אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה צ

תשובה פט

תשובה תחילה נבאר אם יש הכחשה בין אלופי הקהל להיחידים דהיינו שהאלופים היו טוענין שלא מכרו להם רק סתם. והיחידים היו טוענין שקנו בפירוש המקומות המעולים והחשובים אשר עמדו עליהן נשיהן עד היום אם מועיל חזקתן. וימשך מזה שאף הלוקחים או היורשים וב״כ אף שאין יודעין אמיתת הדברים טוענין ללוקח מה שהיה יכול לטעון המוכר או המוריש. והנה כבר עמדו עליהם הנשים כמה שנים במקומות הידועים ואלופי הקהל מבקשין לדחותם. באמרם שלא קנו רק מקומות הגרועים שיבחרו הקהל לתת להם והנה כבר החזיקו כמה שנים. אלא שרמ״א כתב בשם י״א דהמחזיק בשל הקהל אין לו חזקה. ובאגודה נאמר הטעם דדמי לדבי ריש גלותא. וכבר שדו ביה נרגא בהאי טעמא. שהם היו בעלי זרוע ולא צייתי דינא. משא״כ אלופי הקהל שלא נחשדו על כך. בודאי היה להם למחות. ובפרט שבנ"ד מנכבדי העיר ואלופים אשר דנין על המקומות ואין ספק שגם המה מכלל האלופים. ואף שמתחלפין בכל שנה ושנה. מ״מ אין לומר שבטחו על חילם להוציא אימת שירצו מיד היחידים. שהרי גם היחידים מיקירי הקהילה ונכבדי העיר. וא״כ אין לומר שבטחו בחילם וכחם. כי גם היחידים ידיהם רב להם מאחר שהם מיקירי העיר. ואחר אחרון אני בא הוא האחרון לאחרונים בזמן וראשון במעלה הוא ד"ז הגאון הר״י באורים ותומים דתלי להך מלתא דרמ״א באשלי רברבי באמרו שזהו מחלוקת הרשב״א והטור דדעת הרשב״א בתשובה כפי מה שהביאו ב״י סימן תי״ד דאין טענת מחילה קניה בשל רבים כלל. והא דאמרינן בלקח חצר ובה זיזין כו׳ דהרי הוא בחזקתו דאמרינן כנס לתוך שלו היה הא לא״ה לא טענין דמחלו או מכרו הקהל וראיה שלו מסוף חזקת בר״ה מאן מחיל. אמנם הטור לקמן סימן קנ״ה גבי מרחיקין השובך דאם לקחו הרי הוא בחזקתו דטוענין שעשאו ברשות ל"ש נגד יחיד ל״ש נגד רבים טענינן להו שעשאו ברשות ושם לא שייך כניסה לתוך שלו וצ״ל טענת מחילה ומזה מבואר דתופס פשטא דש״ס דגם נגד רבים שייך מחילה ולא תקשי ליה הא דאמרינן בר״ה מאן מחיל וביקש לחלק בין מכירה למחילה ע״ש ולכן יצא לו מחלוקת בין הטור והרשב״א ואני בעניי לא כן אנכי עמדי כי לפענ״ד אין צריך לעשות מחלוקת כלל בין הרשב״א להטור וגם אין צריך לחלק בין מחילה למכירה דהא קיי״ל בא״ח סימן קנ״ג סי״א דבית הכנסת או לבינים כו' יכולין ליתן במתנה והטעם מבואר בש״ס דמתנה דינה כמכר ומחילה גם כן דינה כמתנה כדאיתא בח״מ סימן ר״ה אלא דלענ״ד יש הבדל גדול בין מה שכתב הרשב"א למה שכתב הטור בשובך כי ז״ל הרשב״א בתשובה שם שורת הדין כל שבא לעשות חלל תחת ר״ה אע״פ שראו רבים ושתקו אין זו מחילה המועלת כההיא דר' אמר כו׳ אלא שאפשר לפרש אבל התם כיון דאי אפשר לומר דפייס ואיפייסו ליה דבני ר״ה אי אפשר להם להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם כו׳ עכ״ל ע״ש שקצרתי בלשונו והמעיין יעיין בעצמו בלשון התשובה שם עכ״פ טעמו של רשב"א מטעם שהדרך מסור לכל העולם ואפי׳ טובי העיר אין יכולין למכור מה שמזיק לעוברי דרכים הבאים ממקומות אחרים וזהו דוקא בדרך אבל בשובך עיקר הטעם שמפסידין זרעים של בני העיר ואין מפסידין רק מה שבתוך חמשים אמה וכמבואר בש״ס דף כ"ג אם כן פשיטא שאם אותן שתוך חמשים אמה מוחלין על הפסדן ודאי הרשות בידם וכן מבואר בש״ס שם דקאמר ואי אשמעינן הכא כיון דיחיד הוא אימר פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחליה כו׳ וקשה היכי פשיטא ליה דשובך הוא יחיד שהרי מה שמרחיקין השובך הוא מפני אותן בתים העומדים תוך נ׳ אמה כמ"ש התוס׳ ומי לא עסקינן שיש הרבה בתים בתוך נו״ן אמה לשובך. אע"כ כיון שהדבר אינו מסור לרבים כי אם לאותן שבתוך חמשים שפיר י״ל דפייס או מחלו לגביה ומאן ימחא בידם שעיקר הטעם מפני התבואה הנשטחת בגגות כמ״ש התוס׳. משא״כ בההיא דזיזין הדבר מסור לכל באי עולם שם ולכן אין יכולין למחול ובלא״ה נמי לא הבנתי מה שהכריחו לחלק בין מחילה למכירה דפשיט׳ שאפילו האומרים דגם ברבים שייך מחילה היינו דוקא שבעה טובי העיר כמ״ש התוס׳ שם בד״ה אחולי והא דאמר שלהי פ״ג דב״ב מאן מחיל גבך היינו דשם לא בא בטענה שזט״ה מחלו נגדו עכ״פ לא דמי כלל נידון דרשב״א בדרך לשובך שאע״פ שרבים הם העומדין תוך נ׳ אמה של שובך ליחידים דמו שבידם למחול ולוותר מה שמזיק להם והוא מוכח מן הש״ס וכן פירשב"ם אימר נתפייס עם סביבותיו וגם התוס׳ שכתבו בהדיא דאחולי אחיל היינו זט״ה במעמד אנשי העיר שהרשות בידן לא פליגי עם הרשב״א בדין חזקה רק בגוף הענין דלהתוס׳ גם בזיזין שמזיק לעוברי דרכים ביד זט״ה למחול במעמד אנשי העיר והא דרב אמי דאמר בר״ה מאן מחיל גבך דמשמע דמחילה לא מהני היינו כמו שביקש הרשב״א לומר בתחילת דבריו דהתם במחילת שתיקה לבד נאמר. אבל מחלו זט״ה בפירוש מהני אלא דקשה לכאורה מ״ש מבית הכנסת של רבים דקיי״ל דאינו נמכר דאדעתיה דכ״ע עבדו ליה וצ״ל לדברי התוספות דהדרך מסור ביד אנשי העיר לשנות ולהרחיב ולקצר כחפצם והרשב״א בהא גופיה פליג שאין יכולין למחול שהדרך משועבד לכל העוברים ולא שייך מחילה. והנה לדעת התוס׳ דגרסי בש"ס אי נמי אחולי אחיל בני ר״ה גביה ופירשו דמחילה מהני מזט״ה מוכח דמהני חזקה נגד הקהל דהא טעמא דהרי הוא בחזקתו משום דטוענין ללוקח משמע דיכול לטעון שמחלו לו זט״ה במעמד אנשי העיר וגם הרשב״א לא פליג רק מטעם שאין ביד הקהל למחול מה שהוא נזק לרבים משא"כ מה שהוא ביד הקהל שפיר י״ל דמהני החזקה מדלא מיחו שפיר י״ל שמחלו או נתפייסו בדמים. וגם מוכח מההיא דשובך מן הש״ס דאפי׳ נגד רבים מהני חזקה דהא החזקה מועלת אף למה שהוא נזק לרבים והיינו אפילו כשרבים בתוך נ׳ אמה של השובך כדפרישית. וא״כ בנ"ד שהדבר מסור בודאי לאותו הקהל בענייני ביהכנ״ס ואין לזר להתערב עמהם נראה ודאי לכ״ע מהני החזקה. ולפ״ז יגדל נא התימא על הרמ״א שבסי׳ קכ״ה סתם כדעת הטור שאפילו נגד רבים טענינן דעשאו ברשות וכאן כתב כשמואל דהמוחזק בשל קהל אינו חזקה. מיהו בלא"ה כבר הכריע רמ״א דדינו כמו בשל הקדש ואם יש גזברים ממונים עליו הוי חזקה וא״כ בנ"ד שיש טובי העיר ממונים ע״ז ודאי שפיר הוה חזקה. וגם הוא מלתא דשייכי בגוה שהמקומות נמכרים לטובת כל בני העיר. ואדרבה נראה לענ״ד שדעת הטור כרשב״א דלא מהני מחילה בזיזין וגזוזטראות ודכתב בסימן תי״ז דמדעת בני המבוי יכול להוציא משא״כ בר״ה דאין לו בעלים ואי ס"ל דגם בר"ה מהני זט״ה במעא״ה איך לא כתב הדין דמהני ע״פ הסכמת זט״ה אלא ודאי ס״ל כרשב״א דבדרך המסור לרבים לא שייך חזקה דאין בידם למחול שמסור לכל עולם וכדברי הרשב"א ואפילו הכי כתב בשובך מהני אף נגד רבים והטעם כדפרישית דשם הדבר מסור לאותן שסביבות השובך וכל זה ברור. ומ״ש הרשב״א בתשובה הובאה בית יוסף סימן קי״ט שאלת המחזיק בהקדש של חברים ושל קברים כו׳ מסתברא שיש לו חזקה אע״פ שאני סובר שהמחזיק בב״ה אין לו חזקה לפי מה שאני סובר דמאן מחיל ומאן שביק ואע״ג דלכאורה לא משמע הכי בפרק לא יחפור כו' ומ״מ בנדון שלפנינו נראה שיש לו חזקה שהרי יש כאן בעלים ידועים ויש להם חלק באותן הקדשות וקונים ומוכרים ומחליפים מדעת החבורה ע"כ נראה ג״כ כוונתו בבהכ״נ של כרכים שאינו נמכר אפילו ע״פ טובי העיר ובזה י״ל מאן מחיל וכמ״ש בתשובה שהובאה בסימן תי"ז שמסור לרבים אבל בדבר שבידם למכור מודה דיש חזקה עכ״פ משובך מוכח בהדיא דמהני חזקה בשל רבים וליתיה לטעמיה דהב״ח משום קדירא דבי שותפי. וכן מוכח מההיא דשלהי פרק חזקת דרבי אמי שאמר דידי למבואה מפיק ובני מבואה מחלי גבי דידך לר"ה מפיק מאן מחול גבך משמע אע״ג דמבוי דסתמא הרבה בתים בחצירות בתוכה אפ"ה מהני חזקה ולרשב״א היינו חזקה דשתיקה דמסתמא מחלי גביה מיהו לדעת הרא״ש וסייעתו דס״ל כל חזקות צריך חזקת ג״ש וטענה א״כ ע"כ ר׳ אמי קנה מינייהו או מחלו לו בפירוש וא״כ אין ראיה משם שתועיל חזקה בסתם דע״כ היה לרבי אמי טענה שבפירוש מחלו גביה דס״ל דאפילו חזקת נזיקין בעי ג״ש וטענה. גם לפמ״ש הטור סוף סימן קמ״ט הטעם דמחזיק בהקדשות ובית הכנסת אין לו חזקה שאין מוחה בעבור ההקדש ואם יטעון קניתיו משבעה טובי העיר יש לו קול עיין שם והוא מגומגם דארכביה אתרי רכשי שנתן טעם שאין מוחה ואם כן אין צריך לטעם שיש לו קול ועיין באורים ותומים שדחק בלשון הטור ויותר נראה לי דהטור נקט שאין מוחה בעבור הקדש כי העולם סבורים שירד לטובת ההקדש לקוץ הפירות אלא שמכל מקום היה להם למחות. דהא אמרינן בגמרא אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למיעבד ומשני איבעי ליה למחויי. וא״כ גם כאן ה"ל למחויי שלא יטעון לקוח ובטוען לקוח אינו נאמן המערער לפירות הורדתיו ולהכי קאמרי שאין יראין שיטעון לקוח דממ״נ אם יודו ט״ה הרי טוב ואם ילכו נאמר לו שהיה קול לדבר ומפני כך אין חוששין למחות ושיעור דברי הטור אינו אלא נתינת טעם למה שאין מוחה באמרם כי ירד לטובת העניים. ואין לומר שמכל מקום היה להם לחוש שיטעון לקוח לזה אמר שאם יטעון לקוח אם יודו באמת חזקתו חזקה. ובזה מיושב מ"ש אם יודו חזקתו חזקה דקשה אם יודו ל״ל חזקה הא בלא״ה טובי העיר נאמנים שהרי בידם למכור אלא וודאי שכל זה דברי המערערים הם שלכך אין חוששין למחות כיון שבתחילה סבורין שבדין ירד ואין חוששין שיטעון לקוח כי חושבין להכחישו מפני שאין לו קול ולכן סומכין שלא למחות וע"כ אין חזקתו חזקה ודברי הטור מדוייקים והאי טעמא דאין לו קול לא סגי לאורועיה חזקתו אלא שע״ז סומכין שלא למחות שסבורים שבודאי לא יטעון לקוח שנאמר לו מפני מה לא שמענו בלתי היום ואי לאו טעמא דירד לטובת עניים ודאי לא היה להם לסמוך למה שאין לו קול שהרי רואין שבא להחזיק בהקדש בזרוע בודאי ה״ל למחויי ודברי הטור מדוקדקים היטב. וא״כ בנ"ד שהחזיקו במקומו׳ שנים רבות ואין מוחה י"ל שזהו ראיה לטענתם ואין חולקין בין יחיד לרבים כמ"ש הטור בשובך וא״צ למ״ש באורים ותומים דשובך מיירי שהחזיק בו מימים רבים. ובלא"ה כבר כתבתי דבשובך א״צ זט"ה כלל רק אותן שבסביבות השובך. איברא לדעת הרמב״ם וסייעתו אין ראיה משובך וזיזין דמהני חזקה בדבר המסור לקהל וצריך קנין מזט"ה דנהי דגבי זיזין מהני כמ״ש התוס׳ דמהני קניה מזט״ה י"ל לדעת הנך פוסקים דא״צ טענה וג"ש בחזקת נזיקין רק מיד שראה הנזק ושתק ה״ל חזקה. ולכאורה הוה קשיא לי לדעת הנך פוסקים מהא דב״ב דף כ"ג דדייק ממתניתין דשובך בלקחו הרי הוא בחזקתו ודייק מיניה דטוענין ללוקח וקשה ממ״נ אם ראו הנזק ושתקו ה״ל מחילה וא״צ טענה ואם לא ראו עדיין כשהוא ביד המוכר ומערערין ע״ז אמאי אין יכולין לערער כיון שלא ראו הנזק ומה ענין לטוענין כיון שא״צ טענה כלל ומכאן נ״ל ברור ומוכרח מ"ש הרמב"ם וש״ע סימן קנ״ה סמ״ג בהחזיק בנזק שיש לו חזקה וטוען מחלת לי או ראית ושתקת כו׳ על הניזק להביא ראיה וכ׳ ה"ה בפי״א משכנים שאין דין זה בגמרא אלא שברור מכח סברא. ולפענ״ד ודאי הדבר צריך תלמוד כי לכאורה איפכא מסתברא כיון שזה בא להזיקו וטוען טענת מחילה יתחייב להביא ראיה וגם בהלואה אין טענת מחילה רק במיגו אבל ברור שהוכיח כן ממה שכתוב בגמרא טוענין ללוקח ומיירי בלא נודע אם הכירו בנזק אם לא וקא משמע לן דנהי דהוא יכול לטעון שהחזיק אחר שראה ושתק וה״א דהלוקח שאין יודע מזה יכולין לומר שלא הכירו בנזק וקא משמע לן דטוענין ללוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון שהכירו בנזק. ובזו מיושב קושית התוס׳ שהקשו היכי מוכח ממתני׳ דטוענין גם ליורש ואם יורש ולוקח שוין תקשי ל״ל מתני׳ דלקמן דהבא מחמת ירושה א״צ טענה. ולפ״ז א"ש די״ל דקמ״ל דודאי מהכא לא הוה שמעינן רק בחזקה שהיא לשעתה וא״צ טענה כלל רק שהכירו בנזק בחזקת ג׳ שנים שצריך טענה ובשעה שקנה מן המוכר לא היה לו ג׳ שנים ונמצא שאז לא היה המוכר להחזיק בשדה שהיא של מערער שעדיין לא מלאו לו ג׳ שנים והוה ס״ד שלא נטעון ללוקח וקמ״ל דאפילו בחזקת ג׳ שנים טוענין ללוקח וא״צ למה שנדחקו התוס׳ בד״ה יורש וא"כ דברי הרמב״ם מוכרחים דע"כ בחזקת נזקין חשבינן למזיק מוחזק. מיהו גם לדעת הפוסקים דצריך טענה ולא ג״ש א״ש ג״כ ליישב דלהכי צריך לקמן יורש לאשמעינן אפילו בג"ש כדפרישית וקושית הש״ס מכח כ״ש דאפילו בג״ש טוענין ליורש ומשני לוקח איצטריכא ליה ולפי האמת לא מפלגינן כלל בין לוקח ליורש ודו"ק. וא"כ אפשר דאפי' לגירסת התוס' דגרסינן אחולי אחיל ופירשו זט״ה י״ל דדוקא בחזקת נזקין שהמזיק חשוב מוחזק אמרי׳ אחולי אחיל שלא להוציא מיד המזיק משא״כ בחזקת ג׳ שנים אלא דמדברי התוספות גופיה מוכח דבעינן ג"ש דאל״כ מאי קשיא להו למה תני יורש לקמן הא ודאי י״ל דקמ״ל בחזקה דג׳ שנים אלא ודאי התוס׳ ס״ל גם בשובך בעינן ג׳ שנים. ולפ״ז אפשר דהא דנקט בגמרא כונס לתוך שלו אי נמי אחולי אחיל תרווייהו צריכין דטעמא דכונס לתוך שלו צריך אפילו ליכא ג׳ שנים מהוצאת הזיז וטעמא דאחולי צריך אפילו ידעינן בודאי שלא היה כונס לתוך שלו. ולכן אפשר דאף דהרא״ש לא הביא טעמא דאחולי דנראה שלא היה בגרסתו נקט טעמא דכונס לתוך שלו דלכן לא צריך ג׳ שנים דלטעמא דאחולי היה צריך ג׳ שנים דוקא. ובאמת שקשה לי לדעת הרא״ש וסייעתו דגם בחזקת נזיקין בעי ג׳ שנים היכי נקט לקחו הרי הוא בחזקתו ודייק דטוענין ללוקח דהא פשיטא בהחזיק המוכר ג׳ שנים שלא היה יכול להוציא מן המוכר שגם ללוקח יש זכות זה ואפשר דקמ״ל אפי' לא נודע כלל טענת המוכר דלדעת הרא"ש צריך טענה ג"כ וקמ״ל דאף שלא טען המוכר כלום ואולי היה מודה שלא החזיק בטענה רק שלא א"ל אדם דבר קמ"ל דטוענין ללוקח. וא״כ מיושב ג״כ מ״ש התוס׳ דקמ"ל מתני׳ ביורש שא״צ טענה כלל ואפילו מת המוריש תוך שני חזקה ונמצא שהמערער היה יכול להוציאו מיד המוריש קמ"ל דחזקת היורש עולה לטענתו של המוריש וממתני' דהכא לא מוכח רק בלקחו אחר שהחזיק בו ג״ש וא"ש. ומ״מ כיון דמדברי התוס׳ מוכח דמהני חזקה נגד הקהל וג״כ דעת הרשב״א בתשובה ובפרט בנ"ד דאיתרעי חזקת הקהל שהרי בודאי מכרו עכ״פ המקומות שמועיל חזקתן כשבאין בטענה וממילא גם לבאים מכחם טענינן שבררו. אלא דלכאורה איכא למשדי נרגא בהאי חזקה שהרי כיון שלקחו מקומות שבע"נ סתם נמצא שנעשו שותפים עם הקהל בכל המקומות שבע״נ ושותפין אין להם חזקה וכבר נודע מחלוקת הראשונים שי״א במחזיק לפלגא הוה חזקה לומר שזהו חלקו המגיעו לו. ובנ"ד נמי במקומות שהחזיקו הנשים דומה לאחזיק לפלגא. אלא שכבר נפסק בש"ע דלא הוה חזקה. אמנם באמת נראה דלא דמי לשותפין דבשלמא בשותפין כבר נעשו שותפין ודרך שותפין שלפעמים אוכל זה חצי זה ואח"כ חוזר ואוכל זה החצי של הראשון. משא״כ הכא לפי דברי אלופי הקהל שלקחו סתם וא״כ ממילא יד הלוקחים על התחתונה כדקיי״ל בסי׳ רי״ח ס״ב בחצי שדה אני מוכר לך דנוטל הכחוש ואי לפי דברי האלופים לא היה להם להחזיק במקומו׳ החשובים וא״כ ה"ל למחויי ולכן שפיר הוה חזקה. ועוד שלפי דברי הלוקחים מעולם לא נעשו שותפין אם היו אומרים שבודאי קנו מקומות המעולים ובודאי לאו כל כמינייהו לומר ששותפין הם כמ״ש ברשב״ם בפח״ה דף ל׳ בעובדא דאמתא דריב״ח ומר עוקבא וכתוס׳ שם והוא פשוט דהיכא די״ל דמעולם לא נעשו שותפין שפיר מהני חזקה. אך כ״ז אינו רק לאותן שבאין מכח אחר שנוכל לטעון להם מה שהיו יכולין לטעון אותן שבאין מכחן מה שמועיל ע"פ הדין. אכן אם ישנו שמה אנשים המודים על האמת שמעולם לא ביררו להם האלופים המקומות הללו רק שמעצמם החזיקו בהם א"כ זהו ממש חזקה שאין עמה טענה כמו ששנינו במשנה פ׳ ח"ה א"ל מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר הוה חזקה שאין עמה טענה ולכן אין מקום למ״ש בתחילת דבריו דמדלא מיחו מחלו דהא ליתא דלכ"ע צריך כאן טענה ולא פליגי רק בחזקת מזיקין וכדומה. אבל כאן אם יהיו הדין שיוכלו אלופי הקהל לדחותן למקומות הגרועים אילו קנו סתם והמחזיקים מודים שלא הקנו להם בפירוש אותן המקומות המעולים הוה ממש חזקה שאין עמה טענה מאחר שאין טוענין בפי׳ שטובי העיר הקנו להם בפי׳ אותן המקומות החשובי׳ דוקא. אמנם לענ״ד נראה דגם בתחילת דינא אם היו דנין לברר על המקומות והמקומות שבעא"נ אין מחלוקות עליהם ודאי ראוי לברר גם המקומות שבע״נ לפי ערך המקומות שבעא"נ כי בודאי לא יעלה על הדעת שמי שקנה בבהכ״נ בעא״נ מקום חשוב ונכבד ודאי לא עלתה על דעתו שהמקום שבע״נ לא יהיה כערך החשיבות של מקום שבעא"נ כי לא יעלו על דעת האנשים שיקנו להם מקומות החשובים ונשיהם בשפל ישבו בע"נ כי עולה עמו ואינה יורדת. ומצינו בש״ס דאומדין דעת הקונה לפי מה שקנה כדאמרינן בהמוכר פירות ובשור שנגח ונחזי אי גברא דמזבין לרדיא כו׳ הרי שאומדין דעת הקונה למאי קנה. ובנ״ד נמי אומדן דמוכח היא דודאי קנו המקומות שהם חשובים לעומת המקומות שבעא״נ. ועוד קאמינא כיון דלדברי האלופים לקחו סתם וא״כ אפילו תימא שבתחילה היה רשות ביד האלופים לדחותם אל מקומות הגרועים כדקיי״ל דיד בעהש"ט על התחתונה כדאיתא בסימן רי״ד סי"ב בבית מביתי אני אתן לך ובסימן רי״ח בחצי שדה מ״מ אחר שכבר ידעו הקהל שבררו להם המקומות החשובים ושתקו גלי דעתייהו דהמקומות החשובים הוא שמכרו וגם שם בבית מביתי לענ"ד פשוט דאם החזיק בבית מעולה וזה שתק שאין יכול להוציאו שכיון ששתק גלי דעתיה דאותו בית נתכוין להקנות לו וכן קיי״ל בסימן קצ"ב דבהחזיק בפניו א״צ לומר חזק וקני דמדשתק ודאי ניחא ליה וכאן נמי מדשתקו ודאי ניחא להו שיקנו המקומות המעולים ולא מטעם חזקה אלא שזה מגלה שדעתם שיקנו המקומות לפי ערך הקנין מקומות שבעא״נ. ועוד שהרי מבואר בסימן מ״ב דהיכא דאמרינן יד בעהש״ט על התחתונה אי תפס לא מפקינן מיניה וכאן הם מוחזקין ואף דכתב הש"ך דבקרקע לא אמרינן הכי היינו דוקא כשבא להחזיק אח״כ דחזקתו שלא כדין אבל היכא דכבר החזיקו מתחילתן בתחילת הקנין ודאי י״ל שדעתם על אלו המקומו׳ להקנות להם בפרט לפמ״ש הש״ך בסימן ק"נ דג' שנים בקרקע הוה כמו מטלטלין והוה מוחזק גמור ואף דבחדושי שדיתי נרגא בדברי הש״ך אלו דאין דבריו מוכרחים שם ומ״מ בכה״ג שהחזיקו באותן מקומות ודאי הוה גילוי דעת שהקנו להן אותן המקומות:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה