משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ג פרק טז
ולולא דמסתפינא הייתי בוחר דרך לעצמי בהא דהחליט הנתיבות בסי' נ"א דאם עברו העדים עבירה תוכ"ד מעדותן ואפי' עבדו ע"ז תוכ"ד מעדותן לא נתבטל העדות דהא לא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו כדאמרי' בחולין ד' מ' גבי שחט ואח"כ חשב דפי' רש"י דאמרי' אח"כ נכנס בו יצה"ר והמיר דתו וזה שייך לומר אף תוכ"ד עי"ש ולענ"ד צ"ע טובא בזה. דאם גם דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו ועד הרגע שעבר על העבירה מוקמינן לו אחזקת כשרות. מ"מ י"ל באחד שעבר עבירה תוכ"ד מעדותו נתבטל העדות. דזה ודאי נראה ברור בעדים שהעידו עדות לנפשות וכדומה. וקודם שנחקרה עדותן בב"ד עברו על איסור שנפסלו על ידו לעדות. בזה נתבטל העדות כיון דקודם דו"ח לא נגמר עדותן עדיין והי' יכולין לחזור ג"כ מעדותן ואז אף אם העידו שקר מ"מ לא נפסלו כיון דהי' יכולין לחזור עדיין. וכמבואר בסוגי' דאם העידו תוכ"ד לא נפסלו אז כיון דהי' יכולין עוד לחזור לא עברו עדיין על לא תענה. וי"ל כיון דהי' בידם עוד לחזור יכול להיות דהי' אומרים כן בדדמי ועיקר העדות לא נגמר רק בשעה שלא יכלו עוד לחזור מעדותו. וכיון שכן ממילא אם נפסלו קודם דו"ח דלא נוכל לגמור העדות כיון דבשעת גמר העדות הם פסולין להעיד. וכמו כן י"ל אם נפסלו תוכ"ד מעדותן נתבטל העדות. ואף דבשעה שהעידו עדיין כשירים הי' ויש לחלק בין זה לנפסלו קודם דו"ח דשם בעינן דו"ח לגוף העדות. וכיון דאז כבר הי' פסולין ל"ח עדות דהוה כאילו העידו עדות בכשרות בלא דו"ח דזה לא מהני. משא"כ היכא דנפסלו תוכ"ד לאחר דו"ח בזה ל"צ תו דבר לעיקר העדות. י"ל גם אם נפסלו אח"כ לא נתבטל העדות. מ"מ י"ל כיון דתוך כ"ד מעדותן לא נפסלו אף אם שקר העידו. וע"כ משום כיון דהי' בידם לחזור לא הי' עוברים אז על לא תענה. וגם י"ל דהי' אומרים אז בדדמי דלא דייקו אז עדן היטב בזה כיון דלא נגמר העדות עדיין כיון דיש בידם לחזור וא"כ עיקר העדות נגמר רק לאחר כ"ד מעדותן דלא חזרו מעדותן. וע"כ דאז דייקו שפיר דהיא כן. ולפ"ז תוכ"ד עדיין לא חשיב עדות כיון דהי' בידם לחזור ובזה כתבו להוכיח דבשני עדים לא מהני להיות חוזר ומגיד אף באמתלא דאל"כ לא יתכן בשום פעם עדות כיון דתמיד יהי' בידם לחזור ע"י אמתלא. וה"ה בזה כל זמן שהי' בידם לחזור לא חשיב עדות. ועיקר העדות נגמר לאחר כ"ד שלא חזרו. זה היא עדות שדבריהם הראשונים באמת נאמרים. ודייקו בהו שפיר מדלא חזרו. וא"כ כשנעשו רשעים ופסולים לעדות תוכ"ד של עדותן. ממילא ליכא ראי' ממה דלא חזרו עכשיו דדבריהם הראשונים באמת נאמרים. דהא עכשיו הם רשעים ופסולי' לעדות וחשודין להעיד שקר. ממילא דליכא ראי' מהא דלא חזרו. וגם ל"ל דהעדות נתקיים מזמן שהי' כשירים עדיין בשעה שהעידו דהא אז עדיין לא הי' עוברין על ל"ת אף אם באמת העידו בשקר. וממילא דיכולין להעיד אז בדדמי וכדומה. וממילא דלא חשיב עדות כלל אם נפסלו אח"כ די"ל דבשעה שהי' כשירים הי' אומרים בדדמי וכדומה. ויכול להיות דהעידו אפי' שקר גמור כיון דאז עדיין לא עברו על ל"ת ואז הי' בדעתם באמת לחזור אח"כ רק אח"כ כשנעשים רשעים לא חזרו מעדותן וממילא היכא דנפסל אח"כ בתוכ"ד מעדותן לענ"ד יש לדין בזה הרבה דנתבטל עדותן למפריע:
אמנם אם הוזמו אח"כ על עדות שהעידו בפני ב"ד בזה נפסלו מתחילת הגדה אף דקודם דו"ח הי' בידם לחזור ונימא באם יוזמו לא יפסלו אלא לאחר הדו"ח ולאחר תוכ"ד דקודם דו"ח אף אם באמת העידו שקר מ"מ לא נפסלו כיון דהי' יכולין לחזור. אפ"ה בזה אמרי' כיון דלא חזרו איגלאי מילתא למפריע דמיד בתחילת העדות הי' פסולין והי' נחשדין אז להעיד שקר ועי' בנתיבות ר"ס ל' דכתב כן בהדי' אם העידו בניסן והב"ד חקרו אותם בתשרי ואח"כ הוזמו דנפסלו מניסן. ואף דהי' בידם לחזור עד תשרי אפ"ה אמרי' בזה דאיגלאי מילתא למפריע דמניסן הי' חשודין להעיד שקר ואין זה ענין להא דקימ"ל דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו כנ"ל דזה היא באופן הנ"ל באחד שעבר על איסור אמרי' דבזו הרגע נעשה רשע. משא"כ בזה דמתחילה העיד שקר ואף דהי' בידו לחזור. מ"מ כיון דלא חזר נעשה רשע ופסול לעדות מתחילה. וחל עליו איסור עדות זה למפריע. וקצת ראי' יש להביא לזה מקו' הגמ' בסנהדרין דס"ה למ"ד בדבורא קא עביד מעשה פריך הגמ' מהא דאמרי' יצאו עדים זוממין דלא עבדו מעשה עי"ש. ובאם נימא דבמה שהעיד עדותו לא נפסל על ידו ולא עבר כלל על איסור ל"ת רק לאח"כ לאחר כ"ד במה דלא חזר מעדותו יהי' קשה מאי פריך מעדים זוממין הא י"ל הגם דעדים זוממין עבדו מעשה בדבורם מ"מ הא בזה עדיין לא עברו על הלאו דלא תענה כיון דהי' בידם אז לחזור. וממילא בדבורם לא הי' עוברים על לא תענה. רק לאחכ"ד דלא חזרו אז הוה עיקר העדות ואז הוי לאו שאין בו מעשה ויהי' כאלו כהן נכנס לבה"ק בשידה תיבה ומגדל וכדומה] אע"כ דאם לא חזרו עברו על למפריע על איסור ל"ת ומשו"ה אם בדבורם הי' נחשב מעשה הי' חשיב לאו שיש בו מעשה:
ולפ"ז יהי' קשה הא דפריך הגמ' בב"ק בסוגי' דעד זומם אי אמרי' למפריע הוא נפסל כיון דמיתזמי על העדות אגלאי מילתא למפרע דבשעה שהעידו על הטביחה פסולין היו ואמאי משלמי ותי' בגמ' דהעידו תוכ"ד ופי' תוס' כיון דהי' יכולין לחזור לא הי' אז פסולין. ולפמ"ש עדיין קשה דמ"מ כיון דלא חזרו מעדות גניבה וא"כ נפסלו למפריע משעה שהעידו עדות גניבה וא"כ בשעה שהעידו עדות טביחה כבר הי' פסולין מחמת עדות גניבה. ונראה לענ"ד דאם גם דאיגלאי מילתא למפריע דעתה דלא חזרו הי' פסולין למפריע מ"מ תי' הגמ' שפיר דעיקר קו' הגמ' אינו רק כיון דלמפרע הוא נפסל אגלאי מילתא למפריע דבשעה שהעידו על הטביחה הי' פסולין ולא הי' ראויים להעיד כלל. וע"ז תי' הגמ' שפיר דמ"מ כיון דהי' בידם אז לחזור ואז לא הי' נפסלים מחמת עדות גניבה בזה הי' ראויים להעיד באותו שעה עדות על הטביחה. כיון דהי' יכולין לחזור מן העדות גניבה. וכיון דהי' אז באותו שעה ראוין להגדה. אף דאיגלאי מילתא למפריע דהי' פסולין משום עדות גניבה כיון דלא חזרו נפסלו למפריע אפ"ה כיון דהי' ראויים להגדה חייבים. ועי' בש"מ דמפרש בקו' הגמ' דנימא דנפסלו למפריע ולא הי' אז בשעה שהעידו על הגניבה ועל הטביחה בגדר עדות. וע"ז תי' הגמ' שפיר דהי' אז בגדר עדות כיון דהי' יכולין לחזור מעדותן הראשונים. ומשו"ה חייבים אח"כ אם הוזמו על הטביחה. דבשעה שהעידו עדות טביחה הי' ראויים להגדה. ואין להתעקש ולומר דלפמ"ש דנפסל למפריע משעה שהעידו עדות גניבה א"כ מה בכך דהי' ראויים להגדה. מ"מ איגלאי מילתא למפריע דהי' פסולין מחמת עדות גניבה. ולא ישלמו על הטביחה. אע"כ מוכח דבאמת בשעה דהעידו עדות הטביחה לא הי' פסולין כלל כיון דהי' יכולין לחזור מעדות הגניבה ולא נפסלו משום הזמת עידי גניבה רק לאחר כ"ד. דזה אינו דאם נקרב זה אל הסברא דכיון דהי' אז פסולין להעיד לא יהי' מחוייבין לשלם דכיון דלא הי' מהני עדותן גם בלא הוזמו על עדות הטביחה מכח הזמת עידי גניבה. ולזה מצד הסברא דהם פטורים מלשלם. א"כ עדיין יהי' קשה קו' הגמ' דלפמ"ש בעדות שנפסלו מחמת עבירה שעברו קודם דו"ח לא מהני העדות אף אם תחילת העדות הי' בכשרות. וא"כ עדיין יהי' קשה נהי דהעידו תוכ"ד. ובשעה דהעידו עדות טביחה הי' כשירים. מ"מ הא גם עדות טביחה בעי' דו"ח וא"כ הא נפסלו קודם הדו"ח. ולא מהני ג"כ העדות דאם גם דבשעת הגדת העדות דטביחה הי' כשירים מ"מ בשעת דו"ח דהיא לאחכ"ד מעדות גניבה כבר הם פסולין מעדות גניבה. וא"כ נימא ג"כ דאיגלאי מילתא למפריע דבשעת הדו"ח מעדות טביחה כבר הי' פסולין [ואין לומר דבשעה שהעידו עדות טביחה עדיין לא הי' דו"ח גם על עדות גניבה והדו"ח הי' בפעם אחת עם עדות גניבה. דא"כ לא הי' צריכים לומר דאיירי דהעידו תוכ"ד מעדות גניבה דאפי' אם היא לאחר כ"ד מ"מ כיון דקודם דו"ח יכולין לחזור מעדות גניבה לא נפסלו אע"כ דהי' ג"כ דו"ח על עדות גניבה וא"כ הקו' במ"ע הא מ"מ איגלאי מילתא למפריע דבשעת דו"ח מעדות דטביחה הי' פסולין]. אע"כ צ"ל דאם גם דמוכח מסוגי' דבעי' שיהי' כשירים בשעת העדות לא בעינן שיהי' כשירים רק בתחילת העדות משא"כ אם הי' כשירים בתחילת העדות אף אם הי' פסולין בגמר העדות. צריכים לשלם משום כאשר זמם. כיון דהי' ראוי להעיד בתחילת העדות:
וז"ל הש"מ בסוגי' ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין אי איתברר דמקמאי דאסהידו לה לההיא סהדותא הוו פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין עכ"ל. הרי דזה מוכח רק משמעתין ואינו מצד הסברא ולזה מסוגי' מוכח להפך דאם הי' כשירים בתחילת העדות ונפסלו קודם הדו"ח ואח"כ הוזמו דצריכים לשלם ובזה ניחא מה דהי' קשה לי מהא דאמרי' ב"ב לענין עידי חזקה שלשה אחים ואחד מן השוק מצטרף עמהם והם עדות אחת לחזקה. וע"ז קשה ג"כ נימא דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דאין נעשין זוממין עד שיזומו כולם וא"כ כשיוזם האחד מן השוק על העדות ראשונה שהי' מעיד עם אחד מהאחים על עדו' דשנה הראשונה הוא נפסל לעדות למפריע. ולא הי' יכול להצטרף יותר לעדות ואמאי ישלם משום עדות השני הא בשעה שהעיד עדות האחרון כבר הי' נפסל לעדות. אבל בזה ניחא כיון דהוא עדות אחת והי' כשר מתחילת העדות אף דאיגלאי מילתא דהי' פסול בסוף העדות. מ"מ בזה צריכים לשלם מכאשר זמם על תחילת העדות:
ובסוגיא דחוששין ללעז הקשיתי על דברי הר"ן בחידושיו דמבואר באם העידו העדים תחילה בפני ב"ד של ג' לענין דיני ממונות יכולין להעיד אותו עדות עצמו שנית בפני ב"ד של כ"ג לענין נפשות עיי"ש בסוגי'. והקשיתי דנימא דלענין נפשות היא עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו על אותו עדו' ממילא נעשים פסולין משעה שהעידו אותו עדות בפני ב"ד של ג' לענין ממון ובשעה שהעידו אותו עדות שנית בפני ב"ד של כ"ג כבר הי' פסולין להעיד מחמת העדות הראשון. וכ"כ הקשיתי על הרמב"ם בפ"י דמבואר שם בעדות הזמה שהוגבה שלא בפני העדי' יכולין להעיד אח"כ שנית בפניהם לחייבם בדין הזמה. וקשה ג"כ דהיא עדות שאאיל"ז דאם יוזמו כבר הי' פסולין משעה שהעידו עדותן על העדים. ולזה ע"כ צריכים לחלק ג"כ דדוקא היכא דאיגלאי מילתא למפריע דהי' פסולין מחמת איסור או מחמת עדות אחרת. משא"כ היכא דעיקר פסולן היא מחמת עדות זה שהעידו בשקר בזה חייבים. או די"ל דעיקר הטעם בגמ' היא דאם הוזמו אח"כ על הגניבה איגלאי מילתא למפרע דגם אם לא הוזמו על הטביחה לא מהני ג"כ עדותן משום דהי' אז פסולין להעיד מחמת עדות הגניבה ואמאי ישלמו. משא"כ בזה דעיקר הדבר דאיגלאי מילתא היא רק מכח הזמה בזה צריכים לשלם אם גם דאיגלאי מילתא דהי' אז פסולין ויש להאריך בזה עוד בהא דקימ"ל בד"מ שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר מצטרפין נימא ג"כ אם יוזמו איגלאי מילתא דבשעה שהעיד העד השני כבר נפסל העד הראשון וכ"כ בסוגי' בהא דתי' הגמ' בהעידו תוכ"ד. הא מ"מ תרווייהו לאו בחד פומא מסהדי רק מעידים זה אחר זה. וא"כ בשעה שהעיד עד השני כבר הי' פסול מחמת עדות גניבה דכבר היא לאחר כ"ד מעדותו הראשון על הגניבה. ועדות השני הי' תחילתו ג"כ בפסלות. וצריך לומר ג"כ דחשיבי עדות אחת. וכיון דבשעה שהעיד העד הראשון עדיין הי' הוא ג"כ ראוי להעיד חייבי' ועוד חזון למועד לעיין בזה כי אין כאן מקומו ולא הבאתי את זה רק למען הראות כי צריכים לדחוק ולחלק דמצד הסברא דאם גם דאיגלאי מילתא דנפסלו בסוף יהי' ג"כ פטור וכמו כן עד השני בודאי אין יכולין לחייבו מכח עדות העד הראשון. ודילמא בשעה שהעיד העד הראשון לא הי' בדעתו להעיד עדות שקר כלל רק אח"כ בשעה שהעיד ואז כבר הוא נפסל מחמת עדות גניבה אע"כ צ"ל כיון דעיקר הדין היכא דנפסל אח"כ למפריע דל"צ לשלם היא רק מסוגי' דמוכח כן והיא דוקא כמו דמצינו בסוגי' [והש"מ בסוף ד"ה שהעידו הביא פי' הרשב"ם בתי' הגמ' שהעידו בתוכ"ד דאיירי דהעידו תחילה שזה שחט בהמות שאבד פלוני. ואח"כ העידו על הגניבה שהוא הי' גונבו ובזה העידו בבת אחת שנתחייבו בעדות אחת על הכל עי"ש. ואפשר דכונתו לישב זה דלפי' כולם יהי' קשה הא נפסלו בשעת דו"ח מחמת עדות גניבה ולדבריו ניחא הכל] ולפ"ז י"ל כמ"ש דאם גם דאיגלאי מילתא למפריע לאחר שהוזמו על הגניבה דמיד בתחילת עדותן נפסלו מ"מ כיון דבשעת שהעידו עדות דטביחה הי' ראויי' להגדה והי' שם עדים עליהם עדיין דהא הי' יכולין לחזור מעדות דגניבה ואז לא הי' נפסלים כלל ולזה חייבים משום עדות טביחה דעיקר קו' הגמ' היא רק דנימא איגלאי מילתא דבשעה שהעידו עדות דטביחה לא הי' ראויים להגדה כלל ולזה תי' הגמ' שפיר דהם ראויים להגדה ועימש"ל עוד בזה בשער:
ובזה מיושב היטב דברי רש"י בסוגי' בד"ה ומאי נינהו וכו' אבל בעדות אחת בבת אחת שהעידו על שתיהן זו בתוך כ"ד של זו ואמרו בא' בשבת גנב ובשני בשבת טבח והוזמו על ב' בשבת ואע"ג דאאחד בשבת לא איתזם מיהו איגלאי מילתא דכי אסהיד פסולין הוי דסבר ר' יוסי למפריע הוא נפסל וכו' עכ"ל ונתקשה המרש"א דהאיך יכול לומר דהוא משום פסולי עדות הא לעיל תי' הגמ' דהעידו תוכ"ד דלא נפסלו משום דהי' יכולין לחזור עדיין. וממילא גם בהוזמו על הטביחה עדיין לא הי' פסולין רק לאחר כדי דיבור של עדות טביחה עי"ש במרש"א ובשיטה מקובצת דמבואר בדבריו דגם בהוזמו על הטביחה לא נפסלו רק לאחר כדי דיבור מעדות דטביחה. רק כיון דנתבטל עדות דטביחה בטלה ג"כ עדות דגניבה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא משום פסולי עדות עי"ש אבל לפמ"ש י"ל דבריו וי"ל הא דלא פי' הטעם משום עדות שבטלה מקצתה משום דע"ז יש לעיין לפמ"ש הראב"ד הובא בהרא"ש בסוגי' דקו"פ ובכמה מקומות ובהר"ן דהא דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא דכמו דאמרי' בשלשה עדים ואחד מהם הוא קו"פ נתבטל כל העדות כ"כ היכא דנתבטל מקצת מן העדות נתבטל כל העדות ומשו"ה בפלוני בא על אשתי דאשתו כגופו וכמו דלא אמרי' גבי בע"ד נמצא קו"פ כתי' הגמ' יקום דבר במקיימי הדבר ולא בעושי דבר כ"כ לא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה עיי"ש ולפ"ז יהי' קשה לר"י דס"ל במכות בסוגי' דקו"פ דבד"מ לא אמרי' כלל נמצא קו"פ עדותן בטלה כ"כ לא נימא בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דעיקר הטעם דאמרי' עדות שבטלה מקצתה היא רק משום נמצא קו"פ. וראי' לזה היא ג"כ מתי' התוס' בסוגי' דקו"פ דכתבו הא דס"ל לר"י בד"מ תתקיים העדות בשאר אף דבד"מ כתיב ג"כ ע"פ שנים או שלשה עדים ונקיש ג"כ ב' לג' וכתבו משום דבשנים גופו לא נתבטל העדות לגמרי דע"א מחייב עכ"פ שבועה עיי"ש ובאם נימא דאף לר"י דס"ל דלא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה מ"מ אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. יהי' קשה הא זה מבואר בחידושי הר"ן סנהדרין בסוגי' דחוששין ללעז דכתב לדחות הראי' שכתבו מר"ת דס"ל דעידי זנות בעי' דו"ח כתב הוא די"ל דבכל מקום אין עידי זנות בעי' דו"ח. רק דבזה כיון דהם הי' באין לחייבה מיתה וכיון דנתבטל העדות לנפשות דהיא עיקר העדות בטל כולו מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עי"ש וא"כ גם בזה נימא כיון דנתבטל עיקר העדות שהיא לממון נתבטל העדות גם לענין שבועה מכח עדות שבטלה מקצתה, ולא מחייב אפי' שבועה. ממילא דאז יהי' מוכח דגם בד"מ אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה כיון דגם בשנים נתבטל העדות אפי' לענין שבועה. מזה יהי' ראי' למ"ש דעיקר הטעם דאמרי' עדות שבטלה מקצתה היא רק משום דהוה כנמצא קו"פ. ולזה כתבו תוס' שפיר דר"י ס"ל די"ל בד"מ לא אמרי' נמצא קו"פ דעדותן בטלה. וממילא דלא אמרי' ג"כ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ויש להאריך בזה ולומר כיון דבד"מ קימ"ל שומעין דבריו של זה היום ואף דלא בא רק לשבועה מ"מ הב"ד מצרפין עדותן ול"ש בזה עדות שבטלה מקצתה דהא הם לא באו רק לענין שבועה ועימש"ל בשער...] ואין לומר כיון דכאן איירי לענין כפל וארבעה וחמשה דבזה לא מהני ע"א לענין שבועה כלל. וא"כ גם בזה לר"י אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה כמ"ש תוס' בסוגי' דקו"פ דגם לר"י בעדות גיטין וקידושין אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה משום דבזה לא מהני ע"א ה"ה גם בקנסות אמרי' כן אפי לר"י נמצא קו"פ דעדותן בטלה. וממילא דאמרי' גם בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דעדיין יהי' קשה מהא דס"ל לר"י הוזמו על הטביחה נתבטל גם עדות הגניבה מבואר דנתבטל כל עדות הגניבה ולא צריך לשלם לו לא הקרן ולא הכפל ובזה יהי' קשה נהי דלא צריך לשלם לו הכפל משום דבזה אמרי' עדות שבטלה מקצתה מ"מ יהי' מחוייב לשלם לו הקרן ע"פ עדותן. דקרן דהיא ממון. ובזה ע"א מחייבו שבועה עכ"פ על הקרן ול"א לר"י נמצא קו"פ לענין הקרן. וממילא דלא נימא ג"כ לענין הקרן עדות שבטלה מקצתה ויהי' מחוייב עכ"פ לשלם לו הקרן ע"י העדות דגניבה. וי"ל דמשו"ה פי' רש"י דלאו משום עדות שבטלה מקצתה רק משום פסלות העדים והיא מטעם שכתבתי דכיון דאיתזמי על הטביחה איגלאי מילתא למפריע דבתחילת עדות טביחה הי' פסולין. וממילא כיון דהי' תוכ"ד מעדות דגניבה. נתבטל גם עדות גניבה. כיון דאיגלאי מילתא דבשעה שהי' יכולין לחזור דאז חשוב עיקר העדות ואז נגמר העדות מדלא חזרו ובאותו שעה הי' פסולין והא דלא פי' משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דלר"י ל"א כלל עדות שבטלה מקצתה. ויש להוסיף בהא דמסיים רש"י ג"כ הטעם משום עדות שבטלה מקצתה דהיא דעל הכפל דהיא קנס ואמרי' גבי' נמצא קו"פ עדותן בטלה גם לר"י. י"ל דהטעם היא משום עדות שבטלה מקצתה ועל הקרן דהיא ממון ע"כ ל"ל משום עדות שבטלה מקצתה רק משום פסלות העדים:
וי"ל בזה קו' הש"מ דהקשה דאם גם דאמרי' מכאן ולהבא הוא נפסל קשה ג"כ אמאי לא נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דמ"מ עדות דטביחה נתבטל לגמרי ע"י הזמה אף אי אמרי' מכאן ולהבא נפסל ונימא דגם עדות גניבה נתבטל די"ל להפך דבזה ל"ש כלל עדות שבטלה מקצתה כיון דגניבה וטביחה הם שני עדות לגמרי וזה לא אמרי' כיון דנתבטל עדות זה יתבטל עדות זה. רק עיקר הטעם דנתבטל עדות דגניבה היא משום פסלות העדים דבשעה שנגמר עדות הגניבה הי' פסולין ולא נוכל לדון ע"פ עדותן כמ"ש ולפ"ז אי אמרי' מכאן ולהבא נפסל ממילא בזה אף אם הוזמו על הטביחה מ"מ לא מחזקינן להו לפסולים מכח עדות טביחה אפי' לאחר עדות דטביחה מכ"ש דלא מחזקינן להו לפסולין מתחילת עדות טביחה. ובשעה שאנו דנין על עדות הגניבה אמרי' דגם עדות דטביחה הי' אמת ומשו"ה אמרי' דלא נתבטל עדות דגניבה אם גם דהעדות דטביחה נתבטל. וממילא ניחא בזה אומר של אבותי דאמרי' אכילתה דאתכחש איתכחש אבהתי' דלא איתכחש לא איתכחיש. ואף דהעידו על אכילה תוכ"ד מאבהתי' משום דבהכחשה קימ"ל כר"ה דזו באה בפני עצמה ומעידה משום דבאם אנו דנין על עדות אחרת אמרי' דגם באותם העדות שהוכחשו לא העידו בשקר וממילא דנתקיים העדות דלא הוכחשו דלעדות אחרת אמרי' דלא הוה פסול עדות כלל. ועדות שבטלה מקצתה לא אמרי' כיון דהם שני עדות:
אמנם לר"ח דס"ל מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל ותיכף דמכחישין זא"ז מחזקינן תרווייהו לפסולי עדות ממילא דגם בהכחשה עדות שהעידו תוכ"ד מאותו עדות שהוכחשו נתבטל ג"כ דכיון דמחזקינן אותם לפסולי עדות בשעת הגדה שניי' ומתחילת הגדה נפסלו. הוה כמו באם הוזמו על עדות השני' דנתבטל עדות שהעידו בתוכ"ד דכיון דנפסלו למפריע ליכא ראי' מהא דלא חזרו. וזה שייך לר"ח גם בהכחשה כיון דמספק מחזקינן אותם לפסולין. ודוקא לר"ה מתקיים אותו עדות שהעידו מקודם דלעדות אחרת הם כשירים. וממילא דלעדות אחרת אמרי' דלא העידו שקר. ומשו"ה נתקיים גם העדות שהעידו תוכ"ד מהעדות שהוכחשו ומשו"ה אמרי' שפיר בב"ב דלר"ח דס"ל מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל כ"ע לא פליגי דודאי נתבטל גם עדות אבהתי' כיון דנפסלו תוכ"ד מעדותן ליכא ראי' בהעדות שהעידו מקודם. ובזה יש להמתיק תי' התוס' דכתבו כיון דהוחזקו משקרין לאותו קרקע. ממילא בזה גם לר"ה אמרי' כיון דלא נתקיים העדות באותו קרקע דהם פסולין וממילא דלא מהני העדות שהעידו מקודם. ובזה הי' מקום להאריך עוד די"ל דשם דהיא עדות על קרקע אחד בזה לכ"ע אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דדוקא בעדות דגניבה וטביחה דהם שני עדות ל"ש עדות שבטלה מקצתה: ולפ"ז מיושב קו' מחנה אפרים הנ"ל על הר"ן די"ל דאם גם דבשעה שהעידו העדות דנתגרשה עדיין הי' כשירים מ"מ כיון דחד מהן נפסל תוכ"ד מעדותן על אשת איש. ממילא ליכא עדות על האשת איש כיון דאחד מהם נפסל תוכ"ד מעדותו אין ממש בעדותו. וממילא דל"ש ג"כ מ"ש בהא דכת אחת אומרת ק' ואחת אומרת ר' דבשעת הגדה לא הי' פסולין דמ"מ כיון דאח"כ נעשו פסולין תוכ"ד. ובשעה שהי' יכולין לחזור הי' פסולין ממילא דליכא לדון על עדותן דהעידו מקודם. דעיקר העדות לא נגמר רק משעה דלא יכולין לחזור מעדותן. וגם לאח"כ כשלא חזרו איגלאי מילתא למפרע דבשעה שהעידו שקר כבר הי' פסולין מתחילת השעה שהעידו בשקר. ובזה מיושב דברי המרי"ט בתשו' סי' קל"ח שהאריך להוכיח מהא דגניבה וטביחה מהא דאמרי' דא"א למפריע הוא נפסל נתבטל גם עדות דגניבה אף אותו עדות שהעידו מקודם. מכ"ש דנפסלו מתחילת העדות. ותמה עליו הנתיבות בסי' נ"ב דהתם לאו משום פסולי עדות כיון דנתבטל אף אותו עדות שהעידו מקודם עי"ש. ולפמ"ש לק"מ על דברי המרי"ט. גם ראיתי במרי"ט שהביא ג"כ דברי התוס' בהא דלא נחלקו ב"ש וב"ה בהא דמקשים לב"ש יהי' כנמצא קו"פ דעדותן בטלה והביא ג"כ ראי' דנפסלו למפריע עי"ש. ולפמ"ש דבריו נכונים. דהביא ראי' דאמרי' כי לא חזרו נפסלו מתחילת הגדה למפריע דאל"כ מאי מקשים בתוס' אם גם דבכת אחת אמרי' דס"ל לב"ש דנחלקה עדותן משום כיון דע"א העיד בודאי בשקר ונהי דלא הי' נפסל אז מ"מ לא מצינו לדון ע"פ עדותו דהעיד אז כיון דאחד מהם בודאי אומר כן בדדמי וכיוצא או דהעיד בשקר. מ"מ בשתי כיתי עדים נהי דלא מצינו לדון ע"פ אמירת כת אחת. מ"מ כיון דכת אחת בודאי אומרים אמת ובשעה שהעידו עדותן גם כת הב' עדיין הי' כשירים. אע"כ מוכח דנפסלו למפריע. וכיון שכן אמרי' דכת המעידים מכבר הי' פסולין. ובזה יש להמתיק תי' התוס' דתירצו דהיכא דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה דכונתם כמ"ש דבשעה שהעידו תרווייהו אם גם דאח"כ כשלא חזרו איגלאי מילתא למפריע דכבר בשעת עדותן הי' פסולין. מ"מ בשעת הגדה לא הי' הפסול ידוע לכל העולם כי אז הי' יכול להיות דהם כשירים אף שמכחישין זה לזה מ"מ הא יכול להיות דכת אחת יחזרו מעדותן ואם גם דלאח"כ כשלא חזרו נפסלו למפריע. מ"מ כיון דבשעת מעשה לא הי' הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ דעדותן מתבטל מתחילת הגדה. ואז לא היה הפסול ידוע:
וראיתי בס' ד"מ בסי' כ"ט שכתב להוכיח מדברי הראב"ד פ"כ מהל' עדות במה שהשיג על הרמב"ם דפסק בשתי כיתי עדים שהעידו לאחכ"ד והזמו כת הראשונה נתבטל ג"כ עדות כת השני'. וע"ז השיג הראב"ד כיון דהעידו לאחר כ"ד יהי' כשתי כיתי ויהרג הרוצח. מבואר מדבריו דבהעידו תוכ"ד והוזם כת הראשונה נתבטל גם עדות כת השני' משום נמצא קו"פ. והקשה הא בשעת הגדת השני' גם כת הראשונים הי' כשירים משום שהי' יכולין לחזור מעדותן. ומזה כתב להוכיח דהראב"ד חולק על שיטת התוס' וס"ל דבכת השני' לא יכולין העדים הראשונים לחזור אף אם העידו תוכ"ד עי"ש. ולא אדע מה יענה על דברי התוס' במכות ד' ו' ע"ב הרי אלו עדות אחת דכתבו ג"כ בהדיא בהוזם כת אחת נתבטל גם עדות דכת הב' משום קו"פ. ובתוס' מבואר יותר דגם בהוזמו כת השני' נתבטל ג"כ עדות הראשונים משום קו"פ. ובזה קשה ביותר דאף אי אמרי' דנפסלו למפריע מתחילת הגדה מ"מ הא כבר העידו כת הראשונים ולא יתבטל עדותן משום קו"פ דגם אם כת הראשונים נפסלו באמת לאחר עדותן לא נתבטל עדותן ג"כ. אבל לפמ"ש ניחא ואדרבא כיון דהם יכולין לחזור ממילא לא נגמר עדותן רק לאחר הגדת עדים כת השני' כיון דכל זמן שלא העידו יכולין לחזור. ולזה אם נתבטל כת אחת נתבטלו כולם משום נמצא קו"פ. דבשעה שנגמר עדותן נפסלו ג"כ עדות כת השני'. ובל"ז י"ל דשם הטעם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דיש להם צירוף תוכ"ד וכולם חשיבי' עדים:
ובזה יש מקום לישב קו' התוס' ב"ב בהא דעדות אכילה ואבהתי' דס"ל לרבא עדות מוכחשת הוא ותמהו דהא רבא ס"ל מכאן ולהבא נפסל. וא"כ עדות דאבהתי' דהעיד קודם שהעידו על אכילה ודאי חשיב עדות. דלפמ"ש עיקר העדות נגמר רק בשעה שאינם יכולין לחזור בו דכל זמן שיכולין לחזור אין בזה משום עדות שקר. ממילא די"ל דהי' אומרים כן בדדמי וממילא דלא נוכל לדון ע"פ עדותן מה דהעידו בשעה שהי' יכולין לחזור רק לאחר כך כשלא חזרו אמרי' דודאי דייקו שפיר דהיא כדבריהם הראשונים מדלא חזרו בהו. ולפי זה ממילא גם עדות אבהתי' לא נגמר רק לאחר כ"ד כשלא חזרו מעדותן וכיון דהם אמרו בתוך כדי דיבור לעדות אבהתי' גם על שני חזקה. ולפי עדותן האחרון על שני חזקה. ממילא דשוב ליכא תועלת יותר בעדות אבהתי'. דאם גם לית לי' חזקת אבהתי' אפ"ה היא שלו מכח אכילת שני חזקה. וכיון שכן ממילא ליכא ראי' אח"כ. מהא דלא חזרו מעדות אבהתי' דהי' אומרים כן בתורת עדות ולא ע"פ אומדנא וכיוצא די"ל להפך דבתחילה הי' אומרים עדות זה ע"פ אומדנא כיון דהי' יכולין לחזור ומה דלא חזרו מעדות זה בסוף היא כיון דאח"כ בתוכ"ד העידו גם עדות שני חזקה. ואז ליכא תועלת בעדותן הראשון. ולזה לא הי' צריכים לחזור ממה שהעידו בראשונה אם גם דאח"כ ליכא בירור אצלם על עדות אבהתי'. ומשו"ה לא צריכים אח"כ לדון ע"פ עדותן רק עכשיו כשהוכחשו צריכים להעיד מחדש על עדות דאבהתי'. וכיון דעכשיו הם פסולין לר"ח ש"ל לרבא דהוה עדות מוכחשת. כיון דעכשיו הם מוכחשין מהעדות על שני חזקה ופסולין להעיד. ולפ"ז גם לפי האמת יהי' צריכין להעיד אח"כ מחדש על עדות אבהתי' דגם לר"ה דס"ל דכשירים לכל העדות מ"מ כיון דמתחילה לא הי' תועלת בעדותן כ"כ י"ל דלא דייקו וצ"ע:
ולפ"ז יש מקום גם להנ"ל דמשו"ה ס"ל לב"ה דגם בכת אחת ואחד אומר מנה ואחד ר' דיש בכלל מאתים מנה. ולא אמרי' דאחד מהם בודאי הוא פסול. משום דאמרי' דלא דייקו בין מנה ומאתים ואף דבכל מקום מחוייב לשלם ע"פ העדות היא כיון דאומר בתורת עדות דחייב לו מאתים ודאי אומר בדקדוק ובבירור. משא"כ בזה דאיירי דהעידו תוכ"ד בזה י"ל מתחילה הי' אומר בדדמי דהי' סבר דהי' מאתים. ואח"כ כשהעד השני הכחיש אותו דלא הי' רק מנה אם גם דאח"כ ידע בבירר דאינו חייב יותר ממנה. מ"מ אם אינו חוזר מעדותו הראשון אין בזה משום עדות שקר כיון דאין תועלת בעדותו מכח הכחשת עד השני. ולפ"ז י"ל בהפך. דהוא עדיין אצלו בדדמי דיכול להיות דחייב לו מאתים. ולזה אינו חוזר מעדותו. אבל. מ"מ זה הוא אצלו ברור דעכ"פ חייב לו מנה. כיון דבזה איכא תועלת בעדותו דצריך לשלם לו ע"פ עדותו עכ"פ מנה דיש בכלל ר'. ולכן על מנה צריך לדקדק היטיב דודאי חייב לו מנה. ולכן מצטרף העד של ר' עכ"פ למנה כיון דבזה ע"כ דק שפיר דזה הוא עדות גמור אצלו. וגם בשתי כיתי אמרי' כן כצ"ל. אמנם דא"כ צריך לומר או דאיירי דהעידו תוכ"ד דוקא או דהעד של מנה העיד תחילה. דבאם העד של ר' העיד תחילה בזה הקו' במ"ע כיון דהעד של ר' בודאי העיד כן בדקדוק גמור כיון דאם לא בא עד השני הי' תועלת בעדות על ר' לענין שבועה עכ"פ. וגם לאחכ"ד כשמעיד העד של ק' להעד של ר' צ"ל ג"כ דהוא מעיד ג"כ זה בתורת עדות גמור דאינו חייב לו יותר ממנה כיון דיש תועלת בעדותו לפטור אותו משבועה וי"ל אי אמרי' דגם בזה אינו פוטרו כיון דבאו זה אחר זה אמרי' דאין דבריו של אחד במקום שנים כמבואר בש"ך לקמן בסי' פ"ז דבזה האופן י"ל דאין עד המסייע פוטר כיון דהראשון הי' נאמן כתרי ולא יכול השני להכחישו ומ"ש הש"ך דלענין שבועה ל"ש דגם העד המכחיש להראשון נאמן ג"כ כתרי בארתי זה במ"א היטב. דהא בכל מקום אמרי' דע"א בהכחשה אינו כלום רק כיון דהעד הראשון בא תחילה ואז לא הי' עד המכחיש אותו כבר הוא נאמן כתרי. משא"כ עד השני כשבא אח"כ מיד הוא מוכחש מהראשון וה"ל ע"א בהכחשה ולכן הראשון נאמן יותר מהשני דבשעה שבא עד הראשון עדיין לא הי' ע"א בהכחשה ונאמן כתרי משא"כ השני תיכף כשבא הוא מוכחש מהראשון ולכן הראשון נאמן ומצאתי כעת שכוונתי תה"ל בזה לבעל מחנה אפרים] ולפ"ז אמרי' גם בזה דהעד של המנה במה שמעיד שאינו חייב לו יותר אם גם דאומר כן ע"פ ברי היא כיון דאינו תועלת בעדותו כיון דגם לאחר עדותו צריך לישבע על מנה אף דהוא מכחיש להעד הראשון. ומ"מ על מנה דאיכא תועלת בעדותו את זה מעיד בתורת עדות גמור. ובשתי כיתי עדים והכת של ר' מעידים תחילה. אם גם דבזה ודאי כת אחת הם פסולין דבזה בשעה שבאו כת הראשונה הי' תועלת דאז הי' מחוייב לשלם לו ר'. והי' מעידים כן בתורת עדות גמור. וכת של מנה צריכים להעיד ג"כ את זה בתורת עדות דאינו מחוייב לו יותר ממנה כיון דע"י זה פוטרין לו ממנה השני שמעידים כת של ר' וא"כ בזה ודאי כת אחת מהם פסולים. מ"מ בזה הא צריך לשלם לו מנה גם לב"ש כיון דאחד מהם הם כשירים בודאי:
וי"ל דגם ב"ש ס"ל דבזה י"ל דתרווייהו כשירים הם כמ"ש. והא דפוסל בכת אחת וע"א אומר מנה וע"א אומר ר' היא דס"ל הכחשה בבדיקות פוסל ג"כ בד"מ כמבואר בירושלמי הנ"ל דגם רבא ס"ל כן. ולזה פוסל כיון דהוה עכ"פ גם על המנה הכחשה בבדיקות כמבואר בחידושי הר"ן דמנה של זה אינו כמנה של זה ולכן פוסל. משא"כ בשתי כיתי עדים ובאו בזה אחר זה דבזה לא נפסל העדות משום הכחשה בבדיקות. דלזה בעינן תוכ"ד דוקא כנ"ל. ואי משום קו"פ זה אינו דמשום הכחשה בבדיקות לא נפסל מחמת קו"פ כמ"ש כיון דמכח הכחשה בבדיקות לא נפסל. ומשו"ה בשני כיתי עידים המכחישין זא"ז אמרי' דעל העדות דמנה שניהם כשירים ולא נפסל אחד מהם ואף דמנה של זה אינו כמו מנה של זה זה לא הוה רק הכחשה בבדיקות ואינו לעיקר העדות ומשו"ה לא נפסלו. ואף דמ"מ כת אחת נפסלין כיון דמכחישין זא"ז על מנה השני' מ"מ מתקיים אותו העדות שלא מכחישין זא"ז כדברי מהרי"ו בב"י בסי' ל"א גבי עדות אבהתי' ושני חזקה. אם שניהם מעידים על עדות אבהתי'. מ"מ לא נתבטל העדות משום קו"פ כיון דבשעה שהעידו עדות אבהתי' עדיין הי' כשירים עיי"ש בנתיבות ס"ק ב':
ולפמ"ש יש לישב קו' הב"ש על המחבר בסי' י"ז דפסק בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דמותרת כיון דלדברי שניהם מת. ותמהו דהא הכחשה בחקירות מבטל העדות גם בד"מ דל"ב ג"כ דו"ח ואפ"ה נתבטל העדות לגמרי ולא מחוייב אפי' שבועה. אף דמ"מ ע"א מהם אומר אמת אפ"ה לא צריך לישבע. והטעם כיון דהיא הכחשה בחקירות נתבטל כל העדות. וא"כ גם בעידי נשים אמאי לא יתבטל העדות לגמרי מכח הכחשה בחקירות, י"ל לפמ"ש דהא דהכחשה בחקירות נתבטל כל העדות היא דוקא אם העידו שניהם ביחד תוכ"ד משא"כ אם העידו לאחר כ"ד בזה לא נתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות. והא דבתוכ"ד נתבטל עדותן לגמרי הוא דכיון דהעידו יחד תוכ"ד. ובשעה דהעיד השני עדיין בידו של הראשון לחזור ואף תוכ"ד מעדותו של [השני] עדיין היא בידו לחזור. ולזה עיקר העדות לא נגמר רק לאחר הגדת העד השני. ואז כבר מוכחש הוא מהעד השני. וכיון דאז חשיב עדות אחת ונתבטל אחד מן העדים נתבטל כל העדות. משא"כ בהעידו לאחר כ"ד דבזה נתחלק עדותן לשנים. ובשעה שהעיד העד השני כבר נגמר העדות של העד הראשון לגמרי לא נתבטל עדותו מחמת הצירוף כיון דכבר נגמר עדות דעד הראשון ועפ"ז נ"ל דזה היא דוקא בכל עדות דבזה לא נגמר העדות רק משעה דלא יכול לחזור. וכל זמן דיכול לחזור ל"ח עדות בזה אמרי' שפיר דבאם העידו תוך כ"ד כיון דלא נגמר עדותן רק לאחר כ"ד מעדות השני חשיב חד עדות ונתבטל העדות לגמרי. משא"כ בעדו' אשה דעד מפי עד כשר ג"כ. ואף דהעד הראשון לא העיד בפני ב"ד ובזה ודאי יכול לחזור הראשון מעדותו ולומר מבודה הייתי וכדומה כמש"ל בשער... אפ"ה הקילו חז"ל בזה לדון ע"פ עדותו אף דיכול לחזור. וממילא בעידי נשים אם העיד עדותו בפני ב"ד ובתוכ"ד נפסל לעדות מכח עבירה שעבר בתוכ"ד אפ"ה מהני עדותו. ולא שייך בזה מש"ל. כיון דעדותו לא נגמר רק לאחר כ"ד מדלא חזר מעדותו ואז כבר הוא פסול ולא נוכל לדין ע"פ עדותו. דזה אינו דבעדות אשה דמהני אפי' חוץ לב"ד דבזה בכל מקום יכול לחזור אפ"ה מהני. ממילא גם בזה [מהני] עדותו שהי' מעיד קודם שנעשה פסול לעדות. וכיון שכן ממילא בעדות אשה אף אם העידו תוכ"ד חשיב כלאחר כ"ד דמיד לאחר אמירתו שמת נגמר עדותו לגמרי. ונוכל לדון ע"פ קודם להתיר אותה אף דעדיין יכול לחזור מעדותו. ובזה י"ל ג"כ כמ"ש דבאף דהעידו תוכ"ד מ"מ שניהם לא נפסלו אז כיון דשניהם יכולין לחזור מעדותן ולומר זה כזה. רק דבהכחשה בחקירות נתבטל העדות כיון דלא נגמר העדות קודם דו"ח ממילא חשיבי מוכחשי' קודם שנגמר העדות. משא"כ בעדות אשה בזה בכל ענין נגמר העדות ובזה הענין ודאי אם העידו שניהם סתם דמת ולאחר כ"ד דרשו וחקרו הב"ד אותם בדו"ח והכחישו זא"ז בזה מצד הסברא דלא נתבטל עדותן למפרע. דאמרי' ברגע זו נעשים פסולין אף אם נדחה את זה מ"מ בעדים שהעידו חוץ לב"ד וע"א אומר מת וע"א אומר נהרג בזה ודאי לא נתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות משום דבזה י"ל דאין אחד מהם נפסל כיון דהעידו חוץ לב"ד אף אם העידו בשקר לא נפסלו ה"נ בזה כבר נגמר העדות מהגדת תוכ"ד מעדותן. אף דאז הי' יכולין לחזור בו אבל מ"מ לא נפסלו אז ויהי' זה כאלו העידו חוץ לב"ד דמהני אף אם מכחישין זא"ז בחקירות דבזה מצד הסברא אמרי' כיון דאחד מהם מעיד באמת:
ולפ"ז כיון דלפמ"ש גם בתוכ"ד אפי' דיכולין לחזור מ"מ אם לא חזרו נפסלים למפריע מתחילת העדות יש מקום לישב קצת הא דהקשיתי בפ'... אמאי בהכחשה בחקירות נפסל העד המוכחש נימא דלא נעשה פסול קודם גמר העדות כיון דבעוד שהי' בידו לחזור לא נפסל דזה אינו דמ"מ הוא נפסל והא ראי' דהא נפסל אם הוזם אח"כ מתחילת העדות ולא מסוף הדו"ח. ויש להביא ראי' לזה מהא דכתב הסמ"ע הכחשה בחקירות בשני עדים נתבטל עדותן אף לענין שבועה. ומטעם דע"י הכחשה בחקירות נתבטל כל העדות. וחכמי לוניל הכריעו דבזה חייב שבועה משום דבאמת דעקרו הדו"ח בד"מ לא נתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות. רק באם הם מכחישין זא"ז אמרי' כיון דעכ"פ כל אחד מכחיש לחבירו דעל הזמן שהוא אומר דהלוה לו הוא שקר. וממילא דע"א ודאי משקר ולכן מחוייב עכ"פ שבועה ע"י העד הכשר. ועי' באו"ת בס"ק ג'. ובאם נימא דלא נפסל למפרע. ממנ"פ או דנימא לקיים עדותן לגמרי דאף דמכחישין זא"ז בחקירו' מ"מ גוף הלואה יכול להיות דהיא אמת ולא נתבטל מכח הכחשה בחקירות לדעת חכמי לוניל רק כיון דע"א משקר. ובזה בשעה שהעידו על הלואה עדיין לא הי' פסולים. ואף דאם נימא דמ"מ לא נוכל לדון ע"פ עדותו לחייבו ממון משום דשיקר בזה דהי' מעיד על הלואה. ועדות זה היא שקר. מ"מ לא יהי' עד השני נאמן לחייבו שבועה. משום דאם גם דעד המכחיש אותו הוא עד פסול ולא הוה כעד המוכחש מעד דאינו מחייבו שבועה. דלענין שבועה בעי' דוקא שיהי' מוכחש מעד כשר. אבל אם הוא מוכחש מעד פסול מחייבו שבועה. מ"מ אמאי לא נימא דבשעה שהי' מעיד הוא עדיין הי' עד כשר. דאם גם דהי' משקר על מה דהעיד על ההלואה אחרת מ"מ הא יכול להיות דבזה אינו משקר במה דמכחישו. וי"ל דזה הוה אפי' עד כשר לענין שבועה. כיון דהעד הכשר מוכחש על ההלואה שמעיד הוא מהעד השני דהוא ג"כ כשר בשעה שמכחישו. אבל לפמ"ש דגם אם יכול לחזור מ"מ אם לא חזר נעשה פסול למפריע. וכיון שכן בשני עדים המכחישין זא"ז ידעינן דע"א הוא בודאי כשר ועד השני הוא עד פסול ולכן עד הכשר הוא מוכחש מעד פסול ולזה מחוייב הוא שבועה במקום דלא נתבטל העדות מכח הכחשה בחקירות כיון דידעינן דאיכא בודאי עד הכשר להעיד על הלואה אחת. ועימש"ל בפי"ג בזה. דלפ"ז נסתר ג"כ מ"ש לישב דברי הש"ע בסי' י"ז בהא דמת ונהרג:
עוד מעט אדבר בהא דהכחשה בחקירות מבטל גם לאחר דעקרו חכמים הדו"ח מד"מ ומעדות אשה. והנתיבות בריש סי' ל' הוסיף עוד אם העדים העידו בניסן ובתשרי חקרו אותם הב"ד בחקירות על עדות זה. והוכחשו זא"ז לא אמרי' כיון דכבר נגמר עדותן בניסן אף דלא הי' דו"ח כיון דהחכמים עקרו הדו"ח ואינם יכולין לחזור בהם כ"כ לא נתבטל עדותן למפריע משום הכחשת חקירות, אפ"ה נתבטל עדותן כמו בדנ"פ דבאופן זה ודאי נתבטל עדותן למפריע כיון דהעדות לא נגמר רק לאחר הדו"ח. כ"כ בד"מ כיון דהיכא דמכחישין זא"ז הניחו על דין דאו' ע"ש ולענ"ד צ"ע בזה דלפמ"ש בפי' דלאחר דעקרו הדו"ח הוה עדות דאו' אף בלא דו"ח. וממילא לש"ל היכא דכבר נגמר העדות יכולין לבטל למפריע משום דבזה הניחו על דין תורה דהא כיון דלאחר דעקרו וה"ל עדות דבר תורה אז אף מן הדין תורה לא יכולין לבטל את העדות שכבר נגמר אף מן התורה. ויש לעיין בזה לפמ"ש הנתיבות בר"ס כ"ט דהא דקימ"ל דקודם דו"ח יכולים העדים לחזור. דהיא כיון דאם יכחישו אח"כ את עצמם דהלואה הי' ביום אחר ולא באותו יום שהעידו מקודם אז נתבטל עדותן משום הכחשת חקירות ולזה האיך יעלה על הדעת אם אמרו אח"כ שלא הי' הלואה כלל לא באותו יום ולא ביום אחר לא יתבטל העדות. ועוד דהם נאמנים לחזור מעדותן לגמרי במיגו דהי' מבטלי' עדותן ע"י שהי' מכחישין זא"ז בדו"ח ע"ש ולפ"ז אם נימא כמ"ש הנתיבות דאף לאחר זמן שכבר נגמר עדותן אם מכחישין זא"ז בדו"ח נתבטל ג"כ העדות הקו' במ"ע אמאי לא יהי' יכולין להיות חוזר ומגיד מעדותן לאחר הגדת עדותן אף בלא דו"ח כמבואר בסי' כ"ט נימא ג"כ אם הי' חוזרים והי' אומרים דהי' ביום אחר. הי' נתבטל עדותן למפריע משום הכחשת חקירות. ובאם חזרו ואמרו דלא הי' הלואה כלל לא יתבטל העדות. גם אמאי לא יהי' נאמנים להיות חוזר ומגיד מעדותן לגמרי במגו דהכחישו זא"ז בדו"ח. ויש לעיין בזה להביא ראי' למ"ש מקודם דהא דהכחשת חקירות מבטל לאחר דעקרו הדו"ח מד"מ היא דוקא אם ההכחשה היא מכח חקירות ב"ד שהב"ד חקרו אותם אח"כ בדו"ח והוכחשו זא"ז דבזה אמרי' דהיכא דהב"ד חקרו אותם הניחו על דין תורה. משא"כ אם הם בעצמם אמרו הדו"ח ומכחישין זא"ז אז לא נתבטל עדותן למפריע ואמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כיון דלא הי' צריכים להעיד כלל החקירות. ה"ל רק תוספות דברים שאינם לעיקר העדות ולא נתבטל העדות משום זה. גם אמרי' דבכיון אומרים כן למען יתבטל עדותן למפריע. דדוקא כשהב"ד דרשו אותם על החקירות אז ה"ל מעיקר העדות וצריכים להשיב ולא באמרו כן בלא דרישת הב"ד. ומשו"ה היכא דחזרו לגמרי מעדותן אמרי' כיון דהיא בלא חקירת ב"ד אמרי' כיון שהגיד ולית להו מיגו ג"כ דהי' מבטלין עדות ע"י הכחשת חקירות דגם בזה לא הי' נתבטל בלא חקירות הב"ד. ולפ"ז יש לדון דהיכא דהב"ד חקרו אותם על עדות שהעידו בניסן וב"ד חקרו אותן בתשרי על עדות זה. וחזרו לגמרי מעדותן בזה נימא כמו דהכחשת חקירות מבטל עדותן כמו כן יכולים לחזור לגמרי מעדותן וצ"ע עוד בזה. ועימש"ל בפ' הבא: