משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער א פרק יא
בגמ' אבל באיסורא אין חכמה וכו' ותמה בתוס' ד"ה אבל הא בברכות מביא דאיסור שהוא בשב ועל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות וגבי עדות היא שוא"ת שלא לילך להעיד ותירצו ב' תירוצים חדא דדוקא בבזיון גדול מחלקי' בזה. משא"כ בבזיון קטן כמו כאן לילך להעיד לב"ד דזוטר מיני' לא נדחה שום דבר איסור אף שהוא בשב ועל תעשה. ועוד תי' דחבירו יעשה איסור חשיב קום ועשה והרמב"ם בפ"א מהל' עדות הל' כ' כתב וז"ל הי' העד חכם וכו' אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד עכ"ל ועי"ש בכ"מ דהיא מטעם דמחוייב לקיים ובערת הרע מקרבך. והא בזה אם לא יגיד לא יהי' נעשה איסור כלל רק דעליו מוטל לקיים ובערת הרע אפ"ה מחוייב להעיד מזה ראי' דלא לחלק כתי' הב' רק דחשיב לעיקר כתי' הא' דלהעיד בב"ד היא בזיון קטן ולכן מחוייב הוא בדבר איסור בכל ענין והאו"ת בסי' כ"ח ס"ק... כתב דלתי' הא' של תוס' ל"ק קו' התוס' בא"ד דמקשים מאי פריך הגמ' בסנהדרין על הא דכה"ג מעיד מוהתעלמת דילמא איירי לדבר איסור די"ל דגבי כה"ג דקדושתו היא רב חשיב זה בזיון גדול לפניו לילך להעיד לב"ד דזוטר מיני' ועיקר קו' התוס' היא רק לתי' הב' עי"ש ובזה מיושב דברי הרמב"ם פ"א מעדות ה"ג דסתים דכה"ג אינו מעיד אפי' לדבר איסור די"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' הא' ובכה"ג הוי בזיון גדול:
אמנם לענ"ד נראה דמוכח להיפך מתוס' סנהדרין י"ח ע"ב ד"ה מעיד דמקשי ג"כ קו' התוס' דהכא רק שם דייקו בלשונם וליקמו בעדות החודש עיי"ש והא דנקטו דוקא עדות החודש ולא בסתם בעדות דבר איסור הי' נ"ל משום דלכאורה י"ל דמתני' איירי דוקא בעדות דבר ממון מדמחלק כה"ג מעיד ומעידין אותו לשנים. וע"כ דמהא דכה"ג מעיד לא הי' מוכח דמעידין אותו. דהי' מקום לומר דדוקא הוא מעיד על אחרים ואין אחרים מעידין עליו ולפ"ז אי איירי בעדות דבר איסור יהי' קשה גם מהא דכה"ג מעיד מוכח דמעידין אותו. דאל"כ אמאי מעיד כיון דאין מעידין אותו ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יבואו עדים להזים אותו לא יקבלו עדותו משום דאין מעידים אותו. ועי' באו"ת בסי' כ"ח ס"ק י"ג ובעדות דבר איסור הא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אע"כ דאיירי בעדות דבר ממון דבזה לא בעינן עדות שילה"ז. ומשו"ה שפיר הי' מקום לומר אף דאין מעידין אותו וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אפ"ה מהני עדותן. ולזה נקטו עדות החודש דוקא דבזה לא בעינן ג"כ עדות שיכול להזימה דאדרבא בעדות החדש הי' מאיימין על העדים שלא להזים ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' קה"ח ובשער ד' פ'... כתבתי הטעם כיון דבעדות החדש קימ"ל אתם אפי' מוטעים אתם אפי' שוגגים ולפ"ז כל עדות החודש היא עדות שאילה"ז כיון דאין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם, ובעדות החדש דין היא שיאמרו הב"ד מקודש מקודש. וא"כ בכל ענין ל"ש עניני הזמה דקודם שיאמרו הב"ד מקודש ל"ש הזמה כיון דלא נגמר הדין על פיהן. ולאחר שאמרו מקודש ה"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון דהגמר דין מהני אפי' אם הם מוטעי'. ולפ"ז לדברי האו"ת לא מקשים תוס' מידי. דהא לתי' הא' של תוס' ל"ק כיון דבכה"ג הוא בזיון גדול. ולתי' ב' של תוס' ל"ק ג"כ דבזה ל"ש כיון דחבירו עושה איסור דהא אם לא יעיד ולא יקדשו הב"ד החדש לא יעשה חבירו איסור כלל. משום דאתם אפי' מוטעים ואפי' שוגגים וכו'. ואפי' לפי מה שאבאר לקמן בעזה"י דגם אם חבירו עושה איסור שהיא בשב וא"ת אפ"ה צריך להעיד עי"ש מ"מ בקידוש החדש לא יהי' נעשה איסור כלל בזה ודאי ל"צ להעיד. ולזה הי' נ"ל להיפך מדברי האו"ת דקו' התוס' סנהדרין היא רק לתי' הא' של תוס' דגבי עדות לא חשיב רק בזיון קטן ותוס' ס"ל דגם בכה"ג לא חשיב רק בזיון קטן ומקשי' שפיר. ויש להאריך עוד במ"ש תוס' שם בתירוצם משום דהוא, דומי' דמלך דאינו מעיד אפילו בממון והאו"ת תמה אמאי לא תירצו כמ"ש בשבועות דגבי איסור גם מלך צריך להעיד. די"ל דגבי מלך ודאי היא בזיון גדול ולזה לא צריך להעיד אפי' בדבר איסור והא דכתבו תוס' דאי באיסורא אין חכמה י"ל ג"כ ולא אאריך בזה]:
והנה הרמב"ם לא הביא כלל תי' הגמ' בברכות שב וא"ת שאני ותמהו עליו ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם היא דלגי' הרמב"ם ע"כ ל"ל כתי' הגמ' שוא"ת שאני. דהא הרא"ש והרמב"ם מחולקים בהי' לבוש בכלאים בשוגג והוא מדברי הירושלמי הביאו הב"י בסי' ש"ו דדעת הרמב"ם דגם בשוגג צריך לפשוט משום דהרמב"ם הי' לו הגי' בגמ' המוצא כלאים פושטן ולא הי' גרס בבגדו רק דקאי אם חבירו רואה עליו כלאים והוא לא ידע מזה דה"ל שוגג אפ"ה פושטן וכמ"ש הרמב"ם שם אם הוא רבו קופץ עליו וכו' עי"ש בהרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הל' כ"ט. אמנם הרא"ש גרס המוציא כלאים בבגדו ולכן דוקא בזה כיון דהוא ידע מהכלאים והוא מזיד חייב לפשוט משא"כ בשוגג ס"ל להרא"ש דל"צ לפשוט והטעם בהרא"ש נראה לענ"ד דס"ל דאיסור שוגג אף אם היא בקום ועשה לא חמיר מאיסור מזיד שהוא בשב וא"ת. וכיון דאיסור מזיד שהיא בשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות מכ"ש איסור שוגג אם גם דהיא בקום ועשה. מ"מ כיון דהיא שוגג אינו חמיר מאיסור מזיד שהוא בשוא"ת. ולכן בשוגג אף בקום ועשה נדחה והוא נכון בסברא לענ"ד [וי"ל דזה היא הטעם שכתבו האחרונים דגם הרא"ש לא ס"ל דאיסור שוגג נדחה רק אם אינו איסור עולם רק איסור שעה כמו בכלאים. משא"כ איסור עולם אינו נדחה אף דהוא שוגג די"ל דהוא כיון דהיא איסור עולם היא חמיר יותר. ובאופן זה י"ל דגם איסור בשוא"ת אינו נדחה ולכן גם איסור שוגג אינו נדחה] ובזה אמרתי על דברי המג"א בסי' י"ג ס"ק ח' דכתב דבטלית שאינו מצויצת כהלכתו דצריך לפושטו. דאם הוא שוגג לשיטת הרא"ש ל"צ להודיע לו עי"ש ולפמ"ש הטעם בהרא"ש דס"ל דאיסור שוגג חשיב כשוא"ת נדחים דברי המג"א דהא בציצית בלא"ה היא בשב וא"ת רק דצריך לפושטו כיון דהיא בזיון קטן כמבואר שם וא"כ מה בכך דהוא שוגג כיון דהמעלה משוגג אינו רק דהיא כמו שב וא"ת ואף דבזה איכא תרווייהו דהיא שו"ת וגם שוגג מ"מ אין מזה ראי' מהרא"ש ויש להאריך בזה ברמ"א דכתב דצריך לצאת ערום משום טומאת מת. ומקשי' הא הוה שוא"ת דנדחה מפני כבוד הבריות ותי' האו"ת דשם הוה בזיון קטן כיון דכולם ידעו דיוצא ערום מטומאת מת ולפמ"ש יהי' קשה דא"כ אמאי כתב התה"ד דבשוגג ל"צ לצאת כיון דהיא בזיון קטן ול"מ שוא"ת ובתה"ד שפלפלו האחרונים הרבה בזה וצ"ע: ומעתה י"ל דמשו"ה הרמב"ם דגרס הרואה כלאים פושטן דאיירי בשוגג. ל"ל כתי' הגמ' שב וא"ת שאני כיון דאיסור שוגג אינו נדחה אם גם דהיא בקום ועשה. מ"מ אינו חמור מאיסור מזיד שהיא בשב וא"ת וממילא דכ"ש דאיסור מזיד בשוא"ת אינו נדחה ולזה לא הי' לו הגי' כלל בגמ' שוא"ת שאני ועל קו' הגמ' על הברייתא ולאחותו ולגמר מיני' י"ל דלהרמב"ם ל"ק קו' הגמ' משום דלהרמב"ם ל"צ לחלק כלל בין בזיון קטן לבזיון גדול דהא עיקר הטעם דצריכים לחלק היא משום קו' התוס' דגבי עדות היא שוא"ת משא"כ להרמב"ם דס"ל דגם איסור שהוא שוא"ת אינו נדחה ממילא דלק"מ קו' התוס' ול"צ לחלק בכך. וא"נ י"ל הא דפריך הגמ' וליגמר מיני' מהא דוהתעלמת ותי' הגמ' שאני ממון היא בס"ד דגמ' דלא הוה ידעינן מהא דלאחותו. משא"כ לבתר דידעינן מברייתא דולאחותו דטומאת קרובין לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה לק"מ וליגמר מיני' דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן דגמרינן מטומאת קרובין דאיסור לא נדחה מפני כבוד הבריות. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם לק"מ קו' התוס' ול"צ לחלק כלל בין בזיון קטן לבזיון גדול ובדברי תוס' יש לדקדק קצת במ"ש בתי' הב' והכא כדפי' בקו' שבא אשה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי וכו' ולכאורה מאי בעי תוס' בזה הלא גם לתי' הראשון צ"ל כן. ולכאורה י"ל דכונתם דלפ"ז צריכים לומר דאיירי שחבירו יעשה איסור שהיא בקום ועשה. דבאם חבירו יעשה איסור בשוא"ת בזה ל"צ להעיד. דאם גם דהאיסור שעושה חבירו חשיב כאילו הוא עושה. מ"מ כיון דהאיסור בעצמותו היא שוא"ת ניתן לדחות ולזה כתבו דאיירי באיסור שהוא קום ועשה אמנם דזה היא דוחק דסתמא לפרוש מאיסור היא באיסור שהיא קום ועשה ועי' מש"ל עוד בזה. ולפמ"ש דאיסור שוגג אף שהיא בקום ועשה אינינו חמור מאיסור מזיד בשוא"ת. וממילא דל"צ להודיע באיסור שוגג א"א בשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות י"ל דהתוס' באו לחדש דלתי' זה ע"כ צריכים לומר דאיירי דאשה בעצמה רצתה להעיד שבעלה מת. דבזה כיון דהוא יודע דבעלה חי. ממילא האשה תהי' מזידה דהא היא יודעת בעצמה דבשקר העידה לפני ב"ד ולכן צריך להעיד להכחישה. משא"כ אם עד אחר בא להעיד בפני ב"ד על בעל שמת והיא לא ידעה מזה כלום בזה ל"צ להעיד. דאם גם דהב"ד יתירו אותה להנשא אעפ"כ לא תהי' נכשלת רק באיסור שוגג וזה נדחה בפני כבוד הבריות, ולזה בתי' הראשון של התוס' ס"ל בפשיטות דאיירי דעד בא להעיד על בעל אשה שמת. ואף תהי' שוגגת ואינו חמור מאיסור שהיא שוא"ת. הא בתי' הראשון גם מחמת איסור בשוא"ת צריך להעיד כיון דאינו רק בזיון קטן. משא"כ לתי' זה באו לחדש דע"כ צריך לומר כפי' רש"י דהאשה בעצמה רצתה להעיד דבזה מחוייב להעיד מחמת דהיא תהי' מזידה [ואפי' לפמ"ש דבאיסור עולמית גם בשוגג צריך להעיד י"ל דגם בזה משכחת שלא יהי' איסור עולם שימצאו לאחר הזמן הרבה עדים שיהי' יודעים שבעלה חי. גם הוא יעיד אח"כ לפני ב"ד גדול]:
אמנם בעיקר הדבר הי' נראה לענ"ד דגם אם יודע בחבירו שיעשה איסור שהיא בשוא"ת. אפ"ה צריך להעיד לאפרושי גם מאיסור שהיא בשוא"ת. ויותר מזה אפי' להפריש את חבירו מאיסור דרבנן. דבזה לכאורה נראה דל"צ להעיד. ואם גם דמהא דכתב הרמב"ם בפ"י הנ"ל בהי' לבוש כלאים דרבנן לא צריך לפשוט אין מזה ראי' לענין זה דלא צריך להעיד להפריש מאיסור דרבנן. משום דיש לחלק דדוקא בכלאים דהיא בזיון גדול ל"צ להפשיט באיסור דרבנן. משא"כ לענין עדות דאינו רק בזיון קטן יש מקום לומר דצריך להעיד אף להפריש מאיסור דרבנן. מ"מ לכאורה יש ראי' דגם בבזיון קטן נדחה כבוד הבריות. דהא מוצא הדין דיש חילוק בין איסור דאו' לדרבנן היא מברכות, י"ט דתי' הגמ' על הא דמדלגי היינו על גבי ארונות בטומאה דרבנן עיי"ש והתם ליכא רק בזיון קטן מוכח דגם בבזיון קטן נדחה איסור דרבנן וא"כ ממילא לענין עדות דל"צ להעיד אף להפריש מאיסור דרבנן. וכ"כ האו"ת באמת לדינא עיי"ש ובס' כנה"ג הביא בשם בני שמואל דחייב להעיד אף להפריש מאיסור דרבנן. עיי"ש וס' זה אין בידי לעיין בו ולכאורה הדבר מבואר כמ"ש האו"ת:
והי' נ"ל עפ"י מ"ש רש"י בברכות על הא דאיסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות בד"ה כל מילי דרבנן וז"ל דרבנן אחלוהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות עכ"ל וי"ל דודאי לעבור על איסור דרבנן היא כמו דאו' כיון דכל מילי דרבנן היא איסור דאו' משום לאו דלא תסור. וידוע קו' שמקשים מדוע ספיקא דרבנן לקולא הא הוא דאו' משום לאו דל"ת ותי' דמעיקרא תקנוה שיהי' מותר מספק. ולפ"ז איסור דרבנן ממש היא חמיר כמו דאו' רק דמשו"ה נדחה איסור דרבנן מפני כבוד הבריות היא כמ"ש רש"י דתחילת תקנתם הי' כן דהיכא שהיא נגד כבוד הבריות אחלו לכבודם שיהי' נדחה איסורם ולא נעשה איסור כלל. ולפ"ז י"ל דדוקא באופן המבואר בגמ' בהא דמדלגי' ע"ג ארונות, וכן בלבוש כלאים דרבנן דבזה האיסור היא על הלבוש בו. ובאם יפשוט יהי' לו לבזיון. ובזה אחלוה לכבודם שלא יהי' צריך לפשוט. משום כבוד הבריות ולא נעשה איסור כלל. משא"כ לענין עדות אם יודע בחבירו שיעבור על איסור דרבנן. ובאם יעיד יפריש אותו מהאיסור בזה י"ל דמחוייב הוא לילך ולהעיד ולהפריש אותו אף מאיסור דרבנן. כיון דבזה אם לא יעיד יעשה חבירו איסור דרבנן דל"ש לומר דלא נעשה איסור כיון דהיא נגד כבוד הבריות דהא לגבי העושה ליכא כבוד הבריות. אם לא יעשה האיסור. וא"כ הוא עושה איסור גמור. ואם גם דהיא דרבנן היא כמו דאו' גמור משום לאו דל"ת. דבזה ל"ש דאחלוה לכבודם משום כבוד הבריות דהעושה ודאי עושה איסור גמור דאצלו ליכא בזיון אם לא יעשה האיסור. וממילא דמחוייב הוא לילך ולהעיד ולהפריש אותו אף מאיסור דרבנן דהוא כמו איסור דאו' משום לאו דל"ת. ודוקא בלבוש בכלאים דרבנן אמרי' שפיר דבזה אחלוה לכבודם שלא הי' נעשה איסור. משא"כ באופן דנעשה איסור היא כמו דאו' ממש והוא נכון:
ומעתה י"ל דמ"ש תוס' בתי' הב' כיון דחבירו עושה איסור חשיב קום ועשה. כונתם כמו איסור שהיא קום עשה לא נדחה מפני כבוד הבריות. הטעם דכבוד הבריות אינו דוחה אלא איסור שהוא בשוא"ת דאיסור כזה נדחה משום כבוד הבריות. וכיון דנדחה לא נעשה איסור כלל כמו בכל מקום דעשה דוחה ל"ת כ"כ בזה דדוקא בלבוש כלאים וכדומה דהאיסור דכלאים היא על הלובש בזה אמרי' אם היא בשוא"ת לא צריך לפשוט משום דהאיסור נדחה מפני כבוד הבריות. ולא נעשה איסור כלל. משא"כ בעדות דכבוד הבריות הוא על העד שלא ילך להעיד. ובאם לא יעיד יעשה חבירו איסור בזה ל"ל דמשום כבוד הבריות לא נעשה איסור כלל דהא לגבי עושה האיסור ליכא בזיון אם לא יעשה את האיסור. וכיון דאם לא יעיד יהי' נעשה איסור בזה אמרי' אין חכמה ואין תבונה נגד ד' כל מקום שיש חילול השם אין לחוס על כבודו וכבוד שמים מתחלל. ודוקא אם גבי עושה האיסור איכא כבוד הבריות בזה אמרי' דכבוד הבריות דוחה את האיסור שהיא בשוא"ת ולא נעשה איסור כלל ולא נתחלל שם המקום. משא"כ היכא דנעשה איסור אף אם בשוא"ת אמרי' אין חכמה וכו' ומשו"ה גבי עדות צריך לילך ולהעיד אף להפריש את חבירו מאיסור שהיא בשוא"ת. ולפ"ז גם באיסור שוגג דוקא בלבוש בכלאים בזה אמרי' כיון דהיא בשוגג היא קל כמו איסור בשוא"ת במזיד ונדחה מפני כבוד הבריות ול"צ לפשטו. משא"כ לענין היודע עדות להעיד להפריש את חבירו מאיסור שוגג. דבזה אם לא יעיד מ"מ יהי' חבירו נכשל באיסור שוגג אמרי' אין חכמה וצריך להעיד שלא יהי' נעשה אף איסור שוגג. כמו דצריך להעיד להפריש אף מאיסור שהיא בשוא"ת:
והא דהביא בגמ' בסוגי' ראי' דל"צ להעיד בדבר שבממון מוהתעלמת. ולפמ"ש ליכא ראי' די"ל דדוקא באבידה מותר להתעלם. כיון דאינו לפי כבודו נדחה האיסור דל"ת להתעלם מפני כבוד הבריות ולא נעשה איסור כלל. משא"כ לענין עדות אם לא יעיד ויוציא חבירו או יחזיק ממון שלא כדין ויעבור על איסור גזל בזה יש מקום לומר דגם בממון צריך להעיד להפריש את חבירו מאיסור. דהאיך יחוס על כבודו נגד כבוד שמים שיהי' נעשה איסור גזל. י"ל כמ"ש תוס' בא"ד דשם באבידה בכל ענין יכול להתעלם אף אם רוצה אחר ליטלו דבזה יעשה חבירו ג"כ איסור גזל. אפ"ה מותר להתעלם ולזה ע"כ מוכח משם דבממון אף אם נעשה איסור נדחה מפני כבוד הבריות וכ"כ לא צריך להעיד להפריש מאיסור גזל:
ובזה י"ל קו' התוס' ב"מ ל' ע"ב ד"ה אלא לזקן דמקשים ת"ל מולאחותו. די"ל דהוה ס"ד דדוקא במת מצוה דבזה כיון דנדחה פסח ומילה מפני כבוד הבריות. וממילא דלא נעשה איסור, כלל בזה אמרי' דכבוד הבריות דוחה. משא"כ באבידה איכא דבר אחר ליטלו. בזה אם יהי' מתעלם יהי' נעשה איסור ה"א דהיכא דשם שמים נתחלל לא נדחה מפני כבוד הבריות ולזה איצטריך והתעלמת:
והאו"ת הקשה על תוס' בסוגי' במ"ש והתם נמי דפריך ממצא שק מכ"ש פריך. וה"מ לשנויי שוא"ת שאני. והוא תמוה דהא זה דמצא שק היא בזיון קטן. ובזה באיסור גם בשוא"ת אינו נדחה. וכתב לישב דהא דפריך הגמ' ולגמר מיני' היא רק על בזיון גדול דגם באבידה משכחת בזיון גדול עיי"ש ולכאורה יש להבין כיון דגם באבידה משכחת בזיון גדול מנ"ל באמת דוהתעלמת אתי להורות דגם בבזיון קטן מותר להתעלם דילמא דוקא בבזיון גדול ולא בבזיון קטן. וצ"ל כמ"ש תוס' ב"מ הנ"ל דמקשי ת"ל מולאחותו. ותי' דמהתם לא ידעינן אלא בבזיון גדול. וא"כ ע"כ הקרא אתי לבזיון קטן דלבזיון גדול לא איצטריך קרא דת"ל מולאחותו [ובזה י"ל ג"כ קצת קו' האו"ת די"ל דבס"ד דגמ' בברכות דפריך ולגמר מיני' היא ע"כ משום דלא הי' ידע עדיין מהא דולאחותו. דאל"כ לא הוה פריך הגמ' ולגמר מיני' הא הוה והתעלמת והקרא ולאחותו שני כתובין הבאין כאחד. וממילא בס"ד זו הוה אמרי' דקרא והתעלמת לא אתי רק לבזיון גדול. אלא דא"כ יש לעיין בהא דכתבו תוס' מכ"ש פריך וי"ל. וגם על תי' ב"מ יש להקשות כקו' האו"ת במ"ש בסופו ומהכא לא ידעינן דדחי אלא בממונא אבל באיסורא לא עכ"ל וקשה ג"כ הא באמת באופן כזה דהוא בזיון קטן לא נדחה באיסור כלל. וי"ל ג"כ כמ"ש האו"ת דמזה לא נוכל לילף רק בזיון גדול. וי"ל ג"כ דאי הוה כתיב ולאחותו הוה מוקמינן הקרא לבזיון גדול ואז באיסור נדחה ג"כ מפני כבוד הבריות ולפ"ז אי לא הוה כתיב ולאחותו לא הוה ידעינן באבידה גופו בבזיון קטן] אמנם לפמ"ש עדיין קשה מנ"ל באבידה בבזיון קטן דילמא הקרא איירי דוקא בבזיון גדול. ואיצטריך קרא היכא דבא אחר ליטלו. וכ"כ יש לעיין בתי' הב' מנ"ל באמת דמותר להתעלם אף היכא דבא אחר ליטלו דילמא בזה אינו רשאי להתעלם להפריש את חבירו מאיסור גזל. והקרא איירי היכא דלא יתעבד איסור וא"ל א"כ הא לא צריכים והתעלמת דזה מוכח מולאחותו כמ"ש דבתי' זה לא ס"ל לחלק בין בזיון קטן לבזיון גדול דזה אינו דהא ע"כ צריכים לחלק בכך כמ"ש תוס' מהא דטומאת קרובים לא דחו כבוד דידהו פסח ומילה וכמו כן לתי' הא' של תוס' מנ"ל באבידה היכא דבא אחר ליטלו דהא הקרא דוהתעלמת בעינן לבזיון קטן. וצ"ל דס"ל דפשטא דקרא אתי לתרווייהו היכא דאיכא בזיון קטן וגם היכא דבא אחר יטלו וצ"ע:
ואחזור להנ"ל דלפ"ז י"ל דלענין עדות בכל ענין צריך להעיד להפריש את חבירו מאיסור אף אם היא איסור שהיא בשוא"ת או איסור שוגג ואפי' איסור דרבנן. ואפי' אם היא בזיון גדול דלתי' הב' של תוס' לא מחלקי' בכך רק העיקר היא אם נעשה איסור צריך להעיד שלא יתעבד איסור. ולתי' הא' של תוס' דלא מחלקי' בזה אם חבירו עושה איסור. אפשר לומר דס"ל דכבוד הבריות היא ג"כ איסור כמו כל האיסורים שהיא מצוה על זה שלא לבזות את עצמו. ועי' מש"ל בהא דבזויין פסולין לעדות דהיא ג"כ דחשיב זה לאיסור. ומשו"ה דעת הפוסקים החולקים על הרמב"ם הנ"ל וס"ל דאינו רשאי למחול על כבודו ולהחזיר אבידה אם היא שלא לכבודו. ולזה י"ל דבעינן דוקא בזיון גדול דבזה לא נדחה כבודו. ול"ש בזה לומר כיון דחבירו עושה איסור האיך יחוס על כבודו נגד כבוד המקום דזה היא ג"כ כבוד המקום שלא לבזות את עצמו. ויש לעיין ג"כ דהיא בכלל וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו וכ"נ י"ל בתי' הב' דס"ל דבאם חבירו עושה האיסור ה"ל כאילו הוא עושה את האיסור דבעינן דוקא שיהי' איסור בקום ועשה גמור. דבל"ז לא יעיד להפריש את חבירו מאיסור כי גם זה חשוב איסור לבזות עצמו. אמנם במקום דצריך להעיד דהיינו להציל את חבירו מאיסור שהיא קום ועשה צריך לילך ולהעיד. וממילא דלא נעשה איסור בזה דמבזה את עצמו כיון דשורת הדין דצריך לבזות עצמו. ואין זה בכלל וכי אומרים לאדם חטא. ולפ"ז יש מקום להנ"ל דהיכא דחבירו לא יעשה רק איסור שוגג ל"צ לילך להעיד וצ"ע:
עוד אמרתי לעיין בהא דמחלקי' בין איסור שוגג למזיד מדברי הרא"ש דס"ל בלבוש כלאים בשוגג ל"צ להפשיט דהנה הא דבלבוש כלאים חשיב קום ועשה אף דהוא לבוש בו מכבר היא משום דקימ"ל כרב אשי דס"ל במכות כ"א ע"ב דאפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ג"כ דהשיהה חשיב מעשה. משא"כ א"א דבעינן פושט ולובש ממש בזה ודאי חשיב שב וא"ת וכ"כ הפ"י בברכות ולפ"ז יש לעיין בהרא"ש דנראה דפסק כרב ביבי דבעינן פושט ולובש עיי"ש וכ"כ בפסקיו סוף מכות וז"ל הי' לבוש בכלאים וכו' אמרו לו אל תלבש ופשט ולבש כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת. ואפי' לא פשט כל הבגד בנתיים אלא שפשט בית יד שלו וחזר ולבש אחר התראה עכ"ל מזה נראה דס"ל לפסק הלכה דאינו חייב על השהיה רק בעינן פשט ולבש ממש. וא"כ השיהה היא שוא"ת. ואמאי יהי' צריך לפשוט הא הרא"ש ס"ל דשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות והי' נ"ל דאפשר לומר דהא הטעם דמחייב ר"א על השיהה דהוא משום דבא ע"י מעשה דתחילת הלבישה הי' מעשה כמ"ש תוס' שבועות י"ז ע"א ד"ה אם אין צריך. וי"ל דרב ביבי ס"ל ג"כ דחשיב מעשה כיון דבא ע"י מעשה. רק דס"ל כיון דלא הי' אלא חדא מעשה הלבישה וכיון דמחוייב פעם אחת מלקות משום הך מעשה תו ליכא להצטרף הך מעשה לחייב שנית. ומשו"ה בעינן פושט ולובש ממש. ולפ"ז י"ל דגם לרב ביבי אם היה לבוש בכלאים בשוגג. ואח"כ אמרו לו שהוא לבוש כלאים בהתראה דמחוייב עכ"פ פעם אחת מלקות דמעשה דהלבישה מצטרף שיהי' מחוייב מלקות בשבילה. ומשו"ה אם בתחילת הלבישה הי' בשוגג צריך לפשוט. דאם ישהה בתוכו יותר לאחר שהוא רואה בעצמו שהוא לבוש בכלאים יהי' עובר על איסור כלאים בקום ועשה דהלבישה מצטרף שיהי' נחשב מעשה. וממילא דחשיב איסור בקום ועשה. ולכן ס"ל להרא"ש שפיר דבאם הי' שוגג לא צריך להודיע לו דלאיזה ענין יודיע לו שלא יעבור על איסור שוגג בקום ועשה הא גם אם יפשוט יהי' עבר ג"כ מכבר על איסור שוגג בקום ועשה. וגם אם ישהה בתוכו יותר לא יעבור תו יותר באיסור שוגג בקום ועשה כיון דהלבישה אינו מצטרף רק לפעם אחת. וא"כ איסור שוגג בקום ועשה כבר עבר גם אם יפשט ובאם לא יפשט לא יעבור ג"כ יותר על איסור שוגג בקום ועשה רק בשוא"ת ולזה ל"ש לפשוט. ודוקא אם הוא כעת מזיד בזה אמרי' דמצטרפי' המעשה הלבישה על מזיד לחייב עליו מלקות [והיכא דהי' מיד בתחילת הלבישה מזיד בזה לפמ"ש יהי' הדין דלא יהי' צריך לפשוט כיון דכבר עבר על איסור מזיד בקום ועשה. מכאן ולהבא היא שוא"ת. י"ל דמ"מ יכול להצטרף לחייב מלקות. גם י"ל דבזה לש"ל דהיא כבוד הבריות כיון דהוא פשע בזה וגם דהוא רשע מתחילת הלבישה] ולפ"ז הי' מקום לומר דהרמב"ם לשיטתו דפסק שם כר"א דחייב על השיהה. ומשו"ה כל רגע ורגע שמשהה עובר על איסור בקום ועשה ולכן פסק דצריך לפשוט גם בשוגג. ובאם נימא כן ממילא לענין עדות וכל מקום היכא דעובר על איסור שוגג בקום ועשה, צריך להודיע לו גם לשיטת הרא"ש וי"ל דמשו"ה פסק הרא"ש דלא צריך להודיע לו עד כי יבוא לביתו אינו הטעם דלא נדחה רק איסור שעה אלא דאם לא יודיע לו יהי' פושט ולובש בו שנית ואז יעבור על איסור שוגג בקום ועשה. אלא באמת זה אינו אלא לפלפולא. וי"ל דגם הרא"ש פוסק כר"א דהוא בתרא רק דס"ל כמ"ש תוס' שבועות הנ"ל דר"א ור"ב לא פליגי ולכ"ע חייב על השיהה רק פליגי בשיעור שהיה. והאי דנקט הרא"ש פושט ולובש היא לאו דוקא: ויש להוסיף עוד דמשו"ה ס"ל להרא"ש דבלבוש כלאים בשוגג ל"צ להודיע לו דהא הטעם דבשהה כדי לפשוט חייב בכלאים כתב הריטב"א מכות ובב"מ שם בפי' דהיא כיון דהי' בידו לפשוט ולא פשט חשיב קום ועשה עי"ש [וקצת יש לעיין כיון דעיקר הטעם כיון דבידו לפשוט ממילא היכא דאיכא כבוד הבריות דאין צריך לפשוט ואדרבא אין צריך לפשוט אף אם ירצה כנ"ל ואמאי יהי' זה קום ועשה הא ע"ז גופו אנו דנין כיון דאינו רשאי לפשוט לא יחשב קום ועשה וי"ל] ולפ"ז הא תינח אם הוא מזיד דבזה בידו לפשוט. משא"כ אם הוא שוגג אם גם דחשיב איסור בשוגג מ"מ לא יחשב איסור בקום ועשה דלש"ל דבידו לפשוט כיון דלא ידע מהאיסור ויש לי לרצות עוד בזה ועדיין צ"ע בכל מה שכתבתי:
ואדבר עוד מעט בהנ"ל בפי"א דהיכא דהיא ספק איסור י"ל דאינו מחוייב להעיד ולבזות את כבודו מחמת ספק כיון דבזה שמבזה את כבודו היא איסור ודאי דמדברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש דגם בעדות נפשות ובעדות מכות צריך ג"כ להעיד. והיא כמ"ש הכ"מ לקיים ובערת הרע מקרבך. ובדיני נפשות הדבר רחוק שיתקיים העדות בדו"ח. וכדאמרי' במכות ז' סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית. וכמבואר בחידושי הר"ן ריש סנהדרין הבאתיו לעיל בפ"ז. וא"כ אף אם יעיד עדותו בב"ד על דיני נפשות רחוק ג"כ מאוד שיקיים ובערת הרע. ואפ"ה מבואר בהרמב"ם דצריך להעיד הרי דגם בספק איסור. ואם גם היא בדבר רחוק שיסתעף האיסור צריך ג"כ להעיד. ויש קצת ראי' לדברי הסמ"ע הנ"ל דאף אם גם דיכול להיות דמסתעף איסור צריך ג"כ להעיד. ואפשר לומר דזה תלי' בשני תירוצים בתוס' דלתי' הא' רק בזיון קטן בזה צריך להעיד בכל ענין ולא בתי' ב'. גם י"ל דלשיטת הרמב"ם לפמ"ש האו"ת הנ"ל דיכול למחול על כבודו גם בעדות. ולזה בדבר איסור מחוייב הוא למחול על כבודו אף אם היא רק חשש דיכול להיות שיסתעף דבר איסור. ולא בשיטת הרא"ש דס"ל דאינו יכול למחול על כבודו או לשיטת הריטב"א הנ"ל וצ"ע:
וקצת יש להביא ראי' מדברי תוס' ב"ב בסוגי' דתרי ותרי דל"א ע"ב בד"ה אבל במ"ש דבניסת איכא זלותא דבי דינא משא"כ בלא ניסת כיון דצריכים לחזור מהיתרא עכ"פ לאסרה עכ"ע ליכא זלותא אם יחזרו ג"כ לאסור גם על העד עי"ש ובאם נימא דחיישינן על כל איסורין שיכולים להסתעף גם בניסת יהי' צריכים לחזור ולאסרה עכ"ע מחשש דילמא ימות העד שנשאת לו ותלך ותנשא לאחר. וזה היא איסור משום הבא עלי' באשם תלוי קאי. אלא דאין אנו חוששין לאיסורין שיכולין להסתעף ודלא כהסמ"ע. ועי' באו"ת ס"ק י"ג במ"ש לדחות את דבריו ג"כ דלדבריו גם בדבר ממון יכול לבוא לידי איסור לענין קידושין עי"ש: