משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער א פרק ה
במתני' בר"פ ואין נוהג אלא בראויים להעיד. ובגמ' פליגי ראב"י ור"פ דראב"י סבר לאפוקי משחק בקוביא ור"פ סבר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא דמדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו הוא בשבועת העדות. והרשב"א הקשה הא כיון דרבנן פסלוהו ממילא דליכא תועלת בעדותן ומכח זה יצא לדין דבכל פסולי עדות דרבנן מהני תפיסה עיי"ש והפי' ברשב"א אינו כיון דמהני תפיסה הוא בשבועת העדות דזה אינו דאם גם דמהני תפיסה מ"מ אין החיוב ממין ברור ודילמא לא יניחן לתפוס. וכמו דע"א אינו בשבועת העדות כיון דאין חיובו ברור דדילמא ישבע לו להכחישו. ואף דמסתמא אית לי' חזקת כשרות ולא ישבע לשקר. והא דכופר בממונו היא רק משום אישתמוטי. מ"מ כיון דאין הממון ברור לא הוה רק גורם לממון ופטור מכ"ש בזה. ול"ל דהטובת הנאה מזה שיכול לתפוס זה חשיב ממון דא"כ גם בע"א לענין שבועה נימא כן. אלא דהפי' הוא דר"פ ס"ל כיון דמדאו' מיחזי חזי ומה"ת צריך להעד. כיון דאיכא תועלת גמור בעדותו. ומשו"ה מהני הך דאיכא תועלת קצת לחייבו. וכ"כ בש"ש ש"ז פ"ג הנ"ל:
ונסתפקתי אם העד הוא כשר מדאור' רק דרבנן פסלוהו דלפי האמת דקימ"ל דלא כר"פ מבואר בסוגי' דאף פסול לעדות מדרבנן אינו בשבועת העדות. רק דיש לעיין בזה אם הכשיר להפסול מדרבנן אם הוא בשבועת העדות דהא הטעם דלא מהני אם הכשר אותו הוא כיון דאינו מה"ת בשבועת העדות. משא"כ בזה דמה"ת הוא בשבועות העדות. רק דרבנן פסלוהו י"ל דמהני הכשירו לחייב בשבועת העדות ולפמ"ש דהמתני' לשיטת התוס' איירי אף בהכשר אותם. וממילא גם הך דקתני ואין נוהגת אלא בראוין להעיד דלדידן דקימ"ל כראב"י לאפוקי משחק בקוביא איירי ג"כ אף בהכשר אותו. וממילא דמוכח דגם בפסול דרבנן לא מהני אף אם הכשר אותו. ובזה הי' מקום לישב קו' הרשב"א בסוגי' על הגמ' דאמרי' דוקא מלך אבל משחק בקוביא מדאו' מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו. הא מ"מ כיון דרבנן פסלוהו ממילא ליכא תועלת בעדותו עי"ש. די"ל דזה טעמא דר"פ כיון דמדאו' חל עליו השבועה רק דרבנן פסלוהו. ולכן הוא בשבועת העדות אם הכשר אותו. ובזה פליגי ראב"י ור"פ. דראב"י ס"ל כיון דרבנן פסלוהו היא כדאו' ממש. ול"מ אם הכשירו ור"פ חולק ע"ז. ולפ"ז לדידן דקימ"ל כראב"י ממילא גם בפסול דרבנן לא מהני גם אם הכשיר אותו:
אלא דמגמ' דיומא ד' ע"ד ע"א לא משמע כן דפריך בגמ' וכ"ת כיון דאית לי' היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות וכו' והא משחק בקוביא וכו' ותי' הגמ' שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה היא כלל. ופי' רש"י דאם לא יגיד משמע מי שהגדה שלו מועלת. והאי כיון דרבנן פסלוהו ל"מ הגדה שלו עיי"ש. ולפ"ז היכא דהכשר אותו דמהני הגדה שלו חל עליו השבועה. דאם גם דהוא פסול מדרבנן. דהא שבועה חל על דרבנן. רק הא דאינו בשבועת העדות היכא דרבנן פסלוהו. היא כיון דאין תועלת בעדותו משא"כ אם הכשיר אותו נראה דחייב. ואף דגם לתי' הרשב"א דמתרץ דבפסול דרבנן מהני תפיסה. ואיכא תועלת בעדותו עי"ש. יהי' קשה ג"כ מאי תירץ הגמ' י"ל דלתי' הרשב"א. כיון דאין החיוב ברור כיון דלא מהני עדותו רק אם יתפוס. וזה לא חשיב רק גורם לממון. וכמו דע"א אינו באם לא יגיד כיון דאינו מחייב רק שבועה. ודילמא ישבע להכחישו. ולא הוה הממון ברור כמו כן בזה כיון דרבנן פסלוהו לא הוה החיוב ברור ולכן לא צריך להעיד. משא"כ אם הכשר אותו דאז החיוב ברור י"ל דצריך להעיד. וא"כ ע"כ צ"ל דמתני' דר"פ לא איירי כלל אם הכשר אותם. דאז פסול דרבנן צריך להעיד. והא דלא תי' התוס' הנ"ל בפשיטות דבא להשמיענן גם בהכשר אותו. צ"ל כמ"ש משום דזה נלמד מעד מפי עד וצ"ע:
והרמב"ם בר"פ יו"ד מהל' שבועות כתב וז"ל. הי' עדים או אחד מהן פסול או קרוב. ואפי' מפסולי עדות של דבריהם או שהי' המלך אחד מעדים שאינו ראוי להעיד או שהוא עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורים משבועת העדות. שאילו העידו לא הי' מחייבין בעדותן ממון עכ"ל. ולכאורה הי' נ"ל דהא דכתב הי' עדיו דין זה נובע ממתני' דר"פ. ומ"ש או אחד מהן פסול או קרוב היא ממתני' דלקמן ד' ל"ה הנ"ל וכמ"ש תוס' הנ"ל. דגם הכשרים פטורים כיון דנתבטל גם עדותן משום נמצא קו"פ ודלא כהכ"מ שהראה מקום על מ"ש הרמב"ם הי' עדים או אחד מהן בר"פ שבועת העדות. ועל מ"ש או שהי' עד מפי עד הראה מקום למתני' דלקמן עי"ש. דהא מתני' דהכא לא איירי כלל מנמצא אחד מהם קו"פ. רק דהרמב"ם הוסיף גם על מתני' דלקמן דאפי' אם הי' הקו"פ רק מפסולי עדות של דבריהם פטורים ג"כ משבועת העדות. ולפ"ז יהי' מוכח מהרמב"ם דגם פסולי עדות של דבריהם מבטל ג"כ משום נמצא קו"פ והאו"ת בס"ס ל"ו הביא בשם הכה"ג דכתב בשם הב"י דפסול דרבנן אינו מבטל משום נמצא קו"פ. עיי"ש. ועי' מש"ל בשער... ומדברי הרמב"ם מוכח להיפך דאם לא יהי' מבטל יהי' קשה אמאי לא יהי' הכשרים מחוייבים משום שבועת העדות. וכיון דמתני' דלקמן איירי בהכשר להקו"פ. והרמב"ם דהוסיף גם פסולי דרבנן מבואר דל"מ הכשירו גם בפסולי דרבנן:
אלא דאם נימא כן בכונת הרמב"ם יהי' צ"ע במ"ש או שהי' המלך אחד מהעדים דבא ג"כ למעט דאפי' הכשרים פטורים. וע"כ משום דגם עדותן נתבטל משום נמצא קו"פ וע"ז יש לעיין דהא הטעם דמלך ל"צ להעיד כתב רש"י בסוגי' דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. והעד צריך לעמוד בפני הדיין עכ"ל. וע"כ דס"ל לרש"י כתי' הב' של תוס' בד"ה עשה. דכבוד התורה עדיף מכבוד המלך עיי"ש בתוס'. ולפ"ז נראה דאם המלך מחל על כבודו והעיד דעדותו מהני. וממילא דל"ש לומר דיתבטל כל העדות ע"י משום קו"פ. וכמו כן במה שסיים הרמב"ם שאלו העידו לא הי' מחייבין בעדותן ממון משמע דגם אם המלך העיד לא הי' תועלת בעדותו ואפשר לומר כמ"ש האו"ת בסי' כ"ח ס"ק... כיון דהמלך לא מעיד ולא מעידין אותו. ממילא אף אם ירצה להעיד אין בעדותו ממש דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דאין מעידין ולא מקבלין עדות הבאים להזימו ופסול עדותו אף בדיעבד. ואף דלפי האמת קי"ל דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. מ"מ הי' מקום לומר כן לפי מ"ש הש"ך בסי' ל"ג ס"ק... דבעינן עכ"פ שיהי' ראוי להזימה עי"ש ובמ"ש לקמן בשער... אבל לפמ"ש האחרונים דלא כהש"ך. אלא דבד"מ לא צריך עדות שיכול להזימה ואפי' ראוי להזימה לא בעינן הקו' במ"ע:
ולזה הי' נ"ל דהרמב"ם לא איירי כלל מדין נמצא קו"פ המבואר במשנה דלקמן. רק כונתו דהא דאמרי' בסוגי' דמלך אינו בשבועת העדות. ע"כ צ"ל דאיכא עוד ע"א שיכול לצרף עצמו עם המלך שיהי' שנים. דבדליכא אחר רק המלך בל"ז המלך פטור מקרבן שבועת העדות. כיון דליכא רק ע"א. וכן כתב הריטב"א בסוגי'. ולזה כונת הרמב"ם דאם אחד מעדים הוא המלך. אז עד השני פטור ג"כ משבועת העדות כיון דהמלך ל"צ להעיד. וממילא גם הוא פטור. כיון דעדותו בלא עדות המלך לא מהני לענין ממון. וזה כונת הרמב"ם דאין בעדותו תועלת לענין ממון. הוא דקאי על העד השני דלא צריך להעיד ג"כ. אם אחד מהם קו"פ או מלך. וע"ז כתב דאם גם דעדותו מהני עכ"פ לענין שבועה אפ"ה לא צריך להעיד כמו כל ע"א כיון דל"מ לענין ממון. ולזה דייק הרמב"ם בלשונו דליכא תועלת ממון. ולא כתב סתם דליכא תועלת דהיא משום דבעדות האחד הא איכא תועלת עכ"פ לענין שבועה: ובזה י"ל ג"כ קו' הרשב"א הנ"ל על הא דאמרי' בסוגי' אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן היא דפסלוהו דהקשה הא מ"מ ליכא תועלת בעדותו. די"ל כמו דס"ל לר"פ דמלך פטור היא ע"כ דבאופן דאיכא עד כשר בהדי'. דאל"כ בלא"ה פטור משום דאינו רק ע"א. ועי' מש"ל בפ'... גבי ת"ח אם כבר העיד ע"א בב"ד לענין שבועה וידע גם הוא אותו עדות. דבזה מחוייב להעיד. דאם לא יעיד יכול להיות דישבע הוא להכחיש העד. וישבע לשקר. ולכן היא לאפרושי מאיסורא וצריך לילך ולהעיד עי"ש. ולפ"ז גם במלך אם כבר העיד עד השני עדותו לפני ב"ד אז גם המלך צריך להעיד שלא יבוא לידי שבועת שקר. וא"כ ע"כ הא דאמרי' דמלך פטור. היא כיון דמלך פטור אז גם עד השני פטור כיון דלא הוה רק ע"א. ואדרבא אין לו להעיד אף אם ירצה דאם הוא יעיד יהי' הוא הגורם שגם המלך יהי' צריך להעיד. וי"ל דזה הפי' אבל משחק בקוביא מדאו' מחזי חזי ורבנן היא דפסלוהו. ומשו"ה חל השבועה עליו. רק דהוא אין צריך להעיד כיון דאין תועלת בעדותו. אבל מ"מ חבירו עד השני צריך להעיד כיון דאיכא תועלת בעדותו עכ"פ לענין שבועה וראב"י ס"ל כיון דרבנן פסלוהו למשחק בקוביא גם אין השני צריך להעיד כיון דאין תועלת בעדותו לענין ממון רק גורם לממון [ובזה אמרתי הא דהמציא הרשב"א מזה דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה. י"ל דהיא דוקא היכא דאיכא ע"א שהוא כשר אף מדרבנן. ועד השני פסול מדרבנן בזה מהני תפיסה. כיון דמתני' איירי היכא דאיכא אחר. וי"ל דהשני כשר מדרבנן דומיא דמלך. משא"כ אם השניהם המה פסולי דרבנן י"ל דבזה לא מהני תפיסה]:
ולפ"ז י"ל הא דנקט הרמב"ם או שהי' אחד מהם קו"פ היא ג"כ משום דמתני' דקתני דאינו נוהג בקו"פ היא אפי' אם ע"א הוא רק קו"פ ועד השני הוא עד כשר. אין הקו"פ מחוייב בשבועת העדות. וממילא דגם השני פטור כיון דליכא תועלת לממון. ואף דאיכא תועלת לענין שבועה אפ"ה פטור. ואיירי בענין דלא נתבטל עדות עד הכשר משום נמצא קו"פ. כגון דהי' עדות מיוחדת. או דלא כוונו להעיד. או דנפסלו אח"כ וכנ"ל דבזה אינו פוסל לשיטת הרי"ף והרמב"ם כיון דלא ידע מפסולו. ולפ"ז ממילא ליכא ראי' מהרמב"ם דפסול דרבנן מבטל כיון דלא מיירי מזה שיהי' נתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. והראי' ממלך דנקט ג"כ שהי' המלך אחד מעדים: והנה במתני' דנקט או שהי' אחד מהם קו"פ. ויש לדקדק למה לא נקט ג"כ או שהי' אחד מהם אשה ועבד וקטן. ואין לומר דזה נלמד מקו"פ. דהא גם במתני' דר"פ דקתני ג"כ קו"פ וקתני נמי אשה ועבד וקטן. ועי' בריטב"א. וע"כ דנקט כל מיני פסולין. ולזה אמאי לא נקט גם במתני' דהכא אשה ועבד וקטן. ולפמ"ש האחרונים בסי' ל"ו דאשה ועבד וקטן אינם מבטלים את העדות משום נמצא קו"פ. כיון דאינם בגדר עדות כלל עיי"ש. וכמ"ש בשער... ניחא כיון דמתני' דהכא איירי מדין קו"פ. ולפטור גם את הכשרים. ולא מצי למנקט אשה ועבד וקטן כיון דהם אינם מבטלים עדות הכשרים. והא דלא נקט הך דאין נוהגת אלא בראוין להעיד גם במתני' דהכא ולר"פ דס"ל לאפוקי מלך ניחא דגם מלך אינו מבטל משום קו"פ כנ"ל אמנם לראב"י דס"ל דאתי לאפוקי פסולי עדות דרבנן יהי' קשה אמאי לא נקט במתני' דהכא ג"כ לרבותא אם הי' אחד מהעדים פסולי עדות דרבנן פטורין ג"כ ולדברי כנה"ג הנ"ל דפסולי עדות דרבנן אינם מבטלים ניחא. אבל לפמ"ש האו"ת דמבטל קשה. אמאי לא נקט במתני' גם פסולי עדות דרבנן. והוא חידוש גדול דגם הוא מבטל ודלא כשיטת הכנה"ג. אבל אי אמרי' דבפסולי עדות דרבנן מהני הכשירו ניחא כיון דבמתני' איירי אף בהכשיר אותו. ובזה הי' צריך להעיד. או כמ"ש דבמתני' נפ"מ לאחר שהעיד אינו יודע דלאח"כ מהני עדותן כיון דהפסול לא העיד עמו בב"ד רק דפטורין כיון דבשעת השבועה לא הי' חל השבועה עליהן. ממילא דבזה דמה"ת חל השבועה עליהם. ואיכא תועלת ג"כ לאחר שכפר הפסול דרבנן מחוייבים להעיד. ולפמ"ש דבעינן תועלת מיד בשעת השבועה ליתא לזה. כיון דרבנן פסלוהו א"כ לא הי' בשעת השבועה שום תועלת. ואף דנפ"מ לענין תפיסה הא לדידן בעינן החיוב ברור דוקא בשעת השבועה וכנ"ל. מ"מ לפמ"ש הריטב"א והר"ן דמתני' איירי בהכשירו דבזה היא החיוב ברור י"ל דבזה מחוייבין להעיד:
והנה התוס' בסוגי' בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו כתבו. ואע"ג דאמרי' לקמן הכל מודים בעד המיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה בתר תרווייהו אזלינן לחיובו עכ"ל. אמנם לשיטת הרמב"ם דס"ל דעד המיתה נאמן מה"ת. י"ל באמת הא דעד המיתה הוא נאמן היא מה"ת. ולפי האמת לא אזלינן בתר דרבנן כלל. הן לחיוב והן לפטור גם לר"פ לא אזלינן בתר דרבנן היכא דהם הכשירוהו. ומשו"ה ניחא בפשיטות הא דמקשי' מדוע אינו נוהג גם בקרובים שבועת העדות. בעד המיתה דגם קרוב נאמן, דהיא משום דלא אזלינן בתר דרבנן לחייבו משום משום שבועת העדות היכא דהוא פטור מן התורה. ול"צ להא דדחקו דבעינן דוקא עד כשר שיהי' שם עד עליו עיי"ש בש"ש הנ"ל. אמנם דעדיין צריכים להא דאל"כ הא משכחת בעד סוטה דמה"ת נאמנים קרובים לאחר הסתירה. והנה בירושלמי הביאו הר"ן היכא דהכשיר לעד כשנים אין בזה משום שבועת העדות עי"ש. ויש לדקדק למה לא נקט אם הכשיר קרובים. וי"ל לשיטת התוס' הא דעד המיתה חייב הוא משום דרבנן אכשירוהו. אבל מ"מ בעד פסול אם גם דרבנן הכשירוהו אינו בשבועת העדות וא"כ בקרובין בודאי לא מהני מה דהכשירוהו. כיון דלא מהני בזה אם רבנן הכשירוהו מכ"ש דל"מ אם הבע"ד הכשירוהו. רק בכשר דמהני אם רבנן הכשירוהו. הי' ס"ד דמהני ג"כ אם הבע"ד הכשירוהו. לזה בא הירושלמי להשמיענן דאפי' בכשר לא מהני אם הבע"ד הכשירוהו. ולפי האמת נראה כמו בקרובין אינו בשבועת העדות אף בעד המיתה דנאמנין מדרבנן. ודייקא זו ממתני' דקתני אינו נוהג בקרובין משמע בכל ענין כמו כן מוכח דגם בפסולי עדות דרבנן דסתם התנא דמתני' בהא דאינו נוהג אלא בראוין להעיד. דמשמע ג"כ בכל ענין אף בעד המיתה דנאמנים אפ"ה אינם בשבועת העדות. ואף דבזה נאמנים הן מה"ת והן מדרבנן, וצ"ל כמ"ש דבעינן עד שיהי' ראוי להגיד בכל העדות. ופסולי עדות דרבנן כיון דרבנן פסלוהו לא חשיב עד הראוי להעיד ואינו בשבועת העדות גם בעד המיתה כמו בקרובין:
ובזה הי' נ"ל לישב דברי הרמב"ם במה דתמהו עליו על שלא הביא הך דאמר לה ולא אמר לב"ד דפטור דהא לאותן דס"ל דעד מפי עד השני נאמן דבאם נימא דהראשון נאמן אמאי לא יהי' בשבועת העדות. ועימש"ל בפ"ד בכונתם. והנה הש"ש הקשה עליהם דל"מ אם איירי קודם שהתירוה ת"ל הא הוה ע"א בהכחשה. ואפי' לאחר שהתירוה הא מבואר בהרמב"ם דעד כשר יכול להכחיש העד פסול אפי' לאחר שהתירוה וממילא דבזה דהראשון הוא עד כשר דיכול להכחיש אח"כ האשה עי"ש. ולזה הי' נ"ל דאפשר לומר דר"פ לשיטתו דס"ל דפסולי עדות דרבנן חייבין בקרבן שבועה כיון דמה"ת מחזי חזי. ולזה י"ל דהך דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד איירי בפסולי עדות דרבנן דנאמן בעד המיתה. ומ"מ חשיב עד פסול דלא יכול להכחיש, אותה לאחר שהתירוה והאשה נאמנת. ולכן פטור כיון דהיא נאמנת. והחידוש היא כנ"ל דלא אזלינן בזה בתר דאורייתא אמנם הרמב"ם דפסק כראב"י ולפ"ז משחק בקוביא וכל פסולי לעדות מדרבנן בל"ז אינם בשבועת העדות. כיון דרבנן פסלוהו אין שם עד עליו. וע"כ הא דעד המיתה חייב היא דוקא בעד כשר. ולכן לא הביא הך דלא אמר לב"ד. כיון דע"כ איירי דהוא עד כשר. ובזה אם מכחיש אח"כ זה הראשון נאמן. וכיון דהראשון נאמן חייב באמת בלא אמר ובד. ולדידן לא משכחת הך דינא כלל. ויש להאריך כד בזה די"ל דלא איירי דהעד הראשון הכחיש אותה לומר דלא הגיד לה דמת בעלה רק דהי' שתק ולא העיד בפני ב"ד דמת בעלה. או דהי' אומר דלא ידע אם הגיד לה ואישתלי מיני'. דבזה כיון דלא מכחיש אותה היא נאמנת. ומ"מ חייב בקרבן שבועת העדות כיון דלא העיד עדותו בפני ב"ד. ובזה יהי' מדוייק הלשון בגמ' דאמר לה ולא אמר לב"ד. דלא נקט והכחיש אותה בד. ובזה האשה נאמנת. וממילא דלא מוכח דהשני נאמן בעד מפי עד כיון דהכא לא איירי בהכחשה: ומעתה כיון דלפי האמת פסולי עדות דרבנן פטורין משבועת העדות אף בעד המיתה דבזה חל עליו השבועה מה"ת וגם הרבנן הכשירוה בזה אפ"ה ל"מ. מכ"ש דלא מהני בכל פסולי עדות אם הבע"ד הכשירוה. ומ"מ עדיין צ"ע בהי' שני עדים כשרים ואחד מפסולי עדות דרבנן והכשיר גם את הפסול. בזה יש מקום לומר דהא דלא מהני הכשירו היא כיון דבעצמו הוא עד פסול. משא"כ בנמצא קו"פ דהכשרים הם בעצמותם עדים כשרים להעיד בכל עדות. רק עדות זה נתבטל משום הפסול דרבנן שהי' ביניהם. ובזה י"ל כיון דמה"ת מיחזי חזי הכשרים להעיד והוא הכשירו חייבים הכשרים בקרבן שבועת העדות. וכמו כן הי' נ"ל אם הי' שלשה עדים שהי' יודעים עדות מיתה. והי' ביניהם אחד שהי' פסול להעיד ג"כ אף בעד המיתה וכבר האריכו בזה האחרונים דגבי עד המיתה דאפי' קרוב נאמן רק פסול מחמת רשעה אינו נאמן לא אמרי' בנמצא פסול דעדותן בטלה. דמחמת נמצא קו"פ לא נעשו פסולין מחמת רשעה רק הם כקרובין ובעדות אשה גם קרוב נאמן ועימש"ל בשער... וא"כ הי' מקום לומר כיון דמשום נמצא הפסול נעשו הם כקרובין. ולא יהי' מחוייבין בשבועת העדות כיון דקרוב אינו בשבועת העדות. אף דהוא נאמן. אבל לפמ"ש י"ל דבזה כיון דמ"מ הם ראוין לכל עדות. ורק לעדות זה נתבטל עדותן מחמת הפסול שנמצא ביניהם. הם חייבין בשבועת עדות כמו בכל עד כשר:
ובזה הי' נ"ל לישב ג"כ קו' הנ"ל על התוס' במה שתי' דבא להשמיענן בנמצא קו"פ דגם הכשרים פטורים ותמהו דהא גם זה מבואר במתני' דמכות בסוגי' דנמצא קו"פ. די"ל כמ"ש בפ"ד דתוס' ס"ל ג"כ דהמתני' איירי אף בהכשיר לקו"פ רק דלא ס"ל כתי' הריטב"א משום דס"ל דזה מוכח ע"כ ממתני' דר"פ דבכל ענין אינו נוהג בקרובים ואף בהכשיר לקו"פ. ויש להוסיף עוד דממתני' מוכח דבכל ענין אינו בשבועת העדות ואף בעד המיתה. מדלא נקט במתניתין דריש פרקין דע"א אינו בשבועת העדות אע"כ דהוא משום דבע"א משכחת שיהי' חייב בעד המיתה. וא"כ מוכח דקרוב אינו חייב אף בעד המיתה דהוא נאמן דרבנן הכשירוהו מכ"ש דלא מהני אם הוא הכשיר אותו. רק דהי' מקום לומר דהכשירוהו לא מהני רק בעד פסול. משא"כ בעד כשר מהני הכשירו כמו בעד המיתה לשיטת התוס' דאינו נאמן רק מדרבנן וחייב עד כשר ולא עד פסול כ"כ הי' מקום לחלק גם בהכשיר הוא אותם. ולזה בא להשמיענן בהי' ביניהם קו"פ והכשיר אותם. דבזה הכשר הוא לכשרים דנאמנים לכל העדות ואפ"ה לא מהני הכשירו. ולפ"ז י"ל בפסול דרבנן שנמצא ביניהם בזה מסייע הא דמה"ת מיחזי חזי שיהי' הכשרים חייבין ומשו"ה לא נקט התנא דמתני' דהכא הך בבא אם הי' אחד ביניהם שאינו ראוי להעיד. וצ"ע:
ולפ"ז דלפי האמת גם בפסול דרבנן לא מהני אם הכשיר אותו. י"ל דלר"פ דס"ל דמשחק בקוביא מה"ת מיחזי חזי כמ"ש כיון דמה"ת הוא בשבועת העדות אף דרבנן פסלוהו מ"מ הוא חייב להעיד אם הכשיר אותו בעד המיתה לשיטת הרמב"ם דע"א נאמן מה"ת. משא"כ בלא הכשיר אותו י"ל דגם לר"פ אינו בשבועת העדות. דאף דאיכא תועלת בעדותו לענין תפיסה כמ"ש הרשב"א. מ"מ הא משום זה לא צריך להעיד כיון דאינו רק גורם לממון וכנ"ל. דבשבועת העדות בעינן דוקא שיהי' חיובו ברור. וכיון דרבנן פסלוהו אין חיובו ברור רק לענין תפיסה אינו בשבועת העדות. ורק היכא דהכשירוהו או בעד המיתה דחיובו ברור הוא מחויב להעיד. וממילא נדחה ראית הרשב"א דבפסולי עדות מהני תפיסה. ומיושב בזה קו' הרשב"א בסוגי' על קו' הגמ'. על הא דהכל מודים בע"א בחשוד על השבועה, ופריך הגמ' מי יימר דמישתבע. והקשה דילמא ס"ל כר"פ דהיכא דהוא מחוייב מה"ת חייב. ולפ"ז הא מה"ת בחשוד אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ול"צ השכנגדו לישבע והוא מחוייב מה"ת עיי"ש. והוא ג"כ קו' האו"ת בסי' צ' [ולפמ"ש תוס' ב"ק ק"ח גבי תרי כפילא דמה"ת אף בחשוד על השבועה משביעין אותו שנית עיי"ש ל"ק דקו' הגמרא הא מה"ת לא משכחת חשוד על השבועה רק דרבנן פסלוהו וכיון דמדרבנן צריך השכנגדו לישבע אינו חזי לא מה"ת ולא מדרבנן. ויהי' מיושב בזה מה דמקשים לאותן דס"ל גם בנסכא דר"א דשכנגדו צריך לישבע א"כ מאי קאמר בסוגי' הכל מודים בנסכא דר"א הא גם בזה נימא מי יימר דמישתבע עיי"ש בהרשב"א והר"ן דס"ל דבנסכא דר"א דמה"ת אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא צריך שכנגדו לישבע לא הוה מצי הגמ' להקשות די"ל דס"ל כר"פ] וקו' זו לא קשה רק לתי' הרשב"א דלר"פ היכא דאיכא רק תועלת קצת דמשו"ה אינו מחוייב להעיד מה"ת. מ"מ כיון דמה"ת הי' תועלת גמור. מהני התועלת קצת שיהי' מחוייב גם עכשיו דרבנן פסלוהו. בזה קשה כיון דמה"ת לא צריך לישבע. ומ"מ איכא תועלת שיהי' נשבע ונוטל. משא"כ אי אמרי' דגם לר"פ בעינן שיהי' החיוב ברור גם עכשיו דרבנן פסלוהו. וממילא ל"ק כיון דמדרבנן צריך השכנגדו לישבע אמרי' מי יימר דמישתבע: