ח ממילא הוצרכו בזה שיהי' נאמנים גם לענין איסור להשיא אותה לשוק דבאם לא יהי' נאמנים לענין איסור ממילא לא יהי' נאמנים גם לענין ממון כיון דבעינן לכשתנשאי לאחר וכו' ובאם תהי' אסורה להנשא לא יהי' לה אף כתובה. ולזה הי' ההכרח משום צד הממון שיהי' בזה נאמנים שיהי' נאמנים ג"כ לאיסור ולהתירה להנשא. וגם בארוסה הימנוה שלא יהי' תקנות חז"ל כחוכא:
ומעתה לפ"ז י"ל כיון דבתי' זה עיקר הנאמנות בעידי נשים היא רק לענין הצד ממון שבו. רק דמשום הצד ממון הי' מההכרח להאמין גם לענין איסור ממילא היכא דליכא צד ממון כלל ול"ש גם זה דלא יהי' תקנות חז"ל כחוכא בזה גם בעידי נשים אינם נאמנים לענין איסור. וממילא אם מעידים על קידושין שנתקדשה לפלוני בלא דו"ח. בזה ל"מ אי אמרי' ארוסה לית לה כתובה. דבזה אין העדים נאמנים לגמרי כיון דליכא בזה שום צד ממון ול"ש בזה שיהי' כחוכא אינם נאמנים. ויותר מזה אפי' אי אמרי' ארוסה אית לה כתובה אפ"ה י"ל כיון דבזה אפשר לפלוג ולומר שיהי' לה כתובה מהמקדש לאחר מיתתו. אבל לענין איסור לא יהי' נאמנים להחזיקה אשת איש לאסרה על כל העולם. ולזה אמרי' דנאמנים לענין הצד ממון ואינם נאמנים לענין האיסור דדוקא בעידי מיתה דאגיד זה בזה. דבאם לא נתיר אותה להנשא לא יהי' לה אף הכתובה כיון דלא קרינן לכשתנשאי לאחר הוצרכו להאמין אותם גם על צד הנפשות משום הצד ממון משא"כ בעידי קידושין י"ל דעל הממון נאמנים ולא על האיסור דבזה אפשר להאמין אותם על הממון ולא על האיסור. ובעידי גירושין אם גם דבזה שייך ג"כ לכשתנשא לאחר. מ"מ י"ל דעידי גירושין לא חשיב כמעידים על ממון דדוקא בעידי מיתה דבזה ע"י עדותן מגבה אותה הכתובה ולזה בע"כ להימנוה. משא"כ בעידי גירושין עדותן אינו רק לענין איסור. דבלא הגט אינה גובה הכתובה בעידי גירושין אי אומרי' גט גובה עיקר. ואף א"א דגם בעידי גירושין נאמנים מ"מ [בקידושין] אף אם יהי' צד ממון י"ל דאינם נאמנים לענין איסור להחזיקה באשת איש:
ומעתה לתי' הא' דהרמב"ן הא דהימנוה בעידי נשים בלא דו"ח עיקר הנאמנות היא על הד"מ שבו רק דהימנו' גם לענין איסור משום דלא קרינן לכשתנשאי לאחר תיטל מ"ש ליכי. והא דלא אמרי' כן גם בנפשות גמור דהיכא דהי' נפשות יהי' נאמן ג"כ על צד ממון שבו בלא דו"ח בשלמא היכא דהם קשורים יחד הצד ממון עם הנפשות ל"ש לומר דמשום הצד ממון יהי' נאמן ג"כ על הנפשות דזה אינו דמיתה ודאי ליכא לחייבו בלא דו"ח ואפי' לפמ"ש דלאחר דעקרו החכמים הדו"ח נאמנים מה"ת. מ"מ לענין חיוב מיתה י"ל דבעי' דוקא דו"ח וגם בזה אמרי' להיפך ושפטו העדה והצילו העדה כתיב דמהדרינן לבטל העדות בדנ"פ ולא לקיים העדות להרגן בלא דו"ח. ואם נימא כמ"ש דהיכא דיהי' נאמנים על דבר אחד לענין עדות. ממילא די"ל דהם נאמנים אח"כ אף לעונש נפשות דלא גרע מרוב וחזקה וכמו דאזלינן בדנ"פ בתר רוב כ"כ מהני, עדות בלא דו"ח. ולזה בע"כ היכא דאיכא לדון דיני נפשות אי אפשר להאמין העדים בלא דו"ח אף על הממון שבו דא"כ יהי' ע"כ נפשות ושפטו העדה והצילו העדה כתיב. ומדברי תוס' בסוגי' דחוששין ללעז הא דדייקו מר"ת דפי' דאיירי דעידי הבעל לא כוונו דבריהם בדו"ח. דעדים הבאים לאסרה בעי' דו"ח ולפמ"ש י"ל דהיכא דאיכא נפשות בזה א"א להאמין באותו עדות בלא דו"ח. ולכן אם העדים לא באו רק לאסור אשה על בעלה י"ל דבאמת ל"ב דו"ח רק דשם כיון דאיכא נפשות ולזה בעי' דו"ח דוקא דאם נאמינם בלא דו"ח ממילא דיהי' נאמנים ג"כ לענין נפשות י"ל דבאמת הר"ן הביא שם בשם הרמב"ן לדחות ראי' זו די"ל דשם כיון דהיא לענין נפשות אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל והתוס' לא ס"ל כן. ולזה י"ל דבאמת באם נפ"מ בעדותן גם לנפשות בודאי סברת הרמב"ן היא נכון כיון דעל הנפשות אי אפשר להאמין אותם בלא דו"ח משום ושפטו העדה והצילו העדה, רק דנימא דלענין איסור יהי' נאמנים ולא לענין נפשות ע"ז אמרי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה דכיון דאינם נאמנים לנפשות ונתבטל עדותן לנפשות נתבטל ג"כ לענין ממון ולענין לאסרה על בעלה רק ראי' התוס' היא מאידך תירוצים שם בסוגי' דמיירי דלא הי' התראה לענין מיתה או באשה חבירה, ובעדות זה ליכא מיתה כלל כיון דלא הי' התראה למיתה ולא נפ"מ בעדותן רק לענין איסור ניחא דלא בעי' דו"ח ויהי' נאסרה אף בלא דו"ח. ובזה יש לעיין באמת לפמ"ש דעיקר קו' הרמב"ן היא דלא נקיל לענין האיסור בשביל הממון והיינו דנאמין אותם לענין ממון ולא לענין איסור וע"ז תי' הרמב"ן דזה לא יתכן כיון דבעי' לכשתנשאי לאחר. הא בל"ז ה"ל להרמב"ן לתרץ כמ"ש שם בסנהדרין לדחות ראי' התוס' דזה אי אפשר דבאם לא נאמין להם לענין איסור ממילא יתבטל גם עדותן לענין ממון משום עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה. ולזה בע"כ הוצרכו להאמין אותם על שניהם. ובל"ז י"ל דלענין נפשות גמור בודאי בעי' כל עניני דו"ח. וצ"ע עוד בזה. מ"מ זה ברור דלתי' הא' של הרמב"ן עיקר נאמנות העדים היא רק משום צד ממון. רק דמשום זה הוצרכו להאמין להם גם לענין האיסור ולזה להעיד על ארוסה שמת בעלה. דבזה כיון דליכא שום צד ממון לא הי' נאמנים ג"כ לענין איסור. רק דרבנן הוצרכו להאמין את העדים גם בארוסה בלא דו"ח שלא יהי' כחוכא להחמיר בארוסה יותר מנשואה, ולתי' הא' לא הי' קשה להרמב"ן הא בעידי נשים ל"ש נ"ד ואמאי הקילו בזה. משום דאם גם דל"ש נ"ד גם בעידי שובר ופרעון דל"ש ג"כ נ"ד אפ"ה הימנום רבנן בלא דו"ח משום לא פלוג ומשו"ה גם בעידי נשים על הצד ממון נאמנים העדים בלא דו"ח אף דל"ש נ"ד משום לא פלוג:
ולתי' השני ס"ל להרמב"ן דלאו משום צד ממון שבו הימנו גם לענין איסור דזה אינו משום דהאיך מקילין בדבר האסור משום הצד ממון שבו. רק דבפשיטות ראו חז"ל לדמות כל עידי נשים לד"מ כמו דהקילו החכמים בד"מ שלא להצריך אותם דו"ח. כ"כ הקילו גם בעידי נשים שלא להצריך אותם דו"ח. ולזה הא דנאמנים בעדות אשה אינו משום הצד ממון רק דעל האיסור גופו הימנו רבנן בלא דו"ח. וממילא גם בארוסה אף דליכא שום צד ממון לא בעי' ג"כ דו"ח. דהא הנאמנות בעדות אשה לאו משום הצד ממון. רק דנאמנים בפשיטות על העדות דבר איסור וממילא גם בארוסה נאמנים על עדות האיסור גופו. ומשו"ה לתי' זה בכל עדות אשה אף במקום דליכא שום צד ממון לא בעי' דו"ח. והי' קשה להרמב"ן דאם גם דעדות אשה היא כממון והי' ביד חז"ל לעקור מעדות זה הדו"ח. הא גם בממון לא הי' עוקרים הדו"ח אם לא הי' מצד תיקון העולם משום נ"ד וזה ל"ש בעדות אשה. ומאיזה טעם עקרו חז"ל בעדות אשה הדו"ח ולזה כתב הרמב"ן הטעם משום חינא דמשום זה עקרו הדו"ח מעדות אשה מ"מ גם בתי' זה צריכים למ"ש דלאחר דעקרו רבנן הדו"ח נאמנים העדים בעדותן אף דבר תורה. דאל"כ אם גם דשייך בזה חינא כמו בממון י"ל דדוקא בממון עקרו משום הפקר ב"ד הפקר משא"כ לענין איסור האיך הי' בידים לעקור דבר מן התורה ובאם נימא דמצד התקנה עקרו רבנן הקידושין מיני' דא"כ לאיזה ענין הוצרך למה דלא עקרו הדו"ח משום דהיא עדות נפשות בל"ז י"ל דלא הי' רוצים להפקיע הקידושין מזה נראה כמ"ש דלאחר דעקרו נעשה עדות דבר תורה: והנמו"י סוף יבמות הקשה ג"כ קו' הרמב"ן וז"ל וא"ת והיכא פסקינן כמ"ד אין בודקים עידי נשים בדו"ח משום דאיכא כתובה למשקל. והלא עיקר העדות של העד להתירה להנשא דהיא עדות נפשות ובתר הכי אתי דין שתטול הכתובה לא תשתרי ולא תשקול תי' הרמב"ן ז"ל דהשתא בזה"ז דמי האי ענינא לד"מ משום דדיני נפשות ליתנייהו בזה"ז עכ"ד. ודבריו צריכים ביאור חדא מה שהעמיד דבריו על הא דקימ"ל כמ"ד. ולא הקשה למ"ד דס"ל אין בודקים כקו' הרמב"ן. וגם במה שהוסיף דבזה"ז ליכא דיני נפשות זה לא נזכר בדברי הרמב"ן רק דהשתא דבאו להתירה להנשא בעדות זה ליכא דנ"פ ומאין יצא לו החילוק בין בזה"ז לזמן דהי' דיני נפשות. וראיתי בהאחרונים שכתבו בכונת הנמו"י דהיא דהקו' במ"ע בעד אחד הבא להעיד על מיתת בעלה. דבזה ל"ל כתי' הא' דהרמב"ן דכיון דנאמן לענין ממון הוצרכו להאמין גם להנשא. דהא זה אינו דבשלמא בשני עדים דלאחר דעקרו רבנן הדו"ח מד"מ נאמנים לענין ממון בעדותן ומשו"ה נאמנים ג"כ לענין איסור דבעי' לכשתנשאי. משא"כ בע"א הבא להעיד. דבזה לענין הוצאות ממון באמת אין ע"א נאמן דבעי' שני עדים דוקא. והא דנוטלת הכתובה בע"א היא דמספר כתובה נלמד כיון דכתיב לכשתנשאי לאחר וכו' וא"כ בזה ל"ש לומר כיון דלענין ממון ל"ב דו"ח לא בעי' ג"כ לענין איסור דזה אינו כיון דעיקר הנאמנות לענין ממון היא רק משום האיסור ובאם לא יהי' נאמן לענין איסור לא יהי' נאמן לענין ממון כלל. ולזה לא הביא הנמ"י תי' א' דרמב"ן רק תי' השני דתי' דהרבנן הימנו על גוף עדות האיסור בעדות אשה וממילא כיון דע"א נאמן לענין איסור ממילא לא בעינן גם בע"א דו"ח עכ"ד. ובזה הי' נ"ל להמתיק דברי הרמב"ן דהביא תחילה בשם י"מ דהיא נמי קודם שהוחזקו מ"מ כר"ע קימ"ל וכך פסקו הגאונים וכו' ודבריו צריכים ביאור במ"ש ומ"מ משמע דגם להי"מ קימ"ל כר"ע דל"ב דו"ח. אדרבא להי"מ י"ל דלאחר שהוחזקו לכ"ע לא בעינן בעדות אשה דו"ח. כיון דגם עד מפי עד נאמן וזה הי' עדות בלי דו"ח ויותר ה"ל למימר דאי אמרי' דפליגי לאחר שהוחזקו הרי דלר"ט גם לאחר שהוחזקו בעי' דו"ח אפ"ה קימ"ל כר"ע. אבל בזה י"ל דאי אמרי' דפליגי קודם שהוחזקו בזה הי' מקום לומר הא דאין בודקים עידי נשים, בדו"ח היא מתי' הא' דרמב"ן דכיון דהם נאמנים לענין ממון נאמנים ג"כ לענין איסור דבעי' לכשתנשאי לאחר. ולפ"ז ממילא לאחר שהוחזקו בזה עיקר הנאמנות היא כעד מפי עד לענין איסור. דלענין ממון אינו נאמן. ובזה הקו' במ"ע גם לר"ע נבעי' דו"ח כיון דעיקר הנאמנות לענין ממון היא כיון דהוא נאמן לענין איסור אז מספר כתובה נלמד. ובזה קשה לא יהי' נאמן לענין איסור. וממילא דאינו נאמן לענין ממון ג"כ. וא"כ הי' מקום לומר דלאחר שהוחזקו לא קימ"ל כר"ע משום דבזה גם ר"ע מודה דבעי' דו"ח. ולזה כתב הרמב"ן דגם להי"מ אפ"ה קימ"ל כר"ע:
והרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין הל' כ"ח כתב וז"ל ואין בודקים עידי אשה בדו"ח שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עגונה עכ"ל והרשב"א בחידושיו סוף יבמות נתקשה בזה אמאי לא כתב הרמב"ם טעם המבואר בגמ' משום דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי' והא הטעם משום עיגונא לא נזכר בגמ' כלל. ונ"ל לישב דבריו ובזה יהי' מיושב ג"כ דברי המ"מ שם בהל' ט"ו דז"ל הרמב"ם כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני וכו' ומשיאים על פיו. אבל אם אמר העד וכו' מת פלוני ואני ראיתי שמת שואלין אותו האיך ראית ובמה ידעת וכתב הה"מ ואע"ג דקימ"ל כת"ק ל"פ אלא בדו"ח אבל לומר כיצד היא ע"כ מודה דאלת"ה לימא ת"ק סתם אין בודקים עידי נשים וכו'. והקשה הלח"מ מדבריו חדא אמאי לא הביא ראי' מהא דר"ט דמעשה שבא אחד להעיד לפניו על אשה וא"ל בני האיך ידעת. דדקדק הגמ' בהא דלא שאל אותו שנית דס"ל דל"ב דו"ח. ואעפ"כ אמר לו האיך אתה יודע בעדות אשה. וכתב די"ל דר"ט שאל לו כן קודם שהעיד לפניו שמת. רק הקשה אמאי לא הביא ראי' מד"מ דאין בודקים בדו"ח ואפ"ה אמרי' דמכניסים את הגדול ושואלין אותו האיך ידעת שזה חייב לפלוני עיי"ש. ובפשיטות ל"ק דהא גם שם י"ל באמת דמה דשואלין אותו היא קודם שהעיד שזה חייב לפלוני וכמ"ש בחידושי הר"ן הבאתיו לעיל בפ'... אבל אם כבר אומר שחייב לו אין בודקים אותו כלל ואמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכמו שתי' על ר"ט י"ל גם על המתני' עוד י"ל דממתני' לא מוכח רק היכא דבעי' שיהי' נאמן בתורת עדות וצריך להעיד עדותו בב"ד ולזה בודקים אותו בדו"ח עכ"פ אם אינו אומר כן ע"פ אומדנא. אבל לפי האמת דהימנו לעד מפי עד אף דהראשון לא אמר בפני ב"ד אפ"ה מהני ה"א דאין בודקים גם העד האומר בפני ב"ד דיהי' כאלו העיד שלא בפני ב"ד. ולזה הוצרך להביא ראי' אחרת מהא דלא נקט סתם אין בודקים עידי נשים. אלא דא"כ לא יהי' ראי' גם מהא דאין בודקים עידי נשים לפמ"ש הרמב"ן בשם י"מ דפלוגתייהו היא קודם שהוחזקו. ואז אם גם דלא בעי' דו"ח מ"מ כיון דהי' צריכים להעיד עדותן בפני ב"ד דוקא י"ל דבודקים אותם עכ"פ בזה דהאיך ידעת כמו בד"מ למען לא יאמרו ע"פ אומדנא כמו בד"מ משא"כ לאחר דהימנו לעד מפי עד אפשר דלא שואלים אותו כלל. וממילא דליכא ראי' גם מהא דר"ט די"ל דגם זה הי' קודם שהוחזקו רק דבר"ט נאמן ע"א לפמ"ש הרמב"ם דע"א נאמן בעדות אשה מן התורה. וזה כתבו דבעינן עכ"פ עד כשר וצריך להעיד דוקא בפני ב"ד ואז הוא נאמן מה"ת אף לענין ממון, וכיון דצריך להעיד בפני ב"ד י"ל אם גם דעקרו החכמים הדו"ח משום ד"מ עכ"פ בעינן דוקא שיעיד באיזה אופן הוא מת [ובמק"א כתבתי די"ל אם גם דהרמב"ם ס"ל דעד המיתה נאמן מה"ת ומשום מילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי אפ"ה בהא דר"ט דלא הי' מכיר אותו לאמור שידע בבירור דבעל אשה זו מת. רק אמר דאותו שמת אמר לו דשמו היא כבעל האשה הלזו זה לא חשיב מילתא דעבידי לאגלויי. דאף אם יבוא הבעל לביתו לא יתגלה שקרותו. דיאמר דבאמת העיד שכן אמר לו זה שמת. רק באמת הטעה אותו בזה דשמו לא הי' כשם בעל זה שבא ואכ"מ] ולזה ליכא ראי' גם בהא דאין בודקים בדו"ח די"ל דכיון דהי' קודם שהוחזקו הי' צריך לומר עכ"פ באיזה אופן מת. ובאם נימא דהרמב"ם הוציא דינו מראי' הה"מ אז ע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש פלוגתייהו לאחר שהוחזקו. אמנם אין זה ראי' דהרמב"ם לא ס"ל כהי"מ כיון דיש לומר דטעמו דרמב"ם היא כמ"ש עוד שם הה"מ דאין להקל אלא במה דמצינו בפי' עיי"ש. ולזה ס"ל להרמב"ם כיון דיש סברא לומר היכא דהוא לפנינו צריכים לשאול איתו באיזה אופן מת אין לנו להקל. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם מפרש ג"כ כהי"מ דאיירי קודם שהוחזקו ולפ"ז באמת הי' קשה להרמב"ם דילמא לאחר שהוחזקו והוא עד מפי עד אינו נאמן על עדות אשה בלא דו"ח דהא בזה ל"ל דהוא נאמן משום צד ממון שבו כמ"ש דהא באם לא יהי' נאמן לענין איסור לא יהי' נאמן לענין ממון כלל אף בדו"ח. ולזה כתב הרמב"ם בהל' כ"ח דהיא משום עיגונא. והוא דהא במה דהוחזקו הי' משום עיגונא. וממילא דנאמנים ג"כ בלא דו"ח. ובזה מדוייק הלשון בהרמב"ם במ"ש שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. דכונתו דמה שהימנו החכמים בעד מפי עד לא הי' להחמיר עליו דלפ"ז יכול לבוא לידי חומרא דאם לא הכשיר עד מפי עד והי' בא העד הראשון לפני ב"ד הי' מתקיים עדותו בלא דו"ח ועכשיו דהימנו לעד מפי עד יהי' להחמיר לבדוק אותו בדו"ח. ולזה בעי' השני טעמים דמשום דאיכא כתובה למשקל זה הי' קודם שהוחזקו דבזה לא הי' עדן מקילים משום עיגונא ולאחר שהוחזקו דל"ש הטעם דאיכא כתובה למשקל בזה נאמנים משום טעמא דעיגונא. ומיושב קו' הנמ"י גם לטעם הראשון:
והא דהוסיף הנמ"י דבזה"ז אין לנו דיני נפשות. אפשר לומר דס"ל דבזמן דהי' דיני נפשות בזה לא הי' מקום להקל בעדות אשה כיון דיכול להסתעף לעדות נפשות. וראי' לדבריו יש להביא מדברי הרמב"ן הביאו הר"ן בחידושיו למס' סנהדרין דכתב לדחות הראי' שהביא מר"ת דעידי זנות בעי' דו"ח משום דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והקשיתי דמ"מ יהי' יודע פוסל גם בדיני קנסות רק דנפ"מ דבעי' לכתחילה דו"ח עכ"פ מטעם אולי יכחישו זה לזה. ולזה ל"צ להביא רק תי' ר"פ ודיני קנסות נלמוד מדין מרומה כמש"ל [ויש להוסיף עוד אפי' אי אמרי' כמ"ש הש"ך דגם בזה"ז פוסל אינו יודע בחקירות. וע"כ צ"ל אף דהיא בלא"ה עדות שאאי"ל דהא אין דנין דיני קנסות בזה"ז וע"כ דאם גם דלא דנין מ"מ יהי' מחוייב ונפ"מ אם תפס מהעדים לא מפקינן כמבואר בש"ך ובסמ"ע בסי' ל"ח ולזה בעי' עדות שיכול להזימה. ועימש"ל בשער... לפלפל בזה היכא דאינו מחוייב ע"פ העדים רק דתפס בזה אם הוזמו העדים אח"כ לא צריכים לשלם מכאשר זמם כלל. ולא מהני גבייהו אף אם תפס מהם. ועי' בקצוה"ח בסי' ל"ח. ולפ"ז אם גם דבכל מקום פוסל אינו יודע בדיני קנסות לענין תפיסה אינו פוסל איני יודע משום דבזה הוה עדות שאאי"ל דגם תפיסה לא יהי' מהני אח"כ. ולפ"ז י"ל להיפך לפמש"ל דעיקר דעקרו הדו"ח מד"מ היא רק מחשש דיאמרו איני יודע בחקירות. דזה לא שכיח דיכחישו זא"ז. ועימש"ל ראי' מזה להש"ך דאם נימא דבזה"ז אינו פוסל אינו יודע משום דהיא בלא"ה עדות שאאי"ל יהי' קשה להיפך בזה"ז ונבעי' דו"ח כיון דאין איני יודע פוסל בזה"ז. ולפ"ז בדיני קנסות דאינו פוסל אינו יודע. ממילא דבזה הדר דינו דבעי' דו"ח. דהא גם בד"מ הא דהוצרכו לעקור הי' רק מחשש דילמא יאמרו איני יודע. ובאם לא הי' אינו יודע פוסל לא עקרוהו כלל. ממילא דבזה"ז דבדיני קנסות ל"ש הזמה ואינו פוסל אינו יודע הדר דינו דבעי' דו"ח בהם ולזה לא הוצרך להביאו]:
אמנם לפמש"ל דגם מבלעדי הא דבעי' שיהי' ראוי להזמה משום כאשר זמם פוסל ג"כ אינו יודע דבעי' שיהי' ראוי להזים למען יראו שיהי' נפסל אח"כ לעדות. ממילא דזה שייך גם בזה"ז אם גם דאין אנו דנין דיני קנסות בזה"ז. אפ"ה אם יהי' ניזם עכ"פ יהי' נפסל לעדות. וממילא אי אמרי' דדין מרומה בעי' מדינא דגמ' דו"ח גמור כמו בדנ"פ ואינו יודע הי' פוסל. י"ל דגם בזה"ז נתבטל העדות משום אינו יודע. יען כי לא נוכל להזים אותו ולא ירא מהזמה כל עיקר. וכן צ"ל להנהו דחולקים על הריב"ש וס"ל דבדין מרומה בעי' דו"ח ממש ופוסל אינו יודע. ע"כ אף דבזה"ז לא שייך הזמה כיון דהיא קנס אפ"ה פוסל אינו יודע משום דבעי' שיהי' ראוי להזמה כדי לפסול אותם ושיהי' נתגלה שהם עידי שקר. ואין לומר בפשיטות דבעי' שיהי' ראוי להזמה למען יהי' מחוייבים משום כאשר זמם. ונפ"מ אם תפס דלא מפקינן מיני'. דלפמש"ל בעדים הבאים להזים את העדים ואח"כ הוזמו עידי הזמה. דבזה עידי הזמה אינם מחוייבים כלל מדין הזמה. ואפי' אם תפס צריך להחזיר מה שתפס. דל"ש בזה לחייבן שישלמו להעדים מדין הזמה. דהא הם לא חייבים להעדים כלום. דהא הם לא הי' צריכים לשלם משום כאשר זמם רק אם תפס וכיון דלא תפס מהעדים דהא הוזמו קודם (גמר הדין) ממילא לא שייך כאשר זמם ואפי' לפמ"ש הכ"מ בפ' כ"א מהל"ע דגם ה כא דחייבו אותו לענין תפיסה יכול לתפוס. הוא דוקא שם דלא באו רק לחייבו מדין תפיסה ושייך כאשר זמם משא"כ בזה יאמרו דלא באו לענין תפיסה רק לפטור הבע"ד. עימש"ל דבארתי זה היטב. וכיון דהזוממי זוממין ל"צ לשלם גם אם תפס. ממילא אם נימא דבעי' גם בזה"ז עדות שיכול להזימה לא יהי' חייבים העדים הראשונים כלל מדין הזמה. כיון דהיא עדות שאאי"ל לענין זה שיהי' חייבי' הזוממין משום כאשר זמם. ובעדים זוממין כבר כתבתי דהיא דין מרומה כיון דה"ל תרי ותרי וגם היא דיני קנסות. אע"כ דעיקר הא דבעי' עדות שיכול להזימה היא למען יפסלו לעדות: ובמה שכתבו דמדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות נראה דחולק על הריב"ש ומשוה הדו"ח דדין מרומה לדו"ח דדיני קנסות דז"ל שם בהל' ב' בדיני קנסות צריכין דו"ח ואין צ"ל בחייבי מלקות וגלות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו צריך דו"ח עכ"ל ומשמע דהדו"ח דדין מרומה שוה לדיני קנסות ולענ"ד בדברי הרמב"ם מבואר להיפך דדין מרומה אינו שוה לדיני קנסות והיא ממ"ש שם בהל' ד' וז"ל דין תורה שאין מקבלין העדות לא בד"מ ולא בדנ"פ אלא מפי העדים וכו'. אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר וכו' משום נעילת דלת. ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צ"ל במכות וגלות אלא מפיהן ולא מפי כתב ידן עכ"ל והנה הא דכתב הרמב"ם דאין דנין בעדות שבשטר דיני קנסות ומלקות משום מפיהם ולא מפי כתבם. ת"ל דבעדות שבשטר לא הוה דו"ח משום שיכולין לומר אחרנוהו ולא מהני בדיני קנסות ומלקות בלא דו"ח כמ"ש בהל' ב'. י"ל דבא להוסיף אפי' אם כתב בשטר הדו"ח. וכתוב בו בזמנו כתבוהו דשייך בו הזמה. אפ"ה לא מהני בעדות שבשטר משום מפיהם ולא מפי כתבם. ובאם נימא דדין מרומה שוה לדיני קנסות לגמרי. אמאי לא כתב הרמב"ם דבדין מרומה לא מהני ג"כ עדות שבשטר משום מפיהם ולא מפי כתבם. מזה נראה דס"ל להרמב"ם דבדין מרומה דנין עכ"פ הדין ע"פ עדות שבשטר. וכמבואר בהדי' במהרי"ק הביאו הסמ"ע סי' ט"ו ס"ק י'. ואם גם דמהמרי"ק ליכא ראי' דהא רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם וס"ל דשטר היא מדאורייתא. מ"מ מדברי הרמב"ם נראה דס"ל דבדין מרומה דנין בעדות שבשטר. מדלא הביא דגם בדין מרומה אין דנין בעדות שבשטר דהיא חידש יותר מדיני קנסות. ואם נימא דטעמו דהרמב"ם היא כיון דלא מצינו בגמ' דלא מהני עדות שבשטר בדין מרומה. לזה מהני גם בדין מרומה הא י"ל כן גם לענין קנס. וע"כ דהרמב"ם הוציא כן מסברא כיון דעיקר התקנה הי' לקיים עדות שבשטר משום נעילת דלת ובדיני קנסות דל"ש נעילת דלת הניחו על דין תורה לענין דו"ח כמו כן הניחו על דין תורה לענין עדות שבשטר. כמו כן נימא לענין דין מרומה כמו דהניחו על דין תורה לענין דו"ח וע"כ דבזה ל"ש נ"ד כמו כן הניחו על דין תורה לענין עדות שבשטר. אע"כ דגם הרמב"ם. ס"ל בזה כהריב"ש דגם לענין דו"ח לא הניחו חז"ל ג"כ לגמרי הדו"ח בדין מרומה. כיון דגם בזה יהי' נעילת דלת קצת. דירא ללות דילמא יהי' עדות העדים נראה בעיני הדיינים לדין מרומה ויתבטל עדותן בדו"ח. או די"ל כמ"ש בהא דלא אמרי' בחשוד על השבועה מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהי' מטעם תקנה דלא שבקת חי' לכל חשוד. ה"ה גם בזה. דהא דין מרומה היא ג"כ היכא דיודעי' בהבע"ד שהוא רמאי. ובאם נימא דבעי' לגמרי דו"ח לא שבקת חי' לרמאי. והי' הטעם שיהי' ס"ל להרמב"ם ג"כ דבדין מרומה שייך ג"כ נ"ד קצת. ולכן גם בזה לא בעינן הדו"ח לגמרי כמו מה"ת רק לכתחילה יחקור הדיין אותם ובאמרו איני יודע נתקיים העדות [וי"ל לפמש"ל דעיקר דעקרו היא מחשש דיאמרו איני יודע ובדין מרומה כיון דיתקיים העדות באינו יודע ל"ש נ"ד] ולכן בשטר דבזה אם לא נדון בדין מרומה בעדות שבשטר יתבטל הדין לגמרי [לא] הניחו על דין תורה. ואם גם די"ל טעם אחר בהרמב"ם דס"ל דדוקא בקנס דאין ענין קנסות לשטר דהא בכל שטרות ליכא קנס. רק דנכשיר בזה מפי כתבם בזה לא תקנו להכשיר מפי כתבם. אבל אם הי' שייך גם בקנס לחייבו משטרות. בזה כיון דהוצרכו לתקן שיהי' השטרות מהני גם לענין קנס. בזה הי' מהני גם בקנסות עדות שבשטר לחייבו קנס. וממילא דבלא השטר הי' העדים יכולן לשלוח עדותן בכתב ידן לב"ד אם גם דהיא מפי כתבם. מכ"מ הא בע"כ הוצרכו להכשיר גם בקנס מפי כתבם משום שטרות משא"כ עכשיו דליכא אופן לחייבו בקנס מכח השטר. ולא הוצרכו להכשיר שטרות בדיני קנסות לא מהני עדות שבשטר משא"כ בדין מרומה שטרות מהני בזה כיון דגם בשטרות שייך דין מרומה. ובכל ענין הכשירו שטרות. ולזה מהני שטרות גם בדין מרומה מ"מ הא גופא קשה מנ"ל להרמב"ם הא דילמא כמו דלא עקרו הדו"ח מדין מרומה והניחו על הדין תורה כמו כן לענין זה הניחו על דין תורה. אבל לשיטת הריב"ש ניחא משום גם לענין הדו"ח לא הניחו על הדין תורה לענין זה שלא נצטרך לחקור אותו בכל עניני דו"ח ולענין אינו יודע בחקירות:
לענין הכחשת בדיקות בדין מרומה בדיני ממנות לא מצאתי זה מפורש רק הנוב"י כתב שם בסי' ע"ב לפי דרכו דהכחשת בדיקות אינו פוסל בד"מ אף מה"ת ולזה אפי' בדיני קנסות או דין מרומה אינו פוסל ג"כ הכחשת בדיקות. והוכיח זה מדברי הרמב"ם דלא הביא בהל' ג' שכתב שם דבדיני ממונות אינו פוסל הכחשת בדיקות ה"ל לבאר דבדיני קנסות ובדין מרומה פוסל הכחשת בדיקות כמ"ש בהל' ב' וד' דלענין קנסות ודין מרומה בעי' דו"ח ופוסל מפי כתבם עיי"ש בנוב"י. אמנם לפמש"ל בפ'... דמדין תורה פוסל גם בד"מ הכחשת בדיקות. והרמב"ם ל"צ לבאר זה דבדיני קנסות ובדין מרומה פוסל הכחשת בדיקות כיון דהיא נכלל בהא דבעי' דו"ח בדיני קנסות ובדין מרומה ממילא ידעינן כיון דבעי' בדין מרומה דו"ח פוסל הכחשת בדיקות. וכמבואר בהדי' בפי' המשניות להרמב"ם ר"פ אחד ד"מ דז"ל אחד ד"מ בדו"ח זה דין תורה. אבל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שלא יאריכו הדו"ח בדיני ממונות. אבל הבדיקה אין לסמוך עלי' בד"מ כלל וכלל. אא"כ הי' באותו הדין דבר הנסתר כמו שאמרו דין מרומה וכו' עכ"ל וכונתו היא דלענין דו"ח תיקנו שלא לחקור אותם בזה משום דאם יחקרו ויהי' מכחישים זה את זה יהי' נתבטל עדותן משום הכחשה בחקירות לזה תיקנו שלא לחקור אותם בדו"ח. אבל הבדיקות עקרו לגמרי מד"מ. ואפי' אם בדקו אותם בבדיקות ומכחישים זא"ז בבדיקות נתקיים עדותן ג"כ חוץ מדין מרומה דבזה הניחו על דין תורה. וממילא גם אם מכחישין זה את זה בבדיקות נתבטל ג"כ עדותן כן נראה מפשטות דבריו והנוב"י עיקר ראי' שלו היא מהא דלא הביא הרמב"ם בהל' ג' דגם בעידי קנסות ובדין מרומה פוסל הכחשת בדיקות. אמנם כבר כתבתי (בפ"ב) דאין זה ראי'. אמנם י"ל דזה תלי אי אמרי' כהריב"ש דבדין מרומה לא הוה הדו"ח כמו דנ"פ לגמרי, בזה י"ל דדוקא הכחשת חקירות דזה פוסל גם בד"מ רק דלכתחילה אין דורשין הב"ד אותם בדו"ח. ולזה בדין מרומה אם חקרו ומכחישין זה לזה נתבטל עדותן ובדין מרומה הב"ד חוקרים אותם מהחקירות שהם לעמוד על אמיתת הענין ובאם יכחישו זה את זה עדותן בטלה. משא"כ בהבדיקות אם מכחישין זה את זה גם בדין מרומה לא נתבטל עדותן ג"כ רק כיון דגם דין מרומה נכלל תוך ד"מ דעקרו הדו"ח שלא לחקור אותם כמו בדנ"פ רק במה שנראה שהיא דין מרומה. משא"כ הבדיקות דעקרו לגמרי הדו"ח ה"ה בזה. משא"כ אי אמרי' דלגמרי בעי' בדין מרומה דו"ח כמו בדנ"פ י"ל דגם הכחשת בדיקות פוסל. ולזה י"ל דהרמב"ם ס"ל דלגמרי בעי' דו"ח בדין מרומה כמו בדנ"פ. לכן ס"ל דבדין מרומה פוסל אף הכחשת בדיקות. ויהי' מזה קצת ראי' דהרמב"ם חולק על הריב"ש מדפוסל הכחשת בדיקות בדין מרומה:
ולשיטת הראב"ן דס"ל דלאחר דעקרו חכמים הדו"ח מדיני ממונות אינו פוסל אף הכחשת חקירות. וא"כ ע"כ הא דבעינן בדין מרומה דו"ח והיא אם יכחישו זה את זה בחקירות יתבטל עדותן. דבאם נימא דגם בדין מרומה אם יכחישו זה את זה בחקירות לא נתבטל עדותן לאיזה ענין יבדקו הב"ד אותם בדו"ח. וע"כ משום דבדין מרומה הניחו הדבר על דין דאורייתא לגמרי ופוסל הכחשה בחקירות. ויהי' מזה ראי' דהראב"ן חולק על הריב"ש וס"ל דבדין מרומה בעי' לגמרי דו"ח דאל"כ אמאי ישתנה הדין בין דין מרומה בין דין שאינו מרומה. דבשלמא לשיטת הרמב"ם דגם בד"מ פוסל ג"כ הכחשה בחקירות וממילא בדיעבד לא נשתנה הדין בין דין מרומה לדין שאינו מרומה. כיון דאם חקרו הב"ד בדו"ח בד"מ והכחישו זה את זה בכל ענין נתבטל העדות יש מקום לומר דגם בדין מרומה עקרוה רק דבזה מחמרינן לבדוק אותם לכתחילה באותן דרישות שיתברר הדין לאמיתו משא"כ להראב"ן ע"כ יהי' צריך לומר דלגמרי הניחו בדין מרומה דין דאורייתא. וממילא אם נימא כן ממילא לשיטת הראב"ן אם גם דמיקל בד"מ שלא לבטל העדות אף דמכחישין זה את זה בחקירות. מ"מ נצמח מזה חומרא. דבדין מרומה נתבטל העדות אף בהכחשת בדיקות כיון דבזה הניחו לגמרי על דין תורה. והריב"ש דס"ל דבדין מרומה אינם שווין הדו"ח כמו בדנ"פ באמת חולק על הראב"ן וס"ל כהרמב"ם דהכחשת חקירות פוסל אף בד"מ כמבואר שם בהריב"ש בסי' רס"ו עי"ש וי"ל דהא בהא תלי' דאי אמרי' דבדין מרומה עקרו ג"כ הדו"ח מד"מ לענין דיעבד ממילא מוכח דבד"מ פסלו בדיעבד. דאל"כ אמאי בדין מרומה אם הכחישו זה את זה נפסל כיון דבדיעבד בדין מרומה היא שוה לדין שאינו מרומה:
ומ"ש הנוב"י דהא דכתב הפי' המשניות דהכחשת בדיקות אין לסמוך עליו כלל וכלל בד"מ אלא בדין מרומה לאו כונתו דבדין מרומה פוסל הכחשת בדיקות. אלא דע"י הבדיקות יתברר שהיא דין מרומה ואז יסלק ממנו הדין לגמרי עי"ש הדוחק מבואר וגם מה"ת יבדק בחקירות למען יתודע שהיא דין מרומה. וע"כ דבלא הבדיקה לא ידעינן דהיא דין מרומה ואז ממילא אנן בודקים אותם בבדיקות לגמרי. ומ"ש דאמאי לא כתב הרמב"ם דגם בדיני קנסות בדקינן בבדיקות. אין זה ראי' חדא דהרמב"ם לא איירי רק מד"מ. וכיון דדיני קנסות לא הוה בכלל ד"מ. ממילא לאיזה ענין הוצרך לנקוט דיני קנסות. גם בענין הבדיקות בזה כיון דבד"מ אם גם דהיכא דל"ב דו"ח אינו פוסל הכחשת בדיקות. מ"מ היכא דבעי' דו"ח גם הכחשת בדיקות פוסל ועימש"ל בפ'... עוד בזה דבד"מ פוסל הכחשת בדיקות מה"ת. ולזה אם נימא דבדין מרומה הניחו הדבר לגמרי על דין תורה י"ל דאף הכחשת בדיקות פוסל ג"כ ובפשטות לישנא דפי' המשניות דבדין מרומה בודקים את העדים גם בהבדיקות. וע"כ דהיא משום דאם יכחישו אם עצמם בבדיקות יתבטל עדותן ג"כ. רק י"ל דהרמב"ם חולק על הריב"ש וס"ל בדין מרומה הניחו לגמרי על דין תורה. משא"כ להריב"ש צ"ע בזה כמ"ש: