משכיל לדוד· רבי דוד פארדו
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא פירש״י ז״ל לכל דברות וכולי פירוש דק״ל דהול״ל ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו וכו׳ לכך פירוש דמה שכתוב ויקרא אל משה אינו תחלת זה הדיבור אלא ענין נפרד הוא וללמד בא דלכל דברות וכו׳ קדמה קריאה ובת״כ אי׳ דאע״ג דכתיב בסנה ויקרא אליו אלהים וכו׳ אצטריך למכתביה נמי הכא דמהתם ליכא למילף לעלמא לכל דברות דאיכא למפרך מה לסנה שהוא תחלה לדברות כלומר פעם ראשונה שדיבר עמו ומסיני נמי דכתיב ביה ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר וכו׳ ליכא למילף דמה לסיני שכן לכל ישראל ומתרווייהו במה הצד נמי א״א דמה להצד השוה שבהם שהם באש ומסיים שם בת״כ יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה מנין לכל הדברות שבתורה תלמוד לומר מאהל מועד כל שהוא מאהל מועד מקדים קריאה לדבור ע״כ. ואין להקשות דהיכי ס״ד שלא היה קריאה אלא לדבור זה דמשו״ה הוצרך למכתב מאהל מועד דאי הכי הול״ל ויקרא ה׳ אל משה וידבר וכו׳ אי לא קאי אלא הכא וכדכתיב לעיל לק״מ דאין זה הכרח גמר דהוה אמינא דמשה כתיב ויקרא אל משה לקשור הענין עם מה שכתב לעיל ולא יכול משה לבוא וכו׳ וכדדרשו במדרש כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ מיד ויקרא אל משה משו״ה אצטריך למכתב מאהל מועד דיתיר הוא דכבר ידוע דהתם קאי אלא ללמד על ויקרא דלעיל דר״ל דכל שהוא מאהל מועד קדמה קריאה ואם תאמר התינח אותם הדברות שהיה באהל מועד שפיר ילפינן מדכתיב מאהל מועד מיהו דבשאר דוכתי כגון כל הדברות שהיו בארץ מצרים מנ״ל וברייתא קתני מנין לכל הדברות שבתורה כבר תירץ הרא״ם ז״ל שזה נלמד במה הצד מסיני ואהל מועד דהצד השוה שבהם שהם דיבור מפי קדש למשה אף כל וכו׳ וכי תימא דאיכא למיפרך לתירוץ הרא״ם מה להצד השוה שבהם שכן מקום מקודש דאע״ג דקדושת שעה הוא מ״מ קדשה לשעתה מיהא משא״כ בשאר מקומות. הא ל״ק שאין קדושת המקום יכול להיות סיבה לשתקדם קריאה ואין זה דומה למאי דפריך בת״כ כדכתיב לעיל דמאי דפריך כי הוה בעינן למילף מסנה מה לסנה שכן תחלה לדברות ה״פ דלהיות שמעולם לא דיבר עמו הדין נותן שצריך שתקדים קריאה כדי שיבין מי המדבר ושעמו מדבר אבל משם ואילך דכבר היה יודע שעמו מדבר נימא דתו לא שייך קריאה. והכי נמי כי פריך בסיני שכן לכל ישראל הכי פירושו דלהיות שכולם היו במעמד הוצרך להבדילו מהם ולכך דוקא הוצרך לקריאה וכי פריך מה להצד השוה שבהם שכן באש ה״פ דלהיות שהיה דבר מבהיל איום ונורא מאד נימא דמשו״ה הוצרך להקריבו בקריאה משא״כ בעלמא. אבל הך פירכא דאמרן פריכא הויא דאדרבה הסברא גוברה דטפי צריכא קריאה במקום שאינו מקודש דלאו אדעתיה ששם יחול הדבור ולכך אצטריך הקריאה להודיעו אבל במקום מקודש ומוכן להשראת שכינה אין צורך דלאו מלתא חדתא הוא ומאחר שהודיענו הכתוב דבאהל מועד וסיני קדמה קריאה לכל הדברות פשיטא דמצינן למילף כל שאר מקומות מנייהו ובק״ו נמי אפ׳ דאתו. וראיתי להרב קרבן אהרן שהקשה על זה דא״כ למה הוצרך קרא דמאהל מועד ללמדנו לשאר דברות שבאהל מועד ולמה לא ילמדו גם הם במה הצד מדבור זה דאהל מועד וסיני ע״כ. ואחר המחילה נראה דלק״מ דאי לאו קרא דמאהל מועד ללמד על כל דברות שבאהל מועד לא מצי למילף מידי במה הצד דאיכא למפרך מה להצד השוה שכן תחלה כלומר תחילת הדיבור באותו מקום דבסיני אכתי לא דיבר עמו בראש ההר וכן באהל מועד ולכך הוצרך להודעת הקריאה משא״כ בתר הכי ולכך הוצרך לכתוב מאהל מועד והשתא דכתיב מאהל מועד שפיר מצינן למילף במה הצד בכל דוכתי כמ״ש הרא״ם ז״ל א״נ נ״ל לתרץ הקו׳ דלעיל באנפא אחרינא והיינו דמאהל מועד גרידא מצינן למילף שפיר לכל שאר דוכתי דליכא מידי למפרך דפרכינן מקום מקודש הא אמרן דלאו מלתא היא. ומה שאמר הרא״ם דאיכא למימר מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן והיה מתיירא לבא שנאמר ולא יכול משה וגו׳ ולכך הוצרך לקריאה פרכא זו היה מצינן למפרך אי לא כתיב מאהל מועד דה״א דלא הוה קריאה אלא פעם ראשונה אבל השתא דכתיב מאהל מועד ללמד על כל דברות שבאהל מועד תו ליכא למפרך מידי שלא היה שם מורא אלא בראשונה אבל בתר הכי לא משה בלבד אלא אהרן ובניו נמי כל שעתא ושעתא הוו עיילי ומעתה שפיר ילפי׳ מאהל מועד גרידא לכל דוכתי. והרב הנזכר פי׳ בכוונת הברייתא דדריש מדלא כתיב באהל מועד אלא מאהל שהמ״ם מורה על המשך הזמן וה״פ כל הדברות שהיו מזמן אהל מועד ואילך בכל מקום שהיו בין באהל מועד ובין חוץ לאהל מועד ע״כ ואין נראה לע״ד דא״כ התינח דברות דבתר הכי. הנהו דמקמי הכי כגון במצרים וכן במסעות עד אהל מועד מאי איכא למימר. וברייתא תנו להדיא מנין לכל הדברות שבתורה לכך נראה עיקר כמו שאמר הרא״ם זכרונו לברכה אך קשה דסוף סוף אמאי אצטריכו קראי בסנה ובסיני למכתב בהו קריאה נילף בהו מאהל מועד דליכא למימר כמ״ש הרא״ם דניפרוך מה לאהל מועד שכן שכן הענן שזה לא שייך אלא בתחלה כדכתיב לעיל. וי״ל דסנה וסיני מאהל מועד לא אתו דאיכא למפרך מה לאהל מועד שכן לא היה שם גילוי הדבר המורה ומודיע על הדיבור לכך הוצרך קודם לקריאה משא״כ סיני שהיה שם גילוי שכינה בפומבי דבר המורה על הדיבור ואי לא הוה כתיב ביה בהדיא וקרא נימא דהתם לא היתה קריאה שא״צ בה וה״נ בסנה היה דבר המודיע דכתיב וירא מלאך ה׳ אליו וכו׳ והנה הסנה וכו׳. ומ״מ ק׳ דס״ס קרא הסנה מיותר דנילף מסיני ואהל מועד במה הצד. והרא״ם ז״ל תירץ דאה״נ דיליף סנה מהצד השוה דסיני ואהל מועד אלא שנכתב בו ויקרא וכו׳ לדרשה אחריתי לכדתניא מנין לכל הקריאות היו משה משה תלמוד לומר ויקרא וגו׳ משה משה ע״כ וקשיא לי דא״כ סוף סוף ממילא שמענו דבסנה נמי הוה קריאה וא״כ תיקשי איפכא דההיא דסיני לא נצרכא דנילף מסנה ואהל מועד במה הצד (ומ״ש הרא״ם דיליף אותה דרשה דמשה משה מיתורא דקרא דויאמר אל תקרב הלום כבר הקשה עליו הק״א) אלא נראה דתרווייהו אצטריכו דאי כתב רחמנא סיני ואהל מועד לא אתי סנה מנייהו דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהם שכן היו שם כל ישראל וכן באהל אף על גב שלא היו בפנים מ״מ היו סביבות האהל וכהני׳ היו בחצר אהל מועד וזימנין דבמשכן נמי הוו יתבי ולכך הוצרך לקרא למשה ביחוד להודיעו שעמו דוקא היה מדבר. אבל בסנה שהיה במדבר לבדו ופשיטא שהדיבור היה לו שהרי לא היו שם אנשים אחרים נימא שלא הוצרך לקריאה כתב רחמנא ויקרא ואי אשמועינן בסנה ואהל מועד לא אתי סיני מנייהו דאיכא למפרך מה להנך שלא קבע לו זמן לדבור משו״ה הוצרך להקדים קריאה משא״כ בסיני שקובע לו זמן מיד כשבאו להר סיני וא״ל הנה אנכי בא אליך וכו׳ וסד״א דהתם לא היה צורך לקריאה קמ״ל. תו תניא בת״כ יכול לא היתה קריאה אלא לדברו׳ מנין אף לאמירות ואף לצוויים ת״ל דבר וידבר לרבות אף באמירות ואף לצוויים ע״כ וה״פ דהכא דכתיב וידבר ה׳ אליו מאהל מועד הומ״ל דבר ה׳ אליו א״נ נימא ודבר ה׳ אליו כדכתיב ודבר ה׳ עם משה פנים וגו׳ א״כ הרי וי״ו יו״ד יתירה לדרשה ללמד דלא תימא דוקא לדברו׳ היתה קריאה מדסמך ויקרא לדיבור אלא אף לאמירות ולצוויים. ומעתה נתבארו דברי רש״י ז״ל בתכלית הביאור שבתחלה כתב לכל דברות וכו׳ כלומר בין אותם דבאהל מועד בין אותם שמחוץ לאהל מועד לכלם קדמה קריאה כמו שהוכיחו בת״כ ורש״י קמשמע לן שלרמז זה לא נכתב ויקרא ה׳ וכו׳ כדלעיל שזה מיושב ע״פ הפשט. ושוב הוקשה לו דכיון שכן שלכל דברות וכו׳ קדמה קריאה אפילו היכא דלא צריכא א״כ מה היתה קריאה משמשת ואמאי הות ומשני שלא להודיע שמדבר עמו היתה אלא לשון חיבה היא ל׳ שאפילו מלאכי השרת משתמשין בו דאף על גב שכל מלאכתם להודות ולפאר ליוצרם תמיד לא יחשו וליכא בהו היסח הדעת וא״כ לא היו צריכים לקרוא זה את זה דהא בהא קא עסקו ואזל ואפ״ה כתיב בהו וקרא זה אל זה ש״מ שאינו אלא לשון חיבה ולכך א״ש דמשו״ה נמי לכל דברות וכו׳ קדמה קריאה אף על גב דלא נצרכה ומאי דמסיים רש״י אבל לנביאי אומות העולם וכו׳ נראה שבא ללמד דלכל נביאי ישראל נמי היתה קריאה קודם הדיבור וכדאשכחן נמי בשמואל ויקרא שמואל שמואל ולכך לא הוציא רש״י מהכלל אלא נביאי א״ה לומר אבל נביאי ישראל כולהו בקריאה ואם׳ דממשה ושמואל ילפי׳ לכלהו במה הצד דכי פרכת מה למשה שכן זכה לאסתכולי באספקלריא המאירה ולכך זכה נמי לחיבת קריאה (דהשתא כבר ידעינן דקריאה לאו בשביל צורך אלא לחיבה) שמואל יוכיח וכי פרכת מה לשמואל שכן איכא למימר דתחלת נביאתו הוה והוצרך להודיעו מי היה מדבר עמו משה יוכיח וחזר הדין לא דאי כו׳ הצד השוה שבהן שכן דבור מפי רוח הקדש לנביא אף כל וכו׳. א״נ וכן עיקר דמעיקרא יליף שמואל ממשה בג״ש דאיהו נמי קדמה לו קריאה בכל דברות ואח״כ יליף מניה כל שאר הנביאים:
ויקרא וכו׳ הקול הולך וכו׳. דק״ל דהוה ליה למימר ויקרא למשה אלא ודאי דכתב אל למעט ומכיון דאימעיטו כל ישראל גם אהרן בכלל שהרי הקול מגיע דוקא לאזניו ולא הוצרך הרב להזכירו לאהרן בפירוש דדוקא לקמן בוידבר ה׳ אליו הוצרך להזכיר אהרן בהדיא דאילו למעט את ישראל לא אצטריך דמאחר דדרשינן שהקול היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ממילא אימעיטו ישראל שאין להם רשות ליכנס לאהל אבל כלן בקריאה שהיתה הקריאה מחוץ לאהל היכא דהוה קאי היה קוראו הקדוש ברוך הוא כדי שיכנס לאהל לדבר עמו וקול זה של הקריאה היה אפשר במציאות שישמעו ישראל משום הכי איצטריך במיעוט להזכיר לכל ישראל. ואמאי דכתב רש״י יכול אף להפסקות וכו׳. הקושיא מבואר דאמאי נטר למכתב דבר זה בכאן הוה ליה למכתביה לעיל בדיבור הקודם ונראה דבשלמא לעיל הוה ס״ד דטעם הקריאה היתה להראות חיבתו דמשה רבינו עליו השלום לעיני כל העם שידעו כמה חיבתו של הקדוש ברוך הוא וא״כ ממילא הוה אמינא דדוקא קודם הדיבור בהיותו במחנה שייכא קריאה מה שאין כן בהפסקות שהיו באמצע הדיבור שאז אין נכרת החיבה שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל וא״כ הייתי אומר בפשיטות דודאי להפסקות לא היתה קריאה דמאי מהניא אבל עכשיו שכתב רש״י שאפילו קול הקריאה לא היו שומעין ישראל כלל אם כן הקריאה לא היתה להודיע חיבתו לעם שהרי לא שמעינן מידי אלא מוכרח שהיתה הקריאה להודיעו לדידיה שהמקום חפץ בו בחבה יתירה ומעתה יכול אף להפסקות היתה קריאה להודיעו חיבתו ביתר שאת תלמוד לומר וידבר ומעתה ק׳ ומה היו הפסקות משמשות בשלמא בל״ז הייתי אומר להוסיף בקריאה מרוב החיבה אבל כיון דהוכחנו שלא היתה שם קריאה אחרת מה היו משמשות ומשני ליתן ריוח וכו׳:
אליו וכו׳ ואלו הן י״ג וכו׳. הק׳ הר״ב נח״י דצריך טעם למה הביא ד׳ מיעוטין ולא כלן או לא הו״ל להביא רק א׳ והניחו חלק ולעד״נ שכוונת רבינו בזה לפי שלקמן הוא דורש מהך קרא דוישמע את הקול מדבר אליו שלא היו שומעין ישראל אפילו קול ההברה ותיקשי לך דהיכי מצי׳ למילף הכי ה״א הך מדבר אליו אצט׳ למעט אהרן מהדברות המשותפים שהרי הוא א׳ מי״ג מיעוטין והתירוץ הוא דשפי׳ ילפי׳ תרווייהו דאילו למעט אהרן כדאמרן הול״ל מדבר לו וליכא למימר דא״כ לא הוה ממעט מידי דהא חזי׳ בת״כ דהמיעוט הד׳ הוא ונועדתי לך הרי דאף על גב דלא כתיב אליך אלא לך דרשי׳ למעט והטעם לפי שעיקר התיבה יתירה וה״נ כן דעיקר התיבה יתירה דהוה סגי למכתב וישמע את הקול מדבר וא״כ מעיקר התיבה דרשי׳ למעט אהרן ומדהוה מצי למכתב לו וכתב אליו דרשי׳ למעט את ישראל מקול ההברה והיינו דמסיים הכא רש״י יכול שמעו את קול הקריאה תלמוד לומר קול לו קול אליו וכו׳ כלומר דאילו לדרשה דלעיל הוה סגי לומר קול לו. וממילא נתבארה כוונת רש״י זכרונו לברכ׳ במה שהביא הנך ד׳ מיעוטין דהיינו הג׳ שבפסוק מדבר אליו והר׳ ונועדתי לך מטעמא דאמרן ואין להקשות אעיקרא דמלתא דהיכי הוה מצי למכתב מדבר לו שהרי אצל דבור אינו נופל ל׳ לי ולך כמ״ש רש״י גופיה בכמה מקומות דהא איכא זימנין דכתיב לשון לך אצל דיבור שהדיבור באותן מקומות ענינם נמי א׳ כמו לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וכמ״ש הרא״ם בפרשת חיי שרה בפסוק ואשר דבר לי עיין שם:
מאהל מועד מלמד וכו׳. דקשיא ליה דהול״ל באהל מועד ומשני שבא ללמד שהיה נפסק ואופן הלימוד בזה היא על זה הדרך דודאי פשט התיבה של מאהל מורה שמשם יוצא הקול למקום אחר ושוב לא פירש כלום בפסוק להיכן יוצא אלא מוכרח דה״פ הקול בטבעו ואיכותו היה גדול וחזק בענין המובן לצאת מאהל מועד אבל באמת לא היה יוצא לשום מקום שבדרך נס היה נפסק ונשאר שם. ומעתה לא ידעתי מה דהוקשה לו להרא״ם זכרונו לברכה על המדרש הזה דאדרבה מאוהל מועד מורה על שממנו יצא הקול ולא על מה שאליו הגיע הקול ונדחק בזה טובא וגם הרב בעל קרבן אהרן נדחק בזה ע״ע ולע״ד דוקא היא הנותנת דמשו׳ דפשט מאהל משמ׳ שממנו יצא הקול מזה הוא דדרשינן הכי מדלא פירש מאהל מועד להיכן ואין להקשות דאם כן דמפשט מאהל מועד משמע שפיר הקול למה לי דמ״מ לא הוה ידעינן אלא שהיה הקול כדאי לצאת לחוץ מאהל מועד אבל עדיין לא שמענו שהיה כקול המפור׳ בתהלים קול ה׳ בכח וכו׳ ועוד דאי לאו הקול הוה דרשינן מ״מ דמאהל לדרשא אחרינא:
מאהל מועד לאמר יכול וכו׳. דקשיא ליה דהול״ל וידבר ה׳ מאהל מועד אליו לאמר ואמאי סמך מאהל מועד אצל לאמר והקדים אליו ומפני שבא לומר דלגבי דידיה הזכיר מאהל כלומר שנשמע למשה באהל מועד וזהו אליו מאהל מועד אבל לעול׳ הקול היה שורה דוקא בין הכרובים וכמ״ש רש״י ז״ל בפרשת תרומה ואע״ג דאורחיה דקר׳ הכי כדכתיב וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני לאמר וכדבעינן למימר לקמן מ״מ שאני הכא שכבר קדם לו ויקרא אל משה א״כ הול״ל אח״כ וידבר ה׳ מאהל מועד אליו לאמר אלא לרמוז כדאמרן:
לאמר צא ואמור וכו׳. דק״ל דמלה יתירה דהא כתיב בתר הכי דבר אל בני ישראל וכו׳. לכך פי׳ דלאמר בא לרבו׳ דלא סגי דלימא להו הדברות כאשר הם אלא שיאמר להם מדידיה דברים להמשיך את לבם ולקרבם לתורה ואה״נ דבכל מקום שכתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וכו׳ הוי פירושו כי הכא דמלבד אותו הדיבור שיאמר להם דברים של כבושים וכו׳ ולא הוצרך רש״י לכתבו בכל דוכתא דמהכא נשמיעיניה. ודלא כמ״ש הר״ב ק״א דהכא דוקא הוקשה להו לרז״ל משום דמלת לאמר תמיד היא סמוכה לדבור וכאן הפסיק באומרו מאהל מועד והכי הול״ל וידבר ה׳ אליו לאמר מא״מ ולזה דרשו אותה ע״כ ואחר הסליחה רבה לא נהירא דהכי אורחיה דקרא לכתוב לאמר באחרונה כמו וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו׳ לאמר וכן וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר א״ו כדאמרן דבכל דוכתא נמי אתיא לדרשה. לומר שיאמר להם דברי כבושין. ומה שדרשו הדבר הזה לומר בשבילכם הוא נדבר עמי זה נראה דנפקא להו מדכתיב מאהל מועד לאמר כלומר דמניה דרשינן מדכתיב מאהל שהקול היה נפסק באופן ששום א׳ מישראל לא היה שומע רק משה לבדו ושמא יצטערו ישראל על זה שאינם זוכים לשמוע את קול הדיבור לכך א״ל הקדוש ברוך הוא שינחמם בדברי כבושים לומר סוף סוף בשבילכם הוא מדבר עמי וזהו מאהל מועד לאמר ובשאר מקומות לפי׳ זה יתבאר שיאמר לישראל איזה דברי כבושין מעין אותו הדיבור. ומה שמביא ד״א הוא דלהך פירושא קשה דהיכי אפשר לפרש דלאמר קאי על ישראל מאחר שעדיין לא הזכירם רק אח״כ כתיב דבר אל בני ישראל א״נ דהא כתיב יתורא בתר הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ומההוא איכא למידרש לדברי כבושין והך לאמר אכתי מיותר לכך פי׳ השיבני וכולי והשתא בכל דוכתא נמי יהיה פירושו כך ולפי׳ זה נמי ק׳ שזה דרך ארץ הוא שכך צריך לעשות אע״ג דמי ששלחו יודע אפ״ה צריך להשיב וכבר היה יודע מרע״ה דרך ארץ זה שכבר עשה כן כמו שפירש״י בפ׳ יתרו בפ׳ וישב משה עצמו דמייתי הכא ומה צורך שהקדוש ברוך הוא ילמדהו דבר זה עכשיו ובכל פעם ופעם מש״ה לא מייתי פי׳ זה לחוד:
פסוק ב
אדם למה נאמר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל אדם מכם כי יקריב ולכך תירץ דאדם לא קאי על מכם. והא דהפך רש״י הסדר ופי׳ כי יקריב קודם שיפרש מלת אדם היינו משום דבת״כ דריש אדם דהכא לרבות הגרים ומעתה היה מקום להקשות על רש״י אמאי שביק להך דרשה דת״כ דקרובה טפי לפשט הכתוב והביא דרשה זו דויקרא רבא שרחוקה מהפשט אך נר׳ דרש״י ז״ל טעמא דידיה משום דקשי׳ ליה על הדרשה דת״כ דכיון דהכא בקרבנות נדבה מיירי כמו שהקדים רש״י ז״ל לעיל וקי״ל בהו שאף הגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל מדכתיב איש איש מעתה אמאי אצטריך אדם לרבות הגרים והלא אפילו בגיות׳ הותרו להקריב נדבות כ״ש אחר שנתגיירו וכבר הרגיש הר״ב ק״א קושיא זו על הת״כ ונדחק בתירוצה ע״ש ורש״י ז״ל מחמת קושיא זו בחר טפי בדרשה דויקרא רבא ולכך אחר שביאר דבקרבנות נדבה דיבר הענין פי׳ אדם מה אדם הראשון וכו׳:
הבהמה יכול חיה וכולי דק״ל דמאחר דאית ליה לקרא למכתב בקר וצאן בהמה למה לי אטו לא ידעינן דבקר וצאן בהמה נינהו ולכך תירץ דאצטריך למדרש בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט דאי לא כתיב אלא פרט לבד לא סגי בהכי כמ״ש תו׳ בנזיר דאי לאו כללא הוה מוספי׳ על הפרט איזה דבר אחר או בק״ו או במה הצד או באיזו מהמדו׳ מש״ה אהני כללא דלא תדרוש מידי אלא הני אין מידי אחרינא לא והכא נמי אילו לא כתיב אלא בקר וצאן הוה גמרי׳ מצאן ובקר דסיני מה להלן כל בהמה וחיה בכלל ה״נ כן משו״ה אצטריך כללא דבהמה למדרש בכלל ופרט:
מן הבהמה וכו׳ את הרובע וכולי ממיעוטא קמא דרשי רובע ונרבע דגריע טפי מכלהו שהרי נעשה בו מעשה האסור על גופו ממש משא״כ נעבד דאע״ג דהשתחוה לבהמה מ״מ לא עשה מעשה בגופה והמיעוט הג׳ מוקמי׳ למקצה דליכא אלא הזמנה בעלמא לתקרובת והמיעוט הד׳ לנוגח שיש בו ג״כ קצת פשיעה בבעליה שלא שמרוה ומיעוט האחרון דרשי׳ לטריפה לפי שהוא עדיף מכלהו שאין בה שום עבירה וחטא כלל אבל בתמורה אמרי׳ דבהמה מוקמי׳ לרובע לפי שלשון בהמה נמצא בו כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה ול׳ בקר נמצא גבי ע״א כדכתיב בתבנית שור אוכל עשב אבל לא מצאתי לפי״ז באידך לשון הכתוב בהם:
פסוק ג
זכר ולא נקבה וכו׳. פירוש דק״ל דאמאי אצטריך למכתב זכר בהדיא ותיפוק ליה מדכתיב בלישנא דזכר יקריבנו יקריב אתו ותי׳ דא״כ הוה אמרינן דלכתחלה דוקא הוא דבעינן זכר משו״ה הדר וכתב זכר לומר ולא נקבה דאפילו בדיעבד לא מהני דשנה הכתוב לעכב:
תמים בלא מום. אע״ג דכתיב קרא אחרינא בכל הקרבנות בכללות תמים יהיה לרצון אצטריך הך דהכא כמ״ש בת״כ כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם אינו בכל הענין הזה אינו לרצון א״נ לכדדריש ר׳ יוסי שיבקרנו ממום משעת הקדש׳ עד שעת הקרבה ואפשר שלזה כיוון רש״י במה שסמך לזה אח״כ מטפל בהבאתו עד העזרה כלומר מטפל ומשתדל לבקרו עד שיביאנו לעזרה להקריבו:
אל פתח וכו׳ מטפל וכו׳ מהו אומר יקריב יקריב וכו׳. קשר הדברים ה״פ דבשלמא בלא זאת הייתי מפרש דיקריב הראשון דהיינו לפי דעתי אדם כי יקריב דלעיל מיירי בבעלים והך יקריבנו מיירי בכהן המקריבו וא״כ אין כאן כפל יקריב יקריב אבל מאחר שפירש״י דיקריבנו בתרא נמי איירי בבעל הקרבן שחייב ליטפל בהבאתו מעתה ק׳ דלדידיה יקריב יקריב ל״ל והוצרך לתרץ דאפילו נתערבה וכו׳ דבש״ח כתיב לאמר דבשלמא בל״ז הייתי אומר דיקריב יתירא בא ללמד שחייב ליטפל עד לפנים בעזרה אבל מאחר שפירש״י שאינו חייב ליטפל אלא עד פתח העזרה א״כ יקריב יקריב ל״ל ע״כ ולא ידענא מנ״ל שאינו חייב אלא עד פתח העזרה אדרבא איפכא נראה מלישנא דרבנן וכן בדין שהרי צריך ליכנס בעזרה לסמוך ואטעיתיה להרב הנזכר לשון הכתוב אל פתח אהל מועד ואין משם ראיה דאדרבה כל העזר׳ קרוייה פתח אהל מועד וזה ברור:
יקריב מלמד שכופין וכולי הרא״ם ז״ל הק׳ דהא אצטרי׳ לכדלעיל שאם נתערבה וכו׳ ונדחק בתירוצו ע״ש. ולעד״ן ברור שאין יקריב זה בכלל הב׳ יקריב דלעיל וכדכתיבנא. ושוב מצאתי כך להר״ב ק״א. ומ״ש כופין אותו וכו׳ לא תיקשי דא״כ סוף סוף לא הוי לרצונו שתירוץ דבר זה מבואר הוא בדברי הרמב״ם בפ״ב מהלכות גרושין ע״ע:
לפני ה׳ וסמך וכו׳ דק״ל דהול״ל יקריב אותו לפני ה׳ לרצונו ומדסמך לפני ה׳ עם וסמך חוץ למקומו ש״מ דמקרא נדרש לאחריו וה״ק דוקא לפני ה׳ בעי׳ וסמך:
פסוק ד
על ראש וכולי ולהביא וכולי דמתיבת עולה דיתירא הוא מתרבו שפיר תרווייהו דרבי׳ כל מידי דמקרי עולה ומה״א דהעולה דמשמע מעוטא ממעטינן לעולת העוף וכמ״ש הרא״ם ז״ל. אך קשה דמה ראית לרבות עולת חובה ולמעט עולת העוף אפילו דנדבה בשלמא עולת צאן דנדבה שפיר מתרבי דדמי לה בכל מילי דהוי׳ בהמה דכוות׳ והוי נמי דנדב׳ אבל עולת חובה מנ״ל או משום דדמי לה בחד צד דתרווייהו מין בהמה ה״נ אידך דמי לה בחד צד דהא תרווייהו דנדבה וי״ל דמ״מ מין בהמה עדיפא ומ״מ בש״ס דידן בפ״ב דביצה דף כ׳ ובשאר דוכתי נפקא לן עולת חובה לסמיכה מקרא דבפ׳ שמיני ויקרב את העולה ויעשה כמשפט ומפרשינן כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה ונראה משום דקשיתי׳ כדלעיל הילכך לא משמע ליה לרבויי מהכא אלא עולת הצאן גרידא דדמי לה לגמרי ואצטריך קרא דהתם לעולת חובה. וא״ת והיכי דרשינן הכא ה״א דהעולה למעט העוף והא אמרינן בפ״ב דסוטה דה״א דגבי מעוטא מיעוטא וה״א דגבי ריבוייא ריבויא דנראה דמשום קו׳ זו דקשיתיה להרא״ם ז״ל (עם היות שלא הזכירה) כתב א״נ העולה בה״א הידיעה משמע הנזכרת שהיא עולת בהמה ולא עולת העוף ע״כ כלומר ולעולם לאו דדרשינן ה״א למיעוטא הכא אך כבר הקשה עליו הר״ב ק״א דא״כ היינו ממעטים ג״כ עולת הצאן ועולת חובה דהנזכרת אינה אלא בקר ונדבה ואמנם זה באמת נראה דלא קשה דא״כ ריבוייא דעולה למאי אהני ומיהו אכתי קשה דנימא דריבוייא אהני לרבות עולת חובה דבקר דכוותה אבל צאן אפילו דנדבה לא דנדרוש העולה הנזכרת והיינו דבקר א״נ איפכא. לכך נראה דודאי העיקר כפירוש קמא דממשמעות עולה מרבינן כל דהוי עולה וממיעוטא דה״א ממעטינן עוף מטעמא דאמרן לעיל. ומאי דמקשי מהש״ס דסוטה לק״מ דההיא לא איתמר אלא לר״מ אבל ר״י דריש התם אפילו ה״א דגבי ריבוייא למעט וידוע דסתם ספרא רבי יהודה ולשיטתיה אזיל. ולשטת רבי מאיר איכא למימר דממעט העוף מדכתיב העולה ולא כתיב העולות:
ונרצה לו וכולי א״ת על כריתות וכו׳. פי׳ הר״ב ק״א דהכוונה לומר דבמזיד לא מתוקם ודאי בכל אלו הנזכרים שהרי עונשם אמור בכל א׳ וא׳ ואם לשוגג שלהם הא נמי לא מתוקם שהרי בחייבי כריתות שוגגים שמביאים חטאת לא כתיב בהו ריצוי אלא כפרה בלבד דגרע מריצוי שהרי הכפרה אינו אלא כפרת העונש והסרת השנאה אמנם המרוצה היא הנאהב והדבר ידוע שעונות דחייבים עליהם מיתת ב״ד ומיתה ב״ש יותר חמורים מאותן שחייבים כרת וזה נדון מהעונש שמיתת ב״ד חמורה יותר ממיתה ב״ש ומיתה ב״ש יותר חמורה ממיתת כרת ואיך נאמר שבחייבי כריתות אין מספיק הקרבן הבא על שגגתם אלא לכפרה בלבד ובחייבי מיתות שהוא חמור יהיה הקרבן מרצה שהוא אהבה לכך מוכרח דלא מיירי אלא במ״ע. ואחר בקשת מחילה הראויה זו שגגה שיצאה מלפני השליט דאדרבא מיתת כרת חמירא טפי ממיתה ב״ש וההפרש שביניהם פי׳ הרמב״ם והר״ב בס״פ הנשרפין שכרת יש עליו עונש לאחר מיתה משא״כ מיתה ב״ש ורש״י בפ׳ במה מדליקין פי׳ דכרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים והולך ערירי ומיתה ב״ש אינו הולך ערירי. ומעתה הא ניחא דלא מצינן לאוקמיה בשוגגין דמיתת ב״ד מ״מ מצינו לאוקמיה במיתה ב״ש דקילא טפי ובר מן דין הול״ל בשוגגים דלאוין גרידי ומנא לן דוקא בעשה. עוד פירש הרב בדרך שני לפי שמצות לא תעשה ניתנו להסיר הריחוק ממנו מאתו יתברך לפי שהעושה אותם מתרחק מקדושתו ומ״ע ניתנו להשיג הדיבוק והתקרבות ומזה נדין כי תיקון העבירה במצות ל״ת אינו מתקרב בזה אלא מסיר הריחוק וזה יקרא כפרה לבד והתיקון למי שלא עשה מצות עשה היא הבאת הדיבוק וההתקרבות שזה יקרא ריצוי ולזה א״א לפ׳ ונרצה לו אלא במ״ע ע״כ ופי׳ זה ג״כ עמו הס״ד הוא מופרך מדברי רז״ל שאמרו בפי׳ ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ועוד אמרו גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות ופי׳ כן הרמב״ם בה׳ תשובה ע״ש וכ״ש שאם עבר בשוגג ועשה תשובה שלימה שאותן השגגות יחשבו כזכיות ונמצא שגם הם מביאים הדיבוק והתקרבות כמו התיקון במ״ע וא״כ שפיר הו״מ לפ׳ קרא בתיקון מל״ת. עוד ביאר הרב בדרך שלישי דמשמעות ונרצה לו לא שייך ריצוי אלא על מה שנקרא עליו חוטא ולא מצינו שקראם התורה חוטא לאלו החוטאים בשוגג לאו או מיתה ב״ש ולכך א״א לפ׳ אלא על מזיד עשה שנכתב חטאן והאזהרה עליהם מפורש ע״כ ובהא נמי ק״ל דכיון דמצינו בשוגג כריתות שנקראו חוטאים ה״ה לכל שאר העבירות בשוגג שהרי נמצא שם חטא על השוגג ומאי שנא ואדרבא עיקר ל׳ חטא אינו אלא בשוגג כידוע ואפילו את״ל דהנהו דקילו מחייבי כריתות לא שייך בהו שם חטא על שגגתם מכל מקום חייבי מיתות ב״ד דחמירי טפי מחייבי כריתות פשיטא דבמכ״ש שייך בשגגתם ל׳ חטא ואם כן נוקמי׳ בשוגג דמיתת בית דין ומנ״ל לפרש על מזיד דחייבי עשה באופן שכל דברי הרב בזה לא ירדתי לסוף דעתו. ואנו אין לנו אלא דברי הרמב״ן ז״ל אלא שצריכין ביאור וה״פ דהכא עניינא דעולה מוכח דלאו בתורת חיובא מיירי קרא אלא בתורת נדבה וכדפירש״י על פ׳ כי יקריב אלא דהשתא קאמר קרא דכשנדבו לבו והביא עולה אהני ליה לריצוי על שום דבר ואם כן מעתה לא מצינן לפרושי קרא על שום מצות ל״ת דהא כי היכי דחזינן בחייבי כריתות דכפרת שגגתן הוקשה לזדונם דכי היכי דבזדונם איכא חיובא דעונש ה״נ בשגגתם איכא חיובא לכפרה דידהו דהיינו החטא׳ ה״נ בכל שאר לאוין אם איתא שיש כפרה בשגגתם אית לן לאקושי כפרת שגגתם לזדונם לומר דאיכא חיובא לכפרה דידהו כי היכי דאיכא חיובא לעונש זדונם א״ו מוכרח לומר דליכא בהו כפרה בשגגתם של אלו כלל וטעמא קמי שמיא גלי׳ והילכך לית לן לאוקמי קרא אלא במ״ע דלא מצינו בהו מן התורה שום חיוב לא למזיד ולא לשוגג אף על גב דודאי איכא בהו עונש לעה״ב ואהנהו אתא קרא וקאמר דכשיקריב עולה נרצה לו מהעונש לעה״ב. ודוק שבמה שביארתי יתורץ כל מה שהק׳ עליו הר״ב ק״א שם ע״ע:
פסוק ו
והפשיט וכו׳ כל העולות וכו׳. וה״א דהעולה דמשמע מעוטא לר״י כדלעיל גבי העולה כבר פי׳ בת״כ למעט הפסולין הנהו דקי״ל שאם עלו לא ירדו קמ״ל שאם עלו יקטירם כך כמות שהן ולא בעו הפשט וניתוח. וא״ת אמאי לא ממעטי׳ העוף כדלעיל גבי העולה וי״ל דלעוף לא צריך מעוטא דכבר מפרש ביה קרא ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל דממלת בכנפיו מוכח דלא בעי הפשט ומדכתיב לא יבדיל מוכח דלא בעי ניתוח:
פסוק ז
ונתנו אש אע״פ שהאש וכו׳. ברייתא בת״כ וביאר הר״ב ק״א קרא דעל המזבח קא דריש דיתר דהול״ל ונתנו בני וכו׳ אש וערכו וכו׳ ומשם נלמוד דעל המזבח הוא לזה פירש ונתנו אש נוסף על האש שעל המזבח עכ״ד ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות הכתוב כלל דא״כ העיקר חסר דאדרבא משמעות הפ׳ היא דעל המזבח אאש שהזכיר ברישא קאי דהיינו ונתנו אש. ועוד הרי כאן לישנא דרש״י ז״ל תיובתיה שלא העתיק מלישניה דקרא אלא ונתנו אש ועליה קא מפ׳ אף על פי שהאש יורדת וכו׳ ותו ביומא פרק טרף דף מ״ה מייתי ברייתא אליבא דרבי יוסי ורבי שמעון דמפיק מהך קרא דונתנו וכו׳ על המזבח לימד על הצתת אליתא שאינה אלא בראשו של מזבח וכתבו שם התוספות ז״ל בד״ה וכי וכו׳ וק״ל מנ״ל דאתא קרא להצתת אליתא דילמא כוליה קרא לנתינת אש דהדיוט וי״ל דאם כן ליכתוב קרא ונתנו בני אהרן הכהן אש וערכו וכו׳ ואנא ידענא דנתינת אש על המזבח הוי על המזבח למה לי אלא למדרש להצתת אליתא וכולי ע״כ הרי מפורש יוצא מדבריהם ז״ל דלא מעל המזבח יליף לנתינת אש דהדיוט אלא צ״ל מדכתיב ונתנו אש והו״מ למכתב ובערו בני אהרן הכהן אש דפשיטא דא״א להבעירו אא״כ נותנים אותו מאי ונתנו ש״מ דה״ק אף על פי שיורדת מן השמים וכו׳:
בני אהרן וכו׳ כשהוא בכיהונו וכו׳. דאף על גב דכבר ילפינן להא מקרא דוהיתה להם כהונה לחקת עולם דבפ׳ תצוה כמ״ש שם כבר תירצו בגמ׳ דפ״ב דזבחים דאי מהתם ה״א דוקא בעבודה דמעכבא כפרה אבל עבודה דלא מעכבא לא קמ״ל ופירש״י נתינת אש הדיוט דמצוה בעלמא היא שהרי יש שם אש מן השמים אימא לא תיבעי בגדים קמ״ל ונתנו וגו׳ להכי כתב הכא חסרון בגדים למילף דאי עבד אהרן בבגדי כ״ה לאו שפיר עבד עכ״ל ולכאורה נראה דכוונתו ז״ל דליכא לפרושי קמ״ל דאפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה אי עבידא בחיסור בגדים חילול דלא שייך חילול כיון דהיא גופא לא מעכבא אפילו לא עבדה כלל אלא ע״כ לפ׳ דה״ק קמ״ל דאף מצוה דלא מעכבא דינה למעבדה בבגדי כהונה שלמים ואי לא עבד הכי לא שפיר עבד כלומר לא קיים המצוה ולפ״ז מ״ש כאן רש״י עבודתו פסולה לאו דוקא דלא שייך פיסול במלתא דלא מעכבא כפרה דאפילו יהא חשוב כמי שלא נתן האש כלל הא אם לא נתן לא עיכב. אמנם זה דוחק עצום בפרט כל׳ רש״י עבודתו פסולה הכי תניא בהדיא וכך היא שנויה בגמרא דפ״ב דזבחים וע״כ דוקא קתני ואף על גב דאי לא עביד כלל לא מעכב כי עביד לה פסול מגרע גרע ופוסל העבודה ותדע דהא במנחות תנינא לא בלל לא פתת וכו׳ כשרה שכל אלו הדברים אינם אלא למצוה וכ״פ הרמב״ם בפי״ג דמעה״ק ואפ״ה בפ״ט מה׳ ב״מ כתב שאם בלל או פתת וכו׳ הזר נפסלו ע״ש דהתם כלל בזה גם כן הצית אש במזבח דהיינו מאי דקמן וקאמר נפסלו וטעמא צ״ל כדאמרן ול׳ רש״י דלעיל צריך לפרש לא שפיר עבד ופסל אך קשה דהא קרא כתיב ונתנו דמשמע דעל בני אהרן מיירי והיכי מצי׳ למילף מניה על אהרן גופיה לומר שאם עבד בבגדי כ״ה עבודתו פסולה ונראה לומר דמדלא כתיב הכהנים כמו בכלהו אידך קראי ש״מ דה״ק קרא ונתנו אתרווייהו קאי בין על בני אהרן בין על אהרן גופיה והשתא כלפי אהרן כתב הכהן לו׳ כשהוא בכיהונו וכו׳ אלא משום דבכל הפרשה לא נזכר אהרן לענין הקרבנות אלא בניו בלבד בשביל דבר העגל עד שמשה התפלל עליו וכמ״ש במדרש בר״פ צו הילכך לא מצי למכתב קרא ונתנו אהרן הכהן ובניו אלא ונתנו בני אהרן הכהן כלומר בניו עיקר ואהרן טפל אליהם. ובזה מובן מ״ש במדרש לקמן דכשהתפלל משה ואמר באר שנואה ומימיה חביבין וכו׳ אמר להם הקדוש ברוך הוא חייך שבתפלתך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלה ע״כ כלומר ולא כמו שאמרתי לך תחלה ונתנו בני אהרן דמשמע מזה שבניו עיקר והוא טפל כדאמרן:
פסוק ח
הכהנים כשהם וכו׳ שעבד בח׳ בגדים וכו׳ אחי ראה עד היכן מגיע כח הדיבור של רבינו רש״י ז״ל דבדקדוק לשונו מודיע ומשמע עומק ההלכה דהתם בגמרא דזבחים הדר בעי׳ על ההוא קרא דוהיתה וכו׳ והא מהכא נפקא מהתם נפקא הכהנים כשהם בכיהונם וכו׳ ומשני דאי מוהיתה ה״א דוקא בחיסור בגדים אבל ביתור לא קמ״ל. והכא להודיע זה אמאי אצטריך הך קרא אף על גב דאיכא קרא דוהיתה הילכך נתחכם ושינה מלישנא דקאמר בדיבור דלעיל דה״נ הוה מצי למימר הא כהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול פסולה אלא מש״ה שינה וקאמר בח׳ בגדים לומר דהיינו טעמא דצריך הך קרא משום דכהן הדיוט כשלבש בגדי כהן גדול הרי הוא יתור ולא חסרון ולא אתי מוהיתה וכו׳:
פסוק ט
עולה לשם וכו׳ אשה כשישחטנו וכולי ודאי פשטיה דקרא בהקטר׳ כתיב הילכך כל כמה דמצי׳ לפרושיה בהקטרה מפרשינן הילכך עולה דמצינן לאוקמא בהקטרה הכי ניחא לן ולהכי פירש״י לשם עולה יקטירנו. ואמנם לאו למימרא דאהקטרה דוקא מיירי אלא כלומר אפילו הקטרת איברין תהיה לשם עולה וכ״ש עבודות הדם שחיטה וזריקה וכו׳ אבל אשה דע״כ ליכא לפרושי על ההקטרה דלא שייך לומר שישרפנו לשם שריפה הילכך מוכרחים אנו למשדייה אשחיטה כ״ש דבתר הכי בבן צאן גלי קרא לימוד זה באמרו עולה הוא אשה וכו׳ הרי דבמלת הוא אפסקיה לעולה מאשה לומר שזה נדרש בפ״ע וזה בפ״ע ומיושבת בזה קו׳ הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק י
ואם וגו׳ וי״ו מוסיף וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל דהכא משמע דטעמא דהוקשה לו למה הופסק הוא לפי שכתוב בוי״ו מוסיף הא לא״ה לא הוה ק״ל ולמעלה אמרו וכי מה היו הפסקות משמשות דנראה דאפילו בלא וי״ו תוספת קשיא להו ההפסקות ותי׳ דשמא לרבותא בעלמא קאמר דכיון דכתיב בוי״ו מוסיף וכו׳ למה הופסק ע״כ וכוונת הרב באומרו לרבותא בעלמא ר״ל להרבות כח הקו׳ ולעולם בכל מקום אה״נ דקשיא ליה ומיהו הכא יש מקום להרבות ולהגדיל הקו׳ דהואיל והוא ענין א׳ שהרי כתיב בוי״ו התוספת למה הופסק. ותמהני מהר״ב ק״א והוא שכתב על דברי הרא״ם ולא הבנתי מאי רבותא היא זאת אדרבא היא גריעותא דאם בלא עירוב פרשיות קשיא ליה כמו שכתב כל שכן שיקשה בעירובן ולעד״נ כוונת הגאון ז״ל ברורה כדכתיבנא. והנה הרב הנזכר תי׳ מדידיה דהמקשן חשב דהכא לא תספיק התשובה דכדי ליתן ריוח וכו׳ דבשלמא בב׳ פרשיות שאינם מעורבות ניחא לומר שנתן ריוח וכו׳ אבל כאן למה יפסיק והשיב המשיב דה״נ יפסיק ע״ש ולע״ד ק׳ דאם המקשן סבר לחלק כן באיזו סברא דחה המתרץ סברתו ועוד דמלשון הברייתא אין כאן שואל ומשיב אלא התנא עצמו קאמר ולמה הפסיק ליתן ריוח וכו׳ ותירוצו השני של הרב בעל ק״א הוא הוא תירוץ הרא״ם זכרונו לברכה אלא שהוא ז״ל האריך בלשונו ע״ע:
מן הצאן וכו׳ פרט לחולה וכו׳. בגמרא ספ״ז דבכורות איתמר וצריכי דאי כתב רחמנא חולה לא אתו אינך מיניה דאיכא למימר שאני חולה דלא הדר בריא ואי כתב חולה ה״א משום דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה אימא לא ואי כתב הני תרתי משום דכחושי אבל מזוהם דלא כחוש אימא לא ואי כ׳ מזוהם משום דמאיס אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכא וא״ת סוף סוף ל״ל למכתב כלהו תלתא לכתוב רחמנא זקן ומזוהם ותיתי חולה מנייהו במה הצד דכי פרכת מה לזקן דלא הדר בריא מזוהם יוכיח דהדר בריא ע״י רפואה כמו חולה אף אני אביא חולה ואי פרכת מה למזוהם שכן מאיס זקן יוכיח וחזר הדין לא ראי זה וכו׳ הצד השוה שבהן שהן משונים אף אני מרבה חולה דמשונה. י״ל דאי לא הוו כתיבי אלא תרי מיעוטי לא הוה מוקמינן להו לזקן ומזוהם אלא זקן וחולה דמסתבר טפי משום דכחישי ולא הוה אתי מזוהם א״נ הוה מוקמו׳ לחולה ומזוהם ולא הוה אתי זקן מנייהו דשאני הני משום דלאו אורחייהו הילכך אצטריך למכתב תלת מיעוטי. ברם אי קשיא הא קשיא דכי היכי דלעיל גבי בן בקר דרשינן נמי וי״ו דומן הצאן למיעוט אחר להוציא את הנוגח אמאי לא דרשינן הכא נמי תיבת או דכתיב או מן העזים וניהוו ארבעה מיעוטים והשתא דלא דרשינן אלא מעוטים האי או מאי דרשינן ביה ובשלמא לר׳ יאשיה דסבר בעלמא דבעינן או לחלק דאי לא כתיב או כמאן דכתיב יחדיו דמי ה״נ אי לא היה כתיב או הוה משמע דהאומר הרי עלי עולה מן הצאן בסתם בעי לאתויי תרווייהו כבש ועז מש״ה אצטריך או לחלק אבל לרבי יונתן דס״ל דמשמע זה או זה עד שיפרט לך הכתוב יחדיו או דכתב רחמנא ל״ל. וי״ל דכיון דכתיב ברישיה דקרא ואם מן הצאן דמשמע דכייל לתרווייהו והדר מפ׳ כבשים ועזים אי לא הוה כתיב או ה״א דכמאן דכתיב יחדיו דמי הילכך אפילו לרבי יוחנן אצטריך הכא או לחלק ובהכי מתיישב נמי או דכתיב לקמן בבן עוף או מן בני יונה. ודומה לתירוץ זה דאף על גב דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ובעי או לחלק אפילו לרבי יונתן תמצא בגמ׳ פרק עשירי דמנחות דף צ׳ ע״ב גבי או מן הצאן דבפ׳ שלח ע״ש:
פסוק יד
מן העוף וכו׳ לפי שנאמר תמים וכולי הכי תנינן בת״כ והיינו קרא דכתיב בפ׳ אמור לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים והלימוד הוא כדפירש״י ז״ל בפ״ה דקדושין דמדלא כתיב תמים זכר ותו לא שאז הוה קאי על כל כללות הקרבנות אלא הדר ופי׳ בבקר וכו׳ ש״מ דלא קפיד אתמוה וזכרות אלא באלו לאפוקי עוף והילכך ליכא לאקשויי דאמאי לא נדרוש כאן וי״ו דואם מן העוף דמוסיף על ענין הראשון ונילף עוף מבהמה דליבעי נמי תמות וזכרות. והרא״ם ז״ל הבין דכוונת הת״כ על קראי דלעיל דכתיב זכר תמים בין בבקר ובין בצאן וביאר דה״ק דבשלמא אילו לא כתיב זכר תמים אלא בבן בקר בלבד הוה מייתי בין בצאן ובין בעוף דה״נ בעינן תמות וזכרות מוי״ו המוסיף שנכתבה בשניהן הילכך משו״ה איכפל קרא והדר וכתב זכר תמים בצאן לומר דדוקא במאי דגלי גלי ולא נילף בעוף מוי״ו המוסיף ע״ש. ומלבד דמשמעות הת״כ אינו כן. תו ק״ל טובא היכי מצינן למימר הכי והא שפיר אצטריך למהדר ולמכתב זכר בבן צאן למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דמזכר דגבי בן בקר לא הוה ממעטינן אלא נקבה וכמ״ש רש״י גופיה לעיל וה״נ אצטריך למהדר ולמכתב תמים לפי הלימוד דיליף מיניה בת״כ כשם שאם תמים אינו לרצון וכו׳ כדכתיב לעיל ע״ש ואי לא הדר וכתביה ה״א דטומטום ואנדרוגינוס אף על גב דלכתחלה לא יביא אם הביא מיהא יעלה לרצון משו״ה הוצרך לחזור ולכתוב תמים וא״כ הדרא קושיא דהשתא נילף לעוף בוי״ו המוסיף דבעינן ביה נמי תמות וזכרות א״כ מוכרח לפרש דכוונת הת״כ דממעטיה קרא בעוף בההוא קרא דבפרשת אמור כדלעיל. ותמהני מהר״ב ק״א דאף על גב דלא נעלמו ממנו דברי רש״י דקדושין דלעיל מכל מקום כתב גם כן בפשיטות כפי׳ הרא״ם ז״ל ולא השגיח דק״ט על פירוש זה. ועוד ראיתי שם להר״ב ק״א שכתב ע״פ דברי רש״י ז״ל דראיית הת״כ מפ׳ דפ׳ אמור אלא שלימוד הוא דלא כתיב תמים זכר מן הבקר מן הכבשים וכו׳ אמנם אמרו בבקר משמע זכר תמים אני מקפיד בבקר ובכשבים אבל בעופות לא ע״כ וקשיא לן דהיכי ליכתוב זכר תמים מן הבקר דאם כן הוה משמע מיעוט והיינו דורשים זכר תמים דמקצת הבקר ולא בכל הבקר דומיא למאי דרשינן בקראי דלעיל. ואנו אין לנו אלא דברי מאור עינינו רש״י ז״ל מדלא כתיב תמים זכר סתם ותו לא:
פסוק טו
והקריבו אפילו פרידה א׳ הכי תניא בת״כ לפי שנאמר והקריב מן התורים וכו׳ שומע אני אין פחות מב׳ פרידין ת״ל והקריבו וביאר הר״ב ק״א דהס״ד הוא מדכתיב תורים בל׳ רבים דליכא למימר ע״ש המין דהול״ל מן התור כמו לעיל דכתיב מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן שלא מצינו שם המין בל׳ רבים בשום מקום ע״ש ועמו הס״ד לא נהירא דהא לא בא לעולם בל׳ יחיד אלא שם המין הכללי כמו מן הבהמה וה״נ הכא כתיב מן העוף אבל שם המין הפרטי הלא לעיל נמי נכתב גם כן בלשון רבים מן הכשבים ומן העזים ואם כן מאי שנא הכא דס״ד להצריכו שנים טפי מדלעיל אלא העיקר כמ״ש רש״י בפ״ב דכריתות דהס״ד הוא מדכתיב לעיל והקריב דמשמע קרבן שלם ופירושו דמשמע קרבן שלם של עוף שלא מצינו בשום קרבן דעוף הבא בחובה שיהא פחות מב׳ דהיינו קן וסד״א ה״נ בנדבה לא יהא פחות מב׳ משו״ה אצטריך והקריבו. והר״ב ק״א הק׳ עליו דלמה יהיה ב׳ פרידין קרבן שלם ולא אחד אחד שכל הקרבנות אינם אלא אחד עיין שם וכבר ביארנו כוונתו ז״ל:
הכהן ומלק וכו׳ וחותך מפרקת וכו׳. היינו בלא רוב בשר כדמסיק בפ״ק דחולין דאל״כ הויא לה נבלה וכי מתה עומד ומולק. ומ״ש רש״י על הסימנין ל׳ וקוצצן דייק לכתוב ל׳ זה להורות תרתי מילי חד דלא בעי׳ כדרך שחיטה דוקא בהולכה והובאה אלא אפילו ע״י דרסה קציצה בעלמא סגי וכדאמרינן התם קוצץ ויורד וזוהי מצותה ומפרשינן אף זו מצותה. ותו קמ״ל דסימנין נמי בעי׳ דוקא ע״י ציפורן ולא ע״י סכין:
ונמצה דמו וכו׳ כובש בית השחיטה וכו׳. לאו לחמירא דלא בעי מיצוי אלא הראש לבד דאדרבא איפכא תנינן בפ״ו דזבחים מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש כשרה מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסולה ולכתחילה בעינן תרווייהו כדתנן התם ומבדיל וממצה את דמה וכו׳ נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח וכו׳ אלא לרבותא נקט רש״י מיצוי דם הראש שגם זה בעינן לכתחילה:
ומלק וכו׳ אפשר לומר כן וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דלמה זה שינה קרא בלישניה דכתב ונמצה כי היכי דכתיב ומלק והקטיר ה״נ הול״ל ומצה ולכך משני דמשו״ה שינה הכתוב להודיע שמיצוי זה נכתב חוץ למקומו לדרשה. ומה שתמה רבי׳ אפשר לומר כן ביאר הרא״ם זכרונו לברכה דהיינו דקא מתמה שהרי הרצאת דמים קודם בכל מקום להקטרת איברים ואחר המחילה אין זו משמעות הברייתא ואין זו תמיהא כ״כ שנוכל להק׳ אפשר לומר כן ובגמרא אמרו וכי תעלה על דעתך משהקטיר ממצה אלא התמיהא פשוטה דבשלמא אילו היתה עבודת הדם ע״י קבלה בכלי כמו בבהמה הוה אפ׳ למיסק אדעתין דגלי קרא דבעוף צריך תחילה הקטרת איברים ואח״כ הרצאת הדם אבל הואיל ומעשה דמו אינו אלא ע״י מיצוי בעוף עצמו שכובש בקיר וכדלעיל א״כ אחר שנשרף תו ליכא מידי והיינו דקא מתמה וכי אפשר לומר כן:
פסוק טז
בנוצתה וכו׳ וזהו מדרשו וכו׳. ורבותינו וכו׳ ברייתא היא בת״כ והק׳ הרמב״ן ז״ל שהרי שנינו בפ׳ ק״ק בא לו לגוף והפי׳ את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאין עמה ומשנה זו משנת אבא יוסי היא והתני נוצה והרא״ם ז״ל תי׳ דרש״י סבר דת״ק נמי מודה דמסי׳ הקרקבן אלא דס״ל דקורקבן לא צריך קרא דבכלל מוראה הוא וכי אתא בנוצתה לרבות את העור עם הנוצה ואבא יוסי סבר דקרקבן צרי׳ קרא והיינו בנוצתה אבל עור ונוצות לא אתרבו כלל והשתא מתני׳ כרבנן והר״ב ק״א ז״ל הק׳ עליו דהא ת״ק לא הזכיר אלא זפק ולא קרקבן כלל ותו דא״כ דאבא יוסי לא פליג אלא בנוצה דאין צריך לא הול״ל נוטל את הקרקבן עמה דהא ת״ק נמי מודה בזה אלא הכי הול״ל אינו נוטל את הנוצה ומכח זה ביאר הרב איפכא ממש דת״ק ודאי סבר דהקרקבן לא אתרבי אלא זפק עם הנוצה לבד דהיינו בנוצתה ואבא יוסי סבר דנוצה לא צריך קרא דבכלל זפק היא וכי אתא בנוצתה לרבו׳ גם הקרקבן ומתני׳ אבא יוסי היא ע״ש והאמת שקושיותיו על הרא״ם ז״ל חזקות ברם גם פירושו לע״ד לא יתכן לדעת רש״י דאם איתא הו״ל לאתוי תחלה דברי רבותינו שנוטלו עם הנוצה ואח״כ מדרשו של אבא יוסי דמרבה ג״כ הקרקבן דבהכי הוה משמע שפיר דאבא יוסי מוסיף הוא אבל השתא דמייתי תחלה מדרש אבא יוסי דנוטל את הקורקבן עמה פשי׳ דמשמע שרצונו לומר זפק וקרקבן לבד בלא נוצה דנוצה מהיכא תיתי הרי אכתי לא נזכרה. ובר מן דין גם לישניה דאבא יוסי לא משמע כפי׳ שאם בא להוסיף לא הול״ל נוטל את הקורקבן עמה אלא הול״ל אף הקורקבן נוטל עמה ותו דלדבריו דמתני׳ כיחידאה לא הו״ל להש״ס דהתם בפ׳ ק״ק לאתויי עלה דמתני׳ הברייתא כצורתה אלא הכי הול״ל מתני׳ אבא יוסי בן חנון הוא דתניא וכו׳ דהכי אורחיה דתלמודא בכל כה״ג אלא מסתמיות הש״ס משמע דמתני׳ כדרבנן. ואנא זעירא ארעא דרבנן ישבתי משומם על האדירים האלה היכן מצאו דמתני׳ דפ׳ ק״ק מרבה הקורקבן עד שהוצרכו לידחק בזה. ולע״ד מאי דקתני ואת בני מעים היוצאין עמה לאו אקורקבן קאי דא״כ הוה קאמר קורקבן להדיא וכדקאמר אבא יוסי אלא מיירי על אותו המעי היוצא מן הזפק ודב׳ בקורקבן וקמ״ל תנא דמתני׳ דאותו מעי נמי בכלל זפק הוא וצריך ליטלו דע״כ לא פליגי רבנן עליה דאבא יוסי אלא בקרקבן גופיה אבל מעי זה (אע״ג דלענין טרפות אין דינו כזפק שאם ניקב טריפה כמבואר בי״ד) בכלל זפק הוא לענין זה ואין לתמוה מדקתני בני מעים ואינו אלא מעי א׳ דהכי אשכחן בחולין פא״ט דף נ״ח בברייתא ל׳ בני מעים על מעי זה כדפירש״י התם בחד לישנא וז״ל דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים א׳ וההוא קרו בני מעים ע״ש:
אל מקום וכו׳ וכלם נבלעים וכו׳. הוצרך להביא זה לדיוקי תיבת מקום דהול״ל אל הדשן אלא לומר שלא היה שם דשן כלל דמיד נבלע:
פסוק יז
ושסע וכולי וכה״א בשמשון וכולי דמסיים קרא ומאומה אין בידו מוכח בהדיא דביד היה:
בכנפיו וכו׳ נוצה ממש וכו׳. הק׳ הרא״ם בשם הרמב״ן ז״ל דא״כ מנ״ל שקורעים אותו מגבו ולא מלפניו בשלמא אם פי׳ בכנפיו מל׳ יפרוש כנפיו יקחהו מצינן למדרש שישסענו בין ב׳ כנפיו דהיינו מגבו אבל השתא מנ״ל ותי׳ הרב ק״א דתרתי דרשינן מיניה דבכלל בכנפיו הוא כנף ממש וגם הנוצה ע״ש ולא משמע כן מל׳ רש״י וגם הענין דחוק ולעד״נ דילפינן ולא יבדיל דהכא מולא יבדיל דכתיב במליקות חטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל דהתם היינו שמולק מאחוריו ומניחו דבוק מלפניו ה״נ שומע מלאחוריו ומניחו דבוק לפניו:
בעוף נאמר ריח ניחח וכו׳. בשלהי מנחות תנן נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעול׳ העוף אר״ח ובמנחה אר״ח למדך וכו׳ והשתא ק׳ על רש״י ז״ל אמאי השמיט המנח׳ ברם איכא למידק אמתני׳ היכי קתני א׳ המרבה וא׳ הממעיט דמשמע דשוין נינהו והרי בעני המתנדב מנחה מצאנו רבו יתירה דמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו ומש״ה כתיב ביה נפש וכמ״ש רש״י בסמוך נמצא הממעיט משובח והיכי קתני ואחד הממעיט וי״ל דהא דתנן אחד המרבה וכו׳ על כרחין מיירי כשמתנדב כמתנת ידו דהיינו על פי אשר תשיג ידו דהא ודאי לא מסתבר שאם עשיר א׳ מתנדב שור הגדול ועשיר אחר כמוהו מתנדב בן יונה ואחר מנחה ששלשתם זכותם יהיה שוה אע״פ שכלם לבם לשמים דמ״מ זה בא בלב נדיב ועין יפה וחביריו בעין רעה אלא המכוון כשכלם התנדבו כפי כחם וכבר כתב כן הר״ב תי״ט בספ״ב דאבות ומוכרח הוא ואז הדין נותן בודאי שזכותם שוה אמנם משכחת לה עני א׳ כי דלה דלה בתכלית העניו׳ שאין ידו משגת כלל ועיקר דלית ליה מגרמיה כלום ואיש כזה אם מצמצם עצמו ועינה בצום נפשו ונתאמץ להביא מנחה א׳ הא ודאי אשתני למעליותא וע״ז נאמר ונפש וכו׳ דמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו והשתא לפי״ז אתי שפיר דמשו״ה השמיט רבינו מנחתו של עני דלאו מילתא פסיקת׳ היא שיהיה זכותו שוה לאינך דזמנין מעלי טפי טובא כדאמרן:
פרק ב
פסוק א
סלת וכו׳ שהיא הראשונה וכו׳. עיין מה שאמר הרא״ם זכרונו לברכה שאין להוסיף על דבריו ומ״ש רש״י שנאמרו כאן חמש וכו׳ וכולן באות וכו׳ לאו דוקא וכולן שהרי אינן אלא חמש בין הכל אלא כלומר כל השאר דהיינו ארבעתן חלות ורקיקין דמאפה תנור ומרחשת ומחבת:
ויצק וכו׳ דבר אחר וכו׳. הוצרך לדבר אחר משום שמלת עליה אינו ריבוי כדי לומר עליו שבא למעט אלא שמשמעותו הוא על כלה ועוד דהא דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט היינו היכא דליכא למדרש גם את השני לרבוייא והכא נימא דשפיר אצטריך ריבוי השני בלבונה ללמד היא גופה דאף על גב דאינה נבללת עמה אפ״ה בעי׳ על כלה מש״ה קאמר ד״א דלאו מקראי ילפינן אלא מכח הסברא ואהא נמי ק׳ דא״כ האי עליה תניין למאי אתא הואיל דלהא לא אצטריך דמסברא ידעינן לה:
ויצק וכו׳ שיציקה ובלילה וכו׳. פירוש דק״ל למה הוצרך לכתוב והביאה אל בני אהרן אם ללמד היא גופא דחייב ליטפל בהבאתו הא גלי קרא לעיל בעולת בקר וה״ה לכלהו דהא באידך דלעיל נמי לא כתיב ומ״ש הכא ומשני דקמ״ל ויצק ונתן ברישא והדר והביאה דאפילו יציקה ובלילה שהם דברים בגופה של מנחה אפ״ה כשרים בזר וכ״ש נתינת הלבונה ומש״ה לא הוצרך רש״י להזכירה:
פסוק ב
הכהנים וקמץ מקמיצה וכו׳. אצטריך דלא תימא דוקמץ אבעליה קאי דכתיב בל׳ יחיד קמ״ל דלא אלא מש״ה כתיב הכהנים יתירה לסמכו לומר דכהן דוקא יקמוץ והא דכתיב כהנים ל׳ רבים אצטריך לכדדרשינן בת״כ אפילו ריבואות כלם יכולים להתעסק במנחה אחת וכדי שלא תטעה מזה לומר דרבים יחד יעשו עבודה אחת משו״ה הדר וכתב וקמץ בל׳ יחיד לומר דחד לחודיה קומץ ולא שנים והא דמרבים אפילו הם ריבואות כגון שכל אחד עושה פעולה אחת זה קומץ זה מולח וזה מוליך וכן עזה״ד:
על כל לבונתה לבד כל הלבונה וכו׳. פי׳ פשט דברי הכתוב בודאי כך מורה דר״ל מלבד כל הלבונה לומר שבקומץ אינו נוטל כלל מן הלבונה זהו משמעות הכתוב אבל על כרחין לאו להכי הוא דאתא אלא לסמוך הלבונה למלת והקטיר לומר אף הלבונה בהקטרה דאילו למה שמורה פשט הכתוב לא נצרכה דהא כתיב תחלה מסלתה ומשמנה דממילא שמעינן דלא בעי׳ בקומץ רק סולת ושמן ולא מלח ולא לבונה אפילו קורט ממנה כך נראה לפרש המשך דברי רש״י והיינו טעמא דהיפך ושינה בפירושו מסדר דברי הכתוב:
מלא קמצו וכו׳ הא אם קמץ וכו׳. פי׳ מדלא כתיב וקמץ מלא קמצו משם מסלתה ומשמנה אלא סמך מלא קמצו לסלת ושמן לומר דכל מלואו בעי׳ מסלת ושמן לאפוקי לבונה ואמאי הוצרך לכתוב מיעוט מסלתה ומשמנה הול״ל מסלת ושמן אלא לשנות הדבר לעכב הא אם עלה וכו׳ פסולה ואיכא תרי מיעוטי מסלתה ומשמנה חד למלח וחד ללבונה וכתב הרא״ם ז״ל משמא דגמ׳ דאי תנא מלח ה״א משום דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא אבל לבונה דאיקבע אימא תתכשר קמ״ל. ושוב הק׳ הרב דא״כ לימא לבונה וכ״ש מלח ותירץ דלא זא״ז קתני אבל לפום מאי דאמרן דאיכא תרי מיעוטי חד למלח וחד ללבונה לא מצינן לתרוצי הכי. ונראה דאיכא למימר נמי איפכא דאי אשמועינן לבונה משום דלא שייכא בהדי קומץ כלל שאינה נקטרת עמו אבל מלח דשייך בהדי קומץ דהרי בראש המזבח היו מולחין את הקומץ אימא מעיקרא נמי אי אתערב גרגיר מלח לא לפסול קמ״ל:
אזכרתה הקומץ וכו׳. היינו כר״ש בת״כ אבל ת״ק דריש דקאי בין אקומץ ובין אלבונה ונקט רש״י כר״ש דפשטא דמלתא כוותיה משמע דכתיב בלשון יחיד דלפי ת״ק הול״ל אזכרותיה:
פסוק ג
לאהרן ולבניו כ״ג וכו׳. לומר דלאו דוקא אהרן אלא ה״ה לכל כהן גדול וכמ״ש בת״כ וממ״ש נוטל חלק ולא כתב נוטל מחצה ש״מ דפוסק כרבנן בפ״ק דיומא דאינו נוטל אלא פחות ממחצה ודלא כר׳ שם:
פסוק ד
וכי תקריב וכו׳ וי״א מושחן וכו׳ מה ת״ל וכו׳. ז״ל הברייתא דת״כ מה ת״ל בשמן בשמן ב׳ פעמים להכשיר בשמן הב׳ ולהכשיר בשמן הג׳ ראב״י אומר מושח את הרקיקין כמין כ״י שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. משמע דבחד פליגי דת״ק סבר דהא לא מיקרי ריבוי אחר ריבוי הואיל וחד כתוב בחלות ואידך ברקיקין ולכך דריש הנך בשמן בשמן להביא שמן ב׳ וג׳ וראב״י סבר דלהכשיר שמן ב׳ וג׳ לא צריכא דילפינן מכתית למאור ולא למנחות אלא למדרשינהו בריבוי אחר ריבוי אתו. ואף על גב דבשמן קמא כתוב בחלות דרשינן ליה עם שמן בתרא ות״ק אמר לך דמכתית למאור לא הוה ילפינן אלא דכשר שמן ב׳ וג׳ קמ״ל הכא דאפילו למצוה לא בעי ראשון ולפי דרכנו למדנו דמ״ש רש״י מה ת״ל וכו׳ היינו לפי סברא ראשונה:
פסוק ו
פתות וכו׳ לרבות וכו׳. פירוש ממלת מנחה דלקמן הוא דמרבי׳ דמפרשי׳ דקאי הריבוי אכוליה קרא גם על הפתיתה כדאי׳ בהדיא בת״כ ובפ׳ אלו מנחות דף ע״ה ואמרינן התם דמאותה ממעטים שני הלחם ולחם הפנים דא״צ פתיתה וע׳ לקמן בסמוך:
ויצקת וכו׳ יכול אף מנחה מאפה תנור וכו׳. כתב הרא״ם ז״ל דמאי דממעטינן ביציקה מאפה תנור ולא ב׳ הלחם ולחם הפנים כדלעיל תי׳ בגמרא משום דביציקה איכא תרי מיעוטי הילכך ממעטים מאפה תנור דצריכי ב׳ מיעוטים שהם ב׳ מינים אבל ב׳ הלחם ולחם הפנים א״צ אלא חד מעוטא ע״כ. ואחר המחילה לא אמרו כן בגמרא אלא על מאי דפריך דהו״ל למעוטי מנחת כהנים אבל ב׳ הלחם ולחם הפנים הנהו נמי ב׳ מינים נינהו והאמת דלא פריך בגמרא הך פירכא דאמאי לא ממעטינן להנהו דאילו הוה פריך ודאי דלא הוה מהני הך תירוצא דהנהו נמי דמו למאפה תנור ועדיפי שהם שני מינים לגמרי ויש לישב דברי הרב דמ״מ הואיל וחזי׳ דגבי פתיתה ממעטינן לתרווייהו בחד מעוטא כדלעיל ש״מ דאין סברא לחלק ביניהם ואם אי׳ דממעטינן להו נמי מיציקה הוה סגי נמי לתרווייהו בחד מעוטא:
פסוק ט
את אזכרתה היא הקומץ. אף על גב דכבר פי׳ זה רבינו לעיל גבי מנחת הסולת אצט׳ למהדר ולמכתביה הכא דסד״א דוקא לעיל דכתיבא לבונה באפי נפשה ש״מ דאזכרתה הוא הקומץ אבל כאן שלא נזכרה הקטרת הלבונה אימא דכייל קרא תרווייהו במלת אזכרתה קמ״ל דה״נ אזכרתה לא קאי אלא אקומץ שהוא הנז׳ ברישיה דקרא והרים וכו׳ ולא שייכא הרמה אלא בקומץ:
פסוק יג
מלח ברית וכו׳ שהובטחו וכו׳. בניסוך המים לחוד לא היו מתקררין דעתם כיון שאינו אלא פעם א׳ בשנה ובמלח לחוד נמי לא היו נוחין לפי שאינם אלא מכשירי הקרבן אבל מעולם לא בא עיקר ההקרבה מהן מש״ה אצט׳ לתרווייהו:
פרק ג
פסוק א
שלמים שמטילין שלום וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש ראשון הרי כל הקרבנות נמי מטילין שלום בעולם דהכוונה לומר שגורמים היחוד למעלה מקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל וזהו שלום בעולם שלכן נקראים קרבנות שמקרבין המדות ע׳ ברבינו בחיי. ולפירוש שני הוא דוחק לומר דמש״ה נק׳ אלו שלמים לפי דבשאר הקרבנות ליכא שלום בין הכהנים והבעלים שזה לא שייך ח״ו במי שמקריב לש״ש והיכי נימא אשר שם שמות לגבי הנהו דלא עבד׳ לשמה אלא לשם אכילה:
פסוק ג
ואת כל החלב להביא וכו׳ פירוש אף שעל הקיבה וכ״ש שעל הדקין דהוי חלב טפי וכמ״ש הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק ד
על הכבד שיטול וכו׳ ובמקום אחר וכו׳. פירוש דאלמלא לא כתיב במקום אחר מן הכבד הייתי או׳ שגם כל הכבד בכלל הקרבה ולא עם היותרת אלא לבדו דומיא דכליות שהרי פירוש על הכבד ועל הכליות ר״ל מלבד הכבד והכליות והילכך הו״א תרווייהו בחדא מחתא אבל השתא דכתיב במקום אחר מן הכבד בודאי שאין דומה כבד לכליות דהכבד יש לו ליטול קצת מן הכבד וזה יהיה עם היותרת משא״כ בכליות:
פסוק ט
חלבו המובחר וכו׳. דליכא לפ׳ חלב ממש דהא כתיב אחר כך ואת החלב וכו׳:
פסוק יז
חקת עולם וכו׳ יפה מפורש וכו׳. פירוש דבריו דהן אמת דפשט הפסוק מובן שבא לאסור החלב והדם לעולם בין בארץ בין בחוצה לארץ אבל קשיא ליה לרבינו על זה תרתי חדא דמה ענין זה לכאן בפ׳ קרבנות הו״ל לכתבו בפרשת צו גבי איסור אכילת חלב ועוד דל׳ חקת עולם לא נמצא אלא גבי מצות קום עשה ולא בשב ואל תעשה וע״ז מתרץ יפה מפורש בת״כ וכו׳ דהתם פי׳ ופסקי ליה לקרא בסכינא חריפא דחקת עולם קאי אדלעיל כל חלב לה׳ חקת עולם לומר דאף בבית עולמים דין הקרבת החלבים כדלעיל דלא נימא דוקא במשכן כתיב. והדר שאר הפ׳ קאי לאחריו על לא תאכלו וה״ק לדרתיכם לומר שאיסור אכילת חלב נוהג אף שלא בזמן הבית ואצט׳ דלא נימא בזמן שכל חלב לה׳ היא דאסור קמ״ל בכל מושבותיכם לומר דאפילו בח״ל ובסיפיה דקרא כל חלב וכל דם וכו׳ מייתי התם היקש החלב לדם וכו׳ ע״כ. ואיברא דכפי מה שדרשו בו מתורצות הב׳ קושיות דלעיל והיינו דאמר מר יפה מפורש ומיהו לפי שאינו קרוב לפשט דבעי למפסק קרא חציו למעלה וחציו למטה הילכך לא כתבו בפירוש ומיושב מה שהק׳ הרא״ם ע״ע:
פרק ד
פסוק ג
פר יכול זקן תלמוד לומר וכו׳. הק׳ הש״ח דאמאי אצטריך מיעוטא למעוטי זקן הרי לעיל גבי עולה איכא מעוטא דממעטינן מיניה זקן ונילף חטאת מינה כי היכי דע״כ ילפינן מינה מיעוטא דחולה ומזוהם דהא לא כתיבי הכא מיעוטי אחריני ונדחק לתרצו עיין שם ונר׳ דלק״מ דבשלמא חולה ומזוהם ילפינן מיניה כי היכי דילפי׳ נמי נעבד ומוקצה וכלהו אידך דגלי רחמנא בקרבן א׳ וה״ה בכלהו אבל זקן הואיל והכא בחטאת הוצרך הכתוב לכתוב פר למעוטי קטן דהיינו עגל דשרי בעולה סד״א הואיל וכתב פר דאפילו זקן דנימא דה״ז דומה לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש דנימא אין אתה יכול להחזירו לכללו למעט זקן עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי׳ וכ״ש הכא דמשמעות פר משמע אפי׳ זקן מש״ה כי היכי דלא נרבה מפר הוצרך לכתוב מיעוט אחר ופשוט:
פסוק ח
ואת כל חלב חלבו הול״ל וכו׳. ההרגש שמבחוץ דכל זה יתירא הוא דלא הול״ל אלא והרים ממנו את החלב וכו׳ שהרי כל החלבים מפורשים במקרא ואין שום חלב אחר לרבות מכאן לכך פי׳ דאה״נ דיתיר הוא ולא אצטריך אלא ללמד על אחרים:
פסוק י
כאשר יורם וכו׳ מה שלמים וכו׳ ומה שלמים שלום וכו׳. שני טעמים אלו מצא רבינו בת״כ והביאם ומיהו משום דקשיא ליה בין על הראשון בין על השני דבראשון ק׳ דכיון שזה חטאת הוא מה צורך למילפי׳ משלמים דבעינן לשמן אדרבא החטאת עדיף טפי דאילו שלמים לכתחלה הוא דבעינן לשמן אבל דיעבד כשרים שלא לשמן וחטאת פסולה שלא לשמה וכלהו חטאת כי הדדי נינהו ובפי׳ ב׳ ק״ל דלהא נמי לא צריכא דילפי׳ מדכתיב זבח השלמים מנין לרבות חטאת ואשם דמביאין שלום כמו שלמים תלמוד לומר זבח השלמים וכמו שהרגיש הרא״ם ונדחק בתירוצו ותו דהתינח להך פי׳ בשלמים אבל לאידך פי׳ דנקראים שלמים לפי שיש בהם שלום וכו׳ א״כ לא שייך לומר שבא להקישן ועוד ק״ל קושיא כוללת מלתא דשויא לתרווייהו דהא הך קרא לא נכתב אלא גבי הקטרת אמורין והנהו לא מעכב כפרה אפי׳ נאבדו ולא נקטרו כלל בכל הקרבנות והיכי נדרוש הך קרא בין לענין לשמו ובין לענין הטלת שלום דכל זה לא שייך אלא בהרצאת הדם משו״ה מסיים רש״י ובשחיטת קדשים מצריכי ללמוד וכו׳ והוה לענין הקטרת אימורין ממש אלא שהיא דבר שאינו קרוב לפשט לומר דנכתב קרא שאינו צריך כלל ללמוד שאין למדין וכו׳ מש״ה הוצרך לאתויי אידך דבת״כ:
פסוק יב
מחוץ למחנה חוץ לשלש וכולי שינה והפך רבי׳ סדר הכתוב דבתחלה פי׳ אל מקום טהור וכוונתו דהשתא אחר שפי׳ דאל מקום טהור אתא לאפוקי מקום בה״ק וכו׳ השתא ממילא מפרשינן מחוץ למחנה חוץ לג׳ מחנות אבל לא שיש הכרח לזה מלשון הכתוב דלעולם מצינן לפרושי מחוץ למחנה חוץ לעזרה והיינו בתוך מחנה לויה ולהודיע זה כתב קרא אל מקום טהור משום דמחנה שכינה דהיינו העזרה נקרא מקום קדוש ומחנה לויה אינו מקום קדוש אלא מקום טהור בידוע אבל עיקר ההכרח דמוקמינן ליה חוץ לג׳ מחנות היינו כמ״ש בת״כ ובש״ס דיומא דתלתא קראי כתיבו חד הכא מחוץ למחנה ועוד אחר לק׳ בפר העלם הדר וכתב מחוץ למחנה ולא היה צריך דסגי במאי דכתב וישרף אותו כאשר שרף וכו׳ אלא הוסיף בתרווייהו מחנה ב׳ והשלישי גבי הוצאת הדשן והתם לא הול״ל אלא והוציא את הדשן ותו לא אלא להוסיף עוד דכלם מחנה שלישי:
על שפך וכו׳. ההרגש הוא מן השינוי דבתחלה כתיב אל שפך והדר כתיב על שפך והאי על מפרש׳ דר״ל כמו בשביל שהוא מקום ששם שופכים הדשן ישרף שם דהמקום גורם ש״מ דאפילו ליכא דשן:
פסוק יג
עדת ישראל אלו סנהדרין עדה נמי סנהדרין משמע מג״ש דושפטו העדה אבל עדת ישראל ר״ל המיוחדין שבישראל אלו סנהדרי גדולה:
ונעלם דבר טעו להורות באחת וכו׳. אחת לא אמר מר אלא באח׳ בדקדוק זה אשמועינן מאי דתנינן דבר ולא כל הגוף כיצד אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה פטורין אבל אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור הרי אלו חייבין וכן כל כיוצא בזה:
הקהל ועשו שעשו הצבור וכו׳. דאל״כ מה ענין הקהל לכאן הרי הסנהדרין הם שגגו כדכתיב לעיל עדת ישראל ולא אשכחן דסנהדרין איקרי קהל וא״נ איקרי מ״מ הקהל יתירא הוא ולא הול״ל אלא ונעלם דבר מביניהם א״ו ה״ק ונעלם דבר מעיני כלומר מעיני העדה הנזכרים והדר קאמר הקהל ועשו לומר שעשו ציבור על פיהם:
פסוק יז
את פני הפרוכת ולמעלה ה״א וכו׳. יש עוד הרגש אחר בפ׳ שנתכוון רש״י ליישבו והוא בפיסוק הטעמים דבמלת את יש טעם טפחא המפסיק ולכאורה אינו מדוקדק אלא הול״ל את פני סמוכים כגון במאריך טרחא או את במקף כמו שאמר לעיל גבי כהן משיח ובמה שפירש״י ניחא דהא לעיל גבי כ״מ כתב את פני פרכת הקדש לומר שמכוין להזות כנגד מקום קדושתו דהיינו בין הבדים אבל הכא דלא כתיב הקדש סד״א דכל הפרכת כשר בו להזות משו״ה משני רש״י דליתא אלא ה״נ צריך להזות כנגד בין הבדים. והא דלא כתיב הקדש הוא מטעמא דמייתי במשל. ומ״מ הודיענו הכתוב שצריך להזות באמצע דהיינו בין הבדים באמרו פני הפרכת בסמיכות טעמים וה״ק נותן הדם את המקום שהוא פני הפרוכת דהיינו אמצעותו המכוון כנגד בין הבדים אבל לעיל דלא סמך פני לפרכת דמלת פני הופסק בטעם הוצרך לכתוב הקדש להורות המקום:
פסוק יח
יסוד וכו׳ זה יסוד מערבי וכו׳. הקו׳ מבוארת דאמאי נטר רש״י לפרושי הכא ולא פירשו לעיל בפר כ״מ ונלע״ד במאי דאיכא למידק ביתור לישניה דרש״י שכתב זה יסוד מערבי שהוא לפני הפתח והוה סגי ליה לומר זה יסוד מערבי ותו לא דאטו אנן לא ידעינן שצד מערבי של מזבח החיצון הוא לפני הפתח אלא נראה דק״ל לרבינו אמאי אצטריך קרא למהדר ולמכתב הכא אשר פתח אהל מועד הוה סגי למכתב אל יסוד מזבח העולה ואנן הוה ילפינן יסוד יסוד מפר כ״מ שהוא יסוד מערבי לכך משני דקמ״ל קרא גופיה ביתור לישני׳ טעמא דמלתא אמאי נותן על יסוד מערבי ולא על יסוד הדרומי כמו בדמים החצונים והיינו טעמא כדאמרינן בגמ׳ בפ׳ איזהו מקומן משום דכי נפיק מפתח אהל מועד בהוא יסוד פגע ברישא. ואין מעבירין על המצות ואי לא כתיב אלא קרא קמא הוה אמינא לאו למיהב טעמא כתביה רחמנא אלא להראות המקום איזה יסוד הוא אבל הכא דלהראות המקום לא צריכא מוכרח לומר דטעמא דמלתא קאמר אמאי נותן ביסוד זה משום אשר פתח אהל מועד והיינו דקאמר רש״י שהוא מכוון כנגד הפתח וכלומר וביה קפגע ברישא. ובש״ח כתב להיפך מזה ממש ולא השגיח בסוגייא דהתם. והן אמת דלפי אותה סוגייא אצט׳ הך קרא לענין אחר אך היא בדרך דרש ע״ש ורש״י כתב זה ליישבו על אפניו:
פסוק יט
ואת כל חלבו וכו׳ משל למלך וכו׳. אע״ג דכ״ג נמי אוהבו הוא מ״מ סנהדרין עדיפי מניה כדאמרי׳ יקרה היא מפניני׳ מכ״ג שנכנס לפני ולפנים:
פסוק כ
ועשה לפר וכו׳ להביא וכו׳ ולכפול וכו׳. פי׳ דמאי דכתיב ועשה לפר כאשר עשה לפי החטאת בא להביא יותרת וב׳ כליות ומאי דהדר וכתב בתר הכי כן יעשה לו בא לכפול במצות העבודות וא״צ למ״ש הרא״ם זכרונו לברכה דרש״י או או קתני ונסיב לה אליבא דתנאי ע״ש כי אין זה במשמעות דבריו אלא נר׳ דר״ל דלפי משמעות המקרא יש לקיים שניהם:
פסוק כב
אשר נשיא יחטא לשון אשרי וכו׳. דאל״כ אמאי לא כתב ואם כמו בכלהו אידך ואף על גב דכ״ג וסנהדרין נמי גברי רברבי נינהו מ״מ קדושתן ותורתם מסתמא מכריחם להתחרט על שגגתם אבל המלך אדרבא מסתמא גדולתו מזיח דעתו עליו שלא להשגיח בשגגותיו וכשאינו עושה כן זה מורה על צדקתו דומיא דויוסף היה במצרים ומה שתלו האושר בדור היינו כמו שאמרו רז״ל שהמלך הוא העם דגופא בתר רישא גרירא:
פסוק כד
במקום וכו׳ בצפון וכולי אף על גב דכבר מפורש בפ׳ צו גבי חטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט חטאת מ״מ כבר תרצו בת״כ דאצטריך הכא לכפול לעכב ומכאן אנו למדין לכלם. והא דכתביה טפי הכא בחטאת הנשיא יתכן לומר לפי מ״ש רבינו בחיי דטעם שחיטה בצפון לפייס את הדין להשלימו והכא גבי מלך סד״א הואיל ונתחרט על שגגתו שהוא דבר גדול לפי מעלתו כמו שאמר לעיל גבי אשר נשיא נימא דבהא סגי לפייס מדה״ד ולא יצטרך שחיטה בצפון קמ״ל:
פסוק כה
ואת דמו שירי הדם אף על גב שכבר ביאר כן לעיל גבי פר כ״מ אצט׳ למהדר ולמכתביה הכא משום דהך קרא דלא כתיב כל דמו אלא דמו בלבד משמע טפי דמיירי בשיריים ולא בכל הדם וזה מגלה ומלמד לההוא דלעיל דהת׳ נמי לאו כל הדם קאמר אלא השיריים וכל דכתיב התם אצטריך לכדאמרי׳ בפ״ב דזבחים דבעי׳ שיקבל כל דמו:
פסוק לג
ושחט וכו׳ שתהא שחיטתה וכו׳. אף על גב דכתיב כבר לעיל גבי נשיא חטאת הוא ודרשי׳ לשמו כשר וכו׳ אצט׳ דסד״א דוקא מקבלה ואילך קפיד קרא אבל שחיטה דאפילו בזר כשרה אימא שלא לשמה לא פסלה קמ״ל:
פרק ה
פסוק ג
בטומאת אדם זו טומאת מת. דייק רבי׳ דלא קאמר זה המת לרמוז מ״ש בת״כ דתרתי כתיבי הכא אדם זה הנוגע במת בטומאת לרבות הנוגע בטמא מת:
לכל טומאתו לרבות טומאת מגע זבין וכו׳. כלומ׳ דמדכתיב טומאתו בכינוי שב אל האדם טומאתו הפורשת ממנו והיינו זב וחביריו ואמרי׳ בת״כ אין לי אלא ימי חמרן כלומר ימי ראייתן ימי קולן דהיינו ימי ספרן מנין תלמוד לומר לכל לרבות ימי קולן וגם זה רמזו רבי׳ באומרו לרבות טומאת מגע וכו׳. ומ״ש אשר יטמא לרבות בועל נדה דיטמא יש במשמעו שקיבל טומאתו מאחר והיינו בועל נדה דכתיב ותהי נדתה עליו. ומ״ש בה לרבות בולע נבלת וכו׳. אמרינן בגמרא פ״ק דשבועות דנפ״ל משום דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והכא איכא מיעוטי כי יגע דמשמע נגיעה דוקא ובה משמע נמי מיעוטא והיינו לרבו׳ נבלת עוף טהור דמטמא בלא נגיעה:
פסוק ד
בשפתים ולא בלב. פי׳ ולא בלב בלבד דבעי׳ שיהו פיו ולבו שוין בשבועה:
פסוק ח
והקריב את אשר וכו׳ חטאת קודמת וכו׳. לכאורה דברים יתרים הם אלא כוונתו לו׳ דזה בנה אב לכל החטאות הבאות עם העולות אפילו חטאת העוף עם עולת בהמה יש לו להקדים החטאת וכדאמרינן בת״כ ובש״ס פ״ז דזבחים:
עורף הוא גובה הראש וכו׳. כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים ש״ס פ״ב דחולין:
פסוק יב
חטאת היא נקמצה ונקטר׳ וכו׳. דהא אחר הקטרה כתיבא ואכלהו קאי ולאו דוקא הנך תרתי אלא ה״ה נתינה בכלי והולכה דכי היכי דבחטאת בהמה פסול שלא לשמה בד׳ עבודות שחיטה קיבול הילוך זריקה ה״נ במנחה קמיצה במקום שחיטה ונתינה בכלי כמו קבלת הדם והלוך כמו בבהמה והקטרת הקומץ כמו זריקת דם בבהמה וכדתנן במתני׳ דמנחות נתן בכלי והלך והקטיר וכו׳ ורש״י נקט קמייתא ובתרייתא וממילא משתמעי הנהו תרתי דביני ביני:
פסוק יג
על חטאתו וכו׳ כאן שנה הכתוב וכו׳. ההרגש הוא דכולי׳ קרא יתירא הוא דלא הול״ל אלא וכפר עליו ותו לא:
מאחת מאלה מא׳ משלש כפרות וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל דאמאי אצטריך הך קרא להשוות קלין לחמורין בל״ז הא כתיב קרא אחרינא לעיל. והיה כי יאשם לאחת מאלה ומההוא יש להשוותם ותי׳ דאי מההוא ה״א דלא השוו אלא לענין הוידוי דכתיב בתר הכי והתודה וכו׳ עיין שם. והוא דוחק גמור וגם הרב ק״א הק׳ עליו מל׳ הברייתא דת״כ אמנם גם מה שהוא זכרונו לברכה רצה לתרץ ולפ׳ הברייתא יש בו מהדוחק ע״ע. תו חזיתיה להר״ב ק״א שם דמקשה על מה שפירש״י הכא דמאחת מאלה רוצה לומר מא׳ מג׳ כפרות והבין דרצ״ל שכאן אמר הכתוב שבעון הקל יכופר מא׳ מג׳ כפרות אף בכשבה שבזה השוה הקלה לחמורה לו׳ שגם בקלה אם יש לו צריך להביא כשבה ולא יתכפר לו במנחה ומינה שגם החמורות ישוו לקלות וע״ז הק׳ דאדרבא לא היה צריך הכתוב לומר אלא שהחמורות יתכפרו בעשירית האיפה כמו הקלות ואז נלמוד שפיר דכ״ש שיתכפרו הקלות כמו החמורות ועוד דהברייתא תרווייהון אמר להשוות קלין לחמורין וחמורין לקלין. ועוד הקשה שאם פי׳ הכתוב כדפירש״י בא׳ מג׳ כפרות לא הול״ל אלא באחת מאלה לא מא׳ מאלה מכח זה רצה לפ׳ הפסוק והברייתא דלא כפירש״י אלא ה״פ דקרא וכפר וכו׳ על חטאתו אשר חטא מא׳ מאלו הג׳ מיני חטאות הנז׳ החמורים והקלים שעל כלם יתכפר לו בעשירית האיפה. א״כ הושוו קלין לחמורין בכשבה שאם מתכפר בעשירית האיפה כ״ש בכשבה וגם החמורים לקלים בעשירית האיפה עכ״ל. והנה מה שהבין הרב בפירש״י שכוונתו לומר דהכא קרא בעון הקל וגזר עליו שיכופר לו בא׳ מג׳ כפרות ומינה וכו׳ אחר המחילה לא דק בכוונת רש״י שאין זו כוונתו שלא הזכיר רבינו דהך קרא מיירי בעון הקל כלל אלא האמת דקאי על כל הג׳ עונות שנזכרו למעלה בפ׳ ראשונה בעשירית בין חמורין בין קלין ובא הכתוב והודיע שכלם מתכפרים בא׳ מג׳ כפרות הללו וכפשטא דברייתא דמשוה קלין לחמורין וחמורין לקלין באופן ששתי קושיותיו הראשונות לא קשו כלל שאינם אלא לפי מה שהניח בכוונת רש״י וכבר ביארנו כוונתו אבל מה שהק׳ מל׳ הכתוב דאי כפירושו הול״ל באחת זו נר׳ קושיא. ואני ארבה להק׳ דכי היכי דלאחת מאלה דכתיב לעיל קאי על החטאות משמע דה״נ מא׳ מאלה שכתיב למטה קאי נמי אחטאות וכפי׳ הר״ב ק״א אבל באמת אמרו הכל צריכין למר׳ חטייא תא חזי תלמוד ערוך בפ״ב דהוריות דף ט׳ אהא דתניא רע״א משיח פטור מכלן [פי׳ מג׳ חטאות הנזכרים כאן שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש] אמר רבא מ״ט דר״ע אמר קרא זה קרבן אהרן וכו׳ ואימא כי ממעט ליה רחמנא מדלי דלות ומאי ניהו עשירית האיפה אבל מעניות ועשירות לא מעטיה רחמנא לא ס״ד דכתיב וכפר וכו׳ על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה המתכפר באחת מתכפר בכלן ושאין מתכפר בא׳ אין מתכפר בכלן אלא מעתה הא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה ה״נ דכל המתחייב בא׳ מתחייב בכלן (פי׳ בכל הג׳ חטאות) אלמא תנן רע״א נשיא חייב בכלן חוץ משמיעת הקול אביי ורבא דאמרי תרווייהו מא׳ משמע ליה לאח׳ לא משמע ליה ומ״ש מאחת דמשמע ליה דכתביה רחמנא לבסוף וכו׳ ע״כ אתה הראת לדעת תלמוד גדול דמפ׳ מאחת מאלה כפירש״י דקאי על הכפרות ולא על החטאים כפי׳ תק״א וה״נ מסתברא דלא דמי לקרא דלעיל דהתם כתיב כי יאשם לאחת מאלה כלומר שיחטא א׳ מאלו החטאים אבל הכא מא׳ מאלה קאי על וכפר דכתיב ברישיה דקרא וממילא מאחת מאלה רוצה לומר מאלה הכפרות ואילו לא אתא קרא אלא להך דרשה דת״כ לאקשינהו לכל הכפרות לומר דכל חדא וחדא מנייהו שייכא בין בעון חמור בין בעון קלה אה״נ דהוה כתב באחת מאלה והוה דרשינן הכי כל מאן דקרי׳ ביה וכפר וכו׳ בין קל בין חמור הרי הוא באחת מאלה ומיהו איצטרך למכתב מאחת במ״ם למילף אידך דרשה דגמרא דכל שממועט מאחת ממועט מכלן כגון המשיח ומתוך הצעת הסוגייא שהבאתי למדנו ג״כ תי׳ לקושית הרא״ם דלעיל דאמאי לא ילפי׳ להשוות כל הכפרות לכל החטאים מקרא דלעיל דלאחת מאלה דדוקא מאחת מאלה משמע ליה להשוות משום דכתיביה רחמנא לבסוף וקאי אכלהו משא״כ ההוא דלעיל דנימא דה״ק כי יאשם לאחת מאלה העונות יהיה דינו כמו שנכתב בכתובים לקמן הכפרה הגדולה לעון החמור והקטנה לעון הקל והבן:
והיתה לכהן וכו׳. ורבותינו דרשו וכו׳ אילו כפשוטו הול״ל והנותרת תהיה לכהן דוהיתה משמע דאכולה מנחה קאמר:
פסוק טו
כי תמעול מעל אין מעילה בכל מקום וכו׳. הרא״ם זכרונו לברכה כתב דל״ג בכל מקום דהא לקמן גבי כופר בפקדון כתיב ומעלה מעל בה׳ והתם ליכא שינוי רשות ע״ש ובש״ח כתב בשם הג״א דקושיא זו אינה כלום דהתם נמי איכא שינוי רשות לענין השמטת שביעית ע״ש ואילו דק הרב בל׳ הכתוב ומעלה מעל בה׳ לא היה כותב הקו׳ זו אינה כלום דשינוי רשות לגבי ה׳ בעי׳ למשכח ומיהו לענ״ד דמ״ה מייתי רש״י לקמן בפסוק ומעלה מעל בה׳ דרשה דר״ע שכופר בשלישי שביניהם ע״ש וכיון דליכא עדים וזה כופר מוכרח הקדוש ברוך הוא שהוא הג׳ שביניהם לפרוע לבעל הפקדון שלא יפסיד ונמצא זה על ידי כפירתו מוציא מיד הקב״ה והיינו שינוי רשות:
פסוק יז
ולא ידע ואשם וכו׳. ר״י הגלילי אומר וכו׳ רבי יוסי אומר וכו׳. כל דברי התנאים הללו הנס כתובים בת״כ ויותר מהמה איכא נמי תנאי אחריני דדרשי שאר מילי דאגדתא וידוע הוא שאין דרכו של רש״י בפירושו לאתויי ממילי דאגדתא אלא מה שצריך להבנת הכתוב ומה שמתיישב בו המקרא דבור על אפניו ואין עוד מלבדו כאשר גילה דעתו הוא גופיה בכמה מקומות אבל כאן בדבור זה לכאורה נטה מני דרך שהאריך הרבה בהעתיק כל האגדות האלו דלפי הנר׳ אין להם אפי׳ שייכות למקרא זה כלל לבד ממלתיה דרבי יוסי הגלילי דקאי אהך קרא אבל כלהו אידך הם תורה מבחוץ. ודא עקא דמאחר דנחית להעתיק מה שמצא בת״כ ממילי דאגדתא על פ׳ זה אמאי גייז ולא מייתי לכלהו ומה נשתנו אלו מאלו. ברם אחר העיון נר׳ דהיטב הדק רבינו זכרונו לברכה כי ארחיה דרך המלך להעתיק מדרשת רז״ל מה שצריך ליישב איזה דקדוק או איזו קושיא בלשון הכתוב והיינו דבתחלה מייתי מלתיה דר״י הגלילי ליישב מאי דכתיב ולא ידע ואשם דלכאורה מלת ואשם יתירה דבשלמא לעיל דכתיב והוא ידע ואשם ניחא דרוצה לומר שנודע לו שחטא אבל הכא דמיירי שלא ידע מאי שייך לומר ואשם לכך מייתי דרשה דר״י הגלילי דדריש הכי ומה זה שלא ידע אפ״ה עונשו הכתוב למי שאשם עאכ״ו שישא עונו ואין רצ״ל מי שהוא מזיד דההיא פשיטא אלא ה״פ זה שלא ידע מעולם שהיה שם חלב אפ״ה צריך כפרה אף על גב דאין להאשימו במה שאכלו שהרי לא ידע כדי שיזהר כ״ש מי שידע בתחלה שהיה שם חלב ולא נזהר לשום בו סימן כדי שלא יבוא לאכלו ושכח ואכל דפשיטא דצריך לבקש כפרה שהרי אשם הוא כדאמרן. ושוב ק״ל לרש״י בלישנא דהך קרא דכתיב ואם נפש כי תחטא וכו׳. ולפי פשוטו הם דברים משוללי ההבנה דבשלמא אם הוה כתיב ואם נפש תחטא א״נ ונפש כי תחטא היה ניחא דומיא דכלהו אידך דבפ׳ אבל ואם נפש כי תחטא אין לזה פשט. ולא מצא רבינו דבר ליישבו עפ״י פשוטו אלא בהכרח לומר שנתכוון הכתוב לאיזו דרשה ולזה באו רבותינו ודרשו בכמה אנפי ר״י דריש דהכתוב בא לרמוז שנוכל לידע מתן שכרן של צדיקים בק״ו מאדם הראשון וה״ק הכתוב ומה אם נפש שהוא אדה״ר כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה כלומר מצוה אחת שהיא לא תעשה והוא היה החוטא ונתן הדין כי גם מי שאין לו אשם ולא ידע מזה כלל אפ״ה ונשא עונו של אדה״ר כל אדם יהיה מי שיהיה כטוב כחוטא מקרה א׳ לכל דורותיו אחריו ממילא נשמע מזה ק״ו למדה טובה ולא הוצרך הכתוב לכתוב הק״ו בפי׳. ומ״ש ר״י היושב מן הפגולים והנותרים והמתענה ביום הכפורים איכא למידק אמאי נקט אלו וא״ש לפי מ״ש בס׳ שתי ידות למוהר״א חזקוני זכרונו לברכה בדרוש ראשון שחטאו של אדה״ר היה שפירות האילן היו קדש קדשים והביא שם דמה שאכל היו פירות הנושרין מן האילן ואסורים באכילה כמו פיגול ונותר עוד הביא שם בשם האר״י שאם היה ממתין אדה״ר איזו שעות עד הלילה לא היה איסור כ״כ עיין שם. נמצא ודאי דמייתי הוי דומיא דחטא אדה״ר שאינו אוכל פגול נותר ומתענ׳ ביום הכפורים שממתין כל יום עד הלילה מלאכול ולא כמו אדה״ר שלא המתין רבי עזריה לא ניחא ליה בדרשה דר״י משום דקרא כתיב כי תחטא ועשתה וכו׳ שהוא לשון עתיד והיכי נפרש ליה על אדה״ר. ולכך מפ׳ ליה על העד שהוא נטפל לעוברי עבירה וה״ק ומה אם נפש שהוא העד הג׳ כי תחטא ועשתה אח׳ וכו׳ אשר לא תעשינה ולא ידע שהוא סבור דלאו מידי עבי׳ ואפ״ה אשם קרי׳ ביה ונשא עונו לפי שנטפל לעוברי עבירה ק״ו לנטפל לעושי מצוה ראב״ע דריש לקרא כפשטיה במה הכתוב מדבר במי שבא לידו דבר עבירה בלא ידיעה וה״ק ומה אם נפש כי תחטא וכו׳ ולא ידע ואשם רמז בזה הפ׳ כאילו אמר אמור מעתה ק״ו למה שבא לידו דבר מצוה בלא ידיעה:
פסוק יח
אשר שגג וכולי הא אם ידע וכו׳. דק״ל הרי כבר כתיב לעיל ולא ידע ואמאי הדר וכתב והוא לא ידע ומשני דר״ל כל זמן שלא ידע ולדיוקא אתא הא אם ידע וכו׳:
פסוק יט
אשם אשם וכו׳ לרבות וכו׳. יש כאן ט״ס ע׳ ברא״ם ובש״ח:
פסוק כא
נפש וכו׳ אר״ע מח״ל וכו׳. ההרגש היא דאמאי שינה הכתוב דלעיל הקדים מעילה לחטא דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה וכאן הקדים חטא למעילה. וניחא ליה בדרשה דר״ע דהחטא קאי על כל הנז׳ בפ׳ בין בפקדון בין בתשומת יד בין בגזל בין בעושק ובאבידה ובכל דבר אבל המעילה לא קאי אלא אמאי דסמיך ליה דהיינו וכחש בפקדון שזה מה שדרך למסרו בצנעא שאינו רוצה שתדע בו נשמה וע״ז קאי ומעלה ועיין מ״ש לעיל דה״נ לשון שינוי רשות:
פסוק כד
לאשר הוא לו למי שהממון שלו. נראה דק״ל דאמאי לא כתיב לאשר חייב לו ומשני דאילו כתב כן הוה משתמע שאם מת הנגזל שוב אין לו תקנה לשוב בתשובה מש״ה קאמר לאשר הוא לו כלומר למי שהממון שלו ואם מת הוא כשמחזיר ליורשו הוא נפטר וכמו שאמר בת״כ שהרי השתא הממון שלו הוא: