משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש
ספר משכן העדות שער א פרק ג
בירושלמי בפרקין (ה"ג) הי' עשרה אית תניי תני הראשון חייב וכולן פטורין אית תניי תני אחרון פטור וכולן חייבין מאן דאמר הראשון חייב וכולן פטורין כמ"ד תתקיים העדות בשאר מאן דאמר אחרון פטור וכולם חייבין כמאן דא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אר"י מתני' אמרה כן היה שתי כיתי עדים לא מר אלא שתיים הא אחת עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה עכ"ל הירושלמי. והמפרש ובעל קרבן העדה מהפכין הגי' בירושלמי וגרסי מאן דאמר הראשון חייב וכולן פטורין כמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והיא פלוגתא דר' יוסי ורבי במכות בנמצא קו"פ דמאן דאמר הראשון חייב ס"ל בנמצא קו"פ עדות כולן בטלה. ולזה כולן פטורים כיון דכבר נתבטל עדותן ע"י הראשון שכפר. רק הראשון חייב דהוא גרם שיתבטל עדותן עיש"ה, ובזה היה נ"ל לישב הפי' בגמ' דכריתות (י"ב) הנ"ל בהא דאמרי' שם ומודה ר"מ לחכמים באמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני וכו' דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד. די"ל דהא מקשים ג"כ כיון דאיכא שנים מבלעדו היינו אותם דאמרו לו יודע אתה בעדות פלוני ממילא פטור הוא מקרבן כיון דליכא רק כפירת דברים. ולדברי הירושלמי י"ל דאיירי דהי' שלשה עדים בדבר והיו כת אחת והשביע הוא אחד מהם שיעיד לו עדותו בב"ד והשיב לא ידעתי לך עדות וממילא דנעשה פסול לעדות כיון דנשבע לשקר ונתבטל כת העדות משום נמצא קו"פ עדות כולן בטלה ותו לא הוה כפירת דברים דהא ע"י כפירתו גרם שיתבטל כל העדות. אמנם הא מבואר דלא אמרי' נמצא קו"פ עדות כולן בטלה. אלא אם הקו"פ נתכוון להעיד עדותו בב"ד. משא"כ אם לא נתכוון להעיד לא נתבטל העדות על ידו כמבואר בסוגי' דקו"פ. וע"כ הא דאמרי' בירושלמי דנתבטל כל העדות מחמת כפירתו היא כיון דכולם הי' כשרים בשעת ראי' ולזה מסתמא כולן נתכוונו להעיד ועימש"ל בשער... ולפ"ז י"ל דזה פי' בגמ' אי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד ואז אינו מבטל שאר העדות. ומתקיים העדות בשאר. וממילא דאז יהי' פטור מקרבן שבועת העדות כיון דאינו רק כפירת דברים:
ומדברי הירושלמי למדתי שלשה דברים. א' דלא כהקצוה"ח הנ"ל (בפ"ב) דמחליט דמשום שבועת העדות לא נפסל לעדות כיון דהוה התראת ספק עיי"ש. ומירושלמי מבואר דנפסל לעדות דכיון דנתבטל כל העדות על ידו מחמת שכפר משום נמצא קו"פ ע"כ דנפסל לעדות מחמת השבועה. ולפמ"ש (בפ"ב) דהא דהוה התראת ספק דאף דיודע בעצמו דיודע העדות מ"מ הא לא ידע דחבירו ידע ג"כ את העדות עיי"ש י"ל דבזה דלא תלי' רק בו דע"י נתבטל כל העדות חשיב התראת ודאי וצ"ע. ב' למדתי מדברי הירושלמי ראי' גדולה לכאורה לשיטת הסוברים בסוגי' דקו"פ דבנמצא קו"פ עדותן בטלה אף אם הפסול לא בא לב"ד להעיד אפ"ה נתבטל כל העדות מחמת צירף הראי' לחוד. דלשיטת הסוברים דאינו מבטל אם לא בא לב"ד ג"כ. והתוס' בסוגי' דקו"פ כתבו הטעם דממקיימי הדבר בעינן. ומקיימי הדבר לא הוה אלא באותן שבאו לב"ד להעיד. והרמב"ן בב"ב בסוגי' דעד נעשה דיין כתב דמסתברא דמכונת הראי' לחוד אינו מבוטל עיי"ש, והי' נראה לענ"ד ברור לאותן השיטות אם הקו"פ בא לב"ד ולא העיד עדותו בב"ד דאינו מבטל. דמה איכפת לן בביאתו לב"ד אם לא העיד ג"כ עדותו בב"ד לא הוי ממקיימי הדבר ולפ"ז יקשה אמאי יתבטל כל העדות מחמת אותו העד שכפר עדותו בב"ד. הא כיון דכפר ולא העיד ממילא אינו מבטל דלא הוה ממקיימי הדבר. ואדרבא הא הוא מעיד בהיפך שלא ידע שום עדות. אע"כ יהי' מוכח דלא בעינן כלל לבוא לב"ד. וצ"ע מדברי הירושלמי לאותן השיטות דס"ל דבעינן שיבוא לב"ד דוקא. ג' האחרונים פלפלו בזה באם היה כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ קודם הגדה בב"ד אי מבטל. והקצוה"ח בסי' ל"ו החליט דהיכא דנפסל אח"כ והי' כשר בשעת הראי' לכ"ע בעינן שיבוא לב"ד ויותר מזה דבעינן שיעידו כלם תוכ"ד שיהי' להם צירף בשעת הגדה. דמחמת צירף הראי' ל"ל דמפסל כיון דאז הי' כשר עיי"ש. אמנם הא מדברי הירושלמי מבואר להיפך דהא גם בזה הי' כשר בשעת הראי' ולא נפסל רק משעה שכפר עדותו בב"ד ואפ"ה מבטל משום נמצא קו"פ והא כיון דכפר הא לא העיד עדותו בב"ד אע"כ יהי' מוכח דגם בנפסל אח"כ לא בעינן צירף מחדש. וכמ"ש הנתיבות שם (ס"ק ב') דלאותן השיטות דס"ל דראי' לחוד פוסל אף אם לא בא לב"ד. גם בנפסל אח"כ מבטל אף אם לא בא לב"ד. ויבואר אי"ה לקמן:
והי' נראה לענ"ד דאפשר לומר לפמ"ש הר"ן בסוגיין (דף ט"א רע"א) דמאינו יודע ליודע לא מיקרי חוזר ומגיד והא דמבואר במתני' בהשביען ה' פעמים בב"ד דאינם חייבים אלא אחת שאינם ראויין להגיד לאו משום חוזר ומגיד אלא משום דלא יהי' נאמנים מחמת אין אדם משים עצמו רשע כיון דנשבעים לשקר עיי"ש. והתוס' בסוגי' דקו"פ במכות (ו' ד"ה נרבע יציל) כתבו דל"ש בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון דאיכא עדים שנרבע לרצונו ומעדותן נקרא רשע ופסול לעדות עיי"ש. ולפ"ז יהי' הדין אפי' לאותן השיטות דס"ל דבעינן ג"כ שיבוא לב"ד ויעיד דבל"ז אינו פוסל משום קו"פ. מ"מ אם כפר מתחילה ואח"כ העיד עדותו בב"ד דבזה פוסל משום נמצא קו"פ. כיון דמעיד אח"כ בב"ד., ואין לומר דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע דהא בירושלמי מיירי דאיכא עשרה עדים. ויודעים דהי' שם באותו מעמד שראו את העדות וגם הוא ראה וידע את העדות. ומעדותן הוא רשע ול"ש אאמע"ר. וכיון דיכול לחזור ולהגיד ממילא דפוסל מחמת נמצא קו"פ. ולפ"ז י"ל דמשו"ה כולן פטורים כיון דהוא כופר ונעשה פסול לעדות. ומ"מ כיון דהשבועה הי' חלה עליו מחויב הוא להעיד גם אח"כ מחמת השבועה שהשביעו שיעיד לו עדותו. ובאם יעיד הא יתבטל משום נמצא, קו"פ. [ובזה הי' מקום לישב דברי הקצוה"ח הנ"ל דכ' דהיכא דנפסל אח"כ בעינן צירף מחדש שיעידו תוכ"ד דוקא, כיון דהשביען שיעידו לא בעינן שיהי' ראוי לחול עליהם מיד שיוכלו להעיד לו אפי' תוכ"ד דאם השבועה אינו חל תוכ"ד לא חל עליו אח"כ כמ"ש דבשבועה בעינן שיהי' חל מיד ולא אמרי' לענין שבועה השבועה מתלי תלי וקאי לענין איסור חל על איסור דכתיב כל היוצא מפיו יעשה וממילא דבזה כיון דאינם ראוים להעיד מיד תוכ"ד פטורים. ובזה הי' מקום לישב מה דקשה לי על דברי הרי"ף דס"ל דהיכא דלא ידעו מפסולו אינו פוסל וכתבו האחרונים דלפ"ז היכא דנפסל אח"כ בודאי אינו פוסל לשיטת הרי"ף דהא לא ידעו מפסולו. והא בירושלמי מבואר להיפך. אמנם לפמש"ל בשער... דהיכא דהעידו תוכ"ד גם להרי"ף פוסל עיי"ש ניחא. ומיושב ג"כ בזה קו' בעל קרבן העדה שהעלה מזה לשיטת רש"י בסוגי' דקו"פ דאינו נתבטל גם משום קו"פ אלא אם העידו תוכ"ד. ואם נימא כן יש לעיין לשיטת הרמ"ה בסי' ל"ו דכתב דבדיני ממונות דעדות מיוחדת כשר, בזה אם העידו תוכ"ד נתבטל עדותן מחמת צירף הגדה אף אם הי' עדות מיוחדת ולא ראו זה את זה עיי"ש ממילא מה תי' הירושלמי על המתני' דמשו"ה בהי' שתי כיתות כת אחרונה חייבת אף דכבר נפסלה הראשונה כיון דהם שתי כיתות הא מ"מ אם יעידו תוכ"ד יתבטלו גם בזה]. ובל"ז י"ל כיון דאם יעיד הקו"פ אח"כ יתבטל כל העדות. ולזה הם פטורין דיכולין לומר דלא הי' ממון גמור אף אם העידו דיכול להיות אם העידו הם הי' חוזר גם העד הראשון שהי' כופר והעד ג"כ והי' נתבטל גם עדותן. ובשבועת העדות בעינן שיהי' החיוב ברור ועימש"ל בפ'...: והנה בסוגי' פריך הגמ' על הבבא דשתי כיתי עדים כפרו הראשונה ואח"כ כפרו השני' שתיהם חייבות הראשונה אמאי יהי' חייבות הא לא הוה רק כפירת דברים ותי' הגמ' שהי' כת שני' קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססין. ופי' רש"י דקאי על העדים שהי' קרובין להדדי דהי' נשואין ב' אחיות ותמהו הריטב"א והת"ח דלפ"ז הא ע"א מכת הב' הם כשרים להעיד כיון דכל אחד בפני עצמו הוא עד כשר וא"כ אמאי יהי' עד שכפר בראשונה מכת הראשונה חייב הא הוה רק כפירת דברים דהא בשעה שכפר עד הראשון הי' עוד שני עדים שהי' ראוים להעיד. והוא עד השני וע"א מכת הב' עיי"ש. אמנם לפי דברי הירושלמי הי' מקום לומר דהעד שכפר הראשון ע"י כפירתו נעשה פסול לעדות. כיון דנשבע לשקר ותו לא מצי העד השני להצטרף עם העד מכת הב' כיון דנתבטל העדות ע"י משום נמצא קו"פ. והם כח אחת:
אמנם זה אינו לפמש"ל בפ"ב דהיכא דהוא מושבע מפי אחרים ולא הוציא השבועה מפיו. בזה דוקא היכא דהוא מחוייב להעיד באם לא יגיד והוא חייב משום שבועת העדות בזה חל עליו השבועה. לחייב משום שבועת העדות אף דלא הוציא השבועה מפיו. משא"כ היכא דאינו מחוייב להעיד באם לא יגיד. וממילא דאינו בשבועת העדות בזה היכא דהי' מושבע מפי אחרים וכפר פטור לגמרי דכיון דאינו בשבועת העדות לא היה חל עליו השבועה ופטור גם משבועת ביטוי. דבשבועת ביטוי בעינן שיוציא דוקא השבועה מפיו ולפ"ז תו ל"ל במתני' כיון דכפר הראשון חייב שעל ידו נתבטל גם העד הב' דזה אינו דאם נימא דהוא פטור משום דהוה כפירת דברים. ממילא דלא הי' חל עליו השבועה כלל. ולא נפסל משום הכפירה כיון דלא הוציא השבועה מפיו ולא עבר כלל על השבועה. דאינו מושבע כלל ע"ז שיעיד לו כיון דלא הוציא השבועה מפיו. ובשבועת עדות אינו כיון דהוה רק כפירת דברים ובמתני' איירי גם במושבע מפי אחרים. גם לפמ"ש הר"ן הנ"ל בפ"ב דהא דדרשינן אם לא יגיד היא דוקא לאחר שהשביעו ומחוייב הוא להעיד מחמת השבועה. דמאם לא יגיד דדרשינן מיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. או לפמ"ש בתי' השני דמאינו יודע ליודע לא מיקרי חוזר ומגיד, ובמתני' בהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד דאמרי' דאינו ראוי להעיד היא מחמת אין אדם משים עצמו רשע כיון דעבר על השבועה עיי"ש. ולפ"ז היכא דאינו בשבועת העדות ולא הי' חל עליו השבועה בזה יכול הוא לחזור ולהעיד ואינו משום חוזר ומגיד וכיון דיכול הוא לחזור ולהעיד. ממילא דלש"ל דנתבטל העדות ע"י ואפי' אם נימא דאיירי רק במושבע מפי עצמו מ"מ יש לעיין לפמ"ש הקצוה"ח הנ"ל דבנשבע שאינו יודע יכול הוא לחזור ולהעיד ולומר הא דהגיד מקודם שאינו יודע ע"ז יכול להתנצל עצמו באישתלי דהא מעשים בכל יום דמשביעים שבועת אינו יודע ע"כ דהיא שכיח דאישתלי. וכיון דהיא שכיח ממילא לדבריו לא עבר על שום איסור ובזה יכול להתנצל נפשי'. רק בהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד דבזה בלא האיסור דשבועה עבר ג"כ על איסור דאם לא יגיד בודאי ולכן לא יכול להתנצל נפשי' עיי"ש ממילא בזה כיון דהיא רק כפירת דברים ואינו באם לא יגיד ממילא גם על האיסור דשבועה יכול להתנצל נפשי' ולומר אישתלי וממילא דלא נעשה פסול כלל מחמת כפירתו ולש"ל דמבטל עדות העד השני:
והריטב"א פי' בשם ר"ת דקאי על הבעלי דינים דהעדים הי' קרובין בנשותיהן לבעלי דינים עיי"ש. והי' נ"ל ליתן טעם אמאי לא פי' רש"י כפי' ר"ת דהנה דעת רש"י כפי שהעיד בשמו הרשב"ם ב"ב בסוגי' דעד נעשה דיין דקו"פ מבטל אף אם לא בא להעיד בב"ד עיי"ש אמנם דעת ר"ת היא דקו"פ אינו פוסל אא"כ בא לב"ד והעיד דוקא כנ"ל וכמבואר בסוגי' דקו"פ ולפ"ז י"ל דל"ק קו' הריטב"א הנ"ל על רש"י אמאי יתחייב עד הראשון מכת הא' הא מבלעדו איכא עד השני וע"א מכת הב'. דזה אינו דהא עד דכת הב' כמאן דליתא דכיון דהם קרובין להדדי ובצירף שניהם הם פסולין להעיד. אף כל אחד להעיד בפני עצמו הוא פסול דנתבטל משעת הראי' משום נמצא קו"פ ודוקא עדות מכת הראשונה לא נתבטל כיון דהם שתי כיתי עדים כדברי הירושלמי. וי"ל דמשו"ה לא פי' רש"י כר"ת דקאי על הבעלי דינים. דא"כ יהי' קשה לאיזה ענין הוצרך הגמ' לומר דהי' כת שני' קרובין בנשותיהן. דמבואר בגמ' דשניהם הם קרובין הא באחד מהם סגי'. דאם אחד מהם הוא קרוב לבעל דין שוב אין העד הב' ראוי להעיד ג"כ אף דהוא רחוק כיון דנתבטל כל הצירף משום נמצא קו"פ. ולזה הוכרח רש"י לשיטתו לפרש דקאי על העדים דהם קרובים להדדי [והא דהוצרך הגמ' להא דנשותיהן גוססים הא סגי' באחת מהם י"ל כמ"ש הריטב"א והת"ח דהיא לרבותא עיי"ש] אמנם הר"ת לשיטתו דס"ל דמשום הראי' לחודא לא נפסל אם לא בא לב"ד ג"כ. לא מצי לפרש כפי' רש"י דקאי על העדים משום קו' הריטב"א הנ"ל דא"כ ע"א מהכת הראשונה יהי' פטור דבשעת כפירתו הי' עוד שני עדים בדבר עד השני וע"א מכת הב'. דהא לא נתבטלו כת הב' משום נמצא קו"פ כיון דעדין לא העידו בב"ד. ולזה פי' דקאי על הבע"ד דאז כל אחד הוא פסול אף להעיד בפני עצמו. גם צריכים להא דשניהם הם קרובים לבע"ד. דאם אחד מהם הוא קרוב קשה ג"כ קו' הריטב"א יהי' עד הראשון מכת הראשונה פטור כיון דמבלעדו איכא עוד שני עדים עד השני ועד הרחוק מהכת הב'. דכ"ז שלא באו לב"ד לא נתבטל עדותן משום קו"פ. לזה צריך הגמ' להא דשניהם הי' קרובין לבע"ד:
ובשו"ת דרע"א בסי' צ"ד נסתפק בעדים שהי' קרובין להדדי בשעת הראי' ואח"כ נתרחקו בזה י"ל דהם כשרים להעיד אף שניהם יחד. דל"ש בזה תחילתו בפסלות כיון דכל עד הי' כשר להעיד בפני עצמו אף בשעת הראי' ממילא בכל עד בפני עצמו היא תחילתו וסופו בכשרות. וכתב דמתוס' בסוגי' דכתבו על תי' הגמ' דהי' כת השני' קרובין דאיירי דהיה כשרין בשעת הראי' ליכא ראי' די"ל דהם פי' כפי' הר"ת דקאי על הבעלי דינים. רק מהגהות אשירי בסוגי' יש להביא ראי' דפי' כפי' רש"י דהעדים הי' קרובין להדדי וכתב ג"כ דאיירי דהיה רחוקים בשעת הראי' מבואר דגם בזה בעינן תחילתו בכשרות עיי"ש. ולפמ"ש זה אינו דהא להנהו דס"ל דקאי על העדים ע"כ דהם ס"ל דראי' לחוד פוסל ג"כ כמ"ש. ולפ"ז ודאי בעינן גם בזה תחילתו בכשרות. ובאם הי' קרובין להדדי בשעת הראי' פסול. כיון דכל אחד בפני עצמו היה פסול להעיד ג"כ משום נמצא קו"פ. משא"כ לשיטת ר"ת דס"ל דראי' לחוד אינו פוסל ואז הי' כל אחד ראוי להעיד בפני עצמו בזה הספק במ"ע וליכא ראיה מסוגי' ועי' מש"ל בשער...:
ולפ"ז יהי' מזה ג"כ ראי' להנ"ל דאף היכא דנפסל אח"כ מבטל ג"כ אף אם לא העיד בב"ד כלל לאותן השיטות דס"ל דקו"פ מבטל אף אם לא בא לב"ד ג"כ דכיון דגם לשיטת רש"י צ"ל דאיירי דהי' רחוקים בשעת הראי' רק אח"כ נעשו קרובין. וא"כ אם נימא דהיכא דהי' כשרים בשעת הראי' צריך להעיד לכ"ע בב"ד דוקא וגם צריכים צירף מחדש כדברי הקצוה"ח הנ"ל יהי' קו' הריטב"א על רש"י במ"ע אמאי יהי' עד הראשון מהכת הראשונה חייב הא לא הוה רק כפירת דברים. דהעד השני יכול להצטרף עצמו עם ע"א מהכת הב'. דלא נתבטל עדותן משום קו"פ כיון דלא העידו עדיין בב"ד [ולפמש"ל דבעינן שיהי' ראוי להעיד תוכ"ד. י"ל כיון דהשביע לכת הב' מסתמא יעידו כת הב' אף דהם פסולין ובאם יעידו בב"ד הרי יתבטל עדותן. ויכול להיות דיעידו תוכ"ד ובזה יתבטל אף דנפסלו אח"כ]:
והרמב"ם בהל' שבועות בפ"י הל' י"א כתב היתה הכת השני קרובין בנשותיהן לתובע או לנתבע עי"ש מבואר דפי' בגמ' ג"כ כפי' הר"ת, ולפמ"ש דזה תלי' בפלוגתא שבין ר"ת לרש"י אי קו"פ מבטל אף אם לא בא לב"ד. ממילא יהי' מוכח דשיטת הרמב"ם היא ג"כ כשיטת הר"ת דאינו פסול אם לא בא לב"ד. ובאמת פי' בסי' ל"ו דשיטת הרמב"ם היא דבראי' לחוד מבטל עי"ש ומ"ש לקמן בשער... ובאם נימא כמ"ש בסי' ל"ו דשיטת הרמב"ם היא ג"כ כשיטת הרי"ף דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל. ולפ"ז י"ל דמשו"ה הוצרך הרמב"ם דהם קרובים לבע"ד דבאם הם קרובים להדדי יהי' קשה כיון דע"כ צ"ל דאיירי שהי' רחוקים בשעת ראי'. דאל"כ ה"ל תחילתו בפסלות אם נימא דראי' לחוד פוסל ממילא דהי' כל אחד מהם פסול בשעת הראי'. וכיון דהי' כשרים בשעת הראי'. ממילא לא ידעו מפסולו ואינו מבטל. וא"כ קשה כקו' הריטב"א יהי' העד הראשון פטור משום דלא הוה רק כפירת דברים. כיון דהשני יכול להצטרף עם ע"א מהכת הב'. ולזה פי' דהם קרובין לבע"ד. וי"ל שפיר דשיטת הרמב"ם דראי' לחוד פוסל אלא דא"כ קו' הנ"ל מירושלמי במ"ע הא גם בזה לא ידעו מפסולו. ויש לי מקום עיון להיפך לפמ"ש הקצוה"ח הנ"ל בפ"ב דמשום שבועת העדות לא נפסל לעדות. ולפ"ז י"ל אם גם דאמרי' בנמצא קו"פ דאינו פוסל אלא א"כ ידעו מפסולו וגם העיד בב"ד. מ"מ בזה כיון דהוא לא נפסל לעדות והוא עד כשר עדיין. רק ע"י הכפירה אינו ראוי להעיד יותר אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה. ועי' היטיב בנתיבות בסי' ל"ו ס"ק ה' מ"ש בזה. וכעת לא עיינתי היטב בזה. יהי' הטעם איך שיהי' מבואר בירושלמי דבכת אחת והשביע לעד אחד וכפר נתבטל כל עדות מכת זה:
והנה בסוגי' דפריך הגמ' על המתני' דכפרו שניהם בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. ופריך הגמ' מתני' דלא כראב"ש דס"ל משביע ע"א חייב. ולדברי הירושלמי יש לעיין די"ל במתני' משו"ה השני פטור כיון דכבר כפר הראשון ונעשה פסול ממילא דנתבטל גם עדותו משום נמצא קו"פ. דהא הירושלמי מקשה מהי' שני כיתי עדים. ותי' כיון דהם שתי כיתים. משא"כ בזה דהיא כת אחת נתבטל גם עדות השני אף אם העיד. ול"ל דבזה ל"ש נמצא קו"פ כיון דאין פסולו ידוע לב"ד. ודוקא בירושלמי דהי' עשרה עדים דיכולין להעיד על העד דכפר בב"ד ולפסול אותו. ולכן מבטל. משא"כ בזה דכפרו בזה אחר זה. דאין השני נאמן להעיד עליו ולפסול אותו בב"ד. דזה אינו כמבואר בר"ם ל"א דאם יודע באחד שהוא רשע ואין הב"ד מכירין רשעו דאין לו להצטרף עמו אפי' אם ידע שהעדות היא אמת עיי"ש בש"ך. וממילא גם בזה כיון דהוא ידע שהוא רשע ופסול להעיד אין לו להעיד משום נמצא קו"פ. ולפמ"ש הטעם דאף דבעינן שיבוא לב"ד להעיד שיהי' מקיימי הדבר וכתבתי דבזה כיון דיכול לחזור ולהגיד ואין בזה משום חוזר ומגיד רק משום אאמע"ר. ובזה כיון דידעינן דהוא רשע ל"ש זה ויכול לחזור ולהעיד וממילא דפוסל. ולפ"ז הא תינח בירושלמי דאיכא שני עדים שיודעים שהוא רשע. משא"כ בזה דליכא רק ע"א שיודע שהוא רשע. וע"ז אינו נאמן ממילא דלא יכול לחזור ולהגיד משום אאמע"ר. ולכן בזה אינו מבטל כיון דלא העיד עדותו בב"ד. אמנם דיהי' קשה לאותן השיטות דס"ל דקו"פ בכל ענין מבטל אף אם לא בא לב"ד ולפמ"ש הנתיבות הנ"ל דגם בנפסל אח"כ פוסל ג"כ הקו' במ"ע:
ואפשר לומר דהא הטעם דאמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה היא משום דכתיב על פי שנים או שלשה עדים דמקשינן שלשה לשנים מה שנים נמצא קו"פ עדותן בטילה דע"א כמאן דליתא אף שלשה. דגם בדיני ממונות כתיב עפ"י שנים או שלשה עדים כמבואר במכות בסוגי' דנמצא קו"פ עי"ש. ולפ"ז הא תינח לפי האמת דע"א אינו קם לממון. וא"כ בשנים ואחד מהם קו"פ עדותן בטילה. אף בשלשה אמרי' כן משא"כ לס"ד זו דגמ' דמתני' דלא כראבר"ש ופי' דבס"ד זו ע"א קם לממון גמור. ממילא אם נימא כן גם בשנים וע"א מהם קו"פ לא נתבטל עדותן. דהא מתקיים העדות עפ"י עד השני. וכיון דבשנים גופו לא נתבטל עדותן ממילא לא שייך להקיש שלשה לשנים כלל. ובס"ד זו לא אמרי' כלל הך דנמצא קרוב או פסול דעדותן בטילה. ובזה מיושב קו' הרשב"א והריטב"א על תי' הגמ' דטעמא דראבר"ש היא דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וע"א חייב דהוא גורם לממון. ותמהו דמ"מ קו' הגמ' במ"ע מתני' דלא כראבר"ש. אבל בזה מיושב דלפי תי' הגמ' דע"א אינו קם לממון וממילא דבשנים עדותן בטילה לענין ממון. ואז גמרי' שלשה משנים דאמרי' גם בד"מ נמצא קו"פ עדותן בטילה. וממילא דל"ק קו' הגמ' די"ל אם גם במשביע ע"א חייב משום דהוא גורם לממון כיון דמחייב שבועה מ"מ במתני' פטור השני דאף אם יעיד יתבטל עדותו אף לענין שבועה משום נמצא קו"פ ועי"ש לקמן בשער...:
עוד י"ל דהנה בסוגי' מבואר דגם בשבועת העדות אמרי' ג"כ דהיכא דאיכא כת אחרת דיודעין מהעדות פטורין משום דלא הוה רק כפירת דברים. ומשו"ה מוקי הגמ' המתני' דכת השני' הי' קרובים בנשותיהן אמנם בירושלמי מבואר להיפך מהא דתני אם הי' עשרה כולם חייבין והאחרון פטור. ובאם נימא דהיכא דאיכא עדים מבלעדם פטורין לא יהי' חייב אלא העד שלפני האחרון וכולם יהי' פטורין. דהא דכפרו היא משום דאיכא עוד כת אחת. מזה נראו הירושלמי היא כמ"ש הריטב"א בסוגי' ולקמן בשבועות הפקדון דלפי האמת דקי"ל כר"י בשבועת הפקדון דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב גם בעדים אמרי' כן ועי' ברמב"ם בפ"י מהל' שבועות הל' ט"ו דפסק דבעדים פטורים בדאיכא כת אחרת. ועי"ש בלח"מ. וע"כ דס"ל דסוגי' דידן חולק על הירושלמי. ובאמת לשיטת הירושלמי ל"צ לאוקמי המתני' דהי' כת שני' קרובים בנשותיהן. וכן משמע קצת מהא דהביא הירושלמי ראי' ממתני' דאמר ר"י מתני' אמרה כן הי' שתי כיתי עדים לא מר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו עכ"ל. ובאם נימא דהמתני' איירי דהי' כת השני קרובין בנשותיהם לא יהי' ראי' ממתני' די"ל דמחמת השבועה ע"י שכפר לו נתבטל העדות. והא דהוצרך במתני' לנקוט בשתי כיתות היא כיון דכת השני' הם קרובין בשעת כפירת הראשונה. ובאם לא הי' שתי כיתות. הא הי' נתבטל עדות כת הראשון משום נמצא קו"פ מחמת כת השני'. מזה נראה לשיטת הירושלמי באמת לא צריכים לתי' הגמ' דהי' כת השני' קרובין בנשותיהם וי"ל בק"ל:
והנה כבר כתבתי בפ"ב דקו' הגמ' מתני' דלא כר"א בר"ש היא מתרווייהו. דלר"א בר"ש יהי' השני חייב משום דהוא קם לממון. וממילא דהקו' הגמ' היא ג"כ דהראשון יהי' פטור. דלא הוה רק כפירת דברים. דמבלעדו איכא עד השני שיהי' נאמן אף להוציא ממון. ולפ"ז י"ל כמש"ל כיון דהמתני' איירי גם במושבע מפי אחרים. ובזה הא דחל עליו השבועה. היא דוקא היכא דהוא מחוייב להעיד בתורת עדות. והיא בשבועת העדות חל עליו השבועה אף דלא הוציא השבועה מפיו. משא"כ היכא דאינו בשבועת העדות. והי' מושבע מפי אחרים וכפר. בזה לא עבר על השבועה כלל. כיון דאינו בשבועת העדות ממילא פטור לגמרי. ואינו חייב משום שבועת ביטוי. כיון דלא הוציא השבועה מפיו. ולפ"ז פריך הגמ' שפיר יהי' השני' חייב דל"ל דנתבטל כל העדות מחמת כפירת הראשון דנעשה פסול לעדות משום דנשבע לשקר. דזה אינו דהא לא נשבע כלל כיון דלא הוציא השבועה מפיו וממילא דלא נעשה פסול לעדות כלל ובירושלמי דנתבטל כל העדות מחמת העד דכפר היא כיון דהירושלמי ס"ל דאף דאיכא כת אחרת אפ"ה חייב כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ קו' הרשב"א והריטב"א על תי' הגמ' דתי' דטעמא דר"א בר"ש היא דס"ל דגורם לממון חייב ולפ"ז אף אם השני חייב מ"מ הי' חלה שבועה גם על העד הראשון דע"י עדותו הי' מחוייב ממון גמור. וי"ל דמתני' אתיא גם כר"א בר"ש. והא דפטור השני היא דע"י הכפירה של הראשון נתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ ואינו מחייב אפי' שבועה אף אם העיד בב"ד. משא"כ בכל מקום י"ל דגם ע"א חייב משום דהוא גורם לממון [ומ"מ יש מקום למ"ש לישב הגמ' דכריתות די"ל דבאמת איירי שם במושבע מפי עצמו דבזה נעשה פסול מחמת השבועה] גם לפמ"ש הקצוה"ח הנ"ל דבאומר אינו יודע יכול לומר אישתלי כיון דלדבריו באמת נשבע. והא דהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד אמרי' דאינו חוזר ומגיד היא כיון דבזה עבר לפנינו על לאו דאם לא יגיד. לא יכול לומר אישתלי ע"ש ולפ"ז י"ל בס"ד זו דאינו עובר על אם לא יגיד כיון דהוה רק כפירת דברים ממילא דיכול לומר אישתלי. ולא נעשה פסול אף אם הי' נשבע בעצמו שאינו יודע דהא יכול להיות דאישתלי. ופריך הגמ' שפיר דבס"ד זו ממילא כיון דלא עבר על אם לא יגיד לא נעשה פסול כלל מחמת השבועה דיכול להתנצל עצמו באישתלי. אמנם לפי תי' הגמ' דמשום גורם לממון מחייב ר"א בר"ש ע"א. א"כ גם לר"א בר"ש עכ"פ העד הראשון עבר על אם לא יגיד ולא יכול להתנצל נפשי' באישתלי. משו"ה י"ל דהשני פטור כיון דנתבטל עדותו מחמת נמצא קו"פ. ופריך הגמ' שפיר אף אי המתני' איירי במושבע מפי עצמו [וי"ל ג"כ כמ"ש לישב הגמ' דכריתות. כיון דשם נשבע לא ידעתי לך עדות מעולם ובזה לא יכול לומר אישתלי כנ"ל] ויש להאריך עוד בהר"ן הנ"ל דמאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד. והאי דאינו חוזר ומגיד במתני' היא משום דאין נאמנים להשים עצמם רשעים מקום השבועה או לפמ"ש בתי' הא' דהא דדרשינן דאינו חוזר ומגיד היא בתר ושמעה קול אלה. ולפ"ז היכא דהוא מושבע מפי אחרים ולא הי' חל עליו השבועה מחמת שבועת העדות. ממילא בזה אף אם הגיד שאינו יודע יכול הוא להיות חוזר ומגיד. וממילא דבס"ד דגמ' דאין השבועה חל על עד הראשון כיון דלא הוה רק כפירת דברים יכול לחזור ולהעד:
אמנם לפי' הרשב"א בסוגי' דס"ל דס"ד דגמ' היא דיהיה חייב כיון דהוא ראוי להצטרף עם אחר כנ"ל ודגם בס"ד דגמ' אין ע"א קם לממון בזה יהי' הקו' במ"ע. כיון דמ"מ אם גם דע"א מחייב בשבועת העדות. מ"מ העד הראשון מחייב ג"כ בשבועת העדות. וכיון דהוא חייב דילמא משו"ה עד השני פטור דנתבטל עדותו משום נמצא קו"פ. ויהי' מסוגי' דידן ראי' להיפך דבנמצא קו"פ בעינן שיבוא לב"ד דוקא או דבעינן שיהי' מכיר בפסולו דבל"ז לא נתבטל משום נמצא קו"פ ופריך הגמ' שפיר וצ"ע. [ולפמ"ש יהי' מיושב הקו' שניקשי' בהא דכריתות הנ"ל כיון דאיכא עדים אחרים יהי' הם פטורים משום כ"ד. די"ל דאחרי שכבר השביע את הכת הראשונה שיעידו לו. והשיבו אין אנו יודעין את העדות. והשביע אח"כ את הכת השני והשיבו ג"כ דלא יודעין. אמנם הכת הראשונה כיון דלא הי' השבועה חלה עליהם. ממילא יכולין לחזור ולומר ידענו דל"ש השני תירוצים של הר"ן. ומשו"ה יכולין לחייבו את הכת השני ומ"מ בהכת השני' לא הוה כ"ד אם גם דהכת הראשונה יכולין לחזור כיון דכבר אמרו אין אנו יודעין הי' חל השבועה עליהם]:
ואזכיר עוד דבר אחד השייך להנ"ל בסוגי' אמרי' הכל מודים בעד טומאה דחייב. ומקשי תוס' בד"ה הכל יאמר העד בלא עדות תשתה ותמות. והקשה המ"ל הא היכא דאיכא ע"א אפי' במדה"י אין המים בודקין. ותי' האחרונים דהא בסוגי' אין העד ראוי להעיד יותר כיון דכבר הגיד בפני ב"ד שאינו יודע וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וגם מחמת השבועה אינו חוזר ומגיד עי' בנוב"י מוהד"ת בסי' י' אמנם לפמ"ש הר"ן הנ"ל בשני תירוצים. בתי' הראשון דקודם השבועה לא אמרי' כיון שהגיד. ובתירץ הב' דמאינו יודע ליודע לא מקרי חוזר ומגיד רק מחמת השבועה אינו חוזר ומגיד. ולפ"ז י"ל הא דאמרי' הכל מודים בעד טומאה איירי דהוא מושבע מפי אחרים והוא כפר דבזה ממנ"פ. אם נימא דהעד יכול לומר בלא העדות תשתה ותמות. ואז אין העד מחוייב להעיד משום דלא הוה רק כפירת דברים. וממילא דאין השבועה חל עליו כלל כמ"ש כיון דהוא מושבע מפי אחרים. ודוקא היכא דהוא מחוייב באם לא יגיד והיא בשבועת העדות חל עליו השבועה. אבל בל"ז הוה כלא נשבע כיון דלא הוציא השבועה מפיו וממילא דבזה יכול לחזור ולהעיד להשני תירוצים של הר"ן לתי' הא' כיון דלא הי' חל עליו שבועה. ולתי' הב' דמאינו יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד, ובזה אינו משים עצמו רשע דהא השבועה לא הי' חל עליו כלל. וממילא דיכול לחזור ולהגיד. וכיון שכן תו אין המים בודקין כיון דאיכא ע"א דידע. גם י"ל לדברי הקצוה"ח הנ"ל דהיכא דלא עבר על אם לא יגיד יכול לומר אישתלי. מ"מ בזה לקו' התוס' דלא הוה רק כפירת דברים. ואינו עובר כלל על אם לא יגיד דיכול אח"כ לחזור ולומר אישתלי וכיון דיכול להעיד אח"כ תו אין המים בודקים. ובמק"א כתבתי דבעד הטומאה בלא האיסור דאם לא יגיד מחוייב הוא ג"כ לילך ולהעיד. אף דלא הוה רק כפירת דברים דתוכל לשתות ותמות. מ"מ מוטל עליו לבוא ולהעיד בב"ד שלא יבוא לידי מחיקת השם בשתית המים. ובזה אמרתי הא דנקט הגמ' היכא דאיכא עד במדה"י. דבאם הוא בביתו ולא בא. בזה אינו נאמן אח"כ לומר דהוא הי' יודע דנטמאה משום אין אדם משים עצמו רשע. דהי' מוטל עליו להעיד מקודם שלא יבוא לידי מחיקת השם ולזה נקט הגמ' בדאיכא עד במדה"י דלא הי' יפול לבוא מקודם. וממילא דמקשי התוס' שפיר דלא יהי' נאמן אח"כ משום אין אדם משים עצמו רשע. אמנם יש לעיין לדברי הריטב"א דבזה פלגינן דיבורא. ונאמן על גוף העדות ולא בזה דמשים עצמו רשע. ואמרי' דאשתלי מיני' ממילא דהוא ראוי להעיד: