אור ברסלב

משכיל לדוד· רבי דוד פארדו

שמות

בראשית

פרק א

פסוק א

ואלה שמות פירש״י ז״ל אעפ״י שמנאם וכו׳ הרבה דיוקים איכא למידק בדבור זה חדא למה הזכיר רש״י גבי חייהם בשמותן ולא כן במיתתן. ותו היכי מודיע חיבתן במה שמנאם דילמא לאיזה טעם אחר חזר ומנאן ולא משום חיבה. ותו ק׳ קושיא עצומה דרש״י בעי להוכיח שהקב״ה מוציא ומכניס הכוכבים במספר ובשמותן ומייתי ראיה מקרא דהמוציא במספר וכולי. והרי היא ראיה לסתור דבקרא לא כתיב אלא הוצאה לבד. וע״ק דבשמות רבה מייתי קרא דמונה מספר לכוכבים וכו׳ ואמאי נתחכם רש״י לאתויי קרא אחרינא וע״ק דרש״י קאמר שהוא קורא הכוכבים בשמותן דמשמע שמות טובא ומייתי ראיה דכתיב לכלם בשם יקרא דמשמע שם אחד לבד ולפי המדרש ניחא אבל לרש״י קשה טובא. ונלע״ד דרש״י ז״ל מרגיש כמה דיוקים בלשון הפסוק ובפירושו זה מתרץ כלם כאחד הן קדם ק׳ בלישנא דקרא דכתיב ואלה שמות וכו׳ ובשלמא לעיל בפ׳ ויגש ניחא דכתיב ואלה שמות וכו׳ דהא התם מזכיר בשמות לכל הע׳ נפש שירדו למצרים אבל הכא דלא כתיב אלא ראשי השבטים נראה דלא היה שייך למכתב ואלה שמות וכו׳ הבאים דהא לא נשא את שמותם על שפתו. ועוד לפי האמת צריך טעם מ״ש דחזר והזכיר שמות השבטים ולא הזכיר כלם או נימא כלהו כמו התם או לא נימא אין גם אחד וא״נ בעי למיהדר ולמימנינהו הול״ל ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב הבאים מצרימה שבעים ותו לא. תו קשה ליה לרש״י אמאי כתיב בתחלת הספר ואלה הול״ל אלה ואם לומר דמוסיף על הראשונים אדרבא הכא לא שייך לא מוסיף ולא פוסל שהרי אותם שהוזכרו למעלה הם עצמם הנזכרים כאן וא״כ מאי ואלה. תו ק״ל אמאי כתיב הבאים לשון הווה דבשלמא לעיל בויגש כבר יישב שם רש״י על שם השעה קורא אותם באים ולא לתמוה על אשר לא כתב אשר באו והתם ניחא אבל הכא שכבר מספר מיתתן בודאי שיש לתמוה דלא שייך לשון הבאים הול״ל אשר באו. ותו ק׳ אמאי כתיב את יעקב אטו לא ידענא דעם יעקב אתו. ותו דהול״ל אתו דידענא דאישראל דכתי׳ ברישא דקרא קאי. וא״נ בעי למיהדר ולמימני גם יעקב בשמו מ״מ ק׳ מאי את הול״ל כמו בפרשת ויגש יעקב ובניו. וע״ק דהדר וכתב איש וביתו באו וה״ז יתור נפיש. ותו דבתחלה הבאים והדר באו אמאי. והנה כל הקושיות הללו נתכוין רש״י ז״ל לתרץ בפירושו ומעיקרא צריכינן להקדים מאי דאית׳ ברבו׳ פ׳ ויקהל כתוב א׳ אומר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. וכתוב א׳ אומר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו ב׳ כתובים הללו אלא כשהקב״ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכלם שם א׳ וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל וכו׳ אין לי אלא למעלה מנין אף למטן שנ׳ ראו קרא ה׳ בשם וכו׳ עכ״ל וכוונת המדרש יובן במדרש אחר דמייתי רש״י בפ׳ וישלח בפ׳ למה זה תשאל לשמי אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו לפי העבודה השליחות שאנו משתלחים ע״כ נמצא דכל שינוי שמות המלאכים וצבאות העליונים הוא לגבי התחתונים המקבלים כגון מיכאל נקרא בשם זה שהוא מצד החסד לפי שהוא משולח להגביר החסד לתחתונים וכן גבריאל מצד הגבורה לגבי השפעתו לתחתונים ולכך כשהקב״ה משלחם להשפיע או לאיזה שליחות לתחתונים צריך כל אחד ליקרא בשם מיוחד לפי בחינות שליחותו וכן הוא הענין לגבי השמש והירח וכל המזלות שיש לכל א׳ שם בפ״ע לפי מינוייו להנהגת התחתונים. אבל לגבי מעלה כולם כאחד שכלם נבראו לשמש לבוראם ואין שם שינוי שכל שינוי מדת החסד והדין וכדומה הוא לגבי התחתונים המקבלים כדאמרן אבל למעלה כתיב אני ה׳ לא שניתי וכ״כ המקובלים נמצא דלגבי עבודתם למעל׳ כלם נקראים בשם א׳ שאין שם שינוי שליחות. והשתא מקרא שכתב לכלם שמות יקרא היינו לגבי שליחות׳ ומינויים להנהגת התחתונים ואידך קרא מיירי לגבי עבודת׳ למעלה. וה״ק קרא המוציא במספר צבאם כששולח להשפיע לתחתונים והדר לכלם בשם יקרא כשמכניסם למעלה והיינו דכתיב יקרא בלשון עתיד ולא כתיב קורא. ובאופן זה עצמו קאמר במדרש שמתנהג הקב״ה עם הצדיקים כשמביאן לעולם כל אחד נקרא בשם מיוחד לפי מדרגתו ולפי ענייניו ע״ד אשר שם שמות בארץ ופי׳ רז״ל א״ת שמות אלא שמות כגון ראובן ע״ד ראו מה בין בני וכו׳ רות ע״ש שיצא ממנה דוד שריוהו וכו׳ וכן בצלאל ע״ש חכמתו וכו׳ וכן כלם וכשמסלקם מן העולם כולם בשם א׳ כמו שהוא בצבא מעלה ומעתה מובן שפיר הך קרא ותו לק״מ מכל מה שהרגשנו וה״ק ואלה שמות וכו׳ שנמנו למעלה בחייהם בפ׳ ויגש בשמות רבים כל אחד לפי ענינו וזה היה באותה שעה שהיו באים מצרימה שהיו בחייהם אבל עכשיו כלם כלומר ראובן ושמעון וכו׳ נכללים את יעקב בשם יעקב ע״ד הכוכבים והמלאכים העליונים שלגבי מעלה כשמכניסם כלם בשם א׳ והיינו דכתיב את יעקב איש וביתו באיש שהוא יעקב נכלל כל ביתו עכשיו שאני קורא באו דהיינו לאחר מיתתן. ובזה מה נמלצו לחכי אמרי נועם המדר׳ דאי׳ בילקוט את יעקב מהיכן באים כלם מכחו של יעקב עכ״ל. והוא מובן מעצמו א״צ לבארו ומעתה נתפרשו דברי רש״י וה״ק אעפ״י שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתת׳ אבל לא בשמותם אלא כיילינהו לכלהו בשם יעקב להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבי׳ שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותן כלו׳ ההכנסה היא במספר אבל לא בשמותן וההוצאה היא בשמותן ולפי שראה רש״י דבמדר׳ מייתי קרא דמונה מספר וכו׳ דההוא קרא מיירי בהוצאה וסמך אקרא אחרינא על ההכנסה וכמו שפי׳ המד׳ בפ׳ ויקהל לכך נתחכם רש״י לאתויי אידך קרי דמיירי אהכנסה שהוא הנדרש כאן דהכא כהכנסה קיימינן וכדלעיל:

פסוק ה

ויוסף וכו׳ והלא וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא זה אמאי לא מנה הכתו׳ ליוסף עם שאר אחיו והפסיק בנתיים בפ׳ ויהי כל נפש וכו׳ והרי גם הוא בן יעקב כמותם וכי תימא שכוונת הכתוב למנות בפ״ע הע׳ נפש שבאו עם יעקב ויוסף לא היה בכללן הא ליתא והלא הוא ובניו היו בכלל ע׳ כדמוכחי קראי בפ׳ ויגש. וכי תימא דאה״נ שגם הוא בכלל הע׳ ולא מטעם זה מנאו בפ״ע אלא להודיע שלא נכנס למצרים עם האחרים שהוא היה שם טרם בואם ק׳ ומה בא ללמדנו וכי וכו׳ ומשני אלא להודיעך צדקתו וכו׳ כלו׳ דמנאו בפ״ע להודיע דאע״פ שהיה לו מקום להתגאות ולחטוא לפי שהיה משונה מכולם שהיה שפוף בין האומות ונעשה מלך אפ״ה לא זז מצדקתו וקמ״ל קרא דאפי׳ שמו לא רצה לשנות אע״ג דפרעה שינה את שמו צפנת פענח הוא לא קבל עליו אלא רצ׳ להתנהג בשם יוסף כדמעיקרא שלא להתגאות. והודיענו נמי זה הכתוב עכשיו אחר מיתה ע״ד אומרם אין הקדוש ב״ה מיחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה שנ׳ הן בקדושיו וכו׳ ותו דהכא קאי לספר שבחם וחיבתם של כולם וקמ״ל שלא נשתנה יוסף:

פסוק ז

וישרצו שהיו וכו׳ נפקא ליה ממילת וישרצו כדאי׳ בילקוט לגדול שבשרצים את מדמה אותם הדא עכברא ילדה שיתא ומיהו בש״ר מפיק ליה מששה לשונות דבקרא פרו וישרצו וכו׳ ונ״ל דתרווייהו צריכי דאי מוישרצו לחוד אימא כאידך מ״ד התם בילקוט דלקטן שבשרצי׳ מדמה אותן הדא עקרבא ילדה שיתין ואי מו׳ תיבות לחוד נימא כאידך מ״ד דבש״ר דפרו ב׳ וישרצו ב׳ וכו׳ הרי כאן י״ב מש״ה צריכי תרווייהו למילף דהוו ו׳. והטעם שהיו יולדות ו׳ נלע״ד שרצה לרמוז הקב״ה לכל א׳ המנין שיהיו כשיצאו ממצרים דהיינו שש מאות אלף דהאלפים והמאות נכללים באחדים כידוע שכל דבר שבקדושה נכלל בשרשו שהכל כלול זה מזה:

פסוק ח

ויקם וכולי רב ושמואל וכו׳ פי׳ ק״ל לרש״י דמאי ל׳ חדש שלא מצינו כן בשום מקום הול״ל מלך אחר ולכך מתרץ דמכח דיוק מלה זו נולד מחלוקת רב ושמואל ח״א חדש ממש שלא זו בלבד שהיה מלך אחר אלא היה ג״כ חדש ממש כלו׳ בחור בשנים והיינו אשר לא ידע את יוסף דאל״כ אפי׳ יהיה מלך אחר היכי לא ידע את יוסף הלא יוסף היה ידוע לכל מצרים שכולם נצרכו לו בשני הרעב אבל לפ׳ האמור ניחא שהיה אז קטן ולא ידע מידי ואיכא מ״ד דמש״ה כתיב חדש ולא אחר לומר דהוא הוא אלא שנתחדשו גזרותיו ואשר לא ידע פי׳ כדלקמן. א״נ י״ל דמ״ד חדש ממש ר״ל דתרתי שמענו ממלת חדש שהיה מלך אחר ושלא היה דומה לראשון אלא חדש ממש לגמרי כלומר שאינו מטבע הראשון שהיה אוהב ביתו של יוסף וזה היה. שונאם ולפי״ז מ״ש אח״כ עשה עצמו וכולי אתי לכ״ע וכ״ע מלשונו של רש״י ז״ל:

פסוק י

נתחכמה וכו׳ לדונם במים וכו׳ ק׳ דהא בתר הכי כתיב וישימו עליו שרי מסים וכולי דנר׳ שכך היה העצה ולא לדונם במים ותו דאח״כ כתיב ויקרא למילדות וכו׳ אם בן הוא וכו׳ וההיא דכל הבן הילוד היאורה וכו׳ לא היה אלא לבסוף. ונר׳ שהעצה היתה כך בתחלה לבקש עצות מרחוק שיתמעטו ממילא ע״י חוזק העבודה דגרמא בנזיקין בעלמא הוא ולא יהיו חייבין עונש בשביל זה ואם לא יועיל זה דאפ״ה יתרבו דאז יצוו למילדות להרגם דקי״ל אין שליח לדבר עבירה ובזה המילדות יהיו חייבות והם יהיו פטורין דלאו מידי קא עבדי ואי הא נמי לא מהני שלא ירצו המילדות לעשות כן ויוכרחו הם לעשות בידים אז שיעשו בדרך שלא יוכל מושיען להצילם ולשלם להם בדרכיו מדה כנגד מד׳ דהיינו במים וכל הדרכים נכללים במאמר נתחכמה לו דהיינו למושיעם לבקש תחבולה שלא יוכל ליפרע מהם והכא נקט רש״י האחרונה להודיע שאף זו היתה בתחלת המחשבה אע״ג שלא עשו המעשה מיד. ושוב זכיתי וראיתי להנח״י שכתב כעין זה אלא שכתב שאחר שראו שלא נתקיימה מחשבתן בשרי מסים אז חידשו ההיא דאם בן הוא וכו׳ ואח״כ חידשו ההיא דכל הבן הילוד וכו׳ ע״ש ולי נר׳ טפי כדכתי׳:

פסוק יא

בסבלותם של מצרים והא דהזכיר הכתוב לעם ישראל בל׳ יחיד ולעם מצרים בל׳ רבים הוא ע״ד מאי דפירש״י בפ׳ ויגש עשו שש נפשות היו לו וקורא אותן נפשות בל׳ רבים לפי שעובדים אלוהות הרבה ויעקב ע׳ קרי ליה נפש לפי שעובדין לאל א׳:

את פיתם וכו׳ שלא היו ראויות וכו׳ דק״ל לרש״י דהא בפ׳ ויגש חזי׳ שהושיב יוסף אותם בארץ רעמסס והיכי כתב הכא קרא דהשת׳ בנאוה ואין לומר שזו עיר אחרת וה״ט דהתם כתיב רַעְמְסֵס והכא רַעַמְסֵס דהא ליתא דחזי׳ דלעולם עד שעת יציאתם ממצרים התם הוו יתבי כדכתיב רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל וכו׳ וההיא רעמסס דהתם נמי גושן היא כדכתיב ישבו בארץ גושן ומוכרח לומר דהיינו רעמסס היינו רעמסס לכך פי׳ דודאי מקמי הכי קיימא אלא דלא היתה חזקה ומאחר דברעמסס צריכי לפ׳ הכי מפרשי׳ נמי הכי בפיתם דתרווייהו בחדא מחתא כתיב:

פסוק יב

וכאשר וכולי בכל מה וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דמל׳ כאשר משמע דר״ל דכיון שעשו זה לענותם אזי הקב״ה עשה זה להפרותם שכך מתפרשת מלת כאש׳ כמו ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו׳ ויגש יעקב וכו׳ ור״ל דכיון שראה לרחל אז עשה פועל זה ויגל את האבן וכן ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו וכו׳ וכן רבים וא״כ מזה משמע דמקמי הכי לא הוה כן והא ליתא דהא כבר כתיב לעיל פרו וישרצו וכו׳ וצ״ל דהרי זה כגון והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעש׳ לכם וכן כאשר דמיתי כן היתה כאשר שמענו כן ראינו וכן רבים כיוצא באלו אלא דהשתא ק׳ דלא שייך כ״ף הדמיון בשני הפכים שזה עינוי וזה ריבוי והכי הול״ל ואף כי יענו אותו וכו׳ ולכך מפרש שהדימוי הוא לענין המחשבה כפי מה שהם כל מחשבתם היתה לענותם כך כל מחשבתו של הקב״ה היתה להפרותם:

פסוק טו

שפרה יוכבד וכו׳ ק״ל למאי נ״מ הזכיר הכתוב את שמותן ותו אמאי לא כתיב אשר שמותן שפרה ופועה מאי האחת והשנית אלא ע״כ הכתו׳ לא בא להזכיר שם העצם שבהן רק שם התואר שנקר׳ ע״ש מעשיהן ומדכתיב האחת והשנית ש״מ דר״ל במעלה והיינו אשה ובתה ואמנם עיקר הדבר שהיו יוכבד ומרים צ״ל דקבלה בידם:

פסוק טז

על האבנים וכו׳ ובמקום אחר וכולי איכא למידק למאי נ״מ מייתי רש״י הא דבמקום אחר קורהו משבר ותו אמאי אצטריך לאתויי קרא דיוצר חרש ונר׳ שרמז רש״י בזה אגדת רז״ל בפ״ק דסוטה דא״ר חנין סימן גדול מסר להן וכו׳ כדכתי׳ וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע ופירש״י סימן גדול שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה זה לכם הסימן של לידה ואז תטלוהו ותהרגוהו ע״כ והשתא ז״ש רש״י אם תיקשי אקרא אמאי כתב ל׳ אבנים ולא נקט משבר כמו בשאר מקומות לזה אני מתרץ וכמוהו עושה מלאכה על האבנים וכו׳ והילכך נקט הכי בל׳ ההוא דיוצר חרש משום דמסר להן סימן גדול ללידה כדלעיל אלא מיהא לפי שאין האגד׳ מוכרחת בפשטיה דקרא מש״ה לא כתבה רש״י להדיא ורמזה רמוזי:

וחיה ותחיה כוונתו ז״ל דלא נפרש בל׳ ציווי דמשמע שהיה מקפיד דוקא שיחיוה דמאי נפקא ליה מינה אלא המכוון ותחיה בל׳ עתיד ולא ציווי כלו׳ אם תחיה תחיה איני מקפיד עליה ואע״פי שבש״ר פירשוהו ל׳ ציווי שהיה מקפיד להחיות הנקבות שהמצרים שטופים בזמה לא פירש״י כן שאינו קרוב לפשט המקרא:

פסוק יז

ותחיין וכולי לפי של׳ עבר וכולי לאו לאפוקי לשון עתיד קאמר רבינו דאדרבא עיקר ל׳ עתיד כן הוא בין לנקבה אחת בין לנקבות הרבה כידוע דבלשון נקבה ליכא י׳ דא״יתן אלא תפעלנה בל׳ רבות משמש בין לנסתרו׳ בין לנמצאות מתפרש בין לנוכח בין לנסתר אלא משום דבל׳ עבר לא כן הדבר דלנמצאות נאמר פעלתן ולנסתרות פעלו אבל אתיבה זו וכיוצא שהיא עבר בל׳ עתיד לפי שהו״יו מהפכת תשכח שפיר ל׳ פעלו ופעלתן אתיבה אחת:

פסוק יט

כי חיות וכו׳ בקיאות וכו׳ פי׳ כולן בקיאות כמילדות וכשאחת מהנה באה לילד אינה קוראה למילדת להולידה לחברתה או לשכנתה ואין צריכות לנו כלל ומוכרח הוא לפ׳ כן דאל״כ תיקשי לפשט הכתו׳ מאי דמקשו בגמ׳ דסוטה אטו מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לאולודה. ומאי דמייתי רש״י בדרש ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כוללן מה אמך לביאה. ק׳ דבשלמא בהנהו דמפרש בהו בברכת יעקב שפיר דהנך נשי קבלו כן שכך היתה ברכת יעקב ושמעינהו וגרסינהו אלא הך דמה אמך לביאה קרא ביחזקאל הוא ומנא ידעי וצ״ל שכך היתה קבלה בידם דכל כנסת ישראל קרויה לביאה והדר אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא:

פרק ב

פסוק א

ויקח וכו׳ פרוש וכו׳ דק״ל וכי אפשר לומר דהשתא נסבה והא ע״כ אהרן ומרים קשישי ממשה והשתא משה היה הראשון שנולד אלא ודאי פרוש ממנה היה וכו׳ ומה שעשה לה לקוחין שניים נר׳ שנתכווין להסיר ממנה לזות פה דילמא איכא אינש דשמע ליה בפרישה ולא שמע בחזרה והשתא כי חזו דמיעברה אתו למחשדה דילמא זינתה ח״ו מש״ה עשה לה לקוחין וכו׳ דאוושא מלתא וקלא אית לה. ומה שהוכיח שנהפכה לנערה מדכתיב בת לוי ק׳ דמאי ראיה אטו אפי׳ הויא לה אלף שנים פעמים מש״ה אינה קרויה בת לוי הא לעולם בת לוי היא. אלא נר׳ דה״ק איפשר בת ק״ל שנה היתה כפי הנר׳ מהחשבון ואפ״ה נעשה לה נס גדול שילדה לעת זקנתה טפי משרה ש״מ דצדקת גמורה היתה וקרי לה בת לוי בלי הזכיר שמה וידוע שלא נמצא כך אלא בל׳ גנאי כההיא דבן עמרם. ומתרץ דלאו לגנאי כתב הכי אלא להודיע נס אחר שנעשה לה שנהפכה לנערה עתה כאילו היא עדיין בת לוי כלו׳ ברשות אביה דבנעוריה בית אביה כתיב וטעם נס זה לחזק את ידיו לילך אחר עצת בתו ולא יהא לבו נוקפו כבתחלה לומר מה אנו יולדים לריק לכך הראו לו מיד סימן דמן השמים מסכימים בחזרתה:

פסוק ג

ולא יכלה וכו׳ והם בדקו וכו׳ ק׳ דאמאי לא בדקו המצרים אחריה עד סוף ט׳ ואמאי לא חשו שתלד בתחלת הט׳ דבשלמא לז׳ לא חששו דאזול בתר רובא אבל כל חדש הט׳ הרי כל שעתא ושעתא זימנא הוא דאנן קי״ל דאף לתשע׳ יולדת למקוטעין ונר׳ דלפי שנעשה לה נס כדלעיל שחזרה לימי נעוריה בעידון הבשר וביופי והפשטת הקמטין כדאי׳ במד׳ לא סלקא אדעתייהו דמצראי לנס כזה אלא סבורים היו שזו אחרת ונערה בתולה היא וידוע הו״ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. תו הוו ידעו דעמרם הצדיק בודאי כשבעל בעילה ראשונה פירש ול״מ לדעת הראב״ד בפי״א מה׳ איסורי ביאה דכל תנוקת אפי׳ לא הגיע זמנה לראות מדינא אין נותנים לה אלא ביאה ראשונה אלא אפי׳ להרמב״ם שם דס״ל דאינו אלא מתורת מנהג מיהו היינו דוקא בקטנה שלא הגיע זמנה לראות אבל נשאת כשהיא נערה אחר שכבר ראתה דם מודה דדם בתולים זה כאילו תחלת נדה היא. וא״כ עד שתטהר ותחזור ליבעל אפי׳ תימא שנתעברה מיד בביאה שניה הרי עוברים כמה ימים ולכך לא חשו לבדוק אחריה עד סוף הט׳ לחזרה דלפי חשבונם לכל המרבה אינו אלא תחלת ט׳ לעיבור:

בחמר וכו׳ זפת מבחוץ וכו׳ אבל איפכא לא מצית אמרת אב״עא קרא ואב״עא סברא קרא דבכל מקום שמזכיר הצפוי משני הצדדין אורחיה דקרא לאקדומי הפנימי גבי נח וכפרת אותה מבית ומחוץ ויצפהו זהב טהור מבית ומבחוץ וכן רבים ואב״א סברא דהזפת מצד המים ניחא להגין אבל הטיט נימוח במים:

פסוק ו

והנה וכולי קולו כנער זוהי דעת ר״י ואע״ג דר׳ נחמיה הק׳ לו א״כ עשיתו למ״ר בעל מום ונפסל בקולו לשיר שהיה לוי לא חש ר״י להך פרכא דמה בכך ס״ס בל״ז נמי הו״ל פסול אחר שהיה כבד פה וכבד לשון:

פסוק ז

מן העבריות שהחזירתו וכו׳ הק׳ בש״ח דמ״נל דמשום שעתיד לדבר עם השכינה דילמא שהיה מכיר אמו שהיה כבר בן ג׳ חדשים וכמו שארז״ל בפ׳ אע״פ ותירץ דמדכתיב ותצפנהו מסתמא במקום חשך וכו׳ וא״כ לא היה מכיר את אמו ע״כ. ובאמת קושיא עצומה היא. ותירוצו ליתא כלל דאפי׳ נודה שותצפנהו ר״ל במקום חשך מה שאינו מוכרח כלל מ״מ הרי איתא התם בש״ס סומא מנא ידע לאמו א״ר אשי בריחא ובטעמא. באופן דאפי׳ היה במקום חשך הרי היה מכיר את אמו שפיר בריחא ובטעמא ונלע״ד דאיכא למידק דמהכא נר׳ שמר״עה היה יונק חלב ובמדרש גופיה בפ׳ וזאת הברכה אי׳ כשהיה מספר מ״ר למלאך המות מה כחו א״ל ואפי׳ חלב לא ינקתי. וכדי שלא נצטרך לומר מדרשים חלוקים הם כמו שהזהירנו רבינו האר״י זל״הה נוכל לומר שהיה מניח דד בפיו ודומה כיונק כדי שלא לשנות ממנהג העולם אבל באמת לא היה יונק כלל ותדע דאל״כ תיקשי לאותו מדרש ממקרא מפורש ותקח האשה הילד ותניקהו. אלא מוכרח שהיה נוהג כמנהג היונקים. וסמך לזה מההיא דאמור רבנן לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי מלה״ש ירדו למטה ואכלו לחם אכלו ס״ד. אלא אימא נראו כמו שאכלו. ה״נ כן כדי שלא לשנות מן המנהג נראה כמי שינק ומעתה בשלמא בתינוק היונק ממש איכא למימר דניחא ליה בחלב אמו שמורגל בו ולא בשל אחרת. אבל מרע״ה שלא היה יונק ממש אלא נר׳ כיונק מאי איכפת ליה בין אמו לאחרת. א״ו בשביל שהיה עתיד לדבר עם השכינה ולכך לא רצה לינק מדבר טמא אע״ג שלא היתה יניקה אפ״ה לא רצה לתת בפיו דד טמא של המצריות. ולדרכנו ניחא מאי דאיתא במדרש ולמה פסלן אמר הקב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא וכו׳ ד״א למה פסל דדיהן אמר הקב״ה זה עתיד לדבר עמי למחר יהיו המצריות אומרות זה שמדבר עם השכינ׳ אני הנקתיהו עכ״ל ולכאורה ק״ט מאי בינייהו דהנך תרתי לישני ואמאי לא ניחא ליה במאי דקאמר ברישא וביקש חשש שלא יהיו המצריות אומרות דמשמע דאי לאו משום לעז המצריות לא הוה איכפת ליה מידי לינק׳ דבר טמא פה שעתיד לדבר עם השכינה. ותו איכא למידק אמאי שינה בהך לישנא בתרא באמרו למה פסל דדיהן ואמאי לא קאמר פסל סתם כדאמר ברישא. א״נ לימא פסל חלבן ומאי דדיהן אבל ע״פ דרכנו ניחא בהך לישנא בתרא דייק שפיר וקשיא ליה על לישנא קמא דהואיל ולפי האמת לא היה יונק חלב כלל מה איכפת ליה הרי ליכא יניקה דחלב טמא. וז״ש למה פסל דדיהן הואיל וחלבן ליכא ומשני דאע״ג דלפי האמ׳ לא היה יונק הואיל ולעיני הבריות היה נר׳ כיונק למחר יהיו המצריות אומרות וכו׳ והשתא ניחא נמי הך קרא דמייתי לראיה בהך מלת׳ בין בש״ס דסוטה ובין במדרש את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה לגמולי מחלב לעתיקי משדים כלו׳ אף על גב דבאמת היה גמול מחלב שלא היה יונק כלל אפ״ה נעתק משדים שלא רצה לשום בפיו השדים נכריות אפילו בלי יניקה:

פסוק יא

ויגדל משה והלא כבר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דאמאי הזכיר משה הא ידוע דביה מיירי דהא סליק מקרא דלעיל ותקרא שמו משה והכא לא הול״ל אלא ויגדל ויצא אל אחיו אלא ה״ק דגדולה זו באה לו להיות משה שבת פרעה המישתהו מן המים ויהי לה לבן ולכך נתגדל בבית פרעה. ואזדא לה בהא קו׳ הנח״י דאמאי הביא רש״י דרשה זו הואיל ואינה מוכרחת ולא קרובה לפשט המקרא ע״ש דהשתא מוכרחת היא מיתורא כדאמרן:

וירא בסבלותם נתן וכו׳ דאל״כ וירא סבלותם מיבעי ליה:

איש מצרי נוגש היה וכולי איש יתירא קא דריש בין במצרי בין בעברי דהול״ל מצרי א״ו איש מצויין הוה דהיינו נוגש וה״נ איש עברי שוטר. ודרשו שהיה מכהו כל היום מדכתיב מכה ולא כתיב הכה:

פסוק יב

ויפן כה וכולי מה עשה לו וכו׳ הקדים הדרשה משום דלפי פשוטו ק׳ דהוה סגי דלכתוב וירא כי אין איש ויפן כה וכה למה לי ועוד דמאי כה וכה דמשמע דבב׳ צדדין נסתכל וה״ול להסתכ׳ לארבעת רבעיו לכך הוצרך לאגדה. וא״ת ואמאי הוצרך לפנו׳ ולהסתכל במה שעשה לו בבית ובשדה והא בחד מנייהו סגי דב״נ מצווה על ש״ד ועל ג״ע ואזהרתן זו היא מיתתן ולא בעי התראה א״כ בשביל מה שעשה בבית הוה סגי וה״נ כדי להציל הישראל שלא יהרגנו פשיטא דשרי להורגו דהאי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו ולא עדיף מישראל. ונר׳ דא״עג דב״נ נהרג על ג״ע מ״מ צריך לדונו בב״ד ובעי׳ לפחו׳ עד א׳ וכאן לא הוה אפי׳ עד א׳ רק שמ״ר היה העד הוא עצמו שנסתכל ברוח הקדש ואנן קי״ל דאין עד נעשה דיין וא״כ לא היה דמו מסור למרע״ה מש״ה הוצרך למה שעשה לו בשדה דהו״ל רודף ודמו מסור ביד כל אדם הרואהו דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואי משום הא לחוד ה״ול להצילו בא׳ מאיבריו ולא להורגו לכך הוצרך לתרווייהו:

וירא וכו׳ עתיד לעמוד וכולי דאי כפשוטו הול״ל כי אין שם איש ותו דודאי ישראל היו התם וכדאי׳ בהדיא במד׳ שזהו ויטמנהו בחול דאל״כ היאך נתפרסם הדבר דלא מסתבר כלל שזה היהודי שהצילו שלם רעה תחת טובה לגלות הדבר. ומיהו במד׳ אי׳ שזה היה דתן. והטעם שהוצרך לראות אם היה עתיד לעמוד ממנו מי שיתגייר ה״ט הואיל ולא היה דמו כ״כ מסור בידו אע״ג דהוו תרי טעמי דאי משום ג״ע הרי לא הוו עדים ואי משום רציחה הו״מ למעבד כדלעיל מש״ה קאמר דכיון שנסתכל שאין עתיד לצאת ממנו מי שיתגייר ומצא מקום להרגו לכך הרגו אלא מיהא משום שאין דינו ברור להרגו לכך לא שלח בו יד רק הרגו בשם. ומ״ש שאין עתיד לצאת וכולי כוונתו ברורה דעתיד הוא דליכא הא מאותם שכבר הוליד אה״נ שנתגייר וכדכתב רש״י בפ׳ שלח גבי בן איש מצרי:

פסוק יג

שני אנשים וכו׳ הם שהותירו כוונת רבינו במ״ש כאן הם שהותירו וכולי ליישב דהכא איכא בקרא ב׳ לימודים להורות דמיירי בדתן ואבירם חדא מדכתיב אנשים וילפי׳ מג״ש כדאי׳ בש״ר נאמר כאן אנשים ונא׳ להלן סורו נא מעל אהלי האנשים וכולי מה להלן דתן ואבירם אף כאן וכו׳. ועוד אחר כדאי׳ בש״ס דנדרים כ״מ שנאמר נצים נצבי׳ אינו אלא דתן ואבירם וילפי׳ לנצים מדכתיב בהו הוא דתן ואבירם אשר הצו וכו׳ ומעתה כיון דכתיב הכא נצים בהדיא למה זה הוצרך לכתוב אנשים יתירא ומשני רש״י דאה״נ דאנשים יתירא הוא ואצטריך ללמד ג״ש במן דכתיב ויותירו אנשים דמה כאן דתן ואבירם כדילפי׳ מנצים אף התם דתן ואבירם:

פסוק יד

מי שמך לאיש וכו׳ דליכא למימר לאיש מל׳ שררה כמו איש נעמי וכיוצא דהא כבר כתיב שר בתר הכי א״ו איש כפשוטו:

הלהרגני וכו׳ מכאן וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דכיון דהך מלתא נפ״ל מדכ׳ אתה אומר ולא כתיב מבקש וכדאי׳ בש״ר א״כ אם פי׳ אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו את השם המפורש להרגו איך ניצל ולא מת והלא כבר הוציא ש״ש מפיו. ועוד כש״אל כאשר הרגת את המצרי והבין מדבריו שכבר נודע הדבר ופחד כדכתיב ויירא משה למה שתק מזכירת ש״ה דאדרבא הו״ל להתחזק ולהרגו כדי שלא ילך למסרו ונדחק מאד בתירוץ ע״ש. ולע״דן דשם המפורש דקאמר מר לאו דוקא שם המיוחד ההו״יה ב״ה אלא כלו׳ שם א׳ משמותיו ית׳ וידוע שא׳ מע״ב שמות הוא כה״ת ויוצא מפ׳ ידעתי ה׳ כי צדק משפטיך וכו׳. והנה אותו הרשע דקדק דיוק א׳ בדברי משה שא״ל למה תכה רעך ול׳ זה לא יתכן דהול״ל למה הכית א״נ למה אתה מכה ולכך חשש שמא אדעתא דהכי אמר כן משה להזכיר עליו שם זה להרגו לפי שידע בודאי שמשה הרגו למצרי בשם שראה דהוו מרחשן שיפוותיה ותכף נפל המצרי ומת מבלי שנגע בו דממילא הבין דע״י שם הרגו אלא שלא ידע בכח איזה שם ועכשיו ששמע תכה מפי משה חשב שזהו השם עצמו שהרגו למצרי על ידו ושעכשיו היה מזכירו עליו ג״כ להרגו. ואע״ג שעלי״ז היה מזכיר השם שלא כסדרו חשב בלבו שכך צריך להזכירו מהופך להגביר עליו מדה״ד שידוע שהוא תש״רק וכמו שביאר הרב ז״ל בפ׳ וכל זה איננו שוה לי שזו היתה דעת המן להגביר הדין. ולכך א״ל הלהרגני אתה אומר כן כאשר הרגת את המצרי אבל האמת שלא היה רוצה משה חלילה להרוג שום בר ישראל ואע״ג דרשע הוה מ״מ סבר כמ״ד יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. ומ״ש תכה ולא קאמר הכית לא לזה כיון אלא לרמוז דאף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמ׳ יד וכדפי״רשי לעיל אלא שהרשע שלא ידע זה לכך חשש כדלעיל:

ויירא וכו׳ ומדרשו וכולי נרא׳ שדרשו כן דאילו כפשוטו שנתיירא לנפשו למה לא ברח מיד רק עד בתר הכי דכתיב וישמע פרעה וכולי ויבקש להרוג וכולי:

אכן נודע וכולי ומדרשו וכולי ה״נ אפ׳ לומר דאילו כפשוטו לא הול״ל אכן שהרי לא היה ברור לו שנודע הדבר אלא הול״ל שמא נודע הדבר א״נ הול״ל נשמע וכדכתיב בתר הכי וישמע פרעה. ומה שהיה תמה משה מתחלה אע״ג דודאי הוה ידע שכך נגזר בין הבתרים כבר כתבו המפ׳ דגרות דוקא נגזר לא עבודת פרך:

פסוק טו

וישמע פרעה הם וכו׳ דאל״כ אלא שאנשים אחרים הגידו לפרעה מהריגת המצרי הול״ל ויוגד לפרעה. ועוד הול״ל בהדיא מה שמע פרעה דבאמרו הדבר הזה לא ביאר כלום דמשמע דאדסמיך ליה קאי דהיינו מ״ש משה לאותם העברים נצים ובשביל זה לא היה מקפיד פרעה בודאי דמאי איכפת ליה על העברים ועוד שהרי לא א״ל שום דבר רע. לכך מפ׳ דה״ק לא היתה שם שום הגדה מחודשת מגבר׳ אחרינא אלא וישמע פרעה את הדבר הזה כלו׳ אותם הדברים עצמם ששמע משה מפי הרשע אותו הדיבור עצמו שמע פרעה כלו׳ שהרשע עצמו השמיע כן לפרעה מכל אותם הדברים שעברו בינו לבין משה ושהשיבו הלהרגני וכו׳ כאשר הרגת את המצרי:

ויבקש וכולי מסרו וכולי דאם רוצה לומר שבקשו ולא מצאו לפי שברח וכדמשמע לכאורה מפשט הכתוב הול״ל ויבקש לתפוש את משה להרגו. א״ו מדלא קאמר הכי ש״מ שכבר היה תפוס בידו וא״כ מאי האי דקאמר ויבקש להרוג ומי היה מעכב. א״ו דר״ל שביקש ממש להרגו ולא יכול:

וישב וכולי למד מיעקב וכולי דאל״כ מאי קמ״ל קרא. ותו אמאי כתיב הבאר בה״א הידיעה לכך קאמר דמיעקב למד והיינו דקמ״ל דידע דהתם הוא המקום המיוחד שתזדמן לו בת זוגו דבאר הוא בנוק׳ כידוע:

פסוק טז

את הרהטים וכולי העשויות בארץ דייק רבינו לו׳ כן להודיע דה״ט דזימנין כתיב רהטים וזימנין שקתות דהפרש יש ביניה׳ דשקתות הם אבנים חלולות כדפירש״י בפ׳ ותער כדה אל השוקת ורהטים חריצין עשויות בארץ ולפי״ז קרא דבפ׳ ויצא ברהטי׳ בשקתות המים הוא חסר וי״ו כאילו כתיב ובשקתות:

פסוק כ

למה זה עזבתן הכיר בו וכו׳ הוצרך רש״י להביא אגדה זו כאן בהך קרא שבזה מיושב מאי האי דקאמר למה זה עזבתן וכי דרך הנערות לידבק באנשים מיחזי כאפקירותא ואטו יתרו היה מלמד את בנותיו לנהוג מנהג הפקר ולכך משני הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב צדיקים ופרושים מן העריות ולכך צוה להן לרדוף אחריו ולקראו שמא יזכה וישא אחת מהן כדלקמן. והא דדרשו שעלו המים לקראתו נר׳ שזה נרמז במאי דחזי׳ דכתיב ויושיען וישק את צאנם ולא כתיב שדלה כשספרו הבנות כתיב וגם דלה דלה ה״ז שקר. ולכך דרשו דאה״נ שלא הוצרך לדלות לפי שעלו המים לקראתו והבנות רמזו זה באמרן דלה דלה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כלו׳ שלא הוצרך לדלות כלל אלא ממילא עלו. א״נ נרמז במ״ש הצילנו וכו׳ וגם דלה וכולי דמשמע דר״ל הצילנו וגם דלה דלה הכל ביחד ואיך אפ׳ זה אלא שעלו המים לקראתו מיד בשעת ההצלה. ומיהו בש״ר נפ״ל מדכתיב וישק את הצאן ולא כתיב צאננו:

ויאכל לחם שמא ישא וכו׳ דאל״כ הול״ל קראן לו וילון בביתנו שהרי מאחר שהוא אורח זהו מה שצריך לו והכי אורחיה דקרא למכתב בכל מקום כמו היש בית אביך מקום לנו ללין וכן רבים. וכ״ש זה שעשה עמהן טובה גדולה דלא סגי בתגמול אכילה א׳ לבד ועוד הול״ל קראן לו לאכול לחם מאי ויאכל. ואפ׳ עוד דאל״כ אלא שהקריאה היתה לאכול ממש בביתו הוה עדיף טפי שילך הוא ולמה שלח בנותיו אלא שמא יתן עיניו בא׳ מהן דהוה ניחא ליה להיות שהכיר בו כדלעיל:

פסוק כא

ויואל וכו׳ ומדרשו ל׳ אלה וכולי דאילו כפשוטו הול״ל בקיצור וישב משה את האיש ויתן וכולי ודע דבין לפי הפשט ובין לפי המד׳ תיבת ויואל היא מההפעיל על משקל יוסף או יוסיף שהגזרה מנחי פ״ה יו״ד ובוי״ו המהפכת מתהפך הצי״רי או החי״רק לסג״ול כמו ויוסף עוד דוד ומצינו תיבה זו ממש ויואל שאול את העם שהוא מההפעיל. וממנה הביאו ראיה במד׳ שהוא מל׳ אלה. ואין לתמוה דהכא הול״ל וַיַאָל ע״מ וישב שהוא מהקל דמצינו כמה פעלי׳ שמשתמשים מההפעיל במקום הקל כמו שמבואר בדברי המדקדקים וגם זו כא׳ מהן ואמנם לפי המד׳ יכולים היינו לומר דה״נ מההפעיל ממש דומיא דויואל שאול אלא שחסר מלת את וכאילו כתיב ויואל את משה כלו׳ יתרו השביעו ומצינו כמה פעמים שלא הקפיד הכתוב על חסרון מלת את. ומ״מ הוא דוחק משום דמסיים את האיש והול״ל אתו. ועוד דלפי הפשט מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא:

פסוק כג

וימת וכולי נצטרע וכו׳ ההכרח ברור דאל״כ למה ויאנחו אדרבא באבוד רשעים רינה וא״ת היכא רמיזא בקר׳ כבר מייתו לה בש״ר מל׳ נאקת׳ כמא דתימא נאקת חלל וכמה דתימא מעיר מתים ינאקו וכבר רמזה רש״י ז״ל לק׳ שפי׳ נאקתם צעקתם וכן מעיר מתים ינאקו. ומ״מ לפי המד׳ ק׳ אמאי כתיב ויאנחו ב״י מן העבוד׳ הול״ל ויאנחו וכמו שהק׳ הרא״ם ז״ל והניחו חלק ובש״ח נדחק בשם הג״א לפי שהיו מתייראים לצעוק משום שחיטת הבנים דנר׳ כאילו ממאנים ברפואת המלך ע״ש דס״ס לא יתיישב מאי דהדר קרא ותעל שועתם וכולי מן העבודה. ולע״דן ליישב בההיא דאמרי׳ בימי ר״י הוה כפנא דמותנא והוו בעי למתבע רחמי אמותנא. דחמיר ולסבול כפנא אמר להו ר״י אדרבא בעו רחמי אכפנא דתרווייהו בכלל דכי יהיב רחמ׳ שובעא לחיי הוא דיהיב ע״ש וה״נ הואיל ובאו לידי תפלה ע״י המות נתחכמו למתבע רחמי על העבודה כלומר שישלח דברו ויגאלם וכיון דיהיב רחמ׳ גאולה לחיי הוא דיהיב וממילא נצולים ג״כ מן המות:

פרק ג

פסוק ב

מתוך הסנה ולא אילן אחר וכו׳ ההרגש שמבחוץ אפ׳ שהוא דהול״ל מתוך סנה ומאי הסנה. ומאי דקאמר ולא אילן אחר אין להק׳ דמהיכא תיתי שהיו שם אילנות אחרים הואיל וכתיב אחר המדבר דמ״מ הואיל וחזי׳ שהיה שם סנה ש״מ שלא היה מדבר שמם לגמרי דהיינו בין החולות וכיון שכן לא יבצר מלהיות שם לפחות שאר אילני סרק:

פסוק יב

ויאמר כי אהיה וכו׳ דבר אחר וכולי לכל פי׳ איכא דוחקא לפי׳ קמא הול״ל ובהוציאו את העם וכו׳ הואיל והוא דיבור בפ״ע שהוא תשובה לשאלתו השנית מה זכו וכו׳ ולפי׳ בתרא הפסוק מהופך והול״ל וזה כי אנכי שלחתיך לך האות בהוציאך וכולי תעבדון וכולי:

פסוק יד

אהיה וכו׳ יפה אמרת וכו׳ הקו׳ מבוארת דאטו משה השכיל בדעתו יותר מדעת העליונ׳ חלילה לומר כן והרב יפ״ת ביאר שהקב״ה לא אמר כן תחלה אלא לו לבדו ולא כדי שיאמר כן לישראל ע״ש. אמנם אין זה עולה ללישנא דגמרא דבהדיא קאמר אמר ליה הקב״ה למשה לך אמור להם לישראל אני אהיה עמכם וכו׳ ודברי רש״י נר׳ שהם עפ״י הש״ס מתשובת משה דיה לצרה וכו׳ דבמדר׳ לא אמרו כן. ונלע״ד דאי׳ במד׳ שכל הד׳ גליות הן להשלים מנין ת׳ שנה של גלות מצרים וידוע שלא היה להם גלות כבד בעבודת פרך רק פ״ו שנה מזמן שנולדה מרים. והשתא זהו ששאל משה מה אומר אליהם שהרי הם יודעים שעדיין חסרים הרבה ממספר הת׳ שנה ואיך יתכן להיות נגאלים עכשיו השיבו הקב״ה לך אמור להם אהיה עמהם בשעבוד זה ואהיה עמהם בשעבוד מלכיות ששם ישלימו הת׳ שנה. השיבו משה רבש״ע דיה וכו׳ כלו׳ אם אומר להם כך סתם יחשבו שהם עצמם אחרי צאתם משעבוד זה יחזרו להשתעבד בגליות אחרים וא״כ מה תועלת ביציאתם יאמרו דיה לצרה בשעתה השיבו הוא ית׳ יפה אמרת לך ופרש דבריך באמור להם אהיה בלבד שלחני אליכם דייקא ומה שאמרתי אהיה אשר אהיה היינו לבניהם בהמשך הדורות:

פסוק יח

ושמעו לקלך מכיון וכו׳ דאל״כ הול״ל ושמעו לך או לדבריך א״נ ושמעו בקולך דהכי אורחיה דקרא מאי לקלך:

נקרה עלינו ל׳ מקרה וכולי הוא עצמו מ״ש רש״י בפרש׳ ויקר אלהים ל׳ עראי דהיינו עראי היינו מקרה וכן נמצא בספרינו ולא כמ״ש הרא״ם ז״ל שכתב ל׳ טומאה ונדחק למה שינה רש״י מהתם להכא ע״ש. ולדידן א״צ לכלום. איברא דבמד׳ אי׳ הכי אבל רש״י לא נקט לה איך שיהיה איכא למידק אמאי נקט הכא הל׳ שנגלה לנביאי אה״ע. וי״ל דכיון שדברי׳ אלו נצטוה לאמרם לפרעה לכך היו צריכין לומר לו בלשון שרגיל לשמוע כפי מה שהיה לכל נביאים שלהם:

פסוק יט

לא יתן וכולי וי״מ וכולי כתב הרא״ם ז״ל לא ידעתי איך יפרשו לפי׳ זה הו״יו של ואחרי כן ישלח אתכם ע״כ ולעד״ן דה״פ ולא בשביל שידו חזקה שהרי מאז אשלח את ידי והכיתי וכולי ולא יוכל למלט את נפשו מהמכות המופלאות. ועוד שאחרי כן ישלח אתכם בע״כ הרי שתי ראיות המורות לכם דלא מן קדם דחיליה תקיף:

פרק ד

פסוק ב

מזה בידך וכולי מזה שבידך וכולי ההרגש ברור שהרי הקב״ה היה יודע מה בידו ואין זה דומה לאי הבל אחיך וכדומה דהתם פיר״שי ליכנס עמו בדברים דההוא ניחא שהוא תחלת דבור משא״כ הכא ומה שיישב רש״י לפי הפשט אינו כ״כ מיושב על ל׳ הפ׳ לכך הביא המדרש תחלה ותשובת משה ויאמר מטה יתיישב ע״ד המד׳ הכי שהקב״ה אמר ליה מזה שבידך אתה חייב ללקות שתפסת אומנותו ומשה השיב זה מטה הוא א״ל השליכהו ארצה ואז תראה שיהיה נחש והליקוי היה הצרעת דבתר הכי אלא שבתחל׳ הודיעו בנס המטה הטעם למה מלקהו דדינא הכי שבתחלה צריך להודיע הסרחון שבשבילו חייב אותו עונש ואחר כך מענישים:

פסוק ד

ויחזק בו וכו׳ הרבה יש במקרא וכולי פ׳ ויחזיקו האנשים קדים להך טובא ולא פיר״שי התם ולא מידי דהתם ליכא נפקותא אבל כאן הוצרך לפ׳ לפי שהקב״ה א״ל ואחוז ושוב כתיב ויחזק בו נר׳ דשינה מציווי השי״ת לכך הוצרך לפרש דליתא דהיא היא:

פסוק ו

מצורעת כשלג דרך צרעת וכולי כמו שלקתה מרים וכו׳ כלו׳ כל צרעת היא לבנה אבל לא כלן שוין דבהר׳ עזה כשלג אבל השאת אינה כ״כ לבנה ולכך נק׳ שאת לשון גובה. והנה ידוע דנגעים באים על לה״ר וגם על גסות הרוח. ונר׳ לומר דכשבא על גסות הרוח אז בא שאת מדה כנגד מדה ולכך היה כאן כשלג להורות שאינו על גסות הרוח ח״ו אלא לפי שסיפר לה״ר וע״ז מביא רש״י הדמיון ממרי׳ דהתם נמי להיות בשביל לה״ר מש״ה התם נמי כתיב והנה מרים מצורעת כשלג:

פסוק ז

מחיקו וכו׳ מכאן וכולי כלו׳ דכשהתחיל בענין ההוצא׳ שהי׳ מושך ומוציא׳ עודה בחיקו נתרפאת וזהו והנה שבה ל׳ עבר שכבר שבה אבל לעיל כתיב ויוצאה והנה ידו מצורעת כלו׳ השתא היא מצורעת ולא מקמי הכי:

פסוק ח

והאמינו וכו׳ משתאמר להם וכולי דאל״כ מאי אולמיה דאחרון טפי מראשון וכתב הרא״ם ז״ל אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה יותר מב׳ האותות הראשונים ע״כ. ובש״ח כתוב לתרץ דשתי אותות ראשונים לפי שלא ראו אותם אולי לא יאמינו אבל הג׳ יראו בעיניהם והא שלא צוה לעשות אותות הראשונים לפי שהם היו לעונשו של משה עכ״ד. ועמו הסליחה זהו נגד התור׳ שהעיד׳ ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. ובתר הכי ויעש האותות לעיני העם הרי דכל ג׳ האותות עשה ג״כ במצרים וכך הבינו כל המפ׳. ומה שהכריח ממה שהיו לעונשו של משה י״ל דלפי שאמר ב״פ והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי הוצרך ליענש ב״פ א״נ דמתרי טעמי נתחייב חד שהחושד בכשרים לוקה בגופו. ועוד שהמספר לה״ר לוקה בצרעת מש״ה נענש ב״פ ויהיה מה שיהי׳ ברוך אשר לו נתכנו עלילו׳ האמת גופא דעובדא כך הוה. ולענין קו׳ הגאון ז״ל נר׳ דה״ק קרא אם לא ישמעו לב׳ האותות האלה לפי שאין בהם שום שייכות עונש למצרים ולקחת ממימי היאור וכולי לרמוז המכה הראשונ׳ המוכנת לבוא על מצרים דהשתא לכל המרבה אם לא יאמינו מיד כשתבוא המכ׳ בפועל ויתאמת נבואתך בודאי יאמינו אז:

פסוק ט

והיו המים וכולי והיו והיו וכולי ההרגש שמבחוץ דכל הדברים הללו יתירי נינהו ולא הול״ל אלא ולקחת ממימי היאור ושפכת היבש׳ והיו לדם ביבשת. ושוב מרגיש רבינו כפל דוהיו. ותירץ דה״ק כל זמן אשר תקח ושפכת והיו המים אשר תקח כלו׳ בהווייתן יהו כאשר היו בזמן לקיחתן ממקורן אמנם והיו לדם אחר כך כשיהיו ביבשת אז יהפכו לדם:

פסוק יא

מי שם פה וכו׳ מי למדך וכו׳ ק׳ למה זה ברח רש״י ז״ל מפשוטו של מקרא וע״ד שאמרו בש״ר הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה ע״ש. ונר׳ שהוכרח לזה הן מצד הל׳ הן מצד הענין. הלשון דאילו כפשוטו לא הול״ל לאדם בלמ״ד הידיע׳ אלא לאדם בשבא ועוד דלמה הכניס הפקח בין חרש לעור. וגם הענין עצמו אינו כ״כ מיושב דא״כ אין זו תשובה מספקת לקושייתו שאמר לא איש דברים אנכי וכולי כי כבד פה וכולי שהרי היותו בורא מין האנושי בסוגים שונים זה עור וזה פקח זה מדבר וזה אלם. אין זה מכריח היות לו הכח לשנות הטבע המוטבע לחד מנייהו בתחלת בריאתו ולהמיר אותו טוב ברע או רע בטוב דדילמא ע״ז נאמר אין כל חדש תחת השמש וקרא כתיב אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם מכלל דבעה״ז לא א״כ משה רבינו עליו השלום שהי׳ מתחל׳ כבד פה מהיכא תיתי שיוכל להתהפך והדרא קושיא לדוכתא לא איש דברים וכו׳ לכן כאן שנה ר׳ כפי סברת המדרש תנחומא דה״פ מי שם פה לאדם הידוע כלו׳ לדידך שהיית יכול לדבר ולהפך בזכותך כשהיית נדון בפני פרעה. ואחר כך בשעת גמר דין מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתן שלא צוה אלא לחתוך ראשך בסייף ולא צוה לאמר אם לא תוכלו להורגו בסייף תהרגוהו בכל מאי דמצותו ע״ד מה שצוה הכתוב גבי עיר הנדחת הכה תכה וכדפיר״שי התם שאילו צוה כן פרעה כשראו שאין הסייף שולט על צוארו שנעשה כעמוד של שיש כדפיר״שי בפרשת יתרו היו מבקשים עילה ושחיתה להרגו באופן אחר. ואמנם אחר כך בשע׳ מעש׳ כשאירע שלא יכלו לחתוך ראשו אין ספק שאז הלכו עבדי פרעה לגלות את אזנו מן המאורע ולבקש ממנו מה יעשה לו ופשיטא דמסתמא אז צוה פרעה דעכ״פ יבקשו מקום ואופן לשלוט ולפגוע בו ואז נעשו הם חרשי׳ שלא שמעו צוויהו ובין דא לדא עד שהלכו עבדי פרעה לימלך בו כדאמרן נעשה פקח למצוא מקום לימלט מן הבימ׳ ולינצל ואז האספקלטורים שנשארו שם עמו לשומרו נעשו סומים שלא ראו כשברח נמצא סדר הפסוק מיושב היטב כפי סידור המעשה. והבן כי בזה מיושב כל מה שהרגיש הגאון הרא״ם ז״ל וא״צ למה שנדחק בזה ע״ע:

פסוק יג

ביד תשלח ביד מי וכולי דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ביד שלחת מיבעי ליה ולפי׳ בתרא הענין ק׳ דאפי׳ נאמר שמשה היה יודע כן עפ״י רוח הקדש שהיה עתיד לגזור עליו מ״מ אין זה נכון שיאמר כן לפסוק הדין עליו לרעתו. ודיה לצרה בשעתה כשאירע זה שיגזור עליו שלא להכניסם אז ירבה בתפלה ולומר כשם שאני התחלתי כך הניחני לגמור ואולי יועיל וס״ס לא מפני זה יש לו לימנע עכשיו מלילך בשליחותו ועל כיוצא בזה אמרו בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת מיבעי לך למעבד:

פסוק יד

ויחר אף רי״בק וכולי פי׳ דהוקשה לו לרש״י שהרי לא מצינו לפי הנר׳ בפסוק זה שום דיבור המורה חרון אף א״כ למה זה חרה אפו ית׳ לחנם ומתרץ דפלוגתא דתנא היא דריב״ק ס״ל דמעולם לא נתכהן משה אלא ז׳ ימי המלואים ולא היה ראוי תחלה להיות כהן כלל ואה״נ דכל חרון אף שבמקרא עושה רושם הן בדיבור הן במעשה חוץ מזה והטעם גילה הפ׳ עצמו באמרו ויחר אף ה׳ במשה והול״ל בו דידוע דבמשה קיימי׳ אלא ה״ק לפי שהיה החרון אף על משה הצדיק לכך לא עשה שום רושם. ור״י סבר דאה״נ שנתכהן משה תחלה והיינו הרושם. וראיתי להר״ב יפ״ת שכתב בשם הר״ש אלמושנינו דהטעם שכל חרון אף עושה רושם כי השי״ת לא יוחש באלו ההפעליות אלא מצד הרושם הנרשם אצל המקבלים. וכתב עליו ושפתים ישק. נר׳ מדבריהם ז״ל דליתיה להאי כללא אלא בחרון אף שנכתב אצל השם יתברך. ואחר המחילה ליתא דהתם בש״ס דזבחים פ׳ טבול יום הקשו על כלל זה מדכתיב גבי משה ויצא מעם פרעה בחרי אף והוצרך ר״ל לשינויי סטרו ויצא ואם איתא מעיקרא מאי פריך וגם רש״י זכרונו לברכה שם פירש׳ לנו בכל חרון אף הנכתב אצל מאן דהוא:

הלא אהרן אחיך הלוי שהיה עתיד וכו׳ נר׳ דעונש זה היה מדה כנגד מדה בין למ״ד כהני שלוחי דרחמנא בין למ״ד שלוחי דידן דהא שליחות זה שסירב בו משה היה שליחותו של מקום והיה ג״כ שלוחן של ישראל להצילם ולגואלם:

הנה וכו׳ כשתלך וכו׳ דלשון הנה הוא יוצא משמע השת׳ מיד לכך הוצרך לפרש:

וראך וכולי לא כשאתה סבור וכולי דאל״כ אלא דר״ל שמחה סתם כמי שרואה את אחיו שזה זמן שהלך מאצלו מאי קא משמע ליה ועוד וראך ל״ל אלא ה״ק וראך בגדולה ולכן ושמח בלבו:

פסוק טז

ודבר הוא וכולי וזה יוכיח וכו׳ ק׳ דהרי בפ׳ ויצא על פ׳ את אשר דברתי לך שם כתב רש״י וזה יוכיח שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן והרא״ם ז״ל ביאר דר״ל זה א׳ מן המוכיחים והוא דוחק עצום ונ״ל דהתם לא כתב רש״י אלא דההוא קרא מוכיח שאין פירושו כמו אליך שהרי עמו לא דבר קודם לכן אבל אין משם הכרח דר״ל בשביל דמצינן שפיר לפרושיה בא׳ משאר שמושי הל״מד והיינו למ״ד במקום מ״ם כמו שאמר הרב ערוגת הבשם כגון וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה דר״ל מהעוף ומהבהמה והתם נמי יש לפ׳ את אשר דברתי לך ממך כלו׳ מצרכך דברתי עם אברהם אבל כאן כתב וזה יוכיח דהפי׳ הוא דוקא בשביל דהכא לא שייך לפר׳ ודבר הוא מצרכך שאין זה מצרכי עצמו אלא מצורך ישראל אלא ע״כ לפ׳ בשבילך ובמקומיך. והיינו דקא מסיים הכא רש״י וזה יוכיח שכלם לשון עליהם:

פסוק יח

וישב וכו׳ שהרי נשבע וכו׳ דאל״כ לא היה רשאי לאחר שליחותו בחזרתו למדין ועיין מ״ש הר״אם בזה ובי״פת:

פסוק יט

כי מתו וכו׳ ההרגש הוא דהא ע״כ ליכא למימר דא״ל הקב״ה אין לך לירא מהם דכבר מתו דאפילו לא מתו הרי בידו הכח והממשל׳ להצילו מהם אלא מוכרח לפ׳ דרצ״ל הואיל ולא נשבעת שלא לילך למצרים אלא מפני יראתם הרי עכשיו כבר מתו וזה יהיה הפתח להתיר שבועתך וע״ז קשה דהא מיתה נולד הוא ואין פותחין בנולד לכך פי׳ דלאו מיתה ממש היא אלא כי מתו ר״ל כבר ירדו מנכסיהם בשעה שנדרת ומעיקרא לא חל הנדר והרי הוא מותר מעצמו וכדאמרי׳ בגמ׳ דנדרים פר״א דף ס״ה אליבא דרבנן ומה שאמרו ירדו מנכסיהם ולא אמרו שנעשו סומים או מצורעים או שמתו בניהם שהרי כל אלו חשובים כמתים כמו שאמרו שם כבר תי׳ זה הר״ן בפ״ק שם דסומים א״א דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא דהא הוו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא כל בעלי מומין חזרו למומם במעשה העגל. ומיתת בניס נמי א״א דאטו מפני זה לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא ע״כ עניות. אבל הרא״ש שם בפר״א הכריח דאין לומר מיתת בנים שהרי כתיב הם ובניהם וטפם. וק׳ דדלמא בתר הכי הו״ל בני. ונר׳ דמש״ה לא ניחא ליה להר״ן בהכרח זה. ונר׳ לתרץ בעד הרא״ש ז״ל דמדכתיב נמי וטפם משמע דבניהם היינו בנים גדולים וע״כ הואיל והיו אז גדולים היו כבר בעולם עכשיו כשהלך משה דהא לא עברו אלא י״ב חדש עד שיצאו ממצרים ומעשה קרח היה בחצירות בשנה ראשונה סמוך למעשה המרגלים. והתוספות ז״ל שם כתבו כל הב׳ תירוצים:

פסוק כ

וישב ארצה וכו׳ אין מוקדם וכו׳ דע״כ לקיחת המטה קודם הליכתו לדרך היה. אך ק׳ דהיכי מצי׳ למימר אין מוקדם וכו׳ הא ברפ״ק דפסחים דף ו׳ אי׳ בהדיא דכי אמרי׳ אין מוקדם ומאוחר בתור׳ ה״מ בתרי ענייני אבל בחד עניינא (פיר״שי ב׳ מקראות הכתובים בפ׳ א׳) מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאלת״ה כלל ופרט דילמא פרט וכלל היא. וי״ל דהיכא דמוכח בהדיא דמקר׳ מסורס הוא דליכ׳ למטעי דדבר הלמד מענינו הוא אז אמרי׳ אין מוקדם וכו׳ אפי׳ בחד עניינא. ודומה לזה כתבו התו׳ שם דהיכא דאיכא טעם אמרי׳ אין מוקדם וכו׳ אפי׳ בחד עניינא והכריחו כן מהסקילה ע״ש. וכ״ש הכא דאין לך טעם גדול מזה דמעניינו הוא נלמד. ואין ספק דלא בא הסירוס הזה חלילה על צד המקר׳ וההזדמן ובלי דקדוק אלא לרמוז איזה דבר אצטריך למכתב הכי. דוק ותשכח בכל מקום. וכאן י״ל עפ״י שראיתי בש״ר ס״פ בשלח על פ׳ ומטה האלהים בידי כשעושה בו אהרן נסים נקראת על שמו שנאמר מטה אהרן ובזמן שאני עושה בו נסים נקרא על שמי שנאמר ומטה האלהים ע״כ כלו׳ שמשה רבינו היה תולה הנס בבעל הנסים ית״ש אף שנעשו על ידו. והשתא ה״ק ויקח משה וכו׳ וישב ארצה מצרים ואז ויקח משה את מטה האלהים בידו. דעד השתא לא היה נקרא אלא מטה סתם וכשבא למצרים והתחיל לעשות בו נסים אז דוקא נקר׳ מטה האלהים:

פסוק כד

ויבקש וכו׳ לפי שנתעסק במלון וכו׳ הקו׳ מבוארת דבמלון היכי מצי מהיל והא אכתי בדרך היה ואיכא סכנתא. ותי׳ הרא״ם ז״ל דשמא אותו מלון היה קרוב למצרים בענין שלא היה עוד סכנה ע״כ וכן פי׳ רש״י גופיה בס״פג דנדרים וכ״כ הר״אש והר״ן לשם. ובספרי ש״ל הקשיתי ע״ז דא״א לומר כן דהא בתר הכי כתוב ויאמר ה׳ אל אהרן וכו׳ וילך ויפגשהו בהר האלהים והיינו הר סיני כדכתיב לעיל אל הר האלהים חרבה וסיני רחוק ממצרים טובא מר׳ ממסעי בני ישראל וכשבא אהרן מיד א״ל היכן אתה מוליכם והשיבו על הראשונים אנו מצטערים וכו׳ וא״ל לכי לבית אביך וכו׳ וכמ״ש רש״י בר״פ וישמע יתרו. ולענין הקו׳ הנופלת בדברי רז״ל היכי הו״ל לממהל במלון כדלעיל. נלע״ד דאותו מלון היה שם בהר סיני ושם פגעו אהרן וכשבא אהרן אה״נ דעדיין לא מל את בנו ולא היה בדעתו למולו עד לכתו למצרים מפני הסכנה. אלא דכשבא אהרן וא״ל על הראשונים וכו׳ ונמלך משה להחזירם למדין אז הו״ל למולו מיד ולומר לאשתו שתתעכב ג׳ ימים באותו מלון עד שיתרפא ואחר כך תלך לחזור לבית אביה והוא לא כן עשה אלא אף אחר שנמלך שלא להוליכם עמו לא נזדרז למולו מיד אלא נתעסק במלון תחלה להכין צרה לדרכו והיה בדעתו שאחר שיתעסק במלון ימול אותו ובין כך ובין כך בא המלאך ואע״ג דקרא דויאמר ה׳ אל אהרן וכו׳ נכתב אח״כ אין מוקדם ומאוחר בתורה שזה תרי ענייני הוי. ואפשר דכיון שהתחיל הכתוב בענין הליכת משה גמר כל הענין שאירע לו בדרך ולא רצה להפסיק בנתים בענין אהרן ומשגמר ענין משה כתב ויאמר ה׳ אל אהרן וכו׳ וילך וכו׳ ולעולם מקמי הכי הוה. כך נ״ל אעיקרא דמלתא. ומ״מ דברי רבותינו הנז׳ דקאמרי שהמלון היה סמוך למצרים נפלאו ממני. ומ״ש רבינו שהמלאך נעשה כמו נחש הטעם אי׳ בזוהר דא״ל הקב״ה את אזיל לקטלא חוייא רברבא דהיינו פרעה התנין הגדול וברך לא אתגזר מיד אתרמיז ליה חד חוייא וכו׳ ע״ש. ובעיקר הדבר היאך התיר שלא למול את הבן משום סכנה. הק׳ הרא״ם ז״ל. דהרי עדיין לא ניתנה התורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם עד שיתיר במקום סכנה והאריך בדבר ע״ש. ולפי מ״ש בעניי בפ׳ וישלח על פ׳ ויירא וייצר לק״מ דב״נ נמי פטורים במקום סכנה ולאו משום וחי בהם אלא משום דהוי אונס ובישראל גופייהו לא אצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף מע״ז וג״ע וש״ד ע״ש בס״ד:

פסוק כו

וירף ממנו אז הבינה וכולי הק׳ הרא״ם ז״ל דהיכי קאמר אז הבינה והרי לעיל אמר מר דכשהיה המלאך בולעו מראשו עד המילה וחוזר ובולעו מרגליו עד המילה מיד הבינה שבשביל המילה היא והניח בקו׳ ע״ש. ולעד״ן לדקדק דלעיל לא קאמר רש״י אלא דהבינה שבשביל המילה היא וכאן כתב אז הבינה שעל המילה בא להורגו ומפני זה נ״ל לומר דודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא וז״ש שבשביל המילה הוא. אלא דנסתפק׳ כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר אלא שבזכות המיל׳ הוא ניצול שמגינה עליו והיה מקום ופנים לחוש לזה בראות שכשהי׳ מגיע המלאך למקום המיל׳ לא היה בולעו ואי בשביל התרשלות המיל׳ אדרבא אותו מקום דוקא הו״ל לבלוע. ולכך נתחכמ׳ וחשב׳ למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת שאם המלאך ירפה ממנו בזה תדע שבא להורגו ע״ע המיל׳ ואם תתמיד הבליע׳ אז תדע שהוא בשביל דבר אחר ואזי תחקור לתקן וכיון שראת׳ שהלך לו המלאך אז הבינ׳ דבאמת על המיל׳ בא להורגו. ונ״ל שז״מש בש״ר בא המלאך ובלעו וכו׳ כיון שראת׳ צפור׳ וכו׳ הכיר׳ שעל עסקי המיל׳ הוא ניזוק וידע׳ כמה גדול כח המיל׳ שלא הי׳ יכול לבולעו יותר מכאן מיד ותכרות וכו׳ מיד וירף וכו׳ אז אמרה כמה גדול כח המיל׳ שחתני הוא חייב מיתה שנתעצל במצות המיל׳ לעשותה ולולי היא לא הוה ניצול עכ״ל והכוונ׳ דבתחל׳ הבינה בחד מתרי אנפי או שע״ע המילה הוא ניזוק א״נ שגדול כח המילה שבבשרו שאינו יכול לבלעו טפי ולעולם על איזה עון הוא בולע. וכיון שראתה דנתרפה ממנו אז הבינה האמת דלעולם היה בשביל שנתעצל במיל׳ תדע דהא השתא אזל ליה ומה שהי׳ מניח מלבלוע אותו מקום היה לומר דלולי שהוא עצמו היה חתום באות ברית קדש לא הי׳ ניצול אלא הי׳ הורגו מיד:

פרק ה

פסוק ג

פן יפגענו פן יפגעך וכו׳ דלא מסתבר לפ׳ כמשמעו דכיון דאנוסים הם שאין מניחים אותן לצאת מהיכ׳ תיתי שיענשו:

פסוק ד

לכו וכו׳ לא הית׳ וכו׳ דאילו פי׳ גם אתם לכו לסבלותיכ׳ כמוהם אמאי קאמר בתחל׳ תפריעו את העם ממעשיו ממעשיכם הול״ל וטעם הדבר נר׳ שדבר זה בקש׳ בתיה בת פרע׳ תחל׳ מאביה לתת חירות לשבטו של משה הואיל והיא גדלתו ושמע לה ונשאר הדבר לחוק ומן השמים היה לפי שעתידים להיות משרתי עליון ומ״מ לא היו פטורין לגמרי אלא מעבודת פרך דוקא הוא שלא היו משועבדים ובמדר׳ איכא מ״ד שמהם היו השוטרים:

פסוק ח

ואת מתכונת וכולי סכום חשבון פי׳ סכום מתרגמינן ופירושו חשבון:

פסוק ט

ואל ישעו וכו׳ בדברי שוא וכולי דלא שייך בזה ל׳ שקר ממש אלא שוא והבל וכי היכי דאשכחן קרא דכתיב שוא במקום שקר בקרא דלא תשא וכו׳ את שמו לשוא דמתרגמי׳ לשקרא ה״נ נמצא שקר במקום שוא:

פסוק יא

אתם לכו וכו׳ וצריכים אתם וכו׳ ונרמז זה באמרו לכו קחו וכולי דאל״כ לא הול״ל אלא אתם קחו וכולי מאשר תמצאו:

פסוק יד

ויכו שטרי וכו׳ לפיכך זכו וכו׳ פי׳ אחר שמתו אותן הזקנים שהיו ממנים תחל׳ נעשו אלו סנהדרין ונתוספה להם מעלה יתירה על הראשונים שהראשונים לא זכו אלא להיות סנהדרין אבל לא זכו לנבואה והללו נאצל מן הרוח וכו׳:

פסוק כ

ויפגעו אנשים מישראל וכו׳ אע״ג דפשטא דמלתא משמע דקאי על השוטרים הנז׳ בסמוך וכן הוא בש״ר לא משמע ליה לרבינו לפ׳ כן לפי שכשרים היו לכך פי׳ דקאי על אנשים אחרים מישראל ושייך שפיר עליהם ויפגעו דלפי מה שפירש״י לעיל ויראו שוטרי וכולי את חבריהם וכולי נמצא שכבר נזכרו שאר אנשים מיש׳ בקרא דלעיל ועלייהו קאי הך ויפגעו דכתיב הכא:

פסוק כב

למה הרעות וכולי וא״ת וכולי פי׳ דק״ל שלא יתכנו ב״פ למה זה אחר זה למה הרעות למה זה שלחתני אלא הול״ל למה זה שלחתני ולכך מתרץ דחדא מגו חדא קאמר ברישא למה הרעות וא״ת מה איכפת לי אני משיב למה זה שלחתני מש״ה איכפת לי שיאמרו דבאה תקלה על ידי דהן אמת שאמרת לי ולא ישמע אליכם פרעה ואני ידעתי כי לא יתן וכולי ואני אקשה וכולי מ״מ לא הגדת לי דע״י שליחותי תכבד העבודה על העם הזה שאלמלא הגדת לי דבר זה הייתי אומר כן ליש׳ ובזה לא היה להם פתחון פה עלי אבל עתה שיראו חידוש זה לרע׳ עליהם דבר שלא אמרתי יהרהרו עלי שלא בשליחותך באתי אלא מפי עצמי ושלהרע להם נתכוונתי ולפיכך קובל אני על ששלחתני:

פרק ו

פסוק א

עתה תראה הרהרת וכו׳ פי׳ דאע״ג שראית החדוש שאמרת שהרע לעם הזה לא היה לך לקבול ולומר למה זה שלחתני שזה עשיתי דוקא לנסותך כמו שעשיתי לאברהם והוא עמד בנסיונו שלא הרהר אבל אתה לא עמדת בנסיוני הילכך עתה תראה וכו׳ והנה הק׳ המפ׳ ז״ל דהיכי קאמר דהשתא נגזרה גזרה עליו והלא במי מריב׳ כתיב לכן לא תביאו וכולי ועוד הקשו דקודם לכן נמי מוכרח לומר שכבר נגזרה עליו גזרה זו דהא לפיכך אמר שלח נא ביד תשלח וכדפירש״י וכן בשירת הים אמר תביאמו ולא תביאנו מטעם האמור ונדחקו בזה ע״ע. ולעד״ן בפשיטות שהיה זה דוגמא ממש למה שנעש׳ בדיננו מדי שנה בשנה דבר״ה נגזר׳ גזרה בין לטוב בין למוטב ואף שכבר נדון בר״ה עדיין הונח המשפט בצריך עיון והשקפה לטובה עד יה״כ ואז בשע׳ נעילה נחת׳ הגז״ד ומ״מ עדיין הואיל ואינו אלא חותם א׳ אכתי יש תקוה הואיל ועדין הדבר תלוי על ליל ה״ר שאז נעשית חותם בתוך חותם. ואכתי לא נמסרו הפתקין עד יום שמיני עצרת וכנר׳ מדברי הזוהר וכמו שביאר ודבר בקדשו מרן האר״י זלה״ה. ומעין זה היה ענין גזרה זו דברישא קודם לכן כבר היה נדון משה שלא ליכנס לארץ ומ״מ לא נחתם הגזר דין עד האידנא שאמר למה הרעות ואז נחתם בחותם א׳ ובמי מריב׳ נעשה חותם בתוך חותם ולכך אמרו שאז נשבע דידוע דהן הן שבועה והואיל והוו ב׳ חותמות היינו שבועה ומ״מ הואיל ואכתי לא נמסרה הפתקא היה סבור לבטל הגזרה ולכך התפלל כמנין ואתחנן ולא נענה אלא אמר לו רב לך ובאות׳ שעה היה דוגמת מסיר׳ פתקין והבן:

פסוק ב

וארא פירש״י ז״ל וידבר וכו׳ דבר אתו משפט וכו׳ כוונת רבינו ז״ל ליישב בפירושו דברים רבים דקשה בפסוק חדא דלא חזינן מידי מה היה הדיבור הזה. ואם על הכתוב אחר כך בפרשה ליתא דהא בתר הכי הדר וכתב ויאמר אליו וכו׳ ומשם מתחיל אמירת השליחות וא״כ הך וידבר וכו׳ מלתא באפי נפשה היא והוא פלאי. ועוד אמאי כתיב בל׳ זה וידבר אלהים שלא נמצא כן לגבי משה אלא וידבר ה׳. ותו דכבר כתיב בפ׳ דלעיל ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה וכו׳ ואמאי הדר וכתב וידבר וכו׳ דמשמע דהשתא מתחיל דבורו של הקב״ה ולא כן הדבר. וכל זה מתורץ בפירוש של רש״י לכשנקדים מאי דאיתא בש״ר אמר משה לפני הקב״ה בשעה שאמרת לי לך ואשלחך אל פרעה במדת הרחמים אמרת לי שמא עד שבאתי נהפכה למד״הד ע״כ ונר׳ שדרשו כן מדכתיב לעיל וישב משה אל ה׳ ויאמר אד״ני למה הרעות וכו׳ וידוע דשם אדנות מורה על מדת הדין וכן אמר משה שמא ההו״יה נהפכ׳ לאד״נות והכי איתא נמי בזהר דמשה אפילו בשירותא דנביאותיה לא נח רוחיה בהאי אתר דא״לף דל״ת נו״ן יו״ד ע״ש. ואי׳ תו במדרש מהו למה הרעות בנוהג שבעולם כ״ו אומר לחבירו כן הוא כועס עליו אלא כך אמר משה העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו אם בשביל אברהם שאמר במה אדע וכו׳ א״כ הרי עשו וישמעאל מבניו וכו׳ עוד אמרו במדרש על פ׳ למה הרעות וכו׳ באותה שעה בקשה מד״הד לפגוע בו וכיון שראה הקב״ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו אלא א״ל עתה תראה וכו׳ ואין אתה רואה וכו׳ עכ״ל. נמצינו למדין דמן הדין היה ראוי לעשות משפט למשה רבינו על מה שדיבר קשה על שם אדנ״ות כדלעיל אלא דלפי שראה הב״ה שכל כוונתו היה ללמד טוב על ישראל לפי׳ לא עשה בו שום דין רק בדיבור וגזום בעלמא ולא היתה גזרה גמורה שלא יכנס לארץ שהרי לאו בפירוש אתמר ולא במלחמת ל״א מלכים אלא דמכללא למדוהו רבותינו עתה תראה וכולי ואינו מוכרח ולפי שאינו מובן ממילא מש״ה הוצרך לפרושי קרא וידבר אלהים אל משה כלומר הדבור דלעיל עתה תראה וכו׳ יש בו מד״הד לגבי דמשה ומהו הדין מכאן למדו רבותינו ולא במלחמות וכו׳ כדפי״רשי לעיל בזה מובן לשון רש״י דהכא דאיכא למידק מאי דקאמר על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות וגו׳ הול״ל שהקשה לדבר למה הרעות או שהקשה לומר ול״ל תרי לישני לדבר ולומר אלא ה״ק רש״י דיבר אתו משפט וכ״ת הו״ל לעשות אתו משפט ולא דיבור בעלמא וכמו שהקשו במדרש ותירץ רש״י לפי שהקשה לדבר ולומר למה הרעות כלומר הן אמת שהקשה לדבר באמרו שמא נהפך למד״הד אבל ממה שאמר למה הרעות וכו׳ נר׳ שבשביל אהבת ישראל היה אומר ולכך חס עליו הקב״ה ומ״מ בשביל קושי דבורו דבר אתו משפט והוא המשפט האמור לעיל עתה תראה וכו׳ שכבר פירשו רש״י לעיל:

ויאמר וכו׳ ולא לחנם וכו׳ ק׳ דאטו הוה ס״ד דמשה שהקב״ה שלחו לחנם והלא בפירוש א״ל הב״ה בפ׳ דלעיל ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו׳ ותו איכא למידק דמאחר שכבר אמר רש״י נאמן לשלם שכר טוב וכו׳ מהו זה שחזר ואמר לקיים דברי וכו׳ וגם יש להבין למה זה הוצרך רש״י לאתויי ראיה שמצינו במקרא אני ה׳ אצל עונש דפי׳ נאמן ליפרע כאן לפי הענין לא היה צריך לזה והו׳ סגי לאתויי קרא דגבי קבול שכר לבד. ונראה שכוונת הרב ז״ל שאמירה זו היא תשובה למה שאמר משה לעיל למה זה שלחתני ופיר״שי שם קובל אני על ששלחתני כלומר יודע אני דודאי סופך להוציא את ישראל ממצרים אלא מיהא מאחר ששליחותי גרם לפי שעה היזק לישראל טפי למה זה שלחתני ומה צורך לשליחות זה שאין בו תועלת אלא היזק יותר לפי שעה מאחר שזה גורם לחזק לב פרעה ומוסיף לשעבדם לזה השיבו הב״ה כבר היה גלוי לפני שע״י השליחות יתחזק לב פרעה ויוסיף לשעבדם ואפ״ה לא לחנם שלחתיך כי הוכרחתי לעשות כן כדי לקיים דברי שדברתי לאבות וכולי שכך אמרתי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו וכו׳ והשתא אם לא היה שליחות זה בשלמא ואחרי כן יצאו אפשר לקיים בהם אבל וגם את הגוי וכו׳ א״א לקיימו שעל מה ועל מה ידון אותם אין הקב״ה עביד דינא בלא דינא ואם בשביל השעבוד שנשתעבדו בהם הרי גזרה מלפניו היתה ועבדום וענו אותם ארבע מאות וכו׳ ויכול לטעון השר שלהם דשליחותיה דקב״ה עבדו ואינם ראוין לעונש בשביל זה אבל כיון ששולח הקב״ה למשה בשליחות לו׳ לו כה אמר ה׳ שלח את עמי וכו׳ והיה גלוי לפניו שלא ישמע אליו פרעה אלא אדרבא יקשה לבו להוסיף השעבוד כזה הם ראוים לעונשין ולמכות גם על השעבוד דעי״ז מגלגלים עליהם את הכל שהרי הוכיח סופם שאינם שומעים לדבר ה׳ אלא דלרעה כיונו והיינו דקאמר הכא אני ה׳ ונדרש לשני פנים לגבי ישראל נאמן לשלם שכר לקיים ואחרי כן יצאו וכו׳ ולגבי המצרים נאמן ליפרע לקיים וגם את הגוי וכו׳ ולכך מייתי רש״י זל״הה ראיה דשפיר יש לפרשו בין בל׳ עונש בין בל׳ שכר שבשניהם מצינו ראיה שנדרש כך:

פסוק ג

וארא אל האבות. כהר״אם ז״ל שהרב רצה לקצר הל׳ ואמר במקום אל אברהם אל יצחק אל יעקב אל האבות אמנם כבר הקשו עליו שאין זה מדרכו של רש״י שאם רצה לקצר הול״ל וארא וגו׳ שכך דרכו בכל מקום אבל עיינתי בכל מה שרצו לפ׳ האחרונים בזה בדוחקים ויחתרו לפ׳ ולא יכולו. ולעד״ן דכאן רבינו ז״ל רמז דבר גדול וסוד עמוק והיינו דאיתא בזהר א״ר אלעזר האי קרא דכתיב וארא וכו׳ מהו וארא ואדבר מיבעי ליה א״ל אלעזר בריה רזא עילאה איהי ת״ח אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין וכו׳ ואילין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו וכו׳ וגוונין דלעילא סתימין דלא אתגליין וכו׳ ולא קאים איניש עלייהו בר ממשה וכו׳ ואי תימא דאבהן לא הוו בהו אלא הוו ידעי בהו מגו אינון דאתגליין וכו׳ ת״ח ד׳ נהורין אינון נהירא דזיהרא נהורא דארגוונא וכו׳ נהורא דלא נהיר אסתכל לגבי אילין וכו׳ ואילין תלת דקאמרן סתימין וקיימין על האי דאתגלייא וכו׳ ועל דא קרינן משה זכה באספקלריא דנהרא דקיימא על ההוא דלא נהרא שאר בני עלמא בההוא אספקלריא דלא נהרא ואכהן הוו חמאן בגו אילין גוונין דאתגליין אינון סתימין דקיימי עלייהו עכ״ל והשתא מובן לשון רש״י מעצמו דקשיא ליה קושית ר״א וארא ואדבר מיבעי ליה ומשני אל האבות כלומר דבאבות שייך דוקא ל׳ זה וה״ק קרא אני ה׳ וארא אל אברה׳ וכו׳ כלומר לדידך אמינא אני ה׳ באספקלריא דנהרא אבל לאברהם יצחק ויעקב וארא בשם הוי״ה בגוונין סתימין ע״י אל שדי דהיינו נהורא דלא נהיר ומגו ההיא נהורא חמו נהורין דלעילא ודוקא לדידהי הוה הכי מש״אכ כל בני עלמא משום דהנהו ג׳ גוונין סתימין שהם סוד אספקלריא דנהורא הן הן שורש נשמתן שהם סוד חג״ת כידוע דמש״ה נקראים אבות העולם שה״ס חג״ת כנר׳ בכמה מקומות בזהר ובכתבי הרב ז״ל והיינו דקאמר רש״י וארא אל האבות כלומר למה וארא שזכו להביט בנהורא דלעילא שה״ס הוי״ה ע״י נהורא דלתתא לפי שהם האבות כדלעיל. והוצרך רש״י לרמוז דבר זה שבזה הוא רוצה לרמוז תשובה למה שיקשה על המדרש שמביא אחר כך בפסוק ושמי ה׳ לא נודעתי וכו׳ ולא ישאלו לי וכו׳ כדבעינן למימר לקמן:

באל שדי הבטחתים וכולי וא״ת ומאי נ״מ לפי פשוטו במה שהבטיחם בשם זה טפי משם אחר וי״ל דהתם בפר׳ לך לך פירש״י אני ה׳ שיש די באלהותי ופי׳ הרא״ם שאיני צריך לזולתי שאני עלה כל העלות וכולם צריכים לי ואני די באלהותי ע״כ והשתא ה״ק הקב״ה למשה לא תהא סביר שמה שלא קיימתי הבטחתי עד עתה להורישם את הארץ הוא לפי שהיו במתי מעט ואינם כדי להוריש את יושבי הארץ עד אשר תפרה ונחלת שהרי בכולם אמרתי להם אני אל שדי שיש די באלהותי ואיני צריך לזולתי אפ״ה לא קיימתי להם מה שהבטחתי עד הנה. אי נמי יש לפרש דכוונת הקדוש ב״ה שהבטיחם בשם שדי הוא ע״ד שפירש״י על פ׳ ואל שדי יתן לכם רחמים מי שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די וכולי והיתה הכוונה ע״ד מה שפירש״י בפרשת בראשית שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם יאמרו להם כל הארץ של הקב״ה ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו וז״ש כאן שמא תאמר שיהיה פתחון פה לאה״ע עליכם לומר לסטים אתם ליתא כי אני אל שדי עד זמן מוגבל רציתי שתהיה הארץ ביד כנענים ובאותו זמן ברצוני אומר די ומעתה תהא ברשותכם ולכך הזכיר בו הקב״ה זה למשה עכשיו לומר כבר הגיעה השעה להנחיל לכם את הארץ שזהו זמן מוגבל שא״ל די:

פסוק ה

וגם וכולי ואזכור אותו הברית וכו׳ הוצרך לזה דמל׳ ואזכור את בריתי משמע שהיא ברית אחר לכך קאמר דליתא אלא היא הברית עצמו שהזכיר למעלה דבין הבתרים ששם הוזכר יציאת מצרי׳ ונתינת הארץ וקאמר הכא שצריך הוא לקיים כל מה שהבטיח באותו הברית ושם נאמר ג״כ וגם את הגוי וכולי וזה א״א לקיימו אלא ע״י שליחות משה שעל ידי שיתריס פרעה כנגדו יעשה בו דין וכאן נגמרה התשובה על למה זה שלחתני כדכתיב לעיל:

פסוק ו

והוצאתי אתכם וכו׳ ואחרי כן יצאו וכו׳ הוזכר זה בכתוב תחלה שהוא תכלית המבוקש וגם על וגם את הגוי וכו׳ כבר מסיים בקרא וגאלתי וכו׳ ובשפטים גדולים ולא הוצרך רש״י לבאר דפשוט הוא:

פסוק ח

נשאתי וכו׳ הרימותיה וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דר״ל הרימותיה בכסאי לישבע לא להשבע בכסא כי אין שבועתו ית׳ בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא וכו׳ ואמרתי חי אנכי לעולם ע״כ ועם היות שדבריו ז״ל האמת והצדק שהרי בשבועה דגבי אברהם עצמו נמי כתיב כן בי נשבעתי נאם ה׳ וליצחק כתיב והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם וכך אמר משה בתפלתו זכור לאברהם וכו׳ אשר נשבעת להם בך מ״מ אם לזה כיון רש״י זכרונו לחיי העולם הבא נמצא לשונו מסורס. ותו קשה דהרמה זו למה מאחר שהשבוע׳ היא בשמו ואפשר לומר שהוא כעין נקיטת חפץ דבעינן בשבועה ומבואר בח״מ סימן פ״ז דנקיט ספר תורה בידיה ולא שיאמר אני נשבע בספר תורה אלא שאוחז הספר תורה בידו ואומר אני נשבע בה׳ אלהי ישראל וה״נ י״ל דהרמת יד בכסא היא כעין נקיטת חפץ ולעולם השבועה בשמו יתברך היא ואפשר שהר״אם נמי לזה כיון אלא דאין אנו צריכין לסרס לשון רש״י דה״ק הרימותיה לישבע בנקיטת כסאי דהיינו חפצא:

פסוק ט

מקוצר רוח וכולי ורבותי׳ דרשו וכולי ואין המדרש מתיישב וכו׳ לי אני עבדו נר׳ דשפיר דרשו רז״ל. וכוונת המדרש הזה מובן בטוב טעם ודעת עם מאמרי הזוהר דכתיבנ׳ לעיל. וקודם בואנו להבין כוונת המדרש אני ארבה להקשות ג׳ קושיות עצומות אחרות על המדרש הזה חדא דלפי פירושם ז״ל שהוכיחו הקב״ה למשה על ב׳ דברים על שאלת מה שמו וגם עמ״ש למה הרעות ק׳ דלמה לא הוכיחו על הראשונה לעיל במדין מיד כש״אל מה שמו ונטר ליה עד הכא. זאת שנית דמה זו ראיה מן האבות שלא שאלו מה שמו דשאני אבות שלא שלחם הקדוש ברוך הוא בשליחותו לדבר בשמו לשום אדם ולכך לא הוצרכו לשאול מה שמו משא״כ משה דמוכרח במעשיו היה לידע שאם ישאלו לו מה שמו כיצד יאמר להם ואילו לא נשתלח בשליחות גם הוא לא היה שואל כמו שלא שאלו הם ותו אעיקרא דמלתא קשיא דמה גריעות׳ איכא לשאול ולדעת את שמו ב״ה אדרבא איפכא מסתברא דמעליותא היא לדעת שמו הגדול וזהו מה שציוה דהמ״עה לשלמה בנו דע את אלהי אביך וכנר׳ נמי בש״ס דפ״ד דקידושין דשם בן ד׳ חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם בשבוע וכו׳ ואמרו עוד שם על שם המפורש וכל היודעו וכו׳ אהוב למעל׳ וחביב למטה וכו׳ ע״ש וכתוב הדר הוא כי בי חשק וכו׳ אשגבהו כי ידע שמי א״כ למה זה היה קשה לפני המקום על ששאל לו משה מה שמו. אמנם ע״פ דרכנו דלעיל יתיישב הכל והיינו דמשה רבינו עליו השלום היה יודע דשם ההו״יה ב״ה לרוב קדושתו אינו נקרא כפי כתיבתו וגם היה יודע שיש כינויים הרבה לשמו ית׳ כגון אלהים אדנ״ות שדי צבאות אבל לא היה יודע באיזה כינוי צריך לקראו לשם הו״יה וזהו מה ששאל מהקב״ה שאם ישאלו לו ישראל היאך נקרא מה יאמר אליהם ולימדו הקב״ה שהוא נקרא בשם אדנ״ות ואז אה״נ שלא היה הדבר ק׳ בעיני המקום כלל על שאלתו ולכך לא הוכיחו כלום אלא לימדו וא״ל וזה זכרי לדור דור וכשהלך משה אצל פרעה וא״ל כה אמר ה׳ וכולי ואמר לו בודאי בל׳ אדנו״ת כמו שלמדו הקב״ה שכך הוא נקרא וכיון שראה משה ששליחותו גרם להוסיף עוד גלות לישראל. חשש שהיה זה לצד שהזכיר שם אדנ״ות שהיא מצד הדין ולכך עורר עליהם הדין ולכך וישב משה אל ה׳ ויאמר אד״ני למה הרעות וכו׳ שאמרת לי כינוי זה דאד״נות שמורה על חוזק הדין ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כלו׳ באותו שם שלימדתני הרע לעם הזה וכולי הן עתה יפה הוכיחו הקב״ה וא״ל הרי לאבות העולם לא נגליתי להם אלא ע״י אל שדי ולא בשם המיוחד כלו׳ שלא השיגו לראות באספקלריא המאירה אלא ע״י האי דרגא תתאה וכדלעיל וא״כ כשראו שלא קיימתי להם הבטחתי הו״ל מקו׳ להרהר ולומר דמש״ה לא נתקיים ולא הרהרו ואתה דשפיר ידעת דעיקר נבואתך ושליחותך על ידי שם המיוחד שרש הרחמים ואף על פי שנקרא באד״ני אינו זז ממדתו אתה מתרעם ובתחלה רצית לידע היאך אני נקרא וכשלמדתיך במה שלמדתיך אתה קורא תגר ובזה יומתק לישנא דרבנן בפ׳ חלק וז״ל ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת ומובן מעצמו במאי דאמרן. וסמיכת הפסוקים נמי אתי שפיר דהכי קאמר וגם עיקר תרעומתך ליתא דאני שמעתי באמת את נאקת וכולי לכן אמור וכולי שלא יפחדו בראותם שפרעה הכביד וכו׳ כי אוציא וכו׳ ונראה דרבינו נמי הכי קאמר דמשום שאינו מתיישב כל כך על פשט הלשון מכח הקו׳ שכתב לכך אני אומר יתיישב וכו׳ והדרשה תידרש כלומר צריכה לידרש ואין הכי נמי שיש מקום לדרשתם ותדע דאל״כ הואיל וקשיא ליה בגווה למה הביאה כלל מאחר שכבר פי׳ על פי הפשט יצא ידי חובתו ואין אחריות אגדות רז״ל עליו אלא ודאי שיש לה מקום שפיר ואדרבה מתוכה יתבארו כמה דיוקים טפי מן הפשט והם אמת ודבריהם אמת:

פסוק יב

ערל וכולי ק׳ דבשלמא כלהו קראי דמייתי כן דרכו ז״ל להרבות ראיות אבל פ׳ שלש שנים יהיה לכם ערלים ל״ל הואיל ואייתי רישא דקרא וערלתם וכו׳ פשיטא דסיפא מתפרש כרישא ונר׳ לפי שפי׳ וערלתם וכו׳ עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיהא אטום מפיכם דלא למיכליה. והשתא מקשי רש״י אנפשיה וכי תימא מנ״ל דילמא כיסוי ממש לכך קאמר סיפיה דקרא מוכח ג׳ שנים יהיה לכם ערלי׳ לא יאכל כלו׳ מה שאמרתי ערלים יהיו פירושו שלא יאכל דאתא סיפא לפרושי רישא:

ואיך וכו׳ ק״ו וכו׳ פי׳ לפי דעתו שהיה סבור דמה שלא שמעוהו ישראל לאו משום קוצר רוח אלא לפי שהוא ערל שפתים והיינו טעמא דר״שי היפך סדר הפסוק ותחילה פירש ערל שפתים ואחר כך כתב הק״ו:

פסוק יג

ויצום וכולי הקדים רש״י המדרש לפי שהפשט רחוק מכח ב׳ קושיות חדא דלגבי ישראל לא הו״ל שום שליחות שכבר אמר להם כל מה שהיה צריך כדכתיב לעיל וידבר משה כן אל בני ישראל וא״כ לא הול״ל אלא אל פרעה. ועוד יש דוחק לומר דהכא לא פי׳ מהו השליחות אלא בפרש׳ שניה וכו׳ ואין להקשות לפי המדרש דא״כ הול״ל ולהוציא את בני ישראל וכו׳ דהא מלתא אחריתי היא ל״ק דאדרבא הכל דבר א׳ דהכא לא אתא למימר עיקר השליחות להוציאם ממצרים שזה מבואר אחר כך אלא ה״ק ויצום לחלוק כבוד וכו׳ כשילך להוציא את ישראל. וא״ת ואמאי הוצרך הקב״ה להזהירו לחלוק כבוד למלכות הא דינא הוא שצריך לחלוק לו כבוד וכדפי״רשי בפרשת ויחי גבי ויתחזק ישראל וכולי וי״ל דאצטריך הכא משום דא״ל הקב״ה ראה נתתיך אלהים לפרע׳ והנה אפשר למשמע דלגבי דידיה אינו מחוייב לחלוק לו כבוד משום הכי הוצרך להזהירו:

פסוק טז

ושני חיי לוי למה נמנו וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל ויהיו שני חיי לוי כך וכך כמו ויהיו חיי שרה ויהיו ימי יצחק א״נ ואלה שני חיי לוי כמו ואלה ימי שני חיי אברהם לכך מפ׳ דלא בא הכתוב כאן למנות שנותיו של לוי להודיע כמה היה חי שאין זו תכלית כוונתו אלא שמזה למדנו כמה היה השעבוד וה״נ י״ל לקמן בסמוך בשני חיי קהת ושני חיי עמרם. ומ״ש שכל זמן שא׳ מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד המכוון בזה השבטים ממש בני יעקב דאילו אפרים אע״ג דחשוב כמו שבט מצינו שהי׳ קיים ל׳ שנה קודם יציאת מצרים בזמן שבניו של אפרים טעו במנין הקץ ויצאו ממצרים ל׳ שנה קודם והרגו׳ פלשתים אנשי גת כמ״ש רז״ל וכתיב בד״ה ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים אלא דהכא בשבטים ממש בני יעקב איירי ואזדא לה קושית הדברי דוד שהביא בש״ח וא״צ למה שנדחק שם דויתאבל אפרים ר״ל שראה בנבוא׳ שהיו עתידים ליהרג:

פסוק כג

אחות נחשון מכאן וכו׳ דאל״כ ק׳ כדאי׳ בגמרא ובש״ר ממשמע שנ׳ בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון ופי׳ הי״פת דהא כתיב ועמינדב הוליד את נחשון. ועמו הסליחה רבה הא ודאי ליכא להקשות שלא היה צריך הכתוב בתורה לפרש לפי שכבר נמצא כתוב בכתובים והוה מצי לאתויי כתוב הדר בתורה בחנוכת נשיאים נחשון בן עמינדב:

פסוק כה

מבנות פוטיאל מזרע וכולי הכי איתא בשמות רבה בת פוטיאל לא נאמר אלא מבנות פוטיאל שהיתה משתי משפחות וכו׳ ולכן אין מקום למפרש דמ״יוד דפוטיאל דרשינן:

פסוק כו

הוא אהרן וכו׳ ששקולים וכו׳ באותה שעה קאמר דאילו אחר כך בשעת מתן תורה נתעלה משה דכתיב ומשה עלה אל האלהים משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו א״נ במעשים קאמר שהיו שקולים ועיקר:

פסוק כז

הם המדברים וכו׳ הם שנצטוו וכולי פי׳ כשם שבשעה שנצטוו מהקב״ה היו עומדים בשפלות לקבל הציווי מפי הגבורה כך כשעשו לא גבה לבם ח״ו אלא כמתקיימים גזרת המלך:

פרק ז

פסוק ב

תוכן העניינים

משכיל לדוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה