משכיל לדוד· רבי דוד פארדו
במדבר
פרק א
פסוק א
פירש״י ז״ל באחד וכולי מתוך חיבתן וכו׳ פי׳ דתרתי דיוקי מרגיש רבינו בכתוב חדא דלאיזה צורך ותכלית אשמועי׳ קרא הזמן לאימת הוה. ותו דמאחר שמוכרח לומר שהמנין הזה אינו המנין האמור בנדבת המשכן מהטעם שהכריח רש״י בריש פרשת כי תשא. א״כ מ״ש הכא דכתיב הצווי למנותן בהדיא באומרו וידבר ה׳ וכולי שאו את ראש וכו׳ משא״כ התם דאף על גב שנרא׳ מן הכתובים שנצטוה למנותם מ״מ לא מפרש קרא הצווי להדיא וה״נ כשיצאו ממצרים אינו מפורש הצווי למנותם. ומה נשתנה המנין הזה. ומתרץ משום דהכא דוקא במנין הזה הראה הוא ית׳ תוקף אהבתו וחיבתו דבשלמא במנין הראשון כשיצאו ממצרים י״ל שרצה למוסרם לרועה במנין או לאיזה תכלית אחר וה״נ כשנפלו בעגל לידע הרועה מנין הנותרים. אבל מנין הזה שהיה באותו השנה עצמה של מנין השני כנרא׳ מסך מספרם שבשניהם היו שוין ששנות האנשים נמנין מתשרי וכמ״ש רש״י בפרשת תשא א״כ המנין הזה הוא בלתי צורך כלל דעל כרחין א״א להוסיף ולא לגרוע מהמנין שקדם לו מאחר שלא נפקד מהם איש בין שני המניינים והרי מניינם ידוע ולאיזה תכלית מנאם. א״ו מרוב חיבתן לפי שבא להשרות שכינתו עליהם. ואם תאמר ולמה לא מנאם מיד בא׳ בניסן שהוקם המשכן ושרתה שכינה בו ביום והמתין עד אחד באייר. י״ל משום דעד שלשים יום לא מיקרי דירת קבע דמה״ט השוכר בית בח״ל פטור מן המזוזה כל ל׳ יום כדאי׳ בפ׳ התכלת ומה״ט נמי סוכה פטורה מן המזוזה דלא הויא דירת קבע ולכך המתין עד שתדור שכינתו עליהם ל׳ יום שאז מיקרי דירת קבע כדי שידעו מתוך כן דהטעם שמנאם אינו אלא מתוך חיבה לפי שמשרה שכינתו עליהם:
פסוק ב
למשפחתם לידע מנין וכו׳ לאו למימרא דמשפחות ר״ל שבטים דא״כ הול״ל בקרא שבטים או מטות בהדיא אלא ר״ל דע״י המשפחות תדע ממילא מנין כל שבט ושבט והוכרח רש״י לפ׳ כן דאל״כ למ״ד של למשפחותם יתירא דהול״ל שאו וגו׳ משפחותם לבית אבותם. אלא ה״ק המנין יהיה למשפחותם כלומר ע״י משפחותם שכל משפחה תתייחס על שבטה ובזה יודע מנין השבט וה״ט דלא כתיב למשפחותיהם דלא קאי על כל בני שבטי ישראל רק המכוון לומר למשפחותם של בני כל שבט ושבט וכדכתיב בתר הכי לבני ראובן תולדותם למשפחותם וגו׳. כן נ״ל כוונת רש״י שאם אין זו כוונתו תיבת דע שכתב אין לה שחר:
לגלגלתם ע״י שקלי׳ וכו׳ פירוש דאל״כ מלת לגלגלותם יתירה מאחר דכבר כתיב כל זכר אלא ה״ק קרא שאו את ראש וגו׳ לגלגלותם כלומר קבלו מהם כופר לגלגלותם ובזה א״ש דכתיב בלמ״ד לגלגלותם דאל״כ בגלגלותם מיבעי ליה והיינו דמסיים רש״י בקע לגלגולת כלו׳ שכן בא הלשון באותו הכתוב בלמ״ד דהכי כתיב בפרשת פקודי בקע לגלגלת מחצית וגו׳ והכא נמי בא באותו הל׳ עצמו. ותדע שאם אין זו כוונת רש״י לישנא יתירא הוא ולא הול״ל אלא ע״י שקלים ותו לא דאטו לא ידעי׳ דבקע לגלגלת היא הקצבה האמורה בתורה זיל קרי בי רב זה יתנו וכו׳:
פסוק ג
כל וגו׳ מגיד וכו׳ פי׳ דלא תהא סבור דתנאי הוא הדבר ותרתי בעי׳ כדי שיהיו בכלל מנין שיהיו ב׳ שנים וגם שיהיו גבורים וראויים לצאת לצבא ולאפוקי חולים וכיוצא קמ״ל דלאו הכי אלא כל בני כ׳ בכלל מנין אלא דמגיד הכתוב שאין פחות וכו׳ וזה מכח דתרי קראי כתיבי וכדכתי׳ בס״ד בפרש׳ תשא קחנו משם:
פסוק ד
ואתכם יהיו כשתפקדו וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דהול״ל בקיצור תפקדו וכולי אתה ואהרן ואיש איש למטה וכו׳. וכ״ת שהפסוק רצה להודיענו דמ״מ משה ואהרן עיקר המוני׳ והם טפלים הול״ל אתה ואהרן ואתכם איש איש וכו׳ ומאי יהיו. ומתרץ דאי הוה כתיב הכי הוה משמע שלא יהיה עמהם כל הי״ב נשיאים מתחלה ועד סוף המנין רק כשימנו שבט ראובן יהיה עמהם נשיא ראובן וכן לכל אחד הנשיא שלו דוקא וזהו איש איש למטה מש״ה כתב ואתכם יהיו איש איש למטה כלם בהויה אחת משמע שכלם יהיה אתכם מתחלה ועד סוף. ותדע שזהו מה שכוון רש״י לתרץ דאל״כ יש יתור ל׳ בדבריו דלא הול״ל אלא ואתכם יהיו כשתפקדו אותם ותו לא דאטו מגופיה דקרא לא שמעי׳ על מה מדבר ולמה זה הוצרך רש״י להאריך לשון ולסיים בה יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט ותו דהוה סגי לומר נשיא כל שבט אלא דהיא גופיא דייקא לישניה דרבינו לאשמועי׳ שבכל המנין יהיו עמהם נשיא כל שבט ושבט כלו׳ כל הי״ב:
פסוק יז
את האנשים וכו׳ י״ב וכו׳ לו כאן וכו׳ פי׳ דק״ל דהול״ל בקיצור ויקח משה ואהרן אותם ותו לא דממילא הוה משתמע שפיר דאנשיאים קאי דמנייהו קא סליק. ומשני דקמ״ל קרא תרתי חדא שלקח כל הי״ב נשיאי׳ בבת אחת קודם שהתחיל למנותם משום דדייק בצווי הקדוש ברוך הוא תיבת יהיו כדלעיל. והיינו דקאמר רש״י את י״ב נשיאים הללו כלומר כולם כאחד ובמ״ש אשר נקבו וכו׳ ר״ל דדייק משה רבינו לאיזה צורך הוצרך רחמנ׳ להזכיר שמותם של נשיאים והלא כבר היו ידועים הנשיאים של כל שבט ושבט. בפרט שזה היה מעשה אחר הקמת המשכן והלא כבר הקריבו י״ב נשיאים הללו קרבנם לחנוכת המזבח שנרא׳ בהדיא שהיו מפורסמים וידועים לנשיאי השבטים וא״כ הכא לא הוה צריך למימר ליה אלא איש ראש לבית אבותיו וכו׳ וכבר היה יודע משה מאן נינהו. א״ו מש״ה קפיד רחמנ׳ לפרושינהו לומר לו שיקחם בסדר הזה שנקבו כאן בשמות לא כסדר שהקריבו בחנוכת המזבח יהודה תחלה וכולי שהוא כסדר הדגלים ולא כסדר תולדותם לגמרי אלא כפי מה שנכתבו כאן וזהו אשר נקבו בשמות וכסדר הזה לקחם משה להיות עמו בשעת המנין נשיא ראובן ראש וראשון במעלה ואחריו של שמעון וכו׳ כסדר הנכתב ולמד זה כדאמרן דאל״כ לאיזה תכלית נקבו לו כאן והרי ידועים היו והיינו דקמ״ל רש״י. ואמנם צריך לדקדק באמת שלא נמצא שום סדר לנשיאים הללו לא כתולדותם ולא כדגליהם. וליכא למימר נמי דהכא כסדר חכמתם וצדקתם דהא בכמה מקומות נר׳ דנחשון היה הראש בתורה ובמעשים וכדחזי׳ נמי בים סוף קפץ נחשון בן עמינדב וכו׳. ונראה לומר שהרי כתב רש״י בפרשת נשא בנשיא יששכר דכתב הקרב את קרבנו חסר לפי שהיה ראובן מערע׳ ואומר הואיל וקדמני יהודה אחי אקריב אני אחריו לכך הוצרך לצוות הקדוש ברוך הוא שיקריב דוקא יששכר אחר יהודה כסדר הדגלים עיין שם. והשתא אחר זה כשצוה ליקח הנשיאים לגדולה זו לימנות את ישראל לפייס דעתו של ראובן ציוה הוא ית׳ שיקדים ראובן תחלה אף קודם יהודה ולפי שלא יאמר שמעון שבשביל שלא ערער הפסיד שהרי גם הוא גדול מיהודה כמו ראובן לכך סמכו מיד ואחר כן התחיל יהודה ושוב הזכיר אחריו יששכר וזבולן כסדר הדגלים וה״נ אפרים ומנשה ובנימין כסדר הדגלים וכן דן ואשר ונפתלי והפסיק בגד והקדימו לנפתלי הואיל ולא מנאו עם חביריו שבדגלים כדי שלא להקדימו ליהודה לכך לא רצה ליתנו באחרונה ממש ולכך הקדימו לנפתלי שהוא האחרון. אבל אחר כך בסדר השבטים במנין הקדימו לגר ונתנו במקומו אצל ראובן ושמעון הואיל והיה עמהם בדגלים:
פסוק מט
אך וכו׳ כדאי וכו׳ דבר אחר וכו׳ פי׳ דפי׳ הראשון דייק ליה מדסמיך להך קרא ואתה הפקד את הלוים על משכן וכו׳ דלכאורה אין לו מקום לכאן. אלא מוכח דה״ק לא תפקוד את הלוים בהדי ישראל לפי שאתה הפקד וכו׳ וכדאי לגיון של מלך וכו׳. ומיהו אי להך פירושא לחוד ק׳ דהא סוף סוף מאי שנא דשינה בהם מספר מפקדם שישראל מנאם מבן כ׳ שנה והללו מבן חדש אי משום הא להיותו לגיון של מלך לא אירייא דהו״מ למנותם בפני עצמם מבלתי השנות בהם דרך המנין לכך מייתי דבר אחר. ומיהו הך ד״א אינו נדרש בפני עצמו לומר דמשום שעתידה לעמוד גזרה וכולי לכך שינה בהם ומנאם בפ״ע. שאם אתה אומר כן ק׳ תרתי חדא דא״כ מאי דסמוך בתר הכי ואתה הפקד וכולי אין לו ענין לכאן כלל. ועוד דאי מהא אדרבא הו״ל למנותם בהדי ישראל ולא ימותו כמותם לפי שלא חטאו שהרי אין המנין מבן כ׳ גרמא במיתתם רק בעונם מתו ולוים שלא חטאו פשיטא שלא ימותו אפילו ימנו עמהם וכענין שאמרו אין הערוד ממית אלא החטא ממית וכמו שכבר הרגישו המפרשים בקו׳ זו ומה שרצו לתרץ דמ״מ שמא חטאו אף הם בתלונת המרגלים. ועכ״ז לא הענישם לפי שלא חטאו בעגל ע״ע. אינו נלע״ד כלל דמדברי רש״י בפרשת שלח נראה שגם בזו לא חטאו הלוים וכדמוכחי קראי. ותו אי׳ בהדיא במדרש על פ׳ אשר נסיתו במסה ונמצא שלם בכל הנסיונות ורש״י עצמו בפרשת דברים בסיפור מעשה המרגלים גופיה פי׳ ואקח מכם י״ב אנשים מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. אלא נ״ל דה״פ דלפי שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן כ׳ למות אמר אל יהו אלה בכלל כדי להודיע לכ״ע שהללו כלם לא חטאו שלכך הוציאם הקדוש ברוך הוא מהכלל מעיקר׳ להודיע שאינ׳ בכלל הגזרה כלל אפי׳ קודם שיפקדם על משכן העדות וכו׳ דאל״כ אלא שהיה מונה אותם עמהם אפילו לא ימותו (שכן הדין נותן מאחר שלא חטאו) עכ״ז אין מסולק מעליהם תרעומת העולם שיאמרו לעולם גם הם חטאו אם לא כלם מקצת׳. ומה שלא מתו לפי שעבוד׳ הקדש עליהם והגינה על הפרענות מלבא אליהם. ולפי״ז א״ש סמיכות הפ׳ דואתה הפקד וכולי דאי לאו משום ואתה הפקד וכו׳ היו נמנין עמהם ואפ״ה לא ימותו. אלא דאכתי אין דרך זו מוציאנו מידי קושיא דסוף סוף הזה סגי דימנו מבן חדש ולא מבן כ׳ אבל ימנו באותו זמן עצמו שנמנין ישראל ויעשו כלם אגודה אחת במנין אחד דבהכי הוה סגי להודיע שאין כוונתו להכניסם בכלל הגזרה מאחר ששינה דרך מספרם שהללו בן עשרים והללו מבן חדש. לכך צ״ל ג״כ טעמ׳ קמא שהוא על צד הכבוד ולכך הפרידם לגמרי מהם:
פסוק נג
ולא יהיה קצף וכו׳ שמצינו במעשה קרח וכו׳ הוצרך רבינו לזה להחזיק פירושו דלעיל שפי׳ והזר הקרב יומת בידי שמים דלא תימא מנ״ל דילמא בחנק כמו כל מיתה האמורה בתורה סתם דאף על גב דמצינו בפ׳ משפטים וגם בעליו יומת והיינו בידי שמים התם אצטריך למכתב יומת דמשמע בידי אדם למגמר מיניה הא דדרשי׳ בפ״ק דסנהדרין דט״ו כמיתת בעלים כך מיתת השור וע״ש בתו׳ שהכריחו דאל״כ הול״ל ימות דיומת משמע בידי אדם. ולפי״ז תיקשי לפירש״י דלעיל דא״כ הכא דכתיב יומת מנ״ל לפ׳ בידי שמים ואי משום דכתיב הכא ולא יהיה קצף דלשון זה משמע בידי שמים דילמא הא והא איתא דבעדים והתראה יומת בידי אדם. ואי ליכא אז בקצף דבידי שמים דומיא דשבת דכתיב מחלליה מות יומת וכו׳ ונכרתה וכו׳. ולכך מסיים רש״י כמו שמצינו במעשה קרח ללמד דע״כ ליכא למימר הכי שהרי גבי מעשה קרח היו שם עדים והתראה שהרי משה התרה בהם כנראה בהדיא מן הכתובים ואפ״ה לא הומתו בידי אדם רק בקצף דבידי שמים א״כ ממילא צריכין לפרש יומת בידי שמים והא דכתיב הכא יומת ולא ימות הואיל והוי בידי שמים י״ל דקמ״ל דבעון זה אינו דומה לשאר מיתה בידי שמים או כרת שאין הפורענות ממהרת לבוא אלא מאריך אפיה וגבי דיליה קמ״ל דהכא בכניסת זרים לאו הכי אלא הפורענות בא מיד דומה למיתת בית דין שאין ממתינים לו וכדאשכחן בקרח. ואפ׳ שלזה ג״כ כוון במ״ש רש״י כמו שמצינו בקרח:
פרק ב
פסוק ב
באותת וכו׳ מפה צבועה וכו׳ פי׳ י״ב מפות היו לכל שבט מפה אחת כמבואר בבמדבר רבה ע״ש. ומ״ש ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ קמא לא שייך לבית אבותם. ואם המכוון בו לומר שכל שבט יהיה בפ״ע וזהו לבית אבותם שכל שבט קרוי בית אב א׳ א״כ הול״ל איש על דגלו לבית אבותם באותות לכך מייתי פי׳ שני. ולפי׳ זה ק׳ תרתי חדא דהול״ל באות ולא באותות. ותו דהול״ל לבית אביהם אי קאי על אב א׳ שהוא יעקב:
מנגד מרחוק מיל וכו׳ דק״ל דלשון נגד משמע לצד אחד בלבד כמו נגד ההר וכפירש״י התם כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח והכא ודאי ליכא למימר הכי דהא כתיב סביב א״כ מנגד למאי אתא. ולכך מפרש דקמ״ל מרחוק מיל ובמדרש נפקא לן מג״ש מהגר דכתיב מנגד הרחק וכולי ע״ש. ומ״ש שיוכלו לבא בשבת משמע דס״ל להמדרש שכל דגל חשוב כעיר אחת דהול״ל לכל בני אותו דגל כל מקום הדגל דוקא כד׳ אמות וחוצה לו אלפים אמה לכל רוח. ולכך אי הוה מסוף הדגל עד אהל מועד שבאמצע טפי ממיל לא הוו מצו לבוא בשבת. ומיהו לפום גמרא דידן הא מלתא ליתא כלל דהכי איתא בפ׳ כיצד מעברין דף נ״ה דאע״ג דיושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם ואפילו יש הרבה במקום אחד אינם חשובים עיר ליחשב הכל כד׳ אמות. אפ״ה מחנה ישראל שבמדבר אע״ג דהוו יושבי אהלים היו מהלכין כל המחנה של ארבע דגלים דהוה תלתא פרסי הכל כד׳ אמות. וטעמא דכיון דכתיב עפ״י ה׳ יחנו מכאן דקביע להו דמי ע״ש. ותמהני מרבוותא הרא״ם והנח״י ז״ל שלא העירו כלל בזה. ומאי דמסיים רש״י משה ואהרן וכו׳ חונים בסמוך לו נראה שהוצרך לזה ליישב דלאיזה ענין היו צריכים לבוא כל ישראל בשבת לאהל מועד עד שהוכרחו מפני זה שלא להתרחק יותר ממיל דלעמוד על הקרבת הקרבנות לא היו צריכים לבוא כלם וסגי באנשי מעמד דשלוחו של אדם כמותו. מש״ה מתרץ שהוצרכו לזה לפי שמשה היה דר גם כן סמוך לאהל מועד עם אהרן ובניו וכל ישראל היו צריכים לבא אצלו ביום שבת במ״ש במדרש פ׳ ויקהל משה א״ל הקב״ה עשה לך קהלות גדולות בשבת ודרוש להם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו דורות הבאים וכו׳ ע״ש:
פסוק יז
ונסע וכו׳ לאחר ב׳ דגלים וכולי הן אמת שרבינו ז״ל הוכרח לפ׳ כן מפשט הכתוב שהזכיר מסע אהל מועד אחר ב׳ הדגלים. ועוד מדכתיב בתוך המחנות. מיהו הניחא למ״ד כקורה היו מהלכין מוכרח היה שלא ליסע אהל מועד אלא אחר ב׳ הדגלים שהרי שניהם הולכים לפני האהל והאהל לאחריהם אלא למ״ד כתיבה היו מהלכין בשלמא דגל יהודה היה צריך ליסע תחלה שהרי היה מהלך במזרח לפני אהל מועד אלא דגל ראובן שהיה מהלך מן הצד לדרום למה היה צריך להקדים נסיעתו קודם אהל מועד הוה מצי לילך בתר הכי עם שאר הדגלים. ונ״ל להסביר טעמא שהיה זה כדי שלעולם אפי׳ בשעת הליכה יהיה האהל מועד בתוך רשות היחיד דהיינו מקום מוקף מחיצות של בני אדם ולא ישאר ברשות הרבים במדבר תהו שהוא אתרא דקלי׳ כדי שלא יוכלו החיצונים לינק ולהתאחז בקדושת המשכן. וכי היכי דבשעת חנייתן היה המשכן מסובב מדגלי ישראל שבזה נמצא שהיה בתוך הקדושה ולא בתוך הקליפות ה״נ בשעת מסעות כן. והנה מצינן למימר דהך תנא סבר כמ״ד בערובין ס״פ כל גגות דב׳ מחיצות דאורייתא דכיון דאית ליה ב׳ מחיצות גמורות סגי בזה והו״ל רה״י מדאוריית׳ ולכך היו נוסעים ב׳ הדגלים ברישא ולא היו מתרחקים אלא בענין דסוף דגל ראובן היה נשאר כנגד תחלת דן שעדיין היה במקומו כזה ונמצא שכשנוסע המשכן לא היה נשאר אפילו רגע קטון בלי סבוב מחיצת הקדושה דהיינו לעולם בתוך רה״י באופן שלא היו יכולים החיצונים לינק מקדושתו כלל:
פסוק כ
ועליו כתרגומו טעמא דנטר רש״י לפרושי הכא ולא ביארו לעיל בדגלים הקודמים כבר כתבתי בספרי שושנים לדוד במסכת מנחות ע״ש וכאן נ״ל עוד טעם אחר דבהנהו דלעיל אין צורך לפרש דמדכתיב בהו והחונים עליו מוכח דר״ל אצלו דהחונים א״א להיות עליו ממש אבל בהא דלא כתיב לשון והחונים אלא ועליו סד״א שיהא ל׳ עילוי כלו׳ למעלה הימנו בגדולה קמ״ל דלא אלא נילפי׳ מאידך:
פרק ג
פסוק א
ואלה תולדות וכן ונקראו תולדות וכו׳ דק״ל למה הזכיר אהרן קודם משה. ועם פירושו א״ש שהרי תחלה היו תולדות אהרן כשנולדו ואחר כך נעשו תולדות משה ביום דבר וכולי ועי״ל שמקדים אהרן משום דאמרי׳ שאם היה אביו ת״ח הוא קודם לרבו אפי׳ אינו שקול כרבו וכ״ש אהרן דשקול כמשה. אך ק׳ מאי שנא בני אהרן שנקראו תולדו׳ משה טפי מכל ישראל דהא לכלהו נמי לימדם משה תורה. וניחא לי עם מה שכתב הרמ״בם בה׳ תלמוד תורה וז״ל כשם שחייב אדם ללמד את בנו ואת בן בנו כך מצוה על כל חכם ללמד את כל התלמידים שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו אלו תלמידיך. א״כ למה נצטווה על בנו וב״ב להקדים בנו ובן בנו לבן חבירו ע״כ. וידוע מאי דת״ר כיצד סדר המשנה תחלה היה משה מלמד לאהרן פרקו נסתלק אהרן ונכנסו בניו ושנה להם וכו׳ ואח״כ לכל ישראל. נמצא שמשה רבינו היה משנה למעליותא לאהרן ובניו כאילו היו בניו ממש שהרי היה מקדימם כמו שמצוה להקדים בנו וכלפי בחינה זו נקראו בפרטות תולדותיו טפי מכלהו ישראל:
פסוק ו
ושרתו אותו ומהו השירו׳ וכו׳. י״ל דנפקא ליה מדהו״לל ושרתוהו וכדכת׳ מלעיל המה ישאו את המשכן וכו׳ והם ישרתוהו והילכך משני ליה שפיר דאי הוה כתי׳ ושרתוהו הוה משמע שירות ממש לעשות מלאכתו מש״ה כתיב ושרתו אותו דמשמע עמו כלומר לסייעו בשירות המשכן:
פסוק ט
נתונים וכו׳ לעזרה כלו׳ לא לעבודת הדיוט שהרי כתיב בפרש׳ קרח לכם מתנה נתונים לה׳ כלו׳ דוקא לעזרו בעבודת המקדש. והרא״ם ז״ל כתב לדברים הנעשים בקרבנות וכו׳. נראה שרצה לפרש דברי רש״י דר״ל לַעֲזָרָה כלומר לצורך העזרה. ואין ל׳ רבינו משמע כן אלא ר״ל לעזור אותו. וכן מוכח מלשונו דלעיל על פסוק ושרתו אותו שכתב והלוים הללו מסייעים אותם וכולי והיינו לאפוקי שירות הדיוט כדלעיל. ואפ׳ דממקומו הוא למד מדכתיב כאן נתונים נתונים ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מלעשות מלאכתו. ולא דמי למ״ש בפרשת בהעלותך נתונים נתונים המה לי. ופירש״י נתונים למשא נתונים לשיר דהתם ניחא דהואיל ואיכא מלת׳ לרבויי בתרווייהו מרבי׳ דאיכא זמן שהם נתונים לשיר ולא למשא דהיינו אחר חמשים שנה כדמפרשי קראי התם אבל הכא לגבי שירות לכהן דלא אשכחי לרבוי בחד זימנא טפי משאר זימני הילכך אמרו שאינו אלא למעט:
פסוק י
ושמרו וכו׳ קבלת דמים וכו׳ כלומר מקבלה ואילך לאפוקי שחיט׳ דלא שייך בה לומר ושמרו וכולי לומר שתהיה דוקא בטהרה וגם לא והזר הקרב יומת כדתנן ברפ״ב דזבחים שהשחיטה כשרה בזרים ובטמאים:
פסוק יב
ואני וכו׳ וכשחטאו בעגל וכו׳. משמע דמיד אחר מעשה העגל נפסלו הבכורות ונבחרו הלוים. וק׳ דאנן תנן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבוד׳ בבכורות. והרא״ם ז״ל נדחק בזה טוב׳ ע״ש ולעד״ן דודאי מיד אחר מעשה העגל נפסלו הבכורות. ומיהו לא נפסלו כלם אלא דוקא בבכורות של שאר השבטים שחטאו בעגל אבל הבכורות של שבט לוי נשארו בהתירם כמקדם ואם כן שפיר תנן עד שלא הוקם המשכן העבודה בבכורות כלומר הבכורות שלא נפסלו דהיינו של לוים ומשהוקם המשכן אף על גב דהשתא נתרצה המקום ליש׳ לסלוח עונם מ״מ תו לא חזו הבכורות לעבודה דהואיל ואדחו אדחו. אמנם הואיל ועשו תשובה חס המקום על כבודם והוציא׳ מכלל העבודה גם בכורי הלוים אף על גב דלא חטאו דמעתה תו לא מוכח׳ מלתא דטעמ׳ דלא עבוד עבודה הבכורות היינו לפי שחטאו דאיכא למימר בכולי הלוים יוכיחו ובזה חיסך על כבודם ולכך נתחדשה הלכה שהעבודה דוקא בכהנים ואלא מיהא הואיל ובאמת הלוים לא חטאו לא מיעט והפקיע לגמרי קדושת הלוים שנשאר כל השבט בכללותו ובכוריהם עמהם שומרי משמרת הקדש כי עבודת הקדש עליהם:
פסוק טו
מבן חדש וכו׳ אשר ילדה אותה וכו׳ הק׳ המפרשים ז״ל סוף סוף היאך נמנית יוכבד מיד שנולדה עם כניסתה לארץ מצרים. והא אכתי היתה ספק נפל דמה״ט לא נמנו כאן אלא מבן חודש כמו שהקדים רש״י. ונלע״ד דידוע דבשני רעבון אסור לשמש מטתו אלא דלחשוכי בנים מותר ואם כן לוי כשבעל בהיות בשני רעבון פירוש מיד עד שיודע אם היא מעובר׳ שלא להרבות תשמיש בשני רעבון וכשידע שנתעברה כ״ש שלא בא עליה עוד. וא״כ הוה קים ליה שכלו לה חדשיה ותו ליכא לאסתפוקי כלל בנפל:
פסוק כט
משפחות בני קהת וכו׳ אוי לרשע וכו׳ דבר ברור שאין דרכו של רש״י ז״ל להביא אגדות אלא כשצריך להם לפי׳ הכתובים. וכאן נראה דק״ל על ל׳ הפסוק דלא כתיב כדלעיל בגרשון אחרי המשכן יחנו ימה וה״נ לקמן במררי על ירך המשכן יחנו צפונה דסמך החנייה לרוח שבו חונים וכאן לא כתיב כן אלא יחנו והדר על ירך המשכן תימנה ולא עוד אלא שיש טעם מפסיק דהיינו זקף קטון על תיבת יחנו ולא דבר ריק הוא. ולכך כוון לתרץ באגדה זו דהך תימנה דכתיב בקרא בא לרמוז על רגל ראובן החונים תימנה שתדיר היו מתחברין עם בני קהת השכנים שלהם והיו תדיר עמהם באופן שגרם להם שבאו עם קרח וכו׳ אוי לרשע וכו׳. ושוב מצאתי קרוב לזה בש״ח בשם הג״א:
פסוק לב
ונשיא נשיאי וכולי ממונה וכו׳ והטעם שהזכירו כאן סמוך לבני קהת וגם הטעם שלא הזכיר גם כן איתמר שגם הוא היה ממונה על בני גרשון ובני מררי. כבר תירצו בבמדבר רבה לפי שאלעזר היה גם כן שותף במשאן של בני קהת שהיה נושא מעבודת הקדש עמהם כדכתיב בסוף הפרשה ופקודת אלעזר וכו׳ משא״כ איתמר שלא היה שותף עם עבודת ב״ג ובני מררי כלל:
פסוק לח
משה וכו׳ וסמוכין וכו׳ ה״נ נראה שכוון רש״י לתרץ כפל ל׳ בפסוק קדמה לפני אהל מועד מזרחה דהיינו קדמה היינו מזרחה. ותו דהול״ל קדמה מזרחה לפני אהל מועד ואמאי הפסיק וכתב מזרחה בתר הכי. ותירץ דמזרחה לאו עלייהו קאי אלא על דגל מחנה יהודה מזרחה שהיו תדיר באים ומתחברים עם משה ולפיכך נעשו גדולים בתורה:
פסוק לט
אשר פקד וכו׳ נקוד וכו׳ הא ודאי שהמכוון לומר שלא היה בכלל הנמנין כמו שהוכיח הרב מוהרא״ם מהש״ס דפ״ק דבכורות. ומיהו דא קשיא דקאי במונין וממעט נמנין. ונלע״ד לומר דודאי במונין לא מתוקם דא״כ קשו קראי אהדדי דלעיל כתיב וידבר ה׳ אל משה פקוד את בני לוי וכו׳ ועוד כתיב ויפקוד אותם משה שמכל זה נראה שמשה לבדו המונה והכא כתיב אשר פקד משה ואהרן. ואם תאמר דמש״ה מהני הניקוד למעטו והשתא תו לא קשו קראי אהדדי סוף סוף אכתי ק׳ דלא לכתוב ואהרן כלל ולא יצטרך הניקוד וממילא אימעוט מדכתיב לעיל ויפקוד אות׳ משה א״ו לא מתוק׳ במונין ואם אינו ענין למונין תנהו ענין לנמנין דאצטריך קרא למעטו דסד״א הואיל וגם הוא משבט לוי שהיה גם הוא בכלל המספר של כ״ב אלף קמ״ל דלא. והכי מדריש דידוע מאי דאמור רבנן כ״מ שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה וכ״מ שהכתב רבה אתה דורש הכתב והכא שכל התיבה כתובה ונקודה צריך לדרוש על זה הדרך. ואהרן אה״נ דצריך לקרות אבל אינו נקרא עתה במקום כתיבתו לכך אתי הניקוד לומר סמי מכאן ואהרן ותנהו למטה בסוף הפסוק כאילו כתיב שנים ועשרים אלף ואהרן לומר שאהרן היה מלבד הכ״ב אלף הנמנין ואילו כתב קרא הכי בהדיא כ״ב אלף ואהרן ה״א דלעולם נמי נמנה והיו בין כלם כ״ב אלף ואחד אלא דכתיב קרא אהרן לעצמו מחמת חשיבותו מש״ה לא נזכר אצל המנין:
שנים ועשרים וכו׳ אותן ש׳ לוים בכורות וכו׳ כלו׳ דטעם הפדיון לבכורות הוא לפי שעד עתה היו קדושים לעבוד עבודה ועכשיו נפסלו ויוצאין לחולין והנו דומי׳ דקדשים שנפסלו שיוצאין לחולין בפדיון ומעתה גם בכורי הלוים שגם הם נפקעו מן ההקרבה מהטעם דכתיבנא לעיל נמצא שגם הם נקראו יוצאים לחולין הואיל ואינם ראוים עוד להקריב. וא״כ גם הם היו צריכים פדיון ולפי הנראה גם הם היו צריכים לתת ה׳ סלעים אלא שלא הוזקקו ליתן לפי הצד קדושת לויה שבהם עתה דהיינו שירות כלו׳ עבודת הקדש סגי להפקיע אותה קדושה דהקרבה ומ״מ לא מצי מהניא נמי להפקיע ג״כ קדושת בכורי ישראל. וזהו כוונ׳ רבינו ומתורץ מה שהק׳ הש״ח בשם הנח״י ע״ש:
פסוק נ
חמשה וששים וכו׳ כך סכום החשבון. לכאורה הוא משנה שאינה צריכה. ונראה שכוונתו ליישב ל׳ הפסוק דאמאי מתחיל במנין המועט והולך ומרבה. ומתרץ כך סכום וכו׳ כלו׳ אורחיה דקרא הכי לפי שכך הוא סגנון המונים תחלה מידי עברם מונים חמשה ואחר כך מוסיפין והולכין:
פרק ד
פסוק ב
נשא וכו׳ מנה מהם וכו׳ כלו׳ שאין זה דומה לשאר מקומות שנכתב לשון זה שר״ל שימנה את כלם שהרי כבר מנאם למעלה מבן חדש אלא כלו׳ ברר מתוכם ומנה מהם הראויים לעבודה:
פסוק ד
קדש הקדשים המקודש וכו׳ הוצרך לזה לומר דאין פירוש קדש הקדשים דהכא כמו בעלמא דר״ל קה״ק ממש שהרי הקהתים נושאים אף מה שבהיכל ומה שבחצר כגון מנורה ומזבחות אלא ר״ל המקודש יותר:
פסוק ז
קערות וכו׳ כבר פירשתים וכו׳ הק׳ תלמידי הבחור המשכיל אורי מורפודגו ה״י מ״ש דהכא בכלי השלחן סמך רבינו על מה שפי׳ במלאכת המשכן. ולא כן עשה בסמוך בכלי המנורה ובכלי המזבח אלא חזר ופירשן אף על פי שכבר פירשן גם המה במקומן. ותירצתי לו דודאי הכא לא הוצרך לבאר לפי שכבר ביאר אבל בהנהו דלקמן קרא קשיתיה. והוצרך לבאר והיינו דבמנורה כתיב וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה. ואיכא למידק הואיל והיו לה עוד כלים אחרים דכללן הכתוב באמרו ואת כל כלי שמנה מ״ש דפרט הכתוב כלים הללו טפי מאידך ואמאי לא כיילינהו לכלהו וה״נ קו׳ זו גופה ק׳ לקמן במזבח דכתיב את כל כליו וכו׳ והדר פרט את המחתות ואת המזלגות וכו׳ והואיל ואיכא עוד כלים כגון סירותיו לדשנו דרבויינהו קרא באמרו את כל כליו מ״ש הני דפרט. ונתכוון לתרץ קו׳ זו במה שפי׳ כל הכלים שפירט הכתוב ומה עבודתן כי ממנו תראה שכל הכלים הללו היו משרתים בם ע״ג המנורה עצמה משא״כ אידך כל כלי שמנה דאע״ג שהיו לצורך המנורה שהיו עושין ומניחין בהם השמן מ״מ לא היו נוגעים במנורה עצמה. וה״נ במזבח לא פרט הכתוב אלא הכלים הנוגעים במזבח עצמו אבל הסירות לא היו נוגעים בו אלא בימים שמסירים הדשן ונותנים בסירות לכך לא הזכירם הכתוב בפירוש שאינם חשובים כמו אותן שהזכיר:
פסוק י
אל מכסה וכולי כמין מרצוף. כתב הרא״ם ז״ל הוצרך לפרש כמין מרצוף שלא תחשוב כי הוא מכסה התחש אשר על המשכן מלמעלה כי התחש ההוא בני גרשון נושאים אותו וכו׳ ע״ש. ולעד״ן אחר המחילה דהא ודאי לא סלקא אדעתין ולא לזה כוון רבינו דאמאי נטר זה עד כאן במנורה אלא כוונת רש״י ז״ל ברורה שכיון ליישב הפרש הכתובים שבכל שאר הכלים כתיב ונתנו עליו כסוי תחש או וכסו אותו בעור תחש וכיוצא בזה וכאן כתיב ונתנו אותה וכו׳ אל מכסה עור תחש לכך ביאר שזה היה משונה שהי׳ כמין מרצוף ומכניסים בתוכו המנורה וכלים:
פסוק טו
לכסות את הקדש הארון והמזבח ואת כל כלי הקדש המנורה וכלי השרת. הא מלתא תמיהא טובא למה זה כייל רבינו שתים אלה ארון ומזבח בכלל הקדש ואידך בכלי הקדש בשלמא אילו קאמר ארון לחוד הוה משמע דמשום גודל קדושתו נמנה לעצמו. אבל השתא דכייל בהדיה מזבח ק׳. מה נשתנה מזבח משאר הכלים אפי׳ מיירי במזבח הפנימי הרי גם מנורה היא בהיכל כמותו. ועוד ק׳ על מה ועל מה נטש רש״י ז״ל מזבח האחר והשלחן שלא הזכירם כלל הרי גם הם בכלל כיסוי כנראה מן הכתובים וגם רש״י עצמו הזכירם לעיל על פ׳ בקדש הקדשים. ותו ק׳ דבב״ר אי׳ בהדיא שלא כדברי רבינו אלא הכי איתמר התם את הקדש זה הארון ואת כל כלי הקדש אלו שלחן ומנורה וב׳ מזבחות וכל כליהן ע״כ. ושוב ראיתי בש״ח שהק׳ כן בשם הרב הנח״י והניחו חלק ע״ש. ולפי חומר הנושא אפ׳ ליישב קצת בעד רבינו ז״ל דכוונתו לפ׳ דבכלל הקדש הם ב׳ דברים הללו הארון והמזבח כלו׳ המזבח סתם שהוא מזבח העולה שלשתים אלה לא קרא הכתוב בשם כלי הקדש אלא קדש והיה טעמו כי הארון מצד קדושתו היתירה לא נקרא כלי הקדש אלא קדש גופיה. ועוד שבו התורה שהוא שורש הקדושה ועלה קאי. והמזבח ג״כ אינו כלי רק בנין הוא חשוב אע״ג דמטלטל הוה שהרי הכתוב קראו מזבח אדמה והיו ממלאין חללו אדמה ולכך ראוי להיות בכלל הקדש ולא כלי הקדש. וכלהו אידך הם בכלל כלי הקדש והיינו דקאמר רש״י המנורה וכלי השרת כלומר המנורה וכל השאר כגון שלחן מזבח הזהב וכל כליהם. ונקט רש״י המנורה וכלי השרת דהמנורה שהיא הכלי הראשון במעלה שלאחר יציאה מבקה״ק וכייל כל אינך באמרו וכלי השרת. ואפשר שהוא ז״ל גריס הכי במדרש ב״ר או מצא כך באיזה מדרש אחר:
פסוק טז
ופקדת אלעזר וכו׳ שמן וקטורת וכו׳ והרא״ם ז״ל כתב דמנחת התמיד ליכא למימר שהיה בכלל משאו שהרי בעודה סלת אינה נקראת מנחת התמיד אלא אחר שהפרישו ממנה העשרון לכבש לכך פי׳ דה״ק שמן המאור והקטורת ושמן המשחה הוא ממונה לשאת אותם אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה אלא עליה הוא דמסיים רש״י שעליו מוטל לצוות ולהקריב ע״ש. ובש״ח כתוב לאמור דכ״ש שאין לומר דמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי דא״כ היתה נפסלת ביוצא. ועוד דלמה יפרישוה מקדם והלא חביבה מצוה בשעתה ע״ש. ואחר המחילה א״א לומר כן דבהדיא אי׳ בירוש׳ דפ׳ המצניע ובב״ר פ׳ זו שהיה נושא שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלייה בזרועו ע״ש. ואין להק׳ שנפסלה ביוצא שכך היה הצווי באותה שעה שהרי לחם הפנים נמי נפסל ביוצא. ואפ״ה כתיב במסען ולחם התמיד עליו יהיה. ומאי דמסיים רש״י ועליו מוטל לצוות ולהקריב וכו׳ אכלהו קאי דהיכי אפ׳ לומר דלא קאי אלא אמנחה לבד והרי היא כלולה בפסוק עם השאר ואינה לא הראשונה ולא האחרונה שנוכל לומר דעלה דוקא קאי אלא על כלם קאמר דמדאפקיה קרא בל׳ פקוד׳ ר״ל נמי צווי. וליכא למימר שאין בו אלא הצווי דא״כ ליערבינהו עם אינך פקודת כל המשכן וכו׳ א״ו הני שאני דאיכא בהו תרתי המשא והצווי:
פסוק כב
פירש״י ז״ל גם הם כמו שצויתיך וכו׳ לראות וכו׳ פ׳ דק״ל למה זה הוצרך לכתוב גם הם הרי בל״ז נראה מהכתובי׳ בהדיא ששלשתם צוהו למנות שהרי בפ׳ דלעיל כתוב נשא את ראש בני קהת והכא בפ׳ זו כתיבו גרשון ומררי ואמאי אצטריך למכתב גם הם ומתרץ שכיון הוא ית׳ לצוותו שימנם דוקא כך כסדר זה כמו שצוהו דהיינו קהת תחלה ואחר כך גרשון ומררי ודלא כמו במספר הקודם מבן חדש ומעלה שהקדים גרשון תחילה והטעם דהתם שלא היה המנין לצורך עבודה צוה למנותם כסדר תולדותם שגרשון היה הגדול שבכלם אבל כאן מאחר שלא היה המנין אלא לדעת כמה יש שהגיעו לכלל עבודה לכך צוהו להקדים קהת כי עבודת הקדש עליהם הארון והשלחן וכו׳ ואחריו בני גרשון שגם עליהם היתה קצת עבודת יריעות וקרסים הנראות בבקה״ק ואחריו מררי וע״ד שפירש״י בפר׳ בהעלותך גבי שלש תנופות ע״ש והיינו דמסיים הכא רש״י לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה כלומר והיינו טעם הקדימה דבני קהת:
פסוק כו
אשר על המשכן כלומר וכו׳ הק׳ בש״ח למה לא פירש״י כן לעיל בפרשת במדבר דכתיב וקלעי החצר ואת מסך וכו׳ אשר על המשכן וכו׳ ונדחק לתרץ זה מאד ע״ש ונלע״ד בפשיטות דהתם מיירי קרא בזמן שהמשכן עומד על מתכונתו דמיירי במשמרת הלוים החוני׳ סביב ושם הפירוש מבואר טפי מהכא דמיירי בזמן שהוא מפורק שהיו נושאים אותו ונראה לכאורה דהכא לא שייך פי׳ זה לכך פי׳ כן רש״י דהכא נמי שייך לומר שהיו נושאים קלעי החצר ואת מסך וכו׳ שהם הסוככים ומגינים על המשכן בזמן שהוא על מתכונתו ומעתה ממילא בפשיטות נפרש כך גם בקרא דבמדבר אלא דנטר לפרשו כאן דהכא איצטריך טפי:
ואת כל וכו׳ כתרגומו וכו׳ אף על גב דלכאורה היה נראה לפ׳ יעשה כמשמעו כלומר שגם כל הכלים אשר יעשו להביא להם כלומר למשכן ולמזבח יהיו גם הם במשא בני גרשון ויהיה להם לפי״ז מלת מוסבת על המשכן והמזבח מ״מ דוחה רש״י פי׳ זה וטעמא חדא דמאחר דכתיב ואת כל כלי עבודתם תו לא צריכ׳ דמלתא דפשיטא מה לי העשויי׳ כבר מ״ל אותם שיעשו אחר כך הרי כלם בכלל כלי עבודת׳ ותו דא״כ הול״ל אשר יעשו וזה הכריח לתרגום לתרגם דיתמסר וא״כ להם מעתה לא קאי אמשכן ומזבח אלא לבני גרשון:
פסוק כז
על פי וכו׳ ואיזה וכו׳ דא״א לומר כפשוטו שאהרן ובניו היו ממונים על משא בני גרשון שהרי משא בני קהת דקדוש טפי לא הוה אלא אלעזר לחודיה כדכתיב לעיל ולכך פי׳ דאה״נ דהכא לא הוה אלא איתמר לבד וכדכתיב בתר הכי והא דכתב הכא על פי אהרן ובניו הוא לגדולתם של אהרן ואלעזר כלומר דאיתמר שליחותייהו קעביד:
פסוק מז
עבודת עבודה וכו׳ שהיא עבודה וכו׳ לפי״ז ק׳ אמאי כתיב בתר הכי ועבודת משא דהכא לא שייך לפ׳ עבוד׳ למשא כמו עבודת עבודה וא״כ לא הול״ל אלא ומשא והרא״ם ז״ל נדחק בזה ולעד״ן דאי הוה כתיב ומשא לא היה מובן אלא משא של בני קהת כי בכתף ישאו ולכך כתיב עבוד׳ משא לכלול טעינ׳ בעגלות של בני גרשון ומררי שטעינה זו היא עבודה למשא כלו׳ לצורך משא כלומ׳ שאותם הדברים שטוענים בעגלות דהיינו קרשי המשכן וכדומה היא עבודה לצורך מה שנושאים במשא דהיינו הארן והשלחן וכו׳ נראה שזה רמזו רש״י במ״ש ועבוד׳ משא כמשמעו דאטו לא ידעינן דעבוד׳ משא כמשמעו וא״צ לפרשו אלא דר״ל שיש במשמעותו הכל גם הטעינה ולא חש רש״י לבאר דמובן בפשיטות מעצמו:
פסוק מט
ופקודיו וכו׳ ואותן הפקודים וכו׳ פי׳ דק״ל דקרא יתירא הוא ומאי קמ״ל דהא חזי׳ לעיל שנצטוה למנותם מבן שלשים שנה עד בן נ׳ ותו ברישיה דהך קרא כתיב על פי ה׳ פקד אותם וכו׳ ומאי האי דהדר וכתב ופקודיו אשר צוה וכו׳ ומפרש דקמ״ל קרא מלתא אחריתי והיינו דלא נימי דאיברא שהציווי היה שלא למנות אלא אותם שנמצאו אז מבן ל׳ ועד בן נ׳ מ״מ הללו שהיו אז מבן ל׳ עד בן נ׳ שנמנו באותו פעם חל עליהם צווי העבודה לעולם כל ימי חייהם קמ״ל דלאו הכי הוא אלא אותם הפקודים לא היו במצות העבודה אלא עד תשלום חמשים שנה וכמו שנתבאר במקום אחר שצוה השם יתברך למשה זאת אשר ללוים וכו׳ ומבן נ׳ שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד וכו׳ וה״ק קרא ופקודיו אלה גם הם בכלל הצווי אשר צוה ה׳ את משה במקום אחר על כללות הלוים שמבן נ׳ שנה ישוב מן העבודה:
פרק ה
פסוק ב
צו וכו׳ פרשה זו וכו׳ דק״ל מאי טעמא כתיבא בל׳ צווי ולא כתיב דבר אל בני ישראל ומשני לפי שנאמרה ביום שהוקם המשכן שמיד נצטוו לשלח הטמאים דכשהוקם המשכן תכף נאסרו לישב במחנה וכ״מ שנאמר צו אינו אלא ל׳ זירוז מיד וכו׳ כמ״ש רש״י בפרשת צו וכי היכי דלא תיקשי דא״כ היכי כתיבא הכא ולא במקומה לכך משני דח׳ פרשיות נאמרו וכו׳ ואפ״ה באו פזורים אחת הנה ואחת הנה כידוע דאין מוקדם ומאוחר בתורה:
וישלחו מן המחנה ג׳ מחנות וכו׳ ק״ל דהול״ל וישלחו חוץ למחנה וכדכתיב בתר הכי אל מחוץ למחנה תשלחום ותירץ דמש״ה כתיב הכי לרמוז דבר זה שלא כל הטמאים היו משולחים לגמרי לחוץ אלא ע״ד שפירשו רבותינו מן המקראות. ומ״ש רש״י בשעת חנייתן דייק לומר כן לפי שבשעת המסעות מיד כשהוגללו הפרוכת הותרו הטמאים ליכנס במחנה כדאיתא בגמרא:
טמא לנפש וכו׳ לשון עצמות וכו׳ איברא דל׳ התרגום מוכרח לפ׳ הכי ומיהו צריך עיון מי הכריחו להמתרג׳ להוסיף תיבה זו של עצמות ואמאי לא הניח מלת לנפש כמשמעה ויהיה פי׳ בין למת שלם ובין לכל טומאות הפורשות ממנו כגון דמו ועצמותיו וכזית מבשרו וכיוצא ובשלמא כאן היה אפ׳ לומר שכוון על הטמאי׳ שהיו ודאי באותו זמן והם נושאים ארונו של יוסף והיינו עצמות כדכתיב ויקח משה את עצמות וכו׳ אלא שרואים אנו שבכל מקום שנזכר טמא נפש תרגם כן אונקלוס אפילו היכא דמיירי קרא דוקא לדורות כגון לעיל בפ׳ אמור והנוגע בכל טמא נפש וכן בפרשת בהעלותך ובכל מקום וצ״ל משום דלא מתוקם ליה לפ׳ לנפש כמשמעותו שהרי הנפש אינו מטמא אלא הגוף והואיל והוצרך להוסיף על משמעות המקרא תרגם טימי דהיינו עצמות לרבותא דאפילו עצם כשעורה ממנו מטמא וכל שכן שלם:
פסוק ו
למעול מעל הרי חזר וכו׳ דק״ל שלא בא הכתוב לסתום אלא לפ׳ והכא כתיב למעול מעל בה׳ ולא פי׳ מעל זה מהו ולכך משני שלא הוצרך לפ׳ שהרי פרשה זו כבר נכתבה בויקרא והתם כתיבא בל׳ זה דמעילה ממש ומעלה מעל בה׳ וכחש וכו׳ וממילא נוכל ללמוד דהך מעילה דהכ׳ נמי בהכי מיירי וכי תימא א״כ למה נכפלה ומשני בשביל ב׳ דברים שנתחדשו בה:
פסוק ז
לאשר אשם לו למי וכולי פירוש דק״ל דהך ונתן לאשר אשם לו יתירא הוא דפשיטא דמדכתיב לעיל והשיב את אשמו וכו׳ הא ודאי דלבעליו ישיב דאל״כ למאן ישיב לחילק ובילק ולכך משני דאה״נ דקרא יתירא הוא ומהך ילפי׳ ההיא דר׳ נתן מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנים לזה תלמוד לומר לאשר אשם לו וז״ש למי שנתחייב לו כלומר לאו לנגזל דוקא קאמר אלא למי שנתחייב מדינא לשלם לו והיינו לרבות לבעל חובו של הנגזל ואפ׳ שיש נמי במשמעות למי שנתחייב לו למי שהנגזל נתחייב לו:
פסוק ח
להשיב וכו׳ זה הגר וכו׳ ואם תאמר והא לעיל בפ׳ בהר דכתיב נמי כי לא יהיה לו גואל ופירש״י התם גואל שיוכל לגאול ואיברא דהכא לא שייך לומר שיוכל דהא כלהו יכולים ליקח מ״מ הו״מ למימר אם אין לאיש גואל שירצה לקבל אז יתן לכהן ומנ״ל לפ׳ דוקא על גזל הגר וי״ל דא״כ שאין רוצים לקבל הרי נפטר מכיון דאיהו דידיה עביד השבה מעליא היא ואמאי יתן לכהן א״ו בגזל הגר מיירי:
לה׳ לכהן וכו׳ שבאותו משמר. נפ״ל בברייתא מדכתיב בתר הכי מלבד איל הכפורים וכו׳ וההוא ודאי לאותו משמר:
מלבד איל הכפורים האמור וכו׳ דאי לא כתיבה הכא קרא בגזל הגר הוה ס״ד לפטור דהוה דיינינן ליה לגזל הגר לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ליתן הקרן והחומש ואין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב:
פסוק ט
וכל תרומה וכו׳ אמר רבי ישמעאל וכו׳ מלישנא דברייתא דספרי נראה בהדיא דעיקר קרא לאו בבכורים מיירי אלא מריבוייא דאשר יקריבו לכהן הוא דדרשינן בכורים דהא אי׳ התם וכל תרומה וכו׳ רבי ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך על מקדיש תרומתו עד שלא מירח שפטור מן התרומה וכו׳ רע״א בא הכתוב ללמדך וכו׳ ובתר הכי אי׳ רבי ישמעאל אומר וכי תרומה מקריבין לכהן מה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן לפי שהוא או׳ ראשי׳ בכורי וכו׳ וק׳ והלא ר״י גופיה דריש לקרא לעיל לענין תרומה א״ו כדאמרן. ולפי דרכנו למדנו דק״ל לרש״י בקרא מאי וכל תרומה ומשני דאתא לרבות בכורים כדכתיב אשר יקריבו וכו׳:
פסוק יב
איש איש וכו׳ מה כתיב וכו׳ לאו דקשיא ליה הסמיכות דא״כ הול״ל למה נסמכה וכו׳ ועוד שאין דרכו לבקש טעם הסמיכות אלא באותן שנכתבו חוץ למקומן וכמו שהרגיש הרא״ם ז״ל אלא נראה דק״ל דאמאי כתיב כי תשטה בלשון דמשמע דבודאי כך יהיה כמו כאשר הול״ל אם תשטה ומשני שהוא על צד העונש על הנזכר לעיל אך ק׳ לי על דרש׳ זו דא״כ אמאי הפסיק בנתיי׳ באיש אשר יתן לכהן וכו׳ וניחא לי עם מ״ש רש״י בפ׳ בהעלותך על ויהי בנסוע הארון שנכתב שם להפסיק בין פורענות לפורענות וע״ש בגמרא דפורענות ראשונה היא ויסעו מהר ה׳ כתלמיד הבורח וכו׳ דנראה דעון מיקרי פורענות וה״נ י״ל כאן דמה״ט הפסיק באמרו איש אשר יתן וכו׳ להפסיק בין פורענות לפורענות ראשונה הוא העון שלא נותן המעשרות ועוד דפורענות ממש איכא ג״כ דהיינו עונש דכתיב שם לו יהיו המעשרות כמ״ש רש״י. ופורענות שנייה סוף שיצטרך וכו׳ ומיהו איכא למידק אעיקרא דהך דרשה שארז״ל דהיכי אפ׳ שעבירות הבעל גוררת עבירה לאשתו אטו טוביה חטא וזיגוד מנגד וכבר הרגישו המפ׳ קו׳ זו ונדחקו בישיבה ע׳ בש״ח. ואני בעניי דקדקתי לישנא דתלמודא בהך דרשה והיא בברכות פ׳ הרואה דף ס״ג והכי אי׳ התם סוף נצרך לכהן וכו׳ ובזה ניחא לי דהא ודאי זה שגוזל המתנות לכהן צריך להתגלגל להשיב מה שגזל כידוע מדברי רז״ל והואיל ופעם ראשונה שבא לעולם כבר נשא בת זוגו השתא כשמתגלגל הול״ל זווג שני מאותן שאמרו עליהם אין מזווגים לאדם אלא לפי מעשיו ומעתה תו לא ק׳ מידי והיינו דדייקי רז״ל לו׳ סוף נצרך וכו׳:
איש איש ללמדך כו׳ דהכא ליכא שום ריבוי לרבות מאיש איש כגון איש איש דגבי עריות דדרשי׳ לרבות הגוים שמוזהרים אבל הכא ליכא לרבות דאפי׳ הגיורת אין משקין ולכך דרשו שמועלת בשתים:
פסוק טו
לא יצוק וכו׳ שהשמן וכו׳ וא״ת תיפוק לי מפני שהיא מנחת חוטא דשמעי׳ בפ׳ ויקרא לא ישים עליה שמן וכו׳ וי״ל דהכא אפ׳ שלא חטאה הילכך צריך למכתביה מטעמא אחרינא דהא אפי׳ לא חטאה מ״מ איכא כיעור דסתירה ושייך לו׳ עשתה בחשך וה״נ שפירשה מדרכי אמהות כדלקמן בלבונה:
פסוק יח
והעמיד וכו׳ והלא כבר וכו׳ הקו׳ שמבחוץ הוא דאמאי הוצרך להזכיר את האשה הול״ל והעמיד הכהן אותה לכך תירוץ דכתב הכי לאשמועי׳ שנדרש בפ״ע שמסיעין היו וכו׳ ואפ׳ דמש״ה דייק למכתב את האשה לומר מפני שהיא אשה ודעתה קלה לכך עשו כן כדי שתטרף דעתה:
לפני ה׳ וכו׳ דרך כל הנכנסים דייק רבינו לכתוב דרך כל הנכנסים לומר שהיתה נתונה שם במקום שכל הנכנסים באים דרך שם כדי לנוולה בפניהם. והא דהיפך רש״י ושינה סדרא דקרא דבתחלה פי׳ ופרע סותר וכולי ואחר כך ביאר לפני ה׳ בשער ניקנור היינו להכריח מה שרוצה לפ׳ לפני ה׳ בשער ניקנור דק׳ מנ״ל דילמא לפני ה׳ בתוך העזרה ממש אבל השתא דפי׳ ופרע סותר וכו׳ שגילוי הראש גנאי וכולי מעתה ממילא לא מצינן לפרושי לפני ה׳ תוך העזרה ממש דלאו אורח ארעא וע״ד מ״ש גבי פייס של כהנים שלא היו מפיסין בעזרה ממש לפי שהיה הממונה נוטל המצנפת של א׳ מהם שממנו מתחיל הפייס והילכך לאו אורח ארעא למעבד הכי בעזרה וכ״ש הכא שגילוי הראש הזה היה לגנאי וניוול דפשיטא דלאו אורח ארעא ומוכרח מעתה לפ׳ לפני ה׳ בשער ניקנור שלא היה מקודש לגמרי בקדוש׳ עזרה:
ונתן על כפיה וכו׳ ולא ימחה וכו׳ הא דלעיל גבי והעמיד הכהן את האשה לא ביאר רש״י הטעם הזה דכדי שלא ימחה השם אלא כתב סתם ותיטרף דעתה ותודה נ״ל דבשלמא לעיל דכתיב והעמיד וכו׳ מקמי דפרע את ראש האשה א״כ אין הכרח לפ׳ משום שלא ימחה שם המיוחד דדילמא לאו היינו טעמא אלא כדי להשתדל שלא יצטרך לעשות לה הניוול הזה לגלות את לבה ע״י קריעת בגדיה ולסתור שערה דחס המקום על כבוד הבריות ואפי׳ רשעים דההיא דואת הבהמה תהרוגו. ועוד מטעמא אחרינא כדי להציל לעומדים שם מלבא לידי הרהורא דמה״ט פליג ר״י ואמר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. אבל השתא שכבר נעשה הניוול על כן אין לנו לומר בטעם היגיעה אלא כדי שלא ימחה וכו׳:
פסוק כא
את ירכך בקללה הקדים וכו׳ דוקא בקללה אבל כי בדקי מיא בדקי כי ארחייהו וכמו שאמר רש״י אח״כ על פ׳ וצבתה בטנה והשתא א״ש נמי קרא דסמוך לזה ובאו המים וכו׳ לצבות בטן ולנפיל ירך כלומר אני מקלל הירך תחלה אע״ג דהד׳ כשיבאו המים לבדוק יהיו לצבות בטן וכו׳ מ״מ הקללה מיהא הויא הכי דאע״ג דהך קרא דלצבות בטן וכו׳ בבועל הוא דכתיב וכדפירש״י בסמוך מ״מ כשם שהמים בודקים אותה כך בודקים אותו וכדתנינן. והרא״ם ז״ל לא כ״כ ע״ש וטעמא דמלתא דמיא לא בדקי בדרך הקללה אלא בטן תחלה נראה משום דאע״ג דירך התחילה בעבירה מ״מ בירך ליכא עיקר מעשה העבירה אלא בבטן והילכך ה״נ מעשה הפורענות הוי תחלה בבטן שהוא עיקר העבירה:
פסוק כב
אמן וכו׳ מאיש וכו׳ על האלה וכו׳ משום דקבלת השבועה היא באופן זה אמת אני אומרת שלא עשיתי וזהו ל׳ אחד של אמן כלומר אמן שכך הוא ושוב צריכה לומר ואם עשיתי יבא בי שזה משמעות אחר דמשמע נמי אמן לומר אמן כן יהיה ואתרווייהו קאי על כל חד וחד בפ״ע אמן מדלא כתיב אמן ואמן דאי הוה כתיב הכי הוה דרשי׳ חד לזה וחד לזה השתא דכתיב אמן אמן הוי פירושא כדכתיב והילכך כלפי הפי׳ הראשון אמר אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר וכלפי הפי׳ השני אמר אמן על האלה אמן על השבועה ומיושב בזה כל מ״ש בש״ח ע״ש:
פסוק כה
והניף וכו׳ ואף היא מניפה וכו׳ הוצרך רבינו לכתוב זה דבהכי מיישב מה שנראה יתור בקרא מיד האשה והול״ל מן האשה מיד למה לי ובמ״ש ואף היא מניפה מתורץ דהך מיד מיבעי ליה לאפנויי ולמגמר ג״ש יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וכו׳ מה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד בעליה וכו׳ כדאיתא בגמרא ואי לא מופנה איכא למפרך דמה לשלמים שכן ליכא כיעור דהכא מכוער הדבר שהכהן יניח ידו תחת יד האשה דמש״ה פריך בירוש׳ דמייתו התוספת ואין הדבר כיעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן והדר מסיק אפילו תימא ילד שאין יצה״ר מצוי לשעה ע״כ והשתא אי לאו דמופנה ליכא למילף מהתם:
פסוק כז
והשקה וכו׳ לרבות וכו׳ תלתא קראי כתיבי חד לעיל אחר המחיקה קודם הקטרת המנחה והשקה את האשה וכו׳ ותרתי בתר ההקטרה ואחר ישקה וכו׳ והנך קראי אידרוש במות׳ תלתא בר״פ היה נוטל רבנן דמתני׳ ס״ל והשקה קמא דוקא ומיבעי לגופיה לומר משקה ואח״כ מקריב. ואחר ישקה לומר דבעי׳ שימחוק יפה שלא יהא רישומו ניכר ואדלעיל קאי ואחר ר״ל אחר שימחוק המגלה יפה יפה אז ישקה. והשקה בתרא לומר שאם נמחקה ואמרה איני שותה מערערין וכו׳ ור״ע סב׳ והשקה בתרא לגופיה לומר מקריב ואח״כ משקה ואחר ישקה לרישומו ניכר והשק׳ קמא לומר שאם נמחקה מגלה קודם ההקרבה אע״ג דאותה מחיקה הואי שלא כדין דלא הוה להו למחוק עד שיקריבו מנחתה אפ״ה הואיל וכבר נמחקה מערערין וכו׳ ושוב יקריב וישקה בע״כ ור״ש סבר ואחר ישקה דוקא דבהא סבר כר״ע דמקריב ואחר כך משקה ומיהו מהך קרא הוא דנפקא ליה ואידך דרישומו ניכר נמי ממילא נדר׳ מתיב׳ ואחר. והשקה קמא לומר שאם השקה ואח״כ הקריב דיעבד כשר. והשקה בתרא לומר שאם נמחקה מגלה מערערין וכו׳ ומיהו דוקא כשנמחקה כדינה אחר הקטרת הקומץ. ואמנם איכא למידק בשלמא רבנן שפיר דרשי והשקה לומר שאם נמחקה וכו׳ שמחיקת המגילה הוא הגורם להשקותה בע״כ דליכא למימר הקרבה גורמת דהא סברי רבנן דהשקאה קודמת להקרבה. ולר״ע נמי אתי שפיר דכיון דלדידיה מוהשקה קמא דריש שנכתב אחר המחיקה ממילא הדרשה תדרש דמחיקת גרמה ע״ד האמור אבל ר״ש דדריש ליה מוהשקה בתרא מנ״ל לדרוש שמחיקה גרמ׳ דלמא הקרבה גרמ׳ דאפי׳ לא נמחקה עדיין מגלה הואיל וכבר הקטירו הקומץ משקין אותה בע״כ כדי שלא תהא מנחת שוא קרב ע״ג המזבח ואמאי תלי במחיקה לדידיה. וי״ל דמש״ה כתיב והשקה בתרא באותו הל׳ עצמו שנכתב בקרא קמא לדרוש דכי היכי דוהשקה קמא אמחיקה קאי בדבר האמור ה״נ והשקה בתרא קאי נמי אמחיקה לומר דבמחיקה הדבר תלוי ומיה׳ דוקא כשנמחק עפ״י הדין אחר הקטרה. ומתוך האמור ראה ראינו דרש״י נסיב לה אליבא דר״ש דכתב לעיל דבתחלה מקריב ופי׳ על והשקה בתרא שאם נמחקה וכו׳ וממילא מובן דרצו׳ לומר כשנמחקה בדינה אחר הקרבה ולא מייתי דרש׳ דרישומו ניכר על פ׳ ואחר ישקה לפי שאינו קרוב לפשוטו ומה גם דלר״ש עיקר קרא דואחר ישקה אתי לגופיה ואע״ג דהלכה כרבנן וכ״פ הרמב״ם מ״מ רבינו נקט הקרוב לפשט הכתוב כי אורחיה ומלתיה דר״ש קרובה יותר לפשט דואחר ישקה מורה יותר שהוא עיקר הצווי:
פסוק לא
ונקה וכו׳ הא בדקוה וכו׳ ד״א וכו׳ צריכי דלפי׳ קמא ק׳ חדא דמהיכא תיתי ס״ד שיענש דאצט׳ הך קרא אחר שהכתוב קבעו עליו חובה להביאה ולהשקותה. ותו דא״כ לא הול״ל אלא ונקה האיש ותו לא דמדכתיב מעון משמע דמעון ניאוף קאמר דומיא דרישא את עונה ועוד דתחלה הול״ל והאשה ההיא וכו׳ ואח״כ ונקה לומר אעפ״י שהאשה תשא וכו׳ מ״מ ונקה האיש לכך מייתי ד״א דהשתא נימא דמעון היינו דומיא דעונה דאסורה עליו מתחלה והשתא ונקה. ולר״א נמי קשה דהא פשטיה דקרא בטמאה כתיב מדמסיים והאשה וכו׳ ובטמאה היכי שייך לומר ונקה אדרבה כשנודע ע״י המים שחטאה פשיטא דטפי אסורא ליה והכי אי׳ בגמרא כשמתחיל בטנה לצבות אסורה לבעלה ומש״ה מייתי נמי פי׳ קמא. וא״ת ואמאי מותר׳ לבעלה כששתתה דילמא חטאה וזכות תולה לה וכ״ש דנר׳ מהש״ס דפ׳ ארוסה דאעפ״י דמתנוולה דרך איברים כל שלא התחיל בבטן וירך אכתי שריא ואמאי ליחוש לה וי״ל דאזלי׳ בתר רובא דרוב החוטאות כגון זו לית להו זכות כדאי לתלות:
פרק ו
פסוק ה
פרע נקוד פתח קטן וכו׳ לא זכיתי להבין דברות קדשו בזה שהרי בין סמוך ובין מופלג כך משפטו לינקד שהרי שם פרע הוא על משקל פֶעֶל בב׳ סגול וכשהאות השלישית ח׳ או ע׳ לא נשאר אלא סגול הראשון. והשני נהפך לפת״ח כמו פתח פתע וזה ברור ואפ׳ ט״ס נפל בספרים וכצ״ל שער נקוד פתח לפי שהוא סמוך לראשו:
פסוק ט
וכי ימות וכולי באהל וכו׳ הא דהפך רש״י סדר הכתוב וביאר תחלה פתע פתאום היינו דלפי׳ הראשון בפתע פתאום אינו מחובר עם וכי ימות מת דלא שייך לומר שימות המת באונס או בשוגג אלא ה״פ וכי ימות מת וטומאה זו תבא עליו בפתע פתאום אבל אחר שפי׳ וי״א פתע פתאום מקרה של פתאום שפיר שייך הכל בהמשך וכי ימות מת עליו כלומר אצלו באהלו במקרה של פתאום:
פסוק יא
מאשר חטא וכו׳ ר״א הקפר וכולי והא דכתיב בנזיר טמא לפי ששנה בחטא כדאי׳ בגמרא:
פסוק יז
את מנחתו וכו׳ של איל לאו לאפוקי אידך אתא שהרי לא נזכר עשיית נסכים של עולה אלא בא לאקושי לאיל לומר מה איל דבר הבא בנדבה דהיינו שלמים והוא בעי נסכים אף כל הבא בנדבה ואתרבי עולה לאפוקי חטאת וממילא דמאי דכתיב ומנחתם ונסכיהם אינו אלא עולה ושלמים כמ״ש רש״י לעיל:
פסוק יח
וגלח הנזיר וכו׳ יכול וכו׳ ההרגש היא דאילו כפשוטו הול״ל וגלח הנזיר בפתח אהל מועד ולכך בא להכריח דאינו כפשוטו דא״כ הרי זה דרך בזיון:
אשר תחת וכו׳ מתבשלים בעזרה וכו׳ כתב בש״ח דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן מ״מ צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהוא קדש וכו׳ ע״כ. ואחר המחילה לא דק שדין הזרוע ודין שאר בשר שוה ממש דהכל קדש אלא שהן קדשים קלי׳ ונאכלים בכל העיר בין הבשר שאוכלים הבעלים ובין הזרוע שאוכלים הכהנים שהרי מותר ג״כ לנשיהם ולעבדיהם ואשה בעזרה ליכא וכל זה דבר ברור ומשנה ערוכה בפ׳ איזהו מקומן. ומה שמבשלין האיל בעזרה הוא משום דעדיין לא נעשה מצותו שא״א לכהנים ליטול הזרוע עד אחר הבישול כדכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה וצריך להניפו כדכתיב בתר הכי והניף וכו׳ ולאו דוקא בעזרה היו מבשלין אותו אלא בעזרת נשים בלשכת הנזירי׳ כדתנן בפ״ב דמדות ועיין בהרמב״ם פ״ח מה׳ נזירות ופ״ט מה׳ מעה״ק:
פסוק כא
מלבד וכו׳ על מאה עולות וכו׳ בדוקא נקט רבינו עולו׳ ושלמים דאילו חטאת אינו נדר וא״א להביא אלא א׳:
פסוק כג
אמור להם שיהו וכו׳ מיתורא דקרא דריש הכי ומדכתביה בל׳ אמירה שהוא דיבור פרטי ואמירה רכה שלא יברכום בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם:
פסוק כה
יאר וכו׳ פנים שוחקות וכו׳ הא דנקט רבינו תרתי פנים שוחקו׳ פנים צהובות אפשר שכוונתו משום דאמרי׳ טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים בעה״ז משחוק שמשחק עם הרשעי׳ שאוכלים עולמם בחייהם מש״ה אתא לאפוקי דלא ניהוי באעבורי אחסנתא דעלמא דקשוט אלא כההוא דאמרי׳ עולמך תראה בחייך ואחריתך לעה״ב והיינו שוחקות וצהובות:
פסוק כז
ואני אברכם לישראל וכולי ד״א וכולי צריכי דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל וגם אני אברכם ולפי׳ תניין ק׳ דאי להא לא צריכא דתיפוק ליה מקרא דואברכה מברכך:
פרק ז
פסוק א
ויהי ביום וכולי כלת כתיב וכולי אפ׳ דתרתי ק״ל לרבינו חדא מאי ביום הול״ל ויהי ככלות ותו אמאי כתיב בל׳ מקור כלות הול״ל ויהי ביום אשר כלה א״ו לדרשה אתא כאילו כתיב כלת משה שאותו היום היתה כנסת ישראל ככלה הנכנסת לחופה שהמשכן הוא החופה וידוע דמשה בעלה דמטרוניתא שהוא בסוד הוא״ו דיעקב מלבר ומשה מלגאו וזמ״ש כלות משה כלומר כל״ת ו׳ ומי הוא סוד הוא״ו משה והיינו דאמור רבנן כלת כתיב לפי שהוא״ו אינה ענין בתוך התיבה דצריך לדורשה אחר מלת כלת והיינו כגון גורעין ומוסיפין ודורשין:
כלות משה בצלאל וכולי כאן י״ל דק״ל למה נזכר משה הא ידוע הוא מקראי דפ׳ פקודי מי הקימו ולא הול״ל אלא ביום כלות להקים ותו אמאי כתיב להקים הול״ל כלות הקמת המשכן אלא מוכח דה״ק כלו׳ משה כל העניינים עד שהיה ראוי להקימו. ומעתה ק׳ וכי משה עשה והלא בצלאל ואהליאב וכו׳ ומשני לפי שמסר נפשו וכו׳ אעפ״י שלא עשה כלום נקרא על שמו כמו שמצינו בדוד אעפ״י שלא עשה מידי אלא שמסר נפשו:
כלות וכולי ולא נאמר וכו׳ כאן ק״ל לרש״י דמדכתיב ביום כלות משמע דביום שהתחיל להקימו לא כילה וזה אינו לכך משני דאה״נ דז׳ ימים קודם לכן התחיל להקימו ובשמיני כלה הקמותיו:
פסוק ב
הם נשיאי וכולי שהיו שוטרים וכו׳ דק״ל דהא כבר כתיב לעיל נשיאי ישר׳ ואמאי הדר וכתב הם נשיאי המטות לכך פי׳ דר״ל הם שהיו ממונים תחלה במצרים. ובש״ח הק׳ בשם הנח״י דהא לא נתבררו השוטרים המוכין אלא במעשה המתאוננים דכתיב אספה לי וכו׳ אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכדפירש״י שם. ולעד״ן דלק״מ דאה״נ דאלו הי״ב נשיאי המטות היו מאות׳ השוטרים ומיהו באותו זמן דמתאוננים נבחרו עוד ע׳ איש מאותן השוטרים להיות דיינים ומה ענין אלו אצל אלו דנשיאים לחוד ושופטים לחוד. אבל מה שתי׳ הרב שם דמעלת הדיינים גדולה ממעלת נשיאים וכאן זכו להיות נשיאים ובמתאוננים זכו להתעלות ביותר ולהיות שופטים ע״ש אחר המחילה לא נהירא דבר״פ נצבים דכתיב ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם פירש״י שם החשוב חשוב קודם הרי דראשי שבטים דהיינו נשיאים חשיבי טפי מזקנים דהיינו שופטים:
פסוק ג
ויקריבו וכולי שלא קיבל משה מידם וכו׳ ז״ל הברייתא בספרי ולא קיבל וכולי עד שנאמר לו מפי הקדש קח מאתם הא הסכימה דעתו לדעת עליונה ע״כ והא מילתא בעיא שרטוט להבין אמרי בינה דמאי קאמר שהסכימה דעתו וכו׳ הא איהו לא היה רוצה לקבל ודעת עליונה א״ל לקבל. ונראה לומר דמרע״ה ידע דודאי דכיון דהנך עגלות הן לעבוד עבודת המשכן הרי הן דומין לכלי השרת וכדומה שצריכין להיות משל צבו׳ ומ״מ אילו היה יכול משה לגלות דעתם ולידע מה בלבם אם מכוונים למסרם יפה יפה לצבור הא ודאי שהיה מקבל מהם בשליחות כל ישראל דזכות הוא להם וזכין לאד׳ שלא בפניו אבל חשש משה שמא לא ימסרום לצבור בלב שלם יפה יפה וכההיא דאמרינן ריש פ״ד דשקלים ובשאר דוכתי. ולכך לא רצה לקבל מידם ולזכות בעד כל ישראל עד שנאמר לו מפי הקודש קח מאתם דייקא דגלוי וידוע לפני שהם מכוונים למסור לצבור יפה יפה. ובזה מיושב ג״כ מה שהק׳ הרא״ם ז״ל דהול״ל קח מלפני המשכן ובמ״ש רש״י מה ראו נשיאים וכו׳ עיין מ״ש בר״פ תרומה בס״ד:
פסוק י
ויקריבו וכולי כי לא קיבל וכו׳ בספרי ביארו טפי שבתחילה לא היה יודע משה אם יקבל או לאו ואת״ל שיקבל היה מסתפק אם יקריבו כלם כא׳ או איש איש יומו ועוד את״ל איש יומו באיזה סדר עד שהכל נאמר לו ע״ש ונראה דספקותיו היו כדבעי׳ למימר מעיקרא נסתפק אי דינא הוי דמצי׳ לחנוך את המזבח בקרבן יחיד דדילמא משל צבור בעי׳ ושוב נסתפק בהיות שקרבנות הללו יחיד הן אם דוחין את השבת דדילמא לא דחו והילכך עדיף טפי לעשותם כלן ביום א׳ כי היכי דלא ליהוי הפסק ביניהם בחד יומא עד שנאמר לו נשיא א׳ ליום וכו׳ מה יום כלו׳ רצוף אף כל כלן רצופין שדחו את השבת בהוראת שעה:
פסוק יב
ביום הראשון אותו היום וכו׳ דק״ל דהאי ביום הראשון יתורא הוא דהא קאי אדכתיב לעיל ויהי ביום כלות משה וכו׳ ולא הול״ל אלא ויהי המקריב בראשונה א״נ ויהי המקריב ותו לא אלא לרמוז ראשון למ״ב וכו׳:
למטה יהודה יחסו וכולי דק״ל דהול״ל נשיא יהודה א״נ ממטה יהודה דהשתא דכתיב למטה לכאורה אין לו ביאור אלא אם נאמר דמה שהקריב היה למטה יהודה כלומר של מטה יהודה כמו למ״ד דלמי אתה דפי׳ של מי אתה ולכך מפרש דליתא דא״א לומר מדכתיב בתר הכי זה קרבן נחשון וכאן לא בא הכתוב אלא ליחסו על שבטו לומר מפני מה זכה נחשון להיות ראשון לפי שהיה מקטין עצמו ולא היה מחשיב עצמו כמו נשיא אלא כמו איש א׳ הדיוט למטה יהודה:
פסוק טו
פר אחד מיוח׳ שבעדרו הכי דריש בספרי ודריש נמי איל א׳ כה״ג וה״ה בכלהו ונרא׳ טעמו משום דבכל דוכתא כתיב פר בן בקר א׳ ואמאי הכא הפסיק במלת א׳ בנתיים א״ו לדרשה ומדאחד דגבי פר לדרש׳ דכלהו נמי לדרש׳ ומ״מ רש״י ז״ל לא נקט אלא הדרשה דגבי פר שהוא מוכרח מל׳ הכתוב:
פסוק טז
שעיר עזים וכו׳ לכפר על טומאת התהום וכולי פי׳ לכפר בין לאותה שעה בין לעתיד על כל טומאה שאינה ידועה דאילו בידועה יוכלו ליזהר אבל כשאינה ידועה שעיר זה בא לכפר והק׳ הרא״ם ז״ל דלמה חששו על טומאת ספק ולא חששו על טומאת ודאי׳ דאיך היה מותר להם לכהנים וללוים ולנשיאים ליכנס בעזרה כל עוד שלא הוזו ג׳ וז׳ והלא בחזקת טמאים היו כלם וטהרת טומאת מת תלויה באפר הפרה ולא נצטוו עליה אלא בא׳ בניסן ולא נשרפה אלא בשני וכדאי׳ בירוש׳ דמגלה. והאריך בדבר ע״ש ולעד״ן דכשצוה הקב״ה ביום ר״ח ניסן מצות אפר הפרה כך צוה דעל כל הטומאות שיטמאו מההוא יומא ואילך עד עולם לא יהיה להם טהרה אלא באפר הפרה שכך א״ל זאת התורה אדם כי ימות וכו׳ אבל עד ההוא יומא לא נתחדשה הלכה זו אלא היו טהורים בביאת מים. והיינו דפליגי תנאי על ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו׳ איכא מ״ד מישאל ואלצפן ואיכא מ״ד נושאי ארונו של יוסף וכו׳ כלומר שנטמאו מר״ח ניסן ואילך דאילו על מה שנטמאו קודם לכן לא היה צריך טהרה זו כלל. ועוד אני אומר דאהרן ובניו נטהרו מן הטומאות באותן ז׳ ימים ע״י הזיית דמים ונתינת תנוך ובהונות ומשיחה בשמן המשחה בגזרת המקום הוראת שעה בלי אפר פרה. ואין לתמוה שמי שצוה זו צוה זו אבל הנשיאים לא נכנסו כלל למשכן בהך יומא וכן הלוים לא נכנסו לעבודתן עד אחר ז׳ ימים שהזו עליהם מי חטאת כדכתיב בפ׳ בהעלותך ויתחטאו הלוים וכו׳ ואחרי כן באו הלוים לעבוד וכו׳:
פסוק יח
הקריב נתנאל וכו׳ מה תלמוד לומר וכולי ההרגש שמבחוץ הוא דאמאי הקדים שמו לתוארו משא״כ בכלם דכתיב בהו נשיא ברישא והדר שמו והכא נמי הומ״ל הקריב נשיא יששכר נתנאל בן צוער וגם הרגש זה מיושב שפיר ביסודו של ר״מ הדרשן שנתנאל בן צוער השיאן עצה זו וזהו מ״ש דמה שזכ׳ להקריב שני לשבטים היה מחמת ב׳ דברים חד להיותו נתנאל בן צוער שהוא שהשיאן עצה זו ועוד להיותו נשיא יששכר דכתיב בהו יודעי בינה לעתים:
פסוק פד
ביום המשח וכו׳ או אחרי וכו׳ פי׳ דק״ל מאי קמ״ל ביום המשח אותו והלא כבר ידענו מקרא דלעיל אימת הוה חנוכת המזבח ומשני בקמ״ל דבו ביום שנמשח הקריב ואין רצ״ל שלא נמשח אלא ביום ר״ח ניסן שבו הקריבו הנשיאים חנוכת המזבח שהרי בכל שבעת ימי המלואים בכל יום ויום היה מושחו כדמוכחי קראי בפרשת תצוה ובפרש׳ צו והכי תניא להדיא בספרי על פ׳ ויהי ביום כלות משה שכל ז׳ ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בקר ובקר מושחו ומפרקו וכו׳ אלא המכוון שגם ביום שהקריב דהיינו ביום הח׳ חזר ומשחו כדתניא נמי התם. ומ״ש רש״י כשהוא אומר ביום משחו אותו וכו׳ ק׳ דפסוק זה ליתיה בכל התורה ובספרי הכי תנינן אתה אומר ביום שנמשח בו הקריב או אינו אלא אחרי המשח אותו לאחר זמן היה הצווי כשהוא אומר אשר צוה ה׳ לתת להם ביום משחו אותם הא למדנו שביום שנמשח היה הצווי הא מה ת״ל ביום המשח ביום שנמשח הקריב ע״כ ואין זה ענין לדברי רש״י כלל ואפ׳ דט״ס נפל וצ״ל כן:
פסוק פה
שלשים ומאה הקערה וכו׳ לפי שנאמר וכו׳ ההרגש הוא דאמאי כתיב הקערה האחת בה״א ומתרץ משום דקאי אמאי דכבר כתב לעיל וכל היכא דקאי קרא אמלתא דכבר ידועה וכתובה במקום אחר כתב קרא בה״א הידיעה:
כל כסף וכו׳ למדך וכולי עמ״ש הרא״ם ז״ל וטעם לדבר אפשר שהיה לרמוז דאע״ג שזה הקריב ראשון וזה אחרון מ״מ כלם שקולים וצדיקים גמורים היו:
פסוק פו
כפות זהב וכו׳ למה נאמר וכולי ההרגש הוא דמאי שינה הכתוב דלפי דרך הכתוב למעלה ה״נ הול״ל כפות שתים עשרה זהב ומשני דבא לפ׳ דזהב הנז׳ לעיל לא קאי על המשקל רק על הכף עצמה אבל המשקל של כסף:
פסוק פט
ובבא משה שני כתובים וכולי ההרגש הוא דלכאורה הכתוב מהופך ומסורס דכתיב ובבא משה אל אהל מועד וכו׳ וישמע את הקול וכו׳ מעל הכפרת והכי הול״ל ובבא משה אל אהל מועד על הכפרת לדבר אתו וישמע את הקול וכו׳ ומתרץ דיפה כוון הכתוב שמשה לא היה נכנס לפנים אל הכפרת אלא חוץ לפרכת אבל הקול בא לכפרת ומשה וכו׳:
וישמע את הקול יכול וכו׳ הפך רבינו סדר הכתובים לומר דהא דכתיב וידבר אליו למעט את אהרן בודאי דליכא למימר למעט אחרים דהא כבר נשמע שפיר מאידך דהקול היה נפסק ולא יצא חוץ לאהל וע״כ אינו אלא למעט את אהרן שאפי׳ היה נכנס לפנים עמו לא היה שומע קול הדיבור אלא משה לבדו אשרי העם שככה לו:
פרק ח
פסוק ב
פירש״י ז״ל ע״ש שהלהב וכו׳ ועוד דרשו וכו׳ משום דעל פי הפשט ק׳ דהא כבר השמיענו זה בקרא אחרינא דכתיב בלשון עלייה כדלקמן. ולכך הוצרך להביא הדרשה דאה״נ דלהא לא אצטריך אלא בא ללמד שמעלה היתה וכולי אלא דאי להך דרשה לחוד א״כ הול״ל בעלותך ולא בהעלותך שהוא מההפעיל. לכך הוצרך לומר ג״כ ע״ש שהלהב עול׳ וכו׳. ואם תאמר והיכי קאמר רש״י מעלה היתה דמשמע מעלה אחת והא תנן בתמיד אבן היתה לפני המנורה ובה ג׳ מעלות. מ״מ כבר כתב הר״ב שם דנפק׳ לן מג׳ קראי דכתיבי בהו עלייה והעלה את נרותיה להעלות נר תמיד בהעלותך את הנרות. א״כ כיון דמהך קרא לא אתי אלא מעלה אחת הילכך לא כתב רש״י אלא מכאן למדו שמעלה וכו׳ שמכאן לא למדו אלא אחת. וא״ת והא איכא קרא אחרינא ובהעלות אהרן את הנרות איכא למימר דאה״נ דחד מיבעי ליה לגופיה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עול׳ וכדכתיב לעיל. והשתא ל״ק היכי דרשי תרתי מחד קרא. וא״צ למ״ש הרא״ם דשקולים הם ויבאו שניהם: