משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ג פרק ז
בפ' הקדום בארתי דהא דכתבו תוס' ורמב"ן להוכיח משיטת ר"ת דבעידי זנות בעינן דו"ח היא דע"כ הא דלא כוונו עדותן בדו"ח היא דאמרו אין אנו יודעין בדו"ח דבהוכחשו ממש ל"ש לעז דאף אם יבואו כת אחרת יתבטל ג"כ עדותן מכח הכחשת העדים הראשונים דה"ל כנמצא אחד מהם קו"פ אמנם בזה יש לעיין לפמ"ש הש"ך בסי' ל' ול"ג דהא דבעידי ממון לא בעינן דו"ח היא רק דלכתחילה לא יחקרו הב"ד אותן בדו"ח משא"כ אם חקרו אותן ואמרו אין אנו יודעין בדו"ח עדותן בטלה דבעינן שיהי' ראוי עכ"פ להזמה אם יבואו עדים להזימם. ולפ"ז עדיין קשה אם גם דהפי' בהא דלא כוונו עדותן בדו"ח היא דאמרו אין אנו יודעין הא גם בזה עדותן נתבטלה אף בד"מ דלא בעינן בדו"ח. וכמו כן י"ל דגם בעידי זנות לא בעי' דו"ח אפ"ה כיון דאמרו אין אנו יודעין בדו"ח נתבטל עדותן:
גם לפמ"ש הנוב"י דבעידי זנות אם גם דבעינן דו"ח מ"מ אם אמרו אין אנו יודעין בדו"ח לא נתבטל עדותן. דהטעם דאיני יודע בחקירות נתבטל העדות היא משום דה"ל עדות שאאי"ל כמבואר בגמ' ובעידי זנות בלא"ה היא עדות שאאי"ל. דאם יוזמו ל"ש בזה לקיים כאשר זמם. וע"כ כיון דל"ש בזה כאשר זמם וע"כ דבזה לא בעינן עדות שיכול להזימה כמ"ש תוס' ריש מכות. וא"כ אם גם דבעינן גם בזה דו"ח משים דעכ"פ החקירות היא כמו בדיקות אבל מ"מ אין איני יודע פוסל בזה עיי"ש בסי' ע"ב ולפ"ז ליכא למימר הפי' בתוס' דלא כוונו עדותן דהיא דאמרו אין אנו יודעין בדו"ח דבזה עדיין הקו' במ"ע דאם גם דבעי' דו"ח גם בעידי זנות מ"מ לא יהי' נתבטל עדותן מחמת איני יודע כיון דבזה לש"ל דבטל משום דהיא עדות שאאי"ל: ולדעת הרמב"ם דס"ל דבדבר שהיא בגוף העדות היא ג"כ בכלל החקירות. וכתב הלח"מ בפ"א מהל' עדות הל' א' דבזה ס"ל לרמב"ם כיון דהיא לגוף העדות היא חמור ובזה בודאי איני יודע בחקירות פוסל אף דל"ש הזמה. ועיקר קו' הגמ' היא רק על השבע חקירות דזה אין לו שייכות בגוף העדות ובזה לא יהי' נפסל משום איני יודע כמו בבדיקות. וע"ז תי' הגמ' דנתבטל משום דהוה עדות שאאי"ל עיי"ש ולפ"ז ממילא אף לדברי הנוב"י דבמקום דל"ש עדות שיכול להזימה אינו נפסל משום אינו יודע בחקירות היא דוקא בשבע חקירות. משא"כ בדבר שהיא לגוף העדות בזה פוסל איני יודע בכל מקום אף במקום דלא בעינן עדות שיכול להזימה כמו בכל מקום דבדבר שהיא בגוף העדות היא חמור. רק במקום דלא בעינן דו"ח כגון בממון בזה אם הכחישו בדבר שהיא לגוף העדות נתבטל. משא"כ באמרו אין אנו יודעין תתקיים העדות בהו משא"כ במקום דבעי' דו"ח ממילא גם אם אמרו על אותן החקירות שהם בגוף העדות אין אנו יודעין עדותן קיימת. וי"ל דבזה גם לדברי הש"ך בחקירות כזו עדותן קיימת אף אם אמרו אין אנו יודעין כיון דבחקירות הללו לא תליא הזמה וראוי להזמה אף אם אמרו אין אנו יודעין וא"כ הי' מקום לומר דבשאר החקירות שתלוי הזמה בהו כוונו עדותן. רק דבהחקירו' שהם לגוף העדות הי' אומרים אין אנו יודעים ונתבטל ג"כ העדות ומזה הביאו ראי' שפיר דע"כ מוכח דבעידי זנות בעינן דו"ח דאל"כ יהי' נאסרה על בעלה אם גם דאמרו אין אנו יודעין בחקירות שהם לגוף העדות. ובזה ניחא הן לדעת הש"ך והן לדברי הנוב"י:
ולשיטת הראב"ן הביאו הש"ך בסי' ל' ובסי' ל"ג דס"ל דבד"מ גם הכחשה בחקירות כשר העדות בד"מ עיי"ש מיושבים דברי התוס' בפשיטות דאם גם דהעדים הכחישו זה את זה ממש קשה ג"כ כיון דבעידי זנות לא בעינן דו"ח ממילא היא כמו דיני ממונות ויהי' כשר אף הכחשה בחקירות ובזה יהי' מיושב דברי הרמב"ן הנ"ל דכתב לישב דברי ר"ת דאם גם דאמרי' דלא בעינן דו"ח מ"מ בזה כיון דעיקר עדות היא לנפשות וכיון דעיקר העדות נתבטל נתבטל כולו. והקשיתי לתי' אביי ואידך אמוראי דס"ל דאיירי בהתרו בי' סתם ובזה לא העידו לענין נפשות כלל הא ל"ש זה. אבל בזה י"ל דהא הטעם דהכחשה בד"מ כשר היא דכיון דהחכמים הפקיעו מד"מ הדין דו"ח. ממילא דלא צריכים תו העדים לדקדק יותר על החקירות כיון דבזה לא תלוי העדות. ממילא דהחקירות הוה כמו הבדיקות דהם כשירים בד"מ. דדוקא בדנ"פ דעיקר העדות תלוי בחקירות והם מעכבין בדיעבד. ולכן אם הם מוכחשין בחקירות נתבטל כל העדות. ולש"ל דטעו בזה כיון דצריכים לדקדק ע"ז. משא"כ בד"מ אינם מדקדקים ע"ז כלל כמו דאינם מדקדקים על הבדיקות זה היא טעמו של הראב"ן ולפ"ז י"ל דהא כיון דהתרו בי' למיתה סתם או למלקות ע"כ דהם הי' סבורים דגם בזה הוא חייב מיתה ממילא שמין על לבם ומדקדקים על החקירות. וכיון דמכחישין בודאי אחד מהם הוא פסול ויש לדחות דמ"מ יכולין לומר דהם הי' יודעין אף דהתרו בי' דלא יהי' תועלת מיתה. או דאח"כ חקרו דליכא חיוב מיתה ולזה לא שמו על לבם להיות זכורים בחקירות וגם באשה חבירה דלר"מ ליכא חיוב מיתה בזה קשה כיון דליכא חיוב מיתה ולא התרו יהי' מהני עדותו וזה צ"ל כנ"ל בפרק הקדום דלרמב"ן לא הי' קשה רק לרבא ולעולא ובזה י"ל כמ"ש כיון דהי' התראה גמורה ואיכא חיוב מיתה לש"ל דלא הי' מדקדקים בחקירות דהא הי' צריכים לדקדק כיון דאיכא נפשות. וכיון דמכחישין זה את זה ודאי אחד הוא פסול. ומשו"ה לא מהני עדותן אף לאסרה על בעלה. וזה כונת הרמב"ן כיון דבעדותן היא ג"כ עדות לנפשות לש"ל דלא הי' מדקדקים בחקירות. וכיון דאחד מהם הוא פסול לא הוה עדות אף לאסרה על בעלה. והש"ך הביא בשם הרמב"ן דבהכחשה בחקירות כשר בד"מ. והנתיבות הגי' הראב"ן בשם הרמב"ן ולפמ"ש י"ל ג"כ דמדברי הרמב"ן מוכח ג"כ דהכחשה בחקירות כשר בד"מ. דע"כ צ"ל דכונת הרמב"ן היא מטעם זה כיון דאיכא נפשות צריכים לדקדק וגם הרמב"ן איירי דהי' הכחשה גמורה בחקירות. דאי איירי דהי' אומר איני יודע בחקירות דבזה לא נתבטל העדות רק משום דהיא עדות שאאי"ל. אבל שניהם כשירים הם ואמאי יתבטל העדות לאוסרה על בעלה כיון דבזה לא בעינן דו"ח. ואי משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו, כתבתי במק"א דזה לא נראה מתוס' מכות בסוגי' דקו"פ מהא דכתבו דבד"מ גם בשנים ל"מ דעדותן בטלה לגמרי כיון דע"א מחייב עכ"פ שבועה ואמאי לא נימא כיון דעיקר העדות היא לממון ולזה בטלה עדותן בטלה לגמרי אף לענין שבועה ועימש"ל בשער...:
ובזה י"ל דרך פלפול ד' המרש"ל בסוגי' דכתב דיש לחוש שיבואו עדים שיעידו יותר מהראשונים והיא תמוה דהא בכולי סוגי' מוכח דל"ח שיבואו עדים שיעידו יותר מהראשונים די"ל דגם לכולי תירוצים חיישינן שיבואו עדים ויעידו יותר מהראשוני' רק דהפי' בסוגי' היא להיפך. וי"ל לאותן דס"ל דבעדי זנות לא בעינן דו"ח א"כ בהתרו בי' סתם למ"ד דלא קטלינן בהתראה סתם וא"כ בזה הקו' במ"ע כמ"ש כיון דבזה לא באו לחייב מיתה אמאי לא מהני עדותן לאסרה דל"ש תי' הרמב"ן. וי"ל דאיירי דהי' הכחשה בדו"ח. ועידי האב הכחישו ג"כ לעידי הבעל. דבזה נתבטל כל העדות מכח הכחשת עידי האב כמ"ש המרש"א בהא דהוכחשו בבדיקות. וי"ל דבזה פליגי ר"מ דסבר בג' סבר דחייבין מיתה על התראה סתם ומשו"ה ס"ל בג' דל"ש החשש לעז כלל דאם גם דיבואו עדים אחרים אף אם יעידו דהם הי' מתרים בה התראה גמורה לא מהני ג"כ דמ"מ יתבטל עדותו מכח העדי' שהכחישו זה את זה כעת בהתראה סתם. דגם בזה כיון דאיכא נפשות ממילא דבזה הכחשה בחקירות נתבטל כל העדות כיון דחד מהם הוא פסול ונתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ. דלזה ל"ח שיבואו עדים שלא יהי' להם צירף עם אותן עדים דמה"ת נימא כן. ומש"ל באם הי' להם צירף עם אותן עדים מסתמא הי' יודעים מההתראה גמורה כיון דהי' רואין אותם זה יש לדחות כיון דסגי במקצתם רואין זה את זה י"ל דילמא העד דרואה אותן לא הי' מתרה רק עד השני דלא ראה אותו ולזה לא הי' יודעי' מהתראה. ורבנן דס"ל בכ"ג ס"ל דהתראה סתם לא מהני למיתה ולפ"ז שפיר יש לחוש דילמא יבואו עדים שהי' מתרים בה התראה גמורה. ואי דיהי' נתבטל מכח העדים שהוכחשו זה את זה בדו"ח זה אינו דכיון דהעדים הראשונים לא באו לחייבה מיתה, אם גם דהי' מכחישין זה את זה בדו"ח אפ"ה לא נפסל שום אחד מהם משום דתלינן הכחשה בטעות דכיון דלא הי' עדותן עדות לענין נפשו' ולזה לא דייקו ומשו"ה אם לא הי' עידי האב הכחישו אותן הי' מהני עדותן לאסרה על בעלה וע"כ דהם עידי כשירים. ואין לומר דיהי' נתבטל עדותן משום דלא ידעו מההתראה גמורה דמשום זה ודאי ל"ש ביטל משום דלא ראו את כל העדות ועי' במ"ש בפרק הבא עוד תי' באופן כזה:
ויש להוסיף עוד ולומר דצריכים תרווייהו דהכחישו זה את זה בחקירות ועידי האב הכחישו לגמרי והיא דעל הכחשת עידי האב לא הי' צריך ק"ס כמ"ש הרמב"ן דיאמר הבעל דעדים הם אמיתים ונאסרה עליו ג"כ. ועל הכחשת עידי הבעל בדו"ח לא צריך ליתן ג"כ ק"ס כיון דעידי זנות לא בעינן דו"ח ונתקיים העדות אף אם לא כוונו עדותן בדו"ח. וכמ"ש כיון דלתי' אביי ושאר אמוראי לר"מ ליכא בעדות זה נפשות. ולא הי' צריכים לדקדק בחקירות. רק דבדין מרומה הא בעינן דו"ח גם בדיני ממונות. ולשיטת הראב"ן דהכחשה בחקירות כשר בד"מ הא דבודקי' את העדים בדין מרומה בדו"ח היא דהיכא דהיא דין מרומה הניחו דבריהם על ד"ת דהכחשה בחקירות פוסל בדיעבד כנ"ל בפ'... וזה כתב המ"ל דהכחשת תרי ותרי היא דין מרומה ובעינן דו"ח. ועי' מש"ל בפ'... מחמת צירף תרווייהו נתבטל העדות. דמחמת הכחשת עידי האב לעידי הבעל נעשה זה דין מרומה ונתבטל העדות מכח הכחשת עידי הבעל בדו"ח. ומיושב דברי ר"ת אפי' לשיטת הסוברים דבעדי זנות לא בעינן דו"ח. ולפמ"ש דאם גם דבעדות דין מרומה בעינן דו"ח. מ"מ איני יודע בדו"ח אינו פוסל. ממילא ל"ל בהא דאיירי דהי' אומרי' לא ידענו בדו"ח. דהא זה אינו פוסל אפי' בדין מרומה אלא דהפי' דהוכחשו ממש בדו"ח. ומ"מ בלא עידי האב הי' מתקיים העדות. דהכחשה בחקירות אינו פוסל במקום דלא בעינן דו"ח. ובזה י"ל ג"כ מה שהקשיתי האיך חיישינן לעדים אחרים הא גם העדות מהאחרים לא יכוונו לדבריהם בדו"ח דהיינו שהעדותן יהי' נתבטל מכח הכחשת הכת הראשון בדו"ח דהא בל"ז צריך לומר דהעדים אחרים לא יהי' מוכחשים מעידי האב כמ"ש המרש"א דיאמרו דהמעשה הי' בשעה שאח"כ שנוכל לתלות הטעות. וממילא דבאופן זה נתברר דגם העדי' שהעידו בראשונה הי' אומרים אמת רק דהי' טעות בדו"ח. וממילא דבזה הניחו על הדין דעידי זנו לא בעינן דו"ח כיון דאח"כ נתברר למפריע שלא הי' דין מרומה וממילא דתלינן הטעות בדו"ח מחמת טעות וכדומה. ולא נעשו פסולין כלל. וליכא לבטל עדות דהכת השני' משום קו"פ כיון דליכא כאן פסול כלל. רק שיהי' נתבטל מכח הכחשה בחקירות דבזה בכל ענין נתבטל אף במקום דלא הוה פסול אמנם הא לזה בעינן תוך כ"ד דוקא כנ"ל ומיושב סוגי' דשמעתא לשיטת הראב"ן: גם מתי' הרמב"ן יש להביא ג"כ ראי' לדברי הראב"ן. דהא הרמב"ן תי' דפסול משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דעיקר העדות שהי' מעידי' לנפשות נתבטל כל העדות. ובאם נימא דלא כהראב"ן וע"כ איירי דהי' אומרים איני יודע בחקירות כנ"ל וזה יהי' קשה דאם גם דאמרי' בכל מקום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו מצד הסברא היא רק דאותו עדות נתבטל והוה כאילו לא העידו כלל. אבל מ"מ בזה אמאי לא יהי' יכולין להעיד שנית עדות הראשון בפני ב"ד של שלשה רק לממון ולאסרה על הבעל. דזה לא חשיב נגיעה משום דעביד אינש להחזיק דבריו הראשונים כנ"ל ובל"ז היכא דהעדות הראשון נתבטל לגמרי ולא הי' שום תועלת בעדותן כיון דנתבטל כל העדות ממילא דבזה ודאי ל"ש נגיעה. וי"ל דלא נפסלו ג"כ משום זה דהעידו מתחילה בשקר כיון דאז לא הי' תועלת בעדותן כיון דאמרו מתחילה אין אנו יודעין ויכולין לומר דאמרו כן כיון דהי' יודעין דליכא תועלת בעדותן אם יאמרו אין אנו יודעין ובל"ז כיון דקודם גמר החקירות עדיין הי' יכולין לחזור וממילא אם נתבטל העדות קודם גמר החקירות לא נעשו פסולין אף אם הוזמו אח"כ דיכולין לומר דהי' חוזרין מעדותן אם לא הי' נתבטל. וממילא דל"ש בזה גם מש"ל שיהי' עדות שאאי"ל. וא"כ בזה אמאי לא יהי' מהני אם יעידו מחדש. רק לאוסרה על בעלה. דזה נראה לענ"ד ברור. דמשום עדות שבטלה מקצתה לא נתבטל רק אותו עדות. וא"כ עדיין קשה כיון דלאסרה על בעלה לא בעי' דו"ח ואז איני יודע בחקירות אינו פוסל. ובודאי דמחוייב הב"ד לקבל שנית אותו עדות לאסרה על בעלה וגם הבעל יעשה זה מסתמא וממילא דל"ש ק"ס. וראי' לזה נראה לענ"ד דהיכא דלא נתבטל העדות רק משום עדות שבטלה מקצתה מועיל הגדה שנית. ממה שהקשיתי בתוס' מכות בסוגי' דקו"פ דכתבו דמשו"ה ס"ל לר"י דבד"מ תתקיים העדות בשאר אף דגם בד"מ כתיב ע"פ שנים או שלשה ונקיש ג"כ ב' לג'. דהיא משום דבד"מ בשנים י"ל דלא נתבטל עדותן לגמרי דעדות חבירו מועיל לשבועה. והקשיתי דמ"מ לענין שבועה אף אם לא נימא נמצא קו"פ עדותן בטלה יהי' נתבטל ג"כ מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דעיקר העדות שהיא לממון נתבטל בטלה ג"כ לשבועה. ואין לומר דהא בהא תלי' דהא דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא רק משום דהוה כנמצא קו"פ דעדותן בטלה. ה"ה בזה אם נתבטל מקצת מן העדות נתבטל כל העדות. וכמ"ש הראב"ד בהא דעבד שהביא גיטו. ולפ"ז אם לא אמרי' נמצא קו"פ לא אמרי' ג"כ עדות שבטלה מקצתה. דזה לא נראה דהא ר"י ס"ל דבד"מ לא אמרי' נמצא קו"פ דעדותן בטלה ואפ"ה ס"ל בב"ק בסוגי' דעד זומם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו. אע"כ דגם א"א דקו"פ אינו פוסל אפ"ה אמרי' עדות שבטלה מקצתה. וא"כ הקו' במ"ע דממילא דנתבטל העדות גם לענין שבועה. אבל לפמ"ש י"ל דמ"מ לש"ל דהעדות נתבטל לענין שבועה דהא העד כשר יכול להעיד מחדש עדותו לענין שבועה. וא"כ גם לרמב"ן יהי' קשה אמאי לא יקבלו שנית. אבל לפמ"ש דהרמב"ן ס"ל כהראב"ן דגם בהכחשה גמורה אמרי' במקום דלא בעינן דו"ח דמתקיים עדותן י"ל בהרמב"ן דתירוצו היא דאיירי דהי' הכחשה ממש בדו"ח. ובזה כיון דכונתם הי' גם לנפשות ואז צריכים לדקדק ע"ז ומכח הכחשה ידעי' דחד מהם ודאי הוא פסול ולזה לא מהני ההגדה שנית כיון דחד מהם הוא פסול. ובל"ז י"ל דהיכא דאמרו אין אנו יודעין בדו"ח ל"ש לומר עדות שבטלה מקצתה לפמש"ל בשער... דאם העדים אמרו איני יודע בחקירות יכולין אח"כ לומר נזכרנו בדו"ח ואז נגמר עדותן למפריע ועי' בנתיבות ר"ס ל', ולפ"ז באמרו אין אנו יודעין בדו"ח. גם לענין נפשות לא נתבטל עדיין עדותן לגמרי. דיכול להיות דיעלו על לבם להיות נזכרים בטוב בדו"ח. וממילא דיהי' מהני עדותן למפריע. רק דחשיב כאלו לא נגמר עדיין העדות לענין נפשות. אבל גוף העדות לא נתבטל עדיין דיכול להיות דיהי' מהני עדותן גם לענין נפשות. וא"כ הקו' במ"ע אם גם דלענין נפשות עדיין לא נגמר עדותן מ"מ כיון דלענין לאסרה על בעלה נגמר עדותן אמאי לא יהי' מהני עדותן. אע"כ דהרמב"ן איירי דהי' הכחשה גמורה דבזה נתבטל העדות לגמרי לענין נפשות. וי"ל לפמ"ש בתוס' דהם סברי דלא הי' הכחשה גמורה דא"כ ל"ש לעז דיהי' נתבטל כל העדות משום קו"פ רק דאיירי ע"כ דהי' אמרו אין אנו יודעין בדו"ח כנ"ל י"ל דמשו"ה לא סברי תי' הרמב"ן בזה דהיא משום עדות שבטלה מקצתה כי באינו יודעים ל"ש זה כמ"ש אי משום דיכולין אח"כ להעיד שנית. או דגוף העדות לנפשות עדיין לא נתבטל לגמרי רק דלא נגמר עדיין:
אמנם דבמ"ש לשיטת הסוברים דבעדות זנות (דלא בעי'] דו"ח איירי דהי' הכחשה בעידי הבעל וגם דעידי האב הכחישו ג"כ לעידי הבעל יש לעיין באופן כזה אמאי ניחוש לעדים אחרים הא עיקר הטעם דמחלקי' בין הזמה להכחשה. דבהזמה לא חיישינן לעדים אחרים כיון דבזה ידעינן בבירור דהעדים העידו שקר ומה"ת ניחוש לעדים אחרים אבל בהכחשה דאינו מבורר דעידי הבעל העידו שקר. ודילמא עידי האב העידו שקר, משום דהכחשה לא הוה אלא תרי ותרי משו"ה חיישינן לעדים אחרים ולפ"ז באופן כזה דהעדים הכחישו זה את זה בדו"ח. ואח"כ באו שני עדים והכחישו לשניהם. בזה הי' נראה לענ"ד ברור דשניהם הם פסולין לעדים כיון דבל"ז ידעינן דחד מאותן העדים שהכחישו זה את זה בחקירות בודאי הוא פסול. כיון דהכחישו זה את זה בדו"ח. רק כיון דלא ידעי' מי הוא הפסול אמרי' דכל אחד מעיד בפני עצמו. משום דקימ"ל כר"ה בשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז. אבל בצירף שניהם יחד אותן העדים שהכחישו זה את זה בדו"ח בצירף שניהם בודאי הם פסולין משום דאיכא חד מהם ודאי פסול. ולפ"ז ממילא בבאו אח"כ שנים אחרים ומכחישים את שניהם דהאחרונים נאמנים לגמרי. ואמרי' בזה אין דבריו של אחד במקום שנים. כיון דבכת הראשונה ליכא רק ע"א שהוא כשר ונאמנים השנים האחרים להכחישו. וכיון דהשנים האחרונים נאמנים תו ל"ש לעז. דמה"ת ניחוש דיבואו אחרים כיון דידעינן דהראשונה העידו בשקר ע"י הכחשת עידי האב [ובאם הוה אמרי' כן הי' מקום לישב קו' התוס' הנ"ל דלאביי ולאידך אמוראי האיך מפרשי הא דתובעו ממון בשלשה. די"ל דאיירי דהעידו תחילה והכחישו זה את זה בדו"ח. ואח"כ באו עידי האב והכחישו. ורבא הא דלא תי' כן כמ"ש משום דבהוזמו קודם גמר דין מיושב יותר הלשון תובעו ממון דמשמע דהי' יכול לתבעו גם נפשות ובהוזמו קודם גמר דין הי' יכול להמתין עד לאחר גמר דין ולתבוע ג"כ נפשות] אמנם דעדיין י"ל כיון דבאמת הכחשה בחקירות כשר בעידי זנות והא דפסול היא רק כמ"ש דע"י עידי האב ה"ל דין מרומה אבל מ"מ יכול להיות שיבואו עדי' אחרים וכמש"ל דבאופן דלא יהי' הכחשה גם מעדי' הראשונים. כגון דזה אומר בג' שעות וזה אומר בה' ויבואו עדים אחרים ויאמרו דבד' שעות ביום הי' המעשה ואח"כ נתברר דגם אותן העדים הם כשירים. ובל"ז לפמ"ש ע"כ צריך להיות דהכחשה הי' באופן זה דאם יבואו עדים אחרים לא יהי' מוכחשים מן עידי הבעל דלפמ"ש דהרמב"ן איירי מהכחשה גמורה. יהי' הקו' במ"ע האיך חיישינן לעדים אחרים. אף אם יבואו גם עדותן בטלה משום נמצא קו"פ. אבל בזה ניחא דאם לא יבואו עדים אחרים יתברר שלא הי' פסול כלל. וכאשר בארתי זה בפ'... עי"ש: ובל"ז יש להקשות זה על דברי התוס' בפלוגתא דריב"ז ורבנן דדחקו לקמן דהי' שתי כיתי עדים דאל"כ לר"מ ניחוש שמא יבואו עדים שלא יכחישו זה את זה. ולפמ"ש י"ל דבזה פליגי דלא הי' רק כת אחת והכחישו זא"ז בבדיקות דלר"מ דס"ל דהכחשה בבדיקות פוסל ג"כ ממילא בזה ידעינן בבירור דאחר מהם הוא פסול מכח הכחשה בבדיקות. וממילא אח"כ ע"י הכחשת עידי האב תרווייהו הם פסולין בודאי. ומה"ת ניחוש כלל שיבואו עדים אחרים. כיון דעידי הבעל הם פסולין בודאי ע"י עידי האב. ולרבנן דע"י הכחשה בבדיקות לא נעשה פסול כלל. וממילא דלא הוה רק הכחשת תרי ותרי ולזה חיישינן דיבואו עדים אחרים מזה נראה דלא אמרי' זה וצ"ע: ולדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דבדין מרומה בעי' דו"ח ממש. וממילא אינו יודע בחקירות נתבטל ג"כ העדות. בזה י"ל דאיירי דהי' אומרים איני יודע בחקירות. ובאו עידי האב והכחישום. כגון דהי' אומרים בג' בחדש. ועל החקירה דאיזה שעה הי' אומרים לא ידענו. ובאו עדים אחרים והי' אומרים עמנו היתה האשה ביום ג' כל היום. ובזה נתבטל עדותן מכח עידי האב. דכיון דמכחישים אותם ה"ל דין מרומה ופוסל איני יודע בחקירות. אבל מ"מ לא הוה אלא הכחשת תרי ותרי כיון דבזה לא נפסל שום אחד מהם. ומשו"ה חיישינן לעדים אחרים:
ובזה י"ל ג"כ לשיטת ר"ת דס"ל דע"י הכחשת עידי האב לעידי הבעל ל"צ ליתן ק"ס. וממילא דלפ"ז קו' התוס' על הא דריב"ז ורבנן במ"ע. דלרבנן הא לא צריך ליתן ק"ס ע"י הכחשת עידי האב. אבל בזה י"ל דזה הוא הפי' בגמ' דהוכחשו בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות. דהיינו בהחקירות לא הי' הכחשה בין העדים. רק דלא כוונו דבריהם בחקירות. דהי' אומרים לא ידענו באיזה שעה ומשו"ה גם לרבנן צריך ליתן ק"ס כיון דלא כוונו דבריהם בדו"ח. וגם איני יודע פוסל. רק דלרבנן חיישינן לעדים אחרים שיכוונו דבריהם בחקירות. משא"כ לר"מ לא חיישינן לעדים אחרים. או כמ"ש המרש"א דשתי כיתי עדים מכחישין זה את זה או כמ"ש דפסול משום נמצא אחד מהם קו"פ או כמ"ש כיון דחד מהם הוא פסול מחמת הכחשה בהבדיקות. ממילא לאחר הכחשת עידי האב שניהם פסולין בודאי ולא חיישינן לעדים אחרים יותר:
ויש לעיין מהא דאמרי' בסנהדרין פ"א בהא דכונסים אותה א לכיפה. מנא ידעינן אמר ר"ח דהוכחשו בבדיקות, ופי' רש"י בד"ה בעוקצי תאנים בדיקות יתירה היא ונהי דב"ז פטר לי' מ"מ עידי אמת הם עיי"ש ולפ"ז אם גם דאמרו בחקירות גם בהעידו לאחר כ"ד והוכחשו זה את זה בחקירות דעדותן בטלה משום קו"פ. מ"מ בהכחשה בבדיקות בזה בעינן דוקא תוך כ"ד דבזה נתבטל העדות משום עדות שבטלה מקצתה. משא"כ דיפסל לאחר כ"ד משום קו"פ. ע"ז י"ל כיון דהוא מעיד אמת ל"ש נמצא קו"פ. גם י"ל משו"ה בהוכחשו בבדיקות ועידי האב הכחישום חיישינן לעדים אחרים. והקשיתי הא כיון דאחד מהם ודאי פסול ממילא נאמנים. וממילא דלא צריכים התוס' להא בשני כיתי עדים לר"מ דס"ל הכחשה פוסל רק כיון דבזה פוסל ל"ח לעדים אחרים. די"ל כיון דמ"מ אמרי' דעידי אמת הם [חיישינן] לעדים אחרים ולפ"ז שפיר י"ל כמ"ש בהא דתובעו ממון דהי' הכחשה ביניהם בחקירות ובאו עידי [האב] והכחישם ג"כ דבזה ל"ח לעדים אחרי' ואביי לא תי' כן דלשון תובעו ממון. משמע לי' יותר בהוזמו קודם גמר דין: