אור ברסלב
משכן העדות ספר משכן העדות שער א פרק ב

משכן העדות· רבי יעקב שמחה רפיש

ספר משכן העדות שער א פרק ב

ספר משכן העדות שער א פרק א

הר"ן בפ' כל הנשבעין (דף שט"ו ע"א) על הא דקתני במתני' הי' חשוד וכו' ואפי' בשבועת העדות. הקשה מנא ידעינן זה דילמא אישתלי ותי' דאיירי דהי' בזמן קרוב דלא תלינן בשכחה והאו"ת (ר"ס צ"ב) כתב הטעם לחלק בין שבועת העדות לשבועת הפקדון. דלא יכול לומר אישתלי אף בזמן רחוק. דגבי עדות דהוא מילתא דלא רמיא עליו יכול לטעון אישתלי עיי"ש. ובזה הי' נ"ל בפי' הגמ' כריתות (י"ב:) ומודה ר"מ לחכמים באמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. ופי' רש"י מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכונתי להיות עד ע"ש. והנה לשיטת הרמב"ן ודעמו דס"ל דבשבועת העדות אפי' אם שתק לגמרי ולא השיב כלום חייב ג"כ כמבואר ברשב"א וריטב"א והר"ן בסוגי' בודאי קשה דאם גם דכוונתו הי' שלא נתכוון להעיד מ"מ כיון דהעדות מהני אף אם לא כוון להעיד חייב ג"כ אם לא העיד. אלא אפי' לשיטת רש"י בסוגיין דס"ל בשתק ליכא קבלת שבועה כלל ופטורים. מ"מ שם בכריתות כיון דהשיב על השבועה לא ידעתי יהי' בכוונתו דלא כיון להיות עד. מ"מ איכא קבלת שבועה וחייב כיון דלא העיד עדותו דהי' מהני אף אם לא כוון להעיד. ופי' הת"י שם דפי' מכאן הי' דן רבי וכו' היא תמוה כאשר תמהו בזה האחרונים, דהא באמת אף אם לא כוון להעיד מהני ג"כ עידותו. ודוקא לענין קו"פ היא חילוק אם נתכוון להעיד אם לא אבל לדברי הר"ן י"ל דהנה הברכת הזבח הביא בשם הגאון ר' ליב זונץ זצ"ל להקשות לשיטת הר"ן אמאי לא קאמר הגמ' דפטור מקרבן במיגו דהי' יכול לומר אישתלי ולזה הי' נ"ל דהא דיכול לומר בשבועת העדות אישתלי היא דוקא היכא דלא הי' כוונתו בשעת ראיית העדות להעיד אח"כ בב"ד. אז הוה מילתא דלא רמי' עלי' כיון דבדעתו הי' בזה דברים של מה בכך ויכול לומר אישתלי משא"כ היכא דהי' כוונתו בשעת ראיית העדות להעיד בב"ד אז היא מילתא דרמי' עליו דהא הי' ידע דיהי' צריך להעיד עדות זה בב"ד ואז מסתמא נתן אל לבו להיות זכור בהעדות ואז לא יכול לומר אישתלי. והר"ן כתב דבשבועת העדות יכול לומר אישתלי היא דסתם עדות היא אף אם לא כוון להעיד. ולפ"ז י"ל באמת דזה היא הפי' בגמ' דכריתות במגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד. ואז הי' פטור מקרבן משום דאז הי' יכול לומר אישתלי ואם דגם זה רחוק להעמיד בדברי הר"ן דמפשטא בדבריו משמע דבכל ענין יכולים עדים לומר אישתלי (ממ"ש דאל"כ לא תמצא חשיד בשבועת עדות. ולפמ"ש הא יש למצוא היכא דנתברר דכוונתם הי' להעיד). מ"מ הדברים מעצמותם נכונים:

אמנם הרשב"א בתשו' הביאו הב"י (בסי' ל"ד) חולק על הר"ן דכתב באחד שעבר על השבועה וטוען שוגג הייתי דלא יכול להכשיר עצמו בזה. שאם כן אין לנו אדם חשיד בשבועת עדות. דיכול לטעון שכחתי. וכדאמרי' בפ' אלו נערות נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלי עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור דהא הביא ראי' לסתור דבא"נ מבואר דיכול לומר אישתלי. וצריכין לדחוק דכוונתו לסתור תי' הר"ן הנ"ל דמשכחת חשיד לשבועת עדות בזמן קרוב. ולוה הביא ראי' דהא בא"נ מבואר דמיד לאחר כדי דיבור יכול לומר אישתליין. ואין לך זמן קרוב יותר מלאחר כדי דיבור. ויש להוסיף עוד. דודאי מצד הסברא היא דאין יכול לומר אישתלי. ובאם נימא דעדים יכולין לומר אישתלי היא משום דע"כ צ"ל כן מכח הראי' דא"נ דמבואר שם דעדים יכולין לומר אישתלי. ולזה כתב הרשב"א שפיר. דאם גם דנימא מכח הראי' דא"נ דעדים יכולין לומר אישתלי עדיין הקו' במק"ע האיך משכחת חשוד בשבועת עדות. דהא מא"נ מוכח דמיד לאחר כ"ד יכולין לומר אישתלי. וע"כ דצריכין לחלק (כמ"ש האחרונים] דדוקא בהתראה אמרינן זה דבהתראה בעינן שיהי' דבר ברור לגמרי. וממילא דליכא ראי' כלל מהא דא"נ. וכיון דליכא ראי'. מצד הסברא אמרי' דאין לחלק בין שבועת העדות לכל מקום ולא יכול לומר אישתלי אף בזמן רחוק:

והנה במתני' דקתני בהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד וכפרו אינם חייבין אלא אחת. הואיל דאינם יכולים לחזור ולהעיד ולשיטת הר"ן הא יכולין לחזור ולהעיד ומה דכפרו מתחילה ע"ז יכולין להתנצל עצמם דאישתלי. ואין לומר דהמתני' איירי בזמן קרוב. דהא בגמ' יליף דאשבועה חוץ לב"ד מחוייב מהא דכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת ובב"ד אינו חייב אלא אחת. ולהר"ן הא משכחת אף בב"ד שיהי' מחוייב על כל אחת ואחת שהי' בזמן רחוק שהי' יכולין לומר אישתלי. ולפמ"ש לעיל (פ"א ד"ה ונראה) ניחא דאם היא באופן שיכול לומר אישתלי יקשה להיפך אמאי יהי' חייבין קרבן נהי דכל אחד נאמן על עצמו לומר דבשקר נשבע דהי' זכור אז העדות. מ"מ האיך הוא נאמן לחייב לחבירו. מה שהיא נוגע לחבירו אמרי' אין אדם משים עצמו רשע. ומסתמא הי' נשכח ממנו באותו שעה. וע"כ הא דחייבה הקרא שני עדים קרבן שבועה שיהי' מחוייבין על כל אחת ואחת היא באופן דלא יכולין להתנצל עצמם בטענת אישתלי וע"כ לשיטת הר"ן איירי דהיא בזמן קרוב ודייק הגמ' שפין דאשבועה חוץ לב"ד מחוייב ג"כ. ואף דעדיין משכחת בהשביע רק ע"א שיעיד לו וע"א העיד מכבר עדותו בב"ד. דבזה מחוייב העד דכפר ג"כ בקרבן. ובזה היכא דיכול לומר אישתלי יהי' מחוייב גם אם השבועה הי' בב"ד י"ל דדייק הגמ' שפיר מקרא דאיירי בשני עדים כדאמרי' בסנהדרין הנ"ל (ריש פ"א) כל מקום דכתיב עד היא שנים וע"ז כתב לאחת:

ובזה י"ל קו' האו"ת בסי'.. דהקשה גם לשיטת הרשב"א יקשה הא באומר אינו זוכר עתה ודאי דיכול לומר אח"כ נזכרתי. וא"כ משכחת שיהי' מחוייב גם בב"ד. וכגון שהי' אמר מתחילה אינו זוכר עתה. אבל לפמ"ש ניחא. דממנ"פ אם היא באופן דיכול להעיד אח"כ ולומר אישתלי באותו שעה. קשה אמאי יהי' מחוייבין נימא אין אדם משים עצמו רשע. ומסתמא באמת לא ידע באותו שעה שאמר אינו זוכר עתה. וממילא גם השני שידע בעצמו דהוא הי' זכור ובשקר נשבע פטור ג"כ כיון דליכא רק ע"א. ואם גם דכל אחד נאמן על עצמו. מ"מ אינו נאמן בזה לחייב לחבירו. וזה היא דוחק לאוקמי הקרא באופן דכל אחד ידע בחבירו שגם הוא נשבע לשקר באופן דקודם כפירתו הודה בפניו דידע וזכור העדות דזה דוחק [ולקמן אכתוב עוד בזה דגם בזה פטור כיון דידע ברשעו לא יכול להצטרף עמו]: ורש"י פי' במתני' דריש פרקין על הא דאין חייבין על שגגתה כסבורין שאין יודעין לו עדות. ותמהו עליו דהא ת"ל דבקושטא קמשתבע ואין זה ענין לדר"כ ור"א ועי' בתוס' (ל"א: ד"ה ואין) ולפמ"ש (בפ"א) דשבועת עדות סתמא היא דוקא היכא דכל אחד ידע בחבירו ג"כ שהוא נשבע לשקר. ולפ"ז י"ל דסתמא גם במתני' (דר"פ) נשבעו ג"כ לא ידענו לך עדות. וכלל כל אחד בשבועתו גם את חבירו דהוא לא ידע ג"כ. ולפ"ז לאח"כ כשנזכר לו שראו את העדות. אם גם שידע בעצמו שבמה שנשבע על עצמו דהוא לא ידע נשבע באמת. מ"מ במה שכלל גם את חבירו שלא ידע בזה מסתמא נשבע לשקר לדברי הרשב"א כיון דידע לא תלינן בשכחה וה"א שיהי' חייב. ולזה פטור מדר"כ ור"א. וגם לדברי הר"ן ניחא דבמה שנשבעו לא ידענו ע"כ לא הי' כוונתם שעכשיו לא ידעו דהא ע"ז לא יכול לישבע על חבירו שנשכח גם ממנו את העדות, וע"כ דכוונתו הי' לא ידענו לך עדות דבאותו מעמד לא ראינו את העדות וזה היא שקר. ומדויק היטב הלשון ברש"י כסבורין שאין יודעין לו העדות. ובפשטות אין לזה הבנה כיון דבאמת לא ידעו מה זה דכתב כסבורין. אבל לפמ"ש ניחא דכונתו היא כסבורים שאין יודעין דהיינו שניהם לא ידעו לו העדות. וכל אחד טעה בחבירו דהי' סבר דכמו דהוא לא ידע כ"כ חבירו. ולקמן אכתוב דא"כ יהי' קו' הר"ן במתני' גם על רש"י קשה דיהי' חייבים משום שבועת ביטוי:

ובזה יש להשיב ע"ד הקצוה"ח (בסי' כ"ח ס"ק ח') שהאריך בזה ותמצית דבריו דהיכא דנשבע שאינו יודע בזה יכול להתנצל עצמו באישתלי. כיון דבאם האמת כדבריו שאינו יודע לא עשה שום איסור. ונאמן ע"ז דלא ידע ונשכח ממנו דהא מעשים בכל יום דמשביעים שבועת אינו יודע ולא מחזיקים אותו לנשבע לשקר. משא"כ אם נשבע לא ידעתי לך עדות. דבזה אם גם דנשכח ממנו מ"מ נשבע לשקר דשבועת לא ידעתי היא דלא היה ידע לו העדות מעולם. ובזה לא יכול להתנצל נפשי' באישתלי. וכתב דמש"ה בנשבע חוץ לב"ד יכול לחזור ולהעיד בב"ד ולא נפסל מחמת השבועה כיון דמתני' היא שבועת אינו יודע. ובזה יכול להתנצל נפשי' באישתלי עיי"ש. אבל לפמ"ש ליתא כיון דבמתני' איירי דכל אחד נשבע גם על חבירו דלא ידע ג"כ ובזה ע"כ כוונתו היה דלא ראו לו עדות מעולם ודוקא אם לא נשבע רק על עצמו דהוא לא ידע בזה אם האמת כדבריו לא נשבע לשקר כלל. משא"כ במתני' דנשבע גם על חבירו ל"ש זה. מ"מ י"ל כדברי הקצוה"ח על הגמ' דכריתות הנ"ל. ומודה ר"מ לחכמים כו' והוא אומר לא ידעתי. דמשו"ה נקט לא ידעתי ולא אינו יודע לפמ"ש (ספ"א) דבכריתות ע"כ איירי באופן דלא ידע אחד מחבירו או דליכא רק ע"א שמשביע אותו שכבר העיד ע"א בב"ד. ובזה אם הי' אומר איני יודע הי' יכול לפטור נפשי' באישתלי. ובזה י"ל ג"כ מה דהקשיתי לעיל (ד"ה הר"ן) על פי' רש"י דמה לא ידעתי דקאמינא לא נתכוונתי להיות עד. והקשיתי דמ"מ יהי' חייב בשבועת העדות כיון דלא העיד עדותו בב"ד. אבל בזה ניחא די"ל דאם היה אימר דכוונתו הי' במה שאמר לא ידעתי לא נתכונתי ממילא דלא נשבע לשקר דהא יכול להיות דבאמת לא כוון להעיד. ועל מה דלא העיד עדותו בב"ד יכיל לפטור נפשי' בטענת אישתלי. ובצירוף שניהם יכול לפטר נפשי' דכונתו הי' שלא כוון להעיד וגם אישתלי:

אמנם דבזה יש לעיין באמת דהא בכל השבועות אינו חייב עד שיוציא השבועה מפיו. ורק בשבועת העדות קימ"ל דאינו צריך להוציא שבועה מפיו כלל ואפי' במושבע מפי אחרים חייב ג"כ. ולפ"ז היכא דהוא מושבע מפי אחרים ולא הוציא שבועה מפיו בזה אינו חייב רק מחמת שבועת העדות. ובאופן דאינו חייב משום שבועת העדות כגון אם השביע לקא"פ שיעידו לו והשיבו לו לא ידענו לך עדות מעולם. בזה פטורים לגמרי אף אם דנתברר דידעו לו העדות. דמשום שבועת העדות פטורים כיון דהם קו"פ. ואינם ראוים להעיד. ומחמת שבועת ביטוי פטורים ג"כ כיון דלא הוציאו השבועה מפיהם [ובזה היה נ"ל לישב קו' הר"ן ר"פ על פי' התוס' דפי' אין חייבין על שגגתה דנשבעו לא ידענו לך עדות מעולם. והקשה הר"ן יהי' חייבים עכ"פ משום שבועת ביטוי עיי"ש די"ל דאיירי דלא הוציאו שבועה מפיהם רק הי' מושבעים מפי אחרים. ודוקא משום שבועת העדות חייבין בזה ולא משום שבועת ביטוי. דלענין זה כיון דלא הוציאו השבועה מפיהם הוה כלא נשבעין כלל, ולפי' התוס' י"ל דמתני' איירי במושבע מפי אחרים] ולפ"ז הי' נראה לענ"ד בשבועת העדות היכא דמושבע מפי אחרים ולא הוציא שבועה מפיו כלל. והוא השיב לא ידעתי לך עדות מעולם. בזה אם באמת הי' נעלם ממנו העדות בשעה שהשביעו פטור לגמרי ול"ש בזה כיון דהשיב לא ידעתי לך עדות מעולם וזה היא שקר ויהי' חייב, דזה אינו כיון דבאמת לא ידע העדות בשעה שהשביעו וממילא דלא היה ראוי להגיד לו העדות. הוא לענין שבועת העדות כקו"פ, ולא חל עליו לגמרי שבועת העדות כיון דאינו ראוי להעיד. ואז אף דהשיב לא ידעתי מעולם פטור נ"כ. דמשום שבועת העדות פטור כיון דלא הי' ראוי להגיד. ומשום שבועת ביטוי פטור כיון דלא הוציא השבועה מפיו:

וזה נראה לענ"ד טעמא דהר"ן דס"ל בשבועת העדות בזמן קרוב יכול לומר אישתלי דהא דקתני במתני' דלקמן (מ"ו.) שבועת העדות. עיקר החילוק הוא דסתם שבועת העדות היא מושבע מפי אחרים ולא הוציא שבועה מפיו אפ"ה נעשה חשוד. וע"ז הקשה הר"ן שפיר מנא ידעינן זה דילמא אישתלי וא"כ אפי' אם השיב לא ידעתי לך עדות מעולם אפ"ה כיון דאישתלי ולא ידע העדות באותו שעה לא חל עליו שבועת העדות כלל ואינו נעשה פסול אף דהשיב לא ידעתי. דהא השבועה לא חל עליו והוה כלא נשבע כלל. כיון דלא הוציא השבועה מפיו. ושבועת העדות לא חל עליו כיון דלא היה ראוי להגיד. וע"ז נאמן דהי' נעלם ממנו העדות באותו שעה כמ"ש הקצוה"ח (סי' כ"ח סק"ח) דהא זה הוא מעשים בכל יום דמשביעים שבועת אינו יודע ויותר מזה לפמ"ש בזה אם לא הי' ידע לדבריו לא היה נשבע כלל. וזה היא החילוק בין שבועת העדות לשבועת הפקדון. דדוקא בשבועת הפקדון דהיה מוצא שבועה מפיו. ולכן אם נתגלה אח"כ דהי' נשבע לשקר לא יכול להתנצל עצמו באישתלי משום דעליו למידק בשעת השבועה שלא יבוא אף לאיסור שוגג. משא"כ בשבועת העדות לא צריך למידק כלל דאם באמת לא ידע לא חל עליו השבועה כלל:

ובזה י"ל קו' הש"ך (ר"ס צ"ב) על הסמ"ע דכתב שם דבשבועת העדות איירי דהיה בזמן קרוב והיא כשיטת הר"ן (ובסי' ל"ד) משמע דס"ל כרשב"א עיי"ש. די"ל (דבסי' צ"ב) דדייק בלשונו שהב"ד השביעו. ומטעם שכתבתי דעיקר החידוש דשבועת עדות הוא משום דהוא לא הוציא השבועה מפיו. ובזה יכול לומר אישתלי. משא"כ (בסי' ל"ד) דאיירי דהוציא השבועה מפיו ולכן לא יכול להתנצל עצמו באישתלי דכיון דהוציא השבועה מפיו צריך לדקדק שלא יבוא לידי איסור בשוגג:

ולפ"ז לשיטת הר"ן היכא דהוא מושבע מפי אחרים בכל ענין יכול לומר אישתלי. אף דהשיב לא ידעתי לך עדות מעולם אפ"ה כיון דהי' נעלם ממנו העדות בשעה שהשביעו לא הי' חל עליו השבועה כלל. ואף דאמר לא ידעתי מ"מ לא נשבע לשקר כיון דלא הוציא השבועה מפיו. וממילא דנדחי' דברי הקצוה"ח במ"ש לישב קו' ברכת הזבח בכריתות כיון דהשיב לא ידעתי ע"ש. דמ"מ לשיטת הר"ן יאמר אישתלי. וצ"ל לשיטת הר"ן או דאיירי בזמן קרוב. או דאיירי באמת דהי' מושבע מפי עצמו והוציא שבועה מפיו דבזה גם לשיטת הר"ן לא יכול לומר אישתלי. ולפ"ז הקו' במתני' במק"ע לשיטת הר"ן אמאי לא יכולין לומר אישתלי. אמנם במתני' דאיירי במושבע מפי עצמו לק"מ על הר"ן כמ"ש. ואדרבא בזה יהי' מיושב קו' הראשונים על המתני' למה נקט דוקא במושבע מפי עצמו. דלשיטת הר"ן ע"כ צ"ל דאיירי במושבע מפי עצמו דאל"כ הא יכול לומר אישתלי. וגם ברישא דמתני' אם הי' מושבע מפי אחרים היה פטורים מקרבן. ואף דכל אחד ידע בעצמו דהוא הי' ידע אז העדות והיה נשבע לשקר. מ"מ פטור מקרבן כיון דיכול להיות דחבירו באמת לא הי' ידע העדות דהיה נשכח ממנו העדות בשעה שהשביעו ואז לא הי' חל השבועה על חבירו כלל. וממילא דלא הי' חל גם עליו כיון דע"א אינו בשבועת עדות וכל אחד אינו נאמן בהודאתו שידע לחייב לחבירו. ולכן הוצרך לנקוט דוקא במושבע מפי עצמו דבזה כיון דלא יכולין לומר אישתלי וידע אחד מחבירו ממילא כל אחד ידע בחבירו שהיה נשבע ג"כ לשקר ומש"ה חייבין. והמתני' רצה למנקט אף בזמן רחוק דבזה היה יכולין לומר אישתלי [ובזה הי' מקום לישב קו' הראשונים לשיטת הרמב"ן דגם בשתקו חייבין בשבועת העדות. דל"צ קבלת שבועה. והקשו דא"כ מאי פריך הגמ' על הא דכפרו בזה אחר זה הא אי אפשר לצמצם הא י"ל דאיירי בשתקו עי' ברשב"א וריטב"א. די"ל אף דבשתקו חייבים ג"כ מ"מ בזה פטורים משום דכל אחד אינו נאמן לחייב לחבירו. ואמרי' דמש"ה שתק דהי' נעלם ממנו. ואפילו אם מודה דהי' יודע אז העדות לא יכול בהודאתו לחייב לחבירו. ומ"מ הדין אמת דאפי' בשתיקתו מחויב ג"כ באופן אם משביע לע"א שיעיד לו עדותו בב"ד, באופן דמחוייב להעיד. והיה שתק. ומודה אח"כ דהי' ידע לו העדות מחויב אח"כ קרבן]. ולפ"ז המתני' לשיטת הר"ן ע"כ איירי במושבע מפי עצמו דאל"כ הא יכול לומר אישתלי דל"ש ג"כ מ"ש כיון דבמתני' כלל כל אחד גם את חבירו והוה כלא ידעתי. דגם בשבועת לא ידעתי יכול לומר לשיטת הר"ן במושבע מפי אחרים אישתלי: אמנם דלפ"ז יהי' קו' הריטב"א והיא קו' עבוה"ג הנ"ל במק"ע דהריטב"א הקשה על המתני' בהשביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד, חייבים על כל אחת ואחת אי איירי במושבע מפי עצמו אמאי יכולין לחזור ולהודות הא אין אדם משים עצמו רשע לומר דנשבע לשקר. ותי' דלאו ברשיעי עסקינן אלא שיאמרו שהי' שכוחים באותו שעה. ועוד אפי' אם אמר לשקר נשבעו פלגינן דיבורא. ומהימנינן לי' בגופו של עדות ואינם נאמנים לגבי עצמן עיי"ש, ובכונת דבריהם י"ל באופן שכתב הקצוה"ח שם הגם דאינו נאמן לומר אישתלי היכא דידעינן בודאי דנשבע לשקר. מ"מ הא בזה לא ידעינן דנשבע לשקר רק דהוא אומר דהי' ידע ולא יהי' נאמן משום אין אדם משים עצמו רשע ע"ז אמרי דאינו משים עצמו רשע דהא אומר דהי' אישתלי ויש להוסיף עוד דהגם דאינם נאמנים לומר אישתלי. מ"מ בזה נאמנים במיגו דהי' אומרים בדברים דלא ידעו לגמרי העדות. ולא הי' מעידים גם עתה. דהא אין להם שום נגיעה בעדותן. רק שלא יהי' נאמנים משום אין אדם משים עצמו רשע אפי' במיגו כמבואר בסוגי' דעדים שאמרו, הא לדבריהם לא משימין עצמם רשעים דהא אמרו אישתלי. ואף דאינו נאמן לומר אישתלי מ"מ במגו נאמנים:

ובזה י"ל דברי רש"י בסוגי' דכ' בהשביע ה' פעמים בב"ד אינם חייבים אלא אחת כיון שאינם ראוים להגיד משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ולמה לא כתבו כיון דנשבעים שלא ידעו. אבל בזה ניחא דלענין אין אדם משים עצמו רשע הי' יכול לומר אישתלי ולא נשבע לשקר כלל. ולזה כתבו דמשום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ולכן בחוץ לב"ד דליכא כיון שהגיד יכול להיות חוזר ומגיד ואין בזה משום אין אדם משים עצמו רשע. דלדבריהם לא הוה רשעים דאמרי אישתלי. ומ"מ חייבין על כל אחת חוץ לב"ד. ולא אמרי' דאין יכיל כל אחד לחייב לחבירו. ודילמא הי' נעלם באמת ממנו העדות באותו שעה. דהיא משים דבאמת הא אינם נאמנים לומר אישתלי והנתיבות (בהשמטות בסוף הספר) כתב על דברי הקצוה"ח דלפי דבריו אם יאמרו שני עדים עדותן בב"ד ואח"כ יאמרו להיפך בב"ד אחר יהי' נאמנים עי"ש. ולהנ"ל ז"א דהיכא דהי' אומרים בב"ד בלא הטעם דאאמע"ר לא יכולין לחזור מעדותן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [ובמ"ש הריטב"א דפלגינן דיבורא י"ל או דאינם נאמנים דהי' מזידין רק שוגגים. או די"ל כמ"ש בסוף נדרים באומרת טמאה אני לך ויבואר לקמן בשער]. רק דזה קשה כמ"ש הקצוה"ח דהא כיון דהוא יודע בעצמו שהוא רשע דנשבע על שקר ופסול לעדות שוב אינו ראוי להעיד. ומ"ש בקצוה"ח כיון דאין חטאו ידוע סגי תשובה בלב עי"ש. לפמ"ש עודנה קשה כיון דע"כ איירי דכל אחד ידע בחבירו שהי' יודע לו העדות ובשקר נשבע ויודע דחבירו עד השני הוא רשע ממילא דלא יכול להצטרף עמו כמבואר בסי' ל"א ע"ש והגם דידע בעצמו דהוא עשה תשובה מ"מ הא אינו יודע בחבירו דעשה תשובה. ולענין עדות רשע פסול לעדות עד שיהי' נודע בבירור דעשה תשובה. וממילא דנדחה תי' הריטב"א האיך יכול לחזור ולהעיד כיון דנשבע לשקר ואי דאינו משים עצמו רשע כיון דאינו ידוע מרשעו. הא כל עד יודע בחבירו שהוא רשע דנשבע לשקר. ואף אם באמת הוא הרהר בתשובה אסור להעיד עם חבירו דיודע מרשעו ולא ידע אם עשה תשובה: גם מ"ש שם הקצוה"ח דבחשוד לשבועת העדות לא נפסל עי"ז לעדות משום דה"ל התראת ספק עיי"ש, לפמ"ש דהיכא דנשבע בעצמו לא יכול לומר אישתלי לשיטת הר"ן ל"ש זה. וגם בהר"ן עצמו מבואר להיפך דהא כתב במתני' דמש"ה בהשביען בב"ד אינם חייבים אלא אחת משום דאין אדם משים עצמו רשע ולא משום כיון שהגיד עיי"ש. הגם דאין מזה ראי' דלא כהקצו"ח כאשר יבואר לקמן בעזה"י בשער... דאף באיסור דלא נפסל על ידו לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר, מ"מ מדברי הר"ן מבואר ג"כ דלא כתי' הריטב"א דלדבריו אינו משים עצמו רשע. וכמ"ש הקצוה"ח בעצמו וא"כ ע"כ יהי' צ"ל להר"ן או דהמתני' איירי במושבע מפי אחרים. ובזמן קרוב דלא יכול לומר אישתלי. וי"ל דמשכחת ג"כ מושבע מפי עצמו והיינו דהוא תובע אותן שיעידו. ואמרו לו אין אנו יודעין. ואמר משביע אני עליכם ואמרו אמן דהוה ג"כ כמוציא שבועה מפיהן. מ"מ בזה י"ל דאמן לא הוה רק קבלת שבועה. אבל מ"מ לא קבלו שבועה רק להעיד בב"ד דוקא ולא חוץ לב"ד. כיון דחוץ לב"ד אין תועלת בעדותן. או כדברי הקצוה"ח דבשבועת העדות לא נפסלו לעדות ועימש"ל (בפ"ג) להביא ראי' מירושלמי דלא כדברי הקצוה"ח. והקצוה"ח הקשה ג"כ בהא דנשבעו אין אנו יודעין שיש לך בידיו חטין ושעורין וכו' הא הוה חשוד מכפירה ראשונה על חטין ולפמ"ש נסתר כל התירוצים ולא נשאר רק תי' הקצוה"ח דאיירי דכפרו תוך כדי דיבור עיי"ש. ולפמ"ש דמה"ת ל"א תוך כדי דיבור כדיבור דמי י"ל בזה קו' תוס' (ל"ב. ד"ה ואי) שהקשו הא י"ל דקרא אתא לחטין ושעורין וכוסמין עיי"ש]: והרשב"א דס"ל דבשבועת העדות לא יכול לומר אישתלי והדבר צריך טעם דבמושבע מפי אחרים אמאי לא יכול לומר דלא הי' נזכר אז העדות וממילא דהוה כלא נשבע כלל וכמ"ש הקצוה"ח דהא מעשים בכל יום שמשביעים שבועת א"י. וע"כ דמחזקינן דזה היא שכיח שיהי' נשכח ממנו והי' נ"ל די"ל דהרשב"א ס"ל דגם אם באמת לא הי' יודע העדות בשעת השבועה מ"מ הי' השבועה חל עליו לענין זה אם יהי' נזכר אח"כ את העדות מחוייב הוא להעיד מכח השבועה. [וגם בעד קרוב אני נבוך באם בשעת ראיית העדות הי' כשר ובשעה שהשביעו הי' נעשה קרוב. אם נתרחק אח"כ אני נבוך ג"כ בזה די"ל דמ"מ הי' חל השבועה עליו לענין זה אם יוכשר אח"כ שיהי' צריך להעיד לו עדות. ואין זה ענין להא דאמרי' לקמן (ל"ה.) משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתעידוני דפטורין משום שקדמה השבועה להעדות. דיש לחלק דבזה מ"מ כבר הי' יודעין לו העדות רק דעכשיו אינם ראוים ולכן לענין זה חל השבועה כשיהיו ראוים להעיד צריכים להעיד וקצת ראי' לזה מהא דמוקי הגמ' (ל"ג.) שהי' כת שני' קרובים בנשותיהן ונשותיהם גוססות. וכפי הנראה מפשטא דגמ' איירי דהשביע שניהם בשעה אחת. ובשעת השבועה הי' הכת השני' קרובין. ואפ"ה כשמתו נשותיהם וכפרו חייבין משום שבועת העדות ומפשטא דמתני' [דר"פ שבועת העדות] נראה דהשבועה לא חל עליהם כלל כיון דהם כעת קרובין ופסולין אף אם נתכשרו אח"כ לא צריכים להעיד לו מכח השבועה שהשביען עכשיו. וי"ל בזה דזאת היא החידוש דמתני' אם השביע קו"פ והם כפרו ואמרו אין אנו יודעין דהוה ס"ד שיהי' מחוייבין ג"כ משום שבועת העדות. דהא אם לא הי' כפרו בב"ד הי' יכולין להעיד אח"כ אם יתרחקו ויכשרו לעדות. ועכשיו דנשבעין שאינם יודעין לו העדות אף אם יתכשרו אח"כ לעדות לא יהי' יכולין ג"כ להעיד משום אין אדם משים עצמו רשע. ולזה אשמועינן דאפ"ה פטורים משום שבועת העדות. ובזה י"ל מה דמקשי ת"ל דפטורים דהא אין תועלת בעדותן אף אם העידו [ע' תי"ט משנה י"א] די"ל דהו"א דחייבין. כיון דע"י כפירתן נצמח שלא יהי' יכולין להעיד גם אח"כ אם יתרחקו או יעשו תשובה. ובזה הי' מקום לישב קו' הרשב"א על הא דאמרי' (ל"א.) אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו. והקשה הרשב"א כיון דרבנן פסלוהו סוף סוף אין תועלת בעדותו עיי"ש די"ל כיון דמדאורייתא מחזי חזי חל עליו השבועה ובכפירתו איכא תועלת דע"י זה אף אם יהי' נכשר אח"כ לעדות לא יהי' יכול להעיד מכח כפירתו. ועימש"ל בשער... אי בפסול דרבנן בעינן תחילתו בכשרות. ובאם נימא דבעינן תחילתו בכשרות י"ל דהמתני' איירי אפי' אם הי' כשר בתחילת העדות ונפסל אח"כ. דבזה י"ל בא להוסיף התנא במתני' ברחוקים ולא בקרובין משום דמבבא באנשים ולא בנשים לא מוכח אם היה תחילתו בכשרות דבאשה ל"ש זה. והו"א דבקרובין אם הי' תחילתו בכשרות יהי' חייב אם כפר כיון דנפ"מ אם יתרחק אח"כ דיהי' כשר להעיד וצ"ע עוד בזה]:

ובזה נראה לענ"ד הפי' בתוס' (לא: ד"ה ואין חייבין) שפירשו דאיירי דאמרי לא ידענו לך עדות מעולם. ומקשים דילמא הטעם דפטורים לפי שאינם ראוי להעיד ותי' דהכא חשיב והוא עד לפי שהם ראוים אם זוכרים ע"כ. די"ל דמ"מ אף אם אינם זוכרין אפ"ה חל השבועה עליהן שיעידו אח"כ אם יהי' זוכרין יהי' צריכים להעיד. וממילא אם לא היה אומרים לא ידענו לך עדות מעולם רק (דהי' השבועה) לא ידענו אי דאינם זוכרים עתה בזה הי' יכולין להעיד אח"כ אם יזכרו. משא"כ עכשיו דהי' אומרים לא ידענו לך עדות מעולם ממילא אף אם יזכרו אח"כ לא יהי' יכולין לחזור ולהעיד כיון דכבר אמרו לא ידענו לך עדות מעולם. וא"כ הכפירה גרם שלא יוכלו להעיד אח"כ. וחשיב זה כפירת העדות. והו"א דיהי' חייבין כמו כל הכופר בכפירת העדות. קמ"ל דאפ"ה הם פטורים:

והר"ן הקשה על פי' התוס' הא בזה יהי' מחוייבין משום שבועת ביטוי כיון דנשבעין לשקר עיי"ש וי"ל כמ"ש דמתני' איירי במושבע מפי אחרים דלענין שבועת ביטוי אינם חייבים משום זה כיון דלא הוציא שבועה מפיו. רק משום שבועת עדות חייבים. דהגם דהיא אמת דלא הי' זוכרין אז העדות מ"מ אם הי' אומרים איני זוכר עתה. הי' יכולין להעיד אח"כ ועכשיו דאמרו לא ידענו לך עדות זה מעולם לא יכולין להעיד אח"כ ולכן הי' ס"ד דיהי' מחוייבין משום שבועת העדות. ולפ"ז יש מקום לדברי הקצוה"ח (סי' כ"ח סק"ח) הנ"ל דעל לא ידעתי לא יכול לומר אישתלי דבזה אף אם לא הי' ידע אז העדות. מ"מ הא נשבע לשקר. כי אף דלא הי' ידע אז מ"מ הי' חל השבועה עליו אם יהי' נזכר אח"כ שצריך להעיד לו. וכיון דחל השבועה עליו ממילא בזה דהשיב לא ידענו לך עדות זה מעולם נשבעו לשקר. והנתיבות בהשעטות השיג על הקצוה"ח כיון דלא הי' ידע אז העדות אינו בשבועת העדות עיי"ש ולפמ"ש מבואר בתוס' גם באינו זוכר העדות אפ"ה הוא בשבועת העדות וממילא דיש מקום למ"ש דבמתני' כיון דאמרו לא ידענו לך עדות וכלל כל אחד בשבועתו את חבירו. נשבעין ג"כ לשקר דמנא ידע דחבירו לא ידע ולכן לא יכול לומר אישתלי. אלא דא"כ יקשה אמאי לא איבעי' לקמן (ל"ז:) גם בהזיד בשבועת העדות ובמושבע מפי אחרים והוא השיב לא ידעתי לך עדות מעולם. דבזה לא יכול לומר אישתלי. אבל מ"מ אין זה ענין לשבועת ביטוי רק לשבועת עדות דכיון דלא הוציא השבועה מפיו אינו חייב רק משום שבועת העדות. ויש לי עוד הרהורי דברים הרבה בזה הענין ובדברי המרדכי סוף פרקין עיי"ש דדבריו צ"ע וכעת אין ביכולתי לעיין בזה יותר ועוד חזון למועד אי"ה:

תוכן העניינים

משכן העדות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה