משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער א פרק ח
יש לי מקום עיון בהא דהעדים מחוייבים מה"ת באם לא יגיד הא הטעם דע"א אינו מחוייב באם לא יגיד ואינו בשבועת העדות. היא דבעד אחד אין חיובו ברור. כיון דאינו מחייב רק שבועה ודילמא ישבע באמת להכחישו. ומשו"ה כתב רש"י שם בב"ק נ"ו דחייב בדיני שמים דדילמא אי הוה מסהיד לא הוה משתבע לשיקרא ויבואר כל זה לקמן בפ"ט ממילא מבואר הא דעדים מחוייבים באם לא יגיד היא משום דבעדותן החיוב ברור דאם יעידו בודאי יתחייב הלה ממון. משא"כ ע"א דאינו אלא ספק אינו באם לא יגיד ואינו בשבועת העדות. ולפ"ז יש לעיין דגם בשני עדים אין חיובו ברור אף אם יעידו עדותן בב"ד דהא לפי האמת עקרו רבנן הדו"ח בד"מ. ול"צ לבדוק העדים בדו"ח משום נעילת דלת. וז"ל הר"ן בחידושיו ריש סנהדרין ד"ה ובדין וכן נמי אם אתה מצריך דו"ח בגזילות וחבלות אתה פותח דלת בפני הגזלנים והחומסים שיגזלו ויחמסו ולא ימצאו עדות העדים מכוונים פעם אחת לשבעים שנה עכ"ל מבואר מדבריו דזה היא דבר דלא שכיח שיהי' העדים מכוונים עדותן בדו"ח ומשו"ה הפקיעו החכמים הדו"ח בד"מ משום נעילת דלת. ולפ"ז כיון דמה"ת גם בדיני ממונות בעינן דו"ח ממילא דאין בעדותן הדבר ברור. דאף אם יעידו יכול להיות דלא יכוונו עדותן בדו"ח. כאשר הוא כן לרוב פעמים ויתבטל עדותן לגמרי. ואין לומר כיון דכל אחד ידע בעצמו דהוא הי' יודע הדו"ח והי' מהני עדותו וכן מחוייב קרבן שבועת העדות. דזה אינו דאם גם דידע בעצמו שהוא יודע. מ"מ דילמא עד השני לא ידע. ולא יהי' רק הוא דאינו אלא ע"א ואינו בשבועת העדות ועוד דגם ע"א לא יהי' כיון דהלה לא ידע בדו"ח או דיכחישו זה את זה בדו"ח יתבטל עדותן לגמרי ולא יהי' מהני עדותו אף לענין שבועה כמבואר בסמ"ע סי' ל"ו ס"ק... ואם דהשני אמר אח"כ דהי' ידע מ"מ כיון דבשעת התביעה הי' ספק לא יהי' מחוייב באם לא יגיד ובקרבן שבועה. וגם כל אחד אינו נאמן על עצמו לחייב לחבירו וכנ"ל בפ' א' ב'. ואפשר לומר דמה"ת דבעינן דו"ח גם בד"מ באמת אינם חייבין בשבועת העדות רק בזמן קרוב לאחר ראי' העדות דבזמן מועט כזה לא תלינן דלא יהי' ידעו בדו"ח. ויותר מזה לאותן דס"ל באומרים היום או אמש הי' המעשה לא בעי' כלל דו"ח. והא דהוצרכו החכמים להפקיע הדו"ח בד"מ היא דיהי' נע"ד אם תצטרך עדותן לזמן רחוק. ובזה י"ל קו' הבה"ז על הגמ' דכריתות הנ"ל הא דלא קאמר במיגו דאי בעי הי' אומרים אישתלי. כיון דשם קאי על דין דאורייתא. וע"כ איירי בזמן קרוב דאין לומר אישתלי:
והי' נראה לענ"ד לישב בזה דברי הגמ' דכריתות הנ"ל דמודה ר"מ לחכמים וכו' דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד דהי' מקום לומר דהיכא דלא כוונו להעיד אז מסתמא לא הי' משימין אל לבם שיהי' יודעין אח"כ הזמן והמקום בדו"ח. כיון דלא ידעו שיהי' צריכים לידע מזה להעיד אח"כ בב"ד. ובזה היא מילתא דשכיח טובא שלא יכוונו דבריהם בדו"ח. משא"כ אם כוונו להעיד. בזה מסתמא מדקדקים מאוד לידע הזמן והמקום בכל ענינים דו"ח שלא יתבטל אח"כ עדותן. וי"ל הא דמחוייבים מה"ת באם לא יגיד ובשבועת עדות היא היכא דכוונו בשעת מעשה להעיד דאז מסתמא יכוונו עדותן בדו"ח. ולפי האמת דהפקיעו החכמים הדו"ח בדיני ממונות. בכל ענין צריכים העדים להעיד וחייבים בשבועת העדות. אף אם לא כוונו להעיד. דמ"מ כיון דהחכמים הפקיעו הדו"ח יהי' מהני עדותן ולא יבדקו אותם בדו"ח כלל. משא"כ מדין דאורייתא דבעינן דו"ח. בזה י"ל כמ"ש דהיכא דלא כוונו להעיד דלרוב פעמים אינם מכוונים עדותן בדו"ח. ממילא לא הוה החיוב ברור. ואינם בשבועת העדות. ולפ"ז י"ל בהא דכריתות דמודה ר"מ לחכמים היא על דין תורה דבעינן דו"ח גם בדיני ממונות. ובזה אם לא כוונו להעיד פטורים מקרבן שבועה. וזה היא פי' דגמ' דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד. ואז הי' פטורים מקרבן שבועה:
ויש להוסיף דהא תמהו על הגמ' דכריתות כיון דאיכא עדים אחרים שיודעים ג"כ את העדות ממילא הן פטורים מקרבן שבועה דלא הוה רק כפירת דברים. וי"ל דאיירי דהי' עדים אחרים רק דהם אינם יודעין לכוון עדותן בדו"ח. דהי' אומרים איני יודע, על החקירות. ולא מהני עדותן לענין ממון. ולכן צריכים הם להעיד עדותן דהם יודעים בדו"ח והא דהעדים אחרים נאמנים. דהי' יודעין לחייב את העדים קרבן שבועה. היא ע"פ מ"ש הנוב"י בסי' ע"ב דהיכא דלא שייך כאשר זמם אונו פוסל אינו יודע בדו"ח. דהא הטעם דאינו יודע פוסל היא משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכיון דבעדות זה בל"ז ל"ש דין הזמה וע"כ כמ"ש תוס' ריש מכות כיון דל"ש בעדות זה הזמה ע"כ כאשר זמם ל"ש על עדות זה ממילא אינו פוסל אינו יודע עיי"ש. וכמ"ש לקמן בשער... והיכא דהעדים באין לחייבו קרבן בזה ל"ש ג"כ כאשר זמם לחייב גם העדים בקרבן דזה אינו דהאיך יכולין להביא קרבן והיא חולין בעזרה. אלא דבזה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. וממילא דגם אינו יודע בחקירות אינו פוסל ג"כ. ויכולין לחייב את העדים בקרבן. אבל מ"מ אינם נאמנים לענין ממון דבעינן עדות שיכול להזימה ואיירי באופן דלא נתבטל עדותן על כת השני' מחמתן דהי' אמרו אינו יודע בחקירות דהי' שני כיתות עדים. ומזה יהי' ראי' דקאי על דין תורה דבעינן עדות שיכול להזימה ג"כ. דאל"כ הקו' במ"ע הא הוה כ"ד דל"ל דאמרו אינו יודע בדו"ח דהא מ"מ מהני עדותן:
ויש להאריך עוד בזה לפמ"ש במק"א. דהיכא דאית לי' מיגו להכחיש את העדים הוה כמו דין מרומה כיון דהמגו מברר שהיא כדבריו ועדים שקרים הם. ולזה היא דין מרומה ובעינן דו"ח. כמובא בסי' ל' דבדין מרומה הניחו על דין תורה ובעינן גם בדנ"מ דו"ח. והנה תמהו אי אמרי' שעבודא דאורייתא אמאי יהי' עדים מחוייבים בשבועת העדות הא הוה כפירת שעבוד קרקעות. דאם יעידו יהי' שיעבוד קרקעות. ותי' דאיירי דהעדים לא ידעו מהפרעון. רק ידעו מהלואה. והוא טוען לא לויתי דאם העידו הי' מהני עדותן שיהי' חייב לשלם משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. ומ"מ לא חשיב כפירת שיעבוד קרקעות. כיון דלא יכול לגבות מלקוחות. דבשביל לקוחות טענינן להו פרוע. ובהודאתו אינו נאמן לחוב. לאחרינא. וכיון דלא יכול לטרוף מלקוחות לא חשיב כפירת שיעבוד קרקעות ומה שמקשה הרמב"ן ע"ז הביאו הרא"ש כיון דאם הי' ידוע דהיא אמת כהודאתו היה גובה אף מלקוחות יחשב כפירת שיעבוד קרקעות. בארתי במק"א לישב עפ"י דברי הרשב"א בקידושין ד' ס"ה דמבואר מדבריו היכא דהוא חב לאחרינא אין הדבר מתקיים בלא עדות. ובעינן עדות לקיום הדבר דוקא. ואין הדבר מתקיים בלא עדות אף אם היא אמת עי"ש. ולפ"ז נגד לקוחות דהיא לחוב לאחרינא אף אם היא אמת אמרי' אין הדבר מתקיים בלא עדות] וכיון דע"כ איירי באופן זה ממילא אית לי' מיגו דהי' טוען לויתי ופרעתי. וחשיב דין מרומה. ובעינן גם עכשיו דו"ח. וכיון שכן בעינן דוקא שיהי' כוונו להעיד. דאל"כ הקו' במ"ע הא לא הוה החיוב ברור גם אם יעידו כיון דלרוב פעמים לא יתכוונו עדותן בדו"ח. ובזה יש לעיין על הירושלמי הנ"ל בפ"ג דאם אחד כפר נתבטל כל העדות על ידו משום נמצא קו"פ. ואמאי לא ביאר דהיא דוקא אם נתכוונו להעיד. משום דע"כ היכא דחייבים בשבועת העדות אינו אלא אם כוונו להעיד:
ובזה יש ליתן טעם במ"ש תוס' ריש סנהדרין דבגזילות וחבלות בעינן דו"ח באמת עי"ש וא"כ יהי' קו' הר"ן במ"ע דיהי' פותח דלת בפני הגזלנים די"ל דבגזילות וחבלות מסתמא יתכוונו העדים להעיד בשעת הגזילה כי מוטל עליהם להציל העשוק מיד עושקו. ומשו"ה לא הוצרכו החכמים להפקיע הדו"ח מגזילות וחבלות כיון דמסתמא יהי' בזה כוונתם להעיד. ויכוונו אח"כ עדותן בדו"ח. והא דאמרי' במכות ד' ז' סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה וכו' והא בדיני נפשות בודאי באו להעיד לקיים ובערת הרע. היא דבדיני נפשות מחוייבין להרבות בבדיקות כמבואר שם וע"י זה יכחשו זה את זה. משא"כ בד"מ אם גם דבעינן דו"ח מ"מ לא צריכים להרבות יותר בבדיקות. דהא דהפקיעו החכמים הדו"ח מד"מ היא דבד"מ העדות מתקיים אף אם לא כוונו להעיד. ובזה יכולין להכחיש זה את זה בקל. ואף דבזה ל"ש נ"ד דיכול ליחד עדים שיכוונו. אין זה קו' כ"כ. או די"ל בד"מ מ"מ יהי' נ"ד דירא דילמא לא יתכוונו עדותן בדו"ח אף אם יתכוונו להעיד. וגוף הסברא שכתבתי לחלק בין אם כוונו ללא כוונו לענ"ד היא נכון בעזה"י:
ובזה מצאתי לישב קצת דברי התוס' בכריתות הנ"ל דכתבו על הא דאמרי' שם דאי בעי אמרי לא נתכוונו להעיד וז"ל מכאן דן רבי הל' למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הביאו לשם עדות אין בעדותן כלום עכ"ל. ותמהו עליו כנ"ל דהא אף אם לא כוונו להעיד מהני עדותן והי' נ"ל די"ל דאיירי בעידי הודאה שהודה בפניהם שחייב לו. או שהחפץ היא שלו וכדומה. וכמבואר בתוס' בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה. והקצוה"ח בסי' מ' כתב אף דאמרי' בכל מקום לא איברי סהדי אלא לשקרי מ"מ בקנין אודיתא בזה לא אמרי' כן. אפי' אם הוא מודה שהודה בפניו מ"מ כיון דליכא עדים בדבר. ויכול לכפור הודאתו. לא הוה קנין כיון דעיקר הקנין היא רק עפ"י הודאה. וכיון דליכא הודאה לא הוה קנין כלל. ובקנין אודיתא בעינן עדים לקיום הדבר עי"ש ולזה הי' מקום לומר כיון דבעינן עדים לקיום המעשה. כמ"ש בסי' מ"ב לענין עידי קידושין כיון דבזה בעינן עדים לקיום הדבר ל"מ אלא אם כונת העדים היא שיהי' עדים כמ"ש שם. כ"כ בזה כיון דבעינן לקיום הדבר ס"ל לרבי דבעינן דוקא שיהי' כוונתם להעיד. או שיהי' הובא לשם עדות. משא"כ בכל עדות מהני אף אם לא הי' כוונתם להעיד. כיון דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ושם בכריתות מיירי דהם עידי הודאה שהקנין יהי' בזה שהודה בפניהם. ובזה בעינן דוקא שיהי' כוונתם להעיד. ובזה הי' מקום לישב ג"כ מה דתמהו כיון דאיכא עדים אחרים יהי' הם פטורים כיון דלא הוה רק כפירת דברים. די"ל דהכח השני' לא הי' כוונתם להעיד. ולזה הא לא מהני עדותן לענין קיום הדבר, או די"ל דאיירי דהעדים אחרים עמדו אחורי הגדר והבעלי דברים לא הי' ידעו מהם. וכמ"ש לענין קידושין שאם קידש בפני עדים שהי' עומדים אחורי הגדר לא מהני כיון דבקידושין בעינן דוקא שיהי' בפני עדים. ממילא אם המקדש והמתקדשת לא הי' יודעים מהעדים לא מהני. דכיון דלא הי' יודעים דאיכא עדים לא הוה קידושין כיון די"ל דכונתם לא הי' לשם קידושין כיון דהי' סבורים דליכא עדים בדבר. ממילא די"ל כן לענין קנין הודאה כיון, דבעינן עדים דוקא היכא דהודה שלא בפניהם לא הוה הודאה. ואפי' אם העדים הי' עומדים אחורי הגדר. לא חשיב הודאה גמורה. כיון דהבע"ד שהודה לא הי' ידע מהעדים. ובדליכא עדים ל"ח הודאה. ולזה קאמרי בגמ' דאי בעי אמרי לא נתכוונו להעיד. ואז לא הי' מהני גם עדותן שיהי' נחשבת לעידי הודאה. ולפמ"ש דהיכא דלא כוונו להעיד לרוב פעמים לא מכוונים עדותן בדו"ח י"ל דמשו"ה אפי' אם המעשה היא אמת ומכוונים אח"כ עדותן בדו"ח מ"מ בשעת מעשה ההודאה לא הי' עדים בדבר כיון דאז לא הי' כונתם להעיד. ומסתמא לא יכוונו עדותן בדו"ח חשיב כאילו לא הי' עדים בשעת הודאה. ובפשיטות י"ל דבלא הי' כונתם להעיד לא הי' חשיבי אז עדים ויש להאריך עוד לפמ"ש הש"ך בסי' ל"ג דאף דבד"מ לא בעינן דו"ח. מ"מ אם חקרו הב"ד אותם בדו"ח ואמרי אין אנו יודעין בחקירות עדותן בטלה דבעינן שיהי' ראוי להזמה. רק מסתם אמרי' דהם יודעין בדו"ח וראוי להזמה. אבל באמרם בפירוש אין אנו יודעין עדותן בטלה עי"ש. ולפ"ז י"ל דהתוס' ס"ל דהא דאמרי' מסתמא יודעין בדו"ח היא רק אם הי' כוונתם להעיד. משא"כ בלא כונו להעיד אז מסתמא לא ידעו לכוון עדותן בדו"ח ובזה צריכים לבדקן בדו"ח. וכל כמה דלא בדקו אותן בדו"ח ויודעין הדו"ח. ה"ל כאילו אמרו בפירוש דלא יודעין בדו"ח ולא מהני עדותן. ולכן הא דמהני עדות העדים אף אם לא כוונו להעיד היא דוקא אם בדקו אותן הב"ד וידעו בדו"ח. אבל כל זמן שלא בדקו אותן לא מהני עדותן. ולזה קאמרי' בגמ'. דאי בעי אמרי דלא כוונו להעיד. ואז הי' צריכים לבדקן בדו"ח. ולא הוה החיוב ברור כי דילמא לא יכוונו עדותן בדו"ח. והא דהפקיעו החכמים הדו"ח בד"מ משום נעילת דלת. היא דבד"מ באופן שרוצה עדים בדבר מסתמא יזמינו אותן לעדים. ואז יהי' כוונתם להעיד. ואז לא יהי' צריכים דו"ח. דבאם יצריכו דו"ח אז גם אם יהי' כיונו להעיד יהא נע"ד דירא דילמא ישכחו הדו"ח. והיא להיפך מ"ש מקודם [דלפמ"ש לש"ל כמ"ש דהעדים אחרים הם קרובין לבעלי דברים ורחוקים להעדים דא"כ יהי' קשה דיתבטל עדותן ג"כ משום קו"פ. ול"ל כמ"ש דאיירי דלא הי' כוונתם להעיד או דבשעה שכפרו עדיין לא באו לב"ד. ולשיטת התוס' קו"פ אינו פוסל בראי' לחודא. לפמ"ש הריטב"א בקידושין דהיכא דבעינן עדים לקיום הדבר בכל ענין פוסל עי"ש בד' מ"ג] ולזה באם לא כוונו להעיד גם לפי האמת פטורים משבועת העדות ויש להוסיף עוד מ"ש תוס' שם בא"ד במה שדייקו בלשונם אם העידו לאחר זמן. די"ל אם העידו תיכף לאחר הראי' בזה מסתמא יודעין בדו"ח. וי"ל בדברי הר"ן הנ"ל דהא דנפסלו בשבועת העדות היא בזמן קרוב דלא תלינן בשכחה. וכבר כתבתי דהיכא דנוכל לתלות בשכחה. אף דכל אחד ידע דהוא הי' ידע בשעת הכפירה. מ"מ דילמא לא ידע באמת חבירו ולא הי' רק ע"א והוא פטור אז מקרבן ולפ"ז כיון דהא דחייבה התורה בקרבן היא בזמן קרוב. ובזה מסתמא עדיין לא שכחו הדו"ח [וי"ל דכונת הר"ן היא דאישתלי הדו"ח ומשו"ה לא העידו]. ולפי האמת דלא בעינן דו"ח מהני עדותן אף אם לא כוונו להעיד ואם גם דעדיין יש לפקפק בכל מ"ש מ"מ לא מנעתי לכתוב שלא יהי' דברי התוס' תמוהין כ"כ:
ולפי האמת נראה דעדים בכל ענין חייב בשבועת העדות בין בזמן קרוב או רחוק ובין אם כוונו להעיד ובין בלא כוונו להעיד. ויותר מזה נראה מסתימת כל הפוסקים דל"מ לפי האמת דעקרו רבנן הדו"ח מד"מ דהם חייבין בכל ענין אלא אפי' מדין דאורייתא דבעינן דו"ח אפ"ה חייבין בכל ענין. וצריך לומר דלזה לא חיישינן שלא יכונו דבריהם בדו"ח ובזה י"ל דברי הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הל' י"א דפסק גבי עדים בדאיכא עוד כת אחרת פטורים משום דלא הוה רק כפירת דברים. ותמהו עליו כיון דפסק כר"י גבי שבועת הפקדון דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב גם בעדים נימא כן עיי"ש די"ל דדוקא גבי פקדון חייב דלא הוה כפירת דברים כמ"ש הרמב"ם בפ"ח הל' י"ד דאף אם יעידו דילמא לא יהי' מתקיים עדותן. והיינו שמא לא יכוונו דבריהם בדו"ח. משא"כ בשבועת העדות ל"ש זה לומר דלא יחשב כפירת דברים דדילמא לא יתקיים העדות דכת הב' בדו"ח דהא אותו הספק היא ג"כ על הכת הראשונה דילמא אם היה מעידים לא הי' מתקיים עדותן ג"כ בדו"ח. וממנ"פ אם לא נחשב זה לחשש דיכחישו זה את זה בדו"ח. ממילא הם פטורים משום כפירת דברים. ובאם נחשב זה לחשש ממילא הם פטורים ג"כ משום כ"ד דיכול להיות דגם הם לא יכוונו עדותן בדו"ח: והנה דבר זה מבואר במתני' דכפר אחד והודה אחד הכופר חייב. ולא מצי הראשון לומר כיון דמבלעדי איכא ע"א שחייב לו שבועה וא"כ לא הוה ההפסד ברור דגם אם לא יעיד יכול להיות שישלם לו ג"כ שלא ישבע לשקר. ונימא כמו דע"א אינו באם לא יגיד כיון דאין החיוב ברור דדילמא ישבע להכחישו כ"כ בזה. הא באם ידעינן בבירור שלא ישבע לשקר בזה מצד הסברא פטור כיון דלא הוה רק כפירת דברים. וממילא גם על הספק יהי' פטור זה לא אמרי' רק כיון דאם היה מעיד הי' החיוב ברור חל עליו החיוב שבועת העדות וחייב בקרבן. ויותר מזה נ"ל בהא דכפר אחד והודה אחד. אם באמת לא הי' רוצה לישבע להכחיש את העד ולשלם לו ע"י עדות העד השני, ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' רק כפירת דברים. אפ"ה הראשון חייב כיון דבשעת השבועה הי' חל השבועה עליו חייב על כפירתו. כיון דבשעה שהשביע לא הי' יכול לפטור עצמו מלהעיד עדותו בב"ד ע"י עדות העד השני. ולכן חייב אם גם דעכשיו איגלאי מילתא למפרע דלא הי' רק כפירת דברים. מדסתם במתני' דכפר אחד והודה אחד הכופר חייב. משמע אפי' אם שילם ע"י עדות עד השני. ובזה יש לעיין הא דכתב רש"י בסוגי' ד' ל"ב ע"ב בד"ה כפר אחד וכו' דהכופר חייב דפי' דקו' הגמ' היא מעד הכופר ובד"ה הא קמ"ל וכי איצטריך מתני' לנו לאשמעינן חיובא דכופר עיי"ש דלפי מ"ש י"ל דחיובא דכופר היא חידוש גדול. אף אם הודה השני והי' מהני עדותו של העד השני לשלם לו ממון אפ"ה הראשון חייב. ועיקר קו' הגמ' היא רק מפטור מעד השני דהיא למותר ומזה מוכח דאף אם קודם כפירת הראשון כבר הודה העד השני והי' ידע בשעת כפירתו דאיכא ע"א אפ"ה חייב כיון דבעדותו הי' החיוב ברור. כיון דהחיוב דעד הראשון היא כיון דהוא הי' יכול לחזור ולהודות עיי"ש בפי' הרשב"א והריטב"א:
וכן מוכח מהא דכתבו תוס' בסוגי' ד"ה הכל מודים בעד הטומאה. ולא מצי למימר בלא עדות תשתה ותמות דהרבה פעמים זכות תולה עיי"ש. ובזה לרוב פעמים המים בודקים רק דפעמים זכות תולה וא"כ כיון דלרוב פעמים המים בודקים א"כ ההפסד אינו ברור. אדרבא בלא עדותו תפסיד ג"כ הכתובה. מזה מוכח דכיון דבלא עדותו אין החיוב ברור ועכשיו היא ברור חייב בקרבן [ולפי מה ששמעתי בשם חכם אחד לישב קו' המ"ל הנ"ל הא היכא דאיכא ע"א במדה"י אין המים בודקים די"ל דהא דאין המים בודקים היא שלא יבוא תקלה כיון דהרבה פעמים זכות תולה. ואז יאמר העד דליכא ממשות בהמים ומשו"ה בס"ד דתוס' דלא ידעו מזה דהרבה פעמים זכות תולה ממילא גם בדאיכא ע"א המים בודקים עכ"ד ליכא ראי' די"ל לתי' התוס' דזכות תולה הפסיד לו ממש דעכשיו שהוא יודע לא יהי' המים בודקין. ועל מ"ש דמ"מ לא יהי' המים בודקין כיון דאינו ראוי להעיד כבר כתבתי לעיל לדחות זה דאם לא יהי' מחוייב בקרבן שבועת העדות יהי' הדין דיכול לחזור ולהגיד מאינו יודע ליודע כמש"ל בפ"ג בד"ה ואזכיר עיי"ש]:
ויש לעיין עוד בהנ"ל מהא דאמרי' בסנהדרי' הנ"ל דמ"ד דעדות מיוחדת פסול הוא משום דכתיב והוא עד וכו' ואפקי' רחמנא בחד למימר עד דחזי תרווייהו כחד עיי"ש. ולפמ"ש יש לעיין דילמא עדות מיוחדת כשר והא דאפקי' רחמנא בחד היא לרבותא דאף היכא דמעידים על מעשה אחת ועל שעה אחת. דבזה יכולין להכחיש זה את זה בדו"ח. והי' ס"ד דבזה לא יהי' מחוייב בשבועת העדות כמ"ש דבזה אין החיוב ברור דדילמא יכחישו זה את זה אפ"ה חייבין. ומכ"ש היכא דכל אחד מעיד על מעשה אחרת דבזה ליכא חשש שיכחישו זה את זה כיון דהם על שני זמנים דבזה בודאי צריכים להעיד כיון דבזה החיוב ברור. ואי דעדיין יש לחוש דיאמרו איני יודע בחקירות מ"מ לפמ"ש הנ"ב ויבואר לקמן בשער... דאיני יודע בחקירות אינו פוסל בדיני ממונות דבר תורה עיי"ש וע"כ הא דהוצרכו לעקור דל"ח בד"מ משום נ"ד הוא מחשש דיכחישו זה את זה וזה ל"ש בעדות מיוחדת: