משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער ב פרק ג
הדיינים צריכים לישב בשעת קבלת עדות. והעדים צריכים להעיד מעומד כמבואר בסוגי' דר"פ שבועת העדות וילפינן זה מקרא ועמדו שני האנשים לפני אלקי'. ומדכתיב וישב משה וכו' וכמבואר בש"ע סי' כ"ח סעיף ה' ו'. ולענין אי הבע"ד צריכים לעמוד ג"כ בשעת קבלת עדות. בתוס' בסוגי' בד"ה שאם רצו ב"ד להושיב. כתבו דהבע"ד לא צריך לעמוד בשעת קבלת עדות דכתבו דהא דא"ל שב"ש לינאי עמוד על רגליך בשעת גמר דין הי' ולא בשעת קבלת עדות שהיא תחילת דין אמנם בתוס' סנהדרין י"ט ד"ה ינאי המלך כתבו דקבלת עדות היא גמר דין וגם הבע"ד צריך לעמוד אז עי"ש. וצריכים להבין באיזה ענין מחולקי' תוס' בסוגי' עם, תוס' סנהדרין. גם תוס' בסנהדרין תי' בתי' א' דדיני נפשות שאני ותוס' שבועות לא תי' זה. גם בקו' התוס' יש לדקדק ג"כ דבסנהדרין כתבו וז"ל והא דאמרי' בפ' שבועת העדות שאם רצו להושיב שניהם מושיבין וכו' וא"כ לא הי' המלך צריך לעמוד ובלבד שיושיב אותו שכנגדו עכ"ל. ותוס' בשבועות כתבו סתם וההוא דסנהדרין וכו' אתי' דלא כר"י וכו' וסתמו דבריהם דלא כתבו מזה כלום דה"ל להושיב גם את השכנגדו:
ונראה לענ"ד דבזה הסברא מחולקים דבלא"ה צריכים להבין דברי תוס' סנהדרין במ"ש דיני נפשות שאני דהא רש"י כתב בסנהדרין ד"ה ויעידו בך דעבדו כחמורו והפסד ממון היא לו עכ"ל גם בחידושי הרשב"א ב"ק ר"פ הגוזל כתב לענין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בממון היא רק דרבנן משום דעיקר קרא והועד בבעליו לגבי השור כתיב דהיא כדיני נפשות אבל גבי בעלים אסמכתא היא עי"ש מבואר מזה דלגבי בעלים היא רק הפסד ממון. ואם גם דלגבי השור והעבד היא דיני נפשות. מ"מ לגבי בעלים היא רק דיני ממונות. ולפ"ז יהי' קשה על תי' התוס' בדיני נפשות שאני. אם גם דהוה דיני נפשות לגבי העבד מ"מ לגבי ינאי לא הי' רק ד"מ והי' נ"ל דכונת התוס' כיון דקו' התוס' הי' דהי' יכולין לישב גם השכגדו. וע"ז תי' דהשכנגדו הי' צריך לעמוד משום דאצלו היא דיני נפשות וממילא דגם ינאי היה צריך לעמוד. כיון דא"א להושיב את שניהם. וראיתי שכוונתי בזה לדברי תשו' דרע"א בסי' ק"ד דכתב בזה לדחות דברי התה"ד בפסקיו בסי' קע"ו הטעם דהיא דיני נפשות כיון דהעבד גופו קנוי לו והוא הבע"ד עי"ש. אמנם באמת לענ"ד קשה לי טובא בזה בדיני נפשות האיך שייך בע"ד שיהי' שכנגדו לענין זה שיהי' צריך לו לעמוד. דהא מבואר בסי' ל"ג סעיף ט"ז והיא מדברי המרדכי דקרובי נרצח יכולין להעיד להרוצח. ואפי' הנרצח גופו היכא דליכא נגיעת ממון. והיא מטעם דמאי איכפת לי' לקרובי הנרצח או להנרצח גופו במיתת הרוצח. וכיון דהם כשרים לעדות להעיד עליו על מעשה הרציחה האיך יתכן שיהי' בגדר הבע"ד לענין זה שיהי' הוא או קרובי הנרצח צריכים לעמוד בשעת קבלת עדות. כיון דהם כשרים להעיד ממילא הם כאינש דעלמא דיכול לישב בשעת קבלת עדות:
ולזה הי' נ"ל לישב דברי התוס' בדוחק דכונתם דאף אם נימא דבעובדא דינאי הי' בע"ד שהי' כנגדו ואף דגבי דיני נפשות ל"ש זה. מ"מ הא מבואר שם בסי' ל"ג דהא דקרובי נרצח יכולין להעיד היא דוקא היכא דליכא נגיעת ממון בזה. וא"כ הי' מקום לומר דבינאי הי' ג"כ נגיעת ממון. דהנרצח לא הי' מת מיד ובדרו לו סמא דחיי קודם שמת. וינאי הי' צריך לשלם הסמא דחיי. וא"כ הי' ג"כ נגיעת ממון שהי' קרובי הנרצח תובעים מינאי לשלם את זה. כדין שור שהמית והזיק כמבואר בב"ק ד' צ"ב ע"ב עי"ש. וע"ז כתבו דאפ"ה קשה דה"ל להושיב גם השכנגדו. ובזה מיושב הא דלא דייקי התוס' בקושיתם בשבועות את זה דה"ל להושיב את השכנגדו דמסתמא בדיני נפשות בהשכנגדו ליכא מי שיהי' בגדר בע"ד שיהי' צריך לעמוד ורק תוס' בסנהדרין כתבו זה לחזק הקו' אף אם נדחק דהי' ג"כ נגיעת ממון. ולפ"ז תו ל"ל הפי' בדברי תוס' דדיני נפשות שאני דקאי על זה שכנגדו. דזה אינו דהא לגבי השכנגדו ודאי לא חשיב דיני נפשות. דהא לענין מיתה העבד אינו בגדר בע"ד כלל כיון דהוא כשר אף לעדות. ול"ח בע"ד רק מחמת נגיעת הממון וזה ל"ח רק דיני ממונות. וע"כ צ"ל דקאי על ינאי דאצלו הי' דיני נפשות. ומשום זה הוצרך התה"ד לדחוק עצמו הא דחשיב אצלו דיני נפשות היא משום דגופו קנוי לו:
אמנם באמת דברי התה"ד דחוקים מאד ולזה הי' נ"ל בכונת דברי התוס' בהא דכתבו דיני נפשות חמיר. וגם בשבועות בד"ה עשה דכבוד תורה כתבו ג"כ לישב קושיתם הא דלא הושיבו לינאי כמו ת"ח משום דשם הי' דיני נפשות. ע"כ לאו משום דמצד הדין בדיני נפשות ת"ח צריך לעמוד בשעת העדות דמה"ת לא נימא גם בדיני נפשות עשה דכבוד התורה עדיף. ול"ל דבדיני נפשות אף בדיעבד לא מהני אם העידו העדים בישיבה וכיון דלא מהני אף בדיעבד. לכן אין מושיבים לת"ח. וכמ"ש הראשונים ראי' דבקבלת עדות אם העידו העדים בישיבה מהני בדיעבד מהא דמושיבים לת"ח לכתחילה. ויבואר לקמן בעזה"י. דמה"ת נימא דלענין דין חלוק דיני נפשות מד"מ כיון דמחד קרא ועמדו שני אנשים נפקא חד דין אית להו. גם הא גמרי' בכ"מ ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד. וכ"כ האו"ת בסי' י"ז ס"ק ג' והביא עוד ראי' לזה מהא דתי' הגמ' בזבחים מיושב ת"ח. ובאם נימא דבדיני נפשות גם ת"ח בעמידה עדיין קשה מה ליושב שכן פסול גם בת"ח בעדות נפשות. ועוד נ"ל ראי' דגם בעדות נפשות מהני בדיעבד אם העידו העדים בישיבה דהא התוס' בזבחים ט"ז ע"א ד"ה מה ליושב הביאו ראי' דבדיעבד מהני אף אם העידו בישיבה מירושלמי בסנהדרין פ' ד"מ גבי מברך את השם והדיינים עומדים על רגליהם מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד דנין עפ"י עדותן. וכי היכא דאינו מעכב בדיעבד ישיבת הדיינים כ"כ לא מעכב עמידת העדים ע"ש וגבי מגדף היא דיני נפשות ואפ"ה אינו מעכב ישיבת הדיינים. ממילא כ"כ גם בעדים אם העידו מיושב אפי' בדיני נפשות מהני ג"כ בדיעבד. ובזה אמרתי בפי' התוס' דשם הא דלא הביאו ראי' הראשונים דמוכח דמהני בדיעבד מהא דמושיבים לת"ח. די"ל דהתוס' בזבחים קאי שם על גט אשה אם העידו בדיעבד. וזה חשיב כדנ"פ להתיר דבר ערוה. וא"כ הי' מקום לומר דהא דמושיבים ת"ח דהיא דוקא בד"מ משא"כ בדנ"פ. וכמ"ש תוס' שם ד"ה מיושב. ולזה הי' ס"ד בגט אשה דמעכב אפי' בדיעבד כיון דהיא כדנ"פ ובאמת בדנ"פ מעכב בדיעבד. ולזה הביא ראי' דגם בדנ"פ אינו מעכב בדיעבד. ולפ"ז צ"ל באמת הא דאין מושיבין ת"ח גם בדנ"פ משום עשה דכבוד התורה היא רק משום חומרא בעלמא וכמ"ש האו"ת שם:
ולפ"ז י"ל הא דתירצו בתוס' דיני נפשות שאני לא כונתם דלינאי או לההיא דשכנגדו הי' דיני נפשות דזה אינו כמ"ש רק דכונתם כיון דעכ"פ עדות זה נוגע לדיני נפשות להרוג את הנפש היא חמור מעדות דיני ממונות. ובזה החמירו אף לאותן דלא הוה רק דיני ממונות. מ"מ כיון דהיא עכ"פ עדות נפשות בזה החמירו לכולם שצריכים לעמוד אף לאותן דלא הוה רק ד"מ. כיון דעכ"פ לגבי העבד היא דיני נפשות והעבד צריך לעמוד ולכן החמירו שיהיה כולם צריכים לעמוד. וכ"כ י"ל בתי' הב' של תוס' דתי' דקבלת עדות היא גמר דין י"ל כמ"ש דלגבי העדים היא גמר דין דמיד לאחר שהעידו נגמר הענין שהיא נוגע להעדים ושוב אין צריך לדין עוד על העדים. רק לגבי הבע"ד דצריכים הב"ד לדין עוד עפ"י הגדת העדים עדיין לא חשיב גמר דין לגבי הבע"ד בהגדת העדים. משא"כ לגבי העדים חשיב גמר דין וי"ל דתוס' בסנהדרין ס"ל מסברא. כיון דעכ"פ דהקבלת עדות זה חשיב גמר דין לגבי עדים. וצריכים העדים לעמוד כ"כ כולם צריכים לעמוד. כמו דס"ל בתי' הא' כיון דהוה דיני נפשות לגבי העבד והעבד צריך לעמוד כ"כ כולם צריכין לעמוד כ"כ ס"ל בתי' הב'. כיון דהיא גמר דין לגבי העדים. וממילא דהעדים צריכים לעמוד. כ"כ כולם צריכים לעמוד אף הבע"ד, אף דלגבי דידהו] חשיב תחילת דין ויש להוסיף עוד דהא דמחלקי' בבע"ד בין גמר דין לתחילת דין. היא משום דהא גמרי' מוישב משה לשפוט העם ויעמוד העם ולזה כל מקום דהדיינים צריכים לישב הבע"ד צריכים לעמוד והדיינים לא צריכים לישב רק בשעת גמר דין ומשו"ה אין הבע"ד צריכים לעמוד רק בגמר דין. ולפ"ז כתבו תוס' שפיר דלגבי דיני נפשות שאני. והיא דהא עדות זה נוגע לנפשות לגבי ינאי וממילא דהדיינים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדות כיון דהיא נוגע לינאי שהוא דיני נפשות וכיון דהדיינים צריכים לישב. ממילא הבע"ד צריכים לעמוד. ואף דלדידהו לא הוה עדות נפשות. מ"מ עיקר הטעם דמחלקים בין גמר דין לתחילת דין. היא דבתחילת דין אין הדיינים צריכים לישב. אבל בזה דהדיינים צריכים לישב. ממילא הבע"ד צריך לעמוד. ובתי' הב' ניחא ג"כ כיון דבשעת קבלת עדות הדיינים צריכים לישב מכח הקבלת עדות שהיא לגבי העדים גמר דין וצריכים לישב משום העדים. ומשו"ה גם הבע"ד צריכים ג"כ לעמוד. משא"כ תוס' בשבועות לא מחלקי' בזה רק ס"ל לסברא פשוטה מה בכך דקבלת עדות היא גמר דין לגבי העדים. מ"מ כיון דלבע"ד היא תחילת דין ל"צ לעמוד וממילא דליכא לחלק בזה כיון דלגבי האחד היא דיני נפשות חשיב כדיני נפשות לגבי כולם ולכן לא תי' ג"כ דיני נפשות שאני משום דהא לינאי לא הי' דיני נפשות כמ"ש. ועוד כיון דלפמ"ש הא דתי' תוס' סנהדרין דיני נפשות שאני לאו משום דינא רק דבזה החמירו יותר. משא"כ מדינא גם בדיני נפשות יכולין לעמוד. כ"כ י"ל בתי' הב' דקבלת עדות חשיב גמר דין י"ל ג"כ דהיא לאו מדינא רק כיון דקבלת עדות חשיב גמר דין לגבי העדים החמירו יותר מזה שיהי' הבע"ד צריכים ג"כ לעמוד אבל לא היא מדינא כיון דאף דלגבי העדים היא גמר דין מ"מ כיון דלדידהו היא תחילת דין יכולין לעמוד מצד הדין גם בקבלת העדים. כן נ"ל לישב דברי תוס' שלא יהי' סותרים זה את זה דלפ"ז י"ל דתוס' בשבועות לא ס"ל לחלק בהך כיון דאינו מדינא [אם גם דבשבועות בע"ב הנ"ל, כתבו ג"כ תי' זה דדיני נפשות שאני על הקו' שמקשי' למה לא יהי' כבוד המלך ככבוד ת"ח אין בכך קו' דתוס' בדבור זה לא מחלקי' בזה]:
אמנם דעדיין יש לדקדק על דברי האו"ת דהיא רק מצד חומרא. דהא תינח לענין הבע"ד כהא דאמרי' דאם אד הב"ד להושיב שניהם מושיבין. והיא רק דבר הרשות. בזה שפיר י"ל דבדיני נפשות חמור והחמירו בזה שאין להושיב שניהם אף בהתחלת הדין. כיון דזה אינו בתורת חיוב להושיב את שניהם. משא"כ אם הבע"ד הוא ת"ח. דבזה אם נימא כמו בעדים ת"ח דיכולין [לישב] כ"כ בבע"ד ממילא בזה היא חיוב גמור וצריך לישב אף אם ירצה למחול על כבודו ולעמוד אינו רשאי דעשה דכבוד התורה עדיף וצריך לישב בע"כ ואינו יכול למחול על כבודו וכנ"ל בש"א פ' י"א ממילא האיך שייך לומ' דהחמירו בזה. האיך יתכן בזה להחמיר במה דהוא צריך מצד הדין [לישב]. ובזה י"ל הא דתוס' בסנהדרין לא תי' תי' זה דבדיני נפשות שאני. על הקו' דיהי' כבוד המלך ככבוד הת"ח. די"ל דהיא מטעם זה. דבשלמא ע"ז דיהי' רשאים להושיב שניהם י"ל דבזה החמירו. משא"כ לענין זה שיהי' כמו ת"ח ל"ש בזה להחמיר. משא"כ התוס' בשבועות דתי' על קו' זו דכבוד המלך היא ככבוד ת"ח דבדיני נפשות שאני יש לעיין האיך שייך בזה להחמיר מה שהיא נגד הדין. ואפשר דתוס' ס"ל באמת דת"ח יכול למחול על כבודו אם ירצה. וכמ"ש הת"ח בסוגי' דשבועות עי"ש. ומשו"ה גבי דיני נפשות החמירו דצריך למחול בזה על כבודו ולעמוד. וי"ל להיפך דהא דלא תי' גם בע"א תי' זה בדנ"פ שאני היא דדוקא בגמר דין דבזה בכל מקום צריכים העדים לעמוד מן הדין. רק גבי ת"ח עשה דכבוד התורה עדיף י"ל דבדנ"פ מחמירים בזה משא"כ בע"א בקו' התוס' דהיא תחילת דין. ובזה ליכא חיוב כלל שיהי' צריך לעמוד לר"י וליכא מצוה אף לכתחילה מאיזה סברא יש להחמיר בזה בדיני נפשות, וכיון דליכא שום מצוה אז לעמוד. ולכן לאחר שתי' בע"א דשם הי' גמר דין תי' שפיר בדיני נפשות שאני. ועימש"ל בפ"ד:
והר"ן בסוגי' דשבועות הביא הירושלמי בפ' ז"ב דמשמע שם דהבע"ד צריכים ג"כ לעמוד בשעת קבלת עדות ובאמת מבואר הדבר בהדי' בירושלמי דשבועות ד' כ"ב סוף ע"ב וז"ל ר"י בשם ר"א אף הנידונין עומדין בשעה שמקבלין עדותן מ"ט אשר להם ריב כתיב עכ"ל ובעל קרבן העדה תמה על הר"ן דמירושלמי דסנהדרין לא מוכח כלום. דשם הגי' היא אף הנידונין צריכים לעמוד בשעה שמקבלין דינם עי"ש וי"ל דהי' משמע להר"ן מדנקט בשעה שמקבלין דינם דזה קאי על קבלת עדות. דזה חשיב שמקבלין דינם. ול"ח גמר דין. גם מדהביא הקרא אשר להם הריב לפני ד'. ולא הביא הקרא וישב משה. משמע דמזה לא הי' ראי' רק לגמר דין. ולזה הביא הך קרא דזה קאי על קבלת עדות ומוכח דגם בקבלת עדות צריכים הבע"ד ג"כ לעמוד והיא כיון דזה חשיב ג"כ גמר דין לגבי עדים כנ"ל. כיון דקרא זה קאי על קבלת עדות. והא דלא הביא דברי הירושלמי בסוגי' דמבואר כן להדיא י"ל משום דשם בסנהדרין איכא גי' אחרת בירושלמי. ודילמא הגי' דשם היא עיקר. ולזה כתב דגם משם משמע כן. ולפ"ז יהי' מוכח דלא כמ"ש דהיא רק מחמת חומרא דיהי' צריכים לעמוד בשעת קבלת עדות. וכמ"ש בתוס' סנהדרין דהא הירושלמי יליף זה מקרא:
והתוס' בד"ה והאמר מר מקשי' בהא דפריך הגמ' באשת ר"ה הא בגמר דין לכ"ע דיינים בישיבה. מקשי' כיון דהיתה אשת חבר והי' יכול להושיבה בגמר דין. וחי' דא"ל שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת הבע"ד אפי' בגמר דין ונתקשה המרש"א דה"ל להושיב שניהם. ותי' דזה היא דוקא בתחילת דין ולא בגמר דין. ודברי המרש"א צריכים ביאור דהא העשה דועמדו דקאי על הבע"ד לא חמיר מהעמדת עדים. וכיון דהעדים יכולין לישב בשעת עדותן אף דאצלם היא גמר דין משום העשה דכבוד התורה עדיף אמאי לא יהי' גם הבע"ד צריך לישב אף בגמר דין משום העשה דכבוד התורה [ובאם נימא דגמר דין חמיר יותר משעת קבלת עדים. דזה אינו גמר דין כל כך רק דילפינן זה מועמדו, שני אנשים דקאי על העדים דצריכים לעמוד, וזה אמרי' דהיא רק למצוה ובדיעבד מהני ולכן ת"ח מושיבין אותו. משא"כ בגמר דין גמור דגמרי' זה מקרא וישב משה ויעמוד העם דזה היא חמור דמעכב אף בדיעבד ולכן אין מושיבין גם לת"ח. דזה אינו דא"כ לא הי' צריכים בתוס' להא דחיישינן שיסתם הטענו' אף בגמר דין. רק בפשיטות דבגמר דין הוא חמור וצריכים לעמוד אף לת"ח] והי' נ"ל בכונת המרש"א דהא הקשה ג"כ מאי פריך הגמ' מהא דדיינים בישיבה והיכא הוה קאים הא א"ל דעשה דכבוד התורה עדיף ולכן הי' עומד מפני'. וכתב די"ל דהא דאמרי' דעשה דכבוד התורה היא דוקא בת"ח דכ' העשיי' בגופו דטפי ניחא לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד התורה ולישב. אבל עשה דדיינים בישיבה לא נדחת מפני עשה דכבוד התורה של אחר עכ"ל. ולפ"ז י"ל דמשו"ה דוקא קודם גמר דין דבזה ליכא מצוה דעמידה כלל על הבע"ד לר"י. ולכן אם האחד הוא ת"ח רשאי להושיב שניהם משא"כ בגמר דין דבזה איכא העשה דועמדו גם על הבע"ד. ולפ"ז אם גם דהת"ח יכול לישב דעשה דכבוד התורה דעצמו עדיף. מ"מ האחר אינו רשאי לישב דהעשה דועמדו מוטל עליו. ולכן אינו רשאי לבטל מצוה זו מפני כבוד התורה דאחר דהיא מחמת כבוד התורה דבע"ד שכנגדו. וכמ"ש המרש"א על הדיינים כ"כ י"ל על הבע"ד השני. ומשו"ה אין הבע"ד השני רשאי לישב. וממילא דגם הת"ח אינו רשאי להושיב אותו לסברת התוס' דהי' חש לסתום הטענה אף בגמר דין: ולפ"ז הא דמקשי תוס' בד"ה עשה מהא דינאי המלך דהי' יכול לישב כמו ת"ח י"ל לפמ"ש תוס' בסוגי' בע"א דשם הי' בגמר דין ממילא לדברי המרש"א ל"ק קו' התוס' דהא בזה לא הי' יכול לישב השכנגדו וממילא דגם ינאי לא הי' יכול לישב. אם לא דנימא נהי דר"ח הי' מחמיר לחוש לסתום טענת דבע"ד אף בגמר דין מצד הדין אין לחוש לזה. ומשו"ה מקשי שפיר דהי' יכולין להושיב לינאי אף אם הבע"ד לא יכול לישב. אמנם לפמ"ש דתוס' דהכא ס"ל דבינאי לא הי' כלל בע"ד שכנגדו ניחא ביותר ובתוס' סנהדרין דס"ל דשם הי' כנ"ל יש לעיין כיון דהם תי' על הקו' דה"ל להושיב שניהם דקבלת עדות חשיב כגמר דין. ומאי מקשים מקודם אמאי לא הושיבו לינאי כמו ת"ח הא י"ל דלא הי' יכולין להושיב השכנגדו. ושם קשה ביותר. דבשעת קבלת עדות י"ל דעדיין לא חשיב גמר דין לענין זה שלא יהי' שייך סתימת טענת דהבע"ד. גם לפי האמת נראה דגם השכנגדו יכול לישב ג"כ בשעת גמר דין. ועי' בש"ע בסי' י"ז ובאו"ת בס"ק ד' דסיים באמת דבגמר דין אין להושיב לעם הארץ וצ"ע עוד בזה: