אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער ב פרק ד

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער ב פרק ד

ספר משכן העדות שער ב פרק ג

בירושלמי בסנהדרין הביאו הראשונים בסוגי' בפ' ד"מ ד' מ"ב דייק ממתני' דהמגדף דקתני והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין וכו' רשב"ל אמר מכן לדיינים שקיבלו עדות עומדין שדינם דין עכ"ל. והא דפי' עומדין שם אף דלכתחילה בעינן דיינים בישיבה. היא משום דשם לא הי' צריכים להיות יושבין כיון דצריך לקרוע בעמידה כמבואר שם בסוגי' ויש לעיין דהא בת"ח דמושיבין אותו היא משום דעשה דכבוד התורה עדיף דבל"ז לא הי' מושיבים אותו משום דמאי אילמא הך עשה מהך עשה. וא"כ גם בזה אם גם דצריך לקרוע מעומד מ"מ מאיזה טעם צריך לעמוד בשעת קריאה מאי אולמא הך עשה מהך עשה ולשיטת הסוברים גבי קריעה אם קרע מיושב לא יצא וצריך לקרוע שנית כמבואר בסי' ש"מ בטור וכו' ניחא דמשו"ה הוצרכו לעמוד דבזה יהי' יוצאין את שניהם. דקבלת עדות מהני בדיעבד. ובאם לא יעמדו לא יצאו ידי קריעה בדיעבד. ולזה הי' עומדין. משא"כ לשיטת הסוברים דגם בקריעה יצא בדיעבד יש לעיין. וצ"ל דזה חשיב כבוד המקום וכמו דאמרי' עשה דכבוד התורה עדיף מכ"ש עשה דכבוד המקום:

ויש לעיין לפי מה דמבואר בס"ס כ"ח וסי' ט"ז דעמידה ע"י סמיכה חשיב עמידה לגבי עדים וישיבה לגבי דיינים והיא מעובדא דאשת ר"ה דיתיב כמאן דשרי מסאני' והי' חשיב ישיבה לגבי דיינים ולפ"ז אם גם דקבלת עדות מהני בדיעבד בעמידת הדיינים. עדיין קשה אמאי עמדו על רגליהן. הא הי' תקנה שיהי' יוצאין ידי קריעה. ושיהי' חשיבה ישיבה לגבי דיינים. והיא שיהי' עומדים ע"י סמיכה. דזה יהי' נחשב עמידה לענין קריעה וישיבה לענין קבלת העדות כמו גבי דביתהו דר"ה דהי' יוצאין בזה את שניהם. וכיון דהי' להם תקנה שיהי' יוצאין את שניהם לכתחילה אמאי עמדו על רגליהן דבזה לא הי' יוצאין המצוה דקבלת עדות כתקנה. ול"ל דהא דקתני עומדים על רגליהם. היא דהי' עומדים מישיבתם. ובאמת לא הי' ישיבה גמורה רק דהי' ע"י סמיכה. דא"כ ליכא ראי' מזה דקבלת עדות בעמידת הדיינים דמהני בדיעבד. כיון דשם ע"כ הי' צריכים לעמוד בעמידה ע"י סמיכה להיות יוצאין על לכתחילה. וממילא די"ל דבעמידה גמורה לא הי' מהני אף בדיעבד. ול"ל דגם לדברי הרמ"א דמתיר עמידה ע"י סמיכה לגבי עדים. מ"מ לענין קריעה אינו יוצא בעמידה ע"י סמיכה דאדרבא נהפוך היא דלענ"ד אף לדברי המג"א בסי' קמ"א ס"ק ב' דחולק על הרמ"א וס"ל דעדים אינם יוצאין בעמידה ע"י סמיכה עי"ש. ולכאורה מזה יהי' ראי' לדבריו דסמיכה ל"ח עמידה ומשו"ה בקריעה דבעינן עמידה צריך עמידה ממש. אמנם לדברי המג"א יש לעיין דהא המג"א כתב שם הא דהי' חשיב זה עמידה בדביתהו דר"ה היא דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא. וכפי הנראה הטעם משום דבזה לא כתיב לשון עמידה רק מפני שיבה תקום ולזה לא בעינן עמידה ממש. ולכן חשיב עמידה ע"י סמיכה לענין זה עמידה. וממילא דגם לענין קריעה דהא דצריך להיות בעמידה היא דילפינן מן ויקם דוד ויקרע וכו' והקריעה דשם בסנהדרין גמרי' מן ויקם על הכסא. וא"כ בזה יהי' סגי ג"כ בעמידה ע"י סמיכה. ויהי' קשה גם לדברי המג"א. אמנם זה י"ל משא"כ לשיטת הרמ"א כאן דגבי עדים דכתיב ועמדו והיא עמידה ממש אפ"ה חשיב עמידה ע"י סמיכה עמידה גמורה. מכ"ש דיהי' נחשב עמידה לענין קריעה דשם לא כתיב רק תקום דסגי' בעמידה ע"י סמיכה:

ובדברי הרמ"א הי' אפשר לומר דהא דמתיר בעדים עמידה ע"י סמיכה היא כיון דבדיעבד מהני אם העידו העדים בישיבה כמבואר בהראשונים. ולזה מקבלין לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה. ועיקר ראייתו מדברי הריב"ש היא כיון דהריב"ש מתיר בדיינים בישיבה ע"י סמיכה ואף דזה ל"ח גם ישיבה כמ"ש המג"א שם דעמידה ע"י סמיכה לא חשיב לא עמידה ולא ישיבה וא"כ ע"כ הא דמתיר הריב"ש בדיינים בעמידה ע"י סמיכה היא משום. כיון דבדיעבד מהני אף אם קבלו הדיינים העדות בעמידה ולכן מקלינן לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה. ומזה למד הרמ"א דמטעם זה יש להתיר בעדים ג"כ אף לכתחילה. כיון דבדיעבד מהני אף אם העידו בישיבה ממש. והא דלא הביא הראי' מאשת ר"ה דיתיב כמאן דשרי מסאני'. היא דהא משם לא מוכח דבישיבה כזו מותר אף לכתחילה. והי' מקום לומר דדוקא היכא דאי אפשר בענין אחר. ולזה הביא מדברי הריב"ש דמתיר בזו אפי' לכתחילה והריב"ש אין בידי לעיין. וי"ל ראי' לזה לפמ"ש תוס' דבאמת לא הי' מחוייב בכבודה כיון דהי' לאחר מיתת ר"ה. רק דר"ח החמיר על עצמו. וא"כ אם נימא דבעמידה ע"י סמיכה אסור לכתחילה קשה האיך שייך בזה להחמיר על עצמו מה שהיא נגד הדין. כיון דמה"ד אינו חייב בכבודה ממילא צריך מן הדין לישב אע"כ דמהני בדיעבד. ולפ"ז יש לישב קו' המג"א שם על הרמ"א ול"צ לומר דהי' לו גי' אחרת בריב"ש רק דעיקר ראייתו מהריב"ש היא כמו דמתיר לכתחילה בדיינים אף דעמידה ע"י סמיכה ל"ח ישיבה וע"כ משום דמותר בדיעבד כ"כ בעדים דמהני ג"כ אם העידו בישיבה בדיעבד דמותר לכתחילה ע"י סמיכה [ומה דהקשה המג"א דהא גם בקריאה מהני בדיעבד בישיבה ואפ"ה לכתחילה אסור בעמידה ע"י סמיכה י"ל ועי' בפ"מ שם ובאו"ח בסי' י"ז וי"ל דהא לענין עדות מצינו מקום דמותר אף לכתחילה והיא בת"ח] ולפ"ז תו ל"ק מהא דמגדף דל"מ לשיטת הסוברים דהקריעה אינו יוצא בישיבה אפי' בדיעבד דודאי ל"ק דאמאי לא עמדו ע"י סמיכה דאז יוצאין ידי שניהם דהא לענין קריעה לא הי' יצאו. כיון דבזה ל"מ אף בדיעבד בישיבה. וממילא דלא מהני ג"כ אם קרעו בעמידה ע"י סמיכה כיון דזה ל"ח עמידה היכא דלא מהני בישיבה בדיעבד אף גם לשיטת הסוברים דגם בקריעה מהני בדיעבד אפ"ה הראי' היא נכונה ממגדף כיון דהי' עומדים ואם גם די"ל דהי' עומדים ע"י סמיכה. מ"מ מזה גופו מוכח דע"י עמידה גמורה מהני בדיעבד. דאל"כ לא הי' מקלינן לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה כיון דזה ל"ח ישיבה [והא דלא הביאו ראי' מאשת ר"ה דמוכח ג"כ דמהני בדיעבד בישב כמאן דשרי מסאני'. ול"ל דזה עדיף מעמידה ע"י סמיכה, והא דלא הי' יושבין גם במגדף כזה. משום דבזה לא הי' יוצאין ידי קריעה דזה היא כישיבה דזה דוחק דמשמע דדמי' להדדי. וי"ל משום דהי' מקום לומר דר"נ דלא הי' סמוך משו"ה הי' מיקל טפי. ועי' בקצוה"ח בסי' ב' ס"ק ב'] ולפ"ז באמת י"ל במגדף דהי' עומדין בעמידה ע"י סמיכה לצאת ידי שניהם ובזה הי' יוצאין אף לכתחילה:

והנה הא דהדיינים צריכים לישב בקבלת עדות ועדים צריכים לעמוד כבר כתבתי דהטעם כיון דלגבי העדים היא כגמר דין דמיד לאחר הגדת העדים תו אין להעדים שייכות בענין הזה. ובגמר דין הדיינים בישיבה. ומשו"ה העדים צריכים לעמוד. ועמדתי לעיין כיון דבודקי' העדים בשבע חקירות כמבואר במתני' דר"פ הי' בודקים וקודם דו"ח יכולין העדים לחזור מהגדתן כמבואר בסי' כ"ח עי"ש בב"י. והיא כיון דהעדות לא נגמר רק בשבע חקירות ולכן אין בזה משום חוזר ומגיד. ועימש"ל בשער פ'. ולפ"ז יש לעיין אם הדיינים צריכים לישב בהתחלת העדות קודם גמר החקירות. דאם גם דהגדת העדים חשיב כגמר דין. מ"מ הא העדות לא נגמר רק בגמר החקירות. וא"כ קודם גמר החקירות יהי' כהתחלת דין גם לענין העדים. וממילא דהב"ד יכולין לעמוד אז. והעדים יכולין לישב. ורק החקירה אחרונה שהיא באיזה מקום זה יהי' צריך להעיד בישיבת הדיינים ובעמידת העדים. אמנם אם נימא כן הי' קשה ג"כ על הא דמגדף. הא הב"ד הי' יכולין לומר להעדים שיאמרו מה ששמעו בפירוש קודם החקירה האחרונה ואז עדיין לא יהי' נגמר עדותן ובזה הי' יכולין לעמוד אף לכתחילה. ואם גם די"ל דמשו"ה הי' ממתינים על זה עד לאחר כל החקירות מחשש דילמא יכחישו זה את זה בחקירות. ויהי' נתבטל כל העדות. ואז יהי' מזכיר את השם שגידף בחנם. מ"מ הא הי' יכולין לחקור אותם בכל החקירות רק באיזה מקום לא הי' להם לחקור. ובחקירה זו רחוק שיהי' מכחישים זה את זה. ובלא"ה כיון דהמצוה היא שיהי' לכתחילה בעמידה יותר נכון לעשות כן כדי שיהי' יוצאין בקבלת עדות אף לכתחלה ומזה יהי' מוכח דגם בתחילת החקירות צריכים ג"כ להיות יושבין. אמנם לפמ"ש דבאמת הי' נסמכים על העמוד ובזה הי' יוצאין את שניהם אפי' לכתחילה ניחא. כיון דהי' להם מקום שיהי' יוצאין ידי שניהם בעמידה ע"י סמיכה בזה עדיף מהא דנשאל להעד קודם גמר החקירות מהחשש שכתבתי דדילמא יכחישו בחקירות ויהי' מזכירים שם שמים בחנם. ובמתני' דשם מבואר דהא דהי' שואלים לו אמור האיך שמעתה בפי' היא לאחר כל החקירות והבדיקות דקתני שם נגמר הדין וכו' ופי' רש"י נגמר הדין ובאו לומר חייב הוא. וע"כ דהיא מטעם זה דמתחילה לא שואלים להם ע"ז משום שמא יכחישו זה את זה. ועימש"ל עוד בזה:

ובל"ז יש לעיין ג"כ לפי מה שהביא בחידושי הר"ן הירושלמי וז"ל בד"ה אמור מה ששמעת בפי' אבל בירושלמי משמע שלא הי' אומרים העדים אלא שהי' מזכירים את השם והי' אומרים העדים השם שאמרתי בפניכם אותו גידף ובו גידף. ומה שהי' אומרים אמור מה ששמעת בפי' שיזכרו השם שיצא מפיו. ומשו"ה אמרי' בגמ' אחד שומע ואחד שומע מפי שומע וכו' עיין שם ולפי זה אם גם דהם הי' צריכים לעמוד בשעה שהזכיר את השם מכל מקום לאחר כך כשמעידים אותו השם שאמרתי בפניכם אותו גידף אז הי' יכולין לישב. רק לעמוד אח"כ ולקרוע. ומה שהי' מזכיר את השם זה לא חשיב שום עדות. רק מה שאמרו אח"כ דאותו שם שהזכיר אותו גידף ואז הי' יכולין לישב. וא"כ האיך מוכח מכאן דקבלת עדות מעומד מהני בדיעבד. הא י"ל דבאמת בשעה שהעידו בשם זה שהזכיר גידף הי' יושבין ובאם נימא דהוכחת הגמ' היא דמפשטא לישנא דמתני' משמע דהי' עומדים עד לאחר הקריעה. וממילא דהי' עומדין ג"כ בשעה שהי' מעידין על הגידף. מ"מ הא גופו קשה אמאי לא הי' יושבין אח"כ כדי לצאת ידי קבלת עדות אף לכתחילה ועי' בקרבן העדה בד"ה מיכן לדיינים ובאם נימא כמ"ש דבאמת הי' יושבין גם לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה ניחא די"ל דראיתו היא דמשמע דלא הי' יושבין בשעה שהעידו על הגידף. וע"כ דהי' עומדים ע"י סמיכה דמהני אף לכתחילה ומזה מוכח דמהני בדיעבד אף בעמידה דאל"כ לא הי' מותר בעמידה ע"י סמיכה לכתחילה:

עוד יש להסתפק אם גם דקבלת עדות חשיב גמר דין. מ"מ לפי מה דמבואר בעדים שבאו להעיד חשיבי כאחד. וכל אחד יכול לחזור תוך כדי דיבור של חבירו. וא"כ ממילא לא נגמר עדותן עד לאחר עדות השניים. וא"כ יהי' הדיינים רשאים לעמוד בקבלת העדות של העד הראשון. אמנם דמירושלמי דסנהדרין מבואר ג"כ להיפך דהנה זה נראה ברור דהא דהדיינים הי' צריכים לעמוד זה הי' בשעה שהעד הראשון הי' מזכיר את השם שגידף. משא"כ בשעה שהי' עדים אחרים אומרים אף אנו כמוהו באותו שעה ודאי לא הי' צריכים הדיינים לעמוד. דהא הם לא היו מזכירים את השם. וגם מחמתם לא הי' צריכים לקרוע. ובזה אמרתי ליישב קו' בעל קרבן העדה על הירושלמי ד"ה את ש"מ שית דהקשה אמאי לא חשיב שבעה דהא איכא נמי מה דאמרי' בגמ' סתמא כר"ע דמקיש שלשה לשניים עי"ש. ולפמ"ש ניחא דלכאורה קשה האיך מוכח דהדיינים שקבלו העדות מעומד דמהני בדיעבד דילמא גם בדיעבד לא מהני, רק דהעדות מתקיים ע"פ שני העדות האחרים שהי' אומרים אף אנו כמוהו דאז לא הי' צריכים לעמוד. ובאמת אלו לא הי' רק שני עדים הי' הדיינים יושבים גם בשעה שפי' העד הראשון את השם. כיון דאם יעמדו לא יהי' מהני אפי' בדיעבד. רק דבזה הוה אפשר לעמוד כיון דאיכא עוד שנים עדים. ויכול להתקיים העדות על ידם. וממילא דלא יהי' מוכח דהמתני' אתיא כר"ע. דגם בל"ז ניחא ג"כ דמשו"ה הוצרכו לשאול להשלישי ג"כ משום דהעדות הראשון לא הי' מהני כיון דהדיינים הי' עומדים בשעה שהעיד עדותו בפי'. וצ"ל דהירושלמי מוכח דינו דהא באמת קימ"ל דסתם מתני' אתיא כר"ע. וא"כ גם המתני' דהמגדף אתי' כר"ע. וא"כ ע"כ מהני גם הערות דהעד הראשון כיון דהוא מקיש שלושה לשניים וצריכים להעיד כולם. ובאם נימא דעדותו ל"מ ממילא דחשיב כאלו לא העיד ואין שייך עליו הזמה. אע"כ דגם עדותו מהני. וממילא דמוכח דקבלת עדות בישיבה מהני בדיעבד. ולפ"ז תו ל"ק קו' בעל קרבן העדה דהוכחה ליכא דמתני' אתיא כר"ע. דהא חד מהנך ש"מ דהירושלמי היא הא דהדיינים שקבלו העדות בישיבה דמהני בדיעבד. ותו ליכא להוכיח דהמתני' אתיא כר"ע דאדרבא די"ל דמתני' דלא כר"ע. וגם אם הדיינים קבלו עדות בישיבה לא מהני אפי' בדיעבד. רק דהעדות מתקיים ע"י העדים שמעידים אף אנו כמוהו. ואי דאז לא העיד הראשון הא המתני' דלא כר"ע ולא צריכים לעדותו כלל. והירושלמי דקאמר ש"מ דמהני בדיעבד היא רק דהאמת היא כך דסתם מתני' כר"ע אבל הוכחה ליכא. גם בגמ' דבבלי לא קאמר דרך הוכחה דמתני' כר"ע רק סתמא כר"ע. וי"ל דהיא ג"כ מטעם זה. ומעתה לפ"ז מוכח דגם בקבלת העדות דהעד הראשון צריכים הדיינים להיות יושבין. דהא כל עיקר ראי' הירושלמי היא רק משום דהי' צריכים לישב בשעת העדות דהעד הראשון. וע"כ דגם זה חשיב כגמר דין. גם דהא דקרא דכתיב ועמדו שני אנשים דקאי על העדים דצריכים לעמוד וכמבואר בגמ' משום דהיא הגמר דין. הרי מפורש דגם העד שמעיד תחילה צריך ג"כ לעמוד. ואפשר לומר דאף דבמתני' קתני והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים והשני אומר אף אני כמוהו וכו' דמבואר דמתחילה הי' הדיינים קורעים ואח"כ העידו השניים לאמור אף אנו כמוהו מ"מ י"ל דהיא לאו דוקא, דהא ע"י שהזכיר העד הראשון השם שגידף ע"י זה לא הי' להם לקרוע דהא עדיין לא הי' רק ע"א שגידף ודילמא היא שקר. וכפי הנראה דמחמת זה שהוא מעיד על אחר שגידף אם באמת היא שקר ל"צ לקרוע ע"ז. וי"ל דהמתינו לקרוע עד שיאמר העד השני אף אני כמוהו ויהי' שני עדים שגידף ואח"כ קרעו וממילא די"ל כמ"ש דממתני' משמע דגם בעדות העד השני הי' עומדים עדיין. אמנם די"ל דהיא ג"כ א"א דמתני' כר"ע ובעינן גם עדות הראשון וממילא דחשיב דיעבד כיון דכבר קבלו את העדות בישיבה. מ"מ ליכא ראי' די"ל דבמתני' דוקא קתני כמ"ש: והנה לכאורה קשה נהי דקבלת עדות מהני בדיעבד אן בעמידת הדיינים עדיין יהי' קשה. אמאי לא יהי' צריך להגיד אותו עדות שנית בישיבת הדיינים. ולאמור שם זה שאמרתי בפירש גידף למען יהי' יוצאין אף לכתחילה דזה אינו כיון דמהני בדיעבד ממילא חשיב זה עדות מה שמעיד אח"כ. כיון דכבר נגמר עדותו ואינו יכול לחזור ולהגיד מעדותו הראשון וממילא דליכא עדות. רק דזה קשה הא יש תקנה שהב"ד יאמרו לו שיאמר בפירוש השם שגידף. רק דזה לא יאמר בתורת עדות. ויהי' בידו לחזור ולהעיד. כי לא העיד זה בתורת עדות. וממילא דיכול אח"כ להעיד שנית כי שם זה גידף ואז יהי' יכולין לישב. ובאם נימא דהא דצריכין לקרוע היא דוקא היכא דשמע את זה בתורת עדות דוקא כמ"ש יהיה ניחא. ולכן צריך להעיד את זה בתורת עדות. ובזה יהי' ניחא ג"כ מה שהקשיתי לעיל אם נימא דל"צ העדים לעמוד וגם הדיינים לישב רק בגמר החקירות הי' תקנה שיאמר השם שגידף קודם גמר החקירות. דלפ"ז צריך לומר דוקא אח"כ דקודם שנגמר עדותו. כיון דל"ח עדות ממילא דאינם חייבין לקרוע. רק דזה לא נראה כמ"ש. דהא ממתני' משמע דהי' קורעין אף קודם שהעידו הנשארים מהעדים ואף אנו כמוהו. ואז עדיין הא לא העידו שני עדים וע"א אינו נאמן להעיד ע"ז [אם לא דנימא כמ"ש דבאיסורין אף במקום דבעינן שני עדים מ"מ לא בעינן משפטי העדות. וגם הדו"ח וממילא לענין זה שיהי' חייבים לקרוע כיון דהעדים העידו תחילה קודם שבדקו אותן בדו"ח שגידף את השם חשיב זה עדות לענין זה שיהי' חייבים לקרוע] ואפשר דגם אם באמת היא שקר שלא גידף מ"מ צריכים לקרוע מחמתו דפי' את השם לאמור דשם זה גידף פלוני. ויש לעיין עוד ולומר דע"כ הי' צריך לומר בתחילה זה בתורת עדות דוקא. דהנה בכל מקום דקימ"ל דאין נגמר העדות רק בגמר דו"ח. וקודם דו"ח אין בזה משום חוזר ומגיד והא דמהני העדות ולא אמרי' דהא מה שהי' מעיד בתחילה זה לא חשיב עדות כיון דעדיין לא הי' דו"ח. ולא יהי' עדות גם אח"כ דהיא נוגע משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. אלא דזה אינו כיון דהעדות לא נגמר רק בגמר הדו"ח. וממילא מה שהעיד מקודם אין שם עדות עליו רק בגמר הדו"ח. וכיון דל"ח עדות לא הוה נוגע משום זה דה"ל כאלו הגיד חוץ לב"ד דיכול לומר כיון דהעדות לא הי' נגמר אז לכן לא דק בזה והי' אומר בדדמי. אמנם במגדף יש לומר אם נימא דמה שהי' אומר השם בפירוש זה לא יהי' נחשב לעדות. י"ל דבזה לא הי' מהני אם יאמר אח"כ שם זה גידף משום דאח"כ הוא נוגע לעדות דהוצרך לומר דגידף שם זה דאם לא יאמר כן ה"ל הוא רשע דהזכיר את השם בחנם ולאמר דשם זה גידף. ואפשר דבאם היא שקר הוה הוא כמגדף. ולכן אם לא הי' נחשב אז מיד בשעה שגידף לעדות לא הי' מהני זה שאומר אח"כ דשם זה גידף דאח"כ נוגע הוא שלא יקרא רשע. ובזה י"ל ג"כ מה שהקשיתי מדוע לא העיד זה קודם גמר החקירות. די"ל משום דאז כיון דלא היה נגמר אז העדות. ממילא דגם לאח"כ לא יהי' נחשב עדות דהוא נוגע לעדות. וקצת יש לעיין דנימא דהעדים אחרים שאומרים אף אנו כמוהו הם ג"כ נוגעים בעדותן על הא דלא קרעו אז בשעה שהזכיר השם בפירוש דהא הטעם דאינם חייבין לקרוע היא משום דקרעו מכבר בשעת הגידף. ובאם היא שקר ממילא דהם חייבים כעת לקרוע. ואין לומר דזה גופו חשיב עדות מדלא קרעו אז ה"ל כאלו העידו אז שגם הוא שמע דזה אינו דעדות לא הוה עד שאמרו אף אנו כמוהו. ועדיין צ"ע עוד בכל זה. ועוד חזון למועד לעיין בזה שנית:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה