משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה צא
בע״ה יום ב׳ פרשת עקב שנת תקס״ח לפ"ק
שאלה אחד נשא אשה והיה בערך בן י"ג וחצי וכתב לאשתו תוספ׳ כתובה יותר מן המנהג ואחר כמה שנים ראוהו עדים והיה לו אז שערות רק שבשעת נשואין לא נבדק:
תשובה בח״מ סימן ל"ה מבואר לענין עדות אם שהו זמן רב לבודקו ונמצאו לו שערות מחזיקין אותו לגדול למפרע מיום שהגיע לכלל שנותיו ולא הביא שום חולק. ועיינתי במקור הדין ותיוהא קחזינא הכא דלענ"ד ליתא להאי דינא כי מקורו מן הרא״ש בתשובה כלל ל"ג שנשאל על בן י״ד שנה שהעיד ובדקוהו בשעת עדותו ומצאו לו שערות והמעשה שהעיד עליו היה שבועיים קודם וע"ז השיב דאע"פ שלא נבדק כיון שמצאוהו לו שערות מחזיקין אותו לגדול למפרע והביא ראיה מפרק מי שמת דף קנ״ה מעשה בבני ברק בא׳ שמכר נכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה באותו שעה ורצו לבודקו ובאו לפני רבי עקיבא ואמר להם רבי עקיבא אין הבדיקה מועלת שמא נשתנו כו׳ הא מחיים מהני הבדיקה ואמאי דילמא בשעת מכירה לא היה לו סימנין אלא ודאי כיון שהגיע לכלל שנותיו ומשכחינן ביה השתא סימנין מחזקינן ליה בגדול משעה שהגיע לכלל שנותיו. ועוד הביא ראיה מדברי ר"י דמפרש הא דאמר ר״נ אמר שמואל בודקין לקדושין ומסיק ר״י דאיכא למימר אפילו לשמואל אם בדקוהו אחר קדושי שני ומצאו לה סימנין מחזיקין לגדולה גם בשעת קדושי הראשון כיון דהגיע לכלל שנותיו ומסתמא הביאה סימנין עכ״ל תורף דברי הרא"ש והנה מלבד שהרמב״ן מוקי לה בחדושיו במת מיד הנה באה"ע סימן מ״ג הביא הב"י שה״ר דוראן והרשב"א חולקין על הרא״ש ואפילו בת ט״ו שנים ה״ל ספק קדושין ולא אמרינן מדהשתא איכא סימנין גם מעיקרא הוה. וגם מדברי הרשב"ץ הובא ב״י אה״ע סימן ל״ז מבואר שחולק שכתב על מי שקידש בתו וכששמעה מיחתה אם יש עדים כשרים שהיתה יותר מי"ב שנים וששה חדשים ויש נשים שמעידות שראו לה קודם קדושין ביותר משני חדשים סימני נערות ודאי אין חוששין לקדושין כו׳ עכ״ל. והנה כפי לשון זה מבואר דדוקא בשני חדשים קודם שהוא ד׳ חדשים אחר י"ב שנה מחזיקין בסימנין למפרע ולא יותר וב״ש וחמ״ח הבינו הדברים ככתבן והעתיקוהו בקצרה וא״כ מה שכתבו שכן הוא בח"מ סימן ל"ה הוא שלא בדקדוק שהרי בעדות כתב אפי׳ זמן רב ומקורו מתשובת הרא״ש הנ״ל דמיום שהגיע לכלל שנים מחזיקין אותו בגדול. אמנם באמת אני תמיה על האחרונים שנמשכו אחר הב"י דברים ככתבן ובודאי ע״פ פשוטו אין לדברים הללו שחר דמאן פליג ליה לומר דדוקא על ד׳ חדשים מחזיקין ולא יותר שאין לזה שום ראיה וזכר לדבר ואיך יכתוב כן בפשיטות בלי שום ראיה ונתינת טעם. ולפי דעתי הדבר ברור כשמש שיש ט״ס בלשון ב״י שהעתיק בלשון הרשב״ץ מ״ש שראו לה קודם שני חדשים מילת שני ט״ס וצ״ל שש ובקל נפל טעות בדפוס בזה וס״ל לרשב״ץ דלא מחזיקין כלל למפרע רק מיום שנמצאו ולבי אומר לי מ״ש ב״י סימן מ״ג שה״ר דוראן והרשב"א חולקין במקום הרשב"א צ״ל הרשב״ץ כנודע לכל מי שבקי בשלשלת יחוסן שה״ר דוראן היה בזמן הרשב״ץ ואפילו אם היה בנמצא גם בזמן הרשב״א חכם א' שמו ה"ר דוראן איך יקדים הב״י להזכירו קודם להרשב״א שהוא מאיר עיני הגולה ושמעתיה בפומי׳ בכל יומא ורגע ויקדים לו ה״ר דוראן. ולכן הדבר ברור כדפרישית. שוב באו לידי תשובת הרשב״ץ בדפוס ומצאתי בהדיא שכתוב שש והיינו כדפרישית. ואמרתי שישו בני מעי ותשובת רשב"ץ הללו הם בחלק שני ענין רפ״ה. ולכאורה היה נראה סברת הרא״ש נכונה דהא בבוגרת קיי״ל דהרי היא בוגרת לפנינו אלמא כיון שהיא בוגרת (מחזקינן לה לבוגרת) גם מעיקרא מחזקינן לה בבוגרת ובחזקה דרבא נראה הא דלחליצה בעי׳ בדיקה דהכי מסיק בנדה כי אמר רבא למיאון אבל לחליצה בעי׳ בדיקה ונראה טעמא דמלתא דנהי דחזקה דרבא חזקה מעלייתא הא מ״מ לחליצה לא מהני דאיכא חזקת איסור נגדה דהיא בחזקת איסורא לשוק ולכן אי מתרמי סימנין לפנינו א"כ איכא תרתי חדא דרבא ועוד הרי סימנין לפנינו וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא כדאיתא בריש נדה ובקדושין דף ע״ט ולכן ס״ל דגם בממון לא מהני חזקה דרבא דאיכא כנגדו חזקת ממון דנכסי בחזקת בני משפחה קאי ואי מוציאין לו עכשיו סימנין ה"ל חדא במקום תרתי. אמנם באמת יש לי תמיה גדולה על תשובת הרא״ש מיניה וביה איך יתכן לומר דאם רואין עכשיו שהוא גדול ויש לו סימנין נחזיק אותו לגדול למפרע דא״כ אף שלא ראו בו סימנין נמי נחזיקנו לגדול ולמה אמר סימנין עשויין להשתנות הא בלא"ה קים לן דהאי גברא עתיד להביא סימנין בהכרח שהרי כל בני אדם מביאין סימנין ומי שאינו מביא סימנין נקרא סריס ואנן לא קיי״ל כר״מ דחייש למיעוטא ביבמות דף קי"ט בקטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית וכן קיי״ל ביבמות דף נ״ז ובסנהדרין דבת ג׳ שנים ויום אחד חייבין על ביאתה ולא חיישינן שמא תמצא איילונית ולא יהיה קדושי טעות מיהו לזה אפשר לדחוק דבאין רואין אצלו סימנין איכא תרי מיעוטי שמא ימצא סריס וגם איכא מיעוט שאין מביאין שערות בזמנן ולהכי חיישינן טפי. אלא דמ״מ יש לתמוה דהא אנן קיי״ל כרב ביבמות דף ה׳ דבנולדו בו סימני סריס נעשה גדול למפרע והכי קיי״ל בח"מ סימן רל״ה וא״כ אתמהא בדיקה זו מה טיבה דבלא בדיקה נדע בבירור שהיה עתיד להביא סימנין ואם לא יביא הרי הוא סריס ונעשה גדול למפרע שהרי אנו יודעין בבירור שיביא סימנין ואם לא יביא גם הוא גדול למפרע מיום שנעשה בן י״ג ואם כן למה אמרו סימנין עשויין להשתנות הרי מה נפשך ראוי להחזיק מכירתו קיימת דאם לא היה סריס הרי בודאי יהיה בו סימנין ואימת שנראה בו סימנין נחזיקנו לגדול למפרע ואם לא יהיה בו סימנין הרי הוא סריס למפרע ומכירתו קיימת כמ״ש בטח"מ ובח״מ סימן רל"ה. ותו תמוה לי שדברי הרא״ש בפסקיו סותרין תשובה זו דבקדושין פ׳ האומר איתא נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנה בתי זו בת י״ב שנה לנדרים ולהקדשות ולמכות ועונשין אינו נאמן ופרש״י דמיירי שהביא שתי שערות ואי לאו סהדותיה דאב חיישינן שמא שומא היא וכתב הרא״ש ותימא הוא אם לאחר שהביא שתי שערות למה לא נסמוך אסהדותיה דאב אפילו למכות ולעונשין דא״כ כל יבם שהגדיל ואין שנותיו ידועין לנו ע״פ עדים לא נסמוך על דברי האב ואפילו הביא שתי שערות כו'. ועוד מצינו למימר דאי איכא שערות סמכינן אסהדותיה דאב אף למכות ולעונשים והכא מיירי דהאב מעיד על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא בן י״ג הוה וגם הביא שתי שערות עכ"ל. ומדכתב הרא״ש שמעיד שהיה בן י״ג וגם הביא שתי שערות משמע דמה שמעיד על השנים לחוד לא מהני אף שיש שערות לפנינו ולא מחזקינן למפרע. ובתוס׳ שלפנינו כתוב בלשון אחרת וז"ל וי"ל דמיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב כו׳ והיה גדול כשעשה את העבירות אבל אין אנו יודעין אם היו לו שנים באותו זמן או סימנין ובא לאשמעינן דהאב נאמן לומר דאותו הזמן היה לו שנים או סימנין דהיינו ב׳ שערות והא דלא חשיב סימנין חד מינייהו נקט עכ״ל. נראה דהתוס׳ ס"ל דביש סימנין לפנינו אמרינן מסתמא הגיע לכלל שנים א"כ לא היה צריך לומר על שנים ולכן כתבו או סימנין והיינו כשהשנים נודעים לנו אהני סהדותיה דאב שהיה לו אז סימנין או אפילו מעיד אסימנין לחוד שהיה לו אז אפילו אין ידוע מספר שנותיו כל שהביא סימנין מסתמא מחזיקין אותו לגדול כל שהביא סימנין ומ״ש אבל אין אנו יודעין שהיה לו באותו זמן שנים או סימנין כוונתן אפילו אם הוא בענין שיודעין שהיה לו באותו זמן שנים אהני סהדותיה דאב לומר שהיה לו אז סימנין דשנים לחוד בלא סימנין לא מהני אבל סימנין לחוד מהני אפילו אין ידוע מספר שנים שכל שהביא סימנין מסתמא בא לכלל שנים ג"כ. וכן מוכח דאין לפרש שהתוספות סוברין דאם ידוע שהגיע לשנים אף שלא ראו סימנין רק עכשיו מחזיקין אותו לגדול למפרע כמ"ש בתשובת הרא"ש דא״כ ה"ל לפרושי בפשיטות שעכשיו אנו רואין בו סימנין והאב העיד שאז כשעבר היה בן י״ג א״כ מחזיקין אותו למפרע ואין לאב ידיעה כלל מסימנין והסימנין אנו רואין לפנינו א״כ למה להם לדחוק כולי האי אלא ודאי ס״ל להתוס׳ בהא דעדות שנים לחוד לא מהני להחזיקו למפרע בסימנים וא״כ מה שמעיד על השנים ע״כ צריך להיות שמעיד גם על הסימנין א"כ אין צריך כלל לעדות שנים וא״כ טפי ה״ל למינקט סימנין וע״ז כתבו חד מינייהו נקט דאומר על השנים וגם על הסימנין וכמ״ש הרא"ש רק שכתבו או סימנין משום דבסימנין לחוד מחזיקין אותו משעת ראיית הסימנין לגדול ואי ס״ל להתוס׳ דבשנים שמעיד ובצירוף סימנין של עכשיו נעשה גדול למפרע מאי קשיא להו הא דלא חשיב סימנין הא לא איירי בהו כלל שאינו מעיד רק על שנים לחוד. ועוד איך יחשוב סימנין דבתוך זמן לא מהני וע״כ מעיד שהגיע לשנים א"כ א״צ להעיד על סימנין כלל דבלאו הכי כיון שאנו רואין סימנין לפנינו מחזיקין אותו למפרע ואי קשיא להו דליחשב סימנין היינו שהאב אומר שאינו יודע מספר שנותיו ורוצה לסמוך אסימנין הא מילתא דלא שכיחא הוא כלל ומהיכא תיתי לחשוב זאת ולשון חשיב מורה דתרתי בעינן אלא ודאי פשיטא להו דגם כשמעיד אשנים שהיה לו בעת ההיא מ״מ צריך להעיד גם על אסימנין ואם כן קשיא להו שפיר דליחשוב סימנין לחוד אף שאין האב יודע מספר השנים כיון דע״כ גם עכשיו צריך להעיד אסימנין בהכרח ולזה כתבו חד מינייהו נקט. אלא דלכאורה הדברים דחוקים כיון דצריך לשנים נמי סימנין אם כן אמאי שביק לסימנים שהם עיקר ונקיט שנים שאינם עיקר בעדות. אך נראה דיש להסביר היטב עפמ״ש התוספות בדיבור שלאח"ז שלכך נאמן האב טפי משום דדייק לדעת מספר שנותיו ואם כן לכאורה על סימנין לא שייך להאמינו טפי מאחר ואם כן אמאי להימן אסימנין. אך נראה לפי מה שמבואר בנדה דף מ״ח דאחר הפרק נשים בודקות אותה והטעם משום דאיכא חזקה דרבא דאמר קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאו סימנין וא״כ דוקא האב כיון דנאמן אשנים ממילא מהימן נמי אסימנין כיון דמסייע חזקה דרבא מה שאין כן אי לא הוה מהימן אשנים גם אסימנין לא היה נאמן ומה״ט נמי נראה אפילו אומר שאינו יודע מספר השנים רק שראה אצלו סימנין שפיר מהימן במיגו דאי בעי אמר שיודע גם השנים וא״כ עיקר סהדותיה דאב תליא במה שנאמן אשנים וברור ונכון בכוונת התוס׳. והרב משנה למלך בפ״ב מאישות דין י״ט מה שכתב על מהרח״ש שם נראה פשוט כי יפה כיון מהרח״ש ובעל משנה למלך היה אז בהעלם דבר ממנו דברי התוס׳ והרא״ש כאן ודקדוקו מן הרב המגיד אינו דייק לבנות עליו ולדרוש סמוכין בדברי ה״ה והאמת יורה דרכו. על כל פנים מוכח מדברי התוס׳ והרא״ש גופיה דלא מחזקינן בשערות למפרע וכן משמע ממה שהקשה להרא״ש למה לא נקט גדול סתם ולא הוקשה לו כן על פרש״י דלפרש״י י״ל בפשיטות דמיירי דאינו מעיד רק על שנים לחוד וסימנין חזינן קמן אבל לפי הפירוש שהניח שצריך האב להעיד על שניהם שנים וסימנין קשיא ליה לימא גדול סתם ואי ס״ל להרא״ש דמחזיקין אותו למפרע אם כן אין קושיא כלל דלינקט בני זה גדול דאדרבה קמ״ל אף שאינו אומר רק אשנים לחוד מהני בצירוף סימנין דחזינן קמן אלא ודאי לא ס"ל הך סברא כלל להחזיק בסימנין למפרע. הן אמת דקשיא לי על מ״ש התוס' והרא״ש דבעינן שנים וסימנים ובנדה דף מ״ו במופלא סמוך לאיש דאמרינן הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין והקשו התוס׳ הא התראת ספק הוא ותירצו דאזלינן בתר רובא דמביאין שערות בזמנן וכיון דאיכא רובא א״כ לענין נדרים נמי הוה לן למיזל בתר רובא ואפילו לא ידעינן שהביא שתי שערות ואיך אמרו שם בגמרא דנאמן לנדרים באומר בני זה בן י״ג שנה משמע נמי כענין שכתבו התוס' שאמר שהוא בן י״ג שנה וגם הביא שערות וכנ"ל מיהו לזה אפשר לומר דבלאו הכי הא דקיימא לן דחזקה דרבא לא מהני רק לחומרא ולחליצה צריכה בדיקה והיינו משום דנהי דרובא מביאין שערות איכא כנגדו חזקת קטנות וגם חזקת איסור לשוק וכיון דאיכא תרתי חזקי חיישינן להחמיר ובהקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין היינו כשיגדיל ויביא שתי שערות בזמנן ומ״מ התראת ספק לא הוה כיון דרובן מביאין שערות בזמנן תו לא מקרי התראת ספק. ואל תשיבני מדברי הרמב״ם שפסק בפ״א מנדרים בהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין ולא ביאר דמיירי דוקא כשהגדיל והביא ב׳ שערות בזמנן דיש לומר הרמב״ם לשיטתיה אזיל דס״ל בהגיע לי״ג שנה אע״פ שלא הביא ב׳ שערות נדרו נדר ואפשר דהרמב״ם דייק ליה מקושית התוס׳ דקשיא ליה קושית התוס׳ דהתראת ספק הוא ולא ס״ל כתירוצם דרוב מביאין שערות דהא לחליצה לא סמכינן על האי חזקה ולכן סבירא ליה לענין נדרים לא בעינן שיביא ב' שערות אבל לשיטת התוס׳ צ״ל כדפרישית. וגם בהא דאמר רבי יוסי דבהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה וקשה ג״כ איך נסמוך שיביא שתי שערות כיון דאיכא חזקת טבל ולמ״ד דסבירא ליה לרבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא קשה איך נסמוך על זה שיביא שתי שערות בזמנן וצ״ל דס״ל תרומתו תרומה כשיגדיל ויביא שתי שתי שערות בזמנן להך מ"ד דס״ל לרבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא וכן נראה בפרט לרבי יוסי לשיטתיה ביבמות דף ס"ז דס״ל דחיישינן למיעוטא וא"כ איך נסמוך לומר שתרומתו תרומה אלא ודאי להך מ״ד ע״כ כשיגדיל קאמר כשיביא שתי שערות. ועל פי זה נראה דאין לדמות מ״ש בסימנין דנחזיק למפרע כמו דקיי"ל בבוגרת דהרי בוגרת לפנינו ואין קדושי אביה כלום ובגדלות לא מחזקינן בגדלות למפרע אף שאנו רואין שערות לפנינו וכמ״ש די״ל בשלמא קדשה אביה בדרך חזקת פנויה מסייעא לחזקת בוגרת לפנינו דאמרינן עד השתא פנויה היתה ואע״ג דכתבו התוס׳ דבקדשה אביה לא שייך חזקת פנויה מ״מ לא שייך חזקת הגוף מאחר דאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים והיום עשויה להשתנות ואם כן ליכא חזקת הגוף מה שאין כן בהגיע לכלל שנים ואין ידוע אם הביא סימנין איכא לאוקמה בחזקת קטנות דעדיין קטן הוא שהרי אין שום הכרח שיביא סימנין עד רוב שנותיו דאז הרי הוא סריס וא״כ איכא חזקה דקטנות כל זמן שלא נתברר שהוא גדול וא״כ אין להעמידו בחזקת גדול כל זמן שלא נודע שהביא שתי שערות ולכן בדר׳ עקיבא גבי מכירה הוצרך ג״כ להביא ראיה שהוא גדול דמוקמינן לנכסי אחזקתייהו מ״מ עדיין לא עלתה ארוכה לקושיא שהקשינו בדברי הרא״ש בתשובה דממ״נ היה לנו להחזיקו בגדול אם יהיה בו שערות מחזקינן ליה בגדול למפרע ואם לא יביא הרי הוא סריס ועלה בדעתי ליישב תשובת הרא״ש דבלאו הכי יש להבין אמאי לא נסמוך על חזקה דרבא אף להקל דרוב מביאין שערות בזמנן. לכן אפשר לומר דנהי דרוב מביאין שערות בזמנן מ״מ איכא מיעוטא שאין מביאין ודרך משל אם יש עשרה קטנים בעיר שמיעוטן שאין מביאין שערות ואם כן י״ל דדמי לקבוע מאחר שאנו יודעין בבירור שמקצת קטנים אין מביאין סימנין בזמנן וכעין מ״ש רמ״א ביורה דעה סימן קי״ד על מקצתן מערבין ומקצתן אין מערבין. ואף דהתוס' בנזיר דף י״ב ושאר פוסקים סוברים דלא מקרי קבוע רק באיסור ניכר י״ל דכיון שידוע לזה האדם בעצמו או לאחר שבדקוהו הוה כמו איסור ניכר ולא דמי להך דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דשם אין ידוע כלל במקום ההוא קרובת המקודשת משא״כ הכא וס״ל להרא״ש בתשובה דלא מקרי קבוע רק באיסור הניכר לשעתו משא״כ בכבר הביא שתי שערות ויצא מכלל קטנים שהגיעו לשנים שהרי אנו רואין בו שערות לפנינו י״ל כל דפריש מרובא פריש וא״כ י״ל דדמי למ״ש בפר״ח י״ד סימן ק״י על מ״ש הב״ח באם א׳ לקח מן צלע א׳ קודם שנולד הספק וא' לקח אחר שנולד הספק מאותו צלע עצמו שיש מי שאסר דאיך נכשיר מקצת צלע ומקצת צלע נאסור והפר״ח השיג דמה בכך דמי שלקח קודם איסור ומי שלקח אח״כ מותר. ובפלתי עשה סמוכין לדבריו ממה שכתוב בס׳ אסיפת זקנים לב״ח אהא דקפץ אחד לתוך המנויים כולם פטורין והקשו נימא כל דפריש מרובא פריש ותירץ דהך כל דפריש אינו מטעם ודאי רק התירה התירה ספק זה ומ״מ ספיקא מיקרי ולכן מיקרי עשירי ספק. ולכן בהך דזה שלקח קודם שנודע ספק זה התירה התורה משא״כ מה שלקח לאחר שנודע וא"כ גם כאן י״ל דבלא נודע שהביא ב' שערות מקרי קבוע וספיקא דאורייתא לחומרא משא״כ בהביא שתי שערות לפנינו ואנו מסופקין אם כבר הביאם כיון שלע״ע כבר פירש מכלל קטנים בשעה שנולד הספק בו כעת ולכן אזלינן בתר רובא ובחליצה דאנו מסופקין שמא עדיין אין לו במקום קביעות הוה ספיקא דאורייתא ולא מהני מה שאנו יודעין שבודאי יביא ב׳ שערות דסוף סוף השתא הוה ליה קבוע וספיקא הוה ומיושב הך דנדה במופלא סמוך לאיש אזלינן שפיר בתר רובא כיון דאין ניכר לפנינו שלא יביא שתי שערות כשיגדיל. ועפ"ז אפשר לומר דמ״ש הרא״ש בתשובה מההיא דפרק מי שמת י״ל ג״כ כיון דבשעה שמכר הוה בכלל קבוע אף שעכשיו פירש מביתו לקבר כל שלא נודע שפירש מכלל קטנים לא נקרא פירש דהא דנין על המכירה ובשעת מכירה ה״ל ספק קבוע ופרישתו מביתו לקבר ה"ל פירש לפנינו דאכתי מקרי קבוע כמ״ש התוס׳ פסחים דף ט׳ ע״ב. משא״כ באנו רואין שיש לו סימני שערות מקרי פירש שלא בפנינו כן נראה להליץ בעד רבינו הרא״ש. אמנם בעיקר ראיית הרא״ש מלבד מ"ש הרמב״ן די״ל דמיירי במת מיד בלאו הכי נמי לא קשיא דהא בלא"ה יש להבין על מה שהקשו התוס׳ דף קנ"ה ד״ה מתיב אמאי לא אמרינן חזקה הביא סימנין כיון שהגיע לשנים. ולכאורה תמוהין דברי התוספות דהא מסקינן בנדה דחזקה דרבא אינו אלא למיאון לחומרא וא״כ מנ"ל דמהני להוציא ממון והתוס׳ גופיה בדף שאח״ז ד״ה ולגירושין כתבו כן. אלא נראה דסמכו על מ״ש בדיבור שלאח״ז דהך חזקה דאין עדים חותמין על השטר הוה כמו חזקה דבתר השתא וא״כ פשיטא להו דמהני בצירוף חזקה דרבא דהא בקידשה עצמה בעיר אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו כיון דהשתא בוגרת כ״ש היכא דאיכא נמי חזקה דאין עדים חותמין על השטר דנחזיקו בגדול ובהכי ניחא אף לפי תירוצ' שנבדק ולא נמצאו לו סימנין וא״כ קשה מה יועיל כשימצאו לו סימנין דלמא בשעת מכירה עדיין לא היו לו הסימנין ולפ״ז ניחא כיון דאיכא נמי הך חזקה דעדים אין חותמין על השטר מהני שפיר להחזיק הסימנין למפרע. ולפ״ז ממילא נדחית ראיית הרא״ש מן הש״ס וע״כ התוס׳ לא סבירא להו כפירושו דכיון דנבדק ולא היה לו סימני גדלות ע״כ אי אפשר לפרש כפירושו של הרא״ש דמחזיקין אותו למפרע. גם ראיה שניה שהביא הרא״ש בתשובה מדברי הר״י ובתוס' שלפנינו היא בקצרה בדף קנ"ו ד"ה בודקין שכתבו דמהני הך בדיקה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין ומשכחינן בתר הכי סימנין בתראי לא הוה קדושין כו׳ ול״ל חיישינן לקדושין וכדשמואל כו׳ דהתם לא קאמרי אלא ביומא דמשלם שית שבאותו יום בגרה אבל הכא שכבר הגיע לגדלות מזמן גדול לא עכ״ל. ולפענ״ד התוס' לא קאמרי רק באם באותו יום נבדק אחר קדושין שניים וגם באותו יום עצמו היו קדושין הראשונים מחזיקין ליה לגדול מצפרא דאין מחלקין היום לחצאין כמו בבוגר' דאמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וכמ"ש התוס׳ בקדושין דרגילות שיבאו הסימנין בבוקר וכאן נמי אמרינן מתחילת היום אתו אבל להחזיק זמן רב מקודם אין לנו וכן נראה מדברי הרשב״א בחדושיו יבמות דף ל״ג שהקשה הרמב"ן איך אפשר שיביאו כולם שערות כאחד ותירץ רשב״א דאפשר לאוקמה שהביאו כולן באותו יום דאמרינן מדהשתא גדול בצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל עכ״ל ע״ש שכתב שנבדקו בסוף היום משמע דוקא אותו יום מחזיקין למפרע אבל לא זמן רב למפרע יותר מיום א׳ וא״כ י״ל גם הר״י לא כתב להחזיקו למפרע רק לאותו יום בבוקר אבל על זמן רב לא כמו שהוכחתי דהא באמת בלא״ה קים לן שיביא סימנין ואפ״ה לא מחזיקין ליה למפרע ועם זה נדחה ג״כ ראיית הרא״ש שם שמכר אותו יום שמת ואותו יום מחזיקין ליה למפרע. וגם מדברי הרמב״ם בפ״ב מאישות דין י״ח כתב בד״א שנבדק תוך הזמן ונודעו שהם שומא אבל אם לא נבדקו אלא לאחר זמן ונמצא שם שערות הרי הם בחזקת סימנין ומדלא כתב שמחזיקין אותו בגדלות מיום שהגיע לכלל שנים אלא ודאי לא ס״ל כסברת הרא״ש. גם הרב משנה למלך שנצבה לנגדו סוגיא יבמות הנ״ל ולא מצאה ידו ליישבה איך יהיה שכולם באו לגדלות כא' ולא עלה בדעתו כלל לומר כדברי הרא״ש הגם שנעלמו ממנו תשובת הרא״ש הנ"ל עכ"פ כיון דהרמב״ן והרשב״א והרשב״ץ וה״ר דראן וגם מדברי הרמב״ם נראה שסובר כדבריהם ומדברי התוס׳ משמע ג״כ דלא ס״ל כמ״ש הרא״ש והרא״ש גופיה סותר עצמו בפסקיו והדברים תמוהים מצד עצמם נראה ברור דליתא לפיסקא דש"ע ואין מחזיקין אותו למפרע בגדול לענין עדות ודלא כש״ע: