אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער א פרק י

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער א פרק י

ספר משכן העדות שער א פרק ט

בר"פ שבועת העדות ע"ב ואמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא בי' מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיני' לאסהודי קמי' לא ליזיל וכו' עכ"ל הגמ' וכתב הריטב"א בד"ה האי צ"מ וז"ל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רוצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול על כבודו לבזות תורתו, ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע לו בסהדותא דהא מתניתא דמצא שק וכו' ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכא כמה ת"ח שעושין כן בשלהם וכו' עכ"ל והאו"ת בסי' כ"ח ס"ק י"ב האריך להקשות על קו' הגמ' סנהדרין דפריך הגמ' על הא דאמרי' כה"ג מעיד ופריך הגמ' והא כתיב והתעלמת. ולא משני דהא דעת הרמב"ם באבידה דיותר טוב שימחול על כבודו. וא"כ ה"ה לענין עדות כן. ולזה י"ל כה"ג מעיד אם ירצה. אבל לא מלך. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול עי"ש. ולא ראה דברי הריטב"א דמבואר להיפך. וכן מבואר ברמב"ם גופו בפ"א מהל' עדות הל' ב'. דז"ל הי' העד חכם וכו' ויש לו להמנע עכ"ל מבואר דמצד הדין דיש לו להמנע אפי' רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולילך אין הרשות בידו למחול על כבודו. וע"כ מטעם הריטב"א ובדברי הריטב"א יש לעיין קצת במה דכתב דמלשון לא ליזיל נראה דאפי' אם רוצה למחול על כבודו אינו רשאי. והיינו כיון דלא קתני אינו מחוייב ליזיל. הא גם באבידה קתני הרי זה לא יטול כמו בעדות ואפ"ה באבידה יכול למחול על כבודו וצע"ק: עוד כתב שם הריטב"א בד"ה אף אנן וז"ל ושמעינן מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף וכו' דהכא לגבי סהדותא לא אמרי' לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן עכ"ל וגם בזה יש לעיין לפמ"ש הריטב"א דמלשון לא ליזיל משמע דאינו רשאי לימחול כבוד תורתו הא י"ל דגם באיש דעלמא דאין כבודו אלא משום עשרו לא צריך להעיד רק לענין, זה הוא חולק. דת"ח אינו רשאי לימחול על כבודו משא"כ אינש דעלמא על דרך הטוב והישר שימחול על כבודו ולזה בגמ' דנקט דלא ליזיל דהיינו דאינו רשאי לימחול על כבודו הוצרך לנקוט בצ"מ דוקא. ואפשר לומר דגם הרמב"ם דכתב בפי"א מהל' אבידה הל' י"ז דלפנים משורת הדין יעשה להחזיר אבידה אף במקום שאינו לפי כבודו. כונתו אינו לת"ח. רק אם אינו לפי כבודו מחמת עשרו וכדומה דבזה יכול למחול על כבודו אבל ת"ח אסור לבזות כבוד התורה. וגם בשלו אסור לטפל אם מצא אבידה שלו. ואין כאן מקום להאריך בזה:

ובתוס' בר"פ ד"ה כל כבודה כתבו דגבי עדים ע"כ צריכה לבוא לב"ד דעד מפי עד פסול עי"ש ויש לעיין כמו באם אינו לפי כבודו לא צריך להחזיר אבידה ולהעיד לפני ב"ד. כמו כן למה לא נימא כן באשה כיון דכל כבודה בת מלך פנימה לא תהי' מחוייבת להעיד בפני ב"ד כמו ת"ח. ודוחק לומר דכונת התוס' הוא דהא משכחת עדות שגם ת"ח צריך להעיד בפני ב"ד כגון דמסתעף מזה דבר איסור. וכאשר יבואר לקמן וא"כ הא בעדות דבר איסור גם אשה צריכה לבוא לב"ד דזה דוחק. ועוד אם נימא דכונת התוס' היא לעדות הנוגע גם לדבר איסור יש לעיין דגם אי קאי על הבעלי דינים קשה ג"כ תהי' צריכה לבוא לפני ב"ד לקבל עדות בפני' דהא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולהסוברים דגם בד"מ היא דאו' ועימש"ל בשער... וגם אפי' בדיעבד לא מהני אם הי' הקבלת עדות שלא בפני בע"ד. צריך לומר דכונת התוס' דמסתמא תמחול ע"ז לגבות עדות שלא בפני' ועימ"ש הראשונים ע"ז לענין מורשה עי"ש בהרשב"א והריטב"א דאף א"א דאינה רשאי להעמיד מורשה אפ"ה אמרי' בגמ' שפיר כיון דכל כבודה בת וכו' מסתמא הי' התובע מרוצה לזה. וי"ל ג"כ כן לענין קבלת עדות. משא"כ אם קאי לדבר איסור בזה הקו' במ"ע הא צריכה לבוא לב"ד לקבלת עדות. דבדבר איסור אין בידם למחול ע"ז. ובאם נימא דבעינן ת"ח דוקא י"ל קצת די"ל דאם דגם דכל כבודה בת מלך פנימה. מ"מ אין זה בזיון כ"כ ועדיין צ"ע דנראה דגם הריטב"א לא בא למעט רק שאינו מחמת עשרו לפ"כ משא"כ באשה צ"ע אמאי תהי' מחוייבת יהי' כמו זקן ואינו לפי כבודו באבידה. וצריך לומר דהא דאמרי' באשה שאינה לפי כבודה לילך לפני ב"ד היא דוקא אם הברירה בידה שלא תהי' צריכה לבוא לפני ב"ד. בזה אם תלך לפני ב"ד היא זילזל לפני' משא"כ במקום דצריכה לבוא לפני ב"ד. לא הוה כלל נגד כבודה. וא"כ דוקא בתובע ונתבע דבידה להעמיד מורשה בזה אם תבוא לפני ב"ד תהי' בזיון קצת לפני'. משא"כ לענין עדות דצריכה לבוא לב"ד בזה ליכא שום זלזול לפני' כלל [ובדרך פלפול אמרתי דהא דאמרי' כל כבודה בת מלך פנימה נראה דהיא זלותא שתבוא במקום האנשים בין האנשים. ולפ"ז הא דאשה פסולה לדין היא לפי האמת דפסולה לעדות. וכל הפסול להעיד הוא פסול לדין כמבואר בהראשונים. משא"כ אם נימא דאשה כשרה להעיד כ"כ תהי' כשירה לדין. וא"כ בס"ד דגמ' דאשה תהי' כשירה להעיד, וממילא דאשה כשירה לדין. ותהי' יכולה לבוא לפני ב"ד של נשים. וי"ל דמ"מ לא הוה זה אורחא דמילתא שתהי' נשים דנות. כיון דאם יהי' הדין לאשה תוכל להעמיד מורשה. משא"כ בעדות דע"כ צריכה לבוא משום אם לא יגיד. ובזה אם יהי' עדות להאשה יהי' מההכרח להעמיד ב"ד של נשים שיקבלו את העדות מהאשה. ובזה לא יהי' נגד כבודה] וגם זה היא דוחק דא"כ האיך כתבו דהתובע יהי' מרוצה שתעמוד מורשה משום כל כבודה. הא אם לא יהי' מרוצה ואז תהי' צריכה לבוא לפני ב"ד דיקא לא יהי' שם זלזול לפני' וי"ל: והאו"ת הקשה עוד לשיטתו דס"ל בשיטת הרמב"ם דיכול למחול על כבודו ולילך להעיד דא"כ מאי פריך הגמ' בברכות מולאחותו על המוצא כלאים בבגדו הא י"ל דדוקא בולאחותו דהיא כבוד אחרים דאינו יכול למחול נדחה מפני כבוד הבריות משא"כ בהמוצא כלאים דהיא כבוד עצמו מחוייב למחול עיי"ש. ולענ"ד אפשר לומר הא דס"ל להרמב"ם דיכול למחול כבודו היא דאף דהוא אינו מצוה על, האבידה להשיבו היכא דאינו לפי כבודו וא"כ מה"ת יהי' רשאי לבזות עצמו. י"ל דטעמו היא כמ"ש תוס' בסוגי' דבאבידה יש לחוש אם לא יקח הוא האבידה יקחנו אחר שלא ישיב האבידה ויעבור על איסור גזל. ולזה ס"ל להרמב"ם דעצהיו"ט שימחל על כבודו ולהשיב האבידה לבעלים שלא להכשיל אחר באיסור גזל וכ"כ גבי עדות י"ל דרשאי למחול על כבודו שלא יחזיק האחר ממון שלא כדין ויעבור על איסור גזל. משא"כ בהא דאם הוא לבוש בכלאים בזה אם הדין היא דלא צריך להפשיט משום כבודו בזה גם להרמב"ם אסור למחול על כבודו ולבזות עצמו. דהוא מצוה ע"ז כמו דהוא מצוה על איסור כלאים. ועימש"ל בפ"ב. וכיון דמה"ת לא צריך לפשוט לא נעשה איסור אם אינו פושטו ואין לו לפשוט אף אם ירצה דעיקר הטעם ברמב"ם דס"ל דההולך בדרך הטוב יעשה לפנים משורת הדין היא רק כיון דיכול לבוא לידי איסור אם ימצאנו אחר ולא ישיב האבידה. ועי' בכ"מ שם הל' י"ז דמוצא דין זה מהרמב"ם היא מעובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי וכו' יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרא עיי"ש. והתם הוה ההפקר שלא יכשלו בה בני אדם [וקצת יש לעיין בהא דפריך הגמ' שם על ר"י בר"י והא זקן ואינו לפי כבודו הוה. והרי דגם בפריקה וטעונה זקן ואינו לפי כבודו פטור. ולפמ"ש תוס' בסוגי' ד"ה אבל דבאבידה לא הוה רק בזיון קטן ואפ"ה נדחה משום כבוד הבריות כיון דהיא ממון וכן בעדות היא רק בזיון קטן ולכן בממון נדחה ולא באיסור. ולפ"ז הא תינח באבידה דאינו רק דבר ממון. משא"כ בטעינה ופריקה דהיא דבר איסור. דצער בע"ח היא דאורייתא אף בבהמה וכ"ש באדם. ובזה אמאי יהי' פטור משום דהוא זקן ואינו לפי כבודו הא באיסור לא נדחה שום דבר איסור בבזיון קטן. ודוחק לומר דלר"י בר"י הוה בזיון גדול. מדפריך הגמ' והא זקן ואינו לפי כבודו. ולא פריך מולאחותו והנמו"י שם הקשה קו' זו דא"א צער בע"ח דאו' אמאי זקן פטור. ותי' כיון דמותר להשתמש בבהמה לצורך אדם עיי"ש אמנם בעובדא דר"י בר"י דפגע בי' גברא ומשמע דהוא גופו הי' טעון משא. וא"ל דקו' הגמ' היא רק על טעינה ולא על פריקה]:

והרא"ש דחולק על הרמב"ם וס"ל באבידה לא יכול למחול את כבודו. היא אף אם יבוא אחר ליטלו כמ"ש התוס' ואז יעבור חבירו על איסור גזל אפ"ה כיון דהיא איסור לזלזל בכבודו גם בזה פטור והיא בכלל וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. כיון דזקן אסיר לזלזל בכבוד עצמו. וי"ל דמצד הסברא היא כן דאם נימא דרשאי למחול על כבודו אם ירצה יהי' באמת קשה אמאי יהי' מותר להתעלם מן האבידה אם גם דאינו מוטל עליו להשיב את האבידה מחמת העשה דהשב תשיבם. ומחמת הלאו דל"ת להתעלם כיון דהוא זקן ואינו לפי כבודו יהי' מחוייב ליטל שלא להכשיל את חבירו הרוצה ליטלו באיסור גזל והתוס' כתבו דהקרא והתעלמת איירי אף אם אחר בא ליטלו לעצמו. ובזה אם יהי' רשאי למחול על כבודו יהי' מחוייב מצד הדין ליטל את האבידה מזה נראה דאינו רשאי למחול אף אם ירצה ויש להאריך בזה בתוס' ב"מ ד' ל' ע"ב ד"ה אלא לזקן דמקשי למ"ל והתעלמת ת"ל מולאחותו עיי"ש דהי' מקום לומר דשם במת מצוה דהיא כבוד אחרים אין בידו לימחול. משא"כ באבידה דהיא כבוד עצמו. ובזה אם ירצה למחול על כבודו רשאי כסברת הרמב"ם. וממילא מצד הדין דמחוייב למחול שלא להכשיל את האחר הבא ליטלו. ולזה בעינן והתעלמת דגם בזה פטור, ובאמת מוכח מזה דאינו רשאי לימחל אף אם ירצה:

והתוס' בסוגי' דמקשי על הא דפריך הגמ' בסנהדרין על הא דכה"ג מעיד מוהתעלמת. ולא תי' דאיירי דמעיד לדבר איסור וכתב האו"ת לפמ"ש תוס' בתי' הא' דהא דצריך להעיד בדבר איסור אף דהיא שוא"ת היא כיון דת"ח לענין עדות לא הוה רק בזיון קטן וזה לא נדחה אף בשוא"ת. ולפ"ז י"ל בכה"ג דקדושתו רב היא חשוב זה בזיון גדול לפניו לילך להעיד ולכן לא צריך להעיד אף בדבר איסור עיי"ש באו"ת ובמש"ל בפרקים הבאים: אלא דעדיין קשה דאם נימא דגבי כה"ג היא בזיון גדול למה פריך הגמ' בסנהדרין מוהתעלמת ולא פריך מולאחותו דעל בזיון גדול ל"צ כלל הקרא דוהתעלמת כמ"ש תוס' ב"מ הנ"ל אבל בזה ניחא די"ל דאם לא הוה הקרא דוהתעלמת היה מקום לומר דיכול למחול על כבודו אם ירצה. רק דגבי ולאחותו דהיא כבוד אחרים לא יכול למחול משא"כ כבוד עצמו יכול למחול. ולפ"ז לא הי' קשה קו' הגמ' על הא דכה"ג מעיד דהי' מקום לומר כמ"ש האו"ת שם דפי' מעיד אם ירצה. ויותר מזה הי' מקום לומר כיון דיכול למחול על כבודו ממילא לענין עדות אם לא יעיד יעשה הלה איסור גזל מחוייב הוא מצד הדין למחול על כבודו להפריש את חבירו מאיסור גזל. ולכן כה"ג מעיד. משא"כ מלך דהיא כבוד אחרים לא יכול למחול ולזה הביא הגמ' הקרא דוהתעלמת דמשם מוכח אף היכא דהאחר עושה איסור רשאי ג"כ להתעלם. וממילא דמוכח דאינו רשאי למחול על כבודו אף אם ירצה ופריך הגמ' שפיר ולפמש"ל בפרק הבא דהי' מקום לומר דדוקא בכלאים וכדומה כיון דכבוד הבריות דוחה הל"ח ולא נעשה איסור כלל בזה אינו רשאי למחול. משא"כ היכא דנעשה איסור בזה ל"ש לומר דיחוס על כבודו וכבוד שמים יהי' נתחלל ובזה מוכרח הוא למחול על כבודו. י"ל ג"כ דמולאחותו לא הי' קשה דהי' מקום לומר דדוקא שם בכבוד הבריות דוחה פסח ומילה לא נעשה איסור כלל. משא"כ בעדות אם לא יעיד יעבור הלה על איסור גזל מחוייב למחול על כבודו ולילך להעיד. ולזה פריך הגמ' מוהתעלמת דמשם מוכח דרשאי להתעלם אף אם יקחנו אחר ויחזיק לעצמו. ומכ"ש פריך דגבי אבידה היא בזיון קטן ונדחה מפני כבוד הבריות מכ"ש גבי כה"ג דהיא בזיון גדול:

והנה כבר כתבתי כמה פעמים הפי' בגמ' דכריתות. אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני וכו' דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד ובזה י"ל ג"כ דהא מקשים כיון דאיכא עדים אחרים שידעו לו העדות א"כ ה"ל כפירת דברים דהא יוציא הממון ע"י עדות כת הב'. ואפשר לומר דמשכחת דהעדים הם ת"ח. וזילי בהו מילתא להעיד בפני ב"ד דלא צריכים להעיד לו. ולזה גרמי לו הפסד בכפירתו. ולכן מחוייב בקרבן שבועה ועכשיו הם מעידים עליהם לענין איסור לחייבן בקרבן. דבזה צריכים להעיד. ויש להוסיף עוד כנ"ל דעכשיו אף אם הם יעידו עדותן לא מהני כיון דהשבועה הי' חל מאז עליהם דבשעה שהשביעם לא הי' כפירת דברים ממילא לא מהני עכשיו עדותן משום דנתבטל עדותן משום נמצא קו"פ כיון דהם כת אחת והי' להם צירף בשעת הראי' כאשר ביארתי זה היטב בפרק ד' עיי"ש:

היוצא מזה דבעדות ממון ת"ח בכל ענין פטור להעיד ל"מ באופן שלא יעשה חבירו איסור גזל במה שמחזיק הממון בידו שלא כדין. כגון שהוא תבע אותו שהלוה לו והלה השיב לו איני יודע אם נתחייבתי דפטור מלשלם. דבזה אף אם אמת דחייב לו. מ"מ לא חשיב בידו גזל כיון דמותר להחזיק מצד הדין וכמ"ש המפרשים על קו' מהר"י באסן מדוע לא אמרי' ספיקא דממונא לחומרא דהיא ספק איסור גזל. דמה שמותר להחזיק מצד הדין ל"ח גזל. ובזה האופן בודאי אינו מחיוב להעיד. בזה החיוב היא רק משום אם לא יגיד ומשום השבת אבידה לבעלים. וכיון דהיא נגד כבודו אינו מחוייב באם לא יגיד ומשום השבת אבידה אלא אפי' אף אם היכא דלא יעיד לו יעשה חבירו איסור גזל ממש. כגון דהלה מכחישו בברי שאינו חייב לו והוא ידע להיפך דחייב לו. או דמחזיק חפצו שלא כדין ואז אם לא יעיד לו יעשה הלה איסור גזל אפ"ה ל"ל להעיד משום דדבר שבממון נדחה מפני כבוד הבריות אף באופן דנעשה איסור. ומשו"ה באבידה מותר להתעלם אף במקום דבא אחר ליטלו כנ"ל וכאשר אדבר עוד מזה לקמן בעזה"י. ואז ע"י שמתעלם גורם שיכשל חבירו באיסור גזל אפ"ה מותר להתעלם כ"כ בעדות. ולענין אם יכול למחול על כבודו ולילך ולהעיד לשיטת האו"ת, דלדעת הרמב"ם גם בעדות יכול למחול על כבודו. בזה י"ל דדוקא היכא דנעשה איסור גזל אם לא יעיד בזה יכול למחול על כבודו משא"כ באופן דלא נעשה איסור כלל כנ"ל לא יכול למחול על כבודו אמנם לשיטת הריטב"א הנ"ל בכל ענין בעדות אינו יכול למחול על כבודו. ואין לו להעיד אף אם ירצה: והנה בדבר איסור צריך להעיד ויבואר לקמן בעזה"י. ובש"ע סי' כ"ח סעיף ה' איתא אם יש בו צד אפרושי מאיסור חייב לילך ולהעיד. וכתב בסמ"ע דמשו"ה דקדק המחבר אם בו צד אפרושי. דהיא אפי' אם אין האיסור בפנינו רק יכול להיות שמסתעף מנו דבר איסור. כגון אם יודע עדות שבעלה מת. ויכול לבוא לידי איסור אם תקבלה קידושין מאחר צריך ג"כ להעיד עי"ש [ובאם נימא דבאיסור שוגג לא צריך להעיד וכאשר יבואר לקמן ולזה דייק רש"י אשה הבאה דאז תהי' מזידה. ממילא בזה אם תקבלה קידושין מאחר דבזה יהי' שוגגים לא יהי' צריך להעיד] ולפ"ז יש לעיין אם כבר העיד ע"א בב"ד. והת"ח יודע ג"כ אותה עדות שהעיד העד בזה יהי' הדין דיהי' מחוייב להעיד דבזה ל"ש דדבר ממון נדחה מפני כבוד הבריות. דהא בזה היא דבר איסור. שבאם לא יעיד עדות בב"ד ולא יהי' אלא ע"א יהי' העד מחייב שבועה. ודילמא ישבע להכחיש את העד ולזה יהי' מחוייב להעיד שלא יבוא לידי שבועת שקר ואף דאין האיסור לפנינו ודילמא לא ישבע לשקר ויפרוש מן השבועה אף אם לא יעיד עדותו מ"מ לדברי הסמ"ע אף אם היא ספק דילמא יהי' מסתעף דבר איסור צריך ג"כ להעיד:

ולפ"ז יהי' צריכים לומר הא דאמרי' בגמ' דת"ח לא יעיד היא דוקא היכא דליכא עד אחר רק הוא. דבזה אם לא יעיד לא יהי' שבועה כלל רק דמפסיד ממון ע"י כבישת עדותו דדילמא לא הי' רוצה לישבע לשקר. ובד"ש מחוייב גם ע"א. או כנ"ל דמ"מ חייב משום השבת אבידה ובזה פטור או די"ל דאיכא עוד ע"א. ובאופן דליכא שבועה. כגון דהיא עדות על קרקעות. משא"כ היכא דאיכא ע"א שמחייבו שבועה מצד הסברא נראה דמחוייב להעיד להפריש מאיסור שבועה ואפי' אם נימא דלא כהסמ"ע רק היכא דאין האיסור לפנינו ל"צ לחוש שיהי' מסתעף ממנו דבר איסור. אפ"ה בזה האיסור לפנינו דהא ידעינן שיהי' מחוייב שבועה מכח העד וצריך להעיד. ובזה י"ל קו' האו"ת דמקשה על קו' התוס' מאי פריך הגמ' בסנהדרין על הא דכה"ג מעיד מוהתעלמת דילמא איירי דמעיד לדבר איסור והקשה האו"ת הא ע"כ צ"ל דקו' הגמ' סובב על הא דקתני כה"ג ישנו בשמיעת קול. דאל"כ אמאי לא תי' הגמ' מעיד אם ירצה לשיטת הרמב"ם הנ"ל. וא"כ תו ל"ל דקאי על דבר איסור דהא בדבר איסור ליכא שמיעת קול עי"ש. ולפ"ז י"ל דקו' התוס' היא דילמא איירי שכבר העיד עד השני בב"ד וחייב שבועה. דבזה צריך להעיד להפריש מאיסור שבועה אבל מ"מ איכא שמיעת קול כיון דנפ"מ בעדותו להוציא ממון:

אלא דלפ"ז יש לעיין בהא דאמרי' מלך אינו בשמיעת קול ואמאי הא ע"כ איירי דאיכא עוד ע"א בלא המלך דבל"ז ע"א ליכא בשמיעת קול ועי' בריטב"א מ"ש בהא לאפוקי מלך. וכיון דאיכא עוד ע"א יהי' גם המלך מחוייב להעיד להפריש מאיסור שבועה. ובזה ל"ל דאיירי דהיא עדות קרקעות דהא אין מחוייבים קרבן שבועת העדות בקרקעות. אף דיש למצוא אופן בדליכא עד אחר ואפ"ה הי' מחוייב בשבועת העדות כגון היכא דהדין הוא משאיל"מ זה דוחק ולזה נ"ל די"ל להיפך הא דאמרי' דמלך אינו בשמיעת קול היא דהמלך אינו מחוייב להעיד בפני ב"ד ואדרבא אין לו להעיד בפני ב"ד. וממילא גם עד השני פטור משבועת עדות כיון דאינו אלא ע"א. דהמלך כמאן דליתא כיון דלא צריך להעיד בפני ב"ד רק בכל מקום העד חייב בד"ש כנ"ל משא"כ בזה בדאיכא עד השני מלך. אדרבא אין לו להעיד שלא יגרום שהמלך יהי' צריך להעיד אח"כ לאפרושי מאיסור. וכ"כ אם עד השני הוא ת"ח אין להעד להעיד עדותו שלא לגרום שהת"ח יהי' צריך להעיד ג"כ. ובזה עדיף דאם גם דהת"ח יכול למחול על כבודו ולילך להעיד. מ"מ האחר אינו רשאי להעיד שלא לגרום שהת"ח יהי' צריך להעיד דבזה היא כבוד אחרים ולא יכול למחול וכבר כתבתי לעיל דבזה י"ל קו' הרשב"א בסוגי' על הא דאמרי' אבל משחק בקוביא מדאו' מיחזי חזי ורבנן היא דפסלוהו. והקשא הרשב"א כיון דרבנן פסלוהו תו ליכא תועלת בעדותו. אבל בזה ניחא דלפמ"ש הפי' לאפוקי מלך דאינו בשבועת העדות. ומשו"ה העד השני לא יעיד עדותו בב"ד דהוא פטור כיון דליכא רק ע"א. דהמלך כמאן דליתא ואדרבא אין לו להעיד. אבל משחק בקוביא לענין זה הוא בשבועת העדות שיהי' עד השני מחוייב להעיד עדותו בב"ד. כיון דמה"ת כשר וחל עליו השבועה הוה שני עדים בדבר. ותועלת איכא בעדות דהעד השני לענין שבועה:

אלא דאם נימא כן יהי' קשה להיפך בכל ענין יהי' ת"ח צריך להעיד. לפמ"ש האו"ת בס"ק... בהא דע"א צריך להעיד וחייב בדיני שמים כיון דיש תועלת בעדותו לענין שבועה דילמא יפרוש משבועת שקר. והקשה האו"ת דא"כ לפי האמת דקימ"ל דכל כופר הכל צריך לישבע שבועת היסת. וא"כ לאיזה ענין יהי' צריך להעיד. הא בלא עדותו יצטרך ג"כ לישבע שבועת היסת. וזה צ"ל דמ"מ יכול להיות אם יעיד עדותו בב"ד יפרוש יותר משבועה. כמ"ש תוס' בסוגי' דנסכא דר"א דאינו חציף להכחיש העד בשבועה עי"ש באו"ת. ולפ"ז גבי ת"ח בכל ענין יהי' צריך להעיד בדאיכא ע"א שכבר העיד יהי' צריך להעיד דבלא עדותו יכול להיות שיכחיש העד בשבועה. ובדליכא עד אחר אלא הוא יהי' ג"כ מחוייב להעיד דבלא עדותו יכול להיות דישבע שבועת היסת בשקר. וע"י עדותו יכול להיות דלא יהי' חציף להכחישו בשבועה. כמו בכל ע"א דצריך להעיד מטעם זה. וא"כ תמיד נפ"מ בעדותו לפרוש מן השבועה. והוה תמיד לאפרושי מאיסור. ודוחק לומר דכל דין זה איירי באופן דליכא שבועה כלל. כגון דהתובע ידע דהנתבע לא ידע מזה הענין:

ולזה הי' נראה לענ"ד דאפשר לומר דהא דמחוייב להעיד להפריש מאיסור היא דוקא היכא דהוא ברור לפנינו שיבוא הדבר לידי איסור כגון באשה שבאה לפני ב"ד לומר מת בעלי דסתמא היא כך כיון דבא לפני ב"ד דעומדת להנשא והאיסור היא ברור. משא"כ היכא דהיא ספק דילמא לא יבוא לידי איסור כלל בזה לא צריך להעיד. ויש להסביר קצת, דלפמ"ש והיא דעת הרא"ש דאינו רשאי למחול על כבודו דהוא מצוה על זה שלא לבזות את עצמו. רק בדאיכא לאפרושי מאיסורא מחוייב לבזות את עצמו באיסור קל שלא יבוא לידי איסור גמור. והיכא דהיא ספק דילמא לא יבוא לידי איסור כלל. ע"ז אמרי' להיפך דאינו רשאי לבזות את כבודו דהיא איסור ודאי מחשש דילמא יבוא אח"כ לידי איסור. כי דילמא לא יבוא לידי איסור כלל יבזה בחנם את כבודו שהיא ג"כ איסור. וקצת ראי' לזה י"ל מדברי תוס' בסוגי' דכתבו ובאבידה מותר בכל, ענין, אף אם יבוא אחר ליקח את האבידה עי"ש ומשמע דראה דאחר יטול, את האבידה. ולמה לא כתבו אף אם לא ידע שהאחר יקחנו אפ"ה יהי' מחוייב דילמא יקחנו אחר. אבל אם נימא דגם באיסור בעינן שיהי' האיסור ברור ולא בספק איסור ניחא דמשו"ה הוצרכו לזה דגבי ממון מותר אפי' אם האיסור הוא ברור. ולפ"ז ת"ח ממילא בכל ענין פטור. דאם גם דכבר העיד ע"א מ"מ אין האיסור ברור לפנינו כי דילמא אף אם לא יעיד לא ישבע לשקר. ובלא עדותו יפריש את עצמו ג"כ משבועה. וכמו כן אם ליכא עד אחר אלא הוא. אינו מחוייב להעיד בשביל השבועת היסת כי דילמא בלא עדותו יפריש את עצמו ג"כ משבועת היסת. או גם אם יעיד ישבע לשקר אפי' שבועה דאו'. וכיון דהיא ספק אינו רשאי לבזות את כבודו בחנם. וממילא דאם נימא כן דנדחים דברי הסמ"ע דכתב דגם היכא דיכול להיות שיהי' מסתעף ממנו דבר איסור צריך להעיד. ולפמ"ש זה ליתא כיון דאין האיסור ברור לפנינו מספק לא יעיד. ולכאורה הי' מקום לומר דמשו"ה נקט רש"י באשה שבאת לפני חכם להתיר אותה להנשא ולא כתבו בסתם בעד שבא להעיד על אשה שמת בעלה, אבל בזה י"ל דדוקא אם האשה בעצמה באת לב"ד בזה האיסור ברור דהא דלזה תבוא לב"ד כדי שתוכל להנשא. ולזה מחוייב הוא להעיד. משא"כ בעד שבא לפני ב"ד להעיד על אשה שמת בעלה. בזה אין האיסור ברור. כי דילמא לא תנשא אף אם הב"ד יתירוה אותה להנשא. ויש להוסיף עוד אם גם דהתם אשה עומדת להנשא וא"כ מסתמא תנשא. מ"מ הא עיקר נאמנות עד אחד היא משום דאשה דייקא מתוך חומר שהחמרת עלי' וא"כ מסתמא האשה תידוק לחקור אם האמת היא כדברי העד ותבוא על אמיתת הענין שבעלה חי. ולא הוה האיסור ברור. ולזה לא צריך להעיד [ובזה הי' מקום לומר דגם להרא"ש דס"ל באבידה דלא יכול למחול על כבודו דהיא רק היכא דאין האיסור לפנינו רק דהיא ספק דילמא יקח אחר. משא"כ היכא דהאחר היא לפנינו שרוצה ליקח ולא להשיב גם להרא"ש יכול למחול על כבודו. ומשו"ה בעדות אם האיסור היא לפנינו גם להרא"ש יכול למחול] וצ"ע עוד בזה ועימש"ל בפ' הבא:

והנה זה דבר פשוט דהא דת"ח פטור להעיד אפי' בתבעו להעיד לו דבזה איכא הלאו דאם לא יגיד אפ"ה פטור דלכאורה מסוגי' דהכא הי' מקום לומר בהא דנקט האי צ"מ דידע בסהדותא דאיירי בלא תביעה. דהבע"ד לא ידע מזה דהוא יודע לו העדות. רק דהצ"מ ידע בעצמו דידע לו עדות דבזה אם גם דאינו באם לא יגיד בלא תביעה. כנ"ל מ"מ חייב להעיד משום השבת אבידה כנ"ל, משא"כ צ"מ אינינו מחוייב בזה משום השבת אבידה. וי"ל דע"ז הביא ראי' הגמ' מוהתעלמת. דת"ח רשאי להתעלם. וכיון שכן אינו מחוייב ג"כ להעיד משום השבת אבידה משא"כ היכא דתבע לו להעיד דבזה איכא הלאו דאם לא יגיד הי' מקום לומר דצריך להעיד לו. אלא דזה אינו מהא דפריך הגמ' סנהדרין על הא דכה"ג מעיד ומעידין אותו מן והתעלמת מוכח אפי' היכא דתבע לו שיעיד לו אפ"ה פטור דאל"כ לא הוה פריך הגמ'. די"ל דמעיד אם יתבענו להעיד לו אע"כ בכל ענין פטור והטעם בפשיטות כיון דבדבר שבממון נדחה הלאו דלא תוכל להתעלם כ"כ נדחה הלאו דאם לא יגיד אף דבזה איכא תרווייהו הלאו דלא תוכל להתעלם כיון דבזה ג"כ משום השבת אבידה והלאו דאם לא יגיד. אפ"ה כיון דעכ"פ מוכח דחד לאו נדחה משום כבוד הבריות כ"כ גם לאו דאם לא יגיד:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה