אור ברסלב
משכיל לדוד בראשית

משכיל לדוד· רבי דוד פארדו

בראשית

הקדמה

פרק א

פסוק א

בראשית פירש״י ז״ל אר״י לא היה וכו׳ פי׳ דק״ל בלישנא דקרא אמאי הוצרך לכתוב תיבת בראשי׳ דפשיטא הוא שדבר הבריאה היא ראשי׳ הכל וא״כ לא הו״לל אלא ברא אלהים וכו׳ ולתרץ זה מייתי אגדת ר״י וה״פ לא היה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה וכו׳ כלו׳ הן אמת שאין לך דבר בתורה שלא נרמזו בה סודות ורמזים גדולי׳ כדאי׳ בזוהר דהנהו ספורי הן לבוש למה שנרמז בהן וגם מהגמ׳ נר׳ שאפי׳ מפ׳ אחות לוטן תמנע למדנו דבר גדול מ״מ היא הנותנת דמאחר שעיקר אלו הסיפורים אינם אלא למה שנרמז ונסתר בהן למה זה כתבן כלל דבשלמא המצות שבתור׳ יפה נכתבו שהן הן גופי תורה דהיינו המצו׳ שצריך לקיימן ותחתיהן רמוזים סודות ורזין דהיינו נשמת׳ ואיכא נפקותא בכתיב׳ הגופים לענין מעשה אבל הספורי׳ הללו מה צורך לכתוב הלבוש הואיל והנשמה צריכה להסתר לא הו״ל למכתב כלל הגוף כיון דליכא נפקותא לענין מעשה והו״ל להסתיר הכל וליהוו בכלל תורה שבע״פ ולכך תירץ רבינו שאף לפי פשטי הדברים למדנו עניינים גדולים משום כח מעשיו וכו׳. מ״ש מהחדש הזה אע״ג דאיכא מקמי הכי מצות פריה ורביה ומצות מילה וגיד הנשה מ״מ אותם המצות לא נצטוו ישראל בעצמם עד מתן תורה בסיני ונמצא דמצות החדש הזה קדמה. ושוב מקשה רש״י קושיא אחרת והיא מה שהרגיש תחלה וזהו אומרו ומ״ט פתח בבראשית כלומר מ״ט פתח בתיבה זו דכבר ידוע שבראשית הכל היה זה ומתרץ משום כח מעשיו וכו׳ והיינו דא״א לומר שישראל לסטים שהרי בראשית הכל הקב״ה ברא העולם וכולי. וברצונו וכולי והילכך כתב קרא מלת בראשית. ומ״ש שכבשתם ארצות ז׳ גוים ר״ל בשלמא ירושלם וסביבותיה שנפלו בחלקו של שם ואתם מבני בניו ניחא שנטלת׳ שלכם אבל של שאר גוים שהיו של חם הרי הם לסטיות ואין לומר דמ״מ כתיב ארור כנען עבד עבדים וכו׳ ומה שקנה עבד קנה רבו דמ״מ לא קילל את חם בכללות אלא את כנען הבן הרביעי שיהא עבד לאחיו דהיינו שאר בני חם ואיברא שגם ישראל אעפ״י שיצאו משם הם בכלל שהרי כתיב ברוך ה׳ אלהי שם ויהי כנען וכו׳ מ״מ הרי ישראל הוו מעוטא דמעוטא לגבי כל שאר בני שם ובני חם ובני יפת ולכ״ע בתר מעוטא דמעוטא לא אזלי׳ אדרבא זיל בתר רובא לכך הוצרכו לתירוץ כל העולם וכו׳ ברצונו וכו׳:

בראשית ברא אין המקרא וכו׳ דק״ל מלבד דמלת בראשית לעולם סמוכה וכאן אין שום סמיכות. בר מן דין ק״ל למה לא התחיל בתיבת אלהים ולימא אלהים ברא בראשית וכו׳ שבזה לא היה נותן מקום למינין לרדות שזה אחד מהמקומות ששינו לתלמי המלך ולאיזה תכלית התחיל במלת בראשית לזה הסכים רבינו בדעתו העליונ׳ דאע״ג שדרכו בפירושיו לילך אחר הפשט כאן ע״כ אין המקרא הזה אומ׳ אלא דרשני וכו׳ ומיהו משום דס״ס קי״ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו מייתי בתר הכי הפשט לסניף אע״פי שאינו כ״כ מיושב ומ״ש בשביל התורה ובשביל ישראל ק׳ היכי דריש תרתי ואי משום דמשכח רבינו שתי הסברות בדברי רז״ל אמאי תנא ושייר דאיכא התם בזכות משה שנקרא ראשית וכמה אחריני ונר׳ שכוונת הרב ז״ל לפ׳ דהנך תרתי מ״ד תורה ומ״ד ישראל לא פליגי אלא הכל א׳ והיינו כפי מ״ש המקובלי׳ שתכלית הבריאה לפי שהתורה קדמה לעולם וכתוב בה רחום וחנון ארך אפים וכו׳ ודברי׳ הללו אין ניכרים בפועל אלא בבריאת האדם ולכך עלה ברצונו הפשוט לברוא העולם וז״ש בשביל התורה ובשביל ישראל ולכי תידוק בלישנא דרז״ל במדרש רבה נר׳ דודאי זו כוונתם ז״ל באמרם שם היה הקב״ה מביט בתורה ובורא את העולם עכ״ל כלומ׳ היה מביט שכתוב בה רחום וחנון וכו׳ וכדי שיתקיימו דברים אלו בפועל ברא את העולם והעיקר בשביל ישראל שלהם ניתנה תורה ונצטוו עליה ועיק׳ שכר ועונש הוא להם:

ברא אלהים ולא נאמר וכו׳ דק״ל דלא הו״ל לכתוב שם כלל רק לכתוב בראשית ברא את השמים וכולי דידוע מאן ברא דהא כתיב בתר הכי בכל מלתא ויאמר אלהים ומשני דמ״שה כתב שם והזכי׳ אלהים ולא ה׳ משום שבתחלה עלה במחשבה וכו׳. והק׳ הרב הנח״י דמה תועלת לנו להודיענו מה שעלה במחשבתו הואיל ולא נתקיימה ע״ש ואני ארבה להק׳ דאטו מי לא ידע קב״ה מעיקרא דאין העולם מתקיים במד״הד לכך נר׳ לדייק בל׳ רש״י שכתב וראה שאין העולם מתקיים והו״לל ראה בלא וי״ו אלא ה״פ בתחל׳ עלה במחשבתו לבראותו במד״הד וראה יפה מתחלה שאין העולם מתקיים במד״הד ואפ״ה רצה להקדי׳ במחשבתו המד״הד בכוונה מכוונת לפי שראה שאין העולם מתקיים אא״כ מקדים מדה״ר ומשתפה למדה״ד אך מכיון שהיה צריך להקדים למדה״ר מפני תקון העולם וא״כ הרי יגברו הרחמים על הדין ויבטלו הדין לגמרי ולא היה זה רצון הבורא שהרי יש צורך ג״כ במד״הד להעניש הרשעי׳ לכך העלה במחשבתו תחלה למד״הד בלבד. ואין להק׳ דא״כ בתר הכי במעשה לא היה צריך אלא למדה״ר לבד הואיל וכבר העלה מד״הד במחשבה דאיכא למימר תרתי חדא דא״כ היה הדין קוד׳ וגובר על הרחמי׳ והוא ית׳ רוצה שיכבשו רחמיו את כעסו א״נ י״ל איפכא דא״כ אתי מעשה ומוציא מידי מחשבה דהכי קי״ל ונמצא מתבטלת מד״הד לגמרי:

פסוק ד

וירא וכו׳ אף בזה וכולי הרא״ם ז״ל כתב דהכרחו הוא לפי שא״א לפ׳ כמשמעו כי האור והחשך הם העדר וקנין דלא תפול בהם עירוב באופן דלא שייך לומר בהם ויבדל ע״ש וקשיא לי שהרי מצינו ששימשו אור והחשך יחד כמו במצרים ועל הים שהיה החשך למצרי׳ ואור לישראל במקום א׳ ובזמן א׳. וקצת י״ל דהתם לעולם לא היה אלא האור רק בעיני המצריי׳ היה סמיות עינים באופן דלדידהו הוה כמו חשך אלא דמ״מש רז״ל שהיה החשך עב ושהיה בו ממש אין נר׳ כן ולעד״נ דק״ל לרש״י דמאי שייך לומר דלפי שראה כי טוב לכך ויבדל וכו׳ אדרבא מאחר שהוא טוב עדיף טפי שלא יבדילנו מהחשך שהוא יתקן הרע של החשך ולכך קאמר דצריכין אנו לאגדה וכולי. ולדעת זאת האגדה צ״ל הטעם שברא לזה האור אף על פי שידע שלא היה העולם כדאי להשתמש בו ושהיה עתיד להבדילו לצדיקים לע״ל משום דלע״ל לא יוכל להבראות לפי מה שגזרה חכמתו ית׳ שאין כל חדש תחת השמש. ולפי הפשט דמייתי רש״י נ״ל דה״פ ראה קודם שיבראנו שהיה לו להיות דבר טוב ואין נאה לו ולחשך וכו׳ וקבע לזה תחומו ולכך כשברא האור מיד סילק החשך שקדם לו בזמן הלילה ובא האור וסילק החשך והיה יום כך נ״ל. ובזה אזדא לה קו׳ הרמ״בן ז״ל שהביא הר״אם דא״כ ידמה כאילו יש בענין המלכה ועצה חדשה וכולי כי מ״ש הר״אם אינו מספיק כ״כ כאשר הק׳ עליו הנ״חי ע״ש:

פסוק ה

יום א׳ לפי סדר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא ויהי ערב ויהי בקר יום ומאי קמ״ל באמרו א׳ פשיטא שזה א׳ שהרי לא קדם לו אחר והדר מקשה להכריח פירושו ולתרץ הרגשו דא״א לפ׳ כפשוטו דא״כ הול״ל ראשון א״ו היינו דקמ״ל שהיה יחיד וכו׳. וראיתי להרא״ם שהק׳ בשם הרמב״ן כי לא יתכן לכתוב יום ראשון בעבור כי עדיין לא נעשה יום שני וכו׳ עיין שם ובנ״חי. ולע״ד לא ידענא מאי קו׳ דהא ודאי כשהתחיל הבורא יתברך לברא העולם בראו אדעתא שיתקיים וכשברא ונתן גבול לאור ולחשך להיות זה יום וזה לילה אדעתא דהכי עביד שישמשו וילכו כך לעולם נמצא שזה היה הראשון לימי הבריאה ומה בכך שעדיין לא באו שאר הימים הרי היו בודאי עתידים לבא לפי כוונת הבריאה ואמאי לא שייך לכתוב יום ראשון וגם לענין הבריאה בעצמה מכיון שביום א׳ אעפ״י שנברא הכל בו מ״מ עדיין לא נשלם שום דבר רק כלם היו צריכין תקון א״כ בהכרח כשעבר יום א׳ ועדיין לא נשלמה המלאכה שייך שפיר לומר זה יום ראשון למלאכה אך עדיין צריך יום או יומים או ימים אחרים לתקן הבריאה ואפשר שלזה ג״כ כיון רש״י במ״ש לפי סדר ל׳ הפרשה הו״ל וכו׳ כלו׳ דלפי הנר׳ מל׳ הפרשה דכשעבר יום א׳ ועדיין לא נגמרה מלאכת הבריאה אלא היו צריכים תיקון הרבה א״כ שייך שפיר ל׳ ראשון לבריאה דבהכרח לבא אחריו שני ואמאי כתב אחד. ותדע שזו כוונתו דאל״כ יש יתיר בלשונו דהוה סגי ליה למימר לפי סדר הלשון:

פסוק ו

יהי רקיע יחזק וכולי דק״ל דבשלמא לעיל גבי האור שייך למכתב יהי אור לפי שאור דבר שאין בו ממש היא אבל ברקיע שיש בו ממש הול״ל יברא א״נ יעשה רקיע ומאי יהי לכך פי׳ יחזק וכו׳:

בתוך המים באמצע וכו׳ דק״ל דמדכתיב בתר הכי ויהי מבדיל וכו׳ ממילא שמעי׳ שהוא בתוך המים ואמאי אצטריך בתוך המים אלא ללמד שהוא מכוון באמצע וכו׳ והרא״ם ז״ל כתב לא מפני שמלת תוך מורה על זה כי ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים איננו באמצע הים גם אונקלוס תרגמו בגו מיא ולא במציעות כמו הכא וכו׳ עיין שם ולע״ד אחר המחילה מדברי רש״י דמייתי זה על בתוך המים נר׳ בהדיא דמלשון בתוך קא דריש וכן משמע נמי מלישנא דאגדה דב״ר דקאמר יהי רקיע בתוך המים ביניים ובנתיים. וקרא דביבשה בתוך הים נמי שפי׳ מדריש הכי שהרי מסיים ביה קרא והמים להם חומה מימינם ומשמאלם וזהו בתוך הים שנחלק הים באמצע חציו נסתלק לימינם והחציו לשמאלם כמין שתי חומות וישראל עברו באמצע והאויר שביניהם לבין המים הנצבים כמו חומה הוה שוה לשתי הצדדין והרי הוא דומה ממש לזה אלא דהכא הרקיע נצב בין המים העליונים לתחתונים והתם ישראל היו נצבים בין שתי החומות שמן הצדדין ואפ׳ שלזה שינה אנקלוס בתרגומו דהכא תרגם במציעות והתם בגו:

פסוק ז

ויעש וכו׳ תיקנו וכו׳ נר׳ דקשיא ליה דהואיל ונברא במאמר לא שייך ל׳ עשיה דמשמע עשייה בפועל ובידים ולכך מתרץ לפי הפשט שהוא ל׳ תקון. ושוב מצאתי בב״ר זה א׳ מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אתמהא והלא במאמר הן הוי בדבר ה׳ שמים נעשו ע״כ הרי סייעתא למה שכתבתי דשייך להק׳ על לשון ויעש ורש״י ז״ל יישבו כפי הפשט:

מעל לרקיע על וכו׳ הלא מראש כבר הודענו בהקדמתנו דקושטא קאי דבכל מקום שרש״י מזכיר ההרגש בפי׳ צריך לדעת שיש עוד הרגש אחר מבחוץ שהרי אין דרכו של רבינו להזכיר כלל עיקר ההרגש שעליו סמך ובנה פירושו וכדכתיב גם כן לעיל בפ׳ יום אחד וכאן נ״ל שיש לדקדק דאמאי הדר וכתב לרקיע הול״ל ממעל לו א״נ הכל מיותר דהול״ל ויבדל בין מים למים כמ״ש בקרא דלעיל דמובן ממילא ולפי מה שפירש א״ש דמש״ה איכפל וכתביה ללמד דכפי השיעור שיש בין רקיע למים התחתוני׳ ה״נ איכא בין רקיע למים עליונים. ומה שסמך רש״י לזה ומפני מה לא נאמר כי טוב היינו דבשלמא בלא זה הוה קשיא ולא מידי דלא שייך למימ׳ כי טוב בשני הואיל ולא הוה ביה שום חידוש כי מה שנקרש הרקיע אינו שום דבר מחודש והבדל בין מים למים הוא דבר דאתי ממילא ע״י הרקיע אבל השתא שהקדים דהמים העליונים עמדו בו למעלה למעלה ונתלו באוי׳ נמצא שיש כאן דבר חידוש ונס גדול ומעתה ק׳ מ״מ לא נאמר כי טוב ומתרץ לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד הג׳ והא דלא כתב בג׳ ג״פ כי טוב א׳ על גילוי היבשה י״ל דגילוי הארץ הוא תחלת המעשה בלבד כי סופו הוא הוצאת הדשא מהארץ ובחד כי טוב סגי וז״ש רש״י והתחיל וגמר מלאכ׳ אחרת ולא קאמר בקצרה ועשה מלאכה אחרת לרמוז מאי דאמרן דאף על גב דלכאורה איכא ב׳ מלאכות אחרות לכי תידוק ליתא דאינו אלא התחלה וגמר ועוד אפ׳ להבין כוונת רש״י במ״ש והתחיל וגמר וכו׳ דאע״ג דלכאורה לא גמר אותה המלאכה דהא אע״ג דכתיב ותוצא הארץ דשא וכו׳ לא יצאו לגמרי אלא על פתח קרקע עמדו עד יום ו׳ כדפירש רש״י לקמן אפ״ה מיקרי גמר בג׳ כיון שעמדו על פתח הרקיע:

פסוק ח

ויקרא וכו׳ שא מים וכו׳ דק״ל דמשמעות מלת שמים מורה ריבוי ואמאי קרא לרקיע שמים בל׳ רבי׳ ואי משום דאיכא ז׳ רקיעים ה״נ איכא ז׳ ארצות ואפ״ה כתיב ארץ ולא כתיב ארצות ולכך משני דשם שמים נגז׳ ממלת מים והא דפי׳ בג׳ דרכים היינו דלפי׳ הראשון והוא האמור בב״ר ק׳ שהרי המים העליונים עומדים באויר כדלעיל נמצא שאין הרקיע נושאן ולכך מייתי אידך דבגמ׳ דחגיגה ולפי׳ שני נמי ק׳ דא״כ שחסר אות מ״ם הול״ל מ״ם דשמים דגושה להורות החסרון דבשלמא לפי׳ קמא דהאלף נחה לא מיקרי חסרון וישנה בכח הקמ״ץ דשי״ן כי כן משפט התנועות הגדולות כידוע אבל לפי׳ הב׳ ק׳ לכך מייתי השלישי ועליה נמי ק׳ דאע״ג דהאל״ף ישנה בכח מ״מ צריך להפוך ולפ׳ ש״א כמו א״ש ואע״ג די״ל דאתי שפיר לפי שהאש הוראת דין וכל דין בסוד תשר״ק כנודע מ״מ אין זה קרוב לפשט לכך אצטריכו כלהו:

פסוק י

קרא ימים והלא וכו׳ ה״נ נוכל להרגיש מ״ש מארץ דקראה בלשון יחיד אע״ג דאיכא רבים ושוב מקשי רש״י קושיא עצמית שהרי ים א׳ הוא דהא כתיב יקוו וכו׳ אל מקום א׳ ומשני אינו דומה וכו׳:

פסוק יא

עץ פרי שיהא טעם וכו׳ איברא דאיכא למידק על מה סמכ׳ הארץ ששינתה מציווי הקב״ה דלא שייך יצה״ר בארץ ונר׳ שהארץ דייקא דברי השי״ת שאמר עץ פרי עושה פרי דאי הוה קאמ׳ ועושה פרי בוי״ו הוה משמע שפי׳ שהעץ עצמו יהיה פרי וגם יוצא פרי אבל השתא דכתיב עושה פרי בלא וי״ו משמע דתרי מילי נינהו וה״ק קצתם יהיו עץ פרי וקצתם עושה פרי כך הבינה הארץ דבריו של מקום וכך עשתה שהרי יש קצת אילנות שטעם העץ והפרי שוה כגון האתרוג כמ״ש רז״ל פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוין וכן הפלפלין וכמו שדרשו גבי ערלה כל עץ מאכל להביא עץ שטע׳ עצו ופריו שוה ולמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ועם מ״ש ניחא נמי דלא תיקשי דאמאי נטר קב״ה לקלל האדמה עד שחטא אדם ולא קיללה מיד דכיון שלא במרד ולא במעל עשתה זאת אלא שכך הבינה בדבריו של מקום לאו בת עונשין היא אמנם כשחט׳ אדם נפקדת גם היא משו׳ דבשביל שינויה היה מקום לאדם לטעו׳ ואי לא שינתה לא הוה טעי כדבעי למימר והילכך הואיל ובאת תקלה לאדם ע״י שינויה נפקדה ונתקללה והתקלה היא דידוע שחוה הוסיפה על דבריו של מקום ולא תגעו בו ועי״ז גרמה שחטאו שא״ל הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה וכולי כמ״ש רז״ל ואמנם איכא למידק מהיכא נפקא לה תוספת זה דודאי לא בכדי בדתה מלבה כן ונר׳ לפי שדקדקה חוה במה שהקב״ה א״ל ומעץ הדט״ו לא תאכל ממנו דהול״ל ומפרי עץ הדט״ו לא תאכל דאטו עץ גופיה בר אכילה הוא אלא ודאי כוונתו ית׳ לרבות הנגיעה בעץ גופיה ואפקי׳ קרא לנגיעה בל׳ אכילה ולא ק׳ דה״נ מצינו דאפקיה לאכיל׳ בל׳ נגיעה בכל קדש לא תגע דאזהרה לאוכל היא כך סברה חוה וטעו׳ זה בא לה לפי שהעץ עצמו לאו בר אכילה הוא לפי שהארץ שינתה מצווי הקב״ה דמסתמא גם זה העץ לא היה טעם עצו ופריו שוה למ״ד גפן או תאנה היה רק למ״ד אתרוג הוה ואע״ג דכתיב טוב העץ למאכל לאו דוקא עץ גופיה אלא כלו׳ עץ שבו מאכל. ואילו הארץ קיימה צווי השי״ת היה שעץ ג״כ ראוי לאכילה וממילא הוה דרשה חוה ומעץ לרבות אכילת העץ גופיה ולא היתה מוספת הנגיעה נמצא שהארץ על ידי שינויה היתה גרמא בנזיקין של אדם לכך נפקדה עמו:

פסוק יד

יהי מארת חסר וי״ו וכו׳ אין דרכו של רבינו לדרוש חסרים ומלאים שבתורה שאין כוונתו אלא לבאר פשטי המקרא ואינו מביא דברי אגדה אלא כשמוכרח ליישב איזו קושיא וה״נ כן דהקו׳ מבוארת דכיון דמאורות ל׳ רבים הול״ל יהיו מאורות ואמאי כתוב יהי אלא ע״כ לדרוש יהי יום זה מוכן למארה ליפול אסכרה ב״מ:

להבדיל וכו׳ משנגנז וכו׳ דק״ל דמשמע דעד השתא לא היה הבדל בין היום ובין הלילה והיכי כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א׳ ב׳ ג׳ ולכך מתרץ דהך קרא קאי על אחר ז׳ ימי בראשית אחר שנגנז האור הראשון. ומ״ש רש״י לעיל והבדילו לצדיקים וכו׳ לאו למימרא דמיד ביום ראשון גנזו דהא הכא כתב דשמש כל ז׳ ימים אלא כתב ויבדל ע״ש מה שעשה אחר הז׳ ימים. והמאורות שנתלו ביום ד׳ צ״ל דהוו בימים ההם כשרגא בטיהרא:

ולמועדים וכו׳ למולד הלבנה. אף על גב דקרא אתרווייהו קאי הא בחמה נמי תלוים כדאי׳ בפ״ק דר״ה שמור את חדש האביב שמו׳ אביב של תקופה שיהיה וכו׳ ולכך מעברין השנה ע״ש:

פסוק כ

שרץ וכו׳ שאינו גבוה וכו׳ זהו ההכרח שהביאו לפרש נפש חיה דלאו בחיה ממש משתעי אלא שיש בה חיות וה״ט שהיפך רש״י סדר הפ׳ שזה כתב לקיים פירושו:

פסוק כא

התנינים וכו׳ ובדברי אגדה וכו׳ הוצרך לדברי אגדה דאילו כפשוטו ק׳ דהתנינים הוה סגי דאילו שאר דגי׳ הא כתבינהו קרא שרץ נפש חיה וכו׳ והתנינים דהכא ע״כ לבריות שבים וא״כ הגדולים למה לי אבל לפי המדרש ניחא:

נפש חיה וכו׳ שיש וכו׳ הא כבר פירשו רבינו לעיל גבי צווי השי״ת ומ״מ הוצרך למהדר ולמכתביה הכא בעשיה דלא תימא בשלמא לפי פשוטו דהתנינים כולל כל הבריות הגדולות שבים ע״כ הא דכתיב בתר הכי ואת כל נפש החיה מיירי בשאר הדגים שאין להם רגלים ומוכרח לפ׳ נפש שיש בה חיות אבל לפי המד׳ דהתנינים מיירי בלויתן דוקא מעתה נפרש נפש חיה כמשמעו ונימא דמיירי בבריות שבים מש״ה איכפל רש״י לאפוקי מדעתך דליתא דהא כתיב אשר שרצו המים ועוד דא״כ שאר הדגים לא כתיבא עשייתן אבל אם נפרש נפש שיש בה חיות ניחא דהשתא כולל הכל הבריות וגם הדגים דכלהו נפש שיש בה חיות נינהו:

פסוק כב

ויברך וכו׳ ואף החיות וכו׳ ומ״מ אף שלא נתברכו החיות בפני עצמם הגיעה להם ברכה בכלל ברכת הדגים והעופות שהרי שוין הן בכמה דברים והואיל ולא היתה ברכה מפורשת להם אלא מכללא איתמ׳ לא חלה רק על הראויין לחול לאפוקי נחש משא״כ אילו נתברכו בפירוש ממילא היה צריך שתחול גם על הנחש לפי מדותיו של הקב״ה שאינו דן אלא באשר הוא שם ובאותה שעה אכתי לא קלקל. והאדם הוצרך לברכה להיותו בר עונשין וכוליה האי ואולי יתקיים ועוד שהכל מתקנאים בו ומה גם דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה דגים וכו׳ כמ״ש רז״ל הילכך הוצרך לברכה פרטית:

פסוק כד

תוצא הארץ הוא שפירשתי וכו׳ כלומר דמש״ה כתיב איזה פעמים בלשון זה המורה שלא היתה אלא יציאה וגילוי אותו הדבר ולא עיק׳ הוייתו ובריאתו שזה היה הכל ביום ראשון. ומ״מ לפי האמת לא היה ביום ראשון רק בריאה בכח לא בפועל שהרי לעיל כתב רש״י גבי יום א׳ שהיה קב״ה יחיד בעולמו. שאפי׳ המלאכים לא נבראו עד יום ב׳ א״ו כדאמרן והשתא לא תיקשי לך שמצינו לשון בריאה ממש בשאר ימים כמו ויברא אלהים את התנינים וכו׳ וכן באדם:

פסוק כו

נעשה אדם ענותנותו וכו׳ ולפי וכו׳ פי׳ דרבינו ז״ל הוצרך לתרי טעמי חד על עיקר טעם ההמלכה וחד על כתיבתה בתורה דאילו מטעם שלא יקנאו סגי להמלכה בעצמה אבל אין זה מכריח הכתיבה ולכך צריך ג״כ לטעם לימוד הענוה וליכא למימר נמי דמטעם ענוה לחוד סגי דכיון דצריך ליכתב הוצרכה ההמלכה להיות באמת בהכרח דמ״מ אמאי קפיד לעשות לימוד זה בבריאת האדם טפי מכל שאר הנבראים א״ו איכא נמי טעם הקנאה. אחר זמן רב האיר אל עבר פנינו אור חדש ס׳ בני יהודה להרב הגדול מוהרר״י עייאש נר״ו וראיתי שם בלשונות רש״י שכתב כדברינו וחדאי נפשאי שזכיתי בעניי להיות פותח כוון לדעת עליון. אריא דבי עילאי:

בצלמנו בדפוס שלנו. אינו נר׳ לפע״ד מ״ש המפרשים ז״ל שהכרחו של רבינו לפי שאין למעלה שום צלם ותמונה כדכתיב כי לא ראיתם כל תמונה שהרי בתר הכי על בצלם אלהים ברא אותו פי׳ רבינו צלם דיוקן יוצרו הוא וע״ד שמתבאר שם יוכל להתפרש גם בכאן אלא נראה שכוונתו לדייק שינוי הלשון דכתיב בצלמנו כדמותנו ואי הוה כתיב כצלמנו בכף כמו כדמותנו בודאי היה מפרש ה״נ כצלם דיוקן שלנו אבל מדשני קרא וכתב בצלמנו בבי״ת מכח זה ניחא ליה לפ׳ בדפוס שלנו ותהיה בית דבצלמנו בי״ת הכלי כמו בזעת אפיך וכן רבים ועפי״ז נמי ניחא מאי דכתיב לקמיה בצלמו בצלם אלהים וכו׳ דאל״כ הרי הלשון כפול:

וירדו וכו׳ יש בל׳ הזה וכו׳ כלו׳ מדלא כתיב וימשלו כדכתיב אח״כ ואתה תמשל בו ש״מ בא לידרש מקרא ומסורת ירדו בחיר״ק היו״ד מל׳ רידוי ששרשו רדה וירדו ביו״ד ציר״י מלשון ירידה ששרשו ירד ולפי המקרא בי״ת דבדגת הים א״ש כפשטה אמנם לפי המסורת צריך לפ׳ שהוא בי״ת במקום מ״ם ויהיה פירושו וירדו מדגת הים וכו׳ שכן מצינו בשמושי הבי״ת שפעמים משמשת במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם וגו׳:

פסוק כז

זכר ונקבה וכו׳ ולהלן וכו׳ ההרגש שמבחוץ דברישא כתיב בצלם אלהים ברא אותו והדר כתיב זכר ונקבה ברא אתם נמצא סתירה בפסוק עצמו מניה וביה ועם מה שפירש״י מיושב שהיו דו פרצופין דבוקין וכחד חשיבי והילכך א״ש מאי דכתיב ברישא בצלם אלהים ברא אותו:

פסוק כח

וכבשה חסר וכו׳ ועוד ללמדך וכו׳ פי׳ דק״ל דמה שייך לענין ברכה דאדם לומר וכבשוה דהיינו את הארץ דאמאן קאי אי על כללות המין האנושי לא יתכן דלא שייך לשון כיבוש אלא במלחמה שנלחמים זה עם זה וחד מנייהו נוצח וכובש את ארץ חבירו תחת רשותו והכא כל הארץ כולה נתן השי״ת לבני אדם מעיקרא למקומתם בארצותם ולא אדונים לאלה בלעדם ולא שייך כיבוש ואי קאי לעתיד על המלכים המדיינים זה עם זה וזה כובש את זה הא נמי לא שייך ליכתב גבי ברכה דאדם שאם היא ברכה לכובש הרי היא קללה לנכבש לכך הוכרח רבינו לאפוקיה מפשטיה ולפרש דודאי לא אתא אלא לדרשה וכינוי וכבשה קאי על האשה שהאיש כובש אותה בבית והיינו דכתיב וכבשה בלא וי״ו ויש אם למסורת ומיהו משום דסוף סוף וכבשוה קרינן ולכ״ע היכא דאפשר למדרש תרווייהו מקרא ומסורת דרשי׳ וכמו שהכריחו התו׳ ז״ל בריש סנהדרין ה״נ הדר דרשי׳ דרשה אחריתי שהאיש שדרכו לכבוש מצווה וכו׳ ויהיה כינוי וכבשה על הארץ נמצא דמהני מקרא דקרי׳ וכבשוה למדרש כאילו כתיב תרי זימני וכבשה וכבשה חד שב הכינוי לאשה וחד לארץ כך נר׳ כוונת רש״י ז״ל מדלא כתב ד״א ללמדך וכו׳ כדרכו בכל כה״ג ש״מ דר״ל דאיתא להא ואיתא להא ויתכן זה אליבא דר׳ אלעזר בשם ר״י בן זמרא דבב״ב דסבר כרבנן דהאיש מצווה על פו״ר ולא האשה ודריש וכבשה לומר האיש שדרכו לכבוש וכו׳ ולדידיה י״ל דמ״מ אהני מקרא לדרוש נמי אידך דרשה דר׳ יוחנן ב״ב שהזכ׳ כובש הנקבה וכו׳ וע״ד דכתיב אבל לריב״ב דס״ל דהמצוה אתרווייהו קאי וסבר יש אם למקרא אה״נ דלא אתא אלא לאידך דרשה. והרא״ם ז״ל כתב ע״ד רש״י שאין כוונתו שלמדנו מוכבשה שני עניינים וכו׳ שהרי האומר זה אינו אומ׳ זה והאומ׳ זה אינו וכו׳ אלא ה״פ למדך ע״ד ריב״ב וכו׳ ועוד לימדך ע״ד ר״א בן ר״י בן זמרא וכו׳ וע״ש ולעד״ן ברור דמדלא כתב ד״א כוונתו כדלעיל ושפיר מצי׳ למימ׳ דאע״ג דריב״ב לית ליה דר״א ר״א מיהא אית ליה נמי אידך דרשה דריב״ב על הדרך האמור:

פסוק כט

לכם יהיה וכו׳ להמית בריה ולאכול וכו׳ מלשונו זה נר׳ שדעתו ז״ל כדעת התו׳ דפ׳ ארבע מיתות דלא נאסר להם רק להמית ולאכול אבל אם מתה מאליה שריא להו וכך הבין הרא״ם ז״ל וכך פירושו שלא הותר להם לעקו׳ מגידולו ומחיותו רק כל ירק עשב לאפוקי ב״ח לא הותר להם להמיתם ולעוקרם מחיותם אבל ודאי אי מיתו שרו ובהכי דייק קרא דגבי בני נח דכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק וכו׳ והא ודאי דליכא למימר אשר הוא חי דוקא לאפוקי מת מאליו דנבלה לב״נ שריא אלא מוכח דמש״ה כתיב אשר הוא חי דאילו מת מאליו אפילו לאדם נמי הוה שרי אבל חי דלדידיה הוה אסור לעוקרו ולהמיתו אצטריך לשרויי להו כירק עשב וכו׳ והא דהתם בפ׳ ד׳ מיתות כי פריך מההיא מתניתא שהיו מלאכי השרת צולין לו לאדם בשר משני לה בבשר היורד מן השמים ולא מוקי לה בשמתה מאליה נר׳ דלא ניחא ליה למימ׳ דאדה״ר יציר כפיו של הקב״ה הוה עביד עובדא בנפשיה למיכל נבלה אף על גב דמדינא היה שריא הואיל וסופה ליאסר לישראל ומה גם שלא יתכן דמלאכי השרת היו מיטפלין בדבר טמא לצלותו ולהכי מוקי לה ביורד מן השמים:

פסוק לא

יום הששי הוסיף. וכו׳ ד״א וכו׳ הוצרך לשני פירושים משום דמאי דפי׳ עד יום ששי בסיון לא אתי אלא אליבא דרבנן דסברי בששי בחדש ניתנה תורה אבל לר׳ יוסי דסבר בשביעי ניתנה לא יתכן לדרוש כן הילכך ניחא ליה לפרושי בענין שיתיישב נמי אליבא דידיה דרש״י ז״ל לא פסיקא ליה מלתא כנר׳ מפירושו בפ׳ יתרו דנסיב לה אליבא דתרווייהו מש״ה קאמר דנתוספה ה״א בגמר הבריאה לומר שהכל תלוי עד קבלת ה׳ חומשי תורה ובזה מתורץ מה שהק׳ התו׳ ז״ל ברפ״ק דע״ז וז״ל תימא למ״ד בשבעה בחדש ניתנו עשרת הדברות מאי יום הששי וא״צ למה שנדחקו שם ע״ע ומ״מ בהא לחוד לא ניחא ליה לרבינו ז״ל דמ״מ מה ענין הה״א לינתן במלת הששי טפי משאר תיבות. ובזה גם כן מצאתי אחר זמן שכוונתי לדעת עליון מוהרי״ע נר״ו בספרו הנ״ל ושישו בני מעי:

פרק ב

פסוק ב

ויכל וכו׳ ר״ש וכו׳ ד״א וכו׳ הרגשו מבואר דמשמע הכא שנעשה מלאכה בז׳ והדר כתיב וישבות בז׳ לכך ביאר בתרי אנפי דלפי׳ קמא הדוחק נגלה דכתיב קרא כפי הנר׳ ולא כפי האמת ולפי׳ בתרא בתחלה הו״ל לכתוב וישבות וכו׳ והדר ויכל וכו׳ שאז הוה משתמע שפי׳ דע״י השביתה שהיא המנוחה כלה המלאכה אבל השתא דהקדים ויכל משמע שכלה המלאכה טרם בא המנוחה:

פסוק ג

ויברך וכו׳ ובששי לחם משנה וכו׳ והך לחם משנה היה משנה בכמות ואיכות דאשתני למעליותא תשלומי כפל משל כל ימות השבוע וכמ״ש רז״ל משונה בריחו ובטעמו נמצא שהיתה שם ברכה נוספת ממש וא״צ למה שנדחק הרא״ם ז״ל לפ׳ ברכו דר״ל שלא פסקה ברכת שאר הימים ע״ש:

פסוק ד

תולדות וכו׳ למדך שכלם וכו׳ וא״ש להך פירושא נמי מאי דכתיב בהבראם בה״א כלו׳ סיבת והווית בריאתם היה הכל ביום עשות וכו׳ שכלם נבראו בכח בראשון וכדלעיל. והוצרך לד״א דאילו לפי׳ א׳ סוף סוף לא היה צריך לכתוב בהבראם לדרוש כן דבאמרו ביום עשות וכו׳ שפיר משמע הכי. ולד״א נמי ק׳ דכי היכי דרמז כאן בריאת העה״ז בה״א אמאי לא רמז ג״כ בריאת העה״ב שהי׳ ביו״ד שהרי בהך קרא נכתב הכל עליון ותחתון כדכתיב אלא תולדות השמים והארץ ומסיים נמי ביום עשות וכו׳ ארץ ושמים. ודע שהטעם שכתב רש״י שנברא עה״ז בה״א הוא הוא הטעם האמור בש״ס פ׳ הקומץ רבה שנברא בה״א לפי שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ופירש״י דאכסדרה פתוח מתחתיו כל הרוצה לצאת לתרבות רעה יצא ע״כ והוא עצמו מ״ש כאן לרדת דרך שם. וטעם בריאת עה״ב ביו״ד נראה לומר לפי דהיו״ד יש לה ג׳ קוצין ראש תוך סוף וכך עה״ב נברא בתחלה והווה וכן יהיה בסוף יומיא ועי״ל להורות שנברא בעשרה מאמרות והיא היו״ד שתכלית הבריאה הוא עה״ב דהוא נצחי דעוה״ז אינו אלא חיי שעה ועוד לאלוה מילין כידוע לי״ח אין כאן מקום להאריך:

פסוק ה

כי לא המטיר וכו׳ התפלל עליהן וכו׳ והטעם שלא רצה ית״ש להוריד הגשמים עד שבא אדם והתפלל עליהן נראה שהיה זה להודיע לבריות לדורות עולם שהגשמים תלויים במעשה התחתונים שאם ייטיבו מעשיהם כתיב ונתתי מטר ארצכם וכו׳ ואם לאו ועצר וכו׳:

ה׳ אלהים וכו׳ שהוא שופט וכו׳ כלומר ה׳ הוא שם העצם ואלהים הוא שם התאר והא דלא פי׳ הכי לעיל בפ׳ ביום עשות ה׳ אלהים וכו׳ משום דהתם לא שייך לפ׳ כן דעד שלא ברא העולם כלו לא שייך בפועל לומר שליט ושופט על כל. אלא התם צ״ל כמ״ש ז״ל והביאה רבינו בפ׳ בראשית ברא אלהים:

פסוק ז

וייצר ב׳ יצירות וכו׳ לתחיית המתים וכו׳ נ״ל דה״פ דהגוף הזה אשר יצר הקב״ה את האדם בעה״ז מהני נמי לתחיית המתי׳ נמצא דיצירה זו שייכא נמי לתחיית המתים וזה נראה טפי ממ״ש בש״ח בשם הנח״י שנתן הקב״ה עכשיו רוח חיוני באדם שיוכל לחזור ולחיו׳ וכו׳ ע״ש דהא הכא הך קרא לאו ברוח חיוני מיירי דכתיב וייצר וכו׳ עפר מן האדמה ואחר כך ויפח וכו׳ דיצירה אעפר קאי:

עפר וכו׳ ד״א וכו׳ אצטריך לב׳ הפירושים דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל מן כל האדמה או לשון כיוצא בזה דמן האדמה אינו מורה שום משמעות לומר שצברו מד׳ רוחות ולפי׳ שני ק׳ דפסוק מזבח אדמה אינו מדבר על מזבח בית עולמים אלא על מזבח הנחשת של משכן ונקרא אדמה ע״ש שממלאים אותו אדמה בשעת חנייתם וא״כ איך נדרוש מל׳ מן האדמה שנטל עפרו ממקום המזבח ועם היות שיש ליישב בדוחק מ״מ קשה קצת:

ויפח באפיו וכו׳ הוזקק הששי וכו׳ והמנוחה של יום השבת נמי פשיטא שהוא מנוחה לעליונים ומנוחה לתחתונים ואדרבא עיקר מנוחת השבת הוא לעליונים כידוע כי הנשמות ביום שבת עולים ממדרגה למדרגה לג״ע העליון ויום השבת נקרא יומא דנשמתין ואפי׳ הרשעים יש להם מנוחה בשבת ועוד הרי עיקר עה״ב הוא עולם שכלו שבת וא״צ למה שנדחק הש״ח בשם הנח״י ע״ש:

לנפש חיה אף בהמה וכו׳ פי׳ דשם נפש דוקא שייך ג״כ בבהמה וחיה דהיינו נפש החיונית אבל באדם נתוסף בו ב׳ בחי׳ דהיינו רוח ונשמה והיינו דאמר מר דעה ודבור הדבור הוא הרוח כדתרגם אנקלוס רוח ממללא והנשמה היא נפש המשכלת והיא העליונה ואע״ג דאיכא עוד ב׳ בחי׳ דהיינו חיה ויחידה וכדאי׳ הכא בב״ר מ״מ לא הזכירן רש״י דבני עליה הנם מועטים:

פסוק ח

מקדם במזרחו וכו׳ אע״ג דבגמ׳ פ׳ מקום שנהגו תניא ז׳ דברים נבראו קודם שנברא העולם וחד מנייהו ג״ע ומייתי לה מהך קרא ויטע וכו׳ מקדם ונר׳ דלז׳ כיון אנקלוס שתרגם מלקדמין (דלא כהרא״ם ז״ל שכתב דאנקלוס סבר כרשב״ן שג״ע נברא בשלישי דל׳ מלקדמין אינו מורה כן) מ״מ רבעו ז״ל לא ביאר כן אלא כפי׳ הב״ר לפי שאין זה קרוב לפשט הכתוב חדא דצריך לפ׳ לפי״ז ויטע דר״ל וכבר נטע מלפנים ולא בא כאן הכתוב אלא לסיומי עליה וישם שם את האדם וזה דוחק ועוד דא״כ הול״ל ויטע ה׳ אלהים מקדם גן בעדן. ודייק רבינו באמרו במזרחו של עדן דלא תימא במזרחו של עולם דסבר רבינו דאדרבא ג״ע במערב העולם קאי וכמו שהוכיחו התו׳ בפ״ט דבכורות דף צ״ח ע״ש. והסמיך רש״י לזה וא״ת הרי כבר וכו׳ אף על גב דמקום קו׳ זו הוא בפרשה דלעיל להודיע ולהוכיח דר״י הגלילי נמי הכי סבר דמקדם אין פירוש מלקדמין קודם בריאת העולם שהרי חשיב ואזיל בפרטי מעשי האדם ויצמח לו גן בעדן:

פסוק יא

פישון וכו׳ ד״א וכו׳ בכל פי׳ איכא קצת דוחק דלפי׳ א׳ מה ענין ריבוי אצל עלייה ולפי׳ שני הול״ל פשתון לכך מייתו תרווייהו:

פסוק יד

כוש ואשור עדיין וכו׳ אע״ג דבב״ר אמרו כן גם על החוילה דלעיל עדיין לא היתה חוילה וכו׳ אלא מגיד מראשית אחרית מכל מקום התם אינו מוכרח בפשט הכתוב די״ל דחוילה שם המחוז ומימות עולם היה שמה כך (וע׳ בתו׳ פ״ק דכתובות דף י׳ בד״ה אשור זו סליקא) דייקא נמי דכתיב החוילה משא״כ הכא דלא כתיב בה״א הילכך צ״ל ע״ש העתיד אלא דהמדרש סבר מדהנך ע״ש העתיד חוילה נמי ע״ש העתיד:

הוא פרת החשוב וכו׳ הנזכר וכו׳ עיין מ״ש בפ׳ לך לך על פ׳ הנהר הגדול נהר פרת ונראה דרש״י בכאן הרכיב ב׳ הפירושים החשוב וכו׳ היינו כפשוטו שהיה חשוב ממש ובההיא דכתיב התם מש״ס דבכורות וכדאי׳ נמי בב״ר אוותנטיא של נהרות ושוב פי׳ הנזכר ע״ש א״י כלומר ולאו דמדידי׳ הוא חשוב דאדרבא גרוע הוא ומדלא כתב ד״א אפשר דסבר דלא פליגי וע״ד דכתיבנא התם ע״ש:

פסוק יט

ויצר וכו׳ שעופות נבראו וכולי ועוד למדך וכו׳ ברפ״ב דחולין מייתי הש״ס דקונטריקוס ההגמון שאל לר״ג (ולפי׳ התו׳ שם לריב״ז) דומיא דהני קראי ואי׳ התם תרי לישני בליש נא קמא קאמר שבדרך דחייה השיבו הך דמן הרקק נבראו ואחר כך אמר לתלמידיו שאין כך האמת אלא מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להם שם כלו׳ וה״ק קרא אחר שיצר השם יתברך ביום ששי כל חית השדה בו ביום הביאם עם כל עוף השמים שנבראו ביום הקודם יחד כלם הביאן אל האדם לקרות להן שם וזהו הועוד למדך דכתב רש״י ולישנא אחרינא אמרי׳ התם דבלשון השני דחה להגמון ובל׳ ראשון אמר לתלמידיו משום דכתיב על ויצר איך שיהי׳ לכאור׳ ק׳ על רש״י שהרכיב הדחייה והאמיתות אלא דלק״מ דלפי לישנא בתרא אע״ג דלפי האמת בא הכתוב להודיע שה עופות מן הרקק מ״מ הפשט לא יופשט שבו ביום הביאן אל האדם לראות מה יקרא לו אלא דמשמע ליה דליכא למימר דכוליה קרא להכי דוקא הוא דאתא משו׳ דכתיב על ויצר ומפני דיוק זה דכתיב על ויצר נקט רש״י כהך לישנא. ועוד דעובד גלילאה דרש התם כהך לישנ׳ בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בב׳ סימנין דגי׳ שמן המים בלא כלום עוף שמן הרקק בסי׳ אחד:

פסוק כא

מצלעותיו מסטריו וכו׳ וזהו שאמרו וכו׳ כלו׳ פי׳ זה שאמרו בב״ר מסטריו אתי כמ״ד ב׳ פרצופין והיינו חדא מסטרוהי כלו׳ צד א׳ מגופו אבל למ״ד זנב א״צ לבאר דהוי כפשוטו א׳ מצלעותיו מעלעוהי כדמתרגם אונקלוס כלומר חתיכת א׳ מבשרו ואחר כך פירש ויסגור מקום החתך כלו׳ דלמ״ד פרצוף א״צ לבאר דפשיטא דצריך היה לסגרה שהרי כל גבו מאחוריו נשארה פתוחה וחתוכה ומיהו למ״ד זנב נמי א״ש דלא נצרכה אלא למקום חתך וה״ט דסמך רש״י דיבור זה של ויסגור לדבור מצלעותיו ואחר כך ביאר וישן וכו׳ ושינה מסדרא דקרא לומר דחדא למר וחדא למר א״צ לפ׳ דהוי כפשוטה:

ויישן וכו׳ שלא יראה וכו׳ אין זה כ״א למ״ד זנב דודאי הואיל ולא היתה אלא חתיכת בשר שייך מיאוס אבל למ״ד פרצוף לא ביאר רבינו טעמא להפלת תרדמה דטעם מיאוס לא שייך בהא ונר׳ לומר דלהך סברא הוצרך לתרדמה משום צערא דגופא שלא יצטער בחתיכת כל גופו לחלקו לשנים שאין דומה לחתוך חתיכה א׳ מלמטה דהתם ודאי ליכא כ״כ צערא ולכך ביקש טעמא דמיאוס והיינו למ״ד זנב אבל למ״ד פרצוף איכא ודאי צערא רבא ואע״ג שאינו נמנע בכחו יתברך לקורעו ולחותכו מבלי שירגיש מ״מ לא עבוד רחמנ׳ ניסא על מגן דבר היוצא מהטבע ולכך הוצרך לתרדמ׳ שכשישן אינו מרגיש בצער החיתוך:

פסוק כב

ויבן כבנין וכולי ה״נ דרך רבינו בדרך דלעיל. כלומר דבשלמא למ״ד זנב היינו דכתיב ויבן דודאי בנין בעי לעשותה פרצוף ודמות אשה וא״צ ביאור אבל למ״ד פרצוף צריך ביאור דמאי ויבן ומשני להך מ״ד הוי פירושו עשאה כבנין וכו׳:

פסוק כג

זאת הפעם מלמד שבא וכו׳ עיין להרמ״ע ז״ל בס׳ ע״מ מאמר אם כל חי פי׳ שזה נדרש בענין קריאת השמות שהוא גמר צורתם ופקודתם והיא ע״ד אמרם אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וביאר שם שהפקידה נחלקת לג׳ בחינות א׳ ע״ד הכתוב כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו ומבחינה זו היא האמורה כאן שבא על כל בהמה וכו׳ עיין שם ויאירו עיניך שאין להבין המאמ׳ הזה כפשוטו ח״ו ולפי״ז מ״ש ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה יהיה פירושו ע״ד מ״ש רש״י לעיל שאמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל וכו׳ ואין ספק אצלי שרש״י ז״ל לזה נתכוון וכך הבין המאמ׳ דאל״כ לא היה מביא אגדה זו שאין דרכו להביא בפירושו אלא האגדות הקרובות לפשטו׳ המקראות והאגדה הזו אם נבין אותה כפשטה רחוקה היא מן הדעת ומפשט הכתוב דהך קרא לא מיירי בזווג אלא בקריאת שם:

פרק ג

פסוק א

והנחש וכולי מה ענין וכו׳ ההרגש שמבחוץ דכיון שהוא ענין אחר לא הול״ל בל׳ זה והנחש היה דהא אינו מחובר לדלעיל ועוד הול״ל פסקא אחריתי ומשני שהוא ממש מחובר לדלעיל. ומ״ש הו״ל לסמוך ויעש וכו׳ אף על גב דאותם כתנות עור אחר החטא הוו לכסות בשר ערוה וא״כ היכי הו״ל למכתב כאן קודם החטא ויעש וכו׳ לק״מ דקודם החטא נמי הו״ל כתנות אלא שהיו רוחניות והיינו דאמור במדרש בתורתו של ר״מ מצאו כתוב כתנות אור דהיינו קודם החטא והוא מ״ש רש״י לקמן מדובקות לעור כמו צפורן ולא פליג עם אידך מ״ד דבר הבא מן העור דתרתי הוו בתחלה היו מחוברות לעור כמו צפורן ואחר החטא דבר הבא מן העור ותרווייהו כייל קרא כדכתי׳ אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי באופן דההוא קרא שפיר שייך אפי׳ קודם החטא ואחר כך היינו דמקשי הי״ל לסמוך ויעש וכו׳ הואיל ובאמת מיהא הוו אף קודם החטא ומשני אלא להודיעך וכו׳ כלומר דאילו הוה כתיב הכא הוה מקום למטעי לפ׳ דמעיקרא נמי הוו כתנות ממש דבר הבא מן העור ולא היה נודע מאיזו עצה קפץ הנחש מש״ה לא כתביה הכא כלל לאשמועי׳ הא כיון דלפי האמת ערומים הוו דאותן לבושי׳ בתחלה לא הוו לכסות בשר ערוה שהרי היו מדובקים על עורן וכל איבריהם נשארו מגולים שלא היה צורך לכיסוי אחר דלא הוה יצר הרע ובזה מיושב כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:

ערום מכל לפי וכו׳ דק״ל. לאיזה תכלית שיבח הכתוב לנחש לומר שהיה ערום מכל וכו׳ ומשני להודיע שלפי גדולתו וכו׳:

פסוק ג

ולא תגעו בו הוסיפה וכו׳ לא שכיונה להוסיף אלא שדרשה הכפל בדברי הקב״ה לא תאכלו ממנו כי ביום אכלך ממנו ותרתי ל״ל אלא חד אאכילה וחד אנגיעה ואפקיה לנגיעה בלשון אכילה כי היכי דאשכחן איפכא בכל קדש לא תגע וע״ע מש״ל בפ׳ עץ פרי:

פסוק ד

לא מות וכו׳ דחפה וכו׳ הקו׳ מבוארת דהיכי נתפתתה אחרי דבריו חדא דמאן יימר שאין מיתה בנגיעה אי משום דלא מתה מיד הרי לא א״ל הקדוש ברוך הוא אלא ביום אכלך. ואכתי לא עבר יומא ותו אפי׳ יונח שאין מיתה בנגיעה באיזה כח יוכל לומר דאין מיתה גם באכילה הרי באכילה הוזכרה מיתה להדיא. ועוד אפילו לא תמות על שנגעה אין מזה שום ראיה דשאני אותה נגיעה שהיתה באונס שהרי דחפה וכבר הק׳ כן המפ׳ ז״ל ע״ע בש״ח. ולעד״ן דמ״ש דחפה אין הכוונה דחיפה ממש בידים אלא כלומר הכריחה לחזור בה מסברתה במאי דדרשה הכפל חד לאכילה וחד לנגיעה כדלעיל וע״ז א״ל דליתא אלא ה״פ דאיכא למידק דהקדוש ברוך הוא א״ל מעץ הדט״ו לא תאכל והול״ל מפרי עץ הדט״ו א״ו ה״ק לפי שאותו העץ (למ״ד אתרוג היה) הוה טעם עצו ופריו שוה ואיכא איסורא אף בעץ גופיה ולכך אצטריכו תרתי אזהרות חד אפרי וחד אעץ גופיה ובזה הכריחה לחזור מסברתה ולהודות דליכא מיתה בנגיעה אלא באכילה והכפל כדאמרן ואחר שהודת׳ לדבריו חזר ואמר לה כשם שהודית בזה דליכא מיתה כך תודה לזה שאני אומר דליכא מיתה אפילו באכילה דפרי אלא דוקא באכילה דעץ גופיה להיותו משונה וז״ש לא תאכל ממנו היינו אזהרה על אכילת הפרי ובהא ליכא מיתה אלא אדרבא כי יודע אלהים וכו׳ ונפקחו עיניכם וכו׳ ומ״ש אחר כך כי ביום אכלך ממנו מות תמות ואסר לכו רחמנ׳ הפרי כדי שלא תבאו לאכול העץ גופיה דאית ביה מיתה אבל לעולם באכילת הפרי גופיה ליכא מיתה אלא גזרה ואז נתפתתה לדבריו ותקח מפריו וכו׳ דייקא מן הפרי ולא מן העץ:

פסוק ה

כי יודע וכו׳ מן העץ אכל וכו׳ לכאורה הא לא מתוקם אלא למ״ד שג״ע נברא קודם בריאת העולם כדכתי׳ לעיל בפ׳ גן בעדן מקדם דאילו למ״ד שנברא אח״כ היכי האמינה במה שא״ל מן העץ אכל וברא הרי הבריאה קדמה להווייתו וא״כ תיקשי דהואיל ורש״י ז״ל תפס אידך שיטתא כדלעיל איך כתב כאן דרשה זו. מיהו לק״מ דאפי׳ לשיטת המדרש שהביא רש״י לעיל מ״מ בתחלה נבראו כל האילנות שבגן עדן ואח״כ נבראת האשה כידוע והילכך הואיל ולא ראתה בריאת העץ היה לה מקום להתפתות ולהאמין דברי הנחש:

פסוק ו

ותתן גם וכו׳ וישא אחרת. ק׳ דאשה אחרת מי הואי בעולם ובב״ר דייקו שפיר דהכי אי׳ התם א״ל מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך אין כל חדש תחת השמש או שמא אני מתה את יושב בטל לא תהו בראה לשבת יצרה ע״כ וזה ענין אחר לגמרי מפירש״י והכוונה לומר שבאת עליו בטענה לומר שלא יתיירא מן המיתה שהרי היא גופה לא מרתתא שבהכרח א״א לה למות שהרי לא תהו בראה וכו׳ וחוה אחרת א״א להבראות דאין כל חדש וכ״ש שהוא לא ימות שעל ידו מוכרח ליישב העולם. אבל פירש״י אינו ענין לדברי המדרש אלא מדנפשיה הוא טעם קרוב אל הדעת ולשיטתיה אזיל דפי׳ לקמן והאדם ידע כבר קודם החטא אם כן כבר היו בעולם בשעת החטא שלש נקבות אחרות תאומתו של קין וב׳ תאומות דהבל א״כ יפה חששה שמא תמות היא ויחיה הוא ויקח אחת מבנותיו:

גם לרבות בהמה וחיה. ביאר הרא״ם ז״ל שהם מעצמם באו ואכלו ולא שהיא נתנה להם דלא שייך בהו טעמא דאשה עיין שם ועמו הסליחה בב״ר לא איתמר הכי די״ל שם גם ריבוי האכיל׳ את הבהמה ואת החיה ואת העופו׳ הכל שמעו לה חוץ מעוף א׳ ושמו חול ע״כ וה״נ משמע מלישנא דקרא דהא ריבויא דגם קאי על מלת ותתן ומ״ש הרב דלא שייך טעמא דאשה מה בכך איכא טעמא אחרינא כדי שלא יהיו הם גרועים מן הבהמה וחיה שהם ימותו והבהמות לא ימותו וקיימא בנפשה תמות נפשי עם פלשתים ומ״מ ק׳ על רבינו ז״ל אמאי הזכיר בהמה וחיה והשמיט העוף ותו ק׳ דלשיטתיה שכבר הולידו קודם החטא וכדלעיל בסמוך אמאי לא דריש מריבויא דגם הבנים והבנות דפשיטא דלדידהו נמי יהבה דאל״כ למה מתו ואף אי נוקי ריבויא דגם על הבהמות כפי המד׳ הוה מצי לרבויי בנים ובנות מריבויא דעמה וצ״ע:

פסוק ז

עלה תאנה וכו׳ אבל שאר העצים וכו׳ כלומר מדינא אה״נ דלא הול״ל ליקח עלה תאנה ליתקן אלא מאילן אחר דהא קי״ל אין קטיגור נעשה סניגור ומיהו שאני הכא דלא הוה אפ׳ בענין אחר לפי ששאר האילנו׳ מנעום וכולי וכ״נ מל׳ המדרש. ומאי דכתב הכא רש״י ומפני מה לא נתפרסם וכולי ה״פ דאיברא דאיכא מ״ד תאנה היה מיהו איכא רבוותא אחריני דפליגי י״א חטה וי״א גפן וי״א אתרוג וכדאי׳ במד׳ ובגמרא דסנהד׳ וא״כ מ״מ לא נתפרסם להדיא בתורה ולא יהיה בו מחלוקת ומשני שפיר שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות וכו׳ דהשתא ליכא אונא׳ לשום חד מנייהו דכל אחד מצי לאשתמוטי ולמימר לאו אנא הואי. ומאי דמסיים רבינו מדרש ר׳ תנחומא הוצרך להביא מוצא הדבר משום דבב״ר אמרו שלא נתגלה אותו האילן בשביל כבודו של אדם שלא יאמרו זהו האילן שלקה אדם על ידו דומיא דואת הבהמה תהרוגו ורש״י ז״ל לא כ״כ אלא מפני כבוד האילן בעצמו וכי היכי שלא יקשה עליו דמפ׳ דלא כהמד׳ הוצרך לומר דכפירושו אי׳ במדרש ר׳ תנחומא ובחר רבינו בזה ולא בההי׳ דב״ר לפי שזה יותר קרוב אל השכל דלב״ר ק׳ שאין זה דומ׳ לההיא דואת הבהמה דהתם ניחא דע״י הריגת הבהמה תו ליכא מאן דידע מאי דהרה שאדם חטא עם הבהמה אלא זכרו אבד מני ארץ ובזה ודאי חס המקום על כבוד הבריות אבל הכא מאי נ״מ שהאילן מכוס׳ הואיל ועיקר החטא מפורסם ונכתב בספר שמור לדורות ומאי נ״מ דלא אתיידע באיזה אילן חטא יהי׳ מה שיהיה הרי ודאי ידעי׳ דחטא ואין בזה שום כבוד במה שלא נודע מין האילן לכך ביאר כפי התנחומא:

פסוק יא

מי הגיד וכולי מה בושת וכו׳ כאן מפ׳ רבינו ערום כמשמעו ולעיל גבי וידעו כי עירומים הם מפ׳ מצוה א׳ היתה בידם ונתערטלו הימנה וק׳ אמאי לא פי׳ תרווייהו בחד עניינא דהא שוין נינהו והרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא ע״ע. ולעד״ן דאדרבא אילו הוה מפ׳ תרווייהו בחד גוונא אז הוה ק׳ דהא קרא כתיב וידעו כי עירומים הם ויתפרו וכו׳ ויעשו להם חגורות ומשמעותא דקרא הכי הוי כשידעו שהיו ערומי׳ תפרו וכו׳ ועשו להם חגרות לתקן המעוות דתו לא ליהוו ערומים ומעתה כששאל לו הקדוש ברוך היא איכה זה השיב ואירא כי עירום אנכי ואחבא והלא לפי האמור למעלה לא הי׳ ערום דמש״ה עשה לו חגורה שלא להיות עוד ערום וקשו קראו. אהדדי א״כ בהכרח א״א לפ׳ תרווייהו בחדא מחתא הילכך ביאר תחלה וידעו כי עירומים הם מהמצו׳ ולכך תפרו וכו׳ ועשו חגרות רמז שעשו תשובה ויהיה ע״ד וחטאתי נגדי תמיד אבל מ״מ גופו היה ערום ממש ולכך קאמר הכא ואירא כי עירום אנכי וע״ז א״ל הקב״ה מי הגיד לך כי יש בושת בעומד ערום. ואהא דקרי לנפשיה ערום אע״ג דהו״ל חגורה צ״ל חדא מתרתי או שנאמר שלא היתה אלא חגור׳ לבד כעין אזור הואיל ולא הית׳ אלא לזכר החטא לתשובה ולעולם ערותו היתה מגולה אבל זה דוחק וטפי נר׳ לומר כההיא דקי״ל היתה טליתו חגור׳ לו לכסותו ממתניו ולמט׳ מהני לקרו׳ ק״ש אבל לא לתפל׳ וטעמא דתפלה חמירא לפי שמדבר לפני המלך לנוכח והשתא הן אמת שהחגורות היו מכסות אותם ממתניה׳ ולמטה וכיסוי ערוה היא ועד האידנא הוה מהני ליה אבל כשא״ל הקב״ה איכה ומוכרח להשיבו שצריך לדבר לפני המלך והו״ל כמו תפלה ולא עוד אלא שדיבור חמיר טפי מתפל׳ כמ״ש׳ רש״י על פ׳ ויאמר ה׳ וכו׳ בארץ מצרים וכו׳ והילכך לגבי הך מלתא קרי לנפשי׳ ערום והשתא טפי דייק מ״ש לו הקב״ה מי הגיד לך כי ערום אתה כלומר מי הגיד לך חילוק זה דלגבי דיבור אע״ג דאית לך חגורה מיקריית ערום זו ודאי אינה אלא חכמה הבאה מכח אכילת עץ הד״טו:

פסוק יד

כי עשית זאת וכו׳ דברי הרב וכו׳ אע״ג דכל מסית דעלמא חייבתו תורה מיתה עם היות דשייך ביה הך טענתא דדברי הרב וכו׳ ואף אם טוען כך אינו נפטר מן המית׳ וא״כ מ״ש דהכא גבי נחש משמע שאם היה טוען על עצמו כן הי׳ נפטר וכמו שהרגיש הרא״ם ז״ל ונדחק בזה ע״ש ולדידי לק״מ דשאני הכא דאכתי לא ניתן בו באדם יצה״ר עד האידנא שנתלבש היצר בנחש להסיתו ויכול היה לומר שעשה כן לטובתו של אדם כדי שלא ישמע את דבריו ויקבל שכר דאל״כ אלא שאין לו יצה״ר אינו כדאי לקבל שכר ולכך א״ל כן ואיהו הוא דאטעי אנפשי׳ דהול״ל דברי הרב וכו׳ אבל מסית דעלמא אינו יכול לטעון כן דהא בל״ז יש לו יצה״ר באדם ומאי אהני ליה איהו הילכך לא מצי לטעון כן אבל נחש אה״נ דהו״מ לטעון כן אלא שלא רצה הקב״ה להניחו שיטעון ללמד הא גופה דאין טוענין למסית:

פסוק טז

עצבונך וכו׳ והרנך וכו׳ וכסדרא דקרא אפ׳ לומר דהקדים הגידול שהוא נמשך לזמן מרוב׳ אחר כך העיבור שאינו אלא ט׳ חדשי׳ ואח״ז הליד׳ שהוא לשעה א״נ מוסיף והולך בענין הצער שצער העיבור גדול מהגידול וחבלי יולדה קשים מכלם:

ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואעפ״כ וכו׳ אכולה מלתא קמהדר אעפ״י שכל הצער שליך אעפ״כ תשוקתך בו לתשמיש ואפ״ה אין לך מצח לתובעו ואע״ג דמדינא היה ראוי שיהי׳ להיפך שהאיש לא יהי׳ לו מצח לתובע׳ הואיל וכל צערא דידה הוי אפ״ה הכל ממנו ולא ממך והיינו שהאריך רש״י בדבריו:

פסוק יח

ואכלת את עשב וכו׳ ומה קללה וכו׳ ההרגש הוא דהול״ל את כל עשב ומאי עשב דמשמע א׳ בלבד ואהא משני דקאי על העשבים שנזכר בפ׳ קוץ ודרדר:

פסוק כ

ויקרא האדם חזר וכו׳ ואע״ג דלעיל כתיב לזאת יקרא אשה התם שם הכולל לכל המין והכא שם הפרטי:

פסוק כא

כתנות עור יש דברי וכו׳ דכ״ע מיהא לא ניחא להו לפ׳ כפשטי׳ עור ממש ולא ידענא אמאי ואפ׳ דא״כ הול״ל מאיז׳ עור א״נ מ״ש דעור הרי צריך נטילת נשמה כדי להפשיט העור וכתיב ורחמיו על כל מעשיו והואיל אפשר בענין אחר למה עשה כן הקב״ה א״ו לאו עור ממש הוא ועיין מש״ל בפ׳ והנחש היה ערום:

פסוק כב

היה כאחד וכו׳ וכמו שאני יחיד וכו׳ פי׳ כמו שהקב״ה יחיד בעליונים שעם היות כל המלאכים רוחניים ובעלי שכל ומדע הרי הם כאין וכאפס נגד גדולתו הבב״ת ית״ש ואות הוא ברבב׳ שלו מאין כמוהו בכל העליונים כך להבדיל הוא האדם לפי מדרגתו שהוא מצויין בכל התחתונים שאין כמוהו בכלם ומה היא יחידתו לדעת טו״ר לכך הרי הוא קרוב להטעות ולומר שהוא אלוה בתחתונים:

פסוק כד

מקדם וכו׳ חוץ לגן דאל״כ הול״ל מקדם בגן עדן וכדכתיב לעיל בעדן מקדם ומדכתיב מקדם לג״ע מוכח דר״ל לצד מזרח של הדרך ההולכת לג״ע ולא בתוכו. והרא״ם ז״ל הכריח פירש״י מן הסברא ע״ע וא״צ דקרא הכי מוכח:

את הכרובים מלאכי חבל׳ והא דקרי להו כרובים נרא׳ שהוא ע״ד מ״ש ז״ל על פני הכרוב אנפי זוטרי ה״נ מלאכי חבל׳ הללו אנפי זוטרי נינהו לגבי מלאכי השרת דכתיב בהו פני אדם:

פרק ד

פסוק א

והאדם ידע כבר וכו׳ זוהי שיטת הב״ר וה״נ אי׳ בש״ס דסנהדרין דאר״ח בר חנינא שמינית עלו למט׳ שנים וירדו ארבע׳ וכו׳ עשירית סרח ע״ש אבל שיטת הזהר היא דדברי׳ ככתבן ולא הוליד תולדות אלא אחר שנטרד מג״ע דאילו הוליד מקמי הכי היה מוליד בנים נצחיים ואיברא דפשטא דמלתא מדכתיב והאדם ידע ולא כתיב וידע אדם משמע כס׳ הגמ׳ ומיהו אפי׳ לדברי הזהר א״ש דקמ״ל דנחש בא על חוה ואוליד ית קין קינא דמסאבותא ועיין ברבינו בחיי ז״ל:

פסוק ד

וישע וכו׳ וכן אל ישעו וכו׳ כבר כתב הרא״ם ז״ל דל״ג ליה שהרי רש״י גופיה בס׳ שמות פי׳ שאינו לשון. פניי׳ ע״ש ואפ׳ שנפל ט״ס וצ״ל לא ישעה ופ׳ זה הביא שם ג״כ בפ׳ שמות ופירשו מל׳ פנייה:

פסוק י

דמי אחיך וכו׳ ד״א וכו׳ תרווייהו דחיקי דלפי׳ קמא ק״ק דבשלמא בדידי׳ שייך לשון דם שהוא שפיכו׳ דמי ממש אבל זרעיותיו דאכתי לא הוו אלא שגרם שלא יבאו אין זה שפיכות דם ואפילו שייך קצת מ״מ לדידיה לא דמי שהיא נטילת נשמה ממש דכבר הוה והואיל ולא שוו לא יתכן לכוללם במלה אחת באמרו דמי ולפי׳ בתרא נמי אע״ג שהיו פצעים הרבה מ״מ הדם א׳ הוא אלא שיצא ממקומות רבים ולא שייך לומר דמי:

פסוק יב

נע ונד אין לך רשות וכו׳ לאפוקי דלא נפרש שלעול׳ והוה כל שעתא ושעתא מתנועע כדמשמע מפשט מלת נע ונד קמ״ל שאין המכוון אלא למעטו שלא יהיה לו קביעות דירה במקום א׳:

פסוק יג

גדול עוני מנשוא וכו׳ דליכא למימר שהיה זה דוגמת וידוי דא״כ לימא גדול עוני ותו לא ומיהו יש להבין מה תמיהא היא זו דמה ענין עליונים ותחתונים לזה שחטא ונתחייב ראשו למלך וראיתי בש״ח דפי׳ הלא התחתונים ודאי חוטאים ולמה בראתם א״כ ע״כ שיש תקוה ולמה עוני אין אתה טוען ע״ש ודוחק הוא דס״ס ל״ל להזכיר העליונים כלל ונר׳ לפ׳ כוונתו לפי שעונו הי׳ רציחה והיינו שהפריד הנפש מן הגוף והנפש היא רוחנית מן העליונים והגוף חומרי מן התחתונים וז״ש אתה טוען עליונים ותחתונים כלו׳ עליונים לבדם שאין להם ישיבה בארץ ותחתונים לבדם שאין להם עלייה למעלה וזה שאני הרגתי מה עשיתי בזה רק פירוד ההרכבה שהפרדתי הנפש מן הגוף והנפש עלתה למעל׳ במקורה והגוף החומר נשאר למטה ומה בכך למה לא תסבול זה:

פסוק טו

שבעתים וכו׳ מסוף המקרא והיא נקמת וכו׳ כלומר מלשון זה האמור בסוף המקרא שבעתים הם וזה ודאי איירי בנקמת הבל מקין כמו שמצינו לשון זה עצמו לקמן גבי הריגת קין כדכתיב כי שבעתים יקם קין א״כ מוכרח דסיפיה דקרא מלתא באפי נפשה היא ואינו ענין עם לכן כל הורג קין וממילא מוכרח שתחלת המקרא לשון גזום וגערה:

פסוק טז

קדמת עדן שם גלה וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ ראשון לחוד לא לכתוב אלא קדמת עדן ולשתוק מארץ נוד דמאי קמ״ל הא ידעי׳ מקראי דלעיל ששם גלה אביו ולפי׳ שני לא הול״ל קדמת עדן דמשמע שהוא נקשר עם ארץ נוד ולפי׳ זה אינו ענין לו כי בארץ נוד מורה על המאורע שהארץ מתנדנדת וקדמת עדן מורה על מקום גלותו והול״ל בקדמ׳ עדן ותו דלא הול״ל בארץ נוד בסמיכות אלא וישב בארץ (אלף קמ״ץ) נוד:

פסוק יט

ויקח לו למך לא היה לו וכו׳ ההרגש הוא ממלת למך יתירא דהרה סגי דלכתוב ויקח לו ותו לא אלא קמ״ל דדוקא בלמך הוצרך הכתוב לפרש ענין לקיחת הנשים ללמדנו וכו׳:

שתי נשים כך היה דרכן וכו׳ דברי׳ הרבה תקן רבינו בזה חדא דלמאי נ״מ אשמועי׳ קרא דלקח שתי נשים ועוד למה הזכיר שמותן ומאי האחת והשנית ותו אמאי כתיב וצלה גם היא ילדה וכו׳ הוה סגי דלכתוב וצלה ילדה ובאגדה זו הכל מיושב דקמ״ל דאפי׳ למך שהיה הברור שבהם כמ״ש במדרש לא שינה מנהגן והילכך הודיענו הכתוב בו וכ״ש בכלהו. והיינו האחת והשנית הידועות שכך היה דרכן ואשמועי׳ קרא דלא אהנו מעשיו דאע״ג שהשקה אותה אפ״ה גם היא ילדה בע״כ וכ״כ רבי׳ בחיי ע״ש ומ״מ מ״ש רש״י כמו שמפורש באגדת חלק תמיהא לי דהתם בפ׳ חלק לא הוזכר כלום איברא דבב״ר מפורש כן וכדמסיים רש״י נמי אבל באגדת חלק לא איתמר מידי בהא:

פסוק כב

נעמה היא אשתו של נח. דמש״ה כתיב קרא יתירה ואחות תובל קין נעמה ולא קיצר לכתוב ואחותו נעמה לאשמועי׳ אע״ג שהיתה אחותו של תובל קין הרשע היא היתה נעמה שמעשיה נעימים ולא למדה ממעשיה׳:

פסוק כד

שבעים ושבעה וכו׳ משקיימו פו״ר וכו׳ דאע״ג דז׳ מצות לבד מצינו בב״נ כבר תי׳ התו׳ והביאו הרא״ם ז״ל בקרם עשה לא קחשיב ואפ׳ דלכך קפיד קרא להודיענו דעדה ילדה ב׳ בנים וצלה בן ובת לאשמועי׳ דעדה סברה כב״ש דבב׳ זכרים נתקיימה מצות פו״ר וצלה סברה כב״ה זכר ונקבה ולכך פירשו תרווייהו וצ״ל דהוה סברי כר״י בן ברוקה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו א״נ מפני הבעל שלא יתבטל מן המצוה ומשקיימו לאו דוקא. איך שיהיה למדנו דהנשים כשרות היו. ומ״ש למחר המבול בא וכו׳ היינו ים אוקיינוס שעלה והציף שלישו של עולם כדלקמן:

פסוק כה

וידע אדם וכו׳ ומהו עוד ללמוד וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל למה הביא אגדה זאת שאינה קרובה לפשט דבכל מקום מלת עוד מורה על תוספ׳ הפעולה וה״נ הול״ל הוסיף לדעת אותה עוד אחר הפעם הראשונ׳ ע״ש ולעד״ן דמוכרח רבינו להביאה דהרי בעירובין פ׳ עושין פסין דף כ״ג מסיק בגמ׳ דלא שייך למימר ועוד אלא היכא דלא אפסקוה אבל כי אפסקוה במלתא אחריתי לא שייך למימר ועוד ע״ש ואם כלל זה במשנה כ״ש בתורה וכ״ש הכא דהופסק במילי טובא שלא מעניינו דלא שייך למכתב עוד הילכך מוכרח דלדרשה:

פרק ה

פסוק ג

שלשים וכו׳ ע״כ פירש וכו׳ רמז בזה מ״ש בזהר ואיתא נמי בגמ׳ דידן בעירובין פ׳ עושין פסין דהשתא דוקא ויולד בדמותו כצלמו אבל עד האידנא אותן ק״ל שנים אוליד אבל לאו בדמותו כצלמו אלא רוחין ושדין ולילין בש״ז דחזא לאונסיה:

פסוק כח

ויולד בן שממנו נבנה העולם. לכאורה משמע דר״ל שהוא ובניו נשארו בזמן המבול וממנו נתקיים העולם. ומיהו אין נר׳ כן מן המדרש אלא כמ״ש רש״י בסמוך שבזמנו כשנולד נח נחה שקטה הארץ מקללה והביא רש״י זה ליישב מי גילה ללמך שזה ינחמנו וכיון למ״ש בב״ר דהכי פריך וכי למך נביא היה ומשני דבשעה שא״ל הקב״ה לאדם ארורה האדמה וכו׳ א״ל רבש״ע עד מתי א״ל עד שיולד אדם מהול כיון שנולד נח מהול מיד ידעו וכו׳ וז״ש ויולד בן כלו׳ מיד בשעת לידתו נודע שממנו יבנה העולם כלו׳ יתוקן מקללתו הילכך ויקרא את שמו נח וכו׳:

פסוק כט

זה ינחמנו יניח ממנו וכו׳ והיתה הארץ וכו׳ משום דכתיבי תרתי מעשנו ועצבון ידינו דריש תרתי ונר׳ דמעשינו ר״ל טורח המעשה והמלאכה דכל זמן שלא היו כלי המחרישה היה טורח גדול במעשה החרישה ועצבון ידינו כלפי הקוצי׳ כדכתיב בקללתו של אדם בעצבון תאכלנה וכו׳ וקוץ ודרדר וכו׳:

פסוק לב

בן חמש מאות וכו׳ ואם צדיקים הם אטריח וכו׳ הק׳ בש״ח בשם מהר״מ יפה דאדרבא אם יהיו צדיקים יהיו הם ונשיהם יותר מעשרה ויגינו על כל העולם וא״צ לתיבות דפירש״י בפ׳ וירא גבי תפלת אברהם דעל פחות מעשרה לא ביקש שהרי דור המבול היו ח׳ ע״ש ונראה דה״ק דודאי דבר רחוק הוא שיהיו צדיקים גמורים ראויים להציל ולהגין על כל העולם להיותם טבועים בין כמה רשעים שכל הדור בני תרבות רעה תדע שהרי נח גופיה איתמר ביה בדורותיו לפי דורו וכו׳ רק דאותם ג׳ בנים של נח שם חם ויפת נחשבו לצדיקים להיות שלא הגיעו עדיין לכלל עונשין תדע דהא חם ודאי רשע היה אלא דנחשב כצדיק מן הטעם הנז׳ והשתא ה״ק אם רשעים הם יאבדו במים ואם צדיקים הם הואיל ומסתמא לא יהיו צדיקים גמורים אינם כדאי להציל ולהגין לכן אטריח עליו לעשות תיבות הרבה ולפי דרכנו למדנו אמאי לא סגי ליה לרש״י בטעם זה שכתב תחלה והוא טעמיה דר׳ יודן אלא הוסיף והרכיב אידך דכדי שלא יהא יפת וכו׳ ראוי לעונשין והוא דעתיה דר׳ נחמיה. בב״ר משום דסבר דר׳ נחמיה לא אתא אלא לאוסופי ור יודן נמי מודה ביה דאל״כ אע״ג דכבש מעיינו עד ת״ק שנה אכתי החשש במקומו שאם יהיו רשעים יאבדו וכו׳ אלא דהשתא ניחא דעכ״פ אינם ראויים לעונשים וצדיקי׳ איקרו עכ״פ וא״כ ממ״נ אם יהיו רבי׳ יש בהם כדאי להציל על הכל וא״צ לתיבות כלל ואם יהיו מועטי׳ שלא יהיו כדאי להציל על הכל סגי להו בתיבה א׳ והואיל ורצה הקב״ה לעשות דין ברשעים לפי שראה שאין בהם נחת לכך כבש מעיינו ג״כ שלא יוליד טפי מג׳ כדי שלא יהיו בין כלם עשרה הראויים להציל על האחרים:

את שם וכו׳ אלא בתחלה וכו׳ הק׳ בש״ח דליחשוב יפת אחר שם ותי׳ דלא רצה לשנות כ״כ כי שם וחם נולדו בזה אחר זה מש״ה לא רצה להפסיק ע״כ ולא ידענא מנ״ל דחם היה הקטן שבכלם אדרבא איפכא נר׳ מדלקמן בפרשת נח דקחשיב ברישא תולדות יפת והדר דחם ואח״כ של שם מוכח דשם היה הקטן שבכלם וכן משמע ממה שלא הגיע למאה שנה אלא שנתים אחר המבול הרי דבינו ליפת היו ב׳ שנים ובהמשך זמן זה קרוב לומר שנולד חם ואי ממאי דכתיב וידע את אשר עשה לו בנו הקטן הרי כבר פי׳ בב״ר והביאו רש״י לקמן הבזוי והגרוע ואדרבא משם ראיה ממה שהוצרכו לפ׳ כן ש״מ שלא היה הקטן ממש ומעתה לק״מ דהואיל ורצה הכתוב לשנות מסדר תולדותן להקדים שם בשביל חכמתו וצדקתו וכו׳ מאחר דלא מנינהו מלמעלה למטה מני להו מלמטה למעלה בסדר השנים ועיין מה שכתבתי על פ׳ אחי יפת הגדול:

פרק ו

פסוק ב

ויראו וכו׳ בני השרים וכו׳ וקמ״ל כמ״ש בב״ר דכל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה ואשמועינן דיד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה ומשום דלא דייקה להך פירושה בני האלהים דמשמע דדוקא הבנים היו פרוצים ולא אבות ולקמן נר׳ שלא היה שום צדיק רק נח וביתו לכך מייתי דבר אחר אבל הך ד״א אינו קרוב לפשט דכתיב ויקחו להם נשים וכו׳:

כי טבת הנה וכו׳ טבת כתיב וכו׳ הוצרך לזה משום דק״ל דמה ענין טובות הנה אדרבא רעות היו הואיל והיו מזנות ואם ר״ל יפות לא אשכחן בשום דוכתא על היופי ל׳ טובות לחוד אלא טובות מראה כמו והנער׳ יפת תאר וטובת מרא׳ ולכך מתרץ דאה״נ שאין זו כוונת הכתוב דלא יתכן לומר סתם על כל בנות האדם כי טובות הנה דלאו כלהו טובות מרא׳ נינהו דכמ׳ מכוערות יש בהן אלא לשון קישוט הוא:

מכל אשר וכו׳ בעולת בעל וכו׳ הרא״ם ז״ל הק׳ מההוא דפ״ק דקדושין דף י״ג גבי שאינו בקי בגיטין דקשין לעולם יותר מדור המבול דמשמע התם דדור המבול לא פרצו באשת איש ונדחק לומר דאגדות חלוקות הן ובש״ח תי׳ בשם הנח״י דבני השרים לבד פרצו בא״א ולע״ד אין זו כוונת הש״ס דלעולם דור המבול נמי פרצו בא״א וכדאי׳ הכא במדרש והתם לענין העונש קאמר דקשין לעולם יותר מדור המבול דהתם לא נגזר׳ גזרה על דגים שבים וכאן כתיב וגם כל דגי הים יאספו. והכוונ׳ דאפי׳ דגי הים דחזי׳ דאף בימי דור המבול שהכל חטאו אפ״ה הם עמדו בצדקתן ולא פרצו כמו האחרים הכא בכה״ג דמתעסקין בטיב גיטין וקדושין מי שאינו בקי בדיניהם קרובים להתיר האסור ואפי׳ מי שנזהר על נפשו לבלתי יחטא כמו הדגים דהתם אפ״ה הואיל והותר׳ אשה זו ע״פ המור׳ סברי דשריא ולא זהירי בה והקולר תלוי על צואר המור׳ תמצא שהוא גורם שיחט׳ אפי׳ מי שאין רצונו ודעתו לחטוא והיינו דכתיב וגם דגי הים יאספו כלומר אפילו מי שדומה לדגי הים דבזמן המבול שמרו עצמם לבלתי יחטאו הכא לא יוכלו לשמור דסברי היתרא הוא שהרי הותר׳ ע״פ המור׳ והם לא ידעו שהמור׳ טעה לפי שאינו בקי ואשמו:

פסוק ד

וגם אחרי כן אעפ״י שראו וכו׳ והא דפירש״י בפרשת עקב על פ׳ ואבדתם מהרה דור המבול לא הו״ל ממי ללמוד ואתם יש לכם וכו׳ היינו דמ״מ פורענות של אוקיינוס הי׳ כמה דורות לפני דור המבול שהרי מדור אנוש עד דורו של נח טובא דרי איכא והילכך לא ראו הפורענות בעיניהם אף על פי שידעו האמת שאבותיהם ספרו להם מ״מ אינו דומה שמיע׳ לראיה:

אנשי השם וכו׳ דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא הוה עדיף טפי למכתב אנשי שמות ולפי׳ בתרא לא הול״ל השם בה״א הידיעה:

פסוק ו

וינחם ה׳ נחמה וכו׳ ד״א וינחם נהפכ׳ וכו׳. הוצרך לאתויי תרווייהו בין במלת וינחם ובין בויתעצב דאילו לפי׳ קמא לא ניחא כ״כ ל׳ נחמה דהא ס״ס הוה עדיף טפי שלא הי׳ נברא אפי׳ בתחתונים ולא יחטיא אף לתחתונים א״כ אין זו נחמ׳ שלימ׳ ועוד שאין הענין נמשך עם מ״ש אחריו ויאמר ה׳ אמחה וכו׳ ובפי׳ ויתעצב נמי יש בו דוחק דלא הול״ל ויתעצב מבנין התפעל שהיא עוש׳ הפעולה ומקבל הפעול׳ והכי הול״ל ויעצב אל לבו דאז הוה משמע שפיר נעצב האדם אל לבו של מקום לכך מייתי ד״א ולד״א נמי בפי׳ וינחם ק׳ דל״ל למכתב בארץ לא הול״ל אלא וינחם ה׳ כי עשה את האדם ועל פי׳ ויתעצב נמי ק׳ דהול״ל ויתעצב בלבו ועוד שהענין בעצמו קשה לאומרו הילכך מייתי תרווייהו. ובענין המשל דקאמר בשעת חדותא חדותא נ״ל דה״פ בשעת חדותא אינו מעלה על לבו רק מילי דחדותא שעתידים לבא בלידת הבן הזה ואעפ״י שיודע הוא דלבסוף ימשך מלידתו אבל גם כן כשימות מ״מ בשעת חדו׳ אינו מעלה זה על לבו אלא דברים של שמחה כגון יום חתונתו ויום שמחת לבו והתורה שילמוד ולא מיתתו כך הקב״ה כשברא את מין האדם לא העלה על לבו הרשעים שעתידים לעמוד מהם רק הצדיקים והכשרים כך נ״ל דאל״כ אין הנמשל דומ׳ למשל והרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא והעל׳ שנשתבשו הנוסחאות ע״ע והנלע״ד כתבתי:

פסוק ז

מאדם וכו׳ אף הם וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ קמא ק׳ דאמאי הדר וכתב מאדם הרי כבר כתיב אמח׳ את האדם וכו׳ וא״כ הכי הול״ל וגם הבהמה דאילו לפי׳ בתרא ניחא דמש״ה הדר וכתביה לומר בשביל האדם אמחה הבהמ׳ אך לפי׳ בתרא נמי ק׳ דא״כ שלא בעונם נמוחו אלא דכיון שהאדם כלה א״צ בהם א״כ אפי׳ דגים שבים נמי א״ו הנפש החוטאת היא תמות איש איש בעונו והילכך דגים שלא השחיתו הית׳ להם פליטה:

פסוק ט

פירש״י ז״ל אלה תולדות וכולי הואיל והזכירו וכו׳ ד״א וכו׳ הוכרח להביא ב׳ פירושים דלפי׳ קמא ק׳ דהכא לא נכתב שום ברכ׳ אלא שבח ואין זה ענין לזכר צדיק לברכ׳ דבשלמא גבי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום הת׳ שפיר מייתי רש״י המד׳ דזצ״ל אבל הכא לא דייק כ״כ לכך מייתי ד״א ולד״א נמי ק׳ דא״כ אין הל׳ מיושב ומקושר שפיר דא״כ הכי הול״ל אלה תולדו׳ נח מעשיו צדקתו תומתו וכיוצא:

בדורותיו יש מרבותינו וכו׳ היה נר׳ לומר דס״ל לרש״י דהנך תנאי לא פליגי דהצד השוה שבהן דנח היה צדיק אבל לא היה גמור כ״כ כמו אברהם והיינו דקאמר מר דדריש לגנאי לפי דורו וכו׳ וכי היכי דלא תיקשי השתא בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב בגנות צדיקים לכ״ש מש״ה קאמר אידך דהכא שאני דמתוך גנותו למדנו שבחו דאעפ״י שהיה בדור שכלו חייב היה ביניהם כשושנה בין החוחים ואה״נ שאם היה בדור צדיקים היה גם הוא צדיק יותר והוי דומיא דולא יכלו דברו לשלום דאחי יוסף דמתוך גנותם למדנו שבחם כדפירש״י שם ובזה הוה א״ש דכיון דלא פליגי נקט רש״י בדבור שאח״ז ובאברהם הוא אומר וכו׳ דלכאורה לא אזיל אלא אליבא דמאן דדריש לגנאי ולפי דרכנו אתי ככ״ע אלא דלפי הנר׳ מל׳ המדרש משמע דפליגי ור״י דדריש לגנאי הוא דמפ׳ את האלהים התהלך כמ״ש רש״י ור״נ דדריש לשבח מפ׳ בענין אחר ע״ע ולפי״ז צ״ל דרש״י ז״ל לא פסיקא ליה ולכך מייתי תחלה לתרווייהו והדר מפרש ואזיל קראי זימנין כמר וזימנין כמר כמאן דסליק ליה פירושא דההוא קרא קרוב לפשט טפי:

תוכן העניינים

משכיל לדוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה