אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה צב

תשובה צא

שאלה מעשה באחד שנסע ממקומו שהיה דר בכפר אחד ונסע משם ביום ב׳ פ׳ לך לך לעיר ווארשוי עם נכרי א׳ ושוב לא נודע מה היה לו. ואח״כ נמצא הרוג א׳ ביער שהוא ג״כ בדרך הנ״ל. ויש בו ובבגדיו סימנים כמו שהיה באיש הזה שנסע לווארשוי כמבואר בגב״ע וז״ל הגב״ע. בא לפנינו ב״ד הבחור מענדל ב"ר אליעזר מוישנא והיה משרת כמה שנים במאקאוי וסמוך לה בישוב גויטר שאצל דאמבראווסקי והגיד בתורת עדות אז ביום ש״ק העבר האט ער גיהאלטין בק״ק פלונסק ער איז איין גישטאנן אצל השמש ר׳ יצחק און בחצי היום א׳ האט מן גיברענגט איין הרוג וואש דיא שיסערס האבין עס גיפונין אין טשעמבאוור וואלד. והגיד הבחור הנ״ל מה שראה בעיניו. והגיד מלבושים שלו א׳ לא׳ מקטן ועד גדול. מכוון ממש לדברי האשה כמבואר למטה. והגיד מן האט בייא עס גיפונן פרייסישען ורוסישען גם פולישין פאס. אזו האב גיהערט וויא מען האט גליינט בייאלקאוור ארנדאר והגיד העד הנ״ל שראה בו היום ביום ה' פ׳ וירא והוגבה היום יום ב׳ פ׳ זו תקנ״ו לפ״ק פה פלאצק. וגם אמר אז מען האט אהן גזעהן אז ער איז שוין נהרג גיווארן כמה ימים קודם שהובא לק״ק פלונסק. דען עז איז שוין גוועזין תולעים בפיו והיה קרוב לסרחון. וגם דיא שיסערס האבין איהם גיפונין ביום ש״ק פ׳ לך לך. האבן זייא מודיע גוועזין להארנדאר. האט ער עס גיברענגט לק״ק פלונסק ביום א׳ פ׳ וירא הוגבה יום הנ״ל. סימנים שנתנה האשה. ארבע כנפות לבן צמר ישן עם ציצית. ובתי שוקיים לבנים של בגד טויך. והיה קשור בהם בענדליך למטה לקשור על הבתי רגלים וסמוך לארכובה בצד א׳ איז גוועזין אהן גשטיקט ע״י תפירה לבתי רגלים הנקראין זאקין של צמר לבן והיה קרועים למטה על הפיענטעס. ואם היו גם למעלה קרועים אין ידוע לה. על מלבוש ד׳ כנפות קאפטינדל קטן טוך לבן וארכו עד הארכובה והקשירה על זה קנעפליך והיה קרוע תחת הארביל. קאפיל מאנשעסטר. העמד ישן גלאטיט על הארביל. והיה עשוי ליקשור עם זאפינקס זופציל קאמליט פייעפשאווי והיה ישן וקרוע תחת הארביל. ארגנסטע ימישאווסקי נתן לו פאשפארט והנסיעה היתה ביום ב׳ בהשכמה פ׳ לך לך. באצבע קטנה שביד שמאל היה לו צפורן משונה הנקרא קאלטנוואטי נאגיל. או באבע נאגיל. ועתה האשה צועקת במר נפשה על בעל נעוריה אשר ישבה שכולה וגלמודה גמולה דא מבעלה. אם יש מזור ותרופה למכתה להתירה מכבלי העיגון על פי הסימנים הנ״ל הנמצאים בהרוג הנ״ל וגם הוא לצורך קדיש. ונדרשתי לחוות דעתי בדבר הזה:

תשובה הנה הסימן הלזה שהיה לו בצפורן הקטן שביד השמאל שהיה לו ציפורן הנקרא קאלטנוואטי נאגיל. לא ראיתי לדמותו לסימן מובהק דכבר כתבו דלא מקרי סימן מובהק רק מה שאינו בנמצא לאחד מאלף. ואפילו למה שכתוב בט״ז ברושם וצמצום המקום הוי סימן מובהק. כמו בגט נקב בצד אות פלוני כמבואר באה"ע סי׳ קל״ב. היינו דוקא בדבר שראוי להיות בכל אבר כגון הרושם שאינו מיוחס לאותו מקום הנמצא. ולכן מהני צמצום המקום להחשיבו סימן מובהק משא״כ בציפורן שאינו ראוי להיות כי אם במקום אחד אף שהאצבע הוא מיוחד דמי לשומא באבר פלוני דלא מקרי סימן מובהק לרבנן. ולא מצינו חילוק בין אבר פרטי. ומי לא עסקינן דקאמר שומא באצבע קטנה של ימין או שמאל. ואפ״ה לא הוי סימן מובהק דסתמא אמרו רבנן אין מעידין אבל ברור דחשיב עכ״פ סימן שאינו מובהק וא"צ לפנים. וא״כ אם היה כאן סימן מובהק או טביעת עין בבגדים או בטעסטמונים הנמצאות אצלו א״כ באנו למחלוקת גאוני קשישאי שהוא הגאון מהר״ל מפראג. שדעתו לומר דהא דאיתא במס׳ יבמות דף ק״כ אין מעידין אלא על פ״פ עם החוטם אע״פ שיש סימנין בגופו ובכליו. ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דרבנן א״ש מתני׳ כפשטה. ולהך לישנא דאמרינן סימנין דאורייתא מוקמינן מתני׳ גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה. ופריך ואי חיישינן לשאלה. חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה. ומשני לא משאיל אינש אוכפא. והדר פריך מגט דנמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת כשר. ומשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי דמנחשי וטבעת משום דמזייף ואבע"א כליו בחיוורי וסומקי. ועפ״ז דעת הגאון מהר״ל מפראג ז״ל דאי אמרינן סימנין דרבנן. תו לא צריך למימר דחיישינן לשאלה דמתני׳ אתיא כפשטא. ולכן לא חיישינן לשאלה כיון שאין לנו הכרח ממתני׳ להמציא סברא זו דחיישינן לשאלה. וכן הוכיח הב״ש מדברי תוס׳ שכתבו ביבמות דלמסקנא א״ש דלא חיישינן לשאלה. משמע כשאין לנו הכרח לחוש לשאלה לא חיישינן וכ"כ הר״ן ונ״י וכמו שיתבאר לקמן בס"ד. אכן הרב ב״ש חלק עליו די"ל ודאי ללישנא דסימנין דרבנן פשיטא דחיישינן לשאלה כיון דבעינן סימן מובהק ביותר. וכוונתו דכל שיש חשש שאלה לא מהני שוב סימן אפילו מובהק. דסימן מובהק לא מקרי רק מה שמורה על הדבר בבירור וכמו שפרש״י בגיטין דף כ"ו ע״ב על מה שאמרו נקב יש בצד אות פלוני דאין עדות ברורה מזו. א״כ כשיש בדבר חשש שאלה תו לא מקרי עדות ברורה זהו סברת הרב ב״ש והב״י בתשובה הוסיף להחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אינשי מ״מ לא מקרי סימן מובהק וראייתו מדלא הביאו הרי"ף והרמב"ם להתיר בסימני הנך כלים דלא מושלי אינשי ולכן ס״ל למ״ד סימנין דרבנן בכל כלים חיישינן לשאלה דזמנין דמקרי ומשאיל. והך דמצאו קשור בכיס מיתוקמא שהוא בעצמו מצאו ויודע שלא השאילו. ואחריהם ישנו חכמי הדורות להבין ולהורות להכריע בין הסברות כל א׳ כאשר תשיג יד שכלו חילים יגבר יבא בגבורות. לקבוע בה מסמורות. ואנכי ידעתי מך ערכי לא אהיה כאחד מהם כי אין תלמיד כמוני מכריע בין הרים גדולים בהלכות התלויות כהררים התלויות בשערות. אכן התורה מונחת בקרן זויות. ולמעיינים משפט הבחירות. להקריב הישרות ולהרחיק הסברות הזרות. כי יראו לקבל האמת מן האומרו כי האמת אהוב מדר וסוחרת. ובעזרת יוצר המאורו'. בטחתי כי הוא מאיר עיני בשתי התורות. ע״כ שמתי מגמת פני בפנים מסבירו'. לגלות דעתי בקצרה ואקצר באמירות. וזה החלי בעזרת צר הצורות. הנה לכאורה היה נלענ״ד ראיה לדברי הב״ש מדברי התוס׳ בגיטין דף כ״ו ע״ב בד"ה סימנין שכתבו אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבידה היינו בעדים. והקשו לפי זה למה אמרינן בדבר שאין בו סימן מייאש הא מן התורה אין חילוק דלעולם צריך להביא עדים כו' ע״ש. והב"י בסימן י״ז וכמו כן המהרש״א הקשו אמ״ש בעדים דהא סימנין מובהקין לכ"ע הם מן התורה וא״כ המ״ל בסימן מובהק וכ״כ בפרק אלו מציאות במתני׳. ולכן נראה דס״ל כדברי הב"ש דאי אמרינן סימנין דרבנן פשיטא שיש לחוש לכל חששות. אם כן קשה היכי מהדרינן שום אבידה ע״י סימנין. ניחוש שמא היתה שאולה בידו להחזירה למרא קמא ומ״מ יודע הסימנין. דבשלמא למכירה י״ל דלא חיישינן דהא אפילו היה א' בא בפנינו ואמר שלקחה ממנו לא היה ראוי להאמינו. כל שיש לזה עדים שהיתה שלו. דאע״ג דבדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן לטעון לקוח כמבואר בח״מ היינו משום שכיון שהוא מוחזק בדבר תפיסתו ראיה על טענתו. וכמו כן לא קשיא ניחוש שמא שאול הוא עדיין בידו. דלא חיישינן להכי. כיון שהמשאיל האמינו והשאיל אין לנו רק להחזירו ליד מי שהיה בידו בשעת אבידה. כמבואר באס״ז גם כן סברות הללו. אבל לזה היה ראוי לחוש שמא פעם א׳ היתה שאולה בידו. ובשביל ששאל לו פעם א׳ לא היה לנו להחזיר לו. שמא כבר החזירו ומ״מ יודע סימנין. דאי סימנין דרבנן חיישינן לכל חששות. ולכן אי אפשר להחזיר אבידה כי אם ע״י שיביא עדים שכל זה היה שלו. אלא דאי אית ביה סימן מובהק א"צ שיכירו הכל בט״ע. וסגי במה שמכירין אותו ע״י סימן מובהק שכלי כזה היה שלו וא״כ מ״מ צריך עדים אפילו בסימן מובהק. ולכן שם בגיטין שעיקר כוונתם להקשות על החילוק שאנו אומרין דבדבר שיש בו סימן אינו מייאש הן התורה וקשה להו שפיר. דמ״מ לא סגי בלא עדים. דיש לחוש לשמא שאולה היתה בידו והחזירה למרה. וא״כ לא סגי בלא עדים אפילו אי אית ביה סימן מובהק וקושייתם שפיר. אבל ודאי לפי האמת יש גם כן הפרש בין סימן מובהק. דבסימן מובהק סגי בעדים שהיה בו הסימן מובהק בכלי שהיה שלו. ובסימן שאינו מובהק אף שיודעין שהיה לו כלי כזה. מ״מ כיון דסימנין לאו דאורייתא אין מחזירין על פי סימן שאינו מובהק. וא״ש דברי התוס׳ בגיטין. ולא קשיא מידי קושית מהרש״א. ומה שדייק הב"ש מדברי התוס' ביבמות דף ק״כ ע״ב ד״ה כליו שכתבו ולמסקנא א״ש דלא חיישינן לשאלה דס״ל כשאין לנו הכרח לחוש לשאלה לא חיישינן. וכן הבינו שלימים וכן רבים מדברי התוס' הללו. אך לענ״ד אין ראיה דהא יש להבין מאי בעו התוס' בזה. ומי ביקש זאת מידם. וכבר נודע שאין מדרך רבותינו בעלי התוס׳ לפסוק הלכות כי אם לתרץ קושיות הנופלות. ותו מאי קמ״ל בזה. פשיטא דעיקר קושיתם לא היתה רק אשינויא דחיישינן לשאלה. ואם באו להשמיענו דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה היכי כ״כ בפשיטות. ולא שייך ע"ז לשון למסקנא. ולכן ברור שהוקשה להם על מה שתירצו מה שהקשו ממצא פירות בכלי ניחוש לשאלה. ותירצו דמדרבנן לא חיישינן לשאלה וע"ז הוקשה להם דבא״מ אמר רבא את״ל סימנין דרבנן מ״ט מהדרינן אבידתא בסימנין ניחא ליה לבעל אבידה כו' וקשיא לפי מה שכתבו התוס׳ דאי חיישי׳ לשאלה מה״ת מ״מ מדרבנן לא חיישינן לשאלה. והיינו ע״כ שתיקנו כן כמו שתיקנו להחזיר אבידה ע״י סימנין. וא"כ גם את״ל סימנין דאורייתא נמי תקשי מאי טעמא מהדרינן אבידה ולא חיישינן לשאלה. וע"ז כתבו למסקנא א״ש ור"ל דלמסקנא דהך לישנא דמוקי מתני׳ בחיוורי וסומקי וא״כ י״ל ודאי אי סימנין דאורייתא לא חיישינן נמי לשאלה מן התורה. ולכן לא קשיא ליה לרבא להך לישנא דסימנין דאורייתא מ"ט לא חיישינן לשאלה. דמן התורה ודאי אין לחוש לשאלה כמו דמהדרינן בסימנין שאין מובהקין. אבל ודאי ללישנא דסימנין דרבנן איכא למימר דפשיטא דחיישינן לשאלה דבדבר שיש חשש שאלה לא הוה סימן מובהק וליכא שום ראיה מדברי התוס'. איברא לפי זה יש לדחות ג״כ ראיה הנ"ל מדברי התוס׳ גיטין הנ״ל די״ל איפכא דאפילו ת"ל סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה. והא דלא כתבו בסימן מובהק היינו משום דשם עיקר כוונתם להקשות קושיתם. דמה חילוק יש מן התורה לענין יאוש בין דבר שיש בו סימן לדבר שאין בו סימן. וזה אי אפשר שנאמר דבאמת מה״ת לא מהדרינן כי אם בסימן מובהק. ובסימן שאינו מובהק באמת הוי יאוש דא״כ תקשי הא דאמרינן בפרק א״מ את״ל סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבידה בסימנין משום דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין. כי היכי דאי אבד לדידיה נהדר ליה ג״כ בסימנין. ופריך וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון אחרים. ומאי קושיא הא מצד הדין דבר שאין בו סימן מובהק מייאש. דבלא סימן מובהק אין מחזירין וא״כ כפי דין התורה זכה בו המוצאו. וא״כ ממון דידיה מקרי. ואדם עושה טובה לעצמו בממון שלו. אלא ודאי אפי׳ לית באבידה סימן מובהק נמי לא זכה בו המוצאה ושפיר מקרי ממון אחרים. ואם כן לענין גוף הקושיא. לא הוה סגי במה שיאמרו התוס׳ שמחזירין בסימן מובהק. דמוכח להדיא דמחזירין ע״פ עדים אפילו בסימן שאינו מובהק וא״ש ודו״ק. וא״כ ליכא ראיה מדברי התוספות נגד דעת מהר״ל. אך נ״ל להביא ראיה ממ״ש באסיפת זקנים בב"מ בשם הרשב״א והר״ן דיש ספרים גורסין חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה. וכתבו דאחמור בסימני אוכף לא קשיא ניחוש לשאלה דמנין הוא יודע שנאבד וע״כ הקשה מעדי אוכף דכשהוא רואה האוכף אע״פ שמביא עדים שהוא שלו. יש לחוש שמא השאילו וכתבו שזה נכון ויש להקשו׳ הא ע״כ לא קאמר בגמר׳ חמור בעדי אוכף. אלא לדחויי דלא נפשט דסימנין דאורייתא ולכן כתב בעדי אוכף. ואם כן מאי מקשי מעדי אוכף הא אמרינן בעדי אוכף ע״כ סימנין לאו דאורייתא. ואם כן אין הכרח לחוש לשאלה ומאי פריך בגמרא הא י״ל אי סימנין לאו דאורייתא לא חיישינן לשאלה כלל. אלא ודאי ס״ל דאי סימנין דרבגן כ"ש דחיישינן לשאלה. וא״כ אפילו נימא חמור בעדי אוכף נמי לא סגי דמ״מ תקשי ניחוש לשאלה. דאי סימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה אלא דיש לי לדקדק בעיקר דבריהם. דמאי קושיא מעדי אוכף הא ע״כ לא מוקי בעדי אוכף היינו משום דלא סגי לן בסימנין אי לאו דאורייתא. ולכן צריך לאוקמה בעדי אוכף. וא"כ מאי קשיא הא י״ל הא דמהדרינן בעדי אוכף היינו כשאומר קודם העדים שנאבד לו חמור עם אוכף. וא״כ ליכא למיחש לשאלה דמנין יודע שנאבד להשואל. וליישב זה נראה דודאי י״ל אף שאינו יודע שנאבד. מ״מ לא איכפת ליה שיאמר שנאבד לו חמור עם אוכף שמא נאבד מהשואל ויחזירו לו ע״י סימנין. אלא נראה דהוא ירא לומר סימנין פן אינו נאבד מן השואל ואח״כ יוגד להשואל שנתן סימנין באוכף וביקש שיחזירו לו על ידם החמור של השואל. ונמצא שיהיה מוחזק לרמאי בעיני השואל. ולא יחרוך רמיה צידו. וזהו דוקא בסימנין יש לומר שיוגד לשואל שנתן המשאיל סימנין באוכף שהשאילו כדי שיחזירו לו החמור. משא״כ במה שאומר שיביא עדים משום הא לא מקרי רמאי אף כשיוגד לשואל שיסבור שגם לו נאבד חמור עם אוכף ואם כן הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד וא״ש. וא״ת אכתי נוקמה שבאמת נותן סימנין באוכף אלא דאי סימנין לאו דאורייתא לא סגי בסימנין. וצריך להביא עדים. ומ״מ יש לומר שנותן סימנין באוכף קודם שיבאו העדים. ואם כן ליכא למיחש לשאלה דירא פן יוגד לשואל שנותן הסימנין שהיה באוכף שהשאילו ובאמת לא נאבד מהשואל ויפרסם רמאותו ע״י השואל. דע״ז י״ל עפמ״ש התוס׳ דרבא אמר לעיל אי כתב רחמנא שמלה ה״א הנ"מ בעדים דגופה וסימנין דגופה. אבל בעדים דאוכף וסימנין דאוכף לא. וכתבו התוס׳ דעדים דאוכף היינו אי סימנין לאו דאורייתא ואי נימא דחיישינן לשאלה ולכן צריך לומר מקדם הסימנים אף שאומר להביא עדים. א״כ ה״ל לרבא למימר לפום מאי דס״ל דמספקא ליה אי סימנין דאורייתא ועדים וסימנין דאוכף דתרתי בעינן וא״ש. וארווח לנו בזה מאי דקשיא לי על דברי הב״י שכתבתי לעיל דס״ל דמדלא הביאו הר״יף והרמב״ם ברייתא דמצאו קשור בכיס כו׳ מוכח דס״ל אי סימנין דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה דתו לא הוה סימן מובהק דמקרי ומשאיל. ולכאורה תימא מה יענה בהך קושיא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. דבשלמא הך דמצאו קשור י״ל דאי סימנין דרבנן איירי שמצאו בעצמו כמ״ש הב״י. אבל קושיא זו דחמור בסימני אוכף קמה כמו נד. ומצאתי שגם הגאון בספר נודע ביהודה סימן ל״ב הרגיש בזה ונדחק להליץ בעד הב״י. ולפמ״ש יתיישב בריוח. והוא דודאי לא קשיא אקרא דאיכא למימר דבאמת לא מהדרינן רק שיאמר הסימנין מקדם כדי שנדע שלא השאילו שאם השאילו היה ירא פן יפורסם רמאותו ע״י השואל כיון שאינו יודע שנאבד. והא דאמר רבא בעדים דאוכף וסימנין דאוכף. היינו משום דסימנין דרבנן. ולכן צריך תרתי. סימנין מוציאין מחששא דשאלה. אלא דמ״מ אי סימנין לאו דאורייתא לא מהדרינן ע״פ סימנין לחוד. דאפילו בסימנין דגופה דלא שייך שאלה. מכל מקום לא מהדרינן. ולכן צריך ג״כ עדים דאוכף. אלא דהתם קאי באוקמתא דדחי ממתני׳ דיבמות די"ל סימנין דאורייתא. וא״כ להך סברא ע״כ צ״ל דהא דאמר רבא עדים דאוכף היינו כשתמצי לומר סימנין דרבנן דל״ל דלעולם ס״ל סימנין דרבנן. ומשום דס״ל דסימנין דרבנן בעינן תרתי עדים משום דסימנין לאו דאורייתא וסימנין גם כן כדי שעל ידם נצא מחשש שאלה. דהא השתא קיימינן בהך דחייא דמתני' ס״ל סימנין דאורייתא. וע״כ רבא לא נקט עדים רק לרווחא דמילתא. אפי׳ כשתמצי לומר סימנין לאו דאורייתא. והשתא קשיא ליה לפום הך סברא לא סגי נמי בעדים. דאיכא למיחש לשאלה. ולכן ע"כ מוכרח לומר סברא זו דאף אי חיישינן לשאלה באוכף לא חיישינן. משא״כ להך לישנא דקאמר רבא ביבמות דכ״ע סימנין דרבנן. א״כ איכא לפרושי היינו דנקט רבא עדים וסימנים באוכף הוא כפשטה. דכיון דסימנין דרבנן צריך תרתי סימנין לאפוקי מחשש שאלה ועדים אגוף האוכף שמא אינו שלו. וא״כ אין לנו הוכחה דלא ניחוש לשאלה בכלים דלא מושלי. דאפילו באוכף יש לחוש לשאלה והדברים ברורים ודו״ק. ובהכי ניחא מאד מאי דשינה הרמב"ם וכתב חמור בסימני מרדעת. והגאון בתשובה הנ״ל חשב להוכיח מזה. דס״ל להרמב״ם דלא חיישינן לשאלה. ורבא דקאמר היינו ללישנא דסימנין דאורייתא ולכן צריך אוכף דלא משאיל משום דמסקב לחמרא. משא״כ מרדעת דלא מסקב לחמרא ע״ש (ועיין מ״ש לקמן בסתירת דברים אלו) ולפמ״ש א״ש דס״ל ג״כ בגירסא הנ״ל דלא קשיא לן רק אעדי אוכף. דאי סימנין דרבנן לא סגי בעדים לחודייהו. דיש לחוש לשאלה. אבל בסימנין לא שייך שאלה. וא״כ הרמב״ם דנקט סימנין לא צריך לאתויי אוכף כלל. דע״פ סימנין לא חיישינן לשאלה וא״ש ולק״מ ודו״ק. אבל מ״מ מוכח דאי סימנין דרבנן נמי חיישינן לשאלה. ובזה נמי ארווח לן מה שהקשה הגאון הנ״ל על החולקין על מהר"ל מפראג וס״ל דאי סימנין דרבנן ודאי חיישינן לשאלה. א״כ תקשי היכי קאמר בש״ס לבתר דדחי הפשיטות דבעי למיפשט ממתני׳ דסימנין לאו דאורייתא ודחי גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה. ופריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף כו׳. וקשה תקשי ליה ולטעמיך דלא חיישינן לשאלה א"כ ע״כ צ"ל סימנין דרבנן. א״כ מ״מ תקשי חמור בסימני אוכף כו' דכיון דסימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה ועשה זה להוכחה ברורה. ולמאי דפרישית לק״מ דבשלמא אי סימנין דרבנן בהחלט י"ל דבאמת לא מהדרינן בעדים רק בסימנין. ובסימן ליכא למיחש לשאלה כנ"ל משא״כ למאי דדחינן אי סימנין דאורייתא נמי חיישינן לשאלה. א"כ ל״ל דרבא חדא קתני דבחמור בעינן סימנין ועדים. דא״כ פשיטא ליה דסימנים דרבנן והשתא קיימינן בסברא דדחינן ואמרינן סימנין דאורייתא וא״ש ודוק היטב. מיהו הרשב״א והר״ן כתבו דבכל הספרים גרסינן בסימני אוכף. ונהי דנוכל לתרץ כן דברי יש פוסקים. מ״מ אם יהיה בזה הוכחה ודי אם יש עכ"פ הוכחה לגירסת הנך ספרים. ולהלן יתבאר בס״ד. עוד נלענ״ד להוכיח בהוכחה ברורה כדעת הב״ש והוא מה שהוקשה לכל חכמי לבב שינוי הסוגיות דביבמות פריך הך קושיא ממצאו קשור ניחוש לשאלה. מקמי דמשני בחיורי וסומקי ובב"מ פריך הך קושיא לבתר דמשני בחיורי וסומקי. והדבר מתמיה דכיון דכבר שני דמתני׳ איירי בחיורי וסומקי. מאי קשיא לי' תו דניחוש הא י״ל דלא חיישינן כלל לשאלה. ואפילו יהיה אפשר ליישב זה. מ״מ טפי ה"ל להקשות מקמי הך שינויא דהוה קושיא אלימתא טפי. ועוד יש לתמוה על מ״ש התוס׳ בב״מ שהקשו אמאי לא פשיט מהכא דסימנין דאורייתא. ותירץ די״ל דאיירי שהוא בעצמו מצאו ומכירו ע״י ט״ע. ויש לתמוה דאם הוא בעצמו מצאו מאי פריך ניחוש לשאלה. הא י"ל שיודע שלא השאילו. ומהרש״א ביקש ליישב זה דאי סימנין דאורייתא מסתמא איירי נמי במצאו אחר כיון דמחזירין ע״י סימן ג״כ. מ״מ תימא דבהך קושיא דניחוש לשאלה. ע״כ לא אסיק אדעתיה לאוקמה שמצאו בעצמו. א״כ טפי ה״ל למיפשט מינה דסימנין דאורייתא ואי נימא דמצי לדחויי ולומר דסימנין דרבנן ומיירי במצאו הוא עצמו. א״כ גם קושיא דשאלה לק״מ. ומדפריך ניחוש לשאלה מוכח דפסיקא ליה דסימנין דאורייתא. ומכיון דכבר שני בחיורי וסומקי. משמע בהדיא דלא חיישינן לשאלה. מאי קשיא ליה תו. תו קשיא בסוגיא דאביי פשיט מהאי ברייתא דסימנין דאורייתא. ולא מוקי במצאו בעצמו. א״כ כי הדר וקאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן. אמאי לא אקשו ליה מהך ברייתא. ומה שתירצו התוס׳ ביבמות דמעיקרא ס״ד דאדם אחר מצאו. והשתא סבר דהוא בעצמו מצאן. דברים דחוקים הם. דמתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. ועיקר חסר מן הספר. ולכן אומר הנלע״ד עיקר כהך תירוצא שכתבו התוס׳ בד״ה מצאו שהקשו ג"כ קושיא הנ״ל ותירצו א״נ במצאו אחר ומחזירו ע״י סימן זה שקשור בכיס. ולהכי נקט כיס וארנקי עכ״ל. ופירש מהרש״א דל״ל שמצאו בעצמו ומכירו ע״י ט״ע. דא״כ למה נקט כיס וארנקי מ״ש אם מכיר הגט או הכיס וארנקי כיון שקשור בו. והשתא א״ש בפשיטות דבס״ד דלא אסיק אדעתיה חששא דשאלה ע״כ לומר מדנקט כיס וארנקי דסימנין דאורייתא. דאל״כ למה נקט כיס וארנקי לימא דיש לו סימן בגוף הגט. אבל למסקנא י״ל דמיירי שנותן סימן מובהק בכיס וארנקי. ול״ל פשיטא מה לי סימן בגט מה לי סימן בכיס כו'. די״ל דקמ״ל דלא חיישינן לשאלה. ולה"נ לא מצי למימר שמצאו בעצמו ומכירו. דקשיא פשיטא. ויש להוסיף נופך דהא כבר מבואר בברייתא דביש בו סימנין מעידין עליו כמבואר בגיטין דף כ״ז ע״ב וע״כ דכיס וארנקי לאשמעינן דגם הקשירה הוי סימן וזה פשיטא ליה דלא הוי סימן מובהק. ול״ל שנותן סימן מובהק בכיס דקשיא פשיטא. אבל למאי דמסיק חששא דשאלה א״כ כיס וארנקי דנקט הוי רבותא דלא חיישינן בהו לשאלה ושפיר י״ל דאיירי בסימן מובהק. וא״כ י״ל בסוגיא דיבמות בין בתחילה בין בסוף משמע ליה במצאו אחר. אלא דלמאי דשני אמתני׳ מחששא דשאלה. ממילא לא קשיא לאידך לישנא דרבא דס״ל סימנין דרבנן. די״ל דשם איירי בסימן מובהק. ולא קשיא רק דניחוש לשאלה. והאי קושיא קשה באמת וא״ש. ואם כן גם סוגיא דב״מ א״ש דלבתר דמשני לרבא סימנין דאורייתא וחיישינן לשאלה לא בעי לאקשויי ממצאו קשור דהמ״ל שמצאו בעצמו ויודע שלא השאילו ולא קשיא פשיטא די״ל דקמ״ל אע"פ שאין מכירו רק ע״י סימן קשירה סגי. אף דלא הוה סימן מובהק דסימנין דאורייתא. ולבתר דמשני כליו בחיורי וסומקי. פריך שפיר מהא והיינו לפשוט דסימנין דאורייתא. דאי סימנין דרבנן פשיטא דחישיינן לשאלה דלא הוי סימן מובהק אלא ע״כ דסימנין דאורייתא. וא״כ י״ל באמת לא חיישינן או שמצאו בעצמו ומכירו ע״י סימן זה עכ״פ מוכח דלא חיישינן לשאלה. או דסימנין דאורייתא והדברים נכונים וברורים. ולפ"ז מוכח שלא כדברי הב״י דכיון דמשני דלא מושלי אינשי היינו דלא נידוק מהכא סימנין דאורייתא. א״כ מוכח דאפי׳ אי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה בהני כלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה. אלא דאכתי קשיא הא דפריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ותקשי ולטעמיך אי נימא דלא חיישינן לשאלה א״כ ע״כ לומר סימנין דרבנן. וכיון דסימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה. וכן הקשה הגאון בספר נו״ב וכתב שזהו הוכחה גמורה דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה. וכבר כתבתי לעיל ליישב לפי גירסת הספרים שכתבו הרשב״א והר״ן דגרסי חמור בעדי אוכף. אבל לפי מה שהעידו הרשב״א והר״ן דגרסינן בכל הספרים בסימני אוכף א״כ הדק״ל לשיטת הב"ש ובספר נ"ב נדחק מאד בישוב דברי הב״ש אבל לענ"ד לק"מ דאי סימנין לאו דאורייתא א״כ צריך עדי אוכף אם כן י"ל דמשכחת לה במסר חמור לשני בני אדם ופטרם אפילו מפשיעה ומכל שבועה שבעולם או שהיה במלאכתם בשעה שמסר להם לשמור ונאבד מהם החמור. א״כ כיון דאינהו לאו נוגעין בעדותן דפטורין מכל וכל פשיטא שהם עדים כשרים ולא גרע משלח חובו ע"פ שנים דקיי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואם כן הוא מחזיר שיחזירו לו ע"י אותן העדים עצמן והם אין להם ט״ע בחמור רק באוכף דבחמור אין בו סימנין ולכן לית להו ט"ע כמ"ש התוס' בב״מ ובגיטין דבמידי דאית ביה סימן יש יותר ט״ע ע״י הםימנין אם כן י"ל שהם יודעין שלא השאילו האוכף ונאמנין הם ע״ז דהא עדים כשרים הם ולא שייך כלל חששא דשאלה. אלא דעיקר קושיא אי סימנין דאורייתא ואפ"ה חיישינן לשאלה אם כן תקשי הא דאמר רבא לעיל הנ״מ בסימנין דגופא כו׳ אבל חמור בסימני אוכף ועדים דאוכף. וכתבו התוספות דנקט בסימנין דאוכף אי סימנין דאורייתא משמע להדיא אי סימנין דאורייתא לא צריך עדים כלל וקשיא שפיר ניחוש לשאלה ולק״מ וממילא דלא קשיא נמי על שיטת מרן הב"י שסובר דגם בכלים דלא מושלי אינשי אי סימנין דרבנן לא מהני לאפוקי מחששא דשאלה. שלפעמים משאיל אותם. וקשה דאם כן תקשי לפי האמת אם סימנין דרבנן היכי מהדרינן חמור בעדי אוכף ניחוש לשאלה. וכבר כתבתי לעיל בזה. אבל לפ״ז לק״מ דאי סימנין דרבנן אחמור בעדי אוכף לא קשיא לן כלל דמשכחת לה כדפרישית דיש עדים כאלה שידוע להם שנאבד מהם החמור ולא שייך חששא דשאלה כלל. אבל ודאי בלא עדים אפילו באוכף חיישינן לשאלה. ודברי ב״י ברורים ולק״מ ודו״ק. איברא דמכל מקום אפשר לומר שהלכה כדעת מהר״ל מפראג ולא מטעמו שלדעתו אי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה. אלא דאפי׳ נימא דאי סימנין דרבנן חיישינן לשאלה אפשר להתיר ע"פ סימן שאינו מובהק בגופו וט״ע בבגדיו. והיינו מטעם דכיון דיש עכ״פ סימן שאינו מובהק א״כ נצטרך לומר שהשאיל בגדיו לאותו שיש לו ג״כ הסימן שאינו מובהק ודמי לשאלה דיחיד. וכמו שמצינו בב״ב דף קע"ב דאפילו אביי דחייש לנפילה דרבים. לנפילה דיחיד לא חייש. ודבר זה כבר מבואר בתשובת הב"ח סימן פ״א ושאר אחרונים שבאו אחריו. ובראשית העיון עלה ברעיוני להביא ראיה מן הסוגיא דקשה קושיא הנ״ל מאי פריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף כו׳. ותקשי אי נימא דלא חיישי׳ לשאלה א״כ סימנין דרבנן וא״כ ודאי חיישינן לשאלה. ואם כן תקשי ג"כ חמור בסימני אוכף כו׳. וכבר כתבתי לעיל בזה. אלא ודאי אפילו אי חיישינן לשאלה מ״מ מהני ע״פ צירוף הסימן שאינו מובהק בגופו דהוה שאלה דיחיד. וא״כ אי סימנין דרבנן ולא מהדרינן רק חמור בעדי אוכף ולא ע״פ סימנין שפיר י״ל דמשכחת לה שיש סימן בחמור בלתי מובהק. אלא דסימנין לאו דאורייתא ואף שהעדים יודעין שיש בו סימן בלתי מובהק לא מהני מ״מ כשמכירין את האוכף בט״ע א״כ צ"ל שהשאילו ג״כ לזה שיש לו חמור בהסימן הבלתי מובהק והוה שאלה דיחיד ולא חיישינן משא״כ אי אמרינן סימנין דאורייתא ל"ל שיש סימן בלתי מובהק בחמור דא״כ לא צריך עדי אוכף כלל ופריך שפיר וא״ש. וארווח לן ליישב ג"כ שיטת מרן הב"י שסובר דאי סימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי אינשי. וראייתו מדלא הביאו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם דבהנך כלים מתירין אשה. ולכן סבירא ליה דגם בהני כלים חיישינן לשאלה. ואחר דס״ל גם בהני כלים חיישינן לשאלה וברייתא איירי במצאו בעצמו. דכיון דמוקמינן במצאו בעצמו תו לא צריך למימר דלא מושלי די״ל דיודע שלא השאילו. זהו כונת הב"י בתשובתו. ונוראות נפלאתי על הרב ב״ח בתשובתו ס״ס פ"ו שתמה על הב"י למה לא יהיה נאמנים כשמכירין כיס וארנקי בט״ע כיון דליכא למיחש לשאלה. וכתב על הב"י ושארי ליה מרא ובמח״כ לא הבין דברי הב״י דכוונתו פשוט כדפרישית וכ"נ מדברי ב"ש ופשוט אלא דקשיא על הב״י אם נימא דאי סימנין דרבנן גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה תקשי לפי זה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. וכבר כתבתי לעיל בזה. והרב בספר נ״ב כ׳ שבתחילת העיון היה נ״ל שקצר מצע שכלו מהשתרע ישוב לקושיא זו. ואח״כ כתב להליץ בעד הב״י בדוחק. אבל לפמ״ש לק״מ דודאי אי אמרינן סימנין דרבנן לא קשיא כלל חמור בסימני אוכף די״ל דאיירי שיש בחמור סימן בלתי מובהק וכמ״ש לעיל דהוה שאלה דיחיד ולא חיישינן וא"צ לתרץ דלא מושלי אינשי כלל וא״כ שפיר י״ל דע"פ ט״ע דכיס וארנקי בלתי סימן מובהק שבגופו לא שרינן כלל דא״צ להך תירוצא כלל דלא משאיל אינש אוכף ולק״מ. אלא דקשיא לפ"ז מאי פריך ממצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה. הא שם ה״ל שאלה דיחיד דצ"ל שהשאילו ליוסף בן שמעון אחר. דהא בגט כותבין שם האיש והאשה. ומצאתי שהחכם צבי הרגיש בזה. ותירץ דבגט שאפשר לכתוב אחר יש לחוש גם לשאלה דיחיד. ואין זה אלא דברי נביאות דמנ״ל להקשות. ולכן היה מקום לומר דודאי בס״ד דקשיא למ״ד סימנין דרבנן מוכרח לחלק רק מכח קושיא דחמור בסימני אוכף דקשיא ניחוש לשאלה. ע״כ צריך לחלק דלשאלה דיחיד לא חיישינן.

אבל מסברא דנפשין לא מפלגינן בהכי כיון שאין לנו ראיה לזה. וכיון דללישנא דסימנין דאורייתא מוכרח לתרץ קושיא דחמור בסימני אוכף דלא מושיל אינש אוכף. א״כ אין לנו ראיה לחילוק זה. ומסברא לא ניחא לן להמציא סברא זו. ולכן משני גם בהנך לא מושיל איניש וא״ש ולפ״ז לפי האמת אין לנו ראיה לחלק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים. מיהו לדברי ב״י דאי סימנין דרבנן לא שייך הך תירוצא דלא משאיל. אם כן גם לפי האמת מוכח הך חילוק בין שאילה דיחיד לשאילה דרבים. וכיון דכבר מפלגינן בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים י"ל אפילו בכלים דמושלי נמי לא חיישינן לשאלה דיחיד וא״כ בלא״ה לק״מ מה שלא הביא דאם מכירין כיס וארנקי מתירין על פיהם. דכיון דקיי״ל סימנין דרבנן א״צ להך סברא כלל דאפילו מושלי כיס וארנקי. מ״מ בגט הוה שאלה דיחיד וא״צ לומר דמיירי שמצאו בעצמו. ואם יש גם בגופו סימן שאינו מובהק אפילו בכלים דמושלי נמי לא חיישינן לשאלה דיחיד וא"ש ודו״ק. ומתוך דברי הב״ח בתשובה למדתי לתרץ ג״כ שהוקשה לי הא דאמרינן פרק האשה שלום דף קט״ו אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. וקשה הא בלא״ה ה"ל פקדון דיחיד. וכן הוה קשיא לדידי ג"כ. והוא מתרץ דמשום עגונה אין לחוש לשאלה דיחיד. וא״כ שפיר י"ל דהוכיח בש"ס דכיון דאביי גופא דמפליג בין נפילה דחד לנפילה דרבים חייש לפקדון דיחיד היכא דלא שייך משום עגונה. א״כ י״ל דפשיטא ליה דבגט לא שייך להקל בזה משום עגונה. דאפשר לכתוב גט אחר. וכמ״ש הרא״ש בגיטין פרק כל הגט. איברא דלענ"ד נראה ראיה דגם לשאלה דיחיד חיישינן והוא עפמ"ש התוס׳ ביבמות דהקשו מאי קשיא לאביי מהא דמצאו קשור בכיס וארנקי. דלמא איירי שמצאו בעצמו ומכירו בט"ע דנאמן במיגו דלא אבדתי. ותירצו דמיירי שיש עדים שאבדו. א״נ במצאו אחר ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי עכ״ל. ופירש מהרש״א דקשה אי איירי במצאו בעצמו ומכירו בט״ע מ״ש כיס וארנקי או מכיר גט עצמו וכמ"ש לעיל. ואח"כ הקשו התוס׳ ללישנא דסימנין דרבנן תקשי הך ברייתא. ותירצו דמיירי שיש עדים או שמצאו בעצמו. וקשה דאם כן קשיא למה נקט כיס וארנקי וגם מ״ש דחשיבי כיס וארנקי סימן מובהק דחוק ג״כ. גם קשה דעיקר חסר מן הספר ומתחילה מאי קסבר. לכן נראה עפמ״ש הב״ש בסימן קל״ב סק״ז דבאבדו בכלי אף ע״פ שלא נתן סימן מובהק בכלי מחזירין. וכתב ב״ש הטעם דס"ל מה שאבדו בכלי הוה סימן אמצעי וסימן שאינו מובהק היינו סימן אמצעי ואז מצטרפין עכ״ל. והיינו דשני סימנין שאין מובהקין חשיבי כסימן מובהק. וא״כ לכאורה קשיא מאי קשיא ליה לאביי מכיס וארנקי מדנקט כיס וארנקי. דילמא להכי נקט כיס וארנקי משום דהוה סימן בלתי מובהק וסגי כשנותן עוד סימן בלתי מובהק. דשני סימנין שאינן מובהקין חשיבי כסימן מובהק. משא״כ מתני׳ ע״כ איירי בסימן אמצעי לחוד דשני סימנין באמת מצטרפין. ולכן לא מהני דלא הוה סימן מובהק. ולכן נראה דקשיא ליה מתני׳ דנקט אע״פ שיש סימנין בגופו ובכליו. וקשה השתא סימן בגופו לא מהני בכליו מיבעיא. ולכן משמע ליה לאביי דחדא קתני דאע״פ שיש סימנין בגופו ובכליו לא מצטרפין. ואם כן מוכח דאפי׳ שני סימנין שאין מובהקין ג״כ אין מצטרפין ופריך שפיר ממצאו קשור. דמדנקט כיס וארנקי משמע דמחזירין ע״י סימן זה דל"ל דלהכי נקט כיס וארנקי לומר דא״צ רק סימן אמצעי משום דכיס וארנקי גופייהו חשיבי סימן אמצעי דמוכח ממתני׳ דשני סימנין נמי לא מצטרפין מדנקט בגופו ובכליו וקשה מאי קמ״ל בכליו וע״כ צ״ל דאין מצטרפין. משא"כ למאי דמסיק רבא בלישנא קמא סימנין דאורייתא וללישנא בתרא סימנין דרבנן. וא"כ בודאי בדין להקשות מעיקרא אלישנא קמא. וגם ממתני׳ ודאי אלימא ליה לאקשויי. וכיון דכבר שנינן במתני׳ גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה א"כ שוב לא קשיא מברייתא ללישנא דסימנין דרבנן. דנהי דמשמע ודאי דלהך לישנא דסימנין דרבנן מיתוקמא מתני׳ בסימן ממש והיינו סימן אמצעי. מ״מ לא קשיא כליו מיבעיא דשפיר י״ל דשני סימנין שאינן מובהקין מצטרפין ולהכי נקט ברייתא כיס וארנקי לומר דסגי תו בסימן שאינו מובהק. ומ״מ לא קשיא במתני׳ למה נקט כליו הא אתיא בק״ו מגופו די״ל דקמ״ל דאין מצטרפין סימני גוף עם סימני כלים. ואף דבעלמא שני סימנין שאינן מובהקין מצטרפין. הכא כיון דחיישינן לשאלה. לא הוה סימן כלל ולא חזיא לאצטרופי וא״ש ולק"מ ונכון. ובזה מיושב מה שתמה הרב"ח בתשובתו אמאי לא משני מיד כליו בחיורי וסומקי דזה פשוט טפי לאוקמא גוף וכליו בחדא גוונא. ובתר הכי ה״ל לשנויי אבע״א חיישינן לשאלה ונדחק ליישב ע״ש שדבריו דחוקים. אבל לפמ״ש א"ש ברווחא די״ל דהקדים התרצן בחכמה להמציא חששא דשאלה משום דידע דאכתי תקשי ליה ללישנא דסימנין דרבנן ברייתא דמצאו קשור וע״כ צ״ל דשני סימנין שאין מובהקין מצטרפין וא״כ תקשי ממתני׳ דמדנקט כליו מוכח דאין מצטרפין סימני גוף עם סימני הכלים. אבל במה שתירץ דיש לחוש לשאלה. מתורץ דגם ללישנא דסימנין דרבנן כ״ש דיש לחוש לשאלה. ולהכי אף דמתני׳ אתיא כפשטא מ״מ לא שייך לצרף כאן סימני גוף וכלים כיון דיש לחוש לשאלה ולבתר הכי משני באב״ע בחוורי וסומקי. והיינו ללישנא דסימנין דאורייתא הדר ביה משאלה. אבל ללישנא דסימנין דרבנן מוכח כתירוץ הראשון. דלהכי לא מצטרפי במתני׳ סימני גוף וכלים. משום דחיישינן לשאלה ודו״ק. וא״כ מוכח ג״כ שלא כדעת מהר"ל דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה. וארווח לן בהא מה שהקשה מהר״ל מפראג דאי נימא אפילו ללישנא דסימנין דרבנן נמי חיישינן לשאלה. תקשי למה נקט במתני׳ סימנין. הא אפילו ט״ע לא מהני. וכוונתו דבשלמא אי אמרינן סימנין דאורייתא א״כ כיון דכבר נקט במתני׳ סימנין בכלים שהם מן התורה ואפי׳ הכי לא מהני. והיינו ע״כ מטעם דחיישינן לשאלה. אם כן לא הוה רבותא טפי למינקט ט״ע דפשיטא כיון דסימנין שהם דאורייתא לא מהני ה״ה ט״ע דמ״ש כיון דמוכח דחיישינן לשאלה. משא״כ ללישנא דסימנין דרבנן א״כ מאי איריא דנקט בכלים סימנים שהם דרבנן הא אפילו ט״ע שהוא מן התורה לא מהני ומאי קמשמע לן דסימן לא מהני אלא ודאי לתירוץ דסימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה. ואם כן ט״ע באמת מהני ולפמ"ש לק"מ דכיון דבאמת שני סימנין שאינן מובהקין מן התורה חשיבי כסימן מובהק ומהני נמי מן התורה. וע״כ הא דלא מהני סימני כלים לצרף עם סימני הגוף. היינו משום דחיישינן לשאלה. וא״כ אין לחלק בין סימנין דכלים לט"ע דכלים. כמו שמיושב למהר״ל לשיטתו למ״ד סימנין דאורייתא ולק״מ ודו״ק. וא"כ מוכח דלא מהני לצרף סימן בלתי מובהק עם ט״ע דכלים דגם לשאלה דיחיד חיישינן. ובהכי ניחא נמי הקושיא הנמצא בשינוי הנוסחאות בקושיא דמצאו קשור. דביבמות פריך להאי קושיא ממצאו קשור מקמי ואבע״א דמשני בחיורי וסומקי ובפרק א"מ פריך להאי קושיא ממצאו קשור בתר דמשני בחיורי וסומקי. וכבר כתבתי לעיל בזה. אבל לפי מ״ש א"ש טובא דביבמות קאי לרבא ולרבא לשיטתיה שפיר קשה מיד מהך דמצאו קשור. משא״כ בב"מ דלא קאי לרבא רק סתמא דתלמודא מסיק התם דחיישינן לשאלה לא מצי לאקשויי מיד ממצאו קשור רק ללישנא דסימנין דרבנן ולהכי משני מקדם ואבע״א בחיורי וסומקי. ואפרש שיחתי והוא. דלכאורה מוכח בש״ס בב״ב דף קע״ב ע״ב דרבא ס״ל דאין לחלק כלל בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד דמייתי ראיה דלא חיישינן לנפילה מב' יוסף ב״ש שמוציאין שט״ח זה על זה דהוה נפילה דחד אנפילה דרבים. וע״כ לא ס״ל לחלק כלל בין נפילה לחד לנפילה דרבים. וא״כ בלא״ה אפי׳ ליכא שום ראיה אין לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים וא״כ ה״ה בשאלה אי חיישינן לשאלה דרבים. ה״ה לשאלה דיחיד. וכבר כתבתי דקשה מאי פריך מברייתא דמצאו קשור בכיס. הא הוה שאלה דיחיד. מיהו לרבא לשיטתיה פריך שפיר דרבא לא מפליג כלל בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד. ולכן ביבמות דקאי לרבא ולרבא לשיטתיה קשיא שפיר ממצאו קשור דלדידיה אין חילוק בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד. משא״כ בב״מ דסתמא דתלמודא מקשי הכי וא״כ מעיקרא לא פסיקא ליה לאקשויי ממצאו קשור דיש לחלק בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד ולכן סיים התרוצים לתרץ גוף המשנה אי סימנין דאורייתא. ובתר הכי פריך ללישנא דסימנין דרבנן. אם כן מתניתין דיבמות איירי בסימן ממש. וקשיא כליו ל״ל ע״כ צ״ל דקמ״ל דסימן בלתי מובהק שבגופו לא מצטרף לסימן דכלי. ואע״ג דבעלמא שני סימנין שאין מובהקין חשיבי כסימן מובהק. הכא בכלים חיישינן לשאלה. וא״כ מוכח דגם לשאלה דיחיד חיישינן ופריך שפיר וא״ש ודו״ק. ובזה מיושב ג״כ זה שהקשה בספר פ״י אמאי דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ומאי קושיא הא יש לומר דמדרבנן חיישינן לשאלה כדמשני בבכורות דף מ"ז בחד לישנא שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. אבל מדאורייתא י״ל דלא חיישינן לשאלה. ולפ״ז י״ל דהכא לא מצי לשנויי הכי דהא ללישנא דסימנין דרבנן תקשי אמאי לא מצטרפין סימני גוף עם סימני כלים כיון דאיירי בסימנין ממש. וע״כ צ״ל דחיישינן בכלים לשאלה ולכן לא מצטרפין. והנה הרא״ש בתשובה הקשה על הרמב״ם דס״ל בכלאים בטמאה עם טמאה דרבנן תקשי היכי דייק בחולין דף עט מדאמר אי מעייל׳ לי כודנייתא בריספק עייל לי הנך דדמיין להדדי ודייק דס״ל סימנין דאורייתא. והא אפילו סימנין דרבנן מהני כיון דטמאה עם טמאה אינו אלא מדרבנן ע״ש מוכח דבדרבנן לכ״ע סמכינן אסימנין. ואם כן כיון דללישנא דסימנין דרבנן מוכח דאין מצטרפין סימני גוף עם סימני כלים. א"כ אי חששא דשאלה לא הוה אלא מדרבנן. אם כן ה״ל לצרף סימני כלים עם סימני גוף דאחששא דשאלה דלא הוה אלא דרבנן לכ"ע מהני סימני גוף. ואף דהכא ללישנא דסימנין דרבנן סימן דכלים לחוד נמי לא מהני מן התורה. מ״מ המדקדק היטב יראה שאין לחלק בזה. דכיון דבצירוף שניהם מועיל מה״ת וסימן הגוף מבטל חשש שאלה ודאי הוה ליה למימר דמהני. אלא ודאי חששא דשאלה מן התורה ופריך שפיר וא״ש. ובזה אפשר ליישב גירסא דחמור בעדי אוכף המוזכר בחדושי רשב״א ור״ן ואין להאריך בזה. ולפ״ז יש ליישב גם כן קושית התוס׳ ממצא פירות בכלי יחזיר וניחוש לשאלה ולפ״ז א״ש דודאי ללישנא דסימנין דאורייתא אפשר לומר דחששא דשאלה לא הוה אלא מדרבנן. דלדידיה מיתוקמא מתני׳ גופו דאריך וגוץ. ובהא ליכא לצרף כלל סימני הגוף דלא הוה סימן כלל. ולא קשיא לן חמור בסימני אוכף ולא משני דמדרבנן חיישינן. היינו משום דאכתי אינו מיושב ללישנא דסימנין דרבנן ולא מצרפין סימני כלים לסימני גוף. ומזה מוכח דחשש שאלה מה״ת כדפרישית. ולהך לישנא פשיטא די״ל דכמו שתיקנו להחזיר בסימן כמו כן תקנו שלא לחוש לשאלה ואין מקום לקושי׳ התוס׳ רק אלישנ׳ דסימנין דאוריית׳ דלא מצינו חזרת אבידה מטעם תקנה עד שלזה נדחקו התוס׳ דלמסקנא א״ש והיינו כדפרישית לעיל בדבריהם. אבל ללישנא דסימנין דרבנן פשיטא דלא קשיא כלל ניחוש לשאלה. דכמו שתקנו להחזיר ע״י סימן ה״ה דלא ניחוש לשאלה והכל נכון וברור כפתור ופרח בס״ד. העולה מזה דיש לחוש גם לשאלה דיחיד ולא מהני בצירוף סימן שאינו מובהק ויצא לנו ג״כ קולא ראיה לדעת האומרים דשני סימנין שאין מובהקין מצטרפין וחשיבי כסימן מובהק. אלא שקשה לכאורה ע"ד הפוסקים הללו דמצטרפין הסימנין מאי פשיט התם בא״מ משמלה מה שמלה יש לה סימנין וכו׳ דסימנין דאורייתא דילמא איירי בשני סימנין דהוי כמו סימן מובהק. דבשלמא הא לא קשיא דנוקמא בסימן מובהק ממש. דע"ז י״ל דמאי פסקא דשמלה אית בה סימן מובהק כמ״ש המפרשים. משא״כ לפמ״ש דשני סימנין נמי מצטרפין. א״כ מה פריך משמלה הא י״ל דבשמלה שיש בה מסתמא כמה סימנין א״צ צירוף הסימנין מחשיבו לסימן מובהק דיש לומר דמשמע דתנא יליף משמלה דנהדר בסימנין ואי לסימן מובהק או לצרף סימנין דחשיבי כסימן מובהק פשיטא דמהדרינן. ולא צריך למילף משמלה. ואי לאשמעינן דבדבר שאין בו סימן מייאש כבר נשמע מיש לו תובעין וכמ״ש שם בע״א ד"ה מה שמלה ע״ש ודוק. הנה עד כה הואלנו לדבר כאשר הורונו מן השמים כאשר עם לבבינו בתום וביושר כפי הוראת פשט הסוגיות ליישב הכל בריווח ונתהלכה ברחבה. ועתה נחפשה ונחקורה ודעת קדושים נמצא לאן דעתן של הראשונים נוטה בפרט הלזה. הנה הרב״י כתב בסימן י״ז שפך סוללה על הנ״י והר״ן בשם יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן לשאלה וכתב ב״י ודברים אלו לאו דסמכא נינהו. כיון שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש ובעה״ע שהם עמודי ההוראה חולקין עליה׳ ע״כ ותמהתי מאד מאין הרגלים ואנה מצא שחולקין עליהם אדרבה פשט לשונם שהביאו המשנה בסתם דאין מעידין אע״פ שיש סימנין בגופו ובכליו. וכיון דסימנין דגופו מיירי ע״כ בסימן שאינו מובהק משמע כלים נמי דומיא דגופו איירי בסימן שאינו מובהק. ולפמ״ש אפשר לומר דכיון דמייתי מתני׳ סתמא דמשמע דאין מצטרפין סימני גוף וכלים והיינו ע״כ מטעם חששא דשאלה אבל אין זה מוכרח וגם מהריב״ל בח״א ראיתי שנסתפק בזה. ובשם מהר״ן מאי״ברא הביא שסובר שמצטרפין סימני הגוף עם סימני כלים ולפי ראייתי גם מהרמב״ם מוכח כן ע״ש. וראיתי להב״ח בתשובה שדייק דבשלמא בסימני הגוף שלא ביארו דסמכינן אסימנין מובהקין די״ל שסמכו עצמם על מה שהביא פלוגתא דשומא סימן מובהק. ובגט אשה דסמכינן אסימן מובהק. משא"כ בסימני כלים שאין לומר שסמכו על מקום אחר ש״מ דלא ס״ל כלל להתיר בכלים דחיישינן לשאלה וזה יש לו פנים. אבל אינו מוכרע דפשטן של דברים משמע איפכא דכיון דכבר אייתו דבסימן מובהק בגוף סמכינן להתיר א״כ ע״כ מתני׳ איירי בסימנין בלתי מובהקין א״כ משמע דסימני הגוף מהני והיינו בסימנין מובהקין. וגם היכי שתקו ולא ביארו דבריהם בביאור לחוש לשאלה דלא נטעי דסימני הכלים דומיא דסימני הגוף דוקא. אלא ודאי ס״ל דלא חיישינן לשאלה (ודברי הרא״ש פ״ק דמציעא במתניתין דמצא אגרות שום יתבאר בדברינו להלן בס״ד) משא״כ אי הוה ס״ל לחוש לשאלה היה להם לבאר בהדיא. ויש להביא ראיה דלא חיישי הרי״ף והרא״ש ורמב״ם לשאלה והיינו ממה שהשמיטו ברייתא בגיטין במצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת מחזירין. וכבר תמה ב״י בסימן קל״ב בזה. ואי ס״ל דלא חיישינן לשאלה לא ק״מ והוא דודאי אי סימנין דרבנן ע"כ איירי התם בסימן מובהק כדפרישית לעיל באורך ואם כן קשה מאי קמ״ל מ״ל סימן מובהק בגט או בכיס וארנקי אלא צ״ל דקמ״ל דלא חיישינן לשאלה בהני כלים או דלא חיישינן לשאלה כלל. ולא מפלגינן בין הני כלים לשאר כלים. וא״כ יש לומר שסמכו על פשט המשנה דיבמות דסימני כלים שוין לגוף ומוכח דלא חיישינן לשאלה ולא היו צריכים להביאו כלל. דכיון דאיירי בסימן מובהק לא צריך תו לאשמעינן כלל דלא חיישינן לשאלה ומה שכתב הב״ח ליישב דס״ל דילמא בזמן הזה אורחייהו למושלינהו דחוק הוא. דמכל מקום ה״ל לאתויי ללמוד בכלים שאין דרך לשאלן כלל. אלא ודאי כמ״ש עכ״פ אין להכריע מדבריהם ביבמות ההיפוך ודברי הנ״י ברור מללו שכתב דמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כו׳ משמע דלא חיישינן לשאלה. ומה שדחה הב״ח דאיירי בכלים דלא מושלי לא נהירא כלל. שהרי לא הביא כלל הך דלא מושלי כיס וארנקי. וכן מדכתב דאריך וגוץ כליו בחיורי וסומקי ולא כתב דחיישינן לשאלה. משמע דס״ל דלא חיישינן כלל לשאלה. וכן נראה מלשון הגמרא דסוף יבמות שכתב גם כן הא מוקמינן גופו דאריך וגוץ כליו בחיוורי וסומקי. ומדלא אייתי כליו דחיישינן לשאלה. ש״מ דס״ל דלא חיישינן לשאלה וכן הבין הב״י בתשובתו מלשון המרדכי והב״ח השיג עליו שלא כדת. אלא דיש לדקדק בלשונם דנקטו גופו דאריך וגוץ כו׳ למה נקטו הך אוקימתא דהיינו אי סימנין דאורייתא הא לדידן אפילו בסימנים אמצעים דעדיפי ומחזירין עליהם אבידה מ״מ לא מהני אפילו לא חיישינן לשאלה. דבעינן סימן מובהק ביותר כמבואר בכל הפוסקים. ואפשר דס״ל דיש לצרף סימני גוף וכלים כמ״ש מהריב"ל בשם מהר״ן מאייברא ומשמע מתני' דחדא קתני אע״פ שיש סימנין בגופו ובכליו דתרתי נמי לא מהני. ולכן אפילו ללישנא דסימנין דרבנן ע״כ מתני׳ בסימנין גרועין איירי מדלא מצטרפי ודו״ק וצ"ע. שוב ראיתי שגם הש"ך בח"מ סימן ס"ה סקכ״ו השיג על הב״י וכתב ג״כ שנ"ל עיקר שלא לחוש לשאלה וגם מהרי"ט בתשובה תמה על הב״י בזה. וראיתי להגאון בספר נ״ב סימן שהכריע דעת הרמב״ם שחושש לשאלה וכתב דבהדיא כ"כ בפ"ג מהלכות גירושין מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכיר הגט בט״ע כשר. ומדלא מהני ט״ע דחפיסה לחוד ש״מ דחייש לשאלה. ותמהני שסותר דברי עצמו שהכריע מדנקט הרמב״ם בהלכות גזילה ואבידה חמור בסימני מרדעת סבירא ליה. דאי סימנין דרבנן לא חיישינן כלל לשאלה. והך תשובה דלעיל בתראה היא ולא זכר דבריו הקודמין. והאמת שאין הכרע מלשון בסימני מרדעת. דכבר כתבו התוס׳ אפילו אי חיישינן לשאלה באבידה תיקנו דלא ניחוש לשאלה. וכיון שהרמב״ם נקט בסימנין אף על גב דסימנין לאו דאורייתא למדנו מחכמת לשונו דלא ניחוש לשאלה והיינו מדרבנן כדכתבו התוס׳ אבל מן התורה אפשר דיש לחוש לשאלה וצריך אוכף ועמ״ש לעיל בזה. אבל גם מלשון שבהלכות גירושין אין להכריע איפכא דחיישינן לשאלה דהא הוא מפרש כן מתני׳ דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו היינו שמכיר הגט בט״ע. ואם כן יהיה לנו הכרח ממתני׳ דחיישינן לשאלה. ואם כן אמאי הדר ביבמות ומוקי כליו בחוורי וסומקי וגם אמרינן ביבמות ובא״מ ואי חיישינן לשאלה ואם איתא שיש להוכיח דין זה מן המשנה ה״ל להקשות כן אמתני׳. והרי מהר״ן מאייברא הוכיח מלשון זה דלא סמכינן אט״ע לחוד. אם לא בצירוף מה שנמצא בכלי. וא״כ תרתי בעינן דוקא ואין שום ראיה וראיתי להב״ח בתשובתו שביקש לחלק דלשאלה בזמן מועט לא חיישינן כבר השגתי עליו בספרי ואין כאן מקום להאריך בזה דכל הפוסקים לא חלקו כלל בין זמן מרובה לזמן מועט. ויותר מזה אני תמיה עליו שהרי בזה נהרס ונסתר כל בנינו. שבתחילה תמך יסודותיו בהררי קודש מדלא כתבו עמודי ההוראה דמתירין ע״פ סימני כלים ש"מ דס״ל דאין לסמוך על סימני כלים. ואם כן תקשי ליה לנפשיה אמאי לא הביאו להתיר בסימני כלים כשיש זמן מועט משנאבד אלא ודאי ליתא להך סברא כלל באופן שעדיין הדבר שקול לענ״ד בהנך עמודי ההוראה מאי דעתייהו בענין שאלה. אלא דהרא״ש פ"א דב״מ במתני׳ דמצא אגרות שום כתב אמתני׳ דמצי בחפיסה ודלוסקמא ונתן סימן בכלי יחזיר לו גם השטר. ואף ע״ג דמשמע בפרק בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה. הנ"מ לענין איסורא דאין מתירין ע"י סימן בגדי המת דשמא השאיל כליו לאחר. אבל לענין ממון לא חיישינן לשאלה. ואפילו אי חיישינן לשאלה מה״ת. מ״מ יכולין לתקן לענין ממון כו׳ עכ״ל. ודעת הרמב״ם נראה גם כן להוכיח דחיישינן לשאלה. והוא ממ״ש בפרק י״ד דסימנין סומכין עליהם ודנין בכל מקום על פי דין תורה. ופשטן של דברים נוטה דס״ל דסימנין דאורייתא. וכן הבין המ״מ מדבריו. ובכ"מ תמה ממה שכתוב בהלכות גירושין פרק י״ג דאין מעידין על פי סימנין. ולכן נדחק בכ״מ לומר שהרמב״ם לא כיון אלא לסימנין מובהקין ביותר ודבריו דחוקים. שהרי בכל הפ׳ לא איירי הרמב״ם כי אם בסימנין שמחזירין עליהם אבידה. ותו דבכולה שמעתא אמרינן דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין לא בעדים. ולא מוקי בסימן מובהק אלמא שאין בין סימן מובהק לעדים כלום. וא״כ מאי קמשמע לן הרמב״ם שדנין ע״פ סימנין מובהקין. ולכן נראה עיקר כדברי המ״מ וליישב קושיית הכ״מ נראה דבלא״ה יש להבין בגמרא דקאמר נ״מ לאהדורי גט אשה בסימנין. ולא קאמר להעיד על פי סימנין על אשה שמת בעלה ע״פ סימנין שהיה בגופו. ולכן נראה ותחילה אבאר מה שיש להעיר במה שמשמע בש״ס דמהא דאין מעידין על פי סימנין מוכח דסימנין דרבנן משמע דאי סימנין דאורייתא היו מתירין אשה שמת בעלה ג״כ ע״פ סימנין. וקשה מנ״ל דילמא ודאי אפילו נימא דסימנין דאורייתא ומחזירין עליהם אבידה מן התורה. היינו משום דכיון דיהיב סימנין אמרינן מסתמא אבד דבר כזה שנותן בו הסימנין. כיון שבאמת יש סימנין אלו בכלי הנמצא. וכיון דהוא אבד בודאי כלי כזה אפילו תמצי לומר שיש בעולם עוד הרבה בגדים כאותו שנמצא מ״מ מהיכי תיתי לחוש שגם אחר אבד דכיון שהוא בודאי דבר שיש בו סימנין הללו דין תורה הוא לסמוך על הסימנין ולא ניחוש שגם מאחר נפל בגד כזה. משא״כ לענין עדות אשה שמת בעלה על פי סימנין שהיו מכירין בו. אם נימא דאיתרמי הני סימנין גם באינש אחרינא שוב אין כאן עדות כלל. שהרי לא נודע כלל שמת בעלה של זו האשה וזה שנמצא בו הסימנין אפשר שאחר הוא שהיו בו סימנין הללו. ובעל האשה עודנו בחיים חיותו ולא מת כלל. משא״כ באבידה כיון שעכ"פ יש הוראה מן הסימנין שנאבד לו כלי כזה בדין הוא להחזירו לו. כיון שזה אבד בודאי. והאחר אין ידוע שאבד כלום ובפרט דמסתמא אין לחוש לנפילה דמיזהר זהירי. ולא דמי כלל לעדות אשה. ורש"י פי׳ דאי סימנין דאורייתא בעדות אשה דילפינן משמלה וקשה טובא דלא דמי כלל. ולכן נראה דהבעיא דאבעיא לן אי סימנין דאורייתא בכל גווני מספקא לן דאפשר דמן התורה לא מהדרינן אבידתא כלל בסימנין וסימנין דרבנן לגמרי הם או אפשר דהני סימנין הם מן התורה וטעמא דפרישית כיון דהוא בודאי אבד. ואחר אין ידוע שאבד ולא חיישינן לנפילה דאחר שלא הוחזקה. מיהו אפשר דסימנין דאורייתא לגמרי והיינו אפילו לא קאמר כלל הסימנין רק שבאו עדים שהיה לפלוני בגד שהיה בו סימן כמו שיש בזה הנמצא דאפשר דדרשינן משמלה דבכל גווני מהדרינן ע״פ סימנין. ובזה שלא נודע כלל אם נאבד לו שום דבר ואם נימא דאפילו בזה אנו סומכין על הסימנין. אם כן גם בעדות אשה שמת בעלה ראוי לסמוך על סימנין דגם הכא אין ידוע כלל שנאבד לו שום דבר. דמה שעדים אומרים שהיה לו סימן כזה בבגד. מ״מ אפשר דגם אחר היה לו בגד כזה ומאינש אחרינא נפל. ואם היינו אמרינן דגם הא אתרבי משמלה להחזיר בסימנין אפילו כבר ראה האבידה רק שמביא עדים שהיה לו כלי כזה בסימן הנמצא בכלי שנמצא ולהאי גוונא איכא לדמויי עדות אשה ג"כ דדמי ממש ובכל גווני מספקא לן נמצא שלפי זה לא מצי למימר להתיר אשה שמת בעלה ע"פ סימנין דלא פסיקא דאפשר דאפילו אי סימנין דאורייתא אם אינם כי אם על אופן הראשון היינו כשאומר הסימנין בכלי קודם שראוהו אין מזה הוכחה להתיר עגונה על פי הסימנין דהכא י״ל דלא חיישינן לנפילה של כלי אחר שלא הוחזקה. משא״כ באשה וכיון דמספקא אפילו אי אמרינן בכה״ג סימנין דאורייתא ולהכי קאמר לאהדורי גט אשה דפסיקא על איזה אופן שיהיה סימנין דאורייתא אפילו נימא כאופן הראשון מ״מ ראוי להחזיר גט אשה. כיון דע״פ סימנין שנותן מהימן שנפל לו גט כזה לא חיישינן שמא גם מאחר נפל גט כזה ודמי לאבדה ממש. מה שאין כן בעגונה לא פסיקא דאפילו אי סימנין דאורייתא אפשר דבכה״ג לאו דאורייתא הם. והיינו כשמביא עדים על הסימנין ולא נודע שנפל ממנו כלום אפשר דאין הסימנין ראיה שהיה כלי שלו ובכה״ג סימנין לאו דאורייתא. ולכן נקט לאהדורי גט אשה דדמיא לסימני אבידה בכל גווני וכי פשיט ליה מאין מעידין היינו לינקט מיהא פלגא בידיה דסימנין כי הני לאו דאורייתא נינהו ודאי דאפי׳ סימנין כי הני נמי אפשר דהוה מדאורייתא וא״ש ודו״ק. ולפ"ז רבא דקאמר ללישנא קמאי דסימנין דאורייתא גם בעגונה. היינו משום דמשמע ליה בכל גווני מהדרינן ע״פ סימנין אפילו ראה האבידה ומביא עדים שהיה לו כלי בסימנין אלו. ובהאי גוונא נמי איכא לדמויי עדות אשה כדפרישית. ובהכי ניחא לאיכא דאמרי דכ"ע סימנין דרבנן. וקשה היכי קאמר בפשיטות דסימנין דרבנן הא בכל דוכתי שנזכרו דברי רבא בסימנין ספוקי מספקא ליה בתחילת שמעתא קאמר סימנין דאוכף ועדים דאוכף וכן אמר התם אם ת״ל סימנין דרבנן משמע דלא פסיקא ליה. והיכי קאמרי איכא דאמרי דרבא אמר דכ״ע סימנין דרבנן. דבשלמא ללישנא דסימנין דאורייתא י"ל דנזכר התם בש״ס דהדר אמר רבא סימנין דאורייתא. אבל ללישנא דסימנין דרבנן שיסבור רבא בפשיטות סימנין דרבנן לא מצינו כלל. ולפ"ז ניחא דגם להך לישנא דסימנין דרבנן י״ל דקאמר נמי לבתר דפשיטא סימנין באבידה דאורייתא מכח האי דמצא תכריך כמבואר בגמרא ודברי הרמב״ם כמ״ש המ״מ. מ״מ בעדות אשה י״ל סימנין כי הני לאו מן התורה הם כלל כשאין ידוע שאבד לו שום דבר. והסימנין ע״פ העדים. ובזה מיושב מה שהקשו התוספות דתקשי ליה לרבא הך ברייתא דמצאו קשור דדייק מינה אביי דסימנין דאורייתא. ותירוצי התוספות דחוקים הם דכיון שנזכר בגמרא דאביי דייק מיניה סימנין דאורייתא אם כן הוה ליה לאקשויי ולפרושי לרבא התם כיון דנזכרו שם דברי אביי דדייק דסימנין דאורייתא ולמאי דפרישית ניחא. דרבא ס״ל באמת באבידה סימנין דאורייתא והיינו שע״פ הסימנין מאמינין לו שנאבד לו. ותו לא חיישינן שנאבד גם לאחר דבר בסימן כזה. ולכן הך דמצאו קשור דמיא לסימנין דאבידה. משא״כ עדות אשה לא דמיא. כיון שאין ידוע שמת כלל בעלה של זו כדפרישית ודו״ק. והן הן דברי הרמב״ם שלענין מציאה פסק סימנין דאורייתא.

והיינו שע"פ סימנין מאמינין לו שנאבד ממנו. ולא חיישינן שגם אחר אבד כלי כזה. משא״כ לגבי עדות אשה י״ל גם לרבא סימנין דרבנן דאפשר שזה לא מת כלל. ודברי רמב״ם ברורים ודוק היטב. איברא דאכתי קשה מה שפסק הרב ז"ל בפ״ג מהלכות גירושין גבי גט דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני. ובגמרא אמרינן אבל נקב סתם לא מספקא ליה אי סימנין דאורייתא כיון דס״ל להרמב״ם סימנין דאורייתא. א"כ אפילו נקב סתם נמי ה״ל סימן וכן הקשה בספר לח״מ. וגם משם קשה על הרמב״ם שפסק סימנין דאורייתא. והרי רב אשי דבתראה הוא מספקא ליה היכי פסיק הכי בפשיטות. ולכן נראה דהא בלא״ה יש להבין בגט דקי״ל בלא מצאו לאלתר. חיישינן שמא גט אחר הוא. והרי השליח יודע שאבד גט. א"כ אמאי ליחוש שמא גט אחר הוא ומאחר נפל. הא קיי״ל דלנפילה לא חיישינן ובפרט הכא דה״ל נפילה דחד דהא צ"ל שאבדו יוסף בן שמעון ושליח זה שהיה שלוחו של יוסף בן שמעון מצאו. ובכה״ג קיי"ל לכ"ע בב״ב דלנפילה דחד לא חיישינן. וכבר עלה על דעתי לחלק ולומר דהא דלא חיישינן לנפילה. היינו במלתא דממונא דמזהר זהיר ביה. משא״כ בגט אשה לא זהיר ביה חיישינן לנפילה. אלא דקשה לי ע"ז מהא דקיי״ל באה"ע סימן קמ״א דעת רוב פוסקים. דגם בגט לא חיישינן לנפילה. ועיין ב"ש ס״ק י״ד וט״ו. ולכן היה אפשר לומר דהא דודאי בגט שיש לו צורך בו מזהר זהיר ביה כמו במידי דממונא. ולכן אינו נאמן לומר לשליח שממנו נפל דכיון שהיה לו צורך בו והיה לו לחוש שמא יבא ליד אשתו. מסתמא מזהר זהיר בו. ולכן לא מהימן לומר שממנו נפל דבאותו אופן שיש לחוש שיבא לו ממנו ריעותא כשיבא ליד אחרים או ליד אשתו ותאמר שהיא מגורשת ממנו מזהר ביה. אלא דהתם חיישינן שמא נפל מיד מי שלא היה לו צורך בו דהיינו מאשה שכבר הוחזקה מגורשת ואין לה עוד צורך בגט. או מבעל שביקש לגרש אשתו ונאבד לו לפי שעה וגרשה בגט אחר. וכה״ג שאין עוד שום צורך לו בגט אבל כל שיש לו צורך בגט מזהר ביה טובא. אלא שיש לחוש לנפילת גט שלא היה עוד צורך בו. ובהכי ניחא מ״ש התוס׳ ביבמות פ׳ האשה שלום בשם ה״ר אלחנן דבגט היה לנו לחוש לנפילה כיון דלא מזדהרא ביה. אף דלכ״ע כשהגט ביד אשה אינו נאמן לומר שממנו נפל ומצאתו. היינו דבעל ודאי מיזהר זהיר ביה כל שיש לו לחוש שיבא ליד אשה. אלא דקשה לכאורה לפ"ז מאי פריך ביבמות ממצאו קשור בכיס דסמכינן אסימנין. דילמא התם לאו משום דסמכינן אסימנין אלא משום דלנפילה דכיס וארנקי לא חיישינן דמזהר זהירי ביה. בשלמא בגט לחוד י"ל שנפל ממי שא"צ לו. אבל האי כיס וארנקי ודאי ליכא למיחש בו לנפילה דמזהר זהיר ביה. ולכן היה אפשר לומר דאביי לשיטתיה דוקא קשיא ליה דס"ל לנפילה דרבים חיישינן ודוקא נפילה דיחיד והיינו כפרשב״ם שהוא נפילה ומציאה דיחיד שיזדמן שיוסף בן שמעון אבד ויוסף בן שמעון מצאו. דהא יוסף בן שמעון אחרינא לא מסיק אדעתיה שאבדו יוסף בן שמעון אחר ושיזדמן הדבר במקרה שיוסף בן שמעון יאבד. ויוסף בן שמעון אחר ימצאנו. זהו חששא רחוקה אבל מציאת השליח הלזה לא מקרי מציאה דיחיד שהרי השליח מחזיר על אבידתו ויותר שכיח שימצא המחפש משימצא במקרה וא״ש. וא״כ ממילא מיושב ג״כ מה שהקשו התוספות דתקשי לרבא ללישנא דסימנין דרבנן מברייתא דמצאו קשור ולפמ״ש לק"מ דלרבא לשיטתיה דגם לנפילה דרבים לא חיישינן והיינו דמשום דמזהר זהירי אינשי. וכבר אחז״ל איזהו שוטה המאבד כו׳ אלא דבגט לחודא לא מזדהרא. ולכן חיישינן לנפילה. משא"כ במצאו קשור בכיס לא חיישינן לנפילה וא"ש ומתני׳ דמצאו בחפיסה ודלוסקמא ומכירו י״ל כמ״ש התוס׳ במכירו אע״פ שיודע שלא איבדו בחפיסה נמי כשר במכירו ודו״ק. אלא דלפ״ז יצא לנו קולא גדולה בהיה הגט בכלי ומצאו בכלי שהניחו אף שאינו מכיר הגט ולא הכלי נמי כשר דלנפילה לא חיישינן. ומדברי הפוסקים לא משמע כן. ולכן צריך לחלק הא דלא חיישינן לנפילה היינו דוקא כשהדבר יוצא מתחת ידו דיותר שכיח שיבא לידו מרצון רוצה. משיבא לידו במקרה נפילה דלא שכיחא. ובפרט שטוען ברי שלא בא לידו ע"י נפילה. אבל בלא"ה חיישינן כיון שהוא בעצמו אינו יודע ובא לידו ע״י מציאה יש לחוש שמא אחר הוא. וגם אינו יודע בעצמו בירור הדבר. עכ"פ נינקוט מיהו סברת הר"ר אלחנן דבגט לא מזדהרא ויש לחוש בו יותר לנפילה דלא זהירא ביה. וא״כ קשה היכי פשיטא לן אי סימנין דאורייתא באבידה מהדרינן גט אשה ע״פ סימנין. הא אכתי לא דמיא לאבידה דילמא באבידה שאני. דלהכי מהימנינן ליה ע״י סימנין שאבד ותו לא חיישינן לאבידת אחר ג״כ כיון דבאמת מזהר זהירי אינשי. (וכיוצא בו כתבו התוס׳ ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה ודאי דכשיש לתלות בשובך לא תלינן בעוברי דרכים דמזהר זהירי שלא יפלו היונים) שלא יאבדו. משא״כ בגט אשה די״ל טפי שנפל מאחר גט בסימנין אלו כיון דשכיח ביה טפי נפילה. ולא דמיא לאבידה. והיכי פשיטא ליה לדמויי גט אשה לאבידה. ולכן צ״ל דהא דאמרינן לאהדורי גט אשה. היינו בשנמצא הגט ככלי. והשליח נותן סימן בכלי. דדמי ממש לאבידה. דאם נחוש שנפל מאחר היה לנו לומר דמזהר זהירי אינשי. אף דבגט ליכא זהירות כ״כ מ״מ מזדהרי ביה משום הכלי ודמי ממש לאבידה ולהכי אי סימנין דאורייתא באבידה ה״ה בגט אשה בכה״ג יש להחזירו ע״י סימן הכלי. דהוה נמי כמו חששא דאבידה. וא״כ י״ל דזהו דוקא בס״ד דלא אסיק אדעתיה חששא דשאלה. משא״כ לפי האמת דמסיק דיש לחוש לשאלה א״כ לא מהני כלל הסימן שנותן בכלי. וליתא להאי נפקותא של גט אשה. דבשלמא באבידה י״ל דסמכינן אסימנין שאבדו. וכיון שאבדו חששא רחוקה היא שגם אחר אבד ומה גם בסימן כזה. משא"כ בגט שאין זה חשש רחוק שגם מאחר נפל דלא זהירי כ״כ בגט כמו במידי דממונא ולא דמי לאבידה וא״כ דברי הרמב״ם ברורים דכיון דחיישינן לשאלה ליתא להאי נפקותא. ואפילו אי סימנין דאורייתא י״ל דהיינו בגוונא דאבידה וכמ״ש לעיל באופן הראשון בפירוש סימנין דאורייתא. ולא מוכח גט אשה כלל. דסימן שנותן בגט לא מהני ומשום סימן שנותן בכלי ג״כ לא מהדרינן ליה כיון דיש לחוש לשאלה. ודברי הרמב״ם ברורים ונכונים והיינו כדפרישית לעיל דספק סימנין דאורייתא על האופן הראשון שזכרנו ודו"ק. גם אפשר דבגמרא נקט נמי לאהדורי גט אשה. היינו בנמצא בכיס וארנקי דהני כלים דלא מושלי אינשי. והרמב״ם לשיטתיה שלא הביא הך דכיס וארנקי. וכתב הב״ח בתשובה הנ״ל דס״ל שמא זה היה דוקא בזמן התלמוד שהיתה הקפידא מצויה בהם. משא״כ אח"כ נשתנה ולא קפדי בהו אינשי. ולכן ליכא נפקותא בנמצא בכלי ובנמצא הגט בלא כלי ודאי צריך סימן מובהק. דבהא מספקא אם גם בהא סימנין דאורייתא. ודמי לעדות אשה שמת בעלה דלא סמכינן אסימנין. איברא דמ״מ יש לקיים דברי מהר״ל מפראג ודברי הב״ש שיהיו שניהם דברי אלקים חיים ולדינא יעלה בידינו כשיטת מהר"ל מפראג ולא מטעמיה. וגם הסוגיות יבאו על מכונם בלי שום דוחק ותחילה אבאר מאי דקשה לי אמאי ניחוש לשאלה. הא קי״ל בח״מ סימן נ״ט בלוה שאומר אמטלטלין שתחת ידו של אחרים הם אינו נאמן. וליש אומרים אפי׳ יש לו מיגו והטעם דה״ל מיגו במקום חזקה אלימתא. דכל מה שנמצא תחת יד אדם הוא שלו. וא״כ כאן נמי היה לנו להחזיק הבגדים שהם של זה שנמצאו עליו ונימא דמסתמא שלו היו. ודוחק לומר דהא דחיישינן לשאלה. היינו דוקא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר. דבהני לא אלימא חזקתייהו כ״כ חדא דהפוסקים לא חילקו וסתם בגדים אין עשויים להשאיל ולהשכיר. דהא קיי״ל דוקא אומן אין לו חזקה. ובפרק חזקת מוכח דטלית לא מקרי דברים העשוים להשאיל ולהשכיר. ועוד דגם בדברים העשויין להשאיל שייכא הך חזקה. ולכן לא חילקו בסימן נ״ט בזה משום דכ״ז שאין עדים שהיה של אחר. מוקמינן לה בחזקת כל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו. מיהו ודאי אי מייתי עדים מפקי מחזקה כמו באשת איש. אף שמוחזקת בחזקת אשת איש. עדים מפקי לה מחזקה. אבל כ״ז דליכא סהדי לסתור החזקה וכן בכל דוכתי אזלינן בתר חזקה. ועדים מפקי לה מחזקה. ומצאתי את שאהבה נפשי שכוונתי בדבר זה לדעת הגאון בס׳ נ״ב ששנה בדבר זה כמה פעמים בתשובותיו. וראיתי שביקש ליישב דהא קשה ג״כ איפכא מאי פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דילמא דוקא בא״א חיישי׳ לשאלה דאיכא חזקת איסור א״א. משא״כ באבידה שאין למוצאה חזקת ממון. וביקש לומר דהך חזקה נגד הך חזקה. דכל מה שנמצא ביד אדם. ואין זה מוכרח די״ל באבידה איכא למימר דמרובא דעלמא נפל. ורובא עדיף מחזקה. והוא עצמו כתב בתשובה אחרת דכיון שמוכרח להחזיר ע״פ סימנין. הוה כאילו היה מוחזק. וגם הוא עצמו כתב בדף כ״ז סוף ע״א דהמוצא אבידה הוא מוחזק. ועיין בספר פני יהושע בכתובות דף י״ב ע״ב כתב ג״כ בהדיא די״ל דאזלינן בתר רובא דעלמא. ואף דאין הולכין בממון אחר רוב. הנ״מ להוציא ע״ש. וליישב בזה אני אומר דהתוס׳ פרק האשה שלום הקשו שם דף קט״ו ע״ב בד״ה היכי פשיט רבא איסור׳ מממונא ותירצו כיון דבממונא לא חיישינן בהוחזקה עכ״פ באיסור בלא הוחזקה אין לחוש ע״ש. ואם כן ה״נ י״ל דדוקא לענין ממונא אמרינן הך חזקה. ולא לענין איסורא. אכן המעיין בתוס׳ ב"מ דף כ׳ ע״ב ד״ה איסורא הקשו דטפי מחמירין בממון מבאיסור. ותרצו דבא"א החמירו ועוד תרצו ע״ש ולב' התירוצים מוכח דמדאורייתא באמת אין לחלק. רק מדרבנן יש להחמיר באיסור וא״כ אף אנן נימא לענין שאלה. אף דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה מדרבנן החמירו באיסור. והא דפריך חמור בסימני אוכף הכי פריך דכיון דמוכח בחמור בסימני אוכף אף דליתא התם חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם. דהא באמת האוכף שלו והחמור נמצא א״כ באיסורא מיהת כיון דאיכא נמי חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו וזהו חזקה אלימתא אין להחמיר כ״כ באיסור. ובהכי ניחא ג״כ מאי דפריך בפשיטות חמור בסימני אוכף כו׳ ונימא דבעדות אשה החמירו רבנן. וכבר כתבתי לעיל בזה ולפ״ז א״ש ולק״מ דודאי הך חששא דרבנן כאן. ומ״מ אי לא שייך למיחש היכא דליכא חזקה מן התורה. גם בדרבנן אין להחמיר. עכ״פ היכא דמסייע החזקה כעין דברי התוס׳ הנ״ל. וסימנין לזה מצאתי בדברי הרא"ש בפ"ק דב״מ העתקתי לשונו לעיל שכתב ואפילו אי חיישינן לשאלה מן התורה מ״מ יכולין לתקן כו׳ עכ״ל. ומשמע דמספקא ליה אי חששא דשאלה דהתם מן התורה או מדבריהם ולכאורה תמוה הרי מוכח בש״ס להדיא מכח קושיא דחמור בסימני אוכף שחששא דשאלה מן התורה. דאי חששא דשאלה לא הוה אלא מדרבנן מאי פריך היכי מהדרינן מהיכא תיתי שיעשו חכמים תקנה מבלי להחזיר לבעל האבידה ממונו אלא ודאי משמע ליה להרא"ש דיש מקום לומר הא דחיישינן לשאלה היינו מדרבנן מחמירין בעדות אשה. וא״כ הא דפריך מחמור בסימני אוכף היינו כדפרישי' דבהרוג הנמצא בכלים דיש חזקה דכל מה שנמצא חשש שאלה אינו אלא דרבנן. משא״כ בחמור ודאי אם יש לחוש לשאלה י״ל דמן התורה הוא. ולא נסתפק הרא"ש בזה. אלא דלרווחא דמילתא קאמר אפילו יהיה גם בהרוג הך חששא דשאלה מן התורה ולא סמכינן אחזקה הנ״ל. וא״כ באבידה מגרע גרע טובא דליכא הך חזקה. וגם יש חשש שאלה שהוא מן התורה אפי' היכא דאיכא חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שלו. עכ״פ חזינן דהרא״ש לא ברירא ליה אי חששא דשאלה מן התורה ודו״ק. וכיון שזכינו לזה ממילא נסתר היסוד ונפל הבנין אשר בנו המחמירין. דאי סימנין דרבנן כ״ש שראוי לחוש לשאלה דלא הוה סימן ביותר. ולפמ"ש אין מקום לדבריהם דבשלמא בסימנין לחוד ליכא חזקה. ואי סימנין לאו דאורייתא חיישינן שמא אחר הוא אבל היכא דנמצא בבגדיו שיש לנו הך חזקה אלימתא י"ל דלא חיישינן לשאלה כלל. ומעתה גם הסוגיא שבפרק אלו מציאות תתפרש בריוח בלי שום דוחק דודאי לאבע״א הדר מחששא דשאלה לגמרי. ואפילו ללישנא דסימנין דרבנן אין לחוש לשאלה. ואף דודאי לא הוה סימן מובהק ביותר כמ״ש הב״ש ושאר אחרונים. מ"מ כיון דיש לנו חזקה אלימתא דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו. אפילו אי סימנין דרבנן אין לחוש לשאלה ומ״מ פריך שפיר ממצאו קשור דהתם ליכא הך חזקה. ולכן פשיטא ליה אי סימנין דרבנן יש לחוש לשאלה. ומתפרשת הסוגיא כפי הדרך הראשון. המבורר בדברינו לעיל הדק היטב. ומעתה מלבד זה יש מקום לומר כיון דחששא דשאלה בנמצא בבגדים לא הוה אלא מדרבנן שאפשר דקיי״ל להקל כיון דאיכא תרי לישני בגמרא. ובשל סופרים הלך אחר המיקל וא"ש דברי הטור דמשמע בסימן י"ז דסימנין מובהקין בבגדים מהני. ובסימן קל״ב חשש לשאלה. היינו משום דשם לא שייך חזקה הנ״ל. ובסימן נ"ו איירי שמצאוהו בבגדיו דשייכא חזקה נקטינן לקולא. וגם בדברי הרא״ש בתשובה שהביא הטור סימן קי״ח יש לפרשם ג״כ שמצאו הבתי שוקים שלא על ההרוג דלא שייכא הך חזקה. וגם מדברי הרמב״ם אין ראיה בהרוג שנמצאו בבגדיו עליו אף כפי מה שכתבתי להכריע מדבריו דחייש לשאל. והרי הכל מרווח ונכון וברור בס״ד. ואזדא ליה כל ראיות המחמירין אף גם אפילו תאמר להחמיר בזה משום חומר ערוה לחוש לתירוץ חיישינן לשאלה אע״ג דהוה דרבנן. מ״מ כיון דחשש שאלה דרבנן א״כ מהני סימן שאינו מובהק להתיר. ודבר זה למדנו מתורתו של רבינו הרא"ש בתשובה ממה שהקשה על הרמב"ם דאי טמאה עם טמאה דרבנן א״כ אפילו אי סימנין דרבנן סמכינן עלייהו. וה״נ בנ"ד כיון דחשש שאלה מדרבנן מהני סימן שאינו מובהק. וכיוצ' בזה ראיתי ג״כ שכתב הגאון מפראג בתשוב׳ א׳ הן אמת כי יש לי קושי׳ על דברי הרא״ש בתשוב׳ מדברי הרא״ש בפסקיו שכתב לדעת הרי״ף הא דמחמיר לחוש לחומרא דלא מהדרינן גט אשה רק בתרתי לטיבותא אין שיירות מצויות ולא הוחזקו היינו לכתחילה כיון דאפשר לכתוב גט אחר. משא"כ באשה שמת בעלה שתצטרך להתעגן כל ימיה קיי״ל להקל. א״כ ע"כ דחשש בלא הוחזקו ג״כ מדרבנן. ואפ״ה כתב הרי״ף דבעינן תרתי לטיבותא. ומשמע דכל שאין תרתי לטיבותא בעינן סימן מובהק ג״כ י"ל דבגט אשה מחמירין כיון דאפשר לכתוב אחר ומשום חומרא דאשת איש מחמרינן לכתחילה. משא״כ בדר׳ אבא י״ל דאי הוה טמאה עם טמאה דרבנן שפיר י"ל דסימנין דרבנן מהני. ויותר נראה דעיקר קושית הרא״ש דס״ל דפשיטא ליה דסימנין דאורייתא דילמא מספקא ליה כמו דאשכחן בגמרא דרבה בר ב״ח דהוה מאמוראי קדמאי מספקא ליה ומספיק׳ ה״ל ספיקא דרבנן ולהקל עכ״פ אי חשש שאלה אינו אלא מדרבנן. יש לסמוך על סימן בלתי מובהק שבגופו ובפרט בהא דפסקינן סימנין דרבנן לאו מטעם ודאי אלא מספיקא מחמרינן. דהא רב אשי מספקא ליה בהא והוא בתראה. ורבא לתרי לישני ביבמו׳ ס״ל סימנין דאוריית׳. וא״כ אפי׳ ניחוש לשאלה מדבריהם. מ״מ בצירוף סימן שאינו מובהק שבגופו מועיל אחשש דרבנן. ולפ"ז יש ג״כ מקום לחלק בין שאלה דיחיד (ר״ל שיש סימן שאינו מובהק בגופו כמו שזכרתי למעלה) לשאלה דרבים כפי מ״ש הב"ח ולא תקשי מאי פריך ממצאו קשור הא הוה שאלה דיחיד. די"ל דבלא״ה קשה מ״ש הב"ח למה אמרי׳ בפ׳ האשה שלום אי לפקדון כיון דשמיה כשמי׳ לא מפקיד גביה הא הו"ל פקדון דיחיד. ולפ״ז י״ל דחד בחבריה מתרצא דהא דלא חיישינן לשאלה דיחיד. היינו כשיש חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם כנ״ל. וכבר כתב הש״ך בח״מ סימן מ״ו דבשטרות שאין להם סימן לא שייך הך חזקה. א״כ י״ל התם דמיירי בשטר ולכך י"ל טעם דשם ליתא להך חזקה. והוי לן למיחש אף לפקדון דיחיד ולכן צ״ל טעם אחר וא״כ פריך שפיר ממצאו קשור בכיס. דכיון דשם ליכא חזקה יש לחוש לשאלה דיחיד ג״כ ולק"מ ודו"ק. מיהו בלא״ה נ״ל ליישב קושיא זו והוא דודאי ברייתא דמצאו קשור איירי בכל גוני. והיינו במצאו אחר. דע״כ מכח זה פריך דנחיש לשאלה. והנה בגט מבואר שם בגיטין דקיי״ל במצאו בעצמו נמי דוקא לאלתר כשר. אבל לזמן מרובה פסול ש״מ דחיישינן בגט לנפילה אף דהוה נפילה דחד כיון שהוא בודאי אבד ואחר לא נודע שאבד כלום. וא״כ כ״ש שהיה לנו לחוש כשמצאו אחר. די"ל שלא אבד השליח כלום ושקורי משקר וזה שנתן סימן בכיס. חיישינן לשאלה. דאי חיישינן לנפילה דחד כ״ש לשאלה דחד. וברייתא ודאי איירי סתמא אפילו לא נודע כלל שהיה לשליח זה גט. וא״כ י״ל שלא אבד כלום ופשיטא שיש לנו לחוש לשאלה דחד מכ״ש מנפילה דחד וא"ש. מיהו לפי מ״ש הב"ש סימן קל״ב סקי"ב דלא חיישינן שיהיה השליח משקר במזיד דלא חשדינן ליה אלא די״ל דמשקר משום הפסד שכרו. או שלא יהיה למאריה דגטא עליו תרעומת וכ״כ הרשב״א והר"ן. א״כ אין ליישב כן דהא ע״ז מאמינין לשליח שהיה לו גט עכ״פ וא״כ י״ל דלהכי לא חיישינן לשאלה. משום דיש תרתי לטיבותא דשליח זה ודאי אבד. וגם לחוש לשאלה דחד ודו״ק. אלא דצ״ע בלא"ה למה יהיה השליח נאמן הא באתחזק איסורא אין ע"א נאמן. וגם הוה דבר שבערוה. עיין בריש גיטין. מיהו גם על הגמרא קשה קשיא זו אמאי נהדריה גט לצורבא מדרבגן בט״ע הא ה״ל איתחזק איסורא ודבר שבערוה. ודוחק לומר דלא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא ואפשר דילפינן גיטין מממון בג״ש דדבר דבר מממון וכי היכי דמהדרינן אבידתא לצורבא מרבנן בט״ע ה"ה גט אשה. וא״כ לאינש בעלמא אין להאמין כלל כמו שאינו נאמן לענין אבידה. והתוספות והרא״ש לא כתבו דלא חשדינן ליה למשקר במזיד אלא בבעל דוקא דבידו לגרשה. משא״כ באינש אחרינא אין להאמין לעד כלל. ומ״ש הר״ן ורשב"א דמשקר משום הפסד שכרו. לאו דוקא בשליח דשייכין הני טעמי. אלא דכל ע״א לא מהימנינן ליה דחיישינן דילמא משקר לאיזה סיבה ידוע אצלו. כיון שלא האמינה התורה חיישינן לכל חששות. ושלא כדברי הב״ש שם. וא״כ בשליח לכ"ע צריכים העדים להעיד בפירוש שהיה של זה ע"ש. ובזה מיושב מה שהקשה הב״ש בסימן י״ז סעיף כ"ד סקס״ח אמאי סמכינן בעדות אשה שמת בעלה אט״ע. ובסימן קל״ב מבואר דאין סומכין אט״ע כי אם ביש לו מיגו ע"ש. ולדידי לק״מ דבשלמא בגט אין ע״א נאמן להכי צריך מיגו. משא״כ באשה שמת בעלה דע״א נאמן דחז״ל האמינו ע"א א"צ מיגו כלל. אבל בגט אפילו אדם אחר אינו נאמן שלא כדברי הב"ש ודו״ק. ועדיין הדבר צריך תלמוד ואין כאן מקום להאריך בזה. תבנא לדינא דיש מקום להקל בשאלה מטעם חזקה הנ״ל. אלא דבספרי לכתובות שדיתי בזה נרגא בהך חזקה. ולקמן יתבאר קושיא גדולה על הני רבוותא דסתרי דבריהם וא"כ אין לסמוך על חזקה זו. אך יתבאר שם בס״ד טעמים אחרים לומר דחשש שאלה לא הוה אלא מדרבנן. עוד היה להמציא תקנה אחת לתקנת עגונות וגדולה היא אלי והיינו אם הוא כמו בנ״ד שידוע שהלך בדרך הזה. יש מקום לומר דיש לסמוך גם אסימן שאינו מובהק. ודבר זה יתברר ע"פ עובדא דאיתא ביבמות פרק האשה שלום דף קט״ו ע״ב. ולהיות ששקדו כל חכמי הדור על קדמאי ובתראי על תקנות בנות ישראל שלא יהיו עגונות. אמרתי לבאר דבר זה באר היטב כאשר תשיג ידי. וד׳ יהיה בעזרי וסעדי. על במתי האמת להעמידי. דהנה מבואר במסכת יבמות דף קט"ו בעובד' דיצחק ר״ג בר אחתיה דרב ביבי אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ר״ג כו׳ הוי אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. ופליגי אביי ורבא דאביי סבר חיישינן לתרי יצחק. ורבא ס״ל לא חיישינן לתרי יצחק. והנה לדעת רוב פוסקים דאין מתירין ע״פ שמו ושם אביו לחוד. א״כ ע"כ צ"ל הא דס"ל לרבא כאן דלא חיישינן לתרי יצחק אף דמיירי בשכיחי שיירתא כמ״ש התוס׳ והרא"ש שם וא״כ יש לחוש שמא אחר היה מהלך ג״כ מקורטבא לאספמיא וזהו שמת. ואין לומר שהיה ידוע שזה היה מקורטבא אם כן היכי קאמר אביי חיישינן לתרי יצחק כיון שאין בקורטבא יצחק אחר ליכא למיחש למידי. דאפילו הוה אינש אחרינא דשמיה כשמיה ג״כ מ״מ כיון שלא היה בקורטבא יצחק אחר ליכא למיחש למידי. ול״ל דאביי חייש לשמא היה בקורטבא יצחק אחר והלך לו. דא״כ היכי מייתי ראיה מהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתב ביה בצד קלוניא מתא אנא אנדרולאי נהרדעא פטר כו׳ ושלחה אבוה דשמואל ושלח ליה תבדק נהרדעא כולה ואמר רבא אם איתא יבדק כל עולם מיבעיא ופרש״י שמא אנדרלאי אחר היה בנהרדעא והלך לו. ואביי לא חייש לזה וכן פרש״י להדיא בדף קי״ו בד״ה הכא דאביי לא חייש לזה. וא״כ למה חייש אביי לתרי יצחק אם לא היה בקורטבא יצחק אחר. ודוחק לומר דאביי דקאמר חיישינן לתרי יצחק היינו לבדוק בקורטבא לחוד דא״כ הל״ל תבדק קורטבא כמו דאמר תבדק נהרדעא. ועוד שהרי התוס׳ והרא״ש כתבו דבלא שכיחי שיירתא גם אביי מודה דלא חיישי' לתרי יצחק ואם ניחוש לאותו יצחק שבקורטבא א״כ אפי' לא שכיחי שיירתא נמי מאן לימא לן דהאי יצחק דאזיל הוא זה שאנו דנין עליו. כיון דאביי חייש ליצחק שאין ידוע לנו באותו עיר. ואין לומר דהתוס׳ והרא"ש מפרשים כך. שהיה ידוע לנו שיצחק זה שאנו דנין להתיר אשתו הלך מקורטבא לאספמיא. ואביי חייש שמא היה יצחק אחר באותו עיר והלך גם כן מקורטבא לאספמיא והאי הוא דשכיב. ולכן בעינן דוקא דשיירות מצויות. דבאין שיירות מצויות אין לחוש שגם היצחק האחר הלך בדרך הלזה. כיון דלא שכיח שיירתא. והנאבד ידוע לנו שהלך. תו ליכא למיחש שגם אחר הלך באין השיירות מצויות. ולכן מוקי התוס׳ בשיירות מצויות דנראה דבכה״ג אפילו לאביי לא חיישינן דהא לא חייש בגיטא שמא אנדרלאי אחר היה והלך לו. ואם שם דלא ידעינן כלל מאנדרלאי שכתב גט לאשתו לא חייש אביי. כ״ש כשידוע לנו שיצחק הנאבד הלך שאין לתלות באחר שגם הוא נאבד והלך לדרכו. אלא נראה ברור דלאביי החילוק הוא בין עובדא דתרי יצחק לעובדא דאנדרלאי הוא זה שהיה ידוע להם שיצחק הנאבד היה לו דרך ללכת לאספמיא. אלא דבני אספמיא לא היה יודעין ביצחק זה אם מקומו מקורטבא. או אפשר דהיה ממקום אחר שנזדמן לקורטבא ואותו הלך לאספמיא ג"כ והרי זה שמת. ולכן כאן דיש לחוש לכ״ע חייש טפי. משא״כ באנדרלאי לא היה מקום לספק רק בנהרדעא שהרי מנהרדעא היה. ולכן לא חיישינן שמא אחר היה. כל שאין אחר בפנינו. כיון שאין לחוש רק לנהרדעא לחוד. ורבא לא חייש כלל כיון דלא הוחזקו באותו עיר לא חיישינן ואפילו בדיקה א״צ. וכמו כן לא חייש רבא ליצחק אחר כיון דלא הוחזקו. ואף אם לא היה ידוע שיצחק זה בא בדרך הזה. היינו חוששין לתרי יצחק. מ"מ כאן שיש לצרף ג"כ המקום שידוע לנו שהלך בדרך הזה לא חיישינן. שגם יצחק אחר הלך בדרך הזה אף דהוחזקו יצחק טובא בעולם. מ״מ לא הוחזקו שיהיה מהלכין בדרך הזה. שידוע לנו שהיה ליצחק הלזה הנאבד מהלך בדרך הזה לא חיישינן לאחר שלא הוחזק מהלך בדרך זה. והכי דייק לישנא דגמרא דנקט שלחו מתם יצחק ר״ג כו' הוי אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. ואם היה ידוע להם שיצחק זה מקורטבא היה. ה״ל למינקט יצחק ר״ג דמקורטבא מת. ולמה הוצרכו לומר דהוה אזיל מקורטבא לאספמיא. אלא ודאי לא נודע להם מאיזה מקום היה רק שבא מקורטבא ובקורטבא היה ידוע להם שיצחק שמשם היה לו דרך ללכת לאספמיא ולכן חייש אביי כיון דשיירות מצויות יש לחוש לאחר שבא ג״כ לקורטבא והלך לאספמיא. ויצא לנו מזה שאף ע״פ שלא היינו מתירין ע״פ השם אף בשמו ושם אביו לחוד. מ״מ בהצטרף עוד הוכחה שידוע שהיה לו לילך בדרך הזה. לא חיישינן שמא גם אחר נזדמן לדרך הזה. וא״כ ה״ה נמי בנדון דידן שידוע שהיה הנאבד מהלך בדרך הזה אף שאין מכירין שמו. מ״מ כיון שיש בגופו סימן אף שאינו מובהק. לא גרע משמו ושם אביו שמתירין עפ״ז בהצטרף אליו החזקה שהיה מהלך בדרך הזה מתירין. הכי נמי כאן אף דחיישינן להחמיר בסימן שאינו מובהק. מ״מ כשיש הוכחה ג״כ מצד שהיה מהלך בדרך הלזה יש להתיר כמו שמתירין בשמו ושם אביו כשמצטרפין ג״כ הדרך. ואעידה לי על זה שלשה עדים נאמנין. הלא המה הרב הב״ח בתשובתו. והרב ח״ץ בסימן קל״ד. והרב בספר נ״ב. דכולהו פשיטא להו לדמויי סימן בלתי מובהק לשאלה דיחיד ונפילה דיחיד ואם נימא דסימן שאינו מובהק גרע משמו ושם אביו. מנ"ל לדמות הרי יש הבדל בנושאים דיותר שכיח אדם שיהיה לו הסימן שאינו מובהק ג״כ וישאיל לו או שימצא משיהיה שכיח שימצא האיש אשר שמו כשמו. אלא ודאי ס״ל דסימן שאינו מובהק לא גרע מסימן שמו ושם אביו.וכי היכי דליכא למיחש להשאיל דוקא לאדם ששמו כשמו. ה״ה שאין לחוש שהשאיל למי שיש בו סימן כמו שיש בו. וכיון דהנושאים שוים יש לנו ללמוד ג״כ כמו בשמו ושם אביו מתירין אם ידוע שהיה מהלך בדרך הלזה. ה״ה בסימן שאינו מובהק בהצטרף אליו מה שנודע שהיה מהלך בדרך הלזה. וכן נראה דהא הא דאין מתירין ע״פ סימנים אמצעים. הוא רק מספיקא דמספקא לן אי סימנין דאורייתא. וע״פ שמו ושם אביו אין מתירין כלל. איברא דצריכין אנו לחוש לדברי הרא״ש בתשובתו במכלוף בן מלול דמשמע לכאורה מדבריו שמתיר ע״פ שמו ושם אביו לחוד. בלי שום ידיעה אחרת ש״מ דשמו ושם אביו לסימן מובהק חשוב. א״כ ממילא שאין לנו ראיה לסימן שאינו מובהק שאינו מועיל לבד. אם כן אפשר שגם בהצטרף אליו המקום אין לנו ראיה להתיר. שאפשר שאין מועיל כלל להתיר. איברא דתמיה לי טובא איך יעלה על הדעת בשמו ושם אביו לחוד. דהא חזינן בגמרא דאביי חייש לתרי יצחק אף שהיה כמה הוכחות. דהא ידעינן ביה דהוה אזיל מקורטבא לאספמיא. מכל מקום חייש שמא גם אחר הלך בדרך הזה. ואם כן מנא לן דרבא פליג עליה כולי האי.

ואיכא למימר דעל כרחך לא קאמר רבא אלא בשיש עוד הוכחה שידוע לנו שזה הלך בדרך הלזה. ואכתי מנא לן להתיר על פי השמות לחוד. ואם נימא דהרא״ש מפרש שלא היה ידוע להם בקורטבא כלל שיצחק זה היה לו דרך לקורטבא ועיקר ההיתר היה על פי השמות. אם כן למה זכרו בגמרא דשלחו יצחק ר״ג הוה אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ולמה לי לכולי האי. הא אין חילוק בזה כלל. רק על פי השמות ואם כן לא הוה ליה לשלח רק יצחק ר"ג כו׳ שכיב. כיון שעיקר ההיתר הוא על פי זה. ועוד דאם נימא דעל פי שמו ושם אביו לחוד מתירין. א״כ על כרחך מהא דיצחק ר״ג ודאי הוה כשמו ושם אביו. ופשיט׳ הוא דעדיף טפי הך שמא יצחק ריש גלות׳ בר אחתיה דר״ב ואביי חשש לתרי. ורבא ס״ל בלא הוחזקו לא חיישי׳ לתרי. מאי ראיה מייתי אביי מאנדרלאי נהרדעא. הא התם לא הוה שמו ושם אביו. וכאן עיקר ההיתר בשביל שמו ושם אביו דלא מתרמי כולי האי. אבל שלא לחוש לשם אחר ודאי תימה גדולה הוא דכמה יוסף איכא בשוקא. והרי הרא״ש בתשובתו הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם שכתב באמרו לשליח כשתלך למקום פלוני אומר להם שמת יצחק בן מיכאל. ובא השליח ואמר לנו ואינו יודע מי הוא זה. הואיל ואנו יודעין פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת עכ״ל. פשיטא דהרמב״ם ודאי בעי שמו ושם אביו. דאל״כ לשמעינן אפילו בשמו לחוד. וא"כ תקשי היאך אפשר שהיה הרמב״ם מפרש כפירושו של הרא"ש. דא״כ מאי ראיה מייתי מאנדרלאי. הא התם אפילו לרבא חיישינן כיון שלא הזכיר רק שמו לבדו. ועוד תימה דאי ס״ל דמתירין ע"פ שמו ושם אביו לחוד. אם כן א״צ לומר כלל שהיו ידוע לבני קורטבא שהיה ליצחק זה דרך לאספמיא וא״כ תמה על עצמך היאך כתב הרא״ש באותה תשובה דעובדא איירי בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו לא הוה אמר אביי חיישינן דהא תנן כל מעשה ב״ד ה״ז יחזיר עכ״ל. הא אפילו לא שכיחי שיירתא לעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זו. דבשלמא בגט אשה שידוע שזה הלך בדרך זה שייך שפיר לפלוגי בין שכיחי שיירתא ללא שכיחי. דבלא שכיחי אין לחוש לאחר שהלך כיון שבדרך הזה אין שיירות מצויות אין לחוש זולתי לזה שידענו שהלך בדרך הזה. אבל אם לא נודע לנו כלל שיצחק זה הלך מקורטבא לאספמיא. לא שייך כלל לחלק. דאפילו אין שיירות מצויות. מאן לימא לן דאתרמי ביצחק מקורטבא שהלך בדרך שאין השיירות מצויות. דילמא האי אזל לעלמא למקום ששיירות מצויו'. וזה הנפטר אחר הוא. אלא ודאי דמפרש הרא״ש ג״כ שהיו ידוע לנו בקורטבא שיצחק זה היה לו דרך לילך לאספמיא. ובהא שייך לאפלוגי בין שיירות מצויות לאינן מצויות. ובירורן של דברים כך הם דרבא ס״ל נהי דודאי שאין להתיר ע״פ שמו ושם אביו לחוד. היינו משום דפשיטא לן דשמו ושם אביו הוחזקו טובא בעולם. אף דלא חיישינן לשני יב"ש בעיר אחת היכא דלא הוחזקו. היינו משום דלאותו עיר לחוד אין לחוש בלא הוחזקו. אבל בעולם פשיטא לן דכמה יוסף ב״ש איכא והוה כמו הוחזקו ולכן בצירוף עוד המקום שידוע לנו הדרך שהיה מהלך בו יוסף ב״ש זה. הוה ממש כלא הוחזקו בעיר אחת. דס״ל שלא הוחזקו בעיר או שלא הוחזקו בדרך זה ולכן בהאי יצחק דהוחזק לן דאזיל בדרך קורטבא לאספמיא ולא ידעינן יצחק אחר שהוחזק בדרך זה הוה ממש כלא הוחזק בעיר רק א׳ דלא חיישי' למי שלא הוחזק. ואביי ס״ל דחיישינן אף למי שלא הוחזק. כיון דשיירות מצויות. וכמה יוסף בן שמעון ודאי איכא בעולם ואף שלא הוחזקו בדרך נמי חיישינן דה"ה נמי בלא הוחזקו בעיר אחת נמי חייש אביי. כדמייתי ראיה מהא דנהרדעא ואנדרלאי נהרדעי דחייש שמואל לשני אנדרלאי אף דלא הוחזקו בעיר אחת. וה״ה בלא הוחזקו בדרך אף שידוע לנו שזה היה מהלך בדרך הלזה. חיישינן שגם אחר הלך בדרך דאביי בעי תרתי לטיבותא לא הוחזקו וגם לא שכיחי כמ״ש התוס׳ והרא״ש ולכן לא מהני מה שלא הוחזקו בדרך. כמו דלא מהני לא הוחזקו בעיר. ומייתי אביי ראיה מלא הוחזקו בעיר על לא הוחזקו בדרך ועלה בידינו לפ״ז שאין מקום להתיר ע״פ שמו ושם אביו לחוד כמו שהוכחנו בראיות ברורות בס״ד. ומה שעלה ע"ד מהריב״ל בח״ג סי׳ צ׳ להביא ראיה דסגי בשמו ושם אביו מעובדא דאי׳ בפ׳ האשה שלום מעשה בצלמון בא׳ שאמר אני פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והריני מת משמע דסגי בשמו ושם אביו בלי שם מקומו. אני אומר דבע״כ הא ליתא. דא״כ תקשי לאביי דלדידיה פשיטא דלא סגי בשמו ושם אביו. דהא ודאי דההיא דיצחק ר״ג בר אחתיה דר"ב ודאי לא גרע משמו ושם אביו וע״כ אין ראיה ממתני'. וכי היכי דניחא מתני' לאביי. ה״ה נמי לדידן אין ראיה דסגי בשמו ושם אביו לחוד. ולכן הדבר ברור שמעולם לא עלה ע״ד הרא״ש להתיר בשמו ושם אביו לחוד. ועובדא דמכלוף בן מלול נמי הכי הוה. שהיה ידוע שהיה לו דרך לילך לפאס ולא חיישינן לאחר. כיון שלא הוחזק אחר מהלך בדרך הזה. וכ"כ בחמ״ח ס״ק ל״ח וכן מוכח נמי מדברי הטור שכתב אהך עובדא וה״ה בהוחזקו ולא שכיחא שיירתא. ואי ס״ל דעיקר ההיתר ע״פ שמו ושם אביו לחוד. א״כ מה מועיל דלא שכיחא שיירתא כיון שאינו ידוע איזה מהם שהלך בדרך הזה. לא שייך לחלק כלל בין שכיחא שיירתא ללא שכיחי דמאן לימא לן שזה הלך. דילמא האי אחרינא הלך כיון שהוחזקו וגדולה מזו חיישינן בש״ס בהוחזקו אפילו לגמלא פרחא. אלא ודאי ברור דהטור איירי שא' ידוע לנו שמהלך בדרך הזה דלא שכיחא שיירתא והאחר לא נודע לאן הלך אמרינן מסתמא זה שהוחזק מהלך בדרך הזה דלא שכיח שיירתא זה הלך בדרך הזה. ולא חיישינן שגם האחר הלך בדרך הזה. כיון דלא שכיחא שיירתא. אמרינן דהאחר הלך למקום דשיירות מצויות וכן נראה מדברי החמ״ח. אלא שהרחבתי הדברים יותר. וכן מ״ש הטור ברישא בלא הוחזקו ושכיחי שיירות נמי בכה״ג איירי שידוע לנו שזה שאנו דנין עליו הלך למקום הזה. ומה שלא ביאר דאמרו לשליח יוסף ב״ש ממקום הזה. היינו משום דסתמא דמלתא כיון שאמרו לו כשתלך למקום פלוני. מסתמא היה ידוע להם לבני עיר זה עכ"פ שבא ממקום פלוני. או שהיה ממקום פלוני. דאל״כ למה תלו שליחותו במקום פלוני וכמ״ש מהרי״ק בתשובה הביאו ב"י. ולכן לא חיישינן לאחר ודלא כהב"ח שנדחק בפירוש לשון הטור. אבל ודאי איירי שידוע לאותו מקום שהיה משם. שהלך לאותו מקום שאמרו לשליח. דאם לא היה ידוע להם אפילו לא שכיחי שיירתא נמי אפילו לא הוחזקו חיישינן שמא אחר בא לשם והלך משם לכאן. ומה שאמרו לשליח היינו משום שנודע להם שבא ממקום הזה. אבל אין זה הוכחה שהיה משם. ובהכי ניחא נמי מ״ש התוס׳ ביבמות דף קט"ו ע״ב בד״ה יצחק. ואי שכיחא שיירתא והוחזקו מ״ט דרבא. דהא גבי ענן חייש דילמא בגמלא פרחא אזל. וקשה היכי ס"ד לאוקמה בשכיחי והוחזקו. הא מתני׳ היא בגיטין לזמן מרובה פסול. ולכל היותר איירי בתרתי לריעותא. הרי מתני' היא דחיישינן לאחר. אלא נראה דממתני׳ לא פסיקא להו לאתויי. דהוה מצינן לפרושי דהכא ידוע להם שזה הנפטר היה מקורטבא. והשני לא נודע מה היה לו להיכן פנה ללכת. וידוע לבני קורטבא שזה שרצו להתיר אשתו הלך לקורטבא. וא"כ ממתני׳ אין ראיה דשם יש לחוש. להשני שהלך ג״כ. וגם ליוסף בן שמעון של כל עולם. משא״כ הכא שאין לנו רק לחוש לזה כיון שידוע שהיה מקורטבא אין לחוש לזה השני הפרטי. כיון שידוע שזה הלך. וע״ז מייתי ראיה מענן בר חייא דחזינן דחייש רבא לגמלא פרחא. אע״ג דהאי ענן מנהרדעא לא היה אז בנהרדעא ויתכן שהניח לכתוב גט בסורא. וזה ידוע היה בנהרדעא. א״כ לא היה לו לחוש ג״כ שמא זה הלך בגמלא פרחא. כיון שזה הענן מנהרדעא לא הוחזק שהיה מהלך אז כלל בדרך. דאדרבה סהדי הוה מסהדי דהוה אז בנהרדעא. ואי אפשר לו לבא לסורא אם לא בגמלא פרחא. וא״כ היה לנו לתלות הגט בזה שהוחזק מהלך שעכ״פ לא היה אז בביתו והוחזק עכ״פ שהוא בדרך. וזה השני לא הוחזק כלל שהיה מהלך שהרי אפשר שלא זז מביתו כלל. ואפ״ה חייש רבא אפי׳ לגמלא פרחא. אלא ודאי דהך חזקה לחוד שהיה מהלך לא מהני. וה״ה כאן בהוחזקו ושכיחי שיירתא אף שנודע שזה היה מהלך למקום פלוני. והאחר לא נודע להיכן פנה ללכת כיון דשכיחי שיירתא. יש לחוש שגם האחר הלך לאספמיא. וכי היכי דגבי ענן לא תלינן לומר שמסתמא שזה שהיה בביתו לא הלך. ה״נ כאן לא תלינן שזה שהיה בביתו לא הלך בדרך הזה וכ"ש הוא דהא שם היה בביתו באותו פעם ואפ"ה תלינן שהלך לסורא כ"ש כאן דאיירי בהוחזקו וע״כ שגם השני הוא נעלם דאם הוא קיים הוה כלא הוחזקו. אלא שלא נודע שהיה מהלך בדרך הזה. פשיטא שיש לחוש שגם האחר היה מהלך. אבל ודאי בעובדא דיצחק אי לא שכיחי שיירתא. אפילו הוחזקו לא היה תולין באחר. שהלך גם כן במקום שאין שיירות מצויות. דמסתמא האחר הלך למקום ששיירות מצויות. ואף שיש לחוש לא׳ שבסוף העולם. מ"מ כיון דאיכא למימר דלא הלך בדרך הזה כלל. ואותו הנאבד ידעינן שהלך בדרך הזה. אמרינן דהיינו האי דשכיב. ולא דמי להאי דענן בר חייא. דשם לא היה ידוע. גם שענן השני היה בסורא רק שלא היה בביתו. וא״כ לא ידעינן מי מהשני ענן שהניח לכתוב גט בסורא. אבל ודאי שאילו היה ידוע בסורא שהענן מנהרדעא הניח לכתוב גט שם. או אפילו שהיה שם בסורא. לא הוה חייש רבא לגמלא פרחא. כיון שזה ידוע שהיה שם. והאחר צריכין אנו לתלות בגמלא פרחא. אפשר דלא גרע מאין שיירות מצויות דגמלא פרחא לא שכיח ע״ש בתוס׳ ד״ה הכא. רק מאחר שגם האחר לא נודע אם היה בסורא כלל ולהכי חייש רבא לגמלא פרחא. אבל עובדא דיצחק איירי שידוע שזה היה מהלך לאסמפיא ולא שכיחי שיירתא לא חיישינן שגם האחר הלך לאספמיא כיון דלא שכיחי שיירתא. ומהרש״א נדחק שם טובא בלשון התוס׳ ולא ירד למכוון. והדבר ברור כדפרישית. ואחרי הודיע ד' אותנו את כל זאת. ממילא שאין מקום לקושי' הב״ש סי"ח ס"ק נ״ו שהקשה למה לא חיישינן שהאחר שהלך לעיר אחרת הלך משם כמו דחיישינן בגט. דילמא אזל בגמלא פרחא. ותירץ וי״ל דשם בעינן תרתי לטיבותא לא שכיח ולא הוחזק. ולכן חיישינן שמא אתא אותו פלוני ואכתי איכא הוחזק. אבל כאן בחד טיבותא מותרת. היינו לא שכיח שיירות. ולכן לא חיישינן שמא חזר אותו פלוני ע״ש. הנה תירוץ זה אינו נכון כלל. דנהי דכתב הרא״ש ליישב דברי הרי״ף דפסק בגט בעינן חד טיבותא ובשכיחי שיירות לא מהדרינן גט אשה אפילו לא הוחזקו. ובמיתה סגי בלא הוחזקו אף דשכיחי שיירתא לא חייש. וכתב הרא"ש לחלק דבמיתה הקילו טפי משום עגונה. היינו דוקא לדעת הרי״ף. אבל הא חזינן בגמרא דאביי מייתי ראיה מגט דאנדרלאי לחוש לתרי יצחק גם במיתה. וא״כ תקשי להרא״ש היכי מייתי ראיה מגט. די"ל דגם רבא מודה דלא שייך ביה משום עגונה כמו שחילק הרא״ש. אלא ודאי אביי פסיקא ליה דרבא ס״ל אפילו בגט לא חיישינן לתרי יצחק אף דליכא עיגון כ״כ. והרא״ש לא כתב כן רק דהרי"ף ס״ל דודאי התם קי״ל כרבא דלאו מיע״ל קג״ם הוא ומסתמא הלכה כרבא ואעפ"כ חשש הרי״ף להחמיר בגט. כיון דמשמע ליה דרב אשי דהוה בתראי דמוקי ביש סימן מובהק. משמע ליה להרי"ף דלא ס"ל כרבה דבעי התם תרתי לריעותא ולכן ס"ל דבגט חיישינן לחומרא. אבל פשיטא שרבא גופא מיקל גם בגט וס״ל דגם בגט בעי תרתי לריעותא. וא״כ אכתי תקשי היכי חייש רבא גופיה לגמלא פרחא. הא רבא ס״ל גם בגט בעי תרתי לריעותא. אלא ודאי ליתא לתירוץ הב״ש. ואולי לזה כיון בעל ב״ש בעצמו שכתב לישנא דש"ס רבא אמר צריך ישוב אולי כיון למ״ש. עכ״פ אין הדברים נכוחים ותירוץ זה ליתא. אכן למאי דפרישית א״ש טובא ואין מקום לקושיא כלל דאידך עובדא דענן איירי שגם האחר שלא היה בנהרדעא לא נודע אם היה בסורא כלל. וכיון שגם זה אינו ודאי שהיה בסורא רק שלא היה בנהרדעא. מכל מקום אפשר שלא היה בסורא כלל. והשני הלך בגמלא פרחא. משא״כ הטור מיירי שידוע שזה הלך לאספמיא ואין שיירות מצויות לא אמרינן דגם האחר הלך למקום שאין השיירות מצויות. דיותר יש לנו לומר שהלך למקום ששיירות מצויות. אבל ודאי אילו לא נודע כלל שהא׳ שאנו דנין להתיר אשתו הלך לאספמיא פשיטא שאין להתיר בהוחזקו אפילו בלא שכיחי שיירות. דאין לתלות בזה יותר מבזה. וכמו כן בגט אילו היה נודע שענן מנהרדעא היה בסורא. לא הוי חייש שהאחר הלך בגמלא פרחא. דאפשר דגמלא פרחא לא גרע מלא שכיחי שיירתא. ומה שלא ביאר הטור בסימן קל״ב חילוק זה. שאם נודע שהאחר היה במקום הכתיבה לא חיישינן שמא גם השני היה שם. היינו משום דכל זה אנו צריכין לטעמא דגמלא פרחא. אם נימא דלא גרע מלא שכיחי שיירתא. אבל לאידך דמילי מסר זהו שייך בכל גווני אפילו יש עדים שלא זזה ידו מידם. ולכן לא חילק הטור בזה. ועוד דהטור ודאי חייש בגט בכל גווני. שהרי הוא הולך בשיטת אביו הרא״ש דמחלק בין גט למיתה משום עגונה. כן נ״ל ברור ואמת נכון. ולפי שראיתי שהאחרונים נבוכו בדברים אלו הארכתי קצת למען יבאו דברי הגמרא והפוסקים על מכונם. וראיתי להתוס׳ פ״ק דמציעא דף י״ח ע״ב ד"ה נפק כתבו דבעובדא הנ״ל לא שייך לפלוגי בין שיירות מצויות לאין מצויות. דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זאת עכ״ל. ונראה שהם מפרשים הך עובדא בדברים ככתבן שלא נודע כלל לבני קורטבא מיצחק שלהם אם הלך לאספמיא. וגם בני אספמיא לא נודע להם מקומו של יצחק אם היה מקורטבא ממש. רק שנודע להם שבא מקורטבא לאספמיא ואפ"ה שרינן שכיון שנודע להם שבא מקורטבא תלינן באותו שבקורטבא. ולא חיישינן שאחר בא לקורטבא ומשם הלך לאספמיא כיון דלא ידעינן משום יצחק שבא ממקום אחר לקורטבא דבכה״ג א״ש דליכא לפלוגי בין שיירות מצויות. דאפילו אין שיירות מצויות. מ״מ יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת. מיהו אכתי איכא לפלוגי בין שיירות מצויות ממקומות אחרים לקורטבא דשפיר יש לחוש ליצחק שבא ממקום אחר. אבל אם אין שיירות מצויות ממקומות אחרים לקורטבא אם כן אין להסתפק ביצחק שבא ממקום אחר לקורטבא כיון שאין שיירות מצויות ממקומות אחרים לקורטבא. יש לתלות ביצחק שמקורטבא יותר מיצחק דכ״ע שבא לקורטבא. ואולי אין כוונת התוס׳ רק דא״צ לומר דהוי שכיחי שיירתא מקורטבא לאספמיא. אבל זה שיהיה שיירות לקורטבא ממקומות אחרים. זה לא הוצרכו לבאר. דמילתא דלא שכיחא שיהיה מקום שאין שיירות מצויות בו משום מקום שבעולם. אלא דמקורטבא לאספמיא ממקום למקום יתכן לומר שאין השיירות מצויות בו. שאין לבני מקום זה עסק עם בני מקום זה. ולפי זה אפשר שהתוס׳ יבמות אין מחולקין בפירוש עם התוס׳ ב"מ. ומ״ש ביבמות דשכיחי שיירתא היינו נמי ממקומות אחרים לקורטבא. ומפרשי גם כן הדברים כפשוטן שלא נודע לבני קורטבא איה פנה יצחק שלהם. ואביי חייש כיון דשכיחי שיירתא ממקומות אחרים לקורטבא יש לחוש שמא היה מעיר אחרת. אף שאין שיירות מצויות מקורטבא לאספמיא. אלא דלפי זה לא א״ש מ״ש התוס׳ ואי בשכיחי שיירתא והוחזקו דכיון דהוחזקו ואין יודעין מי שהלך אפילו לא שכיחי שיירתא ממקומות אחרים לקורטבא יש לחוש שמא השני הלך מאותו עיר ג״כ. ודברי מהרש"א שם אין נוחין לי בכוונת התוס'. ולכן אפשר לומר דלרווחא דמלתא כ"כ. דאי הוה מצינן לפרושי בשכיחי שיירתא והוחזקו היינו מוכרחין לפרש שידוע לבני קורטבא שהלך אף שלא נזכר בגמרא. ולכן כתב דלא יתכן לומר כן אבל לפי האמת אפשר דמפרשי דברים ככתבן שלא נודע לבני קורטבא שהלך לאספמיא ושכיחי שיירות ממקומות אחרים לקורטבא ואפילו הכי לא חייש שמא בא אחר לקורטבא ומקורטבא הלך לאספמיא. כיון שיש לומר שיצחק דמקורטבא אזיל תלינן בהאי יצחק. וגם דברי הטור אפשר להם להתפרש כן. ומ״ש שאין השיירות מצויות היינו מקומות אחרים לאותו מקום שבא השליח. וזה ידוע שהלך שהנפטר הלך מקורטבא לאספמיא א״כ נצטרך לתלות שאחר בא לאספמיא ולהא לא חיישינן. כוון שאין יודעין מאחר שבא לקורטבא מיהו מ״ש בהוחזקו ואין השיירות מצויות לא א"ש אלא בידוע מאחד שהלך למקום שנא׳ לשליח. וראיית אביי ג״כ כי היכי דלא חיישינן דיצחק אחר בא לכאן מאחר שלא הוחזק כאן שבא יצחק אחר. ה"ה גבי נהרדעא כיון דלא הוחזק אנדרלאי אחר. ומ"מ גם לפי זה אם מתירין כשלא נודע לבני קורטבא שהלך לאספמיא. אף שיש לחוש ליצחק אחר שבא לקורטבא כיון דשיירות מצויות ממקומות אחרים לקורטבא גם כן וזה יצחק דמן קורטבא לא הלך מעולם לאספמיא. ואפ"ה לא חיישינן. א״כ כ״ש שאם נודע לבני קורטבא שיצחק שלהם הלך לאספמיא. ואף שלא נודע לבני אספמיא שיצחק זה בא מקורטבא אין לתלות שבא יצחק לאספמיא. כמו שאין תולין שבא יצחק אחר לקורטבא. ובפרט שזה ודאי היה באספמיא ונצטרך לומר שגם אחר בא והיצחק דמן קורטבא הלך לו ובודאי דפשוטן של דברים מורים כן שלא נזכר בגמרא שנודע לבני קורטבא שהלך לאספמיא כלל. ואפילו הכי (והתוס' והרא״ש שלא ס״ל טעמא דכאן נמצאו כמבואר למעיין בדבריהם וא״כ אין לחלק כלל וברור) ולכן שפיר התיר הרא״ש בעובדא דמכלוף בן מלול שהיה ידוע שהלך בדרך פאס ושפיר מייתי ראיה מיצחק אף ששם איירי שנודע לבני אספמיא שבא מקורטבא. אכן בעובדא דמכלוף לא נודע להעד מאין בא מכלוף הנהרג. מ״מ מאחר שמסתמא היה ידוע להם שהלך בדרך הזה ולא הוחזק אחר מהלך בדרך. כ״ש דלא חיישינן לתרי מכלוף שהיו מהלכין בדרך הזה. וא״כ נמי בנידון דידן לפמ״ש לעיל דפשיטא להו לגדולי האחרונים דסימן שאינו מובהק לא גרע משמו ושם אביו ובפרט כפי מה שהוכחנו דכ״ע מודו שאין להתיר ע״פ שמו ושם אביו לחוד. מ״מ בנודע המקום שהלך לשם לא חיישינן לאחר שלא הוחזק מהלך בדרך הזה. א״כ כ״ש בסימן שאינו מובהק דלא מחמרינן רק מספיקא דמספקא לן אי סימנין דאורייתא. ואיכא מאן דפסק להלכה סימנין דאורייתא. וגם הרמ"ה כתב שאם נשאת לא תצא שעכ"פ יש להקל בצירוף המקום שידוע שהלך בדרך הזה ואף דשיירות מצויות מכל מקום לא נודע שאחר בסימן שאינו מובהק כזה גם כן הלך בדרך הזה. ברם צריכין אנו לחוש לדעת גדולי הקדמונים שהם הרמב"ן והרשב״א והנ"י אשר רוח אחרת אתם בפירוש האי עובדא. ולפי דבריהם אין לנו ראיה לנדון זה שהם מפרשים שיצחק זה היה ידוע שבא מקורטבא. ולכך לא תלינן ביצחק אחר שבא ג״כ לקורטבא דאמרי׳ כאן נמצא וכאן היה. ומסתמא הוא אותו יצחק שהיה מקורטבא וא״כ יסוד ההיתר הוא מה שנודע להם שבא מקורטבא ולא חיישינן לאחר כיון שנצטרך לומר שזה שהיה הולך מקורטבא לאו מן קורטבא היה. מה שאין כן אם לא היה נודע לבני אספמיא שבא מקורטבא אף שבני קורטבא יודעין שהלך לאספמיא לא מהני אי שכיחי שיירתא. דיש לחוש שמא אחר הוא שלא היה בקורטבא מעולם. דהם אין מחלקין בין גט למיתה רק דשניהם שוין. אלא דבגט דחיישינן לשני שוירי איירי בשליח שאבדו שלא במקום הכתיבה. ועיין בחידושי רשב״א שם ביבמות שכתב בקורטבא עצמו אין לחוש. דידוע היה להם. ועוד שאין ממנין שתי ראשי גליות במקום א'. והא דאמר אביי מנה אמינא לה מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתב בה בצד קלניא מתא אנא אנדרלאי נהרדעא פי׳ קלניא צד עיר שבנהרדעא ואמרו תבדוק נהרדעא כולה. כלומר כל ארץ נהרדעא שהם עיירות רבות עד היכא דסגי קבא בנהרדעא כדאמרינן בסמוך בדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא אלמא לא אמרינן בנהרדעא נמצא ומשם היה ולא תהא צריכה בדיקה אלא עיר נהרדעא. והא לא איסתפק לאבוה דשמואל עכ"ד בקצרה וכ״כ הרמב״ן במלחמות הבאים דבריהם כי צריכים ביאור ואבארם. הנה מה שהוצרך לומר דבקורטבא היה ידוע להם הוא משום דס״ל דקי״ל כרב הונא בגיטין דחיישינן לשני שוירי אע״ג דלא הוחזקו. דהם אינם מחלקין בין גט למיתה כמ״ש הרא״ש. וכיון דחיישינן לשני שוירי אע״ג דלא הוחזקו. א״כ יש לחוש ג״כ ליוסף בן שמעון אחר באותו עיר אע״ג דלא הוחזקו. וכ״כ התוס' בגיטין להדיא. דהא דלא חייש רב הונא ליוסף ב"ש אחר באותו עיר היינו משום דהיה ידוע שלא היה שם אחר. וכיון דיש לחוש ליצחק אחר באותו עיר. לא שייך סברא דכאן נמצא וכאן היה שהרי י״ל שבקורטבא עצמו היה יצחק אחר. ולכן הוצרכו לומר בקורטבא עצמה אין להסתפק כלל. לפי שהיה ידוע להם. ואין לחוש רק שמא יצחק זה שהלך מקורטבא לא מקורטבא היה רק ממקום אחר בא. על זה שייך סברא דכאן נמצא דמסתמא היה זה שמקורטבא ולא נימא שממקום אחר בא. ולפיכך הוצרך לומר ג״כ לפרש בצד קלניא הוא בנהרדעא עצמו. שהיה שם צד שהיה פטורה מן המס ונקרא צד קלניא. ודלא כפרש״י שפירש צד קלניא שם עיר. משמע מדבריו דהוא שם עיר אחרת. ולפי פירושו לא הוה מצי לפרש כן. והיינו דלמאי דמפרש טעמא משום כאן נמצא ע״כ צריך לפרש שאין חוששין לאחר שאינו דר בנהרדעא דמסתמא הגט מעיר נהרדעא. ואין להסתפק אלא באותו עיר עצמה ושם היה ידוע להם שאין שם אחר. אלא דעדיין צריך ביאור מאי איכא למיחש לאביי. דנהי דלא ס"ל כאן נמצא וכו' מ״מ כיון דכתיב ביה אנדרלאי נהרדעא. א״כ אין לתלות אלא באנדרלאי שמנהרדעא עצמה. וזה היה ידוע להם שאין שם אחר. וליכא למימר דחייש לתרי נהרדעא. כדחייש רב הונא לשני שוירי. דא״כ באידך עובדא דבדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ואמר אביי דליכא למיחש למידי. הא אכתי איכא למיחש לתרי נהרדעא. ונראה דנהי דידוע היה להם שבשעת כתיבת הגט לא היה שם אנדרלאי אחר. מ״מ יש לחוש שמא היה זה זמן רב אנדרלאי בכאן והלך למדינת הים וחזר והניח לכתוב גט לאשתו בנהרדעא והלך לו אלא דלרבא דס״ל כאן נמצא לא מחזקינן שבא אנדרלאי אחר לכאן. כיון דאנדרלאי זה היה במקום שנכתב הגט לא מחזקינן באנדרלאי אחר שבא לכאן לכתוב לו גט. כי היכי דביצחק לא חיישינן שבא יצחק ממקום אחר. הכי נמי לא מחזקינן שבא אנדרלאי ממקום אחר כדקי״ל דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום. הכא נמי לא מחזקינן שבא אנדרלאי ממקום אחר כל שיש כאן אנדרלאי במקום הזה שנכתב הגט. ולאביי חיישינן שמא יש כאן אנדרלאי שהיה ג״כ בנהרדעא זה ימים רבים והלך לו וחזר כאן וכתב גט לאשתו. ורבא אמר א״כ יבדק כל עולם מיבעי ליה. שהרי יש לחוש שמא אנדרלאי שמנהרדעא הלך לסוף עולם אחר שחזר לכאן והניח לכתוב גט. שמא אחר כך הלך לסוף עולם. וברמב״ן במלחמות איתא לחוש לשני שוירי ולשני יוסף. משמע דקושיתו שהיה לחוש לשתי נהרדעא גם כן. והרשב״א הקשה דשפיר קאמר רבא ותירץ שמא לא היו שיירות מצויות במקום שנמצא ואינו חושש לשיירות הבאות לארץ נהרדעא ע״כ. ונראה כוונתו שלא היו שיירות של כל עולם חוץ מארץ נהרדעא מצויין שם. אבל אין לפרש שאפי' שיירות שבארץ נהרדעא עצמה לא היו מצויין שם. דא"כ למאי חייש אביי הא בלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא כ"ע מודו דלא חיישינן. אלא ודאי ששיירות שמארץ נהרדעא עצמה מצויות שם. ולכן יש לחוש שמא יש אנדרלאי אחר בארץ נהרדעא עצמה ושם היו שיירות מצויות. ויש לומר שהניח לכתוב גט בכאן ואבדו והלך לו. וכמו כן בהאי גיטא דאשתכח בסורא. ולא חייש אביי לתרי סורא. כתב הרמב״ן דבמקום שאין השיירות מצויות נמצא. אבל נהרדעא כולה היו צריכים לחוש שהרי משם בא לכאן ע"כ. משמע מדבריו שלא היה שם שיירות מצויות כלל. וא״כ קשה אמאי לא ניחוש לתרי נהרדעא. דכיון דגם מנהרדעא הידוע לא היה ג״כ שיירות מצויות. א״כ כמו שיש לחוש לנהרדעא זו שבא משם למקום שאין שיירות מצויות כמו כן יש לחוש לנהרדעא שבסוף העולם שהרי ע״כ בא ממקום שאין השיירות מצויות. ואפשר דכיון דאין שיירות מצויות. קרוב יותר לתלות בנהרדעא הידוע דמכל מקום איכא למימר דאקרי ואזיל לסורא. משנתלה שבא ממקום אשר לא נודע לנו כלל. אלא דעדיין יש לדקדק אמאי לא חייש רבא בהך עובדא דאנדרלאי דילמא מילי מסר האי אנדרלאי שהיה לנו לחוש לו. וגם רבא חייש לתרי רק מטעם כאן נמצא. א״כ כיון שיש לחוש שמא אנדרלאי ממקום אחר בא לכאן. שייך לומר כאן נמצא דלא מחזקינן שבא ממקום אחר. משא״כ לאותו שהוא במקום הכתיבה יש לחוש. וא״כ י״ל שלא הלך האנדרלאי האחר ממקום למקום כלל. רק שמסר מילי לאחד מבני נהרדעא. ונראה דהכא נמי לא מחזקינן שאחד מנהרדעא הלך למקום אחר ושם מסר לו מילי. דכי היכי דלא מחזקינן שאנדרלאי אחר בא לנהרדעא. הכי נמי לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום שאחד מנהרדעא הלך למקום שהיה שם האנדרלאי האחר. משא״כ בגיטא דאישתכח בסורא ע״כ האי ענן ממקום אחר בא. אלא דמכל מקום צ״ע בזה. כיון דבשיירות מצויות לחודיה חיישינן לשיטת הרמב״ן א״כ מאי מועיל כשנאבד במקום הכתיבה לומר כאן נמצא. כיון דיש לחוש דילמא מילי מסר לאיזה מהשיירות. ולא הוה כלל לאחזוקי ריעותא ממקום למקום ורבא חייש לדילמא מילי מסר. ונראה דכיון שכותבין בגט שם מקום הדירה ועתה ידוע הוא לנו שאין שם אחר אלא זה שתובע הגט. לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום שאחר היה בכאן והלך לו דזהו נמי אחזוקי ריעותא ממקום למקום הוא. והא דמהני להרמב"ן נאבד במקום הכתיבה. היינו כשידוע שאין שם אחר. והא דפריך בגיטין דף כ״ז ובב״מ דף י״ח ממתני׳ דמצא גיטי נשים בברייתא ומצא גט אשה. ולא מוקי בנאבד במקום הכתיבה. היינו משום דאכתי הוה צריך לאוקמה בלא הוחזקו דבהוחזקו לא מהני נאבד במקום הכתיבה שיש לתלות בזה כמו בזה ובלא הוחזקו ס״ל לרבה באמת אפילו שלא במקום הכתיבה לא חיישינן.

אלא דקשה מאי מייתי רבה מכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. דמשמע ליה דאיירי במקום ששיירו׳ מצויות מ״מ קשה דילמא איירי שהוא במקום הכתיבה. שייך לומר כאן נמצא. משא״כ ר״ה דלא נמצא במקום הכתיבה דלא שייך כאן נמצא חייש לשני שוירי. ואפשר דרבה לא ס״ל הך סברא דכאן נמצא כו׳. מיהו אכתי קשה בב"מ דף י״ח דפריך במאי פליגי רבה ור״ז דמוקי ברייתא באין שיירות מצויות. ותקשי ליה הא דמעשה ב״ד. ואמאי לא משני דס״ל כאן נמצא. ואיירי האי דמעשה ב״ד בנמצא במקום הכתיבה. ודוחק לומר דגם ר״ז פליג אהך סברא דכאן נמצא. מדלא מוקי הך דמצא גט אשה בנמצא במקום הכתיבה. די״ל דקמ״ל באין שיירות מצויות אפילו שלא במקום כתיבה לא חיישינן. ואפשר דניחא ליה לתלמודא לאסוקי אפילו אליבא דאביי וכ״ש לפמ״ש הרשב״א דאנן קי״ל כרב אשי בפרק המדיר דלא ס״ל הך חזקה דכאן נמצא לענין ממונא רק בעדות אשה משום עגונה סמכינן אהך סברא א״כ האי דכל מעשה ב״ד דממונא הוא סבירא ליה להש״ס דלא סמכינן אהך סברא. ולפי זה אפשר דלרשב״א בגט אשה נמי יש לחוש אפילו נמצא במקום הכתובה. דדוקא במיתה יש לחוש משום עגונה שצריכה להתעגן כל ימיה. משא"כ בגט אשה. ובהכי ניחא שלא חילק הרי״ף בגיטין בזה. ולפי דעת הרמב״ן ה״ל לחלק בין נמצא במקום הכתיבה. ולפ״ז א״ש דבגט חיישינן לחומרא דלא שייך עגונה כ״כ כמ״ש הרא״ש דאפשר לכתוב אחר ולא סמכינן אסברא דכאן נמצא. ושלא כדברי הב״ש. דמשמע ליה בפשיטות דלרמב״ן ורשב״א בגט נמי אי נאבד במקום הכתיבה לא חיישינן דליתא. דלפי דברי רשב"א יש לחוש בגט דלא שייך ביה משום עגונה כ״כ. כיון דאפשר לכתוב אחר וכמ״ש הרא״ש. והא דמייתי אביי ראיה מגט אמיתה. היינו משום דרבא גופא ודאי לא מפליג בהכי. דהא מייתי משט״ח אעדות אשה. ש״מ דס״ל גם בממון הך סברא. וגם בפ' המדיר ס״ל בהדיא הך סברא דכאן נמצא אפילו בממון. אלא דאנן קיימא לן התם כרב אשי. ובהכי ניחא נמי לשיטת הרשב"א הא דפריך בב״מ דף ך׳ ע״ב היכי פשיט מר איסורא מממונא. משמע דבאיסו׳ יש להחמיר טפי. דהתם דוק׳ בגט אשה יש להחמיר טפי מבממון דאפשר לכתוב גט אחר. אבל עדות מיתה קיל מממונא דשייך עגונה. ובזה א״ש קושית התוס׳ ביבמות שם שהקשו היכי פשיט איסורא מממונא ולפ״ז לק״מ. אלא דקשיא לרשב״א כיון דחזינן דרב אשי לא ס"ל חזקה דכאן נמצאו ומוציאין אפילו ממון מן הבעל כשהאב טעין ברי. ואיך אפשר לומר דבעדות מיתה סמכינן אהך סברא דא״כ היאך מוציאין ממון מן הבעל. הא אפילו רוב לא מהני להוציא ממון. ואי ס״ל דהתם דמסייע לה חזקה דגופא בהדי ברי ושמא אלים טפי מחזקה דכאן נמצאו. א״כ לא היה צריך לחלק בין עדות מיתה משום עגונה. דבלא״ה דהכא ליכא ברי ושמא וחזקת הגוף נגד הך חזקה. ואפשר דס"ל להרשב״א דכיון דקיי״ל ברי ושמא לחודא לא מהני לאפוקי ממונא. וע״כ הא דמהני התם היינו בצירוף חזקת הגוף. וא״כ ע״כ דחזקה דכאן נמצא לא אלימא כחזקת הגוף. דאי חזקה דכאן נמצא אלימא כחזקת הגוף. א״כ היכי מהני ברי ושמא לאפוקי ממונא. ואי משום חזקה דגופא. הא לעומתה חזקה דכאן נמצא. וע״כ צריך לומר דחזקת הגוף עדיפא ואם כן הכא נמי הוה ליה למימר דחזקת אשת איש עדיפא מחזקה דכאן נמצא ואיך נתירה לעלמא. ולכן כתב משום עגונה אקילו. והיינו דחכמים סמכו אחזקה דאשה דייקא ומנסבא כמבואר בפרק האשה רבה. וחזקה דדייקא מרעא לחזקת אשת איש כמ״ש התוס׳ בר״פ האשה רבה ובפ״ב דכתובות דף כ״ב וכיון דכבר איתרע חזקת א״א שפיר סמכינן אחזקה דכאן נמצא להתירה. כיון דליכא נגדה חזקת אשת איש. וכפי זה בגט דלא שייך דייקא ומנסבא כ״כ אפשר דלרשב״א לא מהני נאבד במקום הכתיבה דבגט אלים טפי חזקת א״א אף דכתבו התוס׳ דאיכא דייקא קצת פן יוזמו עדים. מ״מ לא דמי דוקיא דגט לדוקיא דמיתה דודאי דייקא דמיתה אלים טובא. דהא האשה שאמרה מת בעלי נאמנת וסמכינן אחזקה דדייקא. ובגירושין לא מהימנא. ולכן נראה כמ״ש דבגט יש להחמיר אפילו נמצא במקום הכתיבה דבהא לא קיי״ל כרבא וכמ״ש. אלא דלפ״ז יש לי קושיא עצומה על הרשב"א דלפי פירושו רבא דאייתי משטרי דחבי בר נני דאגבי רבה זוזי. היינו מטעם כאן נמצא וכאן היה. וא״כ כיון דקיי״ל בממון לא אמרינן הך חזקה תקשי היכי מפקינן ממונא. הא לענין ממונא לא קיי״ל הך חזקה ול"ל דהיינו מטעמא דאביי דלנפילה ליכא למיחש דמזהיר זהיר. ולפקדון נמי ליכא למיחש דאכתי ע״כ עיקר ראיית רבא מדלא חיישינן דילמא מסר כמבואר ברמב״ן ורשב"א להדיא. ומזה הוכיח טעמא דכאן נמצאו. ואם כן בשלמא אביי לשיטתיה דס״ל אותיות נקנות במסירה. ליכא למיחש למסירה. משא״כ לדידן דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה וה״ל למיחש דילמא מסר. וע"כ צ״ל דלא חיישינן דילמא מסר. והיינו מטעם כאן נמצא. ואי לא קיי״ל לענין ממונא כאן נמצא תקשי היכי פסקי' בשני יוסף בן שמעון דמוציאין שט״ח על אחרים. והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי חולק. והרי״ף גופיה פסק ג״כ בפ׳ ג״פ והיאך אפשר שיהיה דעת הרי״ף כהרמב״ן ורשב״א וצ״ע ליישב. מיהו דעת רוב פוסקים דהרי״ף פסק גם לענין ממון הך חזקה דכאן נמצא. עיין פרק המדיר ובאה״ע סימן ל״ט בב״י וסימן קי״ז בב"ש וחמ״ח שם. ואין כאן מקום להאריך עיין בר״ן פרק המדיר. עכ״פ יסוד ההיתר לדבריהם הוא מאחר שידוע שזה היה דר בקורטבא אמרינן כאן נמצא. וכן נראה מדברי הר״ן בתשובה הביאו ב״י בסימן י"ז דס״ל כשיטת הרמב״ן והרשב״א. וא״כ אפילו תימא דסימן בלתי מובהק. לא גרע משמו ושם אביו. מ״מ היכא שנמצא הרוג בדרך אף שיש בו סימן שאינו מובהק. לא שייך כאן נמצא ודמיא לגט שנאבד שלא במקום הכתיבה ודעת רש״י ודאי שלא כדעת הרמב״ן. כמבואר למעיין בסוגיא שם שפירש דבהוחזקו רבא מודה. וגם פי׳ צד קלניא עיר. וגם מדמייתי ראיה מנני בר חבי פרש״י כיון דלענין ממונא אפילו הוחזקו לא חיישינן. לענין איסורא בהוחזקו מיהת לא חיישינן. ולדעת הרמב״ן אין חילוק כלל כמבואר בדבריו שזהו עיקר קושייתו מי שקלן בגירומין. דילמא ממון קיל טפי. ולכן לא מפליג כלל ואפילו בהוחזקו להרמב״ן היכא דשייך חזקה דכאן נמצא כמו בשטרי דנני בר חבי לא חיישיינן כלל. ואם כן כפי דברי הרמב"ן נסתר היתר זה. אלא דלכאורה נראה להוכיח לפי פירוש זה שאין לחוש לשאלה. דהנה הרמב״ן ורשב״א הראיה דמייתי רבא משטרי דכתב בהו נני בר חבי ואגבי רבה ב״א בהו ע״כ עיקר הראיה מדלא חשש למסירה. דליכא למימר דמייתי ראיה מנפילה ופקדון מדלא חיישינן להו. דהא רבא גופיה ס״ל בפ׳ ג״פ אותיות נקנות במסירה וא״צ להביא ראיה. אף דשם לא שייך חזקה דכאן נמצאו. דהרי בודאי נכתבו לשם אחר. אלא דעיקר ראיית רבא דאף דלנפילה ופקדון ליכא למיחש בלא״ה מ״מ למסירה הוה לן למיחש. ורבא גופיה ס״ל אין אותיות נקנות במסירה. ומדלא חיישינן למסירה ש״מ משום דאמרינן חזקה דברשותו נמצאו וברשותו היה. וכ״נ ג״כ מדברי הרמב״ן בב״ב. ותחילה אודיע למעיין שיש לי קושיא גדולה וחזקה אדברי רמב״ן ורשב״א דקשיין דבריהם אהדדי דבאומר שטר אמנה הקשו דליהימן במיגו דאי בעי מחיל ותירצו דחזקה דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו. והוי מיגו נגד חזקה אלימתא עיין ש״ך ח״מ סי׳ צ״ט סעיף ז׳ סק״ו הביא ג״כ תשובת רשב״א ויסודם מהך דשטר אמנה וא״כ תימא גדולה היא היכי מייתי רבא משטרי דנני בר חבי הא יש לומר התם טעמא אחרינא איכא דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו ולא מוכח כלל טעמא דכאן נמצא. ואין לומר דגם הך חזקה היא מהאי טעמא גופא דאמרינן מסתמא ברשותו נמצא ומסתמא ברשותו היה. ומעולם לא היו המטלטלין ביד אחרי'. דהא בשטר אמנה לא שייך לומר כן. ועוד דהא הם כתבו לתרץ הקושיא שקשה התם אאוקימתא דאביי דמוקי התם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. והוקשה להם קושית התוספות דליהימן במיגו דאי בעי מחיל. ע״ז תירצו דהוה מיגו במקום חזקה. והרי אביי לא ס״ל בשטרי דנני בר חבי טעמא דכאן נמצא ואפ״ה כתבו דס"ל הך חזקה בשטר אמנה. וא״כ תימא מאי ראיה מהא דנני בר חבי. ולמה ליה למימר לאביי אותיות נקנות במסירה. וכן מאי ראיה לרבא דס״ל אינן נקנות במסירה. דהתם טעמא אחרינא איכא דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו. וצריך עיון גדול ליישב דבר זה כי לענ״ד לית נגר דיפרקינה ובלא״ה שדיתי נרגא בספרי בהך חזקה דכל מה שנמצא ע״ש. עכ״פ לעיקר פירושם אין סתירה דאיכא למימר דטעמא דכאן נמצאו הוא עיקר. וא״כ קשה היכי ניחוש לשאלה. הא י"ל כיון דהבגדים כשלבשן בחייו ברשותו נמצאו. אית לן למימר דברשותו היה ולא נאמר ששאולין היו בידו. כמו שאין אומרין שיצחק זה בא ממקום אחר. ואין מחזיקין ריעותא ממקום למקום. ה״ה נמי מרשות לרשות אמרינן כאן נמצאו כדחזינן לענין מומין באם נמצאו ברשות אב אמרינן ברשותו נמצאו וברשותו היו. וכמו כן בשטרות. והכי נמי בהני בגדים לא הוה לן למיחש לשאלה כלל. ואין לומר דשאלה שכיחא טפי ממסירה דשטרות. דא״כ היכי מייתי רבא ראיה מדלא חיישינן דילמא מסר הכא נחי לא ניחוש לתרי יצחק ומנ"ל הא י״ל מסירה לא שכיחא. משא״כ בעובדא דיצחק דודאי איירי אפילו בשיירות מצויות. ואפילו אי הוחזקו אי הוה שייך לומר כאן נמצאו לא הוי חיישינן לאחר. שזהו עיקר הוכחת הרמב״ן מדמדמה הך דתרי יצחק להוחזקו והא בהוחזקו רבא נמי מודה. וע״ז תירץ דשם שייך לומר כאן נמצאו ולכן אפי׳ בהוחזקו לא חיישינן דילמא לאו דידיה. אבל ביצחק בהוחזקו לא שייך לומר כאן נמצאו. וא״כ ע״כ עיקר טעמיה דחזקה דכאן נמצא אלימא טובא ולא חיישינן למי שבא ממקום אחר או שהוא ברשות אחר כמו בשטרי דנני בר חבי. דפשיטא שיכול להוציא׳ בכל דוכתי אפילו נכתבו במקום אחר והיינו משום דמ״מ י״ל כאן נמצאו ארשות דמחזיקין להו ברשות מי שנמצאו בידו א״כ גם לשאלה לא ניחוש. דהא הבגדים נמצאו ברשותו. ונימא מסתמא ברשותו היו ולמה ניחוש להוציא הבגדים מרשות שנמצאו בידו. הא י״ל שהיו שלו מעולם וזהו הנמצא מת. ואפשר דלהרמב"ן ורשב"א ור״ן הא דחיישינן לשאלה היינו מדרבנן שהחמירו באיסור לחוש לשאלה. שהחמירו לחוש באיסור. ורבא דמייתי ראיה משטרי דנני בר חבי לא ס"ל הך סברא להחמיר באיסור טפי מממון דס״ל להקל באיסור כמו בממון. והיינו דבאמת עיקר כתירוצא בתרא דלא חיישינן לשאלה כמ״ש בנימוקי יוסף ולא מחמרינן טפי באשה משום עגונה. ואם כן נראה דלדבריהם להלכה לא חיישינן לשאלה. ובהכי ניחא מה שפסק הנ״י כן בפשיטות דלדידיה מוכח דלא חיישינן לשאלה ואפילו ללישנא קמא י״ל הא דחיישינן לשאלה היינו מדרבנן ומיושבים ג"כ הסוגיות דודאי בחמור בסימני אוכף דלא שייך סברא דכאן נמצא וכאן היה שם יש לחוש לשאלה מן התורה וכמו שכתבתי לעיל לפרש לפום מ״ש די״ל חזקה כל מה שנמצא ביד אדם הוא בחזקת שלו. ואפילו אי ליתא להאי חזקה י״ל כאן מכח חזקה דכאן נמצא. וגבי גט במצאו קשור ודאי שייך חשש שאלה כיון דל״ל כאן נמצא וא״כ למסקנא להרמב״ן וסייעתו לא חיישינן לשאלה וכמו שהוכחנו. ואם כן ביש סימן מובהק בבגדים מהני ממ״נ דלדעת הרמב״ן וסייעתו מוכח דלא חיישינן לשאלה ולדעת רש״י ותוספות ורא״ש מותרת מכח הסימן שאינו מובהק כשנמצא בדרך שיצא וכמ״ש לעיל. וגם לדברי התוספות יבמות נ״ל להוכיח דחששא דשאלה אינה אלא מדרבנן. דהא התוס' כתבו שם ד״ה מאי וא״ת ורבא היכי מייתי ראיה מינה. הא שפיר קאמר אביי וכ"ת דחייש לנפילה ופקדון האמרינן בפרק ג"פ אותיות נקנות במסירה רבא אמר א״צ להביא ראיה דלא חייש לנפילה ופקדון. ולכאורה קשה מאי קשיא להתוס׳ דילמא ודאי ראיית רבא מדלא חיישינן לנפילה ופקדון. והא דאמר התם אין צריך לה"ר היינו משום דלשיטתיה אזיל דס״ל כי היכי דלא חיישינן לתרי יצחק. הכי נמי לא חיישינן לנפילה ופקדון. וגם בפרק גט פשוט אמר דבריו אליבא דאמת למאי דס״ל ביבמות וכל דברי רבא א׳ הם. אבל ברור בכונת התוספות דודאי ע״פ פשוטו מאי ענין הך דתרי יצחק להך דשטרי. כי היכי דלא חיישינן התם ה״ה בתרי יצחק מי שקלן בפלס לדמויי מלתא למלתא. אלא ודאי כך ראיית רבא דכי היכי דלא חיישינן התם לדבר שלא הוחזק. ותלינן בהאי דידעינן דנפיק מתותיה ידיה. ולכן נהי דהתם איירי בהוחזקו כמה נני בר חבי. מ״מ הוה כלא הוחזקו כיון דבשטח״ז לא הוחזק אדם מוקמינן ליה בידי' מי שהוחזק בו. ולכן אע״ג דהוחזקו נני בר חבי. מ״מ לא הוחזק שטר זה שיהיה ביד אחר. ואין חוששין שהיה השטר ביד מי שלא היה מוחזק בו לפנינו. והכי נמי התם כיון דאנן מוחזקין בחד יצחק לא חיישינן ליצחק שלא הוחזק. וע״ז קשיא להו שפיר דע״כ טעמא דרבה ב״א לאו משום הכי הוא דהא חזינן דרבא ס״ל דא״צ להביא ראיה אפי׳ היכא דודאי הוחזק השטר שהיה של אחר. ולא שייך האי טעמא. כיון דודאי הוחזק ביד אחר. ואפ"ה לא חיישי' לנפילה ופקדון. אלמא דאפילו אי ליתא לטעמא דלא הוחזק השטר ביד אחר אפ"ה לא חיישינן לנפילה ופקדון. א״כ ע״כ דנפילה ופקדון מצד עצמן אין לחוש להם. וא״כ אין לו ראיה מעובדא דידיה בתרי יצחק שלא ניחוש ליצחק אחר. וע״ז תירצו דראיית רבא למאי דס״ל אין אותיות נקנות במסירה. ונהי דלנפילה ופקדון בלא״ה לא חייש רבא. מ״מ לחששא דמסירה איכא למיחש טפי. ובאמת בשטר שבא מיד אחר צריך להביא ראיה דיש לחוש למסירה. אבל הכא כיון שאפשר לומר ששטר זה היה שלו מעולם. לא תלינן לומר שהיה השטר של מי שלא הוחזק בו. והכי נמי גבי עובדא דיצחק. כיון דיצחק זה הוחזק לא חיישינן ליצחק אחר שלא הוחזק. דלעולם אמרינן דזה הוא שהוחזק בו. וכמו כן בשטר נמי אמרינן דמסתמא הוא של זה שהוחזק כיון דביד זה הוא בודאי לא חיישי׳ שמא היה ביד אחר שלא הוחזק בו. ואם כן קשה דמה״ט גם לשאלה לא ניחוש דמהיכא תיתי נימא שיהיו הבגדים הנמצאים עליו שלאחר שלא הוחזק ואדרבה מסתמא הבגדים הם שלו. וזה שידענו שהיה לו בגדים אלו הוא שמת. ודוחק לומר דלהכי לא חיישינן למסירה משום דלא שכיחא כ״כ אבל שאלה שכיחא טפי דא"כ מנ״ל לרבא לדמות תרי יצחק לזה. דילמא הא דלא חיישינן למסר. היינו משום דלא שכיח. ואין לומר דס״ל להתוס׳ דמסירה לא שכיחא. וראיית רבא דכיון דלא חיישינן למסירה דלא שכיחא בהוחזקו. הכי נמי בלא הוחזקו לא חיישינן ליצחק אחר. מלבד דזהו דוחק גדול. יש להוכיח ג״כ דהתוס׳ לא ס״ל כן. דא״כ הוה להו להתוספות לתרץ דרבא קאי למסקנא דהכא דלא חיישינן למאי דלא שכיח והיינו נפילה ופקדון. והכי נמי ס״ל כיון דלא חיישינן למאי דלא שכיח בהוחזקו והיינו הוחזקו ולא שכיחא שיירתא. אין לחוש גם בלא הוחזקו אע״ג דשכיחא שיירתא. וכמו שפירשו התוספות בעובדא דיצחק. אלא ברור דעיקר הראיה מדלא חיישינן למסירה שלא הוחזקו. כמו כן אין לחוש ליצחק שלא הוחזק. וא״כ קשה גם לשאלה לא ניחוש כי היכי דלא חיישינן למסירה. והיינו מטעם דהמסירה לא הוחזקה הכי נמי לא ניחוש לשאלה שלא הוחזקה. ולדברי התוס׳ נראה ליישב דודאי שאלה י״ל שפיר דדמי למסירה. ובממונא ודאי לא חיישינן לשאלה בדבר הנמצא בידו לא חיישינן שמא של אחר הוא כיון דהוחזק ביד זה. אלא דהתוס׳ הקשו בלא״ה היכי פשיט איסורא מממונא ועוד דבהוחזקו מודו. ותירצו דמדמי ממון בהוחזק לאיסורא דלא הוחזקו. וכוונתם דודאי טפי יש לחוש למסירה שלא הוחזקו כיון דחבי ב״נ הוחזקו טובא משיש לחוש ליצחק שלא הוחזק. וכיון דלענין ממון לא חיישינן למסירה שלא הוחזקה לגבי איסורא ע״כ לא ניחוש ליצחק שלא הוחזק. וא״כ י״ל דבאיסורא שפיר חיישינן למסירה שלא הוחזקה. וה״ה שאלה שלא הוחזקה. ובהכי ניחא מה שכתבו כמה פוסקים דחיישינן גם לפקדון וחליפין אף דלענין ממון לא חיישינן. מ״מ י״ל לגבי איסורא חיישינן. ולפ״ז אפשר דה״ה לנפילה חיישינן כמ״ש בח״מ ואין ראיה מממון לאיסור. והנה התוס׳ ב״מ דף ך׳ ע״ב הקשו היכי אמרינן דאין לפשוט ממון מאיסורא. הא בממון מחמרינן טפי. דבאיסור הולכין אחר רוב. ובממון אין הולכין אחר רוב. ותירצו דמדרבנן יש להחמיר באיסור כמו במים שאין להם סוף. ולכ״ע מן התורה אי לא חיישינן בממון גם באיסור אין לחוש. ואם כן כיון שבררנו דבממון לא חיישינן לשאלה בכה"ג שלא הוחזקה השאלה א״כ ה״ה באיסור וליכא אלא חשש דרבנן. והא דאמרינן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. משום דהתם ודאי מה״ת הוא. דלא שייך לומר שלא לחוש לשאלה שלא הוחזקה. שהרי בעל האוכף אינו מוחזק בחמור כלל. ונהי דיש עדים שהוא שלו. מ״מ לא הוחזק בעל האוכף בחמור. ושם ודאי חשש שאלה מן התורה. משא"כ במי שמונח ובגדיו עליו דהוא הוחזק בבגדים אלו לא חיישינן שהיו של מי שאינו מוחזק בהם לפנינו. ומיושבים הסוגיות כמו שביררנו לעיל בדרך הראשון ואחשש שאלה דרבנן מהני שפיר סימן שאינו מובהק שבגופו כמו שכתבתי לעיל דבדרבנן סמכינן אסימן שאינו מובהק. אם כן נראה להקל ביש סימן שאינו מובהק בגוף וסימן מובהק בבגדים. ודברי מהר״ל מפראג הם דברי אלקים חיים וברור ומוכרח מן הסוגיא. ואני תמה על דברי הב"ש שדחה דברי הגאון מהר״ל בשתי ידים. משא״כ דאי סימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה דלאו ס״מ הוא. דהא לפי מה שהביא הוא עצמו דברי הרמ״ה דבסימן שאינו מובהק אם ניסת לא תצא. א״כ ע״כ מוכרח דסבירא ליה לרמ״ה דעיקר הדין סימנין דאורייתא. דאי הוה מספקא ליה היכי קאמר אם ניסת לא תצא. הא איכא לאוקמא בחזקת א״א. ובכל היכא דאיכא ספיקא קי״ל אם ניסת תצא כמבואר בדוכתי טובא. וכיון דבע״כ מה״ת שריא לאינסובי אם כן מנ"ל להחמיר היכא דאיכא סימן מובהק בבגדיו אף דיש חשש שאלה. מ״מ כיון דליכא איסורא רק לכתחילה. א״כ י״ל שמועיל הסימן בבגדיו שתנשא לכתחילה. דאף דחשש שאלה מחשבינן סימן שאינו מובהק. מ״מ בדרבנן נקטינן להקל גם בסימן שאינו מובהק. ובהכי ניחא מה שפסק בי״ד סימן קכ״ט ובח״מ סימן רנ״ט במצא חבית יין בעיר שרובה עכו״ם דאם בא ישראל ונתן סימנין מותרת בשתיה למוצאה. ומדסתמו הפוסקים משמע דסגי בסימנין שמחזירין עליהם אבידה שהם סימנין אמצעים ואמאי הא איבעיא דסימנין דאורייתא לא איפשטא ולמ"ש א״ש דכיון דסתם יינם דרבנן סמכינן שפיר אסימן שאינו מובהק. ואם כן סימן מובהק בבגדיו אף דיש חשש שאלה מ״מ לא גרע מסימן שאינו מובהק ומהיכא תיתי להחמיר כ"כ בדרבנן באיסורא דלכתחילה בעלמא כ״ז כתבתי לפי דברי הב"ש. אבל באמת לא יפה עשה בעל ב"ש שסתם כדברי רמ״ה דהריב״ש בתשובה הביאו ב״י כתב להדיא שאם ניסת תצא. וכן הרא״ש בפרק ב׳ דב״מ דס"ל דאיבעיא דסימנין דאורייתא לא איפשטא. ולדידיה ודאי אם ניסת תצא וכן כתב הר״ן בחדושי מציעא להדיא דגם הרי״ף מספקא ליה. והב״י הביא לשון ר״י בשם הרמ"ה וז״ל וכתב רמ"ה ומסתברא כיון דספק הוא אם ניסת לא תצא עכ״ל. ותימא אי ספיקא הוא אמאי לא תצא. וכיוצא בזה כתב רמ״ה בסימן קס״ד. והטור תמה עליו גם שם ע״ש. ולכן תימה על הב״ש איך הביא דבריו בסתם. ומ״מ לענ״ד ביש סימן מובהק בבגדים שעליו וסימן שאינו מובהק בגופו דליכא רק חשש שאלה. וכבר הוכחנו דחשש שאלה אינו בבגדים שנמצאו עליו. אי לשיטת הרמב״ן והרשב״א והר״ן היינו משום דאיכא למימר ברשותו נמצאו וברשותו היו. ואפשר לי לומר לשיטת הרמב״ן לתרץ מה שהקשתי לעיל אמאי ניחוש לשאלה נימא כאן נמצאו. ולזה אפשר לי לומר דהא דמשני בגדיו דחיישינן לשאלה. היינו משום דאיירי במתני׳ בסימן שאינו מובהק בבגדים דנהי דלהך לישנא סימנין דאורייתא וסמכינן אסימן שאינו מובהק. מ״מ היכא דאיכא חששא דשאלה מגרע הסימן שאינו מובהק. כיון דבלאו הכי הסימן שאינו מובהק אינו מבורר כ״כ וכל שיש חשש של שאלה גרע טפי. והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ולא משני בסימן מובהק שבאוכף. היינו משום דבשלמא בבגדים שנמצאו עליו דיש לומר כאן נמצאו כדפרישית. משא״כ בחמור לא שייך חזקה דכאן נמצאו. שהרי אין לו חזקה בחמור כדפרישית לעיל ובהכי א״ש טפי מתני' דכלים דומיא דגופו בסימן שאינו מובהק דוקא. ובהכי ניחא מה שכתבו התוס׳ בגיטין דף ך׳ במצאו בחפיסה ודלוסקמא ומכירו כשר. והקשו דניחוש לשאלה ותירצו דיודע שבחפיסה ודלוסקמא איבדו. ומ״מ צריך שיהיה מכיר חפיסה ודלוסקמא בט"ע דמה שיודע שאיבדו בחפיסה אינו סימן ואפילו הוה סימן ס"מ להחזיר הגט לא הוה ע״כ. וקשה איך אפשר לומר דהוה אפילו סימן אמצעי א"כ תקשי למ״ד סימנין דאורייתא ל״ל מכירו כיון שיודע שאבדו בחפיסה ודלוסקמא הוה סימן. ולדידיה סימנין דאורייתא. עיין תשובת נ״ב שהביא קושיא זו בשם מהר״ם ברבי ולפמ״ש א״ש דמ״ד סימנין דאורייתא מוקי באין יודע שבחפיסה ודלוסקמא איבדו ולא חיישינן לשאלה רק בסימן שאינו מובהק דחשש שאלה מגרע הסימן שאינו מובהק אבל במכירו בט״ע מכח חשש שאלה הוה עכ״פ כסימן אמצעי. ולדידיה מהני דסימנין דאורייתא. מיהו נ״ל דקושיא זו בלא״ה לק״מ דהא בלא"ה כיון שכתבו התוס׳ דדרך להניח שטרות בחפיסה. וא״כ איך ביקשו לומר דהוה סימן. ולכן ברור דלא עלה על דעת התוס׳ לומר דהוה סימן אלא דוקא לענין אבידה דכשאומר שאבדו בחפיסה. שפיר י״ל דהוה שא״מ דמנא ידע שהניחו בחפיסה ומסתמא קושטא קאמר שנאבד לו שטר בחפיסה דאל״כ מאין ידע שנמצא בחפיסה. הא דרך להניח שטרות ג״כ בכלים אחרים וכמ״ש הש״ך בח״מ סימן ס״ה סעיף ט'. משא״כ במתני׳ דמיירי שמצאו בעצמו. ובגט חיישינן שמא גם אחר אבד. א״כ אין החפיסה סימן כלל כיון שמצאו בעצמו. ואפ״ה חיישינן בגט שמא גם אחר אבד לא הוה סימן כלל משא״כ בשטר שאין לספק אלא בין המלוה והלוה שפיר הוה סימן אמצעי. אבל לענין גט כיון דלא הוה ס״מ דדרך להניח שטרות בדלוסקמא לא הוה סימן כלל ולק״מ ודו״ק. עוד נלענ"ד ליישב דהך מ״ד סימנין דאורייתא מצי לאוקמה שיודע שאיבדו בא׳ או בחפיסה או בדלוסקמא ואין יודע באיזה כלי איבדו. ונמצא שמכח הכלי אינו סימן כלל. משא״כ במכיר הכלי שהוא שלו. ואם מצאו בחפיסה ומכירו תו לא חיישינן לשמא השאיל החפיסה והוא אבדו בדלוסקמא. דכולי האי לא חיישינן לשאלה דבשלמא אם אין יודע כלל אם איבדו בכלי שפיר יש לחוש לשאלה. כיון שאפשר שלא איבדו בכלי. והכלי שנמצא בו היה שאול ביד אחר. משא״כ ביודע שאיבדו בכלי לא חיישינן שמא איבדו בכלי אחר. ואותו כלי שנמצא השאיל לאחר שנתן בו הגט דזהו חששא רחוקה ודו״ק. ומעתה נבא לנדון דידן. הנה כפי הנזכר בג״ע הנגבה פה פלאצק הסימן של הד׳ כנפות לבן של צמר ישן אפילו סימן אמצעי לא הוה דדמי לחיורי וסומקי. ואף די״ל מה שאמר של צמר ישן עדיף מחיורי וסומקי שלא אמרו אלא בצבוע לחוד אבל אם יודע מהות הדבר ממה נעשה אפשר דעדיף. וכמדומה שמהריב״ל נסתפק בזה בתשובתו כמ״ש ומה שהיה אומר על המכנסים יש להסתפק אי דמי לחיורי וסומקי ע״ש מ״מ אין לדמותו לסימן שאינו מובהק בלי ראיה. הבתי שוקים לבנים של בגד טוך דמי לחיורי וסומקי ג״כ כמ"ש. מיהו מה שהיה אן גשטיקט בצד א׳ הוה סימן אמצעי עכ"פ. בתי רגלים של צמר לבן וקרועין על הפיענטס אפשר דהוה ג״כ סימן. על מלבוש של ד׳ כנפות קאפטינדל קטן טוך לבן והקשירה על ידי קנעפליך וקרוע תחת הארביל הוה סימן טוב. ואפשר שאם היתה מצמצמת מקום הקרע דמי לסימן מובהק כגון נקב בצד אות פלוני. יפעציל קאמליט פיעפשאווע ישן וקרוע תחת הארביל ג״כ הוה סימן טוב והעמד ישן גילאטיט על הארביל ולפניו עשו לקשור עם זאפיענקס הוה ג״כ סימן טוב ואפשר שאם היתה מכוונת מקום הלאטי דמי לסימן מובהק. ודבר זה מתורתו של יחזקאל למדנו הוא הגאון בס׳ נודע ביהודה שכתב על כיוצא בזה חמש שמנין בגדים מועיל בצירוף מה שנמצא בדרך שהיה הולך עליה. ולא גרע מהך עובדא הנזכר בגמרא מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין בדרך אנטוכיא ובא נכרי אחד ואמר חבל על קולר בני אדם שהיו מהלכין בדרך לאנטוכיא שמתו וקברתים. והשיאו חכמים נשותיהם. ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך לכרקום ביתר ובא נכרי א' ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר שמתו. והשיאו נשותיהם. הרי דמנין אנשים בצירוף מקום ההליכה הוה סימן מובהק להתיר נשותיהם. וא״כ הכא נמי הוה מנין הבגדים בצירוף הדרך כסימן מובהק. ולא נשאר על הבגדים רק חשש שאלה וע"ז יש לסמוך כמ״ש לעיל על דברי מהר"ל דמהני עם סימן שאינו מובהק שבגופו. וכ״ש לפי מה שבררתי לעיל דלדעת רש״י ותוס׳ ורא״ש יש להתיר בסימן שאינו מובהק בצירוף הדרך. אלא דברמב״ם וש״ע סימן י״ז הביא הני עובדי דגמרא ז״ל וכן אם יצאו עשרה בני אדם ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים והסיח הכותי לפי תומו ואמר שי׳ אנשים שיצאו ממקום למקום והם נושאים גמלים או כך וכך מתו. משיאין נשותיהן עכ״ל. מוכח מדבריו דבעינן שנדע מאיזה מקום יצאו ולאיזה מקום הלכו. וגם סימן אחר שאסורים בקולר או נושאים גמלים. ומנין לחודיה לא הוה סימן. וכבר כתב בס׳ הנ״ל שהיה גורס כגירסת הרי״ף שמבואר בו שכתב חבל על בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא מבואר המקום שהיו הולכין לשם. וגם מה שהצריך ג״כ לסימן דנושאים גמלים. אף דבעובדא דהיו מהלכין לכרקום ביתר לא נזכר רק סימן מנין נ״ל דזהו ג״כ שהיו מהלכין לכרקום ביתר וידע סיבת הליכתן לאיזה צורך היו מהלכין ג״כ דמי לנושאין גמלים. שמפרש דהיו מהלכין לכרקום ביתר היינו לעזור להם. או להצר עליהם. וכיון שידעו סיבת הליכתן לאיזה צורך היו מהלכין דמי ג״כ לסימן נושאים גמלים. אלא שמה שהצריך הרמב״ם שיאמר הנכרי המקום שיצאו משם. בזו תמוה הוא וכבר תמה בזה מהריב״ל בח״א בשם הרא״ם וגם בס' הנ״ל תמה בזה. אלא דאשתמיטתיה דברי הרא״ם שתמה עליו ג״כ בזה אלא דלענ״ד גם הרמב״ם לא מצריך שיאמר מאיזה מקום הלכו כי אם לסיים הדרך שהלכו בו דאם לא אמר הנכרי מאיזה מקום הלכו א״כ אפשר שבני אדם אלו שמעיד עליהם הנכרי לא הלכו כלל בדרך שיש ממקום פלוני שידוע לנו שיצאו אנשים. ובדרך אחר הזדמנו אנשים כמספר אלו. אבל אם היו ידוע לנו שהנכרי כיון לאותן אנשים שהיו מהלכין בדרך שממקום פלוני שיצאו משם האנשים ג״כ הרמב״ם מודה דלא חיישינן לאנשים אחרים שהיו מהלכין ג״כ בדרך זה. כיון דלא הוחזקו שני מספרים כמותם מהלכין בדרך הלזה. כמו דלא חיישינן באמר המקום שיצאו ממנו. שמא גם אחרים יצאו מאותו מקום. כמו כן לא חיישינן שמא ג״כ אחרים הלכו באותו דרך ממש. דאין טעם לחלק בזה. דאם יש לחוש שמא גם אחרים הלכו באותו דרך. יש לחוש שמא גם אחרים הלכו דרך אותו מקום. אם כן גם כשאומר שיצאו ממקום פלוני. יש לחוש גם כן לרובא דעלמא שהיו עוברין דרך מקום פלוני. ואין לומר דהרמב״ם ס"ל כשיטת הרמב"ן וסייעתו שבררנו לעיל דס״ל בעובדא דיצחק ר״ג עיקר ההיתר הוה משום שהיו עדים שיצא יצחק ר״ג מקורטבא ואמרינן כאן נמצא כאן היה. ולכן צריך המקום שיצא משם דלא חיישינן לאחר שבא לשם. דאמרינן כאן נמצא כאן היה דהא ליתא. דבשלמא בעובדא דיצחק ר״ג דאיירי שיצחק שיצא מקורטבא וידוע היה לבני קורטבא שהיה דר שם שפיר שייך לומר כאן נמצא כאן היה. דמסתמא זה שהיה דר שם הוא שיצא משם. משא״כ הכא דכתב הרמב״ם ביצאו עשרה בני אדם ממקום פלוני למקום פלוני משמע אפי' לא היו דרים שם כלל רק שבאו ממקום אחר והלכו דרך מקום פלוני נמי ס״ל להרמב״ם דסמכינן שהם אותן אנשים וא״כ ל״ל טעמא דכאן נמצא. דאפשר שגם אנשים אחרים הלכו דרך אותו מקום שאין ידוע לאותו מקום דהרמב״ם איירי בכל גווגי אפילו בעיר גדולה כאנטוכיא שאין ידוע לבני מקום מאנשים העוברים דרך שם. ולכן לא מסתבר לחלק בזה. אלא העיקר שלא זכר הרמב״ם המקום שיצאו משם אלא לסיים שהיה בדרך שיש ממקום פלוני למקום פלוני. כיון דבמסיח לפי תומו איירי ואינו מתכוון להעיד. אין דרך שיאמר שאנשים שהיו בדרך שממקום פלוני למקום פלוני רק כשיודע מאין יצאו דרך שמסיח לפי תומו אנשים שיצאו מכאן לכאן. ומעתה אפשר ליישב שמה שלא נזכר בגמרא המקום שיצאו משם. אפשר דלא שהיו שיירות מצויות למקום פלוני. כי אם מאותו מקום שיצאו ואין לחוש רק שיצאו דרך אותו מקום ממקומות אחרות. והרמב״ם איירי בכל גווני אפילו בשיירות מצויות. ולכן בעינן שנדע שאנשים אלו היו בדרך פלוני. וא״כ בנ"ד שנמצא על הדרך שיצא לילך שם שפיר דמי לסימן מנין לכ״ע:

סליק

סוף הספר

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה