אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ג פרק ט

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ג פרק ט

ספר משכן העדות שער ג פרק ח

בפ' זה יבואר במקום דמושבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשין ולבאר את זה דאמרי' בגמ' לאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות אם זה היא ג"כ בדיני ממונות מה"ת. או לאחר דעקרו הדו"ח מד"מ אם גם בזה אמרי' דלא תלינן בטעות לאחר רובו של חדש:

אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע וכו' ובפ' בן סורר ד' ס"ט דייק הגמ' דאזלינן בתר רוב בדיני נפשות מהא דמקיימינן עדותן באחד אומר בשנים וזה אומר בשלשה דאם לא ניזיל בדנ"פ בתר רוב נימא הני דוקא קא מסהדי ואיכחושי היא דמיכחשי אהדדי. אע"כ דאזלינן בתר רוב ורובא דאינשי טעו בעבורא דירחי. ומשו"ה לאחר רובו של חדש דלא טעו אינשי דכבר נתודע להם אימת הי' ר"ח נתבטל עדותן כמבואר בגמ' ד' מ"א ע"ב וברמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' ד'. וכבר האריכו האחרונים בהא דאמרי' לאחר רובו של חדש לא טעו אינשי אם הפי' היא דודאי לא טעו אינשי, או די"ל דלאחר רובו של חדש לא הוה רובא דרובא לא טעו לאחר רובו של חדש. ולזה נתבטל עדותן. אבל גם לאחר רובו של חדש י"ל דעכ"פ ספיקא היא די"ל דטעו אינשי ועי' באו"ת בס"ק י"ג שהביא דברי המרש"ל ומרש"א בר"פ ה"ב דמשמע מדבריהם לאחר רובו של חדש לא טעו כלל. והנה בתשו' הרא"ש הביאו האו"ת שם על גט שכתב בו כ' לחדש ד' בשבת והיא כ"א לחדש. וכתב הרא"ש דכ"ש היא. ומה בדנ"פ אזלינן בתר רובא ואמרינן דטעו בעיבורא דירחא כ"ש בנידון זה דכתב בי' בד' בשבת. וד' בשבת הוא כ"א לחדש וע"כ דטעו. ואם גם דלאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות. מ"מ בזה ודאי טעו. וטעות דמוכח היא דהא אי אפשר שיהי' בד' בשבת וכ' לחדש, וכיון דע"כ טעו גם לאחר רובו של חדש נתקיים הגט. ותמהו ע"ז דהא בכל מקום גם בדנ"פ כיוונו אח"כ ליום אחד בשבת ואפ"ה נתבטל העדות. אף דבזה ע"כ טעו ג"כ עיי"ש באו"ת:

ונראה לענ"ד לישב דברי הרא"ש דהתוס' פסחים י"א ע"ב ד"ה שזה ידע תמהו דאמאי לא אמרי' בזה ג"כ אלו דייקינן בהנהו סהדי דתרווייהו ידעי בעיבורו של חדש וכו' ותי' דהכא דייקינן בהו שפיר כיון דשיילינן להו באיזה יום וקמיכוונו ליום אחד ש"מ שזה לא, ידע. וכתבו ומ"מ שפיר מוכח בבן סורר מהא דאזלינן בתר רובא בדנ"פ וכו' דאי לא אזלינן בתר רובא כיון שזה אומר, בשנים וזה אומר בשלש מיד ה"ל מוכחשים. וכי הדר מכוונים ליום אחד ה"ל חוזר ומגיד וכו' עכ"ל ותמהו ע"ז דהא קודם הגמר דו"ח הא קימ"ל דיכולין לחזור בעדותן ולהיות חוזר ומגיד. והעיקר בזה כמ"ש הנתיבות בסי' כ"ט דהא דאמרי' דקודם דו"ח יכול לחזור מעדותו היא דוקא לבטל עדותו. והיא משים דכיון דלא נגמר עדותו קודם הדו"ח אינו בגדר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון דעדן לא העיד כלום כ"ז דעדותו לא נגמר. משא"כ אם כבר הכחישו זה את זה בדו"ח ונתבטל עדותן בזה ודאי לא אמרי' שיכולין להיות חוזר ומגיד לקיים עדותן מה שנתבטל כבר. דכיון דמיד שנתבטל העדות נגמר עדותן ולא יכולין להיות אח"כ חוזר ומגיד לקיים עדותן. ומשו"ה כתבו תוס' שפיר דאי לא הוה רובא דאינשי טעו. מיד כשמכחישין עצמם בכמה בחדש נתבטל עדותן ואף אם כוונו אח"כ באיזה יום אמרי' שוב אינו חוזר ומגיד לקיים עדותן שנתבטל. ובזה תמוה דברי הכנה"ג בהגהות על הב"י אות יוד דכתב בפלוגתא שהיא בין הפוסקים בדין מרומה אי בעי' דו"ח ממש כדנ"פ ומעכבין בדיעבד אם לא וז"ל לכל אחד מהסברות יש להקל ולהחמיר לשיטת מי שסובר בדין מרומה דד"מ היא כדנ"פ ממש יש קולא דכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד כמאן דליתא דמי' ויש בו חומרא דאם נמצא שום קלקול בסהדותייהו כגון דאיתכחשו להו כיון דלא נחקרה עדותן בב"ד כמאן דליתא דמי' ואם יחזרו העדים ויעידו בפני ב"ד בדו"ח היטיב ויכוונו עדותן עדותן קיימת עכ"ל מבואר מזה דהיכא דבעי' דו"ח יכולים לחזור ג"כ ולקיים עדותן שנתבטל וזה אינו דודאי לקיים עדותן לא אמרי' שיכולין לחזור ולהעיד ודברי הנתיבות הם ברורים:

ובזה אמרתי ליישב קו' התוס' שם בא"ד במ"ש וה"ה דהוה מצי למימר דזה ידע בחסרונו של חדש וזה לא ידע. ולפמ"ש זה היא חידוש יותר. דלפי הנאמר בגמ' שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע. הטעות היא בהעד השני דמחמת דלא ידע בעיבורו של חדש אומר על שנים לחדש שהוא שלשה. ובזה קשה כיון דהעדים בודקים בדו"ח זה אחר זה ומתחילה הי' בודקין להראשון וכוון עדותו בדו"ח ולאח"כ כשבודקי' השני ומכחיש את הראשון על יום החדש ואומר בג' לחדש. מיד הוה עדות מוכחשת ונתבטל העדות וא"כ הי' ס"ל דאם גם דאומר אח"כ על יום השבוע כמו הראשון וחוזר ומגיד לקיים העדות אמרי' בזה כיון שהגיד לבטל העדות לא יכול להיות חוזר ומגיד לקיים העדות קמ"ל דאפ"ה נתקיים העדות. והיא מטעם דאמרי' בגמ' דרובא טעו בעיבורו של חדש. ומוכח מזה דגם בדנ"פ אזלינן בתר רוב. משא"כ אי הוה אמר שזה יודע בחסרונו של חדש. ממילא בזה הטעות היא בעד הראשון. וכשבודקים להראשון ואומר דהי' בשנים לחדש ואח"כ אומר על יום השבוע דהוא ג' לחדש. הרי מבורר דטעה וע"כ דטעה ובזה ל"ש לומר דאינו חוזר ומגיד לקיים העדות. דהא מעולם לא הי' נתבטל העדות וגם כשהי' אומר בב' לחדש לא הי' נתבטל העדות דהא יכול לומר על יום השבוע שהוא באמת ב' לחדש רק אח"כ כשמשיב על יום השבוע נתבטל העדות כיון דמכחיש עצמו במה שהעיד תחילה על יום החדש דלפי דבריו שהי' בשנים לחדש ה"ל להיות יום אחר בשבוע. וע"ז אמרי' כיון דמוכח דטעה וגם אם לא טעה יכול להיות חוזר ומגיד כיון דלא נתבטל עדיין העדות. ובל"ז כיון דע"כ מוכח דטעה אמרי' בזה. דודאי טעה. ומשו"ה נתקיים העדות. משא"כ היכא, דהטעות היא בהעד השני הי' מקום לומר דבזה אינו חוזר ומגיד אח"כ לקיים העדות כיון דכבר נתבטל מחמת ההכחשה שהוא מוכחש מהעד הראשון. לזה קמ"ל דגם בזה נתקיים העדות והיא מטעם דרובא טעו וגם בדנ"פ אזלינן בתר רוב:

ומעתה מיושבים גם דברי תשו' הרא"ש באופן שכתב האו"ת דדוקא בהא דאחד אומר בשנים בחדש וא"א בג' דבזה אף אם העד השני אומר אח"כ ג"כ על יום השבוע כמו הראשון. ומוכח מדבריו דודאי טעה אפ"ה לא מהני משום דכיון דכבר נתבטל עדותו באמירתו יום החדש דהוא מוכחש מכבר מהעד הראשון. ולזה לא יכול להיות חוזר ומגיד לקיים עדותו מה שנתבטל כבר. רק קודם רובו של חדש דאז כיון דרובא טעו בעיבורא דירחי. ולא הוה עדות מוכחשת כלל דגם בשעה שהי' מכחישין זה את זה ביום החדש הי' תלינן ג"כ בטעות. רק דשואלין אותם אח"כ על יום השבוע משום קו' התוס' אלו דייקינן בהני סהדי וכיון דכיוונו ליום השבוע נתקיים גם החקירה דכמה בחדש מחמת הרוב. משא"כ בהא דתשו' הרא"ש דעד שעה שחתמו העדים על הגט לא העידו כלום. והא דאמרי' עדים החתומים על הגט כאלו נחקרה היא משעת חתימה וא"כ בזה לש"ל דכבר נתבטל העדות מהחקירה דיום דהא לא נחקרו עד השעה שחתמו על הגט ותיכף הם מכחישין את עצמם וע"כ דטעו ולזה אמרי' גם לאחר רובו של חדש דטעו כיון דע"כ מוכח דטעו ובזה ל"ש כיון שהגיד. דהא בזה לא נתבטל עדותן מקודם. וכיון דע"כ דטעו נתקיים עדותן אף לאחר רובו של חדש דטעות דמוכח היא:

ולפ"ז יש להסתפק בע"א הבא לחייב שבועה לפמש"ל בפ'... דגם בזה בעי' דו"ח אם אומר תחילה יום החדש ואח"כ מכחיש עצמו ביום השבוע. דלפי דבריו הראשונים על יום החרש לא הי' ביום זה בשבוע רק ביום אחר אי אמרי' דיתבטל עדותו כיון דמכחיש בחקירות. או אמרי' בזה כיון דלא נתבטל עדותו מקודם יכול לחזור ולהעיד קודם גמר החקירות דנעשה ביום אחר. וממילא דיש נ"מ בזה גם בשני עדי' [משום דבע"א אין זה ברור דבעי' דו"ח בכל ענינים] היכא דהטעות היא בהעד הראשון כגון אם העד האומר ג' לחדש העיד תחילה. בזה יש לקיים עדותן גם לאחר רובו של חדש. דבזה כיון דתחילה בשעת החקירה דכמה בחדש לא נתבטל עדותו עדיין רק לפי דבריו הי' העדות ביום אחר בשבוע. ומשו"ה אח"כ כשמכחיש עצמו ביום השבוע דיתבטל עדותו. אמנם אח"כ היא מוכח דטעה והיא כמו הדין בתשו' הרא"ש ואמרי' גם בזה דע"כ טעה ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון דלא נתבטל עדותו קודם שחוזר אמרי' דע"כ טעה גם לאחר רובו של חדש. ולכאורה יש להסתפק בזה גם במקום דלא נוכל לתלות בטעות כלל כגון דהוא הפרש מיום החדש בשני ימים דבתרי עבורא לא טעו. אפ"ה היכא דהטעות היא בעד הראשון י"ל דלא נתבטל עדותו משום דכשאומר אח"כ על יום השבוע הוא חוזר מיום החדש. ולדבריו ביום השבוע באמת הי' המעשה ביום אחר לחדש. דמ"ש התוס' שם להביא ראי' דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהא דמבטלין עדות באחד אומר בשנים ואחד אומר בד' דנימא כיון דחוזר אח"כ על אותו היום שאומר הראשון אע"כ דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היא דוקא היכא דהטעות היא בהעד השני דאז אמרי' שפיר כיון דבאמירתו יום החדש נתבטל העדות מחמת הכחשת העד הראשון דהיא עדות מוכחשת על החדש ונתבטל העדות שוב אינו חוזר ומגיד לקיים העדות משא"כ אם הטעות הוא גבי העד הראשון דאז בשעת אמירתו על יום החדש לא נתבטל עדותו עדן דהא השני לא העיד עדיין החקירות כלל. וכיון דלא נתבטל עדותו לית בזה משום חוזר ומגיד אף שאומר אח"כ על יום אחר בשבוע ולפ"ז ע"כ דהי' ביום אחר לחדש אפ"ה ל"א כיון שהגיד ויכול לחזור גם מיום החדש על יום אחר. דהי' אימר בדדמי והמעשה הי' ביום אחר לחדש. ומצד הסברא הי' נראה לענ"ד דכל כמה דלא נתבטל העדות יכול לחזור ולומר דהמעשה הי' ביום אחר לחדש אף במקום דלא נוכל לתלות בטעות ובאם נימא כן יהיה דברי התוםי הנ"ל צ"ע במ"ש דה"ה דה"ל למימר דזה ידע בחסרונו של חדש דבזה הטעות היא בהעד הראשון וא"כ גם באחד אומר בב' ואחד אומר בד' אמאי יתבטל העדות כיון דהטעות הוא בהעד הראשון ונימא כיון דהראשון אומר אח"כ על יום אחר ביום השבוע והוא חוזר מיום החדש אשר העיד תחילה וכל זמן שלא נתבטל העדות יכול לחזור על יום אחר. ובאם נימא כן יהי' מדוייק הא דנקט במתני' הטעות דוקא בהעד השני דהעד הראשון יכול לחזור, כי זה אין שברא לומר דאח"כ כשמעיד העד השני נעשה העד הראשון מוכחש מפיו על החקירה דכמה בחדש ונתבטל עדותו למפריע דזה ודאי אינו:

ויותר מזה יש להסתפק גם בדיני נפשות אם שני עדים מעידים על אחד שהרג את הנפש והעד הראשון כיוון עדותו בדו"ח והעד השני מכחיש להראשון בהחקירה דכמה בחדש. וכשאוחרי' לו הב"ד שהוא מוכחש מהעד הראשון על החקירה זו [השיב ע"ז] משום דהי' שני עדות דשני פעמים הרג את הנפש. באותו יום החדש שהעיד העד הראשון. וגם ביום החדש שהעיד הוא. רק דהי' סבר שגם העד הראשון העיד על המעשה זו. וכיון דרואה דהעד הראשון העיד על המעשה שני' גם הוא יעיד על המעשה שני'. אם אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד או לא. משום דבזה אינו חוזר מעדותו הראשון דעדן הוא אומר דגם מה שהעיד בתחילה הי' אמת. רק כיון דהעד הראשון לא העיד על המעשה הלזו. לזה הוא מעיד על מעשה אחרת דהיינו על אותו המעשה של העד הראשון. ואם גם די"ל כיון דבדנ"פ בעי' שיהי' עדות מיוחדת ובעי' שיראו זה את זה וא"כ ע"כ על מעשה אחת הם מעידים מ"מ נפ"מ אם גם העד הראשון יאמר דגם המעשה אחרת הוא אמת. ואפי' אם העד הראשון אינו יודע מזה. מ"מ הא זה מבואר בריטב"א מכות ד' ו' ע"ב דהא דצריכים להעיד שראו זה את זה ל"ב שיודע כן בבירור רק אם היא ע"פ אומדנא מהני ג"כ. ומשו"ה אם הוא מוכחש בהא דאומר על העד השני דהי' שם אפ"ה לא נפסל ואמרי' גם בזה אין אדם מדקדק מי הי' עמו בשעת העדות. ממילא בזה אף אם העד הראשון אינו יודע מעדות השני. אפ"ה לא מוכח דהיא עדות שקר. דיכול להיות דהיא אמת. והוא הי' סובר דגם העד הראשון הי' עמו אז. והוא מעיד גם על עדות זה. ולא יהי' שייך בזה כיון שהגיד. וממילא יהי' יכול לחזור ולהעיד גם על העדות של העד הראשון כי יכול לומר דשניהם הם אמת. והיכא דמעיד על נפש ידוע דמעידים דהרג לפלוני בזה ל"ש לתרץ דבורו כיון דמכחישין זה את זה. דזה אומר דהי' ביום פלוני. וממילא לא הי' ביום אחר. רק היכא דאינם מעידים על איש ידוע רק בסתמא דהרג נפש מישראל דגם זה מהני לחייבו מיתה ויש להסתפק ולומר היכא דחוזר ואומר דכונתו הי' על מעשה אחרת דהי' סבר דגם העד הראשון העיד על המעשה זו. ואומר דידע גם מהך מעשה של העד הראשון בזה מצד הסברא יכול לחזור ולהעיד:

ובאם נימא כן ממילא אם עד השני מוכחש עם העד הראשון בהחקירה דכמה בחדש. באופן דיכול להעיד אח"כ גם על המעשה דהעד הראשון. ממילא די"ל אם גם דאינו חוזר בזה רק אומר דגם מתחילה כשהי' מעיד בכמה בחדש הי' כונתו ג"כ על הך מעשה. רק דטעה וסבר דהי' וכן בזה אפי' אם נימא דלאו רובא דאינשי טעו. אפ"ה יכול לומר דטעה בזה וכונתו הי' על אותו יוה לחדש דהעיד העד הראשון. במגו דהי' אומר דכונתו הי' על יום אחר. רק להיות חוזר ומגיד דיודע גם מאותו מעשה. והיכא דלא נוכל לחלות בטעות בזה יש מקום לומר אם גם דאית לי' מגו אח"כ דהי' מעיד גם אותו מעשה. אפ"ה אמרי' בזה כיון שהגיד מטעם שכתבו תוס' פסחים ד"ה באיזה יום כיון דהשבע חקירות ילפינן מן התורה צריך להיות שלא יכחישו את עצמם בהחקירות. ולזה אם חוזר ומעיד על מעשה אחרת דמ"מ הוא מכחיש עצמו בהחקירות נתבטל עדותו. משא"כ היכא דנוכל לתלות בטעות. דבזה הא אם באמת טעה לא הוה חוזר ומגיד כיון דגם בתחילה הי' סבר על יום זה רק דטעה עצמו. רק דאינו נאמן לומר דטעה לקיים העדות. משא"כ היכא דאית לי' מגו לקיים העדות. בזה יש מקום לומר דנאמן ג"כ לומר דטעה בהחקורה דכמה בחדש במגו. דלדבריו אינו בכלל חוזר ומגיד:

ובזה אמרתי ליישב דברי רש"י פסחים ד"ה אחד אומר בשנים בחדש הרג זה את הנפש וכו' וכיון דהשוו שניהם לומר בג' או בד' וכשבדקם באיזה יום בחדש אמר זה בב' וזה בג' שניהם על יום אחד העידו אלא שזה ידע בעיבורו של חדש וכו' והואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שיבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלקו עכ"ל ותמהו על דברי רש"י במ"ש והואיל ויש טועין והא הגמ' דסנהדרין דייק בהך דרוב טועים עי"ש בפ"י אבל לפמ"ש י"ל דהא דאמרי' בגמ' דסנהדרין רוב טועים לא הפי' דקודם רובו של חדש רוב אינשי לא יודעים אימתי, הוקבע לר"ח דזה לא יתכן לומר שהי' בהעלם מרוב העולם אמיתת יום החדש והיא דבר הנראה דרוב העולם אינם טועין ויודעים יום החדש. רק דכונת הגמ' הוא קודם רוב החדש אם שני בני אדם אומרים דבר אחד. וזה אומר דהיה באותו יום לחדש והשני אומר על יום שאח"כ לחדש אינם מכחישין זה את זה רק לרוב פעמים שניהם על יום אחד הוא רק הא דמכחישין זה את זה היא דאחד מהם טעה בעיבורא דירחא ולרוב פעמים הוא כן דקודם רובו של חדש אינו בגדר הכחשה כלל רק דמה דמכחישין זה את זה הוא מכח טעות דעיבורא דירחי. אמנם כל זה היא היכא דאיכא הכחשה. משא"כ היכא דליכא הכחשה כלל בזה אמרי' להיפך דלרוב פעמים ידע כל אחד יום אמיתי דהא דאמרי' דקודם רובו של חדש רוב טועים היא רק אם הם מוכחשים אין דנין את זה להכחשה רק דאמרי' דהיא מכח טעות. משא"כ היכא דליכא הכחשה בזה לא דנין לטעות רק דאמרי' מסתמא היא ביום שהעיד [ומ"מ ניחא מ"ש מהרש"ל על דברי רש"י באם שיוזמו יאמרו טעינו כיון דאז יהי' מוכחשי' מעידי הזמה ותלינן בטעות] והנה בדיני נפשות עדות מיוחדת פסול ולפ"ז י"ל דהא דדייק הגמ' בסנהדרין דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי דאל"כ יהי' מוכחשי'. וכמ"ש התוס' דמיד דלא כוונו דבריהם על יום החדש נתבטל עדותן. ואמרי' אח"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. י"ל דהא תינח היכא דמעידים על מעשה אחד כגון דאומרי' מי הי' ההורג וכדומה דבזה אם מכחישין זה את זה ביום החדש ל"ל דעדות שניהם היא אמת וכל אחד אומר דוקא. כיון דהם מעידים על מעשה אחת. ובאם הי' ביומו של זה לא הי' ביומו של זה והם מוכחשים בודאי. בזה אמרי' דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי היכא דמכחישין זה את זה וכיון דגם הם מכחישין זה את זה אמרי' כיון דעל מעשה אחד הם מעידים ולא יכול להיות דוקא רק דאחד מהם טעה. משא"כ אם לא מעידים מי הי' ההרוג רק מעידים סתם דזה אומר ביום פלוני הרג פלוני את הנפש וזה אומר ביום פלוני הרג פלוני את הנפש. דבזה י"ל דכל אחד אומר אמת. ואינן מכחישין זה את זה כלל דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. ועדות שניהם הוא אמת. דהרג ביום פלוני את הנפש וגם ביום השני וכיון דנוכל לתרץ את דבריהם באופן שלא יהי' מוכחשים זה את זה בזה יש סברא לומר בהפך דכל אחד אומר דוקא כיון דרוב בני אדם אינם טועין בעיבורא והיכא דליכא הכחשה מסתמא ידע יום אמיתי שהוקבע ר"ח ומה"ת נימא דמכחישין זה את זה. ואז נתלה בטעות. יותר מסתבר לומר דלא טעו שום חד מינייהו וכל אחד אומר דוקא. ואפ"ה לא מכחישין זה את זה דמעשה של שניהם היא אמת. דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. ואף דכל אחד העיד דפלוני הי' עמו בשעת העדות וחבירו לא ידע ממעשה שהעיד הוא הא כבר כתבתי דמשום זה לא נפסל דיכול להיות דאומר כן בדדמי. רק דבדנ"פ נתבטל עדותן דכיון דכל אחד אומר דוקא היא עדות מיוחדת ועדות זה פסול בדנ"פ ונתבטל עדותן. ולפ"ז בזה הקו' במ"ע אמאי אם אמרו אח"כ על יום אחד בשבוע יתקיים עדותן נימא כיון שהגיד. כיון דכבר הי' נתבטל עדותן והוה אמרי' דכל אחד אומר דוקא ובזה לש"ל משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי. דזה אינו דהא אם נימא דכל אחד אומר דוקא לא יהי' מוכחשי' ג"כ. ונימא בזה כיון שהגיד. אבל לפמ"ש ניחא כיון דמ"מ איכא אינשי דטעו ויכול להיות דטעו בעיבורא. נאמן הוא להיות חוזר ומגיד במגו דהי' אומר דכוונתו הי' על מעשה אחרת רק דגם הוא ידע מהמעשה דהעד הראשון. ולפ"ז י"ל הגמ' דייק בסנהדרין דאזלינן בתר רוב כיון דהמשנה באחד אומר בשנים וע"א אומר בג' בכל ענין איירי אף אם מעידים על הרוג ידוע. ובזה הקו' כיון דע"כ מוכחשין הם אמאי יתקיים העדות וע"ז שייך תי' הגמ' דאזלינן בתר רוב. משא"כ רש"י בפסחים דנקט פלוני הרג את הנפש דאיירי דאינם מעידים על אדם ידוע. ולזה כתב כיון דאיכא אינשי דטעו דבזה כיון דלא הוה מוכחשים לא הוה רוב רק דכיון דאיכא אינשי דטעו. אמרי' דנאמנים אח"כ לומר דהי' טעות אצלם במגו דהי' מעיד על מעשה השנית והי' אומר דמתחילה העיד על מעשה אחרת. ולפ"ז יהי' מוכח מזה דהיכא דלא נוכל לתלות בטעות נתבטל העדות. ואינו נאמן אח"כ לומר דאעפ"כ הי' כונתו על יום זה רק דהי' טעות אצלי. דאם גם דלא טעו אינשי אפ"ה הוא טעה. דאם נימא כן באחד אומר בב' ואחד אומר בד' אמאי יתבטל עדותן, נימא דבזה הוא חוזר ומגיד על מעשה אחרת. אע"כ דבעינן שלא יהי' מוכחשין בהשבע חקירות. ולכן היכא דהם מכחישין עצמם בהחקירות היכא (דלא) נוכל לחלות בטעות ושניהם הי' על מעשה אחד בזה נתקיים עדותן. ובזה היכא דא"א לומר דשניהם הי' על מעשה אחת בזה לא נתקיים עדותן ובזה יהי' מוכח לאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות כלל ולא דלא הוה רוב. אבל היא יכול להיות דגם לאחר רובו של חדש טעו דע"כ באופן זה הכא דמעידים סתמא דהרג את הנפש. נימא כיון דחוזר אח"כ על יום השבוע הא ע"כ טעה ולא יהי' בזה משום חוזר ומגיד דהא אית לי' מיגו דהי' אומר דטעה, ובל"ז נימא באמת דמעיד אח"כ על מעשה אחרת. ואמאי אמרי' בגמ' הנ"ל דלאחר רובו של חדש לא תלינן כלל בטעות. דמשמע דבכל ענין נתבטל עדותן. ובאם נימא דנוכל לתלות בטעות יהי' מוכח דהיא טעות ועי' ברש"י פסחים בד"ה עדותן בטלה דבהא ליכא למיטעי דמשמע דוקא כיון דבשום אופן לא טעו בזה משא"כ אם הי' מקום לטעות אף דלא הוה רוב הוה אמרי' דטעו ואולי הוא מטעם שכתבתי. וי"ל עוד דגם בזה היכא דמכחיש אח"כ דברי עצמו אמרי' ג"כ דקודם רובו של חדש מי שמכחיש דברי עצמו לא הוה הכחשה רק הוא מכח טעות. ולזה כתב רש"י כיון דאיכא אינשי דטעו. ולזה במכחיש אח"כ דברי עצמו בודאי היא מכח טעות והיא משום רוב וצ"ע עוד בכל זה:

והנה בד"מ דעדות מיוחדת כשר בכל ענין בזה יש לעיין אם העידו עדותן והוכחשו דבריהם ביום החדש דבזה לא נתבטל עדותן עדיין גם לאחר הכחשה. דמה"ת לנקוט אותם למכחישין כיון דיכול להיות דהם מעידים על שני מעשות. וכשבא עד השני על יום השבוע כיון יום השבוע כמו עד הראשון בזה אם נתבטל העדות אם לא די"ל דכיון דלא נתבטל העדות בשעה שהי' מכחיש אותו על יום החדש כיון דהיינו דנין אותם דמעידין על מעשה אחרת [באופן דליכא הכחשה מבע"ד כגון דהבע"ד תובע את שניהם או דהוא טוען ספק רק תובע אותם ע"פ העדים ואומר דיכול להיות דיש לו תביעה עליו משני פעמים] רק בשעה דכוון על יום השבוע כמו העד הראשון מכחיש את עצמו בחקירות ובזה י"ל דיוכל להיות חוזר ומגיד דכיון דבשום ענין לא נתבטל עדיין עדותו. ואם גם דבאם היא במקום דלא נוכל לכוון את השני חקירות ולומר דטעה ביום החדש בזה י"ל כיון דלדבריו דהוא מעיד על מעשה זו ממילא מכחיש עצמו בחקירות ונתבטל עדותו. משא"כ היכא דנוכל לקיים עדותו ולומר דטעה רק דלא הוה רוב ובאופן התשו' הרא"ש באם הוא לאחר רובו של חדש דבזה כיון ובאופן להיות דטעה. וא"כ אמרי' בזה כמ"ש הרא"ש בתשו'. כיון דע"כ טעה נתקיים העדות ואמרי' דטעה גם לאחר רובו של חדש כיון דבזה ע"כ צ"ל דטעה. ובד"מ ל"ש ג"כ לומר דכבר נתבטל עדותו י"ל דתלינן בטעות:

ורש"י בפסחים הנ"ל נקט דשואלים תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש דז"ל וכיון דהשוו שניהם לומר בשלישי או ברביעי, וכשבדקן איזה יום בחדש אמר זה בשני וזה בשלישי שניהן על יום אחד העידו. דמשמע תחילה אמרו על יום השבת ואח"כ יום החדש וי"ל דמשו"ה כתב וכיון דאיכא אינשי דטעו דבאופן זה לא צריך להיות רוב כיון דמוכח דטעו מדכוונו תחילה על יום אחד בשבת עי"ש ואפשר ליתן טעם קצת ברש"י דהיא משום קו' המפרשים דלפי מה דמוכח בגמ' דסנהדרין דמשו"ה תולין בטעות משום דרובא טעו. וא"כ קשה לר"מ דחייש למיעוטא אמאי נתלה בטעות נימא דהם מוכחשין. ולזה י"ל דלר"מ באמת מתחילה שואלין אותו ליום השבת ובזה גם לר"מ תולין בטעות כיון דע"כ טעו. וזה לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' ד' ע"א אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש. והשני אומר בד' בשבת בשלישי לחדש עדותן קיימת דזה יודע וכו' בד"א עד חצות החדש וכו' עכ"ל ואם גם נימא דמ"ש בהרמב"ם דהי' אומרים תחילה יום השבת היא לאו דוקא זה הי' ניחא אם הדין הוא אמת גם באופן זה היכא דאמרו תחילה על יום השבת. משא"כ אם היכא דאמרו תחילה יום השבת יהי' נשתנה הדין. ודאי ל"ש לומר דהרמב"ם נקט כן שלא בכיון כיון דהוא דין שקר באופן הזה. ומעתה אם נימא כמ"ש דהיכא דהיא טעות דמוכח בזה בכל ענין היכא דנוכל לתלות בטעות תלינן וכמ"ש בתשו' הרא"ש. וגם לאחר רובו של חדש כיון דע"כ היא טעות תלינן לומר דהי' טעות. ממילא באופן שנקט הרמב"ם דאמרו תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש בזה יהי' קשה גם לאחר רובו של חדש נתלה בטעות כיון דמוכח דטעה כיון דרביעי בשבת הוא שנים לחדש ויתקיים עדותן גם לאחר רובו של חדש. מזה מוכח דגם היכא דאיכא ראי' מדבריו דטעה אפ"ה לא מתרצינן אותו רק במקום דנוכל לתלות בטעות. ולזה י"ל דהתוס' כתבו שפיר מאי דייק בגמ' דאזלינן בתר רוב דילמא בזה כיון דכוונו ליום אחד. היא דוקא היכא דאמרו תחילה יום החדש ואח"כ יום השבת דבזה אמרי' דחזרו מיום החדש ליום השבת. וליכא הכחשה ויתקיים עדותן. משא"כ אם הי' אומרים תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש בזה היכא דלא הוה רוב דרובא טעו אמרי' להיפך. דמה דאמרו אח"כ יום החדש היא חזרה מיום השבת. דחזרו לאמור על יום אחר ומבטלין עדותן. ואין בזה משום חוזר ומגיד. כיון דקודם גמר הדו"ח יכולין לחזור ולבטל עדותן. ולכן בזה אמרי' להיפך דיום החדש היא חזרה מיום השבת ולכן נתבטל עדותן. ובזה י"ל הא דנקט הרמב"ם באמת דאמרו תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש ומהפך החקירות דנאמרו במתני' וכמבואר ברמב"ם בפ"א הל' ד' דתחילה בדקו אותם יום החדש ואח"כ יום השבת [והיא מטעם למען יפול הזמה עכ"פ על החקירה הלזו שבדקו תחילה דעל יום החדש שייך הזמה אף בלא יום השבת. משא"כ על יום השבת ל"ש הזמה בלא יום החדש] דהיא חידוש גדול. דאף דכוונו שניהם על יום השבת תחילה. ואח"כ מכחישין זה לזה ביום החדש דהוה ס"ד דבזה טעות דמוכח היא כיון דכבר אמר יום השבת וע"כ טעה הא' דסברא יותר לתלות בטעות מלתלות בחזרה מיום השבת. וה"א דבזה גם לאחר רובו של חדש יתקיים העדות לזה בא הרמב"ם להשמעינן דאפ"ה נתבטל העדות דתלינן בחזרה. ומ"מ מיושבים דברי תשו' הרא"ש דשם במה דחזרו הא אין מבטלין העדות. רק מעידים על הגט דהחזרה היא מיום החדש דבזה נוכל לתלות בטעות מקיימין עדות גם לאחר, רובו של חדש ועדיין צ"ע בהנ"ל היכא דהטעות היא בהעד הראשון בזה אם יכול לחזור ולומר על יום אחר. כיון דבזה ל"ש כיון שהגיד כיון דלא נתבטל העדות עדיין. ואף אם נימא כמ"ש האו"ת דהא מ"מ חסרה החקירה דאיזה יום דכיון דלא תלינן בטעות ממילא דלא ידענו באיזה יום. מ"מ נפ"מ אם הוא אומר אח"כ גם ע"ז דאינו כמו שאמר תחילה רק הי' ביום אחר לחדש אם יכול לחזור. ומסתמא נראה דגם בזה לא יכול לחזור. והיא כמ"ש תוס' כיון דהשבע חקירות ילפינן מקראי צריך להיות שלא יכחיש עצמו בהם וצ"ע:

והנה המפרשים תמהו עוד בהא דהוכיח בגמ' דבן סורר דאזלינן בתר רוב בדנ"פ. מהא דאחד אומר בב' וא"א בג'. דא"כ בד"מ דלא אזלינן בתר רוב יתבטל העדות גם בב' וג' עי"ש באו"ת. ונראה לפענ"ד לישב והיא לפמ"ש הנתיבות בס"ק ה' דהא דאמרי' בגמ' דפסחים אי דייקת בהני סהדי היא דוקא בדנ"פ וכמבואר בקו' הגמ' פסחים דקו' הגמ' היא משום הקרא ושפטו העדה והצילו העדה. משא"כ בד"מ ודאי מהדרינן לקיים את עדותן תמיד היכא דנוכל לישב דבריהם כגון באחד אומר בג' ואחד אומר בה' דמישבין דבריהם ואומרים דכונת זה בסוף ג' וזה בתחילת ה' משום דבד"מ לא מהדרינן לבטל העדות עי"ש. ולכן מבואר בתשו' הריב"ש בסי' קצ"ג בסוף ד"ה אבל וז"ל כדאמרי' בפ"ק דפסחים לאביי דס"ל לר"מ דאין אדם טועה ולא כלום ומעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת הוה והאי דקאמר שתים בסוף שתים והאי דקאמר שלש בתחילת שלש ואפי' רבא לא פליג בהאי טעמא משום דבדיני נפשות לית לן לכוונו סהדותייהו בהכי למקטל גברא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. אבל בד"מ אפי' תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוה עובדא עכ"ל מבואר ג"כ מדבריו דבד"מ תולין לישב דבריהם דלא יהי' הכחשה:

ובזה אמרתי לישב דברי התוס' והרמב"ן בסוגי' דחוששין ללעז הא דהוכיחו מר"ת דפי' דעידי הבעל הוכחשו או לא כוונו דבריהם בדו"ח. דעידי זנות בעי' דו"ח. דאל"כ אמאי לא תהי' נאסרת על הבעל ותמהו דהא גם בד"מ היכא דלא כוונו דבריהם בדו"ח ומכחישין זה את זה נתבטל ג"כ עדותן עי"ש. אבל בזה י"ל דראי' התוס' היא כן דע"כ ל"ל דאיירי באופן דאיכא הכחשה גמורה בחקירות. דבזה כיון דאחד מהם נפסל בודאי ל"ש לעז כמש"ל דאף אם יבואו עדים אחרים יתבטל עדותן ג"כ בדו"ח ובל"ז כיון דאחד מהם הוא ודאי פסול ולא נשאר רק ע"א מה"ת ניחוש ללעז כיון דלא נשאר רק ע"א אמרי' דהוא שקר דע"א אינו נאמן לגמרי ולא חיישינן ללעז כלל. ולזה ס"ל לתוס' דע"כ במה דפי' ר"ת דהוכחשו לא איירי דהי' הכחשה גמורה רק איירי במקום דלא הוה הכחשה גמורה ונוכל לתרץ אותם באופן דלא יהי' הכחשה כלל. כגון דאחד מן העדים אומר בשלשה שעות. והשני אומר בחמשה דבזה נתבטל העדות משום דכ"כ לא טעו אינשי. אבל מ"מ הא יש לישב דבריהם ולומר דהאומר שלשה כונתו לסוף שלשה והאומר חמשה כונתו לתחילת חמשה. רק דלענין נפשות מחמרינן לבטל העדות ולא לקיים עדותן ולזה נתבטל עדותן לנפשות. אבל מ"מ שייך לעז דחיישינן דיבואו עדים אחרים ויעידו ג"כ על אותו המעשה כיון דיכול להיות דעידי אמת הם רק לענין נפשות מחמרינן לבטל עדותן. אבל מ"מ לא נפסל שום אחד מהם דלענין זה מתרצינן למילתי' לומר דכונתו הי' לסוף ותחלה. ולזה חיישינן דיבואו עדים אחרים כיון דהמעשה היא אמת. אבל מ"מ לא יתבטל עדות האחרים מחמתם משום נמצא קו"פ דגם הם לא הוה פסולים וגם דיכול להיות אם יבואו אחרים מחמתם יתקיים גם עדות הללו. כי דילמא לדבריהם יהי' המעשה בסוף שלש ונוכל לקיים דברי שניהם. ולפ"ז הוכיחו שפיר דעידי זנות בעי' דו"ח דאם נימא דבעי בעידי זנות דו"ח משום דהוה כדנ"פ ממילא בזה לא מישבים דברי העדים כמו בדינ"פ כמבואר שם בריב"ש דכתב דבעידי קידושין מישבים דבריהם כיון דהיא דומה לד"מ כדאמרי' בסוף יבמות מבואר מזה דאם לא הי' דומה לד"מ לא הי' מישבים דבריהם. ומעתה אי בעי' בעידי זנות דו"ח ממילא דלא מישבים ג"כ דבריהם לאסרה על בעלה ומותרת לו משא"כ אם נימא דלא בעינן דו"ח משום דהיא כמו בד"מ ממילא גם בזה נישב דבריהם לאמר דזה כונתו לסוף וזה לתחילה ויהי' עדותן מכוונים לאסרה על בעלה. אע"כ דבעי' דו"ח. והיא דהוה כמו דינ"פ. ומשו"ה גם לענין זנות לא מישבין דבריהם. ומה שכתב תוס' וכן נראה מסברא דלא גרע מגזילות וחבלות הא לפמ"ש גם אם היא כגזילות וחבלות מ"מ הי' נאסרה על בעלה בעדות זה דגם בגזילות וחבלות מישבים דברי העדים באופן זה עימש"ל בפ'... דכונתם כמו דבגזילות וחבלות הניחו דבריהם על דין תורה כיון דהיא לא שכיח כ"כ בזה לאסרה על בעלה דהיא ג"כ לא שכיח הניחו דבריהם ג"כ על דין תורה. וממילא בעי' בזה דו"ח יותר מגזילות וחבלות רק כמו בדנ"פ ולא מתרצינן כלל לעדותן כמו בדנ"פ. ובאם נימא דלא כמ"ש הריב"ש וגם הנתיבות רק דגם בד"מ אמרי' אי דייקינן ומהדרינן גם בד"מ לבטל העדות. י"ל דזה היא דוקא מדין דאורייתא דבעי' דו"ח והיא משום דמהדרינן לבטל העדות ולזה לא מתרצינן להו אם לא כוונו דבריהם בדו"ח וכמ"ש רש"י בקו' הגמ' ר"פ אחד ד"מ מהא דשטר שכתוב בו באחד בשמיטה. דקו' היא אם נימא דגם בד"מ בעי' דו"ח הרי דמהדרינן לבטל העדות. ואמאי מתרצינן להו היכא דהם מוכחשין לאמר אחרניהו. משא"כ לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. אם גם דהיכא דמכחישין זה את זה בדו"ח נתבטל העדות לגמרי היא כיון דאיכא הכחשה קמן אמרי' דאחד מהם מעיד בשקר ונתבטל העדות משא"כ היכא דמכחישין זה את זה במקום דנוכל לתרץ דבריהם שלא יהי' הכחשה כלל כגון באחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמש דנוכל לתרץ דבריהם דזה אומר סוף שלש וזה תחילת חמש. בזה מתרצינן דבריהם שלא יהי' הכחשה כלל. וכמו דמתרצינן את דבריהם באחד בשמיטה דאחרוהו. כ"כ בזה מתרצינן אותם דכונתם הי' לסוף ותחילה. וע"כ היא כן דאל"כ יהי' קו' הגמ' בריש אחד ד"מ במ"ע גם לתי' הגמ' דהך דאחד בשמיטה היא לאחר התקנה דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. דמ"מ יהי' קשה כיון דבאם מכחישין זה את זה בדו"ח מבטלין את העדות אמאי אם הוזמו נתרץ אותם באחרוהו. אע"כ דלאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ. אם גם דהיכא דמכחישין זה את זה נתבטל העדות היא דוקא דמכחישין זה את זה באופן דלא נוכל לישב דבריהם. משא"כ היכא דנוכל לישב דבריהם מישבים כיון דלאחר דעקרו הדו"ח תו לא מהדרינן לבטל עדותן ולפ"ז כתבו התוס' ג"כ שפיר דמוכח דבעי' בעידי זנות דו"ח. דלפ"ז מהדרינן לבטל העדות גם לאסרה על הבעל. דא"א דל"ב דו"ח ממילא לא מהדרינן לבטל את העדות. ממילא יהי' קשה כיון דע"כ איירי דלא הי' הכחשה גמורה רק באופן דנוכל לישב את דבריהם. ותהי' נאסרה על הבעל ועימש"ל בפ'... לבאר את זה היטב דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מתרצינן למילתייהו אף אם לא אמרי' כהריב"ש:

ולפ"ז ממילא הא דפריך הגמ' בבן סורר דנימא דכל אחד אומר דוקא וידעו בעיבורא למען יהי' מוכחשים היא גם כיון דדייקינן לבטל העדות נימא דיהי' מוכחשים. משא"כ בד"מ דבזה מתרצינן לדברי העדים למען לא יהי' מוכחשים כדברי הריב"ש ממילא בזה לק"מ קו' הגמ' וכמ"ש הריב"ש והנתיבות שם דאם גם דאין הולכין אחר הרוב. מ"מ כיון דנוכל לתרץ אותם מתרצינן למלתייהו למען לא יהי' מוכחשים ולפ"ז ממילא בד"מ יש לעיין באחד אומר בט"ו ואחד אומר בט"ז בזה נתרץ אותם גם לאחר רובו של חדש אם נימא דלאחר רובו של חדש לא הוה רוב אבל מ"מ היא ספיקא די"ל דטעו. ממילא בזה נישב אותם דגבי ד"מ לא בעינן רוב דוקא. וגם הא רוב לא מהני אע"כ דבל"ז מתרצינן למלתייהו שלא יהי' מוכחשים ה"ה בזה. ואם גם אם נימא דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות ושלא לישב את דבריהם וכמו דמשמע מדברי רש"י ר"פ אחד ד"מ דפי' דקו' הגמ' היא דאמאי נתרץ את דבריהם. ומשמע דלא כהריב"ש רק דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות. וע"כ הא דמתרצינן אותם באחד אומר בג' וא"א בד' היא מחמת הרוב. ואף דבד"מ לא מהני רוב ע"כ צ"ל כמ"ש האו"ת. דרוב גמור מהני גם בד"מ. מ"מ יש לעיין לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ דתו לא מהדרינן לבטל עדותן ומתרצינן אותם וכההיא דאחד בשמיטה גם לאחר רובו של חדש אם נימא דגם בזה יכול להיות דטעו יש לעיין אם נדון אותם כמכחישין או אם לקיים עדותן משום חזקת כשרות. כאשר מישבים דברי העדים שלא יהי' מכחישים זה את זה אפי' בדרך רחוק וכמ"ש הט"ז ה"ה בזה כיון די"ל דטעו. ולזה מהדרינן גם בזה אף אם היא לאחר רובו של חדש אפ"ה אין דנין אותם למכחישין רק אמרי' דטעו. ואפי' אם נימא דלאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות כלל. וכמ"ש האו"ת מהראי' מהמרש"א שהקשה על המרש"ל די"ל דקו' רש"י היא לאחר רובו של חדש. מ"מ י"ל היא דוקא היכא דהם נזומין מגוף המעשה דאמרי' דכל העדות היא שקר. משא"כ בזה דכל אחד מעיד גם דחבירו אומר אמת בגוף המעשה והוא הי' עמו באותו מעמד. וע"כ מה דאומר על יום אחר בחדש היא מכח טעות בזה י"ל דמתרצינן אותם אף אם היא בדרך רחוק מ"מ כיון דהיא באפשר להיות דטעה גם לאחר רובו של חדש ועי' בנתיבות ס"ק:

ומדברי תשו' הרא"ש הנ"ל בגט שכתוב בו יום ד' בשבוע כ' לחדש ויום ד' היא כ"א דמכשיר אותו וז"ל בכלל מ"ה סי' כ"ה והכי חזינן בדיני נפשות דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה והוה לן למימר ששניהם ידעו בעיבור החדש [וה"ל עדות מוכחשת ולא ה"ל להכשיר עדותן מספק שמא טעה אחד מהם בעיבור החדש] ואפ"ה מכשירין עדותן ותלינן דאחד מהם טעה בעיבורו של חדש משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא ומהכא פשטינן דאזלינן בדנ"פ בתר רובא כ"ש בנדון זה דכיון דכתיב בד' בשבת וא"א להיות אותו ד' אלא כ"א יום דע"כ למימר דטעו בעיבורו של חדש וכו' ואע"ג דקאמר התם משמי' דר"י דדוקא עד רובו של חדש טעו אינשי וכו' הכא אין חילוק דע"כ טעו שהרי דבריו מכחישין זה את זה וכו' עכ"ל. ומדבריו למדנו ג"כ כמ"ש הריב"ש דהא דמהדרינן לבטל את העדות היא דוקא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו דהרי דייק שם ואפי' בדנ"פ דבעי' ושפטו העדה. ומשמע כמ"ש דדוקא בדנ"פ מהדרינן לבטל עדותן. רק מחמת הרוב מכשירין. משא"כ בד"מ בלא הרוב מתרצינן שלא יהי' מוכחשים. וכונת הרא"ש במ"ש דהיא כ"ש כונתו לענ"ד. דהא בדנ"פ מהדרינן לבטל עדותן. ומתרצינן להו מחמת הרוב. מכ"ש בזה דמתרצינן להו מחמה הבירור דודאי טעו דאם היא ד' בשבוע לא הוה כ' לחדש. ובזה הוה בירור יותר דהיא מחמת טעות מרוב. וכיון דמתרצינן להו מחמת הרוב מכ"ש מחמת הודאי. והא דלא אמרי' גם בדנ"פ דהיא ודאי כיון דכוונו ליום השבוע היא כנ"ל כיון דאם לא מתרצינן להו קודם אמירתן יום השבוע יהי' חוזרים ומגידים. משא"כ מהא דתשו' הרא"ש. ומשמע הא דמהני הגט היא דוקא מטעם שכתב הרא"ש כיון דהיא ודאי טעות דמוכח. אבל בל"ז באופן אם עידי הגט יעידו אחד בט"ו לחדש ואחד בט"ז בזה לא מתרצינן להו. ואף דגט שוה לד"מ כמ"ש הריב"ש הנ"ל וגם בגט עקרו החכמים הדו"ח אפ"ה לאחר רובו של חדש חשיבי' מוכחשים. אמנם אין זה ראי' מוכרעת דעדיפי מיני' כתב הרא"ש שם כיון דע"כ היא טעות בזה. ולכן אפי' אם גיטין היא בכלל דיני נפשות אפ"ה הגט כשר כיון דטעות דמוכח היא [ובעת כותבי עלה ברעיוני לעיין בדברי תשו' הרא"ש בתוס' פסחים ד"ה באיזה יום דמקשים לאיזה ענין שואלים להם באיזה יום הא אף אם לא יכוונו דבריהם הא כיון שהגיד עי"ש. ואמאי לא נימא ג"כ אם לא יכוונו דבריהם ביום אחד [לשבוע] כפי שהעידו על יום החדש הא ע"כ יהי' דהיא משום דטעו ביום החדש כיון דבזה טעות דמוכח היא ואין בזה משום חוזר ומגיד וצ"ע]:

ויש לעיין בזה בדברי הש"ע בסעיף ז' דכתב דהא דבהלואה אחר הלואה מצטרפים היא דוקא היכא דתובעו שניהם. אבל אם מודה לו שלא הלוה לו אלא מנה אחד אי א"ל דטעה חד מנייהו בזמנא דהלואה כגון שאמר א' בב' וא"א בג' וכו' מצטרפין. וע"ז כתבו ג"כ דלאחר רובו של חדש לא מצטרפין. ומוכח דגם לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ אפ"ה מבטלין עדותן לאחר רובו של חדש. ולא מתרצינן להו בטעות בעיבורא דירחי. ומוכח דגם לאחר דעקרו לא מכשירין אותם לאחר רובו של חדש. ולכאורה הי' מקום לחלק ולומר דהא טעמו דהר"ן בתשו' דכל מקום שנוכל לישב דברי העדים מישבים היא שלא יהי' מוכחשין ופסול לעדות דמכחישין אותם משום חזקת כשרות שלהם. וי"ל דהיא דוקא היכא דע"כ צ"ל דהם מעידים על הלואה אחת. ואם נימא דהם מוכחשים ולא ניישב אותם אזי יהי' מוכחשים ויפסל אחד מהם לכן נישב אותם למען לא יהי' מוכחשים. משא"כ היכא דנוכל לומר דהם מעידים על שני הלואות ואע"ג דהמלוה אינו תובע אלא הלואה אחת. אם גם דהוא נאמן במה דאומר לחובתו מחמת הודאות בע"ד כמאה עדים מ"מ בזה ודאי אינו נאמן לפסול את העדים והעדים הם כשירים בעדות אחרת אף להעיד שניהם יחד. ולא אמרי' דאחד מהם הוא בודאי פסול ויהי' פסולים להעיד ביחד. אפ"ה לעדות אחרת אמרי' דהי' מעידים על שני הלואות ושניהם כשירים דליכא שום הכחשה. ומשו"ה לא מישבים דבריהם בזה כיון דל"ש בזה חזקת כשרות דהעדים. ואף דזה נכון בסברא. מ"מ דא"כ יהי' צ"ע גם באחד אומר בב' ואחד אומר בג' לא נישב דבריהם ג"כ. דאף דבזה הוא רוב. מ"מ הא בד"מ אין הולכים אחר הרוב עיקר הטעם דמישבין דבריהם שלא יהי' מוכחשין וכמ"ש. ובהא כיון די"ל דהם מעידים על שני דברים לא מישבין את דבריהם. ויותר למ"ש דרוב לא שייך רק אם הם מעידין על מעשה אחת וההכחשה היא ביניהן בזה אמרינן דמישבין דבריהם משום הרוב. דלרוב פעמים היכא דאיכא הכחשה בין שני אנשים קודם רובו של חדש היא מחמת טעות. משא"כ במקום דליכא הכחשה בזה אמרי' לרוב פעמים כל אחד יודע לאמיתות יום החדש ומשו"ה אמאי נישב בזה דבריהם נימא דכל אחד מעיד על הלואה מיוחדת מחמת הרוב דרוב בני אדם יודעים לאמיתות יום החדש. ולא מכחישין זה את זה אם הם אומרים על דבר הנעשה בימי החדש לא נפל הכחשה ביניהם אף קודם רובו של חדש. ומשו"ה נימא דגם בזה ודאי לא מכחישין זה את זה רק כל אחד אומר דוקא וכל אחד מעיד על הלואה מיוחדת וי"ל דכיון דע"ז נאמן הוא לחובתו במה דאומר דלא הי' אלא הלואה אחת ואמרי' בזה הודאות בע"ד כק' עדים וידעי' בבירור דהם מעידים על הלואה אחת ולכן מישבין דבריהם. כמו אם הי' הדבר ידוע מעדותן דמעידין על הלואה אחת דהי' מישבין דבריהם ה"ה בזה וצ"ע:

ובעיקר דברי הר"ן בתשו' הנ"ל במ"ש דמישבים דברי העדים שלא יהי' מוכחשים. והביא ראי' מהא דמישבין דברי העדים באחד אומר בג' ואחד אומר בד' ותמהו ע"ז האו"ת והנתיבות דהא בסוגי' דפסחים אמרי' ומה אלו דייקת. וכן מהא דסנהדרין דדייק הגמ' דאזלינן בתר רוב בדנ"פ מהא דמישבים דברי העדים באחד אומר בג'. והנתיבות כתב דבגמ' הוא דוקא בדנ"פ ומשום דכתיב ושפטו העדה והצילו וכנ"ל והאו"ת מיאן בזה מהא דסתם הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות באחד אומר בג' בשעה ואחד אומר בחמש דנתבטל עדותן מדסתם ולא מחלק בין ד"מ לדנ"פ משמע דגם בד"מ מבטלין עדותן ולא מתרצינן להו. ולענ"ד נראה די"ל כמ"ש דודאי מדין תורה דבעי' בכל עדות דו"ח בין בדנ"פ ובין בד"מ. וע"כ משום דמהדרינן לבטל את העדות בדו"ח למען יהי' מוכחשים. וכמ"ש רש"י בר"פ אחד ד"מ הנ"ל ולזה בודאי לא מתרצינן למלתייהו מחמת חזקת כשרות שלהם. דהא התורה צוה לבדוק אותם בדו"ח ולהכחיש את עדותם ולא נשגיח על חזקת כשרות שלהם. ולזה מדין תורה ודאי שלא לקיים עדותן מכח חזקת כשרות שלהם. וגם בד"מ אמרי' כן דמהדרינן לבטל העדות. וזה הוא כיון דהצריכה התורה דו"ח גם בד"מ ע"כ דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות. ולזה מדין דאורייתא ודאי לא מתרצינן את העדות מכח חזקת כשרות שלהם. רק לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ ותקנו שלא נבדוק את העדים בדו"ח רק לסמוך על חזקת כשרות דהעדים דודאי לא משקרי אף בלא דו"ח. ממילא דעכשיו דמקיימין את העדות בלא דו"ח מכח חזקת כשרות דהעדים. ממילא גם היכא דהעדים מכחישין את עצמם מהדרינן לקיים את עדותן אף בדרך רחוק משום חזקת כשרות דהעדים. כיון דעכשיו דעקרו הדו"ח היא לקיים את העדות מכח חזקת כשרות שלהם ולתרץ אותם בכל מה דאפשר. וכמו דמתרצינן למלתייהו בהא דאחד בשמיטה לומר דאחרוהו אף דהיא לא שכיח וע"כ דלאחר דעקרו הדו"ח מישבין דבריהם אף בדרך רחוק כמו כן בזה והר"ן לא כתב דבריו רק לדידן דלא בדקינן את העדים בדו"ח משום דמקיימין את העדות משום חזקת כשרות דהעדים כ"כ מישבין דבריהם ג"כ משום חזקת כשרות דהעדים. והא דהביא הר"ן ראי' לדבריו מהא דמישבין דברי העדים באחד אומר בג' ואחד אומר בד' הוא דמהדין דאורייתא הא לא מהדרין כלל לישב דברי העדים מכח חזקת כשרות כיון דמהדרינן לבטל עדותן. ואפ"ה מישבין דבריהם באחד אומר בג' ואחד אומר בד' משום הרוב דרובא דאינשי טעו ומשום הרוב מישבים דבריהם מכ"ש לאחר דעקרו רבנן הדו"ח דמישבים דבריהם משום חזקת כשרות דהיא כמו הרוב. רק דמדין דאורייתא לא סמכינן על חזקת כשרות. ומהדרינן לבטל העדות. ואפ"ה מישבים את העדות מכח הרוב. מכ"ש לאחר דתקנו רבנן שלא לבדוק את העדים בדו"ח כלל, ומהדרינן לקיים את העדות. שנהי' מתרצינן למלתייהו משום חזקת כשרות שלהם, [וי"ל עוד דחזקת כשרות של העדים עדיף מרוב ומשו"ה קימ"ל כר"ה דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה גם בעדות ממון אף דרוב לא מהני בממון] ומעתה י"ל הא דכתב הרמב"ם באחד אומר בג' ואחד אומר בה' דעדותן בטלה זה היא אף בד"מ רק כיון דזה הוא מדין דאו' דבעי' דו"ח ומהדרינן לבטל העדות ולכן לא מתרצינן למלתייהו משא"כ לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ אם גם דבזה היכא דהם מוכחשים בחקירות נתבטל עדותן גם עכשיו. מ"מ כל זמן שנוכל לישב עדותן שלא יהי' עדות מוכחשת מתרצינן אותם [ובזה ניחא מש"ל בישוב דברי התוס' בסוגי' דחוששין ללעז] וי"ל עוד דהיכא דמכחישין זה את זה בחקירות שהם מה"ת דבזה גם לדידן היכא דמכחישין עצמם בהחקירות עדותן בטלה כמ"ש הש"ך בסי' ל"ג ולא מישבין דבריהם בהנך שבע חקירות כלל כיון דע"כ צ"ל כמש"ל בפ'... דהיכא דמכחישין זה את זה בהחקירות העמידו על דין תורה ונתבטל העדות וכיון דהניחו את זה על דין תורה לא מתרצינן למלתייהו כלל. ומשו"ה ניחא ג"כ הא דלא מתרצינן אותם גם לאחר רובו של חדש אף דבזה יכול להיות דטעו כיון דזה היא משבע חקירות שהם מה"ת וכיון דמכחישין אותם הניחו על דין דאורייתא. משא"כ אם ההכחשה היא בדבר אחר שאינו משבע חקירות מישבין את דבריהם וצ"ע גם בזה לעת הפנאי: והנה לאביי דס"ל בסוגי' דפסחים דאין אדם טועה ולא כלום ואפ"ה באחד אומר בג' ואחד אומר בד' עדותן קיימת דמתרצינן למלתייהו על תחילת וסוף השעה. ובודאי לאביי לא דייקינן כלל לבטל העדות רק לקיים העדות משום חזקת כשרות דהעדים. וממילא אם נימא כן ל"ק קו' הגמ' דסנהדרין באחד או' בג' נימא דכל אחד אומר דוקא משום דידעי עיבורו של חדש. דהא מתרצינן להו בכל מה דאפשר לקיים עדותן ובזה י"ל קצת דברי רש"י פסחים הנ"ל במ"ש הואיל ויש טועין די"ל דרש"י כתב כן לאביי דס"ל דמישבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשים ואמרי' דזה כונתו לסוף השעה וזה לתחילת השעה אף דבזה ל"ש רוב. וע"כ דמתרצין למלתייהו שלא יהי' מוכחשין ה"ה בזה. אף דליכא רק מיעוט מתרצינן אותם למען לא יהי' מוכחשי' בס"ד דגמ'. ולאביי דלא אמרי' אלו דייקינן ובדרך פלפול אמרתי להמתיק הלשון בדברי אביי כשתמצא לומר לדברי ר"מ די"ל דכונתו היא דמדברי ר"מ מוכח דמהדרינן לקיים העדות בכל מה דנוכל. והוא דהא גם לר"מ תמהו דיקשה אליבי' קו' הגמ' בסנהדרין באחד אומר בב' וע"א אומר בג' נימא דכל אחד אומר דוקא. ואי דמישבין דבריהם מחמת הרוב הא ר"מ חייש למעוטא ולא אזיל בתר הרוב עי"ש בצל"ח. וי"ל דמזה הוכיח אביי דלר"מ ע"כ דמישבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשין דאם נימא דלר"מ מהדרינן לבטל העדות. א"כ יהי' קשה באחד אומר בב' וא"א בג' יתבטל ג"כ העדות דהא ר"מ חייש למעוטא. אע"כ דלר"מ מהדרינן לקיים העדות. ומשו"ה י"ל דלא טעו כלל. רק דמישבים דבריהם בתחלה וסוף. וזה כונתו כשתמצא לומר לדברי ר"מ. והוא דמר"מ מוכח דמישבים דבריהם וי"ל דלא טעו כלל. דבאם טעו רק שעה ממילא גם באחד אומר בב' ואחד בד' יתקיים עדותן דנישב דבריהם בתחלה וסוף. אע"כ דלר"מ לא טעו כלל. וכיון דלר"מ מישבין דבריהם ס"ל לאביי דגם לרבנן אמרי' כן דבזה לא פליגי. ויש להמתיק בזה קו' רבא דמקשה אם דייקת והעמיד קושיתו על דברי רבנן והיא תמוה למה לא מעמיד דבריו על דברי ר"מ ג"כ דמר"מ קשה ביותר עי"ש בצל"ח. אבל בזה י"ל דלר"מ לא קשה כ"כ לאביי דס"ל לאביי דע"כ מוכח לר"מ דמתרצינן את דברי העדים מהא דמקיימין עדותן באחד אומר בג' וא"א בד' משום קו' הגמ' סנהדרין. ולזה נקט הקו' מרבנן. דהא בדברי רבנן י"ל דס"ל דדייקינן לבטל העדות בכל מה דאפשר. ומ"מ קו' רבא הוא גם לדברי ר"מ ג"כ דאם גם דר"מ ס"ל דמתרצין אותם בג' וד' הוא דוקא היכא דאי אפשר לעמוד על כונת דבריהם כגון בהא דב' וג' משא"כ בזה דנוכל לעמוד על כונתו ע"י זה אם נשאל אותם לתחילה וסוף. ואמאי לא נדוק אותם משום ושפטו העדה והצילו ויש להאריך עוד בכל זה ובסוגי' דחוששין ללעז לפמ"ש הפ"י בדברי התוס' הא לאביי אי אפשר לומר כן דהא לאביי מישבין את העדים במה דנוכל. ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בכל זה שנית. ובענין זה כתב אלי כבוד ידידי הרב מו"ה יוסף נ"י אבד"ק בלאשקע איזה הערות נכונים וז"ל:

[ובהא שהקשו על הט"ז בסי' ל' בהא שתי' הסתירה מסי' כ"ט שהביא המחבר דמתרצינן דברי העדים שלא יהי' הכחשה מתשו' הר"ן. ובסי' ל' הביא בשם תשו' הרמב"ן שמן הסתם חשבינן למוכחשים ותי' הט"ז דהיכא דהוה בחקירות ונעשה פסול אוקמינן על חזקת כשרות ולהכי מתרצינן כדי להעמידו על ח"כ והקשה התומים והנתיבות מהא דפסחים ד' י"ב דפריך רבא אלו דייקינן בהני סהדי הרי מבואר דמחזקינן להכחשה לסתור עדותן אף דיפסלו ולא אוקמינן על ח"כ. ולא אבין וכי עדיפא חזקת כשרות דע"א שיופסל וכדי להעמידו על חזקת כשרות אנן ניקום ונפסל ונוציא האיש אשר הועד עליו מחזקתו לעשותו רשע ורוצח. הלא טוב יותר שנפסל לפי שעה הע"א ואח"כ יהי' כשר כי זה בא בפני עצמו ומעיד. והאיש המועד עליו עומד בחזקת כשרות ובחזקת חיותות לבלתי נהרגהו וכעין זה מצינו מה תאמ' העמד מקוה על חזקתו אדרבה העמד טמא על חזקתו. בשלמא ח"מ ל"מ להכשיר העדים דח"מ אינו מברר אבל חזקת כשרות מברר. אך התומים הקשה על הט"ז דהא בתשו' הר"ן בסי' כ"ט ג"כ לא נפסל שהוא מכחיש ע"א עי"ש. ולולא דברי רבותינו גאוני בתראי הי' נ"ל לחלק כמו שכתבו תוס' ד' י"א ע"ב שם דאי לא הוי אמרי' רובא דטעו לא הוה מועיל הא דאמרו על יום אחד בשבת רק כיון דטעו א"כ תיכף בהגדתם אחד בשני בחדש והשני בשלשה לא חשיב להכחשה. רק דצריך בירור שלא יהי' בכלל דבריהם דבר שיש לפקפק עליהם ומבורר ע"י אמירתם יום ידוע בשבת. ובענין זה נראה כונת רבא בקושיתו על אביי דלכאורה לפי פשוטו קשה גם עליו דמה דמתרץ דטעה בשני שעות דילמא לא טעו ומספיקא האיך נקטל. אך באמת בשלמא לאביי כיון דבתחילת דבריהם זה בשלש וזה בחמש לר"י אם נשמע רק פשוטי דבריהם הרי הוכחשו זה את זה ולא התחילו להיות עדים. רק אנן מתרצינן דבריהם ואומרים בהם כוונה ומשוינן אנן אותם לעדים ע"י שנצמצם דבריהם בכונה מיוחדת כדי לעשותם עדים. משא"כ לפי תירוצו של רבא דטעו. ולכאורה קשה בהא דקאמר התם דמשום רוב אמרי' דטעו בעיבורא דירחי. מה מועיל הרוב הזה דטעו. וכי הרוב בהעדר ידיעתם האמיתית ואומרים בלתי ידיעה. הוכרחו להגיד דוקא בטעות הלא חסרון הידיעה אינו מכריח יותר אל הטעות מאשר אל האמת, וא"כ לכל הפחות הוה כמחצה על מחצה ועדיין קשה האיך מתרצינן מספק אע"כ דבשלמא אם ידעו האמת בבואם להגיד העדות צמצמו דבריהם לפי הכרת האמת משא"כ בהעדר הידיעה האמיתית הם אומרים בלתי צמצום וכמסתפקו ע"כ אינם מדקדקים על יום מוגבל בפרטות רק נכלל בדבריהם הספק וכאלו אמרו או יום זה או במחרתו. ע"כ תיכף באמירתם לא נחשב להכחשה כלל וכענין זה ממש בתירוצו של רבא דטעו בשני שעות אמירתם בשלש שעות או בחמש היא ג"כ שלא בדקדוק ונכלל בדבריהם עוד שני שעות ע"כ מתחילה נחשב עדותם לעדות. אך אם נבוא אנן בטענותינו אולי לא טעו זה לא אמרינן לפוסלן. ובענין זה כונת תשו' הר"ן בסי' כ"ט שכבר עיקר עדותן הותחל במה ששניהם כוונו רק דנמצא בתוך דבריהם במה שיהי' משמעות הכחשה ע"כ אנו מתרצים דבריהם במה שיהי' משמעות הכחשה. משא"כ הא דתשו' הרמב"ן בסי' ל"ו דמתחילת הגדתם הם מוכחשים ע"כ לא התחילו להיות עדים לא נוכל אנן להליץ להם כוונה כדי לעשותם עדים וכעין זה כתב בתומים:

ובמה שאמר רבא וכי קטלינן מספיקא והתורה אמרה והצילו העדה. ולכאורה קשה למ"ל קרא דבל"ז די דספיקא היא ולא קטלינן. וכעין זה הקשו בתוס' וכן התעורר בנתיבות כאן. ונ"ל, דמתחלה הקשה רבא אלו דייקינן הא דקאמר שלש מתחילת שלש ירצה בזה ולפ"ז מסתמא גם האי דקאמר חמש מתחילת חמש והאי דקאמר חמש בסוף חמש ממילא גם האי דקאמר שלש מסוף שלש דמסתמא אם לשון בני אדם לצמצם על תחילת שעה אנו מחזקינן כולם שוה. וכן אם אמר בסוף כולם שוה מ"מ יהי' הטעות יותר משעה ואמאי עדותן קיימת דהא איכא ספק השקול לפי לישנא בתרא דאביי דלא מצמצמינן המעשה דוקא להיות ברגע ידוע ואיכא ספיקא אימת הי' המעשה. ואף אם נצרף לזה סברת לישנא קמא דמעשה כי הוה באמצע וא"כ ליכא טעותא יותר משעה אם שניהם כוונו בשוה. או שניהם בתחילת שעה או שניהם בסוף מ"מ עדיין הקשה רבא דהא לפי דברי אביי אנן מחזקינן החבל בשני ראשין ולאמר שבעל השלש כוון לסוף שעה ובעל החמש לתחילת שעה מה שאין הסברא. מוטב לומר מטעמא דקרא דוהצילו העדה נאמר כן שבעל השלש כוון לתחילת שלש. ובעל החמש כוון לסוף שעה ועדיין עדותן בטילה ונציליהו מן המיתה: והא דהקשו תוס' בד"ה אלא אמר רבא לדברי ר"מ בקו' השני' וז"ל א"כ יש להקשות כו' דילמא האי דקאמר בג' בסוף ג' ע"ש לא שיהי' קו' התוס' דמטעם זה נחזק אותם לעדות לגמרי רק אמאי לא נחקור אותם אולי יתברר תיכף ואמאי קתני לר"מ עדותן בטלה דמשמע שאי אפשר בקיומם דהא לפעמים אפשר אם יגידו כן ועי' במהרמ"ל ותי' תוס' כפי סברא הנ"ל כיון דמתחילת הגדתם לפי פשוטם הוה כמוכחשים ע"כ להחמיר לקיים עדותן לא בדקינן להו. אבל אם הי' תיכף ספק בודאי בדקינן כי היכא דנוכל לבוא לידי בירר עדותן כי עיקר הגדתן היא רק עכשיו כי מה שאמרו הלשון מסופק לא חשיב הגדה כלל:

וכבוד אחי הרב הגדול מוהר"נ הקשה לר"מ אמאי קטלינן להו מחמת דרובא טעו בקביעא דירחי הא ר"מ חייש למיעוטא וכעין זה כתבו תוס' בחולין ד' י"ב לר"ע ור"ט. וכן מצאתי בצל"ח ושם תי' דר"מ לא חייש רק במקום דאפשר לברר והכא אי אפשר לברר. ותמהתי הא בהר"ן בה' שיטות פי' בהא דדייק הגמ' דאזלינן בדנ"פ בתר רוב. והלא בל"ז מוכח כן מהא דחולין בסוגי' דרוב. ופי' דכוונת הגמ' להוכיח דגם במקום דנוכל לברר אזלינן בתר רוב וא"כ מבואר ההיפך. ואני לא אבין הקו' כלל דהא כתבו תוס' חולין דר"מ לא חייש למעוטא רק מדרבנן ומדאו' לא חייש כלל. וזה מוכרח ג"כ מהא דאחד אומר בשני (בחדש) וא"א בשלש (בחדש) אליבא דרבא דקאמר טעמו דטעו בשני שעות. וכי ליכא אינשי דלא טעו רק רובא טעו ע"כ עדותן קיימת. ובמה שהקשו בד"מ אמאי אמרי' בזה טעו הא בד"מ לא אזלינן בתר רוב. ל"ק דדוקא אם גוף הדין של התובע נידון ע"י הרוב אז ל"מ. אבל אם נדון על ענין אחר היכא דמועיל רוב אף שבסיבתו נוציא ממון מ"מ מהני כמו בב' כיתי עדים שמכחישין זה את זה דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה מטעם חזקת כשרות ומועיל אח"כ גם להוציא ממון. וגם בתינוק מושלך כיון דאז דנין עליו אח"כ ג"כ להוציא ממון עכ"ל הגאב"ד הנ"ל:

ולענ"ד הנכון כמ"ש בפי' הגמ' הא דאמרי' דרובא דאינשי טעו הפי' היכא דמכחישין זה את זה אינו מכח הכחשה רק מחמת טעות. והא דכתבו תוס' ד"ה אלא אמר רבא דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו. יש מקום לומר אפי' אם אמרו אח"כ מעצמם דכונתם הי' על תחילת השעה וסוף אפ"ה לא מהני דכיון דבשעה שהי' אומרים זה בג' וזה בה' הי' נתבטל עדותן מחמת דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו ממילא ה"ל אח"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דכיון דכבר נתבטל עדותן. ואם גם דבזה לא הוה בכלל חוזר ומגיד. כיון דאומר דכונתו הי' מתחילה גם על סוף ותחילה אפ"ה י"ל דהוה כאלו נתבטל מכבר. והוה בכלל חוזר ומגיד. כיון דבדנ"פ נקטינן תמיד להחמיר לבטל העדות אינם נאמנים שוב לומר דכונתם הי' מתחילה כך. דאלת"ה גם בהא דדייק הגמ' בסנהדרין דאזלינן בתר רוב ופי' התוס' הטעם משום דאל"כ ה"ל כחוזר ומגיד. נימא דמ"מ הא מחמת הרוב ה"ל מתחילה ספק אם כוונו כן מחמת הרוב ונימא דלא הוה בכלל חוזר ומגיד. אמנם דאין מזה ראי' דהתם אומר אח"כ היפך ממה דאומר תחילה. דהא אח"כ אומר על יום אחר. משא"כ בזה אינו אומר להיפך רק דהוא מפרש דבריו הראשונים. וקצת יש לעיין במ"ש תוס' דהוכחת הגמ' בסנהדרין היא דאם לא ניזיל בתר רוב ה"ל אח"כ חוזר ומגיד נימא לפי האמת בתי' רבא דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו. וא"כ אי לא הוה אזלינן בתר רוב. ממילא לא הוה בדקינן להו משום דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו ודוחק דהתוס' כתבו זה לס"ד דגמ'. וראיתי בהר"ן חמש שיטות שם בגמ' דסנהדרין דהקשה על הגמ' דדייק דאזלינן בתר רוב דילמא הטעם היא כיון דכוונו ליום השבוע. ותי' דבעינן דהשבע חקירות יהי' מכוונים ולא יהי' מכחישים זא"ז עי"ש ועי' מש"ל בפ'...:

ובמ"ש כבוד ידידי הרב נ"י דגבי דיני נפשות ל"ש לומר לתרץ דברי העדים משום חזקת כשרות כיון דהם רוצים להוציא את הנידון מחזקת כשרותו ולעשותו רשע ופסול. גם זה נכון בסברא. ויש לישב בזה מאי דתמהו אמאי מהני בד"מ אחד אומר בב' ואחד אומר בג' הא בד"מ לא אזלינן בתר רוב. וי"ל אפי' אם נימא דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות מ"מ בזה כיון דאיכא רוב וחזקה. רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי וחזקת כשרות דהעדים זה מהני גם בממון להוציא ממון כמ"ש הבעל המאור בר"פ האשה שנתארמלה. וכעת לא עיינתי כהוגן בדברי הנ"ל להשיב עליהם כראוי]:

והנה בהא דאמרי' דלאחר רובו של חדש תו לא תלינן בטעות כתבו האחרונים דזה היא דוקא אם מעידים על מעשה שהי' לאחר רובו של חדש. משא"כ אם מעידים לאחר רובו של חדש על מעשה שנעשה בתחילת חדש בזה תלינן בטעות ואמרי' כיון דכבר נקטו בליבייהו לזכרון בשעת מעשה יום החדש שנעשה בו המעשה ואז הי' טעו בעיבורא דירחי נשתקע הטעות בלבם. ובזה נ"ל הא דכתבו תוס' הנ"ל הא דלא דייקינן בהו באחד אומר בג' וא"א בד' לשאול אותם אם ידעו בעיבורא דירחי. וכתבו כיון דשואלין אותם אח"כ יום השבוע. שפיר דייקינן בהו. וכמו כן כתבו תוס' בד"ה באיזה יום. הא דשואלין אותם באיזה יום היא משום אחד אומר בג' וא"א בד'. ולכאורה אמאי לא דייקינן בהו טפי לשאול אותם אם ידעו בעיבורו של חדש אם לא. אבל בזה י"ל דלא סגי בכך אם יהי' מעידין גם דידעו בעיבורו של חדש. מ"מ י"ל אם גם דעכשיו ידעו יום הנקבע ר"ח מ"מ בשעת מעשה לא הוה ידעו מזה ונשתקע בהם אז יום החדש על הטעות שהי' להם בעיבורא דירחי. ולזה אומרים גם היום יום החדש על היום דנקטו בליבייהו אז לזכרון. ומשו"ה גם אם כעת ידעו בעיבורו של חדש. מ"מ יכול להיות דבשעת העדות לא ידעו. ולכאורה צ"ע על התוס' דמאי מקשי' אמאי דייקינן בהו לשאול אותם דילמא שניהם יודעים בעיבורו הא אפי' אם עכשיו יודעים בעיבורא דירחי מ"מ לא יהי' נתבטל עדותן משום דכיון דרובא טעו אמרי' דבשעת העדות לא הוה ידעו ודוחק לומר דנשאל להם זה אם הי' יודעים אז בעיבורא דירחי. דזה היא מילתא דלא רמי' עליהם. ולפמ"ש הרז"ה הא דבודקים בהשבע חקירות היא בעדות הנעשה זמן רב קודם. משא"כ אם מעידים על מעשה הנעשה בשנה זו או אישתקד. בזה ל"צ לשאול אותם באיזה שבוע באיזה שנה. ולפ"ז המתני' איירי דמעידים על מעשה הנעשה מזמן רב. וממילא דמוכרח זה דהיכא דהמעשה הי' בתחילת החדש אפי' אם הם מעידים על המעשה בסוף החדש תלינן ג"כ בטעות. כיון דבמשנה מעידים על המעשה שנעשה מזמן רב. וע"ז קאי הא דאחד אומר בג' ואחד בד' עדותן קיימת. ויש לדחות דהא גם להרז"ה גם באמש בודקים אותם תחילה בכל החקירות קודם שידענו דיאמרו אמש וכמבואר בהרז"ה. וי"ל דאיירי במתני' דהי' בודקים אותם בתחילה ואח"כ אמרו דהמעשה נעשה בקרוב. ועי' במרש"א במה שהקשה על המרש"ל דכתב לישב קושית רש"י דמשו"ה בודקים אותם ביום השבוע באם הוזמו שלא יכולין לומר טעינו. וכתב המרש"א דמשו"ה כתב בעשרים או בעשרים ואחד. משום דזה הוא לאחר רובו של חדש. מזה נראה ג"כ דאף אם מעידים לאחר רובו של חדש על המעשה דאירע בתחילת החדש אמרי' דטעו. דאל"כ לא הי' צריכים לומר דאמרו בעשרים רק כיון דהם מעידים עכשיו לאחר רובו של חדש. ואז כבר יודעים עיבורו. אע"כ דאפ"ה אמרי' דהטעות נשתקע בלבם. ויש לעיין אם מעידים לאחר רובו של חדש על המעשה שהי' בתחלת החדש. ובשעת מעשה לא הי' יודעים אם זה לענין עדות כלל. כמו בהזמה אם עדים באים להזים עדים אחרים שהי' מעידים בעדות לאחר רובו של חדש על מעשה שנעשה מקודם רובו. ובאו עדים אחרים להזים אותם ואמרו עמנו הייתם. ועידי הזמה הכחישו זא"ז זה אומר בג' וזה בד' בזה נימא דלאחר רובו חשיבי מוכחשים דלש"ל דהטעות נשתקע בלבם דהא בשעת מעשה לא נתנו זה ללבם כיון דלא הי' זה עדות כלל אז רק לאחר רובו של חדש מעלים על לבם להזימם. ועכשיו כבר הם זוכרים יום החדש:

ואדבר עוד מעט בהנ"ל הא דחקרו האחרונים אם בהא דאמרי' דלאחר רובו של חדש ליכא טעות כלל או דלא הוה רק רוב. ומשו"ה נתבטל עדותן. ומדברי הפי' משניות לרמב"ם בר"פ הי' בודקין נראה דלאחר רובו של חדש תו לא הוי ספק כלל דודאי לא טעו יותר. דז"ל זו שאמרנו שכשיהי' מחלוקתם ביום אחד עדותן קיימת. אמנם דין זה עד חצי החדש בלבד. אבל אם אמר אחד בט"ז ואחד בי"ז עדותן בטלה ואע"פ שהסכימו על היום בשבוע לפי שאי אפשר שיעבור חצי חודש שלא ידעו כל העולם איזה יום הי' ר"ח עכ"ל מבואר מדבריו דהיא דבר שאי אפשר ולא מטעם דתו לא הוה רוב. אמנם באמת קשה עליו לאיזה ענין הוצרך להא דהיא דבר שאי אפשר ת"ל כיון דלא הוה תו רוב לא מהני. וכמ"ש תוס' גם אם כוונו עדותן אח"כ על יום השבוע משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אם נימא כמ"ש בשם הריב"ש דדוקא בדיני נפשות מהדרינן לבטל העדות ולא בד"מ י"ל הא דכתבו התוס' דאף אם כוונו אח"כ יום השבוע אמרי' בזה כיון שהגיד. זה היא דוקא בדיני נפשות. דבזה לא מחמרינן לקיים עדותן ומיד אם יכול להיות שהם מוכחשים נתבטל העדות ולא מקיימין העדות יותר לבדוק אותם אם טעו. ומשו"ה אף אם הם מעצמם אמרו אח"כ יום השבוע אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. משא"כ בד"מ כיון דבזה מהדרינן לקיים עדותן ושלא לבטל כמ"ש הר"ן ממילא היכא דיכול להיות דטעו אם גם דהיא נגד הרוב דלא טעו בזה. מ"מ אם נוכל לעמוד על הבירור אם טעו אם לא. בזה מצד הסברא ראוי לחקור אותם יותר למען נעמוד על הבירור דאולי טעו ולא יתבטל העדות. וממילא בד"מ אם טעו ביום אחד לאחר רובו של חדש כיון דיכול להיות דטעו אף אם לא נוכל לחייבן משום זה דדילמא לא טעו אפ"ה מהדרי' לעמוד על הבירור אם טעו כי דילמא יבורר אח"כ דטעו ויתקיים העדות ולא יהי' מוכחשים כלל. ולא יפסלו אף אחד מהם. ובזה היכא דמכחישין את עצמם על יום החדש לאחר רובו של חדש בזה נוכל לעמוד על הבירור ע"י שנחקור אותם אח"כ על יום השבוע, לזה מהראוי לחקור אותם על יום השבוע. ובאם יכוונו עדותן על יום אחד בשבוע לא יתבטל עדותן. וממילא לא יהי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דהא באמת לא הי' נתבטל עדותן גם בשעה שהי' מכחישין זה לזה. כיון דהי' מוטל עליו לבדוק אותם על הא דלמא טעו. וממילא כל זמן דלא הוכחשו אח"כ על יום השבוע ג"כ לא נתבטל העדות כלל. ואין בזה משום חוזר ומגיד. והרמב"ם ס"ל דהמתני' איירי בכל עדות שבעולם ואף בעדות ד"מ. ולזה הוסיף הרמב"ם דלאחר רובו של חדש לא הוה טעות בשום אופן. ולזה אף אם מכוונים בעדותן על יום השבוע לא אמרי' דטעו רק אמרי' דחזרו על יום אחר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ובזה יובן היטב מ"ש לעיל דבד"מ. אם גם דאין הולכין בממון אחר הרוב. אפי' קודם רובו של חדש כיון דרובו טעו ונוכל לברר את זה ע"י דיאמרו יום השבוע בדקינן אותם בזה ובאם יכוונו יום השבוע נתברר דלא טעו וכן י"ל לר"מ אף דחייש למיעוטא גם בדנ"פ. מ"מ ס"ל דהיכא דהעדים מוכחשין מהדרינן לעמוד על המחקר למען יבורר אם לא טעו. משום חזקת כשרות של העדים. ואף דגם לההרוג אית לי' חזקת כשרות. מ"מ אם באמת לא טעו לא מפסידין לההרוג כלום ע"י זה דבדקינן להו אם יבורר אם טעו אם לא רק דזה לא אמרי' לתרץ עדותן משום חזקת כשרות שלהם. כיון דגם להמועד עליו אית לי' חזקת כשרות אבל למען נעמוד על המחקר אם טעו אם לא זה אמרי' גם בדנ"פ ולכן ס"ל לר"מ דכיון דקודם רובו של חדש איכא רובא דטעו אף דאיכא מיעוט עכ"פ מ"מ בדקינן להו על יום השבוע למען נעמוד על המחקר אם טעו אם לא. ובאם יכוונו על יום השבוע מבורר דודאי טעו ולא הוה שום ספק. וקו' רבא על אביי אינו רק על הא דס"ל לאביי דמתרצינן את העדים בכונתם על תחילה וסוף. מה"ת נתרץ אותם בזה ולהרוג את הרוצח ושפטו העדה והצילו העדה כתיב. ולזה תי' רבא דאדם טועה בשתי שעות לר"מ והא דמבטלין עדותן לר"מ באחד אומר בג' שעות ואחד בד' נהי דלא מתרצינן אותם בתחלה וסוף משום והצילו העדה. מ"מ אמאי לא נבדוק אותם אם יאמרו בפי' דהי' כונתם לתחילה וסוף. י"ל כמש"ל משום דאין מוסיפין על החקירות שהמה מן התורה שהם רק שבע חקירות ולא יותר דבזה צריך להיות דבר ברור בעדותן למען נוכל להרגו אבל אם נצטרך להוסיף עליהם כיון דלא הוה עדות מספקת בהשבע חקירות נתבטל העדות. ודוקא בהא דאחד אומר בג' ואחד בד' דס"ל לר"מ דבדקינן אותם אם טעו משום דבזה אין אנו מוסיפין על החקירות הנאמרו בתורה. משא"כ בזה. ולכן לר"מ לא בדקינן את העדים על תחילה וסוף. והא דדייק הגמ' בסנהדרין דאזלי' בתר רוב ממתני' דג' וד' ודילמא גם במתני' הטעם כיון דנוכל לברר הטעות ע"י אמירת יום השבת י"ל דס"ל זה לדוחק דבכל מקום מהדרינן לבטל העדות ולהציל את הנפש ולא לבדוק אותם להרוג הנפש אף בהשבע חקירות שהן מה"ת ועימש"ל:

והר"ן בחדושיו לסנהדרין ד' מ"א בד"ה עד רובו הקשה אדתני אחד אומר בג' וא"א בה' עדותן בטלה. ליתני יותר אחד אומר בכ' ואחד אומר בכ"א דבזה ליכא טעות רק יום א' אפ"ה עדותן בטלה. ובאם נימא דלאחר רובו של חדש עדיין היא ספק השקול ובד"מ י"ל דבזה בדקינן אותם לברר אם לא טעו. י"ל דמשו"ה לא נקט לאחר רובו של חדש. משום דהמתני' קאי על כל עדות אפי' בעדות ממון ולזה לאחר רובו של חדש בזה בדקינן אותם. אמנם באמת מדברי כל הפוסקים נראה דגם בד"מ נתבטל העדות ג"כ לאחר רובו של חדש. ועל קו' הר"ן הי' נ"ל דזה היא חידוש יותר דאפי' בתרי עיבורי דלא טעו כלל וליכא שום ספק אפ"ה נתבטל העדות ג"כ. ע"פ מה דאמרתי בישוב דברי רש"י פסחים ד"ה עדותן בטלה. וז"ל דבהא ליכא למיטעי וקרא כתיב ודרשת וחקרת והנה האמת נכון שיהי' עדותן מכוונין ואי לא לא קטלינן והוא והן פטורים דאין העדים נהרגים אלא ע"י הזמה עכ"ל ולכאורה יש לדקדק מה בעי רש"י בזה אם הוא והן פטורים אם לא. והי' נ"ל דכונת רש"י דאם גם דבתרי עיבורא לא טעו אינשי ובהא ליכא למיטעי. מ"מ הא יכול להיות דאפ"ה טעו דהא בכל החקירות יכול להיות טעות. דמשו"ה עקרו חז"ל הדו"ח מד"מ כיון דבקל יכולים לטעות. הרי דיכולין לטעות בהחקירות וא"כ גם באחד אומר בג' ואחד בה' אם גם דבזה בודאי לא נוכל לתרץ אותם בטעות מ"מ אמאי לא נבדוק אותם ביום השבוע דע"י זה יבורר אם טעו אם לא. ובאם יכוין ליום אחד בשבוע ע"כ יהי' מבורר דטעה בזה. ויתקיים העדות. ואי דאמרי' בזה כיון שהגיד הא כתבתי דאם יהי' הדין לשאול אותו לברר אם טעה לא יהי' נתבטל העדות כלל. ויהי' יכול לחזור ולהעיד אע"כ הא דלא בדקינן אותם אם מכחישין זא"ז בשני ימים היא משום דבזה לא שכיח טעות. ומסתמא הם מוכחשים לגמרי רק דנוכל לברר את זה ע"י שנבדק אותו יום השבוע דבזה יהי' הטעות מבורר ע"ז אמרי' דכתיב ושפטו העדה והצילו ומהדרינן לבטל העדות ולא לבדוק אותם למען יבורר דטעו ויתקיים העדות להציל את המועד עליו. ולזה כתב רש"י דבאם הם מוכחשים הוא והם פטורין דבאם הי' העדים חייבים ג"כ מיתה אם מכחישים זא"ז בחקירות. ממילא דלא היה שייך ושפטו העדה והצילו למהדר לבטל העדות למען הציל את המועד עליו אדרבה מהדרינן לקיים את העדות למען נציל את העדים. והי' צריכים לבדוק אותם אח"כ באיזה יום בשבוע למען יבורר דטעו ויהי' העדים פטורים וממילא יהי' המועד עליו חייב. ולזה כתב רש"י כיון דשניהם פטורים ממילא מהדרינן לבטל את העדות ועימש"ל בפ':

והנה בהא דכתב הר"ן דמישבים דברי העדים למען לא יהי' מוכחשים והיא כמ"ש הט"ז למען לא יפסלו לעדות ומשו"ה נישב אותם משום חזקת כשרות שלהם. הי' מקום לומר אם גם נישב את דברי העדים גם בדיני נפשות משום חזקת כשרות שלהם. הוא דוקא היכא דהם יהי' נפסלים אח"כ לעדות משא"כ באופן גם אם לא נתרץ אותם לא יפסלו לעדות רק דהעדות יהי' נתבטל בזה י"ל דלא מתרצינן דברי העדים. וממילא בהא דאחד אומר בג' שעות ואחד בה' דנתבטל העדות, ולא מתרצינן אותם בתחילה וסוף. וי"ל משום דבזה אף אם לא נתרץ אותם בתחילה וסוף ויתבטל העדות. מ"מ לא יהי' נפסלין משום כך. דלענין לפסול אותם ודאי מתרצינן אותם בתחילה וסוף. ובל"ז לענין שנתבטל העדות אמרי' מספיקא לא נוכל להרגו. אבל לענין שיהי' נפסלים לעדות אמרי' להיפך דמספיקא לא נוכל לפסול אותם ודלמא הי' כוונתם לתחילה וסוף ומשו"ה יש מקום לומר דבאופן זה לא מתרצינן את דברי העדים. ובזה י"ל הא דכתב רש"י בדבור הקדום שם באחד אומר בג' ואחד בד' והואיל ויש טועין בכך אעפ"י שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שיתבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלקו עכ"ל, ולפמ"ש הכונה בדברי רש"י לקמן ליתן טעם הא דמצווין אנחנו לבטל העדות היא משום דשניהם פטורים. וה"ל לנקוט רש"י את זה לעיל. אבל בזה ניחא דהיכא דאיכא דיש טועין ממילא בזה אף אם העדים הי' חייבים בהכחשת חקירות מ"מ בזה הי' פטורים כיון דהם מתרצינן בטעות. ולזה בכל ענין הוה מצווין לבטל את העדות לפטור את המועד עליו. ומעתה לפ"ז י"ל אי הוה נקט המתני' דלאחר רובו של חדש אם מכחישין זה את זה נתבטל העדות הי' מקום לומר דגם בדיני נפשות מהדרינן לקיים העדות בכל מה דנוכל. ואף דהעדים הם פטורים ממיתה. מ"מ מהדרינן משום חזקת כשרות שלהם לקיים את העדות. ואף דגם להמועד עליו אית לי' חזקת כשרות מ"מ אמרי' כמ"ש דלא נתרצינם אותם מספיקא רק נעמוד על המחקר אם טעו אם לאו. ומה"ת לא נעמוד על בירר הענין למען נכשיר את העדים ולא לפסול אותם ולזה הי' ס"ד דדוקא לאחר רובו של חדש אם הם מכחישין זה את זה ביום אחד. דבזה אף אם לא נבדוק אותם ביום השבוע אפ"ה לא יפסלו העדים לעדות. דהא העדים מתרצינן אותם בטעו להכשיר אותם לעדות כיון דגם לאחר רובו של חדש הוא מצוי לטעות. ולזה לא מצווין אנחנו לחקור אותם על יום השבוע למען נעמוד על הבירר אם לא טעו כיון דאינו בזה נפ"מ להכשיר העדים. דגם אם לא נעמוד על הבירר יהי' ג"כ העדים כשירים להעיד מספיקא. ומשו"ה לא מצווין אנחנו לבדוק אותם למען נעמוד על הבירר. ונתבטל העדות תיכף בעת שמכחישין זה את זה ביום החדש. ומשו"ה אף אם כוונו אח"כ מעצמם על יום השבוע אפ"ה לא נתקיים העדות משום שנתבטל מכבר והוה בזה כעין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. משא"כ אם מכחישין את עצמם בשני ומים דבזה ליכא שום צד להכשיר אותם ולומר דטעו כיון דבזה ליכא טעות כלל ולזה אם לא נעמוד על המחקר לבדוק אותם אח"כ ביום השבוע אזי יהי' הדין דהעדים נפסלין דלא שייך לתרץ אותם לומר דטעו כיון דבזה ליכא למיטעי. משא"כ אם נחקור אותם על יום השבוע ויכוונו על יום השבוע בזה יהי' מוכח הטעות למפריע. כיון דע"כ טעו. וממילא באם יכוונו יום השבוע, והי' כשירים לעדות. כיון דע"י זה מבורר דהי' בטעות. ובאם לא נבדוק אותם ביום השבוע לא יתגלה דהם הי' כשירים ויהי' פסולין לעדות הוה אמרי' דבזה מצווין אנחנו לבדוק אותם גם על יום השבוע. למען לא יהי' פסולים לעדות וכיון דמצווין אנחנו לבדוק אותם ממילא דלא נתבטל עדותן במכחישין זה את זה על יום החדש. כיון דנבדוק אותם על יום השבוע. ולזה הוה אמרי' דבזה נתקיים העדות אם כוונו אח"כ ליום השבוע, ולזה בא להשמעינן דאפי' היכא דנפסלו העדים לגמרי אפ"ה אין לנו לבדוק להכשיר העדים ומשו"ה נתבטל העדות אם מכחישין זה את זה בהחקירה דאיזה יום בחדש ואף דבזה נוכל לעמוד על המחקר ע"י השבע חקירות דהם מן התורה וע"י זה נתגלה דטעו אפ"ה מהדרינן לבטל העדות וכיון דנתבטל לא מהני אף אם כוונו ליום אחד בשבוע משום כיון שהגיד ולכן הוה בזה חידוש יותר דאפי' היכא דהעדים נפסלו בודאי מהדרי' לבטל את העדות. וזה לא הי' מוכח מרובו של חדש א"א דגם לאח"כ הוא מצוי לטעות ומיושב קו' הר"ן:

עוד אדבר מעט בהא דכתבתי לעיל דאף אי אמרי' דגם בד"מ לא מישבים דברי העדים מ"מ לאחר דעקרו הרבנן הדו"ח מד"מ ולא מהדרינן לבטל העדות בזה מהדרינן לקיים העדות ומתרצינן אותם אם הם מוכחשים למען יתקיים העדות ותרצינן אותם בתחילת שעה וסוף שעה. בזה יש לעיין לפמש"ל בפ' י"ג דגם לאחר דעקרו הדו"ח הוא רק כל זמן שלא בדקו אותם בדו"ח אבל אם בדקו אותם והכחישו זא"ז בדו"ח. בזה הניחו הדין על דין תורה עי"ש ממילא די"ל כיון דמן התורה לא מתרצינן להעדים בתחילת השעה וסוף השעה. ה"ה גם לאחר דעקרו לא מתרצינן להו בתחילת השעה וסוף השעה כיון דאם אמרו החקירות לפני הב"ד גם לאחר דעקרו הניחו הדבר על דין תורה [ומידי עיינתי בזה צל"ע קצת על דברי התוס' פסחים ד' י"ב ע"א בד"ה לר"מ יהבינן להו מתחילת שעה הראשונה עד סוף שעה ה' דמקשי' וז"ל הקשה ריב"א אמאי לא נתלה הטעות במזימים וכשאומרים המזימים עמנו הייתם שעה ה' נאמר שטעו וקרי לד' ה' והמעשה הי' בה' ולא יהי' מוזמין בכך. ונהי שהעדות מוכחשת הוא שהרי אותו שאומר שתים לא הי' יכול לטעות עד ה' מ"מ מוזמין לא יהי' ולא אבין אמאי לא מקשים ביותר כיון דלר"מ טעו בב' שעות וא"כ הא נוכל לומר דהמזימין טעו על ג' שהיא ה'. והמעשה הי' בג' ויתקיים גוף העדות. ויש לעיין במ"ש דלקיים העדות לא תלינן כלל רק למען נכשיר העדות דוקא וכתבו התוס' דאם גם דיהי' עדו' מוכחשת וצ"ע]:

עוד יש לעיין לפמ"ש דהא דאמרי' דלאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות ואף דכוונו אח"כ על יום אחד היא כיון דכבר היינו דנין אותם למכחישים ה"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואמאי לא נתרץ בזה את העדים לומר דהמעשה הי' בסוף יום כ' בין השמשות. והעד האומר כ' סבר דהמעשה הי' בעוד שהי' יום והשני סבר דכבר הי' לילה ואמאי לא נתרץ אותם לפמ"ש דבד"מ מתרצינן דברי העדים במה דנוכל ואם גם דנתברר אח"כ כשמעידים על השעה שלא הי' בסוף היום מ"מ כיון דלא הי' עדות מוכחשת בשעת החקירה דכמה בחדש, ממילא כיון דלא נתבטל עדותן עדן. יכולים להיות חוזר ומגיד על יום אחר:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה