אור ברסלב

משכיל לדוד· רבי דוד פארדו

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

פירש״י ז״ל אלה הדברים לפי שהן וכו׳ נראה דק״ל לרש״י אמאי כתיב אלה דמשמע דפוסל את הראשונים והלא כל התורה כולה למדנו מפי משה והו״לל ואלה. ולכך מתרץ שפיר דאלה הדברים דהכא לא קאי על משנה התורה דההוא הוי מוסיף ודאי על הראשונים שהכל ענין א׳ אלא קאי על התוכחות. ונ״ל שזה מ״ש בספרי אלה הדברים וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד והלא הוא כתב כל התורה כלה וכו׳ אלא מלמד שהיו דברי תוכחות. והשתא י״ל עוד דמש״ה כתיב אלה דפוסל את הראשון דמעיקרא שא״ל שמעו נא המורים ונענש בשביל זה לכך כאן לא עשה כן אלא הוכיחן ברמז מפני כבודן והיינו אלה כלומר אלה התוכחות טובות נינהו דל״ד לתוכחה הראשונה. אך ק׳ אעיקרא דמלתא דהיכי קאמר שלא הוכיחן בפירוש אלא ברמז והלא בתר הכי מצינו שהוכיחן בפירוש על העבירות בכמה מקומות. והרא״ם ז״ל נרא׳ שהרגיש בזה ורצה ליישב באמרו דדוקא הכא שמנה כל המקומות שהוא בושת גדול ולכן לא הוכיחן בפירוש אבל אילו היה מוכיחן על הכעסה אחת שלא היתה כ״כ בושה כי אין צדיק בארץ וכו׳ היה מזכיר בפי׳ כמו שהזכיר תוכחת המרגלים ותקרבון אלי וכו׳ עכ״ל. ולי הדיוט אין זה מספיק שהרי כל העבירות נמי הזכירם בפירוש זה אחר זה באמצעות דברי הספר שהרי גם מעשה העגל הוזכר בפי׳ בפ׳ עקב. ועוד כתיב שם זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת וכו׳ ממרים הייתם את ה׳ הרי כאן מפורש מה שעשו במדבר. וגם חטא של שטים הוא מפורש עיניכם הרואות אשר עשה ה׳ בבעל פעור וכו׳. וגם מה שתפלו על המן מבואר בקרא שם למען ענותך לנסותך וכו׳ ויאכילך את המן וכו׳. וגם דחצרות אף לפי׳ מחלוקת קרח הרי הוא מפורש שם ואשר עשה לדתן ולאבירם וכו׳. ועוד כתיב ממרים הייתם את ה׳ מיום דעתי אתכם שזה כולל הכל היש בושה גדולה מזו ועוד הוקשה לו להרא״ם ז״ל שאם פי׳ אלה הדברים הוא על התוכחות היאך כתיב אחר זה ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם. והלא התוכחות לא היו אלא מפי עצמו ונדחק בזה טובא ע״ע. ולדידי ניחא עם מה שמצאתי באלה הדברים רבא א״ר סימון כיון שא״ל הקב״ה למשה שישנה התורה לא היה מבקש להוכיחן למה״ד לתלמיד שהיה מהלך עם רבו ראה גחלת סבר שהיא אבן טובה נטלה ונכוה לאחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה סבור שהיא גחלת והיה מתיירא ליגע בה א״ל רבו טול אותה אבן טובה היא. כך אמר משה בשביל שאמרתי להם שמעו נא המורים נטלתי שלי מתחת ידיהן ועכשיו אני בא להוכיחן א״ל הקב״ה משה אל תתיירא ע״כ. ומעתה לא הא ולא הא קשיא דאה״נ שמתחלה לא היה בדעתו של משה אלא להוכיחן ברמז מפני כבודן שהיה מתיירא בשביל מה שאירע לו עד שציוהו הקב״ה ואז חזר והוכיחן בפירוש והיינו דכתיב בתר הכי דבר משה וכו׳ ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם וק״ל:

מול סוף וכו׳ על מה וכו׳ וכן בנסעם וכו׳ וא״ת מנ״ל למדרש תרתי מהכא. וי״ל דמש״ה הטיל הכתוב בערבה באמצע אע״ג דמול סוף קדים טובא בזמן והוא החטא הראשון והו״ל להקדימו אלא מש״ה הקדים תחלה במדבר בערבה דהיינו במדבר ר״ל בתחלת בואם למדבר ובערבה הוא האחרון אחר צאתם מן המדבר שנכנסו בערבות מואב וכתב בתר הכי מול סוף לאקושיה למול סוף אכולהו תרתי דמדבר דהיינו ביאה ויציאה ה״נ ר״ל בבואם לים ובנסעם מן הים:

בין פארן וכו׳ א״ר יוחנן וכו׳. ועל מה שעשו וכו׳ ק׳ אמאי היפך רש״י דפי׳ תחלה תופל ולבן ואח״כ מדבר פארן. ונראה שכוונתו ז״ל למידק מ״ש דבהני כתיב בין דהול״ל בפארן ובתופל וכו׳ כדכתיב במדבר וכו׳ לכך צ״ל דכונת הכתוב שצריך לפרש על דרך כרוך ותני כלומר דמה שתפלו על המן ב׳ פעמים בין בשנה הראשונה ובין באחרונה היה במדבר פארן או סמוך לו דבראשונה בהדיא כתיב בפרשת בהעלותך וישכון הענן במדבר פארן ושם תפלו על המן כדכתיב זכרנו את הדגה וכו׳ בלתי אל המן עינינו וכן באחרונה שאמרו ונפשנו קצה וכו׳ גם הוא היה באותו הדרך כדכתיב בפ׳ חקת וישמע הכנעני וכו׳ כי בא ישראל דרך האתרים ע״ש והיינו דאנקלוס תרגם בפארן אתפלו על מנא אלא דלא ניחא ליה לרש״י לומר דלהא בלחוד הוא דאתא דא״כ לא הול״ל ובין תופל לכך צ״ל ג״כ דבפארן נכלל ג״כ חטא המרגלים וה״ק קרא בין מעשה המפורסם דפארן דהיינו המרגלים ובין מה שתפלו על המן הכל היה במדבר פארן ומה שמכריח לומר פי׳ זה היינו משום דחזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן וכאן משה לא מנה אלא המקומות שהכעיסו לכך מוכרח לפ׳ דפארן אתרווייהו קאי. ומ״מ מ״ש רש״י בשם ר׳ יוחנן נעלם ממני איה מקום תחנותו שלא מצאתי כן בגמרא ולא בספרי ולא במדרש רבא ולא בילקוט:

וחצרות במחלוקתו של קרח עמ״ש בפ׳ קרח בס״ד. ומ״ש רש״י ד״א היינו דלפי׳ ראשון ק׳ דהא לא שייך לאמרה בתוכחות שקרח ועדתו לבד היו החוטאים. ולפי׳ שני נמי ק׳ דא״כ מאחר שחצרות קאי על המרגלים א״כ הוא נקשר עם פארן ואמאי הפסיק ביניהם בתופל ולבן דהפי׳ האחר שפי׳ הרא״ם שהדיבור שנדברו במקום הוא בתאות הבשר והוכיחם איך לא לקחו מוסר ממרים ע״ש. אחר המחילה מקדושתו כי רבה היא לא יתכן כלל שהרי תאות הבשר קודם מעשה מרים הוה כנר׳ בהדיא מהכתובים בפ׳ בהעלותך וה״נ מוכח מדברי רז״ל שע״י מ״ש הקב״ה אספה לי ע׳ איש בשביל תרעומת הבשר עי״ז אירע מעשה מרים ע״י שאמרה צפורה אוי לנשותיהן של אלו כדאי׳ במדרש ואיך שייך להוכיחם שהיה להם ללמוד ממרים דאכתי לא הוה א״ו דאדבור דמרגלים קאי וכדאמרן:

פסוק ב

אחד עשר וכו׳ צא מהם ל׳ יום וכולי כלומר ל׳ יום עם היום שבו נסעו מחורב והגיעו לקברות התאוה וכ״ט יום היינו חדש ימים שנתעכבו שם באכילת הבשר הרי ל׳ ועוד יום אחד נתעכבו בדרך מקברות התאוה לחצרות דז׳ ימים נתעכבו בחצירות בשביל מרים הרי ל״ח ועוד יום א׳ היו בדרך מחצרות לקדש ברנע הרי ל״ט שהם מספר הימים מכ׳ באייר עד כ״ט בסיון ונמצא שהלכו ג׳ ימים בלבד ובזה א״צ לכל מה שנדחק הרא״ם ז״ל ע״ש:

פסוק ג

ויהי וכו׳ מלמד וכו׳. דק״ל דמדכתיב בעבר הירדן פשיטא שהיה בשנת הארבעים שהרי לא היו שם אלא באותו הזמן ומאי קמ״ל באמרו ויהי במ׳ שנה ומתרץ דהיא גופא קמ״ל שרצה להמתין מלהוכיחן עד סמוך למיתה ומ״ש רש״י ממי למד וכו׳ לא שיש הכרח לומר שלמד כן משום אדם דדילמא מעצמו עשה כן מכח הסברא כמו שצ״ל גבי יעקב וה״ה דאפ׳ לומר כן במשה אלא דקושטא דמלתא קאמר ודלא כבעל ש״ח שכתב שא״א לומר דמעצמו עשה כן מכח הסברא שהרי לא הוו שייכי גביה אותם הטעמים שהרי אנה ילכו הרי לא יצאו אלא ללכת לא״י. וגם בושה לא הוה שייך כיון דלכלם היה מוכיח לכך הוצרך לומר שלמד מיעקב. ואחר המחילה ליתא דא״כ תיקשי איפכא האיך למד מיעקב שאני גבי יעקב דהוה שייך טעמא שמא יניחנו וכו׳. ועוד מ״ש דבמשה לא שייך לא ידענא אמאי דהא החשש עצמו שייך שמא יניחו עבודת הבורא וישובו מצרימה אלא העיקר כדאמרן דקושטא קאמר. ומ״ש ומפני ד׳ דברים וכו׳ השני׳ אחרים שלא הביא רש״י הם שלא יהא בלבו עליו ושלא יהו המוכיחין מתווכחין. ולכאורה ק׳ שא״כ נמצא שהם ה׳ דברים שהרי נוסף על הד׳ היא אותה שהזכיר תחלה גבי יעקב שלא יניחנו וכו׳. אבל האמת שזוהי מ״ש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו כלומר שאם זה יוכיחנו והוא צדיק בעיניו אפשר שיחרה לו הואיל וחושדין אותו והוא זכאי ומתוך כעסו יצא לתרבות רעה ויצטרך זה באמת לחזור ולהוכיחו על מעשים רעים שעושה עכשיו ונמצא שתקנתו קלקלתו שמתוך התוכחה גרם לו לקלקל יותר. והשתא אפש׳ להבין כוונת אומרו ממי למד מיעקב כלומר דהכא גבי משה לא היה שייך טעם הבושה דבושה שייכא דוקא בא׳ שסבור בעצמו שמעשיו הרעים נעלמים ונסתרים מבני אדם ועכשיו כשרואה שיש בקי במעשיו יתבייש ממנו אבל הכא כבר ידעו ישראל שמשה בקי בהם ובמעשיהם ולאו מלתא חדתא היא לומר שמחמת התוכחה יתביישו ממנו בל״ז היה להם להתבייש ממנו וטעם השנאה ג״כ לא הוה שייכא דכבר ידעו אהבתו עמהם שכמה פעמים מסר נפשו עליהם וגם הטעם הרביעי פשיטא דלא שייך דשום עילה ושחיתה לא יכלין להשכחא ביה במשה עד שיוכלו להוכיחו אלא לא שייך זולת הטעם הראשון דשייך נמי גבי יעקב דהיינו שמא יניחנו מתוך שיעמוס עליהם דברי מוסר. ודע שכל זה דגמרינן דאין להוכיח אלא סמוך למיתה לא מיירי אלא במי שידענו דכבר עשה תשובה מחטאו דומיא דישראל אז הוא דאין להוכיחו עוד מהנך טעמי עד יום המות אבל למי שעודנו מחזיק בטומאתו פשיטא דקרא כתיב הוכיח תוכיח אפילו כמה פעמים עד שישוב וליכא שום טענה ליפטר מן התוכחה:

פסוק ד

אחרי הכותו אמר משה וכו׳. דק״ל וכי אין אנו יודעים שזה היה אחר הכותו את סיחון וכו׳ אלא צ״ל דקמ״ל שהמתין וכו׳ ומדכתיב אחרי הכותו דמשמע מופלג וממילא קשה דהואיל דמוכח דכוונת הכתוב לומר שהמתין עד שהפיל סיחון ועוג א״כ הו״ל להוכיחם מיד אחר מפלתן א״ו צ״ל דמכח טעם אחר המתין עוד. והוא הטעם שהזכיר לעיל להיות סמוך למיתה. וליכא למימר דמההוא טעמא לחוד דא״כ למה ליה להזכיר אחרי הכותו כלל א״ו דתרי טעמי הוו ליה וא״צ למה שנדחק הרב הנח״י ע״ע:

סיחון וכו׳ אילו לא היה וכולי. אע״ג דסיחון יצא לחוץ מחשבון המדברה להלחם עם ישראל כדכתיב בפ׳ חקת וכדפירש״י התם אמר הקב״ה מה אני מטריח על בני וכולי מ״מ אחר שנהרג סיחון ועמו ובאו לכבוש את העיר זה ג״כ היה נס רב ורבותא גדולה אעפ״י שלא היו בתוכה אלא טף ונשים שהרי אמרו שם במדרש והביאו רש״י שם שאפי׳ היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשם ולכך הזכיר משה גם שם העיר:

פסוק ה

הואיל התחיל כמו וכו׳. אף על גב דהתם פירוש הואלתי רציתי צ״ל דהתם קאי אהואלתי בתרא כמ״ש הרא״ם ז״ל ומ״מ הכא לא ניחא ליה לפ׳ רציתי דא״כ הוה משמע דמדעתו רצה לכתוב משנה תורה וחלילה לומר כן שמשה רבינו הוסיף אפילו אות אחת בתורה מדעתו אלא שנצטווה לעשות כן

באר וכו׳ בשבעים וכו׳. דליכא למימר דבאר ר״ל שביאר להם כל משפטי ומצות התורה וכל טעמי הדברים דודאי א״א שהמתין עד האידנא שהרי כך נצטווה לעשות מתחלה וכדפיר״שי בפ׳ אשר תשים לפניהם ופשיטא שלא איחר לעשותו. ואם הכוונה שחזר לשנותם הול״ל כן. ולא עוד אלא שכתב הואיל משה באר שפירושו התחיל כדלעיל ואם הכוונה לבאר משפטי התורה. הא ודאי לא התחיל עכשיו. אלא מוכח דפירושו שעכשיו התחיל לבאר באופן שלא ביאר עדיין. והואיל ומצינו גבי כתיבת התורה על האבנים דכתיב באר היטב בפ׳ תבוא. והתם פירושו בע׳ לשון כדאמור רבנן וכנרמז במלת היטב. מעתה נילף באר דהכא מבאר דהתם:

פסוק ו

רב לכם וכו׳ עשיתם משכן וכו׳ קבלתם תורה וכו׳. הא דהקדים המשכן ברישא אע״ג דקבלת התורה קדמה. היה זה כדי שלא יצטערו כשבא לומר להם שיש להם שכר גדול על קבלת התורה בהר חורב ויאמרו ח״ו שיצא שכרם בהפסדם לפי שעשו שם מיד העגל. לכך הקדים להם מעשה המשכן שהוא תיקון העגל ואחר כך הזכיר להם זכות קבלת התורה. והא דאיכפל להזכיר המשכן מנורה וכלים. היינו נמי מטעם האמור משכן דמיקרי משכן העדות עדות לישראל שויתר להם על העגל ומנורה כדפי׳ על פ׳ מחוץ לפרוכת העדות זו נר מערבי עדות ששורה שכינתו עליהם. וכלים גם כן בשלחן נס לחם הפנים שסילוקו כסידורו ובארון הכרובים שמכלם מוכח חיבתם לפני המקום:

פסוק ז

עד הנהר וכו׳. משל הדיוט וכו׳. כבר כתבתי בפ׳ לך לך דליכא למימר דלעולם פרת הוא הגדול והתם בפ׳ בראשית מנאם ממטה למעלה. דהא מדכתיב שם האחד פישון ולא כתיב הראשון צריך לפ׳ דר״ל האחד המיוחד שהוא החשוב. והא דהוצרך לג׳ משלים לפי שלמשל הראשון דעבד מלך מלך קשה דא״כ אף כשלא נזכר עם א״י לעולם היה צריך לקרותו גדול כמו עבד המלך דלעולם כמלך הוא אף כשאינו אצל המלך ממש ולא מצינו בפרת שקורהו גדול אלא דוקא כשנזכר עם א״י לכך מייתי משל אחר דאה״נ דהכא לא שייך כ״כ משל דעבד המלך שהרי פרת אינו עובד לא״י אלא כך הוא המשל הדבק לשחור וכו׳ כלומר אפילו מי שאין לו שום היכר ושייכות עם המושל שהרי אינו עבדו. אפ״ה כל זמן שהוא יושב אצל השחור ישתחוו לו. משא״כ כשנפרד ממנו שהרי אין לו שום מינוי ושייכות כלל וה״נ קורהו גדול דוקא כשנזכר עם א״י והמשל הג׳ אפ׳ שמוסיף לפי דמה שמשתחוים לאותו שנדבק לשחור אותה ההשתחויה אינה נדבקת בו ואינה עושה בו שום תוספות פעולה. משא״כ הכא שהרויח שם גדול ההוא תוספות בגופו. לכך מייתי קרב לגבי דהינא ואידהן. והא לחוד לא סגי ליה שלא רצה לכנות שם דהינא לא״י אלא שם מלך דברור וחשוב:

פסוק ח

לאבותיכם למה הזכיר וכו׳. ההרגש שמבחוץ שמכוין גם כן לתרץ הוא דהו״לל לאבותיכם אברהם יצחק וכו׳ ולמה לי למכתב למ״ד בכל חד וחד:

פסוק ט

ואומר אליכם וכו׳ מהו לאמר וכו׳ אפשר שמרגיש גם כן דבעת ההיא מיותר דפשיטא דבעת ההיא הוה. ועם פירושו מיושב דעד אותה שעה הייתי סובל ולא אמרתי לכם מידי עד שציוני הקב״ה:

לא אוכל וכו׳ אפשר שלא וכו׳. פירוש דמרגיש רש״י דהו״לל לא אוכל לשפוט או לדון וכיוצא ומאי שאת. ולכך משני דאינו ר״ל שלא היה יכול לשפוט אלא לסבול עונשם:

ה׳ אלהיכם וכו׳ אין דייני אומה זו וכו׳. בני נח נמי מצווין על הדינין ומצווים גם כן על שפיכות דמים ועל הגזל ויש בהו חומרא יתירא מישראל. אלא יש לפרש דה״ק שאם דן והורג וכו׳ ומטה את הדין וכו׳ כלומר בענין שאם היה בדיני ישראל כה״ג הוה מיקרי שפיכות דמים או גזל והטיית דין בבני נח אינו כלום דאילו בדיני ישראל פי׳ בעי׳ עדה ועדים והתראה ואילו בני נח נהרג בדין א׳ ובעד א׳ ואפילו קרוב ולא בעו התראה ועדיהם לא בעו שבע חקירות וכו׳ כמו בישראל:

פסוק י

והנכם היום וכו׳ ככוכבי וכו׳ ההרגש שעליו בנה פירושו היינו תיבת היום דיתירא הוא ומ״ש משולים ליום וכו׳ לפי״ז מאי דמסיים קרא לרוב ר״ל לגדולה ע״ד הרבה אתכם דלעיל שפי׳ הגדיל וכו׳ וא״צ למה שנדחק הרא״ם ז״ל ע״ע:

פסוק יא

יוסף עליכם וכו׳ מהו שוב וכו׳. מה שיש עוד להרגיש בה ממ״ש רש״י להדיא היינו אמאי כתיב ל׳ תוספות יוסף עליכם הול״ל ירבה עליכם. ומתרץ דר״ל שיהא זו תוספות משלי מלבד העיקר. אמנם אעיקרא דמלתא קשיא שהרי בכלל מאתים מנה ולא שייך בזה תוספות כמו שהק׳ המפ׳ ז״ל. ונלע״ד שהמדרש גופיה מרגיש כן ונתכוון לתרץ עם המשל דז״ל משל למלך שהיו לו נכסים הרבה והי״ל בן קטן והיה צריך לצאת למדינת הים אמר אם אני מניח נכסי ביד בני הוא עומד ומבזבז. אלא הריני ממנה לו אפוטרופא. משהגדיל הבן ההוא א״ל לאפטרופא תן לי כסף וזהב שהניח לי אבא עמד ונתן לו משלו כדי פרנסתו התחיל אותו בן מיצר וכו׳ א״ל כל מה שנתתי לך אינו אלא משלי אבל מה שהניח לך אביך הרי הוא שמור עכ״ל. והמכוון בו דלפי שצפה הקב״ה שישראל עתידים לחטוא ולהיות גולים מארצם וכמה הרפתקי מפני עונם ולכך סילק כל אותם הטובות והברכות עד לע״ל כדי שלא יהיה להן הפסק שאילו היה נותן בעה״ז הרי פוסקים משחטאו וז״ש במשל שאמר המלך אם אני נותן וכו׳ הוא מבזבז פירוש מאבד הכל לכך העמיד אפוטרופא זה משה שבירך להם משלו אז הבן אלו ישראל התחילו מצירים. א״ל היכן הם כל הברכות שהבטיחנו הק״בה א״ל זו משלי שהשתמשו בו בעה״ז אך של הקב״ה הרי הוא שמור לע״ל והיינו דאמור רבנן דבעה״ז כתיב והיה מספר ב״י וכו׳ ולע״ל אשר לא ימד ולא יספר:

פסוק יב

איכה אשא וכו׳. ק״ל דהא כבר כתיב לעיל לא אוכל לבדי וכו׳ ומה בא כאן להוסיף. ומשני דכאן בא לפרש לאמר שאמר לעיל:

פסוק יג

אנשים וכי תעלה וכו׳. עיקר ההרגש דמדכתיב חכמים ונבונים וכו׳ ממילא משמע דלאו בנשי׳ עסיקי׳ וא״כ אנשים למה לי. והשתא א״ש דדוקא הכא משום דתיבת אנשים יתירא הוא דדרשי׳ הכי. וממילא תדע מ״ט דרש״י דלעיל גבי מרגלים דכתיב שלח לך אנשים לא פירש מידי. רק בתר הכי דהדר כתב כלם אנשים

חכמים כסופים. נראה דתרתי קשיא ליה למר חדא דמדכתיב אנשים ופי׳ צדיקים פשיטא דחכמים הם דתנן ולא ע״ה חסיד. ועוד דבמאי דכתיב נבונים לא הוה צריך לכתוב חכמים דחכם הרי הוא בכלל נבון דא״א להיות נבון עד שיהא חכם ברישא. ולכך פירש דחכמים קאי אאנשים כלומר שיש להם חכמה כיצד יעשו כדי שיתקיימו אנשים דהיינו צדיקים והוא ע״ד אומרם ז״ל לעולם יהא אדם ערום ביראה ופירש מהו התיקון שהם כסופים דהיינו ביישנים כארז״ל כל שיש לו בושת פנים אינו חוטא:

וידועים וכו׳ שאם בא לפני וכו׳. אע״ג דמרע״ה ברוח קדשו היה יכול להכיר ולידע הכל ותמצא שכך א״ל יתרו ואתה תחזה ופירש״י ברוח הקדש שעליך. מ״מ משה לא רצה לסמוך על חכמתו. א״נ שאמר כן לישר׳ להפיס דעתם ותלה הגדולה והבחירה בהם:

בראשיכם ראשים ומכובדים וכו׳ דא״לכ הו״לל ואשימם ראשים עליכם מאי ראשיכם. א״ו רוצה לומר על ראשיכם ממש אשימם שתהיו נוהגים בהם כבוד. ומיהו אכתי לא דייקא בי״ת דבראשיכם והו״לל לראשיכם או על ראשיכם. לכך פירש ואשמם חסר יו״ד וכו׳ דהשתא א״ש דה״ק ואשמם תלויות בראשיכם דהיינו בדייניכם. ובזה א״ש דמש״ה הפך רש״י הסדר דתחלה פירש בראשיכם ואחר כך ואשמם. אך ק׳ דא״כ הו״לל ואשמכם בראשיכם. א״נ ואשמם בראשם. ונ״ל שאף זה לכבוד ישראל כינה הדבר שלא לנוכח שלא לייחס האשם אליהם וה״ק ואשמם של הפושעים בראשיכם. והר״אם ז״ל הרגיש בקושי זה. וכתב אין מקשים על הדרש ולי נראה ברור כדכתיב:

פסוק יד

ותענו וכו׳ לא ממך שנצטערת וכו׳. בל״ז הומ״ל דודאי אינו דומה שומע מפי תלמיד לשומע מפי הרב. אלא שלא רצה משה ליקח לו עטרה ולהתגדל לומר דעדיף להו ללמוד מפיו ולכך אמר בענין אחר שמן הראוי היה להם לומר שרוצים ללמוד ממנו הואיל ונצטער עליה:

פסוק טו

אנשים חכמים וכו׳ ולא מצא אלא ג׳ וכו׳. נרא׳ מזה שגם ידועים היא מדה אחת מהמדות ואף על גב דבקרא דלעיל פיר״שי וידועים לשבטיכם שהם ניכרים לכם מר׳ שאין זו שום פרטות מדה טובה. לק״מ דלעולם ידועים הוא מדה טובה דהיינו שרוח הבריות נוחה מהם והוא לשון חבה כמו כי ידעתיו הלא בועז מודעתנו ואלא מיהא מדלא כתיב ידועים לחוד א״נ ידועים לכם אלא לשבטיכם מוכח דק״מל נמי שהם ניכרים לכם וכו׳. ומ״מ איכא למידק דהיכי קאמר שיתרו אמר למשה ז׳ מדות הרי לא מצינו שם אלא ארבעה אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע. וכי תימא דמה שחסר שם גילה כאן. א״כ הוו תמנייא דהא הכא נמי איכא ד׳ אנשים חכמים ונבונים וידועים. ונראה לומר דלעולם ז׳ מדות כתובים נמי התם בקצרה דהיינו שביראי אלהים דהתם כלולים הנך תלת אנשים חכמים ונבונים שהרי אנשים שהם צדיקים פשיטא דהיינו יראי אלהים והכל א׳. וממילא היו נמי בכלל חכמים דאין ע״ה חסיד. ונבונים נמי היו בכלל שהרי יראי אלהים היינו יראה פנימית כלומ׳ יראת הרוממות וא״א להגיע לידי מידה זו אלא מי שבקי בסתרי תורה כמאמר דהמ״עה את שלמה בנו דע את אלהי אביך וכו׳ וידוע שאין מוסרין מעשה מרכבה אלא למי שהוא חכם ומבין מדעתו שמוסרין לו ראשי פרקים וא״כ היינו נבון. וידועים דהכא הוי בכלל שונאי בצע דהתם שע״י ששונאים את ממונם בדין ומוותרים משלהם ועושים לפנים מש״הד עי״ז הם אהובים לבריות. איך שיהיה איכא לאקשויי דקראי רמו אהדדי דהכא כתיב ואקח וכו׳ אנשים חכמים וידועים וכדפירש״י שלא מצא אלא בני ג׳ מדות. והתם ביתרו כתיב ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם וכו׳ דנראה שלא מצא אלא בני מדה אחת דהיינו הראשונה דהנהו דהתם. וי״ל דהתם לא רצה הכתוב לכתוב גנותם בפירוש שלא מצא אלא בני ג׳ מדות. ולכך כתב ויבחר משה אנשי חיל כאילו אמר אנשי חיל שהוא הראשונה עם כל הנמשך ובאותם תיבות רמז האמת מה שמצא דהיינו אנשי כמשמעו אנשים צדיקים וחיל נוטריקון ח׳כמים י׳דועים ל׳שבטיהם כל זה אפשר לומר עפ״י ברייתא דספרי. אבל באלה הדברים רבא אמרו והביאו הר״אם ז״ל צריכים הדיינים שיהיו בהן ז׳ מדות ואלו הן חכמים נבונים וידועים ומה שכתוב להלן אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע הרי ז׳ ולמה לא נכתבו שבעתן כא׳ ללמד שאם לא מצאו מז׳ מביאין מד׳ ואם לא מצאו מד׳ מביאין מג׳ לא מצאו משלשה מביאין מאחד שכן כתוב אשת חיל מי ימצא עכ״ל. ולפי אגדה זו צריך לומר דאנשים דהכא לאו ממניינא הוא דבכלל יראי אלהים דהתם הוא. א״נ דלא דריש אנשים כלל. נמצא דהתם נמנו ד׳ וכאן ג׳ ושם במשה אחת והוא קרא דאמרן ויבחר משה אנשי חיל ומהתם דריש מביאין מא׳. ומ״מ לפום ברייתא דספרי נרא׳ כדכתיבנא לעיל:

ראשים וכו׳ ראשים במשא ומתן. צריך לפ׳ דר״ל שנושאים ונותני׳ בדברים יהיה הוא ראש המדברים דא״לכ היינו מקח וממכר. ומ״ש נכנס אחרון וכו׳ אע״ג דאמרי׳ אין שבח לת״ח שיכנס באחרונה וה״נ אמרי׳ בקידושין אמר אביי נקטי מאן דמקיף חיי. י״ל דהציבור מדינא צריכי׳ לכבדם בזה והם נכון להם להקיף או ליכנס בראשונה שלא להטריחם:

ושוטרים מניתי וכו׳ כוונתו ז״ל להפרידו מרישי׳ דקרא דלא נימא ואקח וכו׳ אנשים חכמים וכו׳ ואתן אותם וכו׳ ושוטרים וכו׳ דלא מסתבר דאיכא קפידא שיהיו השוטרים בעלי כל מדות טובות דבעי׳ בדיינים דאפי׳ למאן דסבר בפ״ג דמכות דאין מעמידין חזנים אלא חסירי כח ויתירי מרע. מ״מ לא מסתבר דבעי׳ דומיא דדיינים. ולכך מפ׳ רש״י דבאפי נפשיה הוא וה״ק ושוטרים מניתי עליכם וכו׳:

פסוק טז

ואצוה וכו׳ הוו מתונים וכו׳. נר׳ שטעם המקר׳ הכריחם לדרוש כן ולא הניחו הדבר כפשוטו לומר שהוא נמשך עם הכתוב אחריו ואצוה וכו׳ שמע וכו׳ ושפטתם צדק דא״כ אמאי פסיק טעמא במלת שופטיכם באתנחתא אם אית׳ שהוא דבור נמשך למה שאחריו א״ו מלתא באפי נפשה הוא ודרשוהו כמו כל לשון צו בעלמא שהוא זירוז מיד ולדורות ה״נ בא לזרזם לאותה שעה ולעתיד שבכל פעם יעיינו בדין ואם הוא דין מחודש פשיט׳ דצריך עיון אלא לישן הוא דאתא. והרא״ם ז״ל כתב דמשמוע בין אחיכם אפש׳ שדרשו כן ע״ש. וק׳ דשמוע בין אחיכם אצטריך לכדדרשי׳ בפ״ק דסנהד׳ אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:

בעת ההיא וגו׳ הייתם ברשות עצמיכם וכו׳. כלומ׳ אם היו באין איזה בע״ד לדון לפניכם בזב״לא וזב״לא הייתם ברשות עצמיכ׳ אם ליזקק להם או לא עכשיו שנתמניתם דיינים הרי אתם משועבדים לצבור. ובש״ח פירש בשם הרב הנ״חי הייתם ברשות עצמיכם אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל משא״כ עכשיו ע״כ. וק״ל דעד השתא מי פטרם מללמוד ולרדת לעומקה של הלכה אטו ציווי לעסוק בתורה לדיינים בלבד נאמר זה דבר השוה לכל נפש וכ״ש לישב בטל מי התירו להם:

ובין גרו וכו׳ על חלוקת וכולי. פירש״י בפ״ק דסנהדרין אל תאמר טול אתה בית ואחיך עלייה אתה תנור ואחיך כירה שהרי התנור עודף על הכירה וצריך להעלות בדמים ולהשוותן וגרו לשון מגור תשמישי דירה ע״ש. והוצרך לב׳ פירושים דלפי׳ קמא ק׳ דהיינו בין אחיו. ולפי׳ ב׳ ק׳ דהו״לל גרתו דגרו לא משתמע שם דבר של דירה אלא שם תואר דגברא:

פסוק יז

לא תכירו וכו׳ זה הממונה וכו׳. הכי אית׳ בספרי ולא ניחא להו לפרשו כפשוטו על הדיינים עצמן וע״ד דכתב רש״י בריש פ׳ שופטים לא תכיר פנים אף בשעת הטענות וכו׳ דא״כ במשפט למה לי הא פשיטא דכוליה עניינא במשפט כתיב ולא הו״לל אלא לא תכירו פנים ותו לא וכדכתב נמי התם בפרשת שופטים ומדכתיב הכא במשפט ש״מ דמלתא באפי נפשה היא ועל דבר המשפט קאמר על הממונה להושיב הדיינין. ומתורץ בזה קו׳ הרא״ם ז״ל. וא״צ למה שנדחק ע״ש וה״ט נמי דבחר רש״י בדרשה דספרי ולא נקט לה אליבא דש״ס דידן ברפ״ק דסנהדרין דפירשוהו על הדיינים עצמן דמלת במשפט יתירא מוכח טפי הכי והוא הקרוב למשמעות:

כקטון כגדול וכולי ד״א וכולי. דאילו לפי׳ קמא דחיקא מלתא לפרושי לישנא דקטון וגדול על דין של פרוטה ושל מאה מנה דטפי הו״לל כמעט כהרבה. ולפירוש שני ק׳ שזה נכלל בושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. ולשני אלה הפירושים יש להק׳ דה״ולל הגדול תחלה ואח״כ הקטן דהכי אורחא דמלתא בכל כה״ג וכדכתיב כמוני כמוך וכו׳ ופירשו בגמ׳ רפ״ק דחולין מאי דתיהוי עלי וכו׳ תיהוי עלך וכו׳ ה״נ הו״לל כגדול כקטון ואז הוה מפרשי׳ שפיר מה שאתה עושה בגדול יש לך לעשות ג״כ בקטון אבל השתא הוי פירו׳ איפכא. לכך מייתי פי׳ ג׳. ולפי׳ זה נמי יש להקשות דלא שייך בפי׳ זה מלת תשמעון:

לא תגורו וכו׳ ד״א וכו׳. הוצרך לזה דאי לפי׳ א׳ אין כאן שום חידוש בלאו זה על כל הכתוב לעיל. לכך פי׳ ד״א דלאו אדיין גופיה קאי אלא על תלמיד היושב לפני רבו וראה רבו טועה שלא ישתוק כדדרשו ברפ״ק דסנהדרין. ולפי׳ זה נמי לא באה המלה על משפטה דמלבד חסרון הא״לף גם לא נכתבה על מתכונתה דלהיות שרשה אגר הול״ל תֹאגרוּ על משקל תאמרו:

כי המשפט וכולי מה שאתה נוטל וכו׳. דאילו כמשמעו שהמשפט ניתן מאת ה׳ כל דין ודין. הול״ל המשפט מאלהים הוא מאי לאלהים:

תקריבון אלי ע״ד זה וכולי. דק״ל למאי נ״מ מזכיר משה דבר זה כאן לישראל. ומשני דלפי שהיה מוכיח את ישראל כאן במשנה תורה על כל מה שעשו הזכיר ג״כ חטאו להוכיח את עצמו להסיר מעליו עקשות פה:

פסוק יח

את כל הדברים וכו׳ אלו עשרה דברים וכו׳. הכי אית׳ בספרי ומנין העשרה כולהו תנינא בפרק אחד דיני ממונות מה בין ד״מ לד״נ ד״מ בג׳ וד״נ בכ״ג. ד״מ פותחין אפילו לחובה וד״נ פותחין לזכות ולא לחובה. ד״מ מטין על פי א׳ אפילו לחובה וד״נ מטין ע״פ א׳ לזכות וע״פ ב׳ לחובה. ד״מ מחזירין אפי׳ לחובה. וד״נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ד״מ הכל מלמדין בין לזכות בין לחובה אפי׳ תלמיד. ד״מ דוקא לזכות ולא לחובה. ד״מ הדיין שלימד זכות חוזר ומלמד חובה. ד״נ אינו חוזר ומלמד חובה. ד״מ דנין ביום וגומרין בלילה ד״נ גומרין נמי ביום. ד״מ גומרין בו ביום. וד״נ גומרין ביום שלאחריו דבעי׳ הלנת דין. ד״מ מתחילין מן הגדול. ד״נ מן הצד. הכל כשרין לדון ד״מ אפי׳ גר או ממזר. אבל אין כשרין לד״נ. ובגמר׳ מפרשי׳ דהני עשרה ט׳ הוו דכי אמרי׳ דבעי׳ סנהדרין של כ״ג דוקא לד״נ ממילא אימעוט גר או ממזר דבעי׳ אתך בדומין לך דהיינו סיפא. ומ״מ אמרי׳ דלעולם עשרה נינהו ומוסיפין מאי דתניא דאין מושיבין בסנהדרין לדון ד״נ זקן או סריס או שאין לו בנים. והר״אם ז״ל העתיק הנך דמתני׳ אבל לא הזכיר סיפא דמתני׳ הכל כשרין וכו׳ כדאמרן והוסיף עליהן דבד״מ האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים וד״נ מונין אותם לא׳ ע״ש. והדין עמו במה שלא הזכיר סיפא דמתני׳ עם היות שהרב לא ביאר טעמו. מ״מ קושטא הכי כדאמרן. ומיהו אותה שהוסיף הרב למלאות מספר העשרה עיניך הרואו׳ כי לא מן השם היא זו אלא ההיא דגר או ממזר הו״לל כדאמרי׳ בש״ס בהדיא. ולא עוד אלא דלאו מלתא פסיקתא היא שיהיה חלוק זה בין ד״מ לד״נ דתליא באשלי רברבי וחלופי גרסאות נינהו. עיין ברמ״בם פי״א ובהשגות שם. ולמ״ד דקושטא הכי. י״ל דה״ט שאין זו מן המנין שהעשרה דברים כלם הם שינויים וחילוקים דאיכא בעצם הדין ובדברים התלויין בדייני׳ עצמן שצריכין לעשות שינוי בדבור או במעשה מדיני ממונות לדיני נפשות משא״כ הך מלתא דאינה אלא לדעת אם מונים אותם לא׳ או לב׳. איך שיהיה הרי בגמ׳ לא מנאוה:

והנה בענין אלו העשרה דברי׳ אמר בהו מלתא בני המשכיל לי הנפש כה״ר יעקב ה״י דאיכא למשכח דכלהו רמיזו בהני קראי דהכא מואצוה את שפטיכם ואילך ע״כ. והיינו ואצוה את שפטיכם כדאמור רבנן הוו מתונים בדין זוהי הראשונה דבעי׳ הלנת דין עד יום שלאחריו והיינו דוקא שופטיכ׳ כלומר כשהוא לחובה מל׳ עדה שופטת דאמור רבנן. בעת ההיא לאמר ר״ל באותו העת עצמו שהתחילו הדין דהיינו ודאי ביום דהא איתקש לנגעים באותו העת עצמה צריך לגמור גמר הדין כלו׳ ולא בלילה. שמע בין אחיכם אמרו שמע בל׳ מקור משמע דאע״ג דמעיקרא משמע ליה בחד גונא דהיינו לחובה. השתא יכול לחזור בו ולשמע בענין אחר ולהודות לדברי אחיו ומיהו היינו דוקא לזכות אבל לא לחובה. והיינו דסמיך ליה ושפטתם צדק דהיינו לזכות. ומדלא כתי׳ לשפוט צדק אלא ושפטתם צדק משמע נמי מלתא אחריתי דהיינו דצריך לפתוח דוקא בזכות. בין איש ובין אחיו ובין גרו ר״ל התלמיד הנוסף בשורה שלפני הדיינים וממילא דוקא לזכות אבל לא לחובה. לא תכירו פנים במשפט אזהרה למושיב הדיינים שלא יושיב סריס או זקן וכדומה שהם אכזרים. ואף על גב דכתיב והדרת פני זקן לא תכירו פנים במשפט. כקטן כגדול תשמעון ר״ל שתהא סנהדרי קטנה דומיא דסנהדרי גדולה מיוחסי׳ וממילא דבעי כ״ג כדאמרן. לא תגורו מפני איש רוצה לומ׳ שלא יטו לחובה מפני איש א׳ לבדו. כי המשפט לאלהים הוא רומז שלא יחזירו לחובה וזה ע״ד כי לא אצדיק רשע והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי מכאן שמתחילין מן הצד. הרי רמוזים כל הי׳ דברים שהם בד״נ:

פסוק כב

וישיבו אתנו דבר באיזה לשון וכו׳. הטעם כדי שאם יצאו מעריהם לחוץ ויבאו להלחם עם ישראל ע״י שידעו לשונם יכירו אם הן מאותן האומות ויוכלו להתפלל עליהם בפרטו׳ שימסרו בידם כי לכן שינה עמלק את לשונו שלא יוכלו להתפלל כדלעיל בפ׳ חקת. וא״ת הא היכא רמיזה בפ׳ שלח. וי״ל דהיינו דקא״ל ואת העם היושב עליה והך היושב עליה יתיר נפיש. אלא ה״ק הזהרו להבין שתדעו להכיר מי הוא מהעם היושב עליה אפי׳ כשהוא חוצה לה וכיצד ידעו אם לא בלימוד לשונם ועוד יש לפ׳ האי דקאמר באיזה ל׳ הם מדברים דר״ל שמסר להם סימן ע״ד שעשה יונתן בן שאול כשהלך נגד פלשתים שאמר אם כה יאמרו דמו וכו׳ ואם כה יאמרו עלו מצינו ועלינו כי נתנם ה׳ בידנו וזה לנו האות. וה״נ גבי גלית שפיו הכשילו באמרו אם יוכל להלחם אתי וכו׳ וה״נ א״ל משה תשימו לבכם באיזה לשון הם מדברים עמכם וזה יהיה לכם לאות ולמופת שאם ימעיטו את עצמם בפניכם זה לנו האות כי לחמנו הם. והא נמי שפיר רמיזה התם דהיינו דכתיב ואת העם היושב עלי׳ החזק הוא הרפה כלומר אם מחזיק עצמו בפניכם לחזק או לרפה. והנה אי׳ בתנא דבי אליהו. והביאו הילקוט בפ׳ שלח שא״ל תלמי וחביריו על מה באתם עליהם והלא כל העולם כולו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו וכו׳ ע״ש וזה היה לסימן טוב לישראל. אבל המרגלים העלימו הדבר ולא רצו לגלותה לפי שכל עצמן כיונו לייראם ולהמס את לבבם עד שכלב ויהושע גילו הדבר באמרם ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה׳ אתנו וכו׳ כלו׳ הם עצמם כבר סר בטחונם וכחם מעליהם שהרי אמרו לנו כי ה׳ אתנו:

את הדרך וכו׳ אין דרך וכו׳. הא נמי רמיזא במ״ש עלו זה בנגב וכו׳ כלו׳ שידעו דרך הליכתם:

ואת הערים וכו׳ תחלה וכו׳. דאל״כ אשר נבא אליהן ל״ל. ורמיזא נמי התם באומרו ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים וכולי שכל זה לכאורה יתור דהא כתיב כמה זימני וראיתם את הארץ וכו׳ ומה הארץ וכו׳ ותו דכתיב לעיל החזק הוא הרפה וכו׳ ומפרשי׳ דסימן מסר להם אם בפרזים יושבים וכו׳ ואם בערים בצורות וכו׳ וא״כ הא תו ל״ל ומה הערים וכולי. א״ו מה הערים תחלה לכיבושי:

פסוק כג

וייטב וכו׳ בעיני ולא בעיני וכו׳. הוכחתו של רבינו נ״ל מדהו״לל וייטב בעיני ותו לא כמו וישמע משה וייטב בעיניו ואמאי קאמר הדבר אלא ר״ל וייטב בעיני הדבר ולא המעשה כלו׳ לדברו ולא לעשותו לפי שחשבתי שתאמרו דמאחר שאיני מעכב בטוח הוא זה וכו׳:

שנים עשר וכו׳ מגיד וכו׳. פי׳ דק״ל דלא הול״ל אלא איש א׳ לשבט ושנים עשר אנשים ל״ל הא ממילא ידוע די״ב שבטים איכא אלא הכא ה״ק ואקח מכם וכו׳ איש א׳ לשבט כלו׳ לכל שבט מאותם השבטים שבאו לפני לאמר נשלחה אנשים לקחתי איש א׳ מכל שבט וממילא למדנו שלא היה שבט לוי עמהם כשבאו לפני משה להתרעם ולומר נשלחה אנשים שהרי בפ׳ שלח לך חזי׳ דלא שלח משבט לוי והכא קאמר ששלח איש א׳ לכל שבט מאותם שקרבו לפניו מוכרח א״כ לומר ששבט לוי לא בא. והר״אם ז״ל לא הבין כן אלא דר״ל מגיד שלא היה שבט לוי עם המרגלי׳ והק׳ דל״ל לימוד זה הא קרא כתיב בהדיא בפ׳ שלח והניח בצ״ע:

פסוק כד

עד נחל אשכול מגיד וכו׳. אע״ג דה״נ כתי׳ בפ׳ שלח ויבאו עד נחל אשכול מההוא ליכא הוכחה דדילמא ה״ק קרא ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול וכו׳ כלומ׳ ומ״שה מההיא שעתא נקרא שמו אשכול אבל מקמי הכי לעולם לא הוה שמיה הכי אבל הכא דלא הזכיר בתר הכי האשכול ואפ״ה קאמר סתם ויבאו עד נחל אשכול ש״מ דכשבאו כבר היה שמו אשכול. ומוכרח לומר ע״ש העתיד:

וירגלו אותה מלמד וכו׳ משמע דר״ל שהלכו סביב סביב לד׳ גבוליה כזה ם דהיינו יתורא דאותה דר״ל כולה לכל רוחותיה אבל בפ׳ שלח בפ׳ ממדבר צן וכו׳ פיר״שי באורך וברוחב כמין גם ומוכרח הוא מן הכתוב דכתיב מדבר צין עד רחוב דהיינו רוח דרומית ומערבית דמדבר צן היתה במקצוע דרומית מזרחית ולבוא חמת בצפונית מערבית וא״כ ק׳ מאי ד׳ אומנין דקאמר הכא ואפ׳ דר״ל דאחר שהגיעו עד לבוא חמת וחזרו לאחוריהם לא חזרו על עקיבם במקומות שעברו אלא עברו בעיירות אחרות וד׳ אומני׳ כזה |_ כשני דלת״ין:

פסוק כז

בשנאת ה׳ אתנו וכו׳ אבל אתם וכו׳. פי׳ דק״ל דכיון דר״ל דמחמת שנאתו הוציאם ממצרים לתת אותם ביד האמורי הו״לל משנאת ה׳ אתנו הוציאנו וכו׳ כמו מבלי יכולת וכו׳ משנאתו אותם הוציאם וכו׳ ומאי קאמר הכא בשנאת אלא ה״ק ותאמרו בשנאת וכו׳ כלומ׳ אמרתם כך בשביל השנאה שיש לכם עמו:

הוציאנו כו׳ הוצאתו וכו׳ דאל״כ לא הו״לל אלא בשנאת ה׳ אותנו נותן אותנו ביד האמורי וכו׳ א״ו תרי מילי נינהו וה״ק חדא שהוציאנו מארץ מצרים שהיא בית שקיא ועוד לתת אותנו ביד וכו׳:

פסוק כח

ערים גדולות וכו׳ דברו הכתובים וכו׳ עיין להר״מע ז״ל בס׳ עשרה מאמרות שהפליא עצה ע״ז וביאר מלת הב״אי נוטריקון הנה ברכו את ה׳ והכא נ״ל דה״פ ערים גדולות כמשמעו למטה ובצורות בשמים ר״ל שהם בצורות וחזקות בשמים ע״י השרים שלהם שהם בשמים:

פסוק מב

לא תעלו לא עלייה וכו׳. הכרחו הוא דהא ודאי דעלייה בעצמה אל ראש ההר אין בה שום עון רק תכלית העלייה דהיינו להלחם עם האמורי א״כ אמאי קאמר ב׳ לאוין לא תעלו ולא תלחמו הו״לל לא תלחמו א״נ לא תעלו להלחם. ועוד דלפי האמת כבר עלו בראש ההר קודם שא״ל מידי כדמוכחי קראי בפ׳ שלח דכתיב וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו וכו׳ ולבתר הכי כתיב ויאמר משה למה זה אתם עוברים וכו׳ והיא לא תצלח אל תעלו כי אין ה׳ וכו׳ והיכי קא״ל אל תעלו אחר שכבר עלו אלא מוכרח לפ׳ דר״ל לא עלייה תהא וכו׳:

פסוק מה

ולא שמע וכו׳ כביכול וכו׳ דאל״כ הו״לל ולא שמע בקולכם דידוע דעל העם הנז׳ ברישיה דקרא קאי אלא מש״ה הדר והזכיר השם. לומר שם זה שהוא מרה״ר עשיתם וכו׳:

פרק ב

פסוק א

ונסע המדברה אילו לא חטאו וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל תימא איך היו יכולים לעבור דרך הר שעיר וכו׳ והלא כבר בקשו ממלך אדום לעבור דרך ארצם ולא רצה וכו׳. ושמא י״ל שאלולי החטא היה נותן הקב״ה בלבו של מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצם עכ״ל ולעד״ן דהקו׳ מעיקרא ליתא שהרי הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו ארץ עשרה אומות והג׳ הראשונים קני קניזי וקדמוני והם אדום ומואב ועמון כדפרש״י לקמן בסמוך וה״נ בפ׳ לך לך אלא שגרם החטא שלא ירשו אלא ז׳ אומות אבל הג׳ הנזכר שהם נגד ג׳ ספירות עליונו׳ כידוע לא זכו להן לפי שחטאו ונשארו שמורות לע״ל דכתיב אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם אבל בעה״ז נצטוו אל תצר את מואב וכן בעמון וה״נ באדום אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם וכו׳ אבל אם לא היה החטא היו עוברים דרך הר שעיר וכובשים כל ארצם בעל כרחם:

פסוק ה

עד מדרך וכו׳ ומד״א עד שיבא יום וכו׳. לפי מ״ש עטרת ראשינו האר״י זל״הה והובא בס׳ טוב הארץ כי לפי שצפה הקב״ה שישראל יעשו העגל לכן לא הבטיח למשה אלא ז׳ עממין ע״ש. ש״מ דעון העגל גרמא בנזיקין שלא יכלו לכבוש הג׳ ראשונות קק״ק. לפי׳ יש לפרש פסוק זה באופן אחר והיינו דכתיב ביחזקאל וד׳ כנפים לא׳ מהם ובפ׳ אחד בישעיה שש כנפים ואית׳ בתנחומא הובא בילקוט שם ביחזקאל ר׳ יעקב בר זבדי בשם ר׳ אבהו בשביל כפרתן של ישראל הוסיף להם עוד שתים לקיים ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון אמר הקב״ה יתכסו רגליהם שהם דומות לעגל דכתיב וכף רגליהם כנף רגל עגל. והשתא ז״ש כי לא אתן לכם וכו׳ עד מדרך כף רגל כלומר עד שיתוקן פגם ועון העגל שבשבילו נתכסה כף רגל המלאכים לפי שדומה לעגל:

פסוק טז

ויהי כאשר וכו׳ אבל משילוח וכו׳ פי׳ דבזאת הפרשה מכיון שהזכיר ענין המרגלים עד כאן לא הזכיר דבור אלא אמירה לרמוז שכל ל״ח שנה לא נתייחד הדבור עם משה דלשון דיבור בנבואה הוא לשון מעול׳ מורה על גילוי שכינ׳ ממש פה אל פה באספקלריא המאירה דאע״ג דבלשון הדיוט הוא לשון קושי כמו דבר האיש אדוני הארץ וכו׳ בנבואה מיהא הכי הוי. והיינו דאמור רבנן גבי וידבר ה׳ אל יהושע וכו׳ דכתיב גבי ערי מקלט דכתיבי בדיבור לפי שהן של תורה משום דקשיא להו דלא שייך ל׳ זה אלא גבי משה. ואע״ג דבאמת אשכחן בתורה אחר פ׳ שלח כמה זימני וידבר ה׳ אל משה לאמר. תירץ רש״י בשלהי תענית דלא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה ומסיים בה גמגום. ובב״ב פרק יש נוחלין דף קכ״א פי׳ רשב״ם שהיה ע״י מלאך או ע״י אורים ותומים א״נ לא היה מדבר עמו אלא ע״י צורך מעשה הצריך להם ע״כ. ותירוץ זה השני יתכן טובא:

פסוק יח

מול בני עמון מכאן וכו׳. כלומר דארץ אדום היתה לצד דרום של א״י וארץ מואב למעלה ולפנים הימנה למזרחה ומשם באים לארץ עמון שהיתה נמשכה יותר לפנים לצד צפון וסמוכה טפי לא״י ויתכן מושבם מאד לפי מעמדם שהם רמוזים למעלה כמבואר בס׳ טוב הארץ שם דקני דהיינו שעיר הוא בבינה דקליפ׳ נוגה וקניזי דהיינו מואב הוא בחכמה יותר פנימית וקדמוני נגד עמון הס׳ הכתר וקרובה טפי לקדושה:

פסוק כה

תחת וכו׳ למד שעמדה חמה וכו׳. כתב בש״ח בשם הד״ד וק׳ דהא כתיב ביהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחוריו וכו׳ וי״ל דגבי משה היה כן מצד הקב״ה כי משה לא בקש על זה משא״כ ביהושע שביקש ע״ז כדכתיב בההוא קרא ולא היה וכו׳ לשמוע ה׳ בקול איש עכ״ל ואחרי בקשת המחילה אשתמיטתיה גמ׳ ערוכה בפרק אין מעמידין דף כ״ה דתניא התם ג׳ עמדה להם חמה משה ויהושע ונקדימון בן גוריון והדר אמ׳ התם מיתיבי ולא היה כיום ההוא וכו׳ ומשני אבע״א שעות הוא דלא הוו כוליה האי. ואבע״א אבני ברד לא הוו ע״כ. ומתוך לשון הברייתא אתה תחזה דאפילו בלא דברי הגמרא מהברייתא גופה לא יתכנו דברי הרב דהא קתני ג׳ עמדה להם חמה ש״מ דשוין נינהו וכי היכא דיהושע ונקדימון ע״י בקשה ה״נ משה כן. ועוד דאל״כ אין זה נקרא שעמדה לו. אלא לישראל עמדה שכלם היו נלחמים. ועוד במדרש דברים רבה פרשת וילך אית׳ בהדיא שמשה עצמו בכחו העמידו ע״ש. ואמנם כבר תירצו בגמ׳ כדאמרן וע״ש בתוס׳:

פסוק כו

ממדבר קדמות אעפ״י וכו׳ ד״א. לפי׳ ראשון ק׳ דמה ענין זה לזה דהתם הוצרך לעשות כן כדי שלא יקטרגו על נתינת התורה לישראל ועוד דהתם כשלא רצו לקבל הניחם מש״אכ הכא דכשלא רצו לקבל נלחמו עמהם והרגום לכך מייתי ממצרים שהוא דומ׳ בדומה אבל לפי׳ זה טפי הו״לל ממצרים קדמות דהשת׳ ליכא הוכחה בקרא במאי קא משתעי:

פסוק כט

כאשר וכו׳ לענין מכר וכו׳. והא דכתיב כי לא קדמו אתכם בלחם ובמים. צ״ל כמ״ש הר״אם ז״ל דהיינו בחנם לא קדמו אלא בכסף אבל מ״ש הש״ח דההוא לא קאי אלא על עמון אבל במואב לא קאי אלא ואשר שכר וכו׳ ליתא דבהדיא מוכח ביבמות פ׳ הערל דקאי נמי על מואב גבי דוד ע״ש:

פסוק לב

ויצא סיחון לא שלח וכו׳. נרא׳ דק״ל לר״שי דהו״לל ויצא לקראתנו סיחון וכל עמו. ואמאי כתיב ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו. ומפ׳ דה״ק ויצא סיחון הוא לבדו יצא תחלה ואח״כ באו כל עמו למדנו שהיה סומך על גבורתו ותדע דהא לא שלח בשביל עוג לעזור לו ועיין לקמן בסמוך:

פסוק לג

ואת בניו בנו כתיב וכו׳. פי׳ דק״ל דלמה האריך הכתוב באומרו ואת בניו לא הו״לל אלא אותו ואת כל עמו וממילא כלם בכלל גם בנים אם היו לו. ומאי נ״מ בהוראה זו שהיו לו בנים. א״ו קמ״ל שהי״ל בן גבור כמותו מלבד שאר בניו ולפיכך כתיב בנו וקרי׳ בניו. ובזה יש להבין שפיר יתור לשון הכתוב לעיל ויצא סיחון לקראתנו הוא וכו׳ כדדייקי׳ לעיל וה״ק ויצא סיחון לבדו בתחלה וא״כ הוא ר״ל בנו שהיה כמוהו וכל עמו:

פרק ג

פסוק ב

אל תירא וכו׳ זכות ששמש וכו׳. משמע שכיון למ״ש רז״ל אליעזר זה עוג דאם כן מהו השימוש דקאמר מר. ועיין מ״ש בס״פ חקת בס״ד:

פסוק יא

באמת איש באמת עוג. דאל״כ באמת איש ל״ל אטו איכא אמת איש ואיכא אמת אשה דפחות׳ מינה או דעדיפא מינה:

פסוק כג

פירש״י ז״ל אין חנון וכו׳. אין הכוונה לומר שהצדיקים יכולים להתפלל בזכות עצמם אלא שאין רוצים שזה אינו שהרי מצינו בש״ס דברכות כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים אלא רצונו לומר היא גופה שיכולים הצדיקים להתפלל בזכות אחרים באופן שיתלו להם בזכות עצמן אלא שאין רצונם בכך דסוף סוף כיון שנותנים להם בזכות עצמם נמצא שמנכין להם מזכיותיהם ואין רצונם בזה שינכו מזכותם כלום לכך אין מבקשין רק מתנת חנם. ומעתה ק׳ דא״כ בעגל נמי מפני מה לא התפלל משה במתנת חנם שאז לא היה מנכה מזכותו דהשתא שתלה בזכות האבות תלו לו בזכות עצמו כדכתיב לולי משה בחירו והוצרך לנכות מזכיותיו ומשני לפי שאמר לו וחנותי וכו׳ ומשם למד שיכול לבקש במתנת חנם אבל במעשה העגל עדיין לא נאמר לו וחנותי את אשר אחון ולא היה יודע שהותר לשאול מתנת חנם. וראיתי להרא״ם ז״ל שהק׳ על מ״ש רש״י אין חנון בכל מקום וכו׳ מנח מצא חן שלא היתה מתנת חנם דהא כתיב אחריו צדיק תמים וכו׳ וחילק בין חן לחנון ע״ש. ותמה אני איך לא השגיח הרב ז״ל דבהדיא אתמר בפ׳ חלק תנא ד״ר ישמעאל אף על נח נחתם גז״ד אלא שמצא חן ע״ש הרי בהדיא דהתם נמי נדרש בלשון מתנת חנם ולעולם היינו חן היינו חנון. ומ״ש רש״י ד״א וכו׳ היינו דלפי׳ קמא ק׳ שהעיקר חסר דהו״לל ואבקש חנון אבל השתא דכתיב ואתחנן אינו מובן כלל שהתפלל בל׳ מתנת חנם אלא משמע ל׳ ואתחנן שהוא עצמו נעשה מתנת חנם ואין לזה הבנה ע״פ הפשט לכך מייתי ד״א שהוא א׳ מלשונות של תפלה ולר״א ק׳ דא״כ למאי נ״מ מספר להם לישראל באיזה לשון מהלשונות התפלל דפשיטא דבחד מנייהו התפלל ובשלמא לפי׳ קמא היא גופה מלמד להו לישראל ליזהר שלא לבקש רק מתנת חנם אבל לפי׳ שני לא הול״ל אלא ואתפלל שהוא הל׳ הכולל דמאי קמ״ל להודיע שהתפלל בחנון. ודע דבאלו הי׳ לשונות דרמז רבינו ז״ל ראיתי מבוכה רבה שהנה בספרי אי׳ עשרה לשונו׳ נק׳ תפלה זעקה שועה נאקה צרה מה ופגיעה ויפול ופלול עתירה עמידה חלול חנון. ומייתי ראיה מקראי לכל חד וחד ועיניך הרואות שהם י״ב והיכי קאמר עשרה ובפרטן אתה מוצא י״ב ואפשר לדייק דתרתי מהנך מזכירן בוי״ו החיבור רנה ופגיעה וכן ניפול ופלול והילכך י״ל דרנה ופגיעה חד חשיב להו הואיל ותרווייהו בחד קרא ואל תשא בעדם רנה ואל תפגע בי וכן ויפול ופלול חד חשיבי והיינו דהראיה דמייתי לניפול הוא מדכתיב ואתנפל לפני ה׳ כראשונה והנה בתר הכי כתיב התם ואתפלל אל ה׳ ואומר וכו׳ וקאי על אותה עלייה גופה והיכי קאמר שאמרה בלשון ויפול ובפלול א״ו היא היא ואפשר שלזה רמזו בספרי דמייתו ראיה לפלול מואתפלל אל ה׳ ונר׳ דקאי על ואתפלל הנזכר דקאי על אותה עליה ועכ״ז הוא דוחק. תו ק׳ דבדברים רבה הוזכרו בענין אחר שועה צעקה נאקה מה פגיעה ביצור קריאה ניפול פלול ותחנונים ע״ש באופן שיש כאן גרעון ותוספת ממ״ש בספרי והא תינח במאי דלא חשיב המ״ר ויפול י״ל שהוא שם כולל כדאמרן אבל לאידך לא ידענא לכוין אימרא וכעת צל״ע:

בעת ההיא וכו׳ דמיתי וכו׳. אין להק׳ דא״כ הואיל ודימה שהותר הנדר א״צ לתפלה ולמה התפלל דמ״מ ב״פ נגזר עליו שלא ליכנס א׳ במצרים דא״ל עתה תראה וכולי ואין אתה רואה וכולי והשניה במי מריבה ושם היה הנדר שלא להביא כלל דכתיב לכן לא תבואו וכולי אל הארץ וכולי וז״ש עכשיו שראיתי שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שהותר הנדר שהיה שלא להביא כלל ומ״מ הרי נשארה הגזרה ראשונה שלא אראה במלחמות ל״א מלכים ועכשיו התפללתי לבטל ג״כ אותה גזרה:

לאמר זה א׳ מג׳ מקומות וכו׳ הרא״ם ז״ל הק׳ דבספרי מנו ארבעה מקומות והם חד דין ועוד וידבר משה לפני ה׳ לאמר וכו׳ והשיבו עתה תראה וגבי מרים ויצעק משה אל ה׳ לאמר וכו׳ ובפנחס וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקוד וכו׳ ואמאי רש״י קאמר שלשה. ועוד הק׳ דבמקום אחר בספרי מנה עוד אחר בפרשת בשלח ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה לעם הזה א״ל הודעני אם אני נופל בידם והניח הכל בצ״ע ע״ש. ואני תמה אמאי לא הק׳ עוד על רבינו ז״ל מדידיה אדידיה דבפרשת בהעלותך הביא ל׳ הברייתא דספרי ממש ומנה ארבע מקומות ע״ש ולכך נ״ל דהכא צ״ל חדא מתרתי או שיש בכאן ט״ס בדברי רש״י וצ״ל ארבעה כמו התם א״נ דר״ל מג׳ מקומות בר מן דין. וגם לבעל ש״ח אשתמיטתיה ל׳ רש״י דבהעלותך וטרח לבקש טעם למה רש״י לא מנה אלא ג׳ לבד ע״ע. ולענין הקו׳ אמאי לא מנה ראב״ע גם החמישי כמו אידך בריית׳ נ״ל דראב״ע דייק דבשלמא בהנך תלתא מוכרח לדרוש שהרי ענין שאלת משה לא היתה לענין דיבור אלא לענין מעשה ולא שייך למכתב לאמר שהרי בענין מרים לא היתה שאלת משה רק שירפאה ומאי שייך לאמר וה״נ גבי יפקוד ה׳ לא היתה השאלה אלא שימנה פרנס ולא היה צריך לאמר וכן ג״כ הכא לא היתה תפלתו רק לעבור ואין שייך לאמר הילכך הוכרח לפ׳ שא״ל השיבני וגם במצרים כלפי שא״ל הקב״ה בא דבר אל פרעה וכו׳ השיבו משה הן בני ישראל וכולי ומהו זה שאמר משה לאמר אלא צ״ל התם נמי השיבני וכו׳ אבל בההוא דפ׳ בשלח פשיטא שהיה צריך משה שיודיענו הקב״ה בתשובתו איך יעשה להספיק מים לעם והיינו דכתי׳ ויצעק משה אל ה׳ לאמר מה אעשה וכו׳ וזהו פשט הכתוב והשיבו הקב״ה עבור לפני העם וכולי ולכך לא ניחא ליה לראב״ע למדרש כמו שדרשו באידך ברייתא ורבינו נקט הכי שהוא הקרוב לדעת ולפשט הכתוב. מיהו אי קשיא הא קשיא על הברייתא דספרי גופה היכי דריש בההוא קרא דבפ׳ וארא וידבר משה וכו׳ ששאל אם גואלם והשיבו עתה תראה והלא קרא דעתה תראה קדים ליה בסוף פ׳ שמות. ונר׳ דהתנא דייק דעל כרחין צ״ל דהא קדים ואין מוקדם ומאוחר בתורה דאי כסדר של כתובים היכי קמתמה משה ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים והלא כבר דיבר אל פרעה הדיבור הראשון וראה ששמע דבריו שפיר אעפ״י שהיה ערל שפתים ותו דעד דבור זה כתיב וידבר ה׳ וכולי ויצום וכו׳ ואל פרעה וכו׳ ודרשו בו רז״ל שצוהו לחלוק לו כבוד בדבריו ואם אית׳ אמאי לא צוהו מעיקרא בפעם ראשונה שהלך אליו שינהוג בו כבוד ואמאי נטר עד השתא א״ו שזה הפ׳ חוץ למקומו נכתב וקאי על שליחות הראשון שא״ל הקב״ה בא דבר אל פרעה וכו׳ והשיב משה באמרו וידבר משה לפני ה׳ לאמר הן בני ישראל וכו׳ וכאן דרשו מהו לאמר שא״ל השיבני וכו׳ ולא השיבו הקב״ה עד אח״כ שא״ל עתה תראה וכו׳ ובזה א״צ לידחק במ״ש רש״י ז״ל שם אחר סדר היחס וידבר ה׳ וכו׳ דבר אל פרעה וכו׳ שהוא הדיבור עצמו האמור למעלה אלא מתוך שהפסיק וכו׳ ולפי המדרש אינו אותו הדבור שלמעלה אלא דמשום שיש ליישב פשט הכתוב מבלי סירוס מש״ה לא פירשו התם הכי. והשתא נוכל לומר דה״ט דלא נקט רש״י הכא אלא שלשה לפי שאלו הג׳ דוקא מוכרח לפ׳ הכי משא״כ ההוא דפרשת וארא שיש ליישבו כפשוטו בלי פי׳ הספרי ומ״מ בפ׳ בהעלותך נקט רש״י לשון הברייתא כצורתה:

פסוק כד

ה׳ אלהים רחום בדין. ואע״ג דגבי אברהם נמי כתיב כך ה׳ אלהים במה אדע וכולי ולא פירש״י מידי ה״ט דהתם ניחא דקודם שנימול לא הוה שריא עליה אלא ההוא דרגא תתאה והיינו אדנ״י ואפי׳ אח״כ הרי סודו בחסדים דאימא כמבואר בס׳ הליקוטים ובכמה מקומות בכתבי הרב זלה״ה וה״ס הוי״ה בניקוד אלהים ולכך הזכיר שניהם אבל הכא גבי משה ק״ל אמאי הזכיר כך לכך פי׳ דהוי״ה בניקוד אלהי״ם ר״ל רחום בדין ואדנ״י ידוע שהוא דין גמור וכוונת מרע״ה בתפלתו משום דב׳ גזרות נגזרו עליו א׳ במצרים עתה תראה וכו׳ ושם נאמר אדני למה הרעות וכו׳ ואותה הגזרה עדיין כולה דין אבל השנייה שהיתה בנדר וידוע שהנדר סודו באימ׳ דתמן הוי״ה בניקוד אלהי״ם כדאמרן ואמר משה שזה רחום בדין דסבר שכבר הותר והיה מתפלל על הראשונה שהיא דין:

אתה החלות פתח וכו׳ וא״ת בשלמא התם בעגל הפתח מבואר במ״ש לו ועתה הניחה לי אבל הכא מהו הפתח. וי״ל שהפתח הוא מ״ש בפרשת פנחס עלה אל הר העברים וכו׳ וראית וכו׳ על אשר וכו׳ ומה היה צריך לומר לו על אשר וכו׳ הרי היה ידוע לו טעם הגזרה שכבר נאמר לו בשעת הדין יען לא האמנתם וכו׳ לכן וכו׳ אלא מוכח לפתוח לו פתח וכו׳ ויהיה החלות מל׳ לא יחל דברו דהיינו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ע״י פתח א״נ החלות מל׳ ויחל דהיינו תפלה ובא בל׳ מפעיל כלו׳ נתת לי מקום להתפלל:

ואת ידך זו ימינך וכו׳. אע״ג דפשטיה דקרא איפכא משמע דגדלך היינו גדולה שהוא החסד וממילא דידך היא הגבורה מ״מ לא ניחא להו לרז״ל לפרושי הכי שהרי כוונת מ״ר בתפלתו לעורר החסד ולא הגבורה והדין לכך פירשו זו ימינך וכו׳ והכוונה מבוארת לי״ח דימינך עם האותיות גי׳ ע״ב ומ״ב רמז כלילת שמאלא בימינא עיין במאורות נתן וא״כ את גדלך הוא חסד פשוט ואת ידך זו ימינך וכו׳ היינו כללות הדין בחסד למתקו וה״ז מכוון למ״ש רחום בדין ובתר הכי פי׳ החזקה שאתה כובש ברחמים וכולי פי׳ שכללות שמאלא בימינא נעשה ע״י קו האמצעי ת״ת שהוא רחמים והכרחו לפ׳ כן ולא לומר דידך החזקה הכל דבר א׳ מכח הפסק הטעם דידך יש בו טעם מפסיק טפחא ואם אית׳ שהוא נמשך עם החזקה הו״ל לינקד בשופר הולך וכיוצא:

אשר מי וכו׳ ולפי פשוטו וכו׳. הניח הפשט באחרונה משום דלפי פשוטו אינו מתיישב כל אריכות הדברים את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל וכו׳:

פסוק כה

ההר וכו׳ זו ירושלם וכו׳ אע״ג דירושלם גופה לא מיקרי הר מ״מ מצינו דכתיב ירושלם הרים סביב לה והא דפרט בתפלתו ירושלם ונה״מ ולא הזכיר בה״מ לבדו והוה ממילא גם ירושלם בכלל דבה״מ בירושלם הוה נר׳ דהיתה כוונתו משום דאמרי׳ כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם ואם אינה עושה כולה עושה מחצה ה״נ אמר משה אתפלל על׳ שניהם דהשתא אם לא תועיל לכל תועיל למחצה לפחות ליכנס לירושלם זו היתה כוונת תפלתו אך לא הועילה לו אלא לראותה בלבד:

פסוק כו

רב לך וכולי ד״א וכולי הוצרך לתרווייהו דאילו לפי׳ קמא הו״לל רב עליך דלפי׳ שני א״ש לישנא דלך אבל גם פי׳ שני אינו מתיישב כ״כ לפי הפשט דהא כתיב ויתעבר ה׳ וכו׳ והיכי נמשך הענין דבשביל ויתעבר שנתמלא חימה א״ל רב טוב הצפון לו:

פסוק כז

וראה בעיניך בקשת וכו׳. פי׳ דק״ל הואיל ולא כתיב אלא וראה בעיניך ולא ביאר מהו זה שיראה בעיניו א״כ הרי הן דברים יתירים דהוה סגי במ״ש ושא עיניך ימה וכו׳ ומה בא להוסיף באמרו וראה בעיניך לכך פי׳ שזו היא תשובה על שאלתו כלפי מה ששאל ואראה וכו׳ השיבו וראה בעיניך ושוב הביא ראיה ומנ״ל דהך וראה בעיניך ר״ל ראיית כל הארץ דהכי אשכחן דכתיב ויראהו ה׳ את כל הארץ:

פרק ד

פסוק ו

ושמרתם וכו׳ ועשיתם כמשמעו. כלומר אי לאו ועשיתם לא היה הכרח לפ׳ ושמרתם זו משנה דמצינו אדרבא לשון שמירה על קיום המצות כמו ושמרת כל חקיו וכן רבים אלא מיהא הכא הואיל דועשיתם הוא קיום המצות כמשמעו ממילא ושמרתם זו משנה:

פסוק י

יום וכו׳ מוסב וכו׳. דאל״כ הוא מחוסר הבנה דהיכי נימא והודעתם וכו׳ אימתי יום אשר עמדת או תודיעם הרי אותו היום כבר עבר וליכא למימר דר״ל שיודיע היום ממש חדא דמאי נ״מ בהודעת היום ועוד דא״כ והודעת מיבעי ליה ולא והודעתם:

פסוק יד

ואתי צוה וכו׳. דאל״כ אלא דקאי על ספר התורה חוץ מי׳ דברות ואותו נתן מיבעי ליה א״ו ר״ל צוה ה׳ בע״פ וכן ללמד אתכם בע״פ ומתורצת קושית הרמב״ן ז״ל:

פסוק יט

אשר חלק וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהרי גם לישראל נתנם להאיר וליכא למימר דהאי דכתיב לכל העמים הוי פי׳ לכל העולם כלו ואה״נ דישראל ג״כ בכלל דהא מדכתי׳ בתר הכי ואתכם לקח ה׳ נר׳ ודאי דר״ל אבל אתם אינכם בכלל זה אלא ואתכם וכו׳ לכך פי׳ בד״א ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דהול״ל החליק ולא חלק שהוא מהקל דהשתא א״א לפ׳ ע״פ פשוטו אלא חלק כמשמעו חלקם להם כלומ׳ נתנם לחלקם ואילו לאלוהות א״א לומר כן:

פסוק כא

על דבריכם על אודותיכם על עסקיכם לכאורה שפת יתר יש כאן אלא צ״ל דרש״י ז״ל דייק דהול״ל על דְבַרְכֶם שהוא שם דבר יחיד בכינוי הרבים ואמאי כתיב דבריכם לשון רבים מכח זה פירש דשפיר קאמר והיינו דגבי מי מריבה הוו תרתי מילי שעליהם התאנף בו הקדוש ברוך הוא חד הכאת הסלע ועוד לפי שאמר לישראל שמעו נא המורים והיינו דכתיב דבריכם והנה כלפי הכאת הסלע פירש״י על אודותיכם כלומר על אודות שנתלוננו על המים אירע זה שאילו לא שאלו מים לא אירע לו להכות את הסלע וכלפי השני אמר על עסקיכם כלומ׳ על עסקי כבודכם בשביל שאמרתי לכם שמעו נא המורים ונגעתי בכבודכם:

פסוק כב

כי אנכי וכו׳ מאחר שמת וכו׳ ההרגש שמבחוץ דמלבד שאינני עובר הוא מיותר נראה גם כן שהוא מהופך דהכי הול״ל כי אינני עובר וכו׳ רק אנכי מת ולפום פירש״י ג״ז מיושב:

פסוק כה

ונושנתם וכו׳ לסוף תתנ״ב וכו׳ נ״ל למצוא טעם למנין הזה למה היה להם לישב תתנ״ב שנה בארץ ולגלות ממנה ולהיות החרבן בשנת תתנ״ג דידוע דיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים נמצא על פי החשבון כשנחלק היום לכ״ד חלקים ע״ד יום דידן שהוא כ״ד שעות יגיע לכל חלק מ״א שנים וב׳ שלישי שנה בכיוון ומאחר שהיא רובה של שנה נחשב לשנה תמימה נמצא שעה א׳ מ״ב שנים א״כ הרי שנכנס שנת תתנ״ג אכתי חסר לתשלום האלף קמ״ז שהם ג׳ שעות וחצי לפי חשבון מ״ב לכל שעה ואז הוא שעת הדין דהיינו שעת מנחה דהא אנן תנן בפסחים תמיד נשחט בח׳ ומחצה ואי׳ בגמ׳ דמדאורייתא הוא ואע״ג דפריך עלה ומסיק שאינו אלא מדרבנן כבר כתב הרב הגדול מוהר״מז ז״ל בס׳ קול הרמז דלא אידחי לגמרי ע״ש וגם בס׳ מעשה רוקח למוה״ררא מקראקא ז״ל דמייתי ראיה דבירוש׳ הכי מסיק ע״ש. ואם׳ שזוהי כוונת הכתוב אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. ואם׳ ג״כ דמשום שבטלו התמיד לכך היתה הגזרה ליחרב דוגמה לעת שחיטת התמיד ומה גם דחזי׳ שכשנכנסו גוים להיכל היה ממש בעת תמיד של בין הערבים וכיון שהקדים הקב״ה ב׳ שנים לונושנת׳ לא היה עדיין בשעת תוקף הדין ולכך לא נתקיים כי אבד תאבדון:

פסוק כו

העדותי וכו׳ הנני מזמינם וכו׳. והא דהדר בפ׳ נצבים אמר העידותי בכם היום את השמים וכו׳ היינו משום דהתם בשעת מעשה שאמר האזינו השמים וכו׳ חזר והזהירן שכך הדין נותן לחזור ולהזהיר בשעת מעשה כדאמרי׳ בעלמא ואזדא לה קו׳ הנח״י:

פסוק לב

ולמקצה וכו׳ ומדרשו וכו׳. ומה שנכתב דבר זה כאן לפי המדרש נראה דה״פ דאע״ג שאדה״ר קודם החטא היה במעלה גדולה למקצה השמים וכו׳ אפ״ה למעלה שלכם בשעת מתן תורה לשמוע קול אלהים חיים מתוך האש וכו׳ לא הגיע:

פסוק לז

ויוציאך בפניו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהתם חזי׳ דבתחלה היו לאחריו ואחר כך לפניו ואחר כך נטלן כביכול כדכתיב ואולך אתכם על כנפי נשרים וכדפירש״י התם על פ׳ ויסע מלאך האלהים וא״כ הו״ל למחשב להא טפי מההולכה לפניו לכך מייתי דבר אחר ולדבר אחר נמי ק׳ דאמאי הזכירם בלשון יחיד ומ״ש רש״י מויבחר בזרעו אחריו י״ל דשאני התם דהוצרך לומר כן להודיע דלא בחר אלא דוקא בזרע יעקב לאפוקי שאר זרע אברהם ולאפוקי עשו:

פרק ה

פסוק ד

פנים בפנים וכו׳. הרי הלוקח וכו׳ הא דקרי ליה להק״בה לוקח היינו שלקח את ישראל להיות לו לעבדים דאלו בענין התורה הק״בה נקרא מוכר וכמ״ש רז״ל על פ׳ כי לקח טוב נתתי לכם:

פסוק ה

לאמר מוסב וכו׳ לאמר ואנכי עומד וכו׳ כצ״ל עיין ברא״ם ופי׳ דלאמר ר״ל לאמר מ״ש אחר כך אנכי ה׳ אלהיך ועל דבר ה׳ דלעיל קאי כלומ׳ הוא ית׳ דיבר עמכם לאמר הדברות ואנכי הייתי עומד וכו׳:

פסוק ז

על פני בכל וכו׳ ד״א וכו׳ עשרת הדברות וכו׳. ק׳ דמאחר שכבר פירשם לכלהו י׳ דברות לעיל ומה״ט לא הוצרך לחזור ולפרשם בכאן א״כ מ״ש דהדר קמפרש לעל פני הרי גם את זו פירשה שם ולא עוד אלא דטפי קשיא דהכא פירוש על פני בשתי דרכים והתם ביתרו לא מייתי רק פי׳ שני דהכא בלבד. ונ״ל דודאי רש״י ז״ל בדעתו לכתוב כל ב׳ פירושים שמצא במדרשים לפי שלא ידע איזה יכשר טפי ע״ד הפשט דלכל א׳ יש בו קצת דוחק בלשון הכתוב דלפי׳ א׳ הו״לל לפני ולפי׳ שני הוה עדיף טפי שיכתוב קרא לעולם דלא לשתמע ח״ו שנותן גבול מש״ה כתב הכא לתרווייהו. ומ״מ התם בפ׳ יתרו לא מייתי רק לפי׳ שני דמסתבר טפי דאצטריך קרא לאשמועי׳ דלא תימא שלא נצטוו על ע״ז אלא אותו הדור בלבד וכדפי״רשי שם לאפוקי שלא ידרשו סמוכים אשר הוצאתיך וכו׳ לא יהיה לך וכו׳ אבל פירוש הראשון והיינו בכל מקום אילו היה מפרשו רש״י שם תיקשי דמהיכא תיתי לחלק בע״ז בין מקום למקום דאצטריך קרא ללמד שנוהגת בכל מקום פשיטא שהרי חובת הגוף הוא ואינה תלויה בארץ. אבל כאן אחר שכבר פירש רבינו לעיל על פ׳ ועבדתם שם אלהים וכו׳ שכתוב למעלה דמתוך וכו׳ כאילו אתם עובדים אותם והיינו כדאמור רבנן ישראל שב״חל עובדי ע״ז בטהרה הם ור״ל כמו שפירשו ז״ל דב״חל מתלבש ניצוץ הקדושה בתוך השר של אותה אומה להשגיח על ישראל וה״ס גלות שכינה כנודע והלכך השתא שפיר י״ל דאצטריך קרא פן ואולי יעלה על הדעת לומר דבשלמא בא״י שאין משפיע בה אלא הק״בה בלא אמצעי כמ״ש ארץ וכו׳ דורש אותה כביכול אין דורש אלא אותה וכו׳ וא״כ התם פשיטא שאין לעבוד ע״ז אפילו בדרך אמצעי אבל בח״ל שההנהגה ע״י השר כדלעיל ס״ד דשרי לעבוד לאותו השר ולהשתחוות לו לא ע״ד אלהות רק להיות לאמצעי ע״ד מה שעשה אנוש קמ״ל לא יהיה וכו׳ כלל וכלל בכל מקום אפילו בח״ל והשתא מובן שפיר לשון רש״י י׳ דברות כבר פירשתים כלו׳ ולא באתי לכאן אלא לחדש פירוש בעל פני דהשתא בפ׳ זו אחר שנכתב לעיל ועבדתם שם וכו׳ א״ש לפ׳ כן דטובא קמ״ל שאילו פירשתי כך לעיל היית מקשה קו׳ פשיטא:

פסוק יב

שמור בראשונות וכו׳ אף גם זאת כבר פירשה רבינו בראשונות ולא היה צריך לחזור כמו שלא חזר לפ׳ כל הדברות ונדחקו המפ׳ בזה ע״ע. ולע״דן דהכא רש״י ז״ל קשיא ליה בגופיה דקרא אמאי כתוב שמור בקמ״ץ הש״ין שהוא מקור הו״לל שמור בש״וא ע״ד צווי דבשלמא בראשונות ניחא דכתיב זכור בק״מץ בלשון מקור שמורה על ההתמדה שיתנו לב תמיד לזכור את יום השבת כדפי״רשי התם וע״ש להר״אם ז״ל אבל הכא דמיירי בשמירת השבת גופיה והיא אזהרה לשמרו לא שייך לכתוב הכי והו״לל בל׳ צווי וכיון הרב לתרץ זה בדברי רז״ל דשניהם בדיבור א׳ נאמרו ולרמוז ולהודיע זה הזכיר הכתוב גם השמירה בלשון מקור באותו לשון עצמו:

פסוק יז

ולא תנאף אין לשון וכו׳ הא נמי מפורש יוצא בדברי רבינו בראשונות אלא דהתם לא הזכיר מלת לשון אלא כתב אין ניאוף אלא בא״א. ונראה דאצטריך למכתב הכא דלא נימא דמ״ש שם אין ניאוף וכו׳ היינו לאפוקי זנות עם הפנויה ומשום דבר הלמד מעניינו הוא דמה רציחה שיש בה מיתת ב״ד אף ניאוף כן וא״כ אשת איש לאו דוקא דה״ה לכל העריות שיש בהן מיתת ב״ד כגון בתו וכו׳ כלהו בכלל לא תנאף ולא קאמר א״א אלא למעוטי פנויה בעלמא מש״ה איכפל רש״י הכא דאף על גב דכתיב ולא תנאף בו״יו מוסיף לא תוסיף דנדרש בדין דבר הלמד מעניינו וא״כ לא א״א בלבד הוא בכלל אלא כל העריות ולא נימעוט אלא פנויה דעלמא מש״ה כתב ליתא דאין לשון ניאוף אלא בא״א וא״כ בא״א דוקא קא מיירי דלישנא הכי משמע:

פסוק יט

ולא יסף וכו׳ ד״א וכו׳. בכל כה״ג הביא רש״י ב׳ לשונות הללו דהיינו מלשון סוף ומלשון תוספת כמו גבי תמר ולא יסף עוד לדעתה וגבי אלדד ומידד ולא יספו ונראה דלא פסיקא ליה לא הא ולא הא לפי הפשט דאילו מלשון סוף והפסק א״כ הוא מגזרת נחי עי״ן ולא שייך בה יו״ד הו״לל ולא סף ואילו לשון תוספת הרי לא נמצא פועל בל׳ שבא מהקל רק מההפעיל כדכתיב לא תוסיפו על הדבר לא תוסף עליו ויוסיפו ב״י לעשות וכו׳ וא״כ הו״לל ולא הוסיף:

פרק ו

פסוק ה

ואהבת וכו׳ כשהוא מטריח וכו׳. נראה דדריש ליה בכל המצות וה״נ מ״ש לקמן בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך היינו נמי בכל המצות וצ״ל דמיירי בחד מתרי גווני או באפי עשרה מישראל ומשום קדוש השם אי נמי בשעת השמד דאפילו בצנעא ואפילו על ערקת׳ דמסאנא יהרג ואל יעבור וכדאיתא בפ׳ בן סורר וכ״פ הר״מ פ״ה מה׳ יסודי התורה ע״ש ומתורץ כל מה שהק׳ הרא״ם ז״ל:

בכל לבבך בב׳ יצריך וכו׳. עיין מ״ש בר״פ וירא ובפי׳ בשני יצריך עמ״ש בספרי שושנים לדוד במסכת ברכות אמתני׳. ומה שהוצרך להביא גם כן פירוש שני היינו דלהך פי׳ ק׳ דס״ס יתורא איכא מלת בכל דאי נמי לא כתב אלא בלבבך הוה סגי דממילא הוה משמע בב׳ יצריך וכדכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ובפי׳ בתרא נמי לא סגי דא״כ לכתוב בכל לבך. ומ״ש שלא יהיה לבך חלוק וכו׳ לא מצאתי פירושו ונראה דר״ל שלא יהרהר בלבו על מדותיו של הקב״ה אם רואה בהנהגת העולם דברים הנראים תמוהים לפי דעתו אבל יאמין ויחשוב דודאי כל דרכיו משפט ולו נתכנו עלילות ואפי׳ מרע״ה לא השיג זה שהשיב לו וחנותי את אשר אחון כמ״ש ז״ל:

ובכל מאודך בכל ממונך וכו׳ ד״א וכו׳. לפי׳ קמא הדבר קשה דאיכפל קרא לאשמועי׳ מידי דלא שכיח ואטו בשופטני עסקי׳ דסתמא דאינשי הנפש חביב להו מכל הון וכדכתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ותו דס״ס לא צריכא דממילא אתי דכיון דאשמועי׳ קרא לפום רובא דאינשי דנפשייהו חביבא להו דצריכא לאהבו בכל הנפש דהיינו בחביב מן הכל ממילא נשמע דה״ה דלמאן דחביב להו טפי הממון שצריך לאוהבו בו דמאי שנא הרי גלי קרא דבמאי דחביב טפי בעי׳ ולדידיה הא הוי חביב לכך מייתי ד״א ולהך פירוש פשיטא דדחיקא מלתא דלא שייך אל״ף בל׳ מדה דכתיב מאדך:

פסוק ו

והיו הדברים מהו האהבה וכו׳. הוכרח רבינו לפ׳ כן דקא׳ אדלעיל מלישנא דכתיב והיו וכו׳ ואם זה הוא ציווי באפי נפשיה הו״לל ושמת הדברים וכו׳ על לבבך או לשון כיוצא בזה אלא מוכרח לפ׳ כמ״ש בספרי דה״ק אימתי ואהבת וכו׳ בזמן שיהיו הדברים וכו׳ על לבבך שע״י עסק התורה ידע וישכיל מפלאות תמים דעים וישיג כח מעשיו אשר האציל ברא יצר ועשה ובזה ישתוקק נפשו לאהבתו והן הן דברי הרמ״בם ז״ל בפ״ב מה׳ יסודי התורה והיאך הוא הדרך לאוהבו שיתבונן במעשיו וכו׳ יע״ש. והרא״ם ז״ל פירש לישנא דספרי דר״ל שע״י עשיית המצות אתה מכיר הקב״ה שלולא שברא העולם לא היה מצוה לנו מצות וכו׳ ומכח זה הק׳ על הרמב״ם שכתב בענין אחר ממ״ש בספרי ונדחק ליישב ע״פ פירושו בספרי ע״ש ולע״ד אחר המחילה נרא׳ ברור דכוונת הספרי כדכתיבנ׳ ומכוון ממש עם דברי הר״מ וכן בדין דבפ׳ זו בא צווי הלימוד ועול מצות נתונים נתונים לקמן בפ׳ והיה אם שמע וכנר׳ מהמשנה דברכות וכמ״ש הר״מ בהק״ש:

פסוק ז

לבניך אלו התלמידים וכו׳. דק״ל שצווי זה ללמוד לבנים כבר נכתב לעיל בהך פרשתא והודעתם לבניך וכו׳ ולכך פירש דהכא צווי כולל לכל איש ישראל ללמד לתלמידים דקרויים בנים ומאי דמייתי ג׳ ראיות שהתלמידים קרויים בנים כלהו צריכי דאילו מבנים אתם לה׳ איכא למדחי שאני קב״ה שישראל הם בניו ממש וכדכתיב הלא אב א׳ לכלנו הלא אל א׳ בראנו ונשמותינו אצולות מאתו ית׳ חלק אלהי ממעל ולכך ודאי קרויים בנים ואי מההוא דבני הנביאים דילמא נביאים שאני ואי מחזקיהו דילמא מלך שאני. ומ״מ הראיה יותר עצמית היא מבני הנביאים ואע״ג דדחי׳ לה אינה דחייה כ״כ דאדרבא י״ל חכם עדיף מנביא וה״ט דהר״מ ז״ל בריש ה׳ ת״ת לא מייתי רק לזאת. ומ״מ מאי דמסיים הכא רש״י וכשם שהתלמידים וכו׳ כך הרב קרוי אב וכו׳ לא ידענא מי הכניסו לזה דבל״ז קרא דהכא ניחא דהואיל והתלמידים קרויים בנים שפיר קאמר ושננתם לבניך. ואפשר לומר דכוונתו משום דאיכא למידק סוף סוף לו יהיה דהתלמידים קרויים בנים מ״מ אמאי אצטריך קרא לאפוקינהו לתלמידים בל׳ בנים לימא ושננתם לתלמידך וכ״ת היא גופה קמ״ל דתלמידים קרויים בנים הא לא צריכא דכבר קדם לנו לימוד אחר על זה בפ׳ ואלה תולדות אהרן ומשה לכך קאמר רש״י דתרווייהו צריכי חד ללמד לתלמידים שקרויים בנים וחד ללמד על הרב שקרוי אב דקושטא הכי כדאשכחן אבי אבי. ועם היות שקצת דחוק לומר שזו כוונת רש״י לא ידענא מלתא דעדיפא מינה ותמיהא לי על מוהרא״ם ז״ל ודישרן סמיכין שלא העירו בזה:

ודברת בם וכו׳ עשם עיקר ואל תעשם טפל. פי׳ עשם עיקר כדי שתלמדם ואף אחר שלמדת ונתחכמת אל תעשם טפל לומר כבר למדתי חכמת התורה עכשיו אלך ואלמד חכמות חצוניות אלא בם ולא בדברים אחרים כן נ״ל לפ׳ הכפל:

פסוק ט

תוכן העניינים

משכיל לדוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה