אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער א פרק ט

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער א פרק ט

ספר משכן העדות שער א פרק ח

במס' ב"ק ד' נ"ו פריך הגמ' על הא דקתני בברייתא ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואחד מהם היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. אילימא בבי תרי דאורייתא היא אם לא יגיד ונשא עונו ותי' הגמ' אלא בחד. מבואר בגמ' דע"א אינו באם לא יגיד. וכן מבואר בסוגי' דשבועות דע"א אינו חייב משום שבועת העדות. וז"ל הירושלמי בסוגי' דשבועות ומנין לשני עדים ת"ל והוא עד הרי כאן שנים כר"י דאמר כל מקום שנאמר עד סתם הרי הוא בכלל שנים וכו' עכ"ל ועי' בירושלמי סנהדרין ד' כ"ג בהא דיליף מאם לא יגיד אף אם הכשיר לעד כשר כשנים וז"ל רש"י שם בב"ק ד"ה אם לא יגיד בתרי קא משתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידים מתחייב זה ממון. ועוד קימ"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וכו' עכ"ל ובד"ה אלא בחד כתבו וז"ל שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיהו חייב דאי הוה מסהיד מחייב לי' שבועה ודילמא לא הוה מישתבע בשיקרא ומשלם עכ"ל מזה מבואר דהא דע"א פטור הוא משום דאין החיוב ברור. וכיון דבירושלמי יליף זה מקרא דע"א אינו בשבועת העדות וכמ"ש רש"י וצ"ל דמסברא לא הוה ידעינן זה דהי' מקום לומר כיון דאיכא עכ"פ תועלת בעדותו לשבועה חייב בשבועת העדות. ולזה בעינן קרא דפטור משום דלא הוה רק גורם לממון. והא דלא אמר דגזירת הכתוב הוא דע"א אינו באם לא יגיד. ואפי' היכא דחיובו ברור כגון היכא דהדין הוא מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפ"ה פטור דרחמנא פוטרו. הוא דמה"ת נימא דהוא גזירת הכתוב כיון דיש ליתן טעם דהא דפטור הוא משום דלא הוה רק גורם לממון. ובזה צ"ע קצת לר"א בר"ש דס"ל דע"א חייב בשבועת העדות. משום דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וע"כ דלא ס"ל הדרש מירושלמי דהתורה פוטרו מדכתיב והוא עד. דאל"כ יהי' פטור מגזירת הכתוב וכיון דלא ס"ל הדרש יהי' קשה להיפך למה הוצרך הגמ' בסוגי' להא דר"א בר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי הא אף אם ס"ל דלאו כממון דמי ניחא ג"כ כיון דלא דרש הך דרש מצד הסברא גם ע"א מחוייב כיון דאיכא תועלת בעדותו לענין שבועה ויש לישב בקל:

ולפמ"ש בפרק הקודם יש לעיין קצת מנ"ל הא דע"א אינו באם לא יגיד ובשבועת העדות מהא דכתיב והוא עד למאן דפוסל בסנהדרי' ד' ל' עדות מיוחדת והיא משום דכתיב והוא עד ואפקי' רחמנא בלשון חד עד דחזי תרווייהו כחדא. וי"ל להיפך דע"א מחוייב בודאי באם לא יגיד דכל אדם אית לי' חזקת כשרות. ומסתמא לא ישבע לשקר ובודאי ישלם. והא דנקט התורה הלאו דאם לא יגיד דוקא בשני עדים י"ל דהיא לרבותא דאף דהם שני עדים על מעשה אחת. ובזה איכא חשש דיכחישו זה את זה בחקירות ואז עדותן בטלה ולא מחוייב אפי' שבועה כמ"ש הסמ"ע בסי' ל"ו. וה"א דבזה לא יהי' מחוייבים בשבועת עדות כי בזה גרע מע"א דבע"א החיוב ברור דמסתמא לא ישבע לשקר דהא דכופר היא רק משום אישתמוטי משא"כ בב' עדים דיכול להיות דלא יהי' מחוייב אפי' שבועה. לזה כתב רחמנא והוא עד דאפי' היכא דיוכל להיות שלא יהי' מחוייב אפי' שבועה צריכים ג"כ להעיד והם בשבועת העדות וצ"ע ברש"י סנהדרין ד"ה והוא עד דכתב וז"ל והאי קרא בשני עדים משתעי דאלו השביע ע"א ולא העידו פטור עכ"ל ומדברי רש"י נראה מפשטא דמזה מוכח דהקרא איירי בשני עדים דע"א אינו חייב קרבן שבועה וזה צ"ע דאם נימא דהקרא איירי בע"א אז גם ע"א הי' בשבועת העדות. והא דע"א אינו בשבועת עדות היא כיון דכתיב והוא עד וכ"מ שנאמר עד הוא שנים. ואולי י"ל דכונתו דהי' מקום לומר דאיירי דהי' שני עדים בדבר רק דהוא לא השביע אלא לע"א ומשו"ה נקט בחד. ולזה כתבו דגם בזה אם לא השביע אלא לחד ולא העידו תרווייהו פטורים ג"כ דכיון דלא השביע אלא לחד ה"ל כע"א ופטור העד שהשביעו ובזה יהי' מיושב הגי' ברש"י ולא העידו וצ"ע [וצע"ק לשיטת רש"י דס"ל דאמרי' בכל מקום מיגו דחשיד אממון חשיד ג"כ אשבועה. והא דמשביעין למב"מ היא דלא הוה חשיד אממון רק אשתמוטי. ולפ"ז בל"ז לא יהי' ע"א מחוייב ג"כ באם לא יגיד דממנ"פ אם הוא חשיד אממון לא יהי' מהני עדותו דישבע לשקר ג"כ ובאם לא חשוד אממון רק דכופר משום אישתמוטי וממילא דבזה לא ישבע לשקר. מ"מ הא בזה לא הוה רק כפירת דברים. דבלא עדותו ישלם לו ג"כ לאח"כ כשיהי' לו לשלם וצ"ל כמ"ש הא דמחוייב מודה במקצת לישבע ולא אמרי' דלא חשיד כפירת ממון כיון דישלם לו אח"כ. וכתבו אי משום דהרוחת הזמן הוא כפירה. או דהחשש הוא דאם גם דעכשיו אינו חשיד לא אממון ולא אשבועה ולא כפר רק משום אישתמוטי. דילמא אח"כ יהי' חשיד אממון ה"ה גם בזה אמרי' כן. אמנם דלפ"ז איכא עוד ספק בע"א דאף אם לא ישבע להכחישו דילמא ישלם לו לאחר זמן. וזה שייך גם בשני עדים נימא דלא הוה ההפסד ברור כי דילמא אינו כופר רק משום אישתמוטי וישלם לו אח"כ כשיהי' לו וי"ל]:

והנה ברש"י ב"ק דכתב דמשו"ה חייב בדיני שמים דדילמא אם הי' מסהיד לא הי' משתבע לשיקרא ולכאורה יש לעיין אמאי לא יהי' מחוייב גם מה"ת לילך להעיד כיון דיכול להיות דיחייב ממון בעדותו. וזה נראה דאין זה תליא בהא אי ספיקא דאורייתא לקולא או לחומרא. דאפי' אי אמרי' בכל מקום דהיא לחומרא. אפ"ה בזה לא צריך להעיד. וצריך לומר דמ"מ כיון דגם אם יעיד לא יהי' חיובו ברור ל"ח רק גורם לממון ופטור ועיי"ש בפ"י מ"ש על הא דחייב בדיני שמים ועמש"ל בסוף השער. והיכא דהחיוב היא ברור מבואר בגמ' דגם ע"א מחויב להעיד ולהיפך יש לעיין קצת לשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא לקולא לאיזה ענין הוצרך הכתוב למעט ע"א משבועת העדות ת"ל בל"ז ידעינן ג"כ כיון דהיא ספק דילמא ישבע להכחישו. ובאם הוה ידעינן בבירור דודאי ישבע להכחישו בודאי לא הי' מחוייב באם לא יגיד. אדרבא אין לו לילך ולהעיד שלא יביאהו לידי שבועת שקר. וכיון דהוא בספק דילמא ישבע מספק אינו מוטל עליו להעיד וי"ל דהי' ס"ד דמסתמא אית לי' חזקת כשרות ובודאי לא ישבע לשקר: ואדבר עוד מעט מהא דאמרי' בגמ' הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. והכל מודים בנסכא דר"א דלכאורה יש לעיין קצת למ"ל לתרווייהו נלמד חדא מסברא כיון דמחויב בחשיד משום דבזה חיובו ברור ממילא דהי' נשמע דגם בנסכא דר"א מחוייב ג"כ. והי' נ"ל דבתשו' מיימוני לס' משפטים סי' ס"א מבואר דהא דאמרי' בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל בשבועה שבא ע"י ע"א אינו מתקנה. רק מה"ת היא הדין דשכנגדו צריך לישבע דכתב שם דאם נימא גם בע"א שמעיד בחשיד שכנגדו נוטל בלא שבועה יהי' ע"א קם לממון עי"ש. ועי' בהאחרונים בתשו' נוב"י מה"ת סי'... ובתשו' דרע"א בסי' קע"ח מ"ש בזה. ונ"ל להוסיף עוד על דבריהם. דבאם העד אינו מעיד על הפרעון. רק מעיד על ההלואה. והחיוב בא רק מכח טענתו שהי' טוען לא לויתי. דבזה מחוייב משום כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. בזה יש מקום לומר דלא צריך אפי' שבועה. ול"ש לומר דהוה ע"א קם לממון. כיון דהחיוב אינו בא מכח העד. ורק מכח טענתו. וי"ל דאפי' אם כבר טען בב"ד לא לויתי. אפ"ה אין החיוב בא מכח העד כיון שהי' יכול לפטר נפשי' בטענת לויתי ופרעתי. רק היכא דהעד מעיד על ההלואה ועל הפרעון שידע שהלוה לו ועדיין לא פרע לו בזה סברת התשובת מיי' נכונה כיון דלא הי' יכול לפטור נפשי' מחיוב ממון. ואז אם לא יהי' השכנגדו צריך לישבע יהי' ע"א קם לממון:

והנה בסוגי' נראה דאיירי דעד מעיד על ההלואה ועל הפרעון דידע דלא פרע לו עדיין. דאם אינו מעיד רק על ההלואה ועל הפרעון לא ידע. יהי' קשה אמאי יהי' מחוייב לישבע להכחיש העד ומכח זה הדין מתוך שאיל"מ יהי' נאמן נגד העד במיגו דהי' טוען לויתי ופרעתי, ואי כמ"ש דע"א לענין שבועה הוא כשנים. ומשו"ה כמו דלא אמרי' מיגו במקום עדים, כ"כ לא אמרי' מיגו להכחיש ע"א דכ"ז שלא נשבע להכחישו ע"א לענין שבועה הוא כמו שנים. ולא אמרי' מיגו במקום עדים יהי' קשה למ"ל הא דהכל מודים בנסכא דר"א. ובא להשמיענן הדין בנסכא דר"א. הא דין זה דנסכא דר"א. מוכח מהא דהכל מודים בחשוד. דהא עיקר הטעם דאמרי' בנסכא דר"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם היא דלא אמרינן מיגו להכחישו משום דהוא כשנים. וזה מוכח מחשוד דאל"כ יהי' נאמן במגו דפרע לו כבר. ודין זה דחשיד היא ממש דנסכא דר"א. אע"כ דמיירי דהעד מעיד ג"כ על הפרעון ולית לי' מיגו להכחיש העד. ולזה הוצרך להשמיענן גם הדין בנסכא דר"א דל"א מיגו נגד העד. ומסוגי' יהי' ראי' לדברי הגהות מיימוני דלדבריו מיושב קו' הרשב"א הנ"ל דמאי פריך הגמ' מי יימר דמישתבע דילמא ס"ל כר"פ דאזלינן בתר דאו' ג"כ. דלדבריו בזה מדאורייתא צריך השכנגדו להיות נשבע ונוטל. ובזה י"ל ג"כ מה דתמהו על הסוברים דבכל מקום דהדין הוא מתוך שאינו יכול לישבע משלם צריך השכנגדו לישבע קו' הגמ' מי יימר דמשתבע במ"ע על הא דהכל מודים בנסכא דר"א. די"ל דבזה בודאי אינו רק מתקנתא דל"ש דאין עד קם לממון. כיון דהי' יכול לפטר נפשי' בטענת לא חטפתי. וכיון דאינו רק מדרבנן לא מצי הגמ' להקשות מי יימר דמישתבע די"ל דס"ל כר"פ כקו' הרשב"א דאזלינן ג"כ בתר דאו' לענין קרבן שבועה. ולפ"ז הוצרך להשמיענן בהא דנדר"א דאזלינן בתר דאו'. ועוד י"ל דהי' מקום לומר דהא דעדים מחוייבים באם לא יגיד היא דוקא היכא דהחיוב בא מכח עדותן משא"כ היכא דע"י עדותן לא הי' יכול להוציא ממנו ממון. והחיוב לא בא רק ע"י טענת השכנגדו הי' ס"ד כמו דמבואר היכא דהכשיר להעד כשנים אינו בשבועת העדות. כנ"ל כיון דבעינן הכשירו אינו בשבועת העדות כ"כ בזה כיון דבעינן לעדותו טענת השכנגדו אינו בשבועת העדות קמ"ל דגם בזה חייב בשבועת העדות:

ולשיטת הסוברים דבכל מקום דהדין היא מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא צריך השכנגדו לישבע והוציאו זה מסוגי'. י"ל דבהא דהכל מודים בנסכא דר"א בא להשמיענן דנוטל בלא שבועה. ובהא דהכל מודים בחשוד על השבועה י"ל דבא להשמיענן כמ"ש הש"ך בסי' צ"ב דאם יאמר אקבל שבועתו אף דהוא חשיד אין שומעין לו. ועי' בקצוה"ח שם דהביא ראי' לזה מסוגי' דתי' הגמ' בשניהם חשודין. ועדיין קו' הגמ' במ"ע. דהא מסתמא יאמר אקבל את שבועתו. כיון דגם בלא השבועה יהי' צריך לשלם לו. בודאי יאמר אקבל שבועתו אם גם דהיא רחוק דיפרוש ע"י השבועה כיון דהוא חשוד מ"מ הא עכשיו נוטל בלא שבועה כלל. מזה מוכח דאפי' אם אומר אקבל את שבועתו אין שומעין לו. ובזה י"ל קו' התוס' דמקשי' אמאי לא קאמר בשניהם חשודין הדין דיחלוקו די"ל דאם הדין היא דיחלוקו בזה מסתמא לא יאמר אקבל את שבועתו. דאם ישבע יפסיד הוא החצי דיהי' צריך לשלם לו את הכל. ואז לא יהי' מוכח דלא יכול לומר אקבל את שבועתו. די"ל דאם רוצה לומר כן הברירה בידו. רק דהעד חייב להעיד דבודאי לא יאמר כן שלא להפסיד החצי והקו' במ"ע לאיזה ענין הוצרך הכל מודים בחשוד הא זה נלמוד מהא דנסכא דר"א. ובאם רוצה לנקוט כל הענינים דהעד מחוייב להעיד הא משכחת עוד כמה ענינים כעד המיתה. [וכמו כן יש למצוא אם הביא הלה שני עדים והוא עדות מיוחדת גמור דמעידין על שני מעשים משני ימים. ומשביע לע"א שיודע להכחישם. ולא מהני עדות כל אחד משום דה"ל כל עד ע"א בהכחשה. ובזה האופן נראה דיכול להכחיש את שניהם. כיון דכל אחד לא ידע מעדות השני ובכל עד הוה ע"א בהכחשה וצ"ע בזה]:

וקצת יש לעיין הא דהוצרך הגמ' לאוקמי בשניהם חשודין הא י"ל דקאי על החשוד שהוא משביע לע"א שכבר הביא ע"א שמעיד שחייב לו ופסקו בב"ד שישבע ויטול וכבר נשבע השכנגדו דאז חיובו ברור. ומשביע הוא לעד שיודע להכחיש את העד המחייבו ויפטר אותו משבועה. ועי' בש"ך בסי' פ"ז מ"ש דע"א לענין שבועה לא אמרי' כל מקום שהאמינה תורה אחד הוא כשנים. ויכול לפטור מן השבועה אף לאחר שכבר נעשה מעשה עפ"י העד הראשון. דלענין שבועה גם השני נאמן כתרי. ויש לי להאריך הרבה בענינים הללו רק אין כאן מקומו ועי' מ"ש לקמן בשער י"ח פי' על דברי הש"ך:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה